לותר כנזיר צעיר
במפגש האחרון בקורס שאני מעביר באונ' תל-אביב נגענו במה שמהווה לדעתי את ראשיתו ההיולית והבתולית של מה שלימים יתכנה הניו-אייג', או מה שאני אוהב לכנות נקודת העיבור של הניו-אייג' (יענו 'מומנט אוף קונספשן'), כאשר מאותו הרגע יגדל ויטפח העובר התמים בבטן אמו (היא התרבות המערבית) עד שכשלוש-מאות שנה לאחר מכן ייצא צווח ומפונק לאוויר העולם (נקודת לידתו, אם ממש רוצים לקבוע כזו, היא לדעתי ארה"ב 1836, ועל כך בפעם אחרת).
ומהי נקודת העיבור של הניו-אייג'? לשם כך אולי ניתן הגדרה פרוביזורית ותמציתית לאותה דתיות חסרת מרכז וסדר עליה אנחנו מדברים. הניו-אייג' לעניינינו אם כן הוא דת אישית מאוד, ופנימית מאוד. זה הכל. ובהרחבה קלה: דת אשר סמכותה נובעת מהאינדבידואל, אשר מתרחשת בעיקר בתוכו (בראשו ובלבו), ואשר מכוונת תכליתית חזרה אל עצמו.(1)
איפה דבר כזה התחיל במערב? איפה דובר לראשונה על קשר אישי, ופנימי, עם האל? ברפורמציה כמובן. ברפורמציה נזרעו הזרעים אשר מאות שנים מאוחר יותר יבשילו, יתבשלו ויגלשו מהסיר בדמות המרק הרוחני שאנו רואים סביבנו כיום. לא צריך להיות דורקהיים כדי לקבוע (כפי שהוא אכן קבע) שהרפורמציה שברה את ההיררכיה הברורה של הסמכות הכנסייתית כיחידה שקובעת מה ואיך להאמין ולעשות. הנצרות התפרקה לזרמים, אשר כל אחד מהם מדגיש את דרכו לעבודת האל. הנה סטיב ברוס, חוקר דתות מאונ' אברדין בבריטניה, אשר מנסח את העניין יפה:
האירוניה היא שהכנסייה כרתה את קברה בעצמה. החידושים שנועדו להחיות את הכנסייה חתרו תחתיה. […] הדת שיצרה הרפורמציה היתה מועדת לפרגמנטציה מפני שהיא הסירה את הממסד הכנסייתי כמקור לסמכות שבין האל לאדם. […] היא ריסקה בצורה לא מודעת את התרבות הדתית ההגמונית ויצרה את התחרות, אשר בחברות סובלניות ושוויוניות, תוביל בהכרח לרלטיביזם ופרניאליזם. על ידי ההתעקשות שלכל אדם האחריות למצבו הרוחני הרפורמציה גם תרמה באופן ישיר לצמיחת האינדיבידואליזם. (2)
אבל לרפורמציה, כמובן, צבעים רבים, ולא לותר כקלווין (או שניהם כתומס מונצר). כי בעוד קלווין היה קר כדג ובעל אופי סגפני-ייקי שיכול היה להקפיא טיפת זיעה בגלגולה בין ירכיה של הבתולה הקדושה, היה לותר שלנו קדרה מבעבעת של תשוקות, יצרים וזעם קדוש. ובעוד קלווין מחנך את צאן מרעיתו לחשוד ברגשות ולסמוך אך ורק על אמונתם וחריצותם (זהו הרי האתוס הפרוטסטנטי), לותר בונה את התיאולוגיה שלו גם על חוויה פנימית של ישועה (הבאה בעקבות חסדו של האל, ובעקבות האמונה כמובן).
למעשה, היתה זו חוויה פנימית של ישועה שהציתה בלותר את אש המרד, אותה התרסה מוכפלת ב-95 תזות שהוא הדביק לשערי הכנסייה בוויטנברג. כי המרד כנגד האינדולגנציות לא נולד מכך שלותר רצה לחסוך לנסיכים הגרמנים קצת כסף, אלא מתוך שכנוע פנימי עמוק שאת חסדו של אלוהים פשוט אי אפשר לקנות. אבל שאפשר גם אפשר לקבל – ולהרגיש את זה.
"נולדתי מחדש ונכנסתי אל תוך גן-העדן"
השנה היתה 1515, ולותר אז, בן 32, כבר נזיר קתולי (אוגוסטיני) ומרצה לתנ"ך באוניברסיטה של וויטנברג. כמו כל אדם גדול הוא נמצא במשבר אמונה, וכמו שהיה נהוג אז הוא מחפש בכתבי הקודש רפואה. שוב ושוב הוא קורא את הבשורה הטובה, ובאיגרת אל הרומאים הוא נפגש עם הפסוקים הבאים:
מְחֻיָּב אָנֹכִי לַיְּוָנִים וְלַלּעֲזִים גַּם לַחֲכָמִים וְלַפְּתָאִים: לָכֵן נְדָבַנִי לִבִּי לְהַשְׁמִיעַ אֶת־הַבְּשׂוֹרָה גַּם־אֶתְכֶם בְּנֵי רוֹמִי: כִּי אֵינֶנִּי בוֹשׁ מִבְּשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר גְּבוּרַת אֱלֹהִים הִיא לִתְשׁוּעָה לְכָל־הַמַּאֲמִין לַיְּהוּדִי רִאשׁוֹנָה וְגַם־לַיְּוָנִי: כִּי־בָהּ נִגְלְתָה צִדְקַת אֱלֹהִים מֵאֱמוּנָה אֶל־אֱמוּנָה כַּכָּתוּב וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה: (1, 14-17)
הוא לא מצליח להבין מה לעזאזל אלוהים רוצה ממנו, ואיך יכול חוטא שכמוהו לנהוג אי פעם על פי "צדקת האלוהים", אבל כשהוא פורש לרגע לשירותים – פתאום נגה סביבו אור מן השמיים. זהו מה שבמחקר נקרא ה- tower experience או ה- revelation in the tower של לותר. הנה תיאורו שלו עצמו למה שקרה:
התבוננתי לילה ויום על המילים הללו עד שלבסוף, ברחמיו של האל, שמתי לב אל ההקשר שלהן: "כִּי־בָהּ נִגְלְתָה צִדְקַת אֱלֹהִים מֵאֱמוּנָה אֶל־אֱמוּנָה כַּכָּתוּב וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". התחלתי להבין כי בפסוק זה צדקת האל היא מה שעל פיו חי הצדיק על ידי מתת האל, כלומר על ידי האמונה. התחלתי להבין שהפסוק הזה אומר שצדקת האל מתגלה דרך הבשורה הטובה, אבל שזהו צדק פאסיבי, כלומר הוא אשר על ידו האל הרחום מצדיק אותנו על ידי האמונה, ככתוב: "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". לפתע פתאום הרגשתי כאילו נולדתי מחדש ונכנסתי אל תוך גן-העדן עצמו מבעד לשערים פתוחים. מיד ראיתי את כל כתבי הקודש באור אחר. עברתי על כתבי הקודש בזכרוני ומצאתי שעבור מונחים אחרים קיימות משמעויות אנלוגיות, לדוגמא עבודת האל, שהיא העבודה שהאל פועל בנו; חוזקת האל, שעל ידה הוא הופך אותנו לחזקים; חוכמת האל, שעל ידה הוא הופך אותנו לחכמים; כוח האל, ישועת האל, תהילת האל. (3)
וזה המהפך שהוליד את הרפורמציה, את התרבות המערבית המודרנית, ואת הניו-אייג' (כן, טוקבקיסטים יקרים, היו גם סיבות אחרות, תודה). כי מה עושה כאן לותר? לותר כאן בעצם מבצע מהפכה עצומה, קופרניקאית, בדת: הוא מעביר את מרכז הכובד שלה מהאל אל האדם, מהחוץ פנימה, מהמסורת אל הרגש, מהכלל אל האינדבידואל. ליתר פירוט: "צדקת האל" הופכת מצדק מטאפיזי, אובייקטיבי, מופשט, אוניברסלי, להצדקה שהוא יתברך פועל אותה בתוכנו, כאשר הוא מצדיק אותנו, בצורה פרטית, מוחשית, סובייקטיבית, חוויתית. "בצורה זו," כותב מייקל אלן גילספי
לותר היה יכול להפוך את האל המופשט והמרוחק של הנומינליזם לכדי כוח פנימי שמילא בני אדם פרטיים. האמונה שצומחת בנו מתוך המפגש עם דבר האל בכתבי הקודש פועלת כך בתוכנו ומשנה אותנו. דרכה אנחנו נולדים מחדש באלוהים מפני שאלוהים בא ושוכן בתוכנו. (4)
אין להפריז בגודל המהפך: מאותו רגע לא בשמיים היא, אלא בפיך ובלבבך. בשביל לותר, אם כן, הישועה באה רק דרך האמונה (Sola Fide), שמגיעה רק דרך חסדו של האל (Sola Gratia), שמגיע כאשר אנחנו קוראים בכתבי הקודש (Sola Scriptura). והאמונה הזאת מורגשת כ"לידה מחדש", כלומר כטרנספורמציה פנימית, כלומר כחוויה רוחנית שמשנה את חיינו. נכון, היו גם מיסטיקנים אחרים לפניו, גם נוצרים כמובן, שהרגישו מעין ישועה פנימית – אבל איש מהם לא ייסד דת עולמית. לותר כן, והדת הזאת עוצבה בצלמו וכדמותו.
די ברור שאפשר למתוח קו ישר בין הדגש של לותר על ה"לידה מחדש" הגואלת לבין זה של האוונגליסטים בארה"ב בימינו (יורשיהם המודרנים של הפייטיסטים, שבעצמם רצו להדגיש עניין זה, שבמאה ה-17 כבר קצת נשכח אצל הלותרנים). ולטעמי די ברור שאפשר למתוח קו ישר בין הישועה-על-ידי-חוויה של לותר לדת הפנימית-אינדיבידואלית של הניו-אייג', דת שבה החוויה הפרטית היא מקור הסמכות ומקור הגאולה.
כשני ענפים מאותו עץ אבולוציוני התפתחו הזרמים הדתיים הללו מאותה נקודה קדמונית. האוונגליסטים שומרים עדיין על מקומו של ישו כמקור הבלעדי לחסדו של אל. אצל הניו-אייג'יסטים (בעיקר, לדעתי, בעקבות מגמות של רציונליזציה וגלובליזציה, עם תחנת ביניים ביוניטריאניזם) האל לא מוגבל לפעול דרך בנו יחידו, ומלוא כל הארץ כבודו.
נספח: אריק אריקסון והפסיכולוגיה של החירבון
אריק אריקסון, שהיה פסיכואנליסט ידוע ופרופסור בהארוורד, כתב ספר בו הוא מנתח את נפשו של לותר הצעיר (5). שתי אבחנות הן מעניינינו בספר זה, מכיוון שהן נוגעות לאותה חוויה מכוננת בהיסטוריה של לותר וכאמור לא מעט גם בזו של המערב.
ראשית גם אריקסון רואה בתיאור חוויתו של לותר נקודת ציון חשובה במסע התודעתי של האנושות:
לדעתי דבר לא הופך את לותר לאיש העתיד – העתיד שהוא ההווה הפסיכולוגי שלנו – יותר מאשר החדשנות המוחלטת שלו בדיווח על השלבים אשר ציינו את הפיכתו ל- homo religiosus אמיתי. […דבר ש]הופך את כל חוויתו למאורע היסטורי הרבה מעבר למשמעותה הפרטית, וביתר פירוט חוויתו היא צעד מכריע בתודעה ובאחריות האנושית. (עמ' 39)
נאה. עם זאת חוקרים רבים, אומר אריקסון, לא שבעו נחת מכך שכל העניין התרחש, על פי הודעתו של לותר עצמו, על האסלה (או סיר הלילה – מה שהיה אז). לא נעים שכך תתחיל התנועה שלמעשה בנתה את המערב כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, לא? אבל בשביל פסיכואנליטיקאי כאריקסון זו כמובן הזמנה לארוחת מטעמים:
אין אמירה שהוציא לותר שגרמה יותר מזו [בענין מיקום ההתגלות] לאנשים בוגרים לזוע באי נחת יותר גדולה, או שגרמה לחוקרים רציניים להרים אפם מעלה בחוסר אמונה מהול בבוז. [… אבל] יש לעניין רלוונטיות פסיכיאטרית. […] לותר סבל כל חייו מעצירות […] אין כמעט ספק, שבזמן הזה שבו הכוח הרטורי של לותר שוחרר משביו הילדותי והאינפנטילי הוא הפך מטיפוס מאופק ומסוגר לאדם שנמצא בהתפרצות; הוא מצא שחרור לא-צפוי של ביטוי אישי, ועמו את העוצמה רבת הצדדים של אישיותו. […] כל קיומו היה טמון תמיד בבני-מעיו […] כאשר הוא למד לבסוף להשתחרר הוא הוציא לחירות העולם לא רק את היכולת הרטורית הגדולה של זמנו אלא גם את המזג הלוהט ביותר ואת הזעם שהפיק את הכושר הגדול ביותר ליריקת טינופת. (עמ' 204-206)
נו טוב, אריקסון עושה את שלו בכדי לצמצם את המרחק הממילא קטן בין פסיכואנליטיקאי לסופר מד"ב. מצד שני, כטיפוס אנאלי בעצמי… יש בזה משהו.
הערות
(1) Paul Heelas מגדולי חוקרי התופעה, התייחס אליה בספרו על התנועה כ- Self-Spirituality"" ואני חושב שהגדרתנו כאן היא פשוט פירוק של מונח זה)
(2) Steve Bruce, Cathedrals to Cults: the evolving forms of religious life, in Heelas, Paul, ed., Religion, Modernity and Postmodernity, 1998, pp. 19-35
(3) Preface to the Complete Edition of Luther's Latin Works (1545) by Dr. Martin Luther, 1483-1546 Translated by Bro. Andrew Thornton, OSB
(4) Michael Allen Gillespie, The Theological Origins of Modernity, Chicago University Press, Chicago, 2008, p. 107
(5) Erik H. Erikson, Young Man Luther: A Study in Psychoanalysis and History, Norton & Co', New-York, 1963
לותר תולה את התזות שלו על דלתות הכנסייה בוויטנברג, דבר שכנראה לא קרה היסטורית, אבל למה להיות קטנוניים
לולאת האל 
רקונסטרוקציה רציונאלית.
היסטוריונים לא אוהבים את זה בשום אופן.
פילוסופים מוכנים לקבל את זה.
ומה שאתה עושה כאן זו דוגמא קלאסית לרקונסטרוקציה רציונאלית.
אתה לוקח משהו חדש מהמאה העשרים ואחת שקרוי ניו אייג' והולך אחורה לתקופה של לותר ובהתאם לניו אייג' של היום מסיק מסקנות על התקופה של לותר: כיצד בתקופתו כבר ראו את הניצנים לניו אייג'. ולמעשה הדרך של ההיסטוריון היא, שניתן להראות שתרבות המערב מקורה בתקופה ההיא והמונח ניו אייג' הוא משהו חדש לגמרי, שלא יכול להתעבר בשום אופן במאות קדומות כי זהו מונח חדש. זה כמו לומר שהפוסט מודרניזם התעבר או צמח או מקורו בכנסיה של ימי הביניים.
זה נקרא רקונסטרוקציה רציונאלית.
אהבתיאהבתי
תודה על התגובה, לא שמעתי מעולם את הביטוי "רקונסטרוקציה רציונלית". האם הוא רווח בשדה המחקר שלך? בכ"א, אני לא חושב שזה בדיוק מה שאני עושה. אני יותר בכיוון של, אם לגלוש לניימדרופינג, מה שפוקו כינה "הארכאולוגיה של הידע" או מה שניטשה היה מכנה "גנאולוגיה" של נושא מסויים. במילים אחרות, מדובר בניסיון לערוך reverse engineering לרעיון מסויים כדי להתחקות אחר "הביוגרפיה האינטלקטואלית" שלו. כמובן שיש ליומרה הזאת את החסרונות שלה, אבל לדעתי היא יכולה גם להאיר את עינינו בנודע לכל מני דברים. בעיקר: שלרעיונות יש היסטוריה, שלא סתם אנחנו חושבים ומרגישים את מה שאנחנו חושבים ומרגישים. בעיקר הבעיה הזאת, של התעלמות מהעבר, נפוצה בתקופתנו, שהרי אחד הרעיונות המרכזיים של המודרנה (ושל הניו-אייג' כמובן) הוא שמדובר במשהו חדש, שלא נראה מעולם, בשורה שנולדה מהים ושהיא שינוי מוחלט של מה שהיה. זו כמובן אשלייה.
אהבתיאהבתי
תודה תומר. מעניין.
אתה מכיר סיפורים דומים
על כך שהגייה בפסוק אחד או שניים מהתנך או מהברית החדשה
הביאו לפרשנות חדשה לגמרי של הפסוק עצמו
ובעקבות כך של החיים עצמם?
אהבתיאהבתי
רקונסטרוקציה רציונאלית הוא הדבר הראשון שלומדים בבית הספר להיסטוריה.
ומכיוון שיש לי דוקטורט בהיסטוריה של תורת היחסות אני יודעת.
כאשר שואלים שאלות היסטוריוגראפיות מזהירים לא לעשות רקונסטרוקציה רציונאלית.
הנדסה חוזרת זה המקבילה לרקונסטרוקציה רצינאלית במדע: כאשר המחשב האישי של יב"ם נוצר בתחילת שנות השמונים, יב"ם השתמשה ברכיבים שהם לא מבית – לא תוצרת יב"ם – ופנתה למיקרוסופט ולאחרים. לפי החוק לכן מיקרוסופט יכלה להפיץ את מערכת ההפעלה שלה בתנאים מסוימים והא חברה לאינטל ושתיהן יצרו את וינטל. וכך קמו ליב"ם מתחרים באמצעות ההנדסה החוזרת: מפרקים את המחשב כאשר עומד עו"ד ומפקח וקוראים את ספר ההוראות ובונים תואם יב"ם בצורה הזו. וכך יב"ם נפלה ונמכרה בסוף בתחום המחשבים האישיים לחברת לנובו.
אבל בהיסטוריוגראפיה צריך להבדיל בין מושגים חדשים לבין מושגים ישנים. כלומר, אם יש מושג או תחום חדש כמו הניו אייג', אז לא ניתן לומר שהוא התעבר לפני נגיד שלוש מאות שנה, כי זה מושג חדש. ניתן רק לחפש את המקורות לזרמים חדשים, אבל לא ניתן לחפש את הזרמים החדשים במאות קודמות, כי אז אנחנו משנים את ההסטוריה: אנחנו כופים עליה דברים שלא כתובים במכתבים ובכתבים עצמם. והרי לא יתכן שתמצא את המושג ניו אייג' בכתבים של לותר… כי זו המצאה של המאה העשרים ואחת. תשאל בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת ת"א והם יסבירו לך.
אהבתיאהבתי
אמה,
אני לא יודע בקשר לפרשנות חדשה לפסוק, אבל ידוע שאצל אוגוסטינוס הפגישה עם פסוק שקורא לנו לא להכנע לתשוקותינו שינתה את חייו, אחרי שנהג להיכנע להן דרך קבע. כמו לותר הוא נולד מחדש, והשאר היסטוריה.
ובכל מקרה עוד לפניו פאולוס שינה את משמעותם של פסוקים רבים בתנ"ך כדי לבנות את התיאולוגיה שלו, שכמובן השפיע רבות על המערב. אלו שתי דוגמאות זמינות ומפורסמות.
גלי,
אני חושב שאת טועה, הן בדרך שבה ניתן או לא ניתן לערוך חקירת מקורות היסטוריים, והן בגילו של הניו-אייג'. לידיעתך כבר ב-1782 נכתב על שטר הדולר האמריקאי שאנו ב- novus ordo seclorum, כלומר בסדר חדש של עידנים, ולכן ממילא ברור שהרעיון של "עידן חדש" הוא לא כל כך חדש, ודאי לא בן המאה העשרים ואחת כדבריך. אגב, נדמה לי שאני מרגיש איזה דוק של ארס בכתיבתך אלי, יכול להיות?
אהבתיאהבתי
עוד מאות שנים לפני לותר היו הגנוסטיקאים שהרבה יותר מזכירים – אם בכלל – את הניו-אייג'; אבל כבר, לותר הוא אבי הניו אייג' בגלל שהוא "אבי" הקפיטליזם (באופן שטחי כמובן ואליבא ד'וובר), והניו אייג' הוא מעל הכל תופעה קפיטליסטית שבה החווייה הרוחנית היא "מוצר". אחת העבודות המעניינות בהקשר זה היא של
homas König
אהבתיאהבתי
עליו מדברים היום הוא משהו שונה ממה שדברו עליו המתיישבם האמריקאים. יש רק דמיון מילולי, או ורבאלי, מה שנקרא נומנקלאצ'ר. זה כמו שתמצא מסמך מהמאה ה-18 שבו כתובה המלה "מהפכה מדעית". והיום אנחנו גם מדברים על "מהפכה מדעית". אבל היום אנחנו מתכוונים למהפכה היחסותית והקוונטית ואילו במאה ה-18 התכוונו למהפכה הניוטונית והקופרניקנית.
ולגבי ה"דוק של ארס", אם היית נותן את ההרצאה שכתבת למעלה בכנס בינלאומי למשל, היית זוכה להערות הרבה יותר "ארסיות" בשפה שלך – כלומר, ככה זה מקובל בכנסים: השאלות הן מאוד קשוחות. זה לא הקוראים שכאן ברשימות. בכנס בינלאומי למשל יבואו לך קליברים עם שאלות של קליברים ממש מתחת לחגורה – ככה זה מקובל. וחוקר אחד נכון יכול להפיל לך את כל ההרצאה ואתה צריך לדעת להתגונן היטב ולא לומר לו: נדמה לי שאני מרגיש איזה דוק של ארס בכתיבתך. כי בין אם זה נכון או לא נכון, אם לא תצליח להגן על ההרצאה שלך בצורה טובה, אז היא לא תהיה שווה. ולא תגיע לכתב העת המקצועי. וזה המהות של מה שנקרא ה"רפריס" – השופטים. ומה שנתתי לך כאן זה כבר יותר מידי טיפים מקצועיים לנוכח העלבון שתקעת לי למעלה!
אהבתיאהבתי
תמר,
הגנוסטיקאים מזכירים את הניו-אייג' רק בגיוון שלהם, אבל לבד מזה האופי הכללי של התנועות הללו היה אזוטרי, סמכותני, אקסקלוסיבי, פסימי מבחינה קיומית ודואליסטי מבחינת מטאפיזית – כל מה שבניו-אייג' (כמעט לכל גווניו) יוצאים נגדו. לכן לא הייתי אומר שיש דמיון רחב יותר מדי.
גלי,
ראשית, איזה עלבון "תקעתי" לך? לא התכוונתי להעליב אותך בכלל. שנית, ודאי שלא הייתי מציג כך הרצאה בכנס. מה הקשר בכלל? איך אפשר להשוות פוסט בבלוג להרצאה? ממתי הם בכלל בני השוואה? לגבי עניין הדמיון המילולי, אז זהו בדיוק: שאני טוען שיש יותר מדמיון מילולי, אלא גם קווים מאפיינים דומים (למרות שברור שהיה גם שוני גדול). זאת בדיוק הנקודה שלי. בכל מקרה, את מוזמנת תמיד להעשיר את הדיון בהערותייך.
אהבתיאהבתי
לגלי, אם היית ממש קוראת את מה שתומר כתב, היית רואה שהכל נובע בעצם מהמילה "עיבור".
זאת אומרת, שהוא לא אומר שהמונח העכשווי יכול להסביר את התקופה ההיא או האנשים ההם, אלא שהיה מקור מסוים שבחלקו הוא אחיד, אך בחלקו האחר, אולי בתת-המודע שלו – הוא דואלי ובר-פיצול.
כמו DNA.
לכן כשאת נמצאת בתקופת הריבוי, שהיא תקופת הניו-אייג' העכשווי, את יכולה לחזור אחורה ולראות את ניצני הריבוי האלה – באותו מקור (אחיד ודואלי גם יחד).
נכון, ריבוי לחלוטין לא שווה לניצנים רבים באותו מקור מסוים, אבל זה בדיוק העניין – ההיסטוריה של הרעיונות (שנובעים מהחיים עצמם ומהתהליכים ההיסטוריים של חיים אלה):
א י נ ה ל י נ י א ר י ת
לתומר:
חטאת בחטא חוסר-הליניאריות, אך מכיוון שההיסטוריה שלנו חטאה בחטא זה הרבה לפניך, נסלח לך, בני…
:-)
אהבתיאהבתי
תודה על הסליחה, אבל חוששני שעל החטא שלי תוכל לכפר רק צדקת האל שתנחת עלי בעודי בשירותים. למזלי מאז המאה ה-16 זה קורה יותר ויותר.
אהבתיאהבתי
איך זה מתיישב עם כל כתות הניו אייג' ועם הגורואיזם שכולנו מכירים (ע"ע ג'ק קורנפילד/ הנזירה ריטה/ סוואמי כלשהו/ רינפוצ'ה כלשהו מגיעים לארץ וההתרגשות על סף האקסטזה)? יכול להיות שמדובר ב"הפרטת" הסמכות ליותר ויותר ידיים אבל לא בהכרח עד לרמת היחיד?
וגם – איך זה מתקשר לגנדהי והחוקנים?
אהבתיאהבתי
השאלה היא היכן הסמכות ומהו המדד לסמכות. והתשובה שלי היא שהסמכות היא בידי האינדבידואל. הוא קובע לאיזה גורו ללכת או לאיזה כת להצטרף (וממילא רוב הניו-אייג' אינו כיתתי). זאת בשונה מהמצב שהיה רוב ההיסטוריה של התרבות האנושית, בה הדת שלך נקבעה על ידי המקום שבו גדלת, על או מינימום על ידי הוריך והקהילה הקרובה. ומהו המדד לסמכות? החוויה. אני מרגיש שהגורו הזה טוב לי, התורה הזאת "עושה לי את זה" וכו'. גם זה עניין חדש, כי כשאפשר היה כבר לבחור אמונה, הרי שבמאתיים השנה האחרונות במערב רבים בחרו אותה על פי עקרונות רציונליים (ע"ע דאיזם, וגם יוניטריאניזם, שלא לומר יהדות רפורמית).
ואת עניין גנדהי לא הבנתי. למה התכוונת?
אהבתיאהבתי
רקונסטרוקציה רציונלית בכלל לא קשורה לכאן. את כותבת על "מושג הניו-אייג'", וברור שהמושג חדש, אבל השורשים שלו ישנים, ויש להם קשר אל המצב הנוכחי. לא לראות את זה זה כמו לומר שמפני ש"מדען" הוא מושג שקיים רק מהמאה ה-19 הרי שאם מישהו מנסה להבין את המהפכה המדעית ואומר שניטון היה מדען הוא עושה רקונסטרוקציה רציונלית שגויה. אבל אני בטוח שדוקטור להיסטוריה של המדע כמוך יודעת שזה לא נכון.
אהבתיאהבתי
אגב, בספר מהפכני בזמנו (ראה אור ב 1959), שבישר את הסיקסטיז והיום נשכח, של נורמן או. בראון, "life against death" שמו, ספר מרתק ביותר, ישנו פרק המוקדש ללותר ולעיסוק האנלי האובססיבי שלו, לא רק במגדל, ולקשר בינו לבין הקפיטליזם.
אהבתיאהבתי
תומר:
א) תודה
ב) הניתוח שלך טוב בעיני, אך כמובן צריך להשלים את התמונה לגבי תהליכי הפיכת הניו אייג' מעובר לולד, והזכרת את הרציונאליזציה וגלובליזציה, אולי יש מקום להזכיר ריאקציה מהתנועה המודרנית החילונית הרציונאליסטית, רציונאליסטית מדי. אם מתיחסים לשנות ה-80 במערב, אולי פרץ חיפוש עומק רוח ומשמעות אחרי הפירוק הפוסטמודרני? מה אתה אומר? יש גורמים נוספים?
ג) יש לטעמי מקום לראות הקבלה בין תנועת הקבלה בצפת של המאה ה-16 לבין הניתוח שלך. לטעמי, המקום שבו מקבלת היהדות (לפחות בחוגים לומדי ועוסקי הנסתר, שזה מקביל מבחינתי ל'עיבור', ) גושפנקה רצינית של האלוהי בתוכי, האלוהי שבאדם, ולא רחוקה ממני,לא מעלי, הוא בתנועה הזו בצפת. הראי"ה למשל, שהוא מלא בכיוון הזה (שמתם לב שבאורות התשובה לא כתוב אלוקים חוץ מפעם אחת, שכתוב ש'ישוב האדם אל עצמו, ומיד ישוב אל אלוקים') מעיד על עצמו, שתורתו התעברה מתורת האר"י.
אהבתיאהבתי
כמובן שהניו-אייג' מקבל הרבה מאוד מהתנועה האנטי-אינטלקטואלית, שכמובן קיבלה את חייה ברומנטיקה של המחצית השנייה של המאה ה-18. אי אפשר להפריז בחשיבות של השפעתה. בקשר לחיפוש משמעות אחרי משבר הפו-מו… אני לא כל כך אוהב לתלות תהליכים היסטוריים במניעים פסיכולוגיים של ההמונים. ממילא, אם נאמר שאנשים מחפשים משמעות (וזאת כבר הנחה שהיא תיאולוגית ברמה מסויימת), הרי שהם מחפשים אותה כל הזמן. השאלה היא באיזו צורה הם חושבים שהם מוצאים אותה. גם דרידה, על פי הגישה הזאת, חיפש משמעות. הוא פשוט מצא אותה בדרכו שלו.
בקשר לאר"י, הרי שדווקא בו אני רואה תנועת ריאקציה לקבלה הקצת יותר פנימית שהיתה לפניו (בזוהר למשל, לפחות על פי חלק מהמחקרים), שהרי עבורו הדרמה האלוהית מתרחשת לחלוטין לא באדם, אלא רק בכל מני ספירות ופרצופים ועולמות. האר"י לא מדבר (כלומר תלמידיו וכו') על גילוי האל באדם, אלא על סודות הצמצום והשבירה וכיוצא באלו, כולם "אי שם". רק החסידות הפכה את כל הדיבורים האלה לעניין פנימי. הראי"ה, בראייה אנכנרוניסטית של אחרי המהפכה של החסידות, כבר תופס את האר"י כמדבר על האדם. אבל נראה לי שכאן אנחנו שוב באותו ויכוח ידוע על פרשנות טקסטים…
אהבתיאהבתי
אותה חלוקה שאנו דנים בה, התפצלותה של הדת והדתיות – האם זה ריבוי של פרטים או שמא זה ריבוי של פריטים?
והאם כאן מדובר בגופו של עניין או גופו של אדם?
הצירוף של השניים: גופו של עניין + הדת הממסדית המסורתית, יכול לגרום בסופו של התהליך להאדרת אותה דת ממסדית, הפעם בצורה נאנו-טכנולוגית. אפשר לנתח כך את החברה האמריקאית – יש אצל כל פרט בחברה הזו מוכנות פרימורדיאלית להסתכלות למקור של סמכות אלוהית – הפעם באדם עצמו. אלוהים הממסדי חוזר חזרה בצורה של דברים ומילים. ממש כמו בדוגמא של ישו (ראית מה זה, תומר, זו קפיצה לא-ליניארית שלא רואה את שלך ממטר).
לכן אם מדובר בריבוי של פריטים, זאת אומרת, ריבוי למען האדרת הקונספט הדתי-סמכותני, לא מדובר בריבוי של הפרט כיוצר דתי, אלא במן "שתילה" של פרטי דת מאוד מאוד מסויימים בכל מיני צורות.
כשאומרים שכולם אותו דבר, זה יכול להתבטא בשתי צורות:
א. כולם העתקים זה של זה (כמו השיטה הסינית)
ב. כולם שונים זה מזה בדיוק באותה צורה (כמו השיטה האמריקאית).
אצל האמריקאים האדם נמצא בתחתית הסולם, אולם האדם שניחן ב- "אור האלוהי" (שמתבטא לרוב ברטוריקה מיוחדת) הוא בעצם האדם בעל הכוח הסמכותני, הצד האחר של המטבע האפיפיורי. אך אסור לשכוח, שבסופו של דבר מדובר באותו מטבע.
אהבתיאהבתי
תומר, זה ציטוט שלך מתגובה לפוסט על "ניסויי עם האמת" שהופיע בבלוג שלי:
אפרופו ציטוטים ותנועות מעיים, אחד מבכירי הממשל הבריטי בתת-היבשת (שכחתי מי) גם נהג לכנות את גנדהי "public enema number one".
אז יש קשר בין תובנות רוחניות לתנועת מעיים?
אהבתיאהבתי
RS,
וואו, לא הבנתי אותך. כאילו, אתה לא רואה הבדל בין סמכות אצל האינדיבידואל לסמכות אצל השליט או הכהן?
שחר,
באמת מעניין הקשר בין רוחניות לתנועות מעיים. דעי לך שהקדשתי לזה מחשבה בעבר. ברור למשל שבשני המישורים לחץ לא יעזור, התנגדות לשינוי מביאה למצב לא בריא, לחשוב על זה תוך כדי זה רק מבלבל, והעיקר הוא פשוט להרפות ולתת לזה לקרות…
אהבתיאהבתי
אין צורך לחבר סמכות לאינדיבידואל, ולהציבה מנגד לסמכות של השליט או הכהן. מדובר בשני הצדדים של אותה מטבע, ולכן אפשר פשוט לדבר על סמכות.
השתמשת במילה עיבור, אז זה בעצם עיבור של השלם של הרעיון בדמותו של ישו, שאיחד בתוכו את שתי הסמכויות גם יחד, גם במצב מאוחד, וגם במצב מפוצל.
יש לך קודם כל את אלוהים-ישו. אלוהים הזה הופך (ייתכן מחוסר ברירה) לאלוהים מופשט. כי אם אלוהים הוא אלוהים, וגם ישו הוא אלוהים, אז אלוהים הוא קודם כל קונספט. והסמכות האלוהית היא קודם כל קונספט של סמכות אלוהית.
לאחר מכן יש פיצול: יש את ישו השמיימי, מן ישו שהמבט אליו הוא רגשי מאוד וקדום (כמו שמתבטא אצל האוונגליסטים). מצד שני, יש את ישו האדם, ותורתו האתית של ישו (כפי שמתבטא אצל תיאוריות דה-וינצ'יות מסויימות).
לבסוף, יש דו-קיום בין שני הניגודים: ישו האדם שמתעלה (ישו שהופך אלוהי), וישו האלוהים שאכפת לו מהאדם. שמגן על חלשים.
כל המקרים המתוארים הללו, הם מקרים שמנוכסים לשם סמכות. ולסמכות יש תמיד קשר לכוח, כשבמקרה הזה מדובר בכוח אלוהי, בדרך כזו או אחרת.
וכוח קשור להיררכיה.
והסמכות שנמצאת בראש ההיררכיה, יכולה להיות סמכות שלמה (כמו בעידן המסורתי), או סמכות שהשלם שלה גדול מסכום חלקיה (כמו בניו-אייג' האמריקאי).
זו תוצאה מסוימת של רפורמציה כפי שתיארת, וכאן אני מנתח את הצד האחר של התוצאה הזו.
תתבונן בתרבות האמריקאית, ותשים לב איזו חשיבות רבה יש לאדם המדבר שייתכן וברגע מסוים ובמקום מסוים, יש לו יתרון (בד"כ רטורי) מסוים. היתרון הזה מייד מתורגם למקור של סמכות. והסמכות הזו מתורגמת למוסר שיורד מלמעלה למטה, מבעל הסמכות האד-הוקית, אל קהל היעד.
אם זה מזכיר לך פוליטיקה, וקבוצות פוליטיות, אז זה לא במקרה. זה למעשה תרגום של הכוח הפוליטי-דתי המסורתי לעידן של הפוליטיקה המודרנית בעולם גלובלי.
אז כמו שאתה רואה, אנשי הדת שרצו רפורמה לא תפסו מרובה, אלא יצרו אותו, או לכל הפחות הבטיחו את מקומם באותו מרובה. וכנראה הם אלה שהיו מחוברים יותר מכולם להלכי הרוח של ההיסטוריה. זוכר מה כתבת על השומרונים?
אהבתיאהבתי
החשיבות של בדיקת תהליכים עכשווים על ידי התבוננות במקורותיהם ההסטוריים, היא טפח מעניין של תהליכי החקירה וההתבוננות וכמובן העשרת בידע פוקח עיניים,
הניו אייג' התובע את חדשנותו, המיחל להתעוררות האדם החדש המואר, מול הפחד של ביטול כל ידע היסטורי או אקדמאי באשר הוא
מצד אחד עומד האדם הני אייג'י המאמין שאינו צריך ללמוד אלא להתחבר ואז הידע האנטואיטיבי יזרום הישר מהתודעה העליונה,
מול האדם המשכיל העומל קשה ימים ולילות לקרוא את המציאות המתהוות דרך כתביהם של אותם אילנות גבוהים מן העבר, הוא מתריע כמובן מבורות ומהיסחפות לדילוזיות קולקטיביות.
עד כמה אנחנו מרשים לעצמינו ליצור באמת מציאות חדשה, שירה חדשה או אידאולוגיה חדשה, האם ההתעקשות על מושג ההתחדשות היא רלוונטית או מה שיותר חשוב מכל התפתלות שהיא היא הבדיקה האמיצה והאמיתית לגבי ההשלכות של כל אידיאולוגיה באשר היא על האיכות החיים של בני העולם הזה
ביננו לבין עצמינו אנחנו עדיין עומדים בפני אותה שוקת שבורה
כפי שעמדו הדורות הקודמים
רק הסכנה גדולה הרבה יותר לקיום הקולקטיבי האנושי כאן בעולם כך שכולנו חייבים כל אחד ממקומו לקחת ברצינות תהומית את המציאות המתהווה לנו כאן מולנו
אהבתיאהבתי
אני לא יכולה להגיע אל המעמקים שאתם מגיעים אליהם, אבל נראה לי שבמהות ההבדל הוא לא מאוד גדול: אנשים שצריכים סמכות רוחנית או אחרת (אלוהים, אבא, גורו, גנרל) תמיד ימצאו אותה בסופו של דבר. מה שמייחד את הניו אייג', אם אני מבינה נכון, זה שעכשיו הסמכות היא לא בהכרח רשמית, מסורתית או מקובלת בחוגים רחבים והרבה פעמים היא סמכות מטעם עצמה.
בקשר למעיים – אין כאן שאלה בכלל. ניטשה וההקאות, גנדהי והחוקנים, מילרפה ומרקי הסירפדים (לפרויד היה איזה פטיש לאפים).
אהבתיאהבתי
http://holisticonline.com/ayurveda/ayv-treatment-panchakarma.htm#Enema
אהבתיאהבתי
תומר,
האדם הבריא מחפש כל הזמן משמעות. יש תקופות של פשיטת רגל, של יאוש, של דאון, של חידלון, וכמו שזה נכון ביחס לאדם הפרטי, זה נכון ביחס לחברות האנושיות. הפוסט בעיני מלווה ביצר הרס, בפירוק כל משמעות, כלומר בתנועה שלילית.
הניו אייג', לפחות בצדדים הרציניים שלו, עסוק ללא הרף ביצירת משמעויות, אישיות, וגם קוסמיות. זה שונה במהות.
זו גם החוייה האישית שלי ביחס לשתי התנועות האלה.
דבר נוסף: המערב נשטף בגל התאבדויות בשנות החמישים. מקרי? לדעתי לא.
אהבתיאהבתי
אני לא מבין: אם האדם "מחפש כל הזמן משמעות", אז למה בפו-מו הוא פתאום לא מחפש משמעות? אני למשל ראיתי את דרידה והוא לא נראה לי מדוכא בכלל, או רשע. כמו כן פוסטמודרניסטים הרבה פחות מוכרים ממנו. בסה"כ אנשים רגילים. אגב, גם עבדך הנאמן היה פעם פוסטמודרניסט לא קטן.
מצד שני ברור שהניו-אייג' שונה מהותית מהפו-מו ברובד הזה. ודאי: ניו-אייג'יסטים חושבים שיש אמת, ושאפשר וראוי לגלות אותה!
את עניין ההתאבדויות בשנות ה-50 לא הבנתי. אולי תסביר?
אהבתיאהבתי
לשמוע מה קרה בארה"ב של 1836. אולי תזרוק לנו איזו עצם? יכול להיות שזו שנת הולדתו של ויליאם ג'יימס?
אהבתיאהבתי
לא, ג'יימס נולד ב-1842. אבל כשהוא נולד, האפוטרופוס שלו היא רלף וולדו אמרסון. והנה לך עצם.
אהבתיאהבתי
לגבי רקונסטרוקציה רציונלית, דעתי האישית בנושא היא שחקר תרבות צריך להיות בראש ובראשונה מעניין, ורק אחר כך "מדויק מבחינה מדעית" (כן אני יודע, קראתי יותר מדי בורחס ודלז וגואטרי). אני לא מדבר כמובן על רלטיביזם מוחלט, אבל אני חושב שיש לא מעט נאיביות בהנחה המנוגדת שהיסטוריה היא מדע מדויק שניתן לפרש אותו בכלים מדעיים אבסולוטיים. בפועל כל חקר תרבות (גם אם הוא נעשה במסווה של חקר היסטורי) קרוב הרבה יותר לחקר ספרות מאשר לביולוגיה או לפיזיקה, אם נאהב את העובדה הזאת או לא, בסופו של דבר זה כך.
כולנו משליכים הרבה הנחות יסוד שלנו על העבר, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, וכולנו מפרשים את העבר בהתאם להווה שבו אנחנו חיים. אפשר לכנות את זה " רקונסטרוקציה רציונלית", אפשר גם לכנות את זה בשם "מיזוג אופקים" (א-לה-גאדאמר). אישית אני לא רואה בזה משהו שלילי שיש להתבייש ממנו, ובעצם אני גם לא רואה בזה משהו שבכלל אפשר להימנע ממנו.
זה לגבי רקונסטרוקציה רציונלית. לגבי נקודת העיבור של הניו אייג', אני יכול כמובן להבין את ההשפעה העצומה של לותר על תפיסת הרוחניות של המערב. אבל יחד עם זאת אני חושב שאי אפשר להכחיש (וברור לי גם שלא ניסית להכחיש) את ההשפעה העצומה של דתות המזרח, בעיקר לגבי הדגש על הדת האינדיבידואלית בניגוד לדת הממוסדת (בין אם זו תפיסה אמיתית או תפיסה נוסטלגית של דתות המזרח), ועל החוויה הדתית בניגוד למחויבות הדתית כלפי טקסים ומצוות.
לא בדיוק הבנתי את הנקודה שאותה תרם לותר לעניין הזה. כלומר אם נשאל זאת כשאלה היסטורית היפותטית: אילו לותר לא היה נולד, האם לדעתך תופעת הניו אייג' במערב לא הייתה נוצרת או לפחות לא הייתה מגיעה לכזאת עצמה?
אהבתיאהבתי
קשה מאוד, או אולי פשוט טיפשי, לענות על שאלות היפותטיות בהיסטוריה, אבל בכ"ז אומר שלדעתי הניו-אייג' היה מגיע ממילא, מכיוון שהניו-אייג' הוא המסקנה המתבקשת לתרבות הנוצרית. כלומר מרגע שהיתה נצרות, הניו-אייג' היה עניין של זמן ותנאים. ההגיון הניו-אייג'י, שתמצטתי אותו כאן כדת אישית ופנימית, בא בסופו של דבר לביטוי כבר אצל פאולוס, ואפילו אצל ישו. מרגע ש"הצליח להם" והתנועה שהם ייסדו הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית לא היה צריך את חסדו של האל בשביל שהשאר יהיה היסטוריה.
אהבתיאהבתי
אז בעצם אתה אומר שלותר הוא הנקודה ההיסטורית שבה הנצרות חותרת תחת עצמה?
אהבתיאהבתי
כלומר אחת מהנקודות האלה. היו לפיו ויהיו אחריו. אבל הוא נקודה משמעותית במיוחד. לשמחתי אני לא חושב כך לבדי, אלא יש גדולים ממני. למשל סטיב ברוס שהבאתי ציטוט ממנו בדיוק על זה: "האירוניה היא שהכנסייה כרתה את קברה בעצמה. החידושים שנועדו להחיות את הכנסייה חתרו תחתיה"…
אהבתיאהבתי
אז הניו-אייג' נולד בביצה?…נשמע כמו סרט אימה לאואנגליסטיים…
אהבתיאהבתי
כן, התכוונתי שהנצרות לא רק תחתרה תחת עצמה במובן של חילון (שזו בעצם ההאשמה שהנצרות הקתולית הטיחה בפרוטסטנטיות), אלא במובן של יצירת הניו אייג' כסוג של דת אלטרנטיבית שמהווה תחליף עבורה
אהבתיאהבתי
תומר,
לא התכוונתי דווקא להוגה כזה או אחר. הכוונתי לפוסט כתרבות, מה שמתואר למשל ב"מרד השפוף" של טאוב, "בידור עד מוות" של פוסטמן, ועוד רבים נוספים: אידיאולוגיית פירוק משמעות בכל, המלווה בתחושת חידלון והרבה מאוד עצבות. אמנם התנועה הכללית של האדם היא של חיפוש משמעות, אך יש רגעים, תקופות ביניים, לא של אי חיפוש משמעות, אלא אדרבה, הדגשה יתירה שאין מה לחפש משמעות כי אין(קרת', קסטל בלום). אז מפרקים כל משמעות, שוחטים כל פרה אפשרית, ועושים מזה חגיגה ניהיליסטית גדולה, אך בפנים יש יאוש גדול. זה תסמינים של תרבות בהכחדה, אפשר שתתעשת, אפשר שלא.
את זה קישרתי לקפיצה משמעותית מאוד בתופעת ההתאבדויות בדור הצעיר במערב משנות החמישים. תרבות שהתייאשה מעצמה מלאה בהרבה עצבות וממילא זה יתבטא בתופעת ההתאבדות.
אגב, לא בדקתי את זה, אך לא אופתע לגלות שהיו במערב יותר התאבדויות בששים שנה האחרונות מאשר בכל ההיסטוריה האנושית. אולי יש הרבה סיבות מצטרפות(כמו התחושה שהאדם אדון על עצמו), אך בכל זאת.
אהבתיאהבתי
ראשית, הרי שנות החמישים היו מ-ל-א-י משמעות! המלחמה הקרה רק החלה, אמריקה רודפת החירות והאל נגד רוסיה רודפת השוויון והחילון… טוב נגד רע, דמוקרטיה נגד רודנות, לאומיות מול אינטרנציונל – כל המשמעות שבעולם!!! הרי היה זה בשנות החמישים שארה"ב הוסיפה ל"שבועת הנאמנות" שלה את הפסוקית "one nation under God"! הנה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Pledge_of_Allegiance
אז התיאוריה שלך כאן לגמרי מוטעית.
ובעניין שחיטת הפרות הקדושות, האם זה לא ייתכן שמגיע דווקא ממקום של קדושה, של ניפוץ אלילים? של חוסר נכונות להתפשר על כל מה שלא לגמרי אמיתי, ורצון למצוא את מה שרק הוא אמת? האם המדינה, האהבה, העצמי ועוד אינם אלילים אשר מתחרים על לבנו מול אהבת האל? לדעתי בהחלט, ולדעתי בהחלט יש ניצוץ אמיתי של קדושה בפו-מו. ולא רק אני חושב כך, אלא גדולים ממני: ראה "כלים שבורים" של הרב שג"ר.
אהבתיאהבתי
תומר,
אתה עושה כאן איזה טעות לטעמי. אתה אומר דברים נכונים, אך אתה משליך אותם על כל המציאות. ודאי שהיתה גם משמעות בשנים האלה בתופעות שציינת, אך מתחת לפני השטח היו תופעות אחרות, אלה שציינתי, וזה מתועד בספרות משמעותית. למשל, ראיית הפוסט כריאקציה למלחמות העולם, בעיקר השנייה. אגב, כל מה שציינת שייך לפוליטי לאומי. אך תופעות אלו מתחילות מלמטה, ובסוף מגיעות לפוליטי, ואין סינכרון מושלם בהכרח. זה הגיע לפוליטי בוויאטנם וההתנגדות, בקנדי וכו'.
גם בדבר השני שאמרת: ברור שיש גם נקודת עומק בשחיטת פרות, וזה לא שחור לבן, זה אף פעם לא שחור לבן. אבל נקודת עומק זו לא סותרת את כל היאוש ועצבות שהתלווה במישור התרבותי למעשה. אגב, גם מנוע גוסס עושה 'ניצוצות קדושה'. אבל אם אתה רוצה ליסוע, מוטב שתקנה מנוע שעושה יותר מניצוצות. עזוב את המישור התיאורטי. תחוש בשיח רוחני-ניו אייג'י(רציני, לא הזבל), ותחוש בשיח תרבותי פוסטי. איפה אתה חש שמחה, אופטימיות, אינרגית חיים, ואיפה אתה חש ספקנות, פנימיות כבויה, עצבות. אתה לא חש בזה?
אהבתיאהבתי
שמע, אני חושב שאתה עושה את אותה טעות שאתה מייחס לי. אתה משליך על כל המציאות משהו שלא היה בהיקף כזה, בטח שלא בשנות החמישים. כלומר הפו-מו, שאז פשוט לא היה קיים כשום דבר ממשי. אני לא יודע איזו ספרות קראת, ואשמח לקבל שמות של ספרים, אבל זה פשוט לא נכון שרוח הפו-מו שררה בשנות החמישים. הריאקציה למחה"ע אכן הגיעה, אבל רק בשנות השישים, וכתנועה המונית רק לקראת סופן. אז מי שהתאבד בשנות החמישים עשה את זה מסיבות אחרות. (הנה ניחוש אחד למה: פוסט-טראומה של חיילים שחזרו מאירופה.)
בעניין השני, ברור שהניו-איג' אופטימי הרבה יותר מהפו-מו. הוא למעשה אופטימי יותר מכל דבר אחר, כולל היהדות והנצרות. אבל מכאן ועד "פנימיות כבויה, עצבות" בפו-מו? אולי, אבל לא צריך להגזים. אני וחבריי, ומרציי באונ', לא היינו כבויים ועצובים. מצטער. ויש גם לשאול אם מי שכן היה כבוי לא היה כך קודם ורק התאים את ההגות שאימץ למצב רוח, ולא להפך.
תראה, אומר לך את דעתי לגבי האדם באופן כללי: אני חושב שכולנו עושים מה שאנחנו עושים כי אנחנו חושבים שזה נכון ומוסרי. כן, כולל היטלר או טייטל. או דרידה או פוקו. אף אחד לא מנסה להרוס סתם לשם הריסה. בכולנו פועל ניצוץ אלוהי של מוסריות ותיקון עולם. זה האדם. נכון שהוא לפעמים מופנה לכיוון הלא נכון, ובמקום לבנות אנחנו הורסים, אבל אפילו "חגיגה ניהליסטית", לשם דוגמא, נובעת ממקום המבקש להדגיש את ה"אין" החסידי : ) אני לא מסכים שיש בעולם אנשים שהם רעים מבחינה אינהרנטית, שהם לוחמים נגד האל (יענו, עמלק). לא. כולנו בצד של אלוהים. אבל לפעמים אנחנו עושים את מלאכתו של השטן (שהוא גם בצד של אלוהים). במילים אחרות, אין לדעתי תקופות שבהן לאדם אין משמעות דתית-מוסרית בחייו, אלא תקופות בהן המשמעות הזאת תופסת צורה של הרס. אבל גם להרס יש משמעות דתית, ראה מגדל בבל, או המבול.
אהבתיאהבתי
אוקיי,
אני מקבל את התיקון והאיזון שבדברים.ומסכים עם תפיסת האדם הזו, גם שהאדם הורס, הוא בעומק העניין הורס בשביל לבנות, רק התכוונתי שאחרי שהורסים הרבה בשביל לבנות, נוצר בתרבות רצון לבנות כבר משהו, ואולי זה היחס בין הפוסט לניו אייג'.
אהבתיאהבתי
אני בהחלט רואה בניו-אייג' כוח "מודרניסטי" מהבחינה של חיפוש האמת מתוך אופטימיות וציפייה גם למצוא אותה.כמה מההוגים הניו-אייג'יים החשובים ביותר (כן, יש כאלה :)) כמו קן וילבר וכל הזרם האינטגרלי מדברים בפירוש על סוף הפו-מו ותחילת שלב חדש של חשיבה ופעולה. אני אישית גם מקווה שאכן יתחיל שלב חדש כזה.
אהבתיאהבתי
אני הולך לעשות משהו שאני בד"כ לא עושה: לכתוב תגובה לא מנומקת במיוחד.
כנראה שזה יחזור אליי בבומרנג, אבל אני אעשה את זה בכל-זאת כי זה מרגיש לי חשוב מספיק.
אני לא חושב שהפוסט הזה עושה צדק עם לותר או עם משנתו.
לותר כיוון לדבר ההפוך מהניו-אייג': לא לאדם שעומד בפני עצמו ויכול לתת דין וחשבון מול האל, לבחור את דרכו, להגיע לדבר (כל דבר) מכוחו שלו או להחליט מהם הקריטריונים לחסד אמיתי (הרגשה אישית וכדו').
האדם במשנתו של לותר הוא עירום כביום היוולדו, החסד שהוא מקבל מוצדק מכוח הכתובים להם הוא כנוע.
ההרגשה האישית של אדם בנוגע לישועתו יכולה להיות לא יותר ממחזה תעתועים של השטן, ומקבלת משנה תוקף אך ורק מכך שהכתובים המקראיים הם צודקים ונכונים.
האל הוא במרכז משנתו של לותר, לא האדם – אותו לותר רצה להדיח מעמדת כוח דתית כאשר כפר במסורת הקתולית.
זה סוד הקסם של לותר, כפי שאני מבין אותו.
הקישור שלו עם הניו-אייג' די מביך.
אולי כהערת אגב: משום מה יוצא לי להגיב רק כשאני לא מסכים, אבל זה לא אומר שאני תמיד לא מסכים.
אני מאוד מעריך את הכתיבה שלך :-)
אהבתיאהבתי
אין כאן ויכוח: לותר אינו ניו-אייג'. עיבור הוא לא לידה, ובודאי שלא גדילה ובשלות. אין שום ספק שלותר (ונוצרים אחריו, עד המאה ה-19) ראה בכתבי הקודש את מקור האמת ואת הדרך לחסדו של האל. ודאי. אבל לותר, בין שהתכוון לזה ובין שלא, העביר את מקור הסמכות מהממסד הכנסייתי אל האינדבידואל. הפרט יכול להגיע לקשר אישי עם האל, וזה משנה הכל. אז ודאי שגם לותר וקלווין חשבו שעל הפרט גם להיות שייך לכנסייה הנכונה (כלומר, זו שלהם), אבל כאמור, יש כאן התחלה של משהו שילך ויתגלגל כמו כדור שלג. והדגש של לותר על אותה חוויה גואלת הוא גם זרע שנזרע כאן וינבוט מאוחר יותר.
אהבתיאהבתי
תומר,
הקישור הישיר שאתה עושה בין זרעיו של לותר ובין המניפיסטציה שלהם בניו-אייג' בדמות האינדיבידואלים הדתי, מאושש את טענתה של גלי, רק מכיוון אחר – רקונסטרוקציה של הרעיון עצמו.
אי אפשר להפריד את האינדיבידואליזם המודרני, או שמא הפוסט-מודרני, מהחילוניות.
ולכן דווקא בהיסטוריה הרעיונית, לא ניתן לחבר בין לותר לבין אינדיבידואלים, שלפי הרעיון שמובא כאן בפוסט => זהו אינדיבידואליזם שנגזר באופן ישיר מקשר כלשהו עם אל כלשהו.
באותו האופן, גם לא ניתן לטעון שהרפורמציה של הכנסיה תקעה טריז בשליטתה, שכן דווקא ההיסטוריה המעשית (כעת לא הרעיונית) מראה שהסמכות חזרה באמצעות המדינה החילונית.
ושוב, הדוגמא הכי טובה לכך היא ארה"ב, ובעיקר ארה"ב של בוש.
אני לא טוען שהכנסיה ידעה שזה מה שיקרה, ולכן היא בצעה רפורמה, אלא, שהיא במתכוון או שלא במתכוון, שתלה זרעים רעיוניים בהיסטוריה המעשית, שמאז היתה בחלקה הגדול היסטוריה חילונית. היא שתלה זרעים רעיוניים של דתיות וסמכות דתית בחילוניות.
לכן הפוסט-מודרניזם משך כל-כך הרבה אש, כי הוא סוף-סוף התנער לחלוטין מההשפעות הדתיות הללו, שהתבטאו בין היתר באידיאולוגיות טוטאליות שונות. הוא סוף-סוף התנער מאותו "טוב דתי" והתחיל לחפש משמעות חילונית, קטנה ככל שתהיה.
אתה מתאר כאן בפוסטים רבים התרחשויות תרבותיות שונות. ההתרחשויות התרבותיות הללו (וישראל היא יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל), הן בראש ובראשונה – חילוניות. אם אתה מחפש משמעות דתית בתרבות החילונית הזו, הרי שאתה יוצר משמעות כזו בעצמך – בניגוד לתפיסת הסמכות הדתית (והנגזרת החילונית שלה).
וזה אולי הניו-אייג' שאתה חותר אליו.
אהבתיאהבתי
לא ניתן להפריד את האינדבידואליזם מהחילוניות? אז מהו הניו-אייג'? זו לא רוחניות פרטית? או שכל הרוחניקים הם בעצם חילונים? בקיצור, אחד מאיתנו לא מבין משהו בסיסי.
והכנסייה לא איבדה משליטתה??? אתה באמת לא רואה הבדל בין כנסייה שחולשת על מדינה שלמה ושכולם כפופים לה (כולל אינקוויזיציה) לבין ארה"ב של בוש? לא מבין אותך.
אהבתיאהבתי
הניו-אייג מבחינת נק' הפתיחה שלו, הוא מאוד חילוני. לפחות הניו-אייג' שאני מתכוון אליו.
לפסול דברים מסויימים בלי סיבה מספקת – זו התנהגות של אנשי דת ושל מוסדות דת.
דווקא החילוניים הניו-אייג'יסטים, מתבוננים במסורות העתיקות במבט מחודש, ולא משאירים מאחורה את חוש הביקורת החילוני. הם לא מחפשים להאמין, הם מחפשים לדעת.
אם החילוניים היו פוסלים כל מסורת (ותהיה דתית, סגפנית וכו'), אז הם בעצם דתיים במסווה של חילוניות. ובמשך תקופה ארוכה זה מה שהיה.
דרך אגב, אני לא משבח כאן את החילוניות, שיכולה (להבדיל מהרבה דתות ומוסדות דתיים) להיות מאוד מאוד היררכית ומדירה.
אם נתבונן בנק' השבר של המודרניזם – מלחמת העולם השנייה, לא בטוח שניתן באופן חד-משמעי לייחס אותה לחילוניות.
הפאשיזם והלאומניות האירופאית היו בחלקם הגדול – חילוניים, אך היום ניתן למצוא גם קו מקשר בין הלאומנות והפאשיזם ובין הסמכות הדתית, במובן האבסולוטי שלה.
ואם ניקח את הקומוניזם בגרסא הסובייטית שלו, גם שם ניתן למצוא אמונה לא-מהותית ולא רציונלית בכל מיני גורמים מופשטים.
ואם אנחנו עוסקים באמונה לא-רציונלית ולא מהותית, אנחנו מגיעים לאפיטומה שלה – הדוגמא האמריקאית.
יש הרבה מאוד קווים מקבילים בין מסעות הצלב ובין המלחמות של ארה"ב בעיראק ואפגניסטן, בעיקר באופן היציאה למלחמה, אופן שמשקף עד כמה הדמוקרטיה האמריקאית היא בראש ובראשונה – דמוקרטיה אמונית. דמוקרטיה שמושתת על אמונה ברעיון המופשט של סמכות המנהיג הנבחר.
כשבוחנים היום כיצד ארה"ב יצא למלחמת עיראק, רואים הרבה מאוד חוסרים מהותיים בכל הנוגע ל-"חומר" => מידע, ביקורתיות, הוכחות, וכיוצא בזה. האמריקאים פשוט האמינו בסמכות של בוש, כפי שהם מאמינים היום בסמכות של אובמה. אך בעוד שהסמכות של בוש נתפסה כסמכות שנגזרת מהאמונה שלהם במערכת האמריקאית כולה (קרי, הכנסייה המודרנית), האמונה שלהם באובמה נגזרת מהאמונה שלהם בסמכות של אינדיבידואל שאומר להם דברים שהם לא ידעו קודם, או לא הבינו קודם (כמו עם ישו).
אז כן – דיק צ'ייני וברוני הנפט החליטו לצאת למלחמה, וכולם כולל כולם – תמכו בהם. יכול להיות שבתוך תוכם כן היתה התנגדות (כפי שהיתה כלפי הכנסייה), אולם בסדר העדיפויות הפרטי של כל "אזרח" ו- "אזרח", הסמכות הכנסייתית-מדינתית האמריקאית, נצחה בפער עצום.
ואותו סדר עדיפויות פרטי (שאתה קורא לו "אינדיבידואליזם"), התבטל לחלוטין בפני המוסדות הדתיים-מדינתיים.
אז תגיד לי אתה, איזה סוג של אינדיבידואליזם זה. זהו סדר עדיפויות מאוד מאוד מסוים שקורא לעצמו "אינדיבידואליזם". ושוב אנחנו חוזרים לנצרות המופשטת של אלוהים הישועי.
אהבתיאהבתי
"הכנסייה לא איבדה משליטתה??? אתה באמת לא רואה הבדל בין כנסייה שחולשת על מדינה שלמה ושכולם כפופים לה (כולל אינקוויזיציה) לבין ארה"ב של בוש?"
אם נצא מנק' הנחה, שהילוניות היתה תהליך בלתי-נמנע. אני חושב שאפילו יש קשר בין החילוניות לבין דמותו של ישו. וגם שזה אחד החידושים שלו על פני היהדות המסורתית, לפני שהדמות של ישו נכנסה לתמונה.
זה הקשר הרלוונטי יותר – הקשר בין ישו לבין החילוניות, מאשר בין לותר ובין האינדיבידואליזם. אם כבר, לותר סתר הרבה מאוד דברים של ישו. אם אצל ישו היתה אתיקה של האדם – בנפרד ממסמכות אלוהית כלשהי, אצל לותר דבר כזה בכלל לא יכול להתקיים. מבחינה סוציולוגית והיסטורית, אפשר להסתכל על לותר והרפורמציה בצורה הרבה יותר פונדמנטליסטית מאשר על הכנסייה האורתודוקסית.
האופן שבו שייכו את ישו לדמות אלוהית כלשהי, היתה הן בגלל כוונת מכוון של גורמי סמכות ועוצמה, והן בגלל שהוא דיבר על דברים שהאנשים באותה תקופה כלל לא הבינו, והמוח שלהם לא היה מוכן לקראת זאת. הפירוש שהם נתנו לאתיקה שלו, היתה שהוא בנו של אלוהים. זה הגיוני לחלוטין, ויש בזה גם כוונות טובות.
אולם אין כמו סמכות היררכית בשביל לנצל כוונות טובות כאלו. וזה בדיוק מה שקרה. איכות דבריו של ישו – העניקה לו (ובעצם לנציגיו על כדור הארץ) סמכות דתית, בניגוד לחלוטין לאתיקה הישועית עצמה.
אולם אותו מוסד אורתודוקסי (שלא היה יותר חכם או מתוחכם מהאנשים עצמם באותה תקופה), לא הבין את גרעיני החילוניות בתורתו של ישו, והוא אימץ אותה בצורה אדוקה כזו שנתנה דרור לפרשנויות שונות, בעוד ההמוסד הרפורמיסטי של לותר – השתלט על הפרשנויות עצמן.
ובמעבר חד לזמננו – ניתן לראות זאת בארה"ב של ימינו. כיצד המחשבות והפרשנויות של "אזרחי" ארה"ב, מוכתבות על ידי גורמים סמכותיים (סמכות מכל מיני סוגים – סמכות פורמלית, סמכות של שליטה בידע מסוים, וכן הלאה), בין אם מדובר בתקשורת התאגידית, בממשל האמריקאי, או באופרה ווינפרי שאומרת איזה ספר כדאי לקרוא. יש בארה"ב המוני אנשים שרשימת הספרים שלהם היא בעצם רשימת אופרה ווינפרי. היא מפרשת עבורם את עניין הקריאה וההשכלה, ועוד כל מיני רעיונות מופשטים כאלה.
וזו השליטה המתחכמת של לותר (בניגוד לכנסייה האורתודוקסית) – שליטה על הפרשנות.
אם אתה מבחין בתהליך בלתי נמנע שממשמש ובא, מה מראה יותר על הכוח הפוטנציאלי שלך – היכולת לחיות בצורה אחרת במקביל לתהליך הזה, או חוסר היכולת שגורם להתנגשות ישירה – כמו אינקוויזיציות ומסעות צלב מסויימים?
מבחינה היסטורית, אי אפשר בכלל להשוות את כוח הכנסייה לפני לותר, מאשר אחריו – כי אחריו היא הרבה יותר חזקה. והקיום שלה הוא כבר לא תלוי במוסד הכנסייתי, שכן הוא קיום שיוצר מוסדות כנסייתיים בהוויות חילוניות שונות, כמו הדמוקרטיה.
אהבתיאהבתי
זרעי הרפורמציה נזרעו כמאה שנים לפני תחילת פעילותו של מרטין לותר ע"י יאן גוס, שגם היה כומר קתולי ורעיונותיו זהים(לפחות הבסיס) לאלו של מרטין. תחת השרעתו של גוס הצ'כים הצליחו לטהר את אדמתם בשנות העשרים של מאה חמש-עשרה מהכיבוש האוסטרי ומנוכחות הכנסייה הקתולית, אומנם לזמן די קצר ובאכזריות רבה.
אבל דמותו של יאן גוס איכשהו נשכחה במהלך ההסטוריה שלא בצדק אל מול תהילתו של מרטין.
אהבתיאהבתי
הוס בהחלט היה חשוב, אבל הוא בכל זאת לא ייסד דת. הוא בעיקר זכור בזכות המשפט האחרון שאמר, כאשר אישה זקנה הוסיפה מקל למוקד שעליו נשרף: "הו תמימות קדושה!"
אהבתיאהבתי
איזו עיסה עשית מארה"ב? אופרה ווינפרי, נביאת הניו-אייג', שנואת נפשם של הנוצרים כחלק מאותו מערך כוחני של צ'ייני ובוש? בוש, אולי הנשיא הכי שנוי במחלוקת בהיסטוריה, כבעל סמכות רוחנית המקבילה לזו של האפיפיור??
וגם נראה לי שאתה קצת לא בעניינים- בעידן האינטרנט, פריחת הבלוגים הפוליטיים (והלא-פוליטיים), ירידה בכוחה של תקשורת ההמונים, עידן הטוקבק וחופש המידע: ואתה מדבר על שליטה סמכותנית במחשבות ובפירושים… מישל פוקו? אתה חי בסיקסטיז, בנאדם.
והאמת? אנשים כמוך הכי מפחידים אותי- אלה שרואים בהמונים כעדת מאמינים מטומטמים ורק אתה וחומסקי יודעים מה טוב בשבילם.
אהבתיאהבתי