ג'יי מיכאלסון
בזמן שכאן בארץ פוסקים רבנים מתי אסור להרוג ילדי גויים ומתי דווקא מותר, יהדות ארה"ב שופעת ספרים של התחדשות והעמקה רוחנית. בשני העשורים האחרונים יצאו בארה"ב עשרות ספרים, מידי עשרות מחברים, רבנים והדיוטות, שכולם עוסקים בדרכים שונות להתקרב ולדעת את האלוהות ואת החיים. תנועת ה- Jewish Renewal פורחת עכשיו לא פחות מאשר בימי התסיסה התרבותית של שנות השישים, ונותר רק לקנא בכל הפעילויות, התנועות והמגזינים המקוונים שנולדים שם חדשות לבקרים.
אחד ההוגים והיוצרים החשובים בתחום הזה כיום הוא ג'יי מיכאלסון, שכותב מעל במות שונות על רוחניות יהודית. מיכאלסון, לבד מלהשלים דוקטורט על פרנקיזם באוניברסיטה העברית, עסק ועוסק רבות, ככותב, כעורך וכמורה, בתרבות היהודית המתחדשת בארה"ב. חשוב מכך, מיכאלסון לוקח את ההתפתחות הרוחנית שלו עצמו ברצינות הראויה, ולבד מלימודי קבלה במסגרות שונות גם תרגל לא מעט מדיטציית ויפאסנה – לא מזמן הוא השלים ריטריט של חמישה חודשי מדיטציה.
לפני חודש יצא ספרו האחרון, שמסמן לדעתי נקודת ציון בדברי ימי הרוחניות היהודית המתחדשת. הספר נקרא Everything is God: The Radical Path of Nondual Judaism, והוא עוסק בצומת שהיא אולי הבעייתית ביותר, אבל גם בעלת הפוטנציאל הגדול ביותר לצמיחה, במפגש שבין היהדות לדתות המזרח. זאת מכיוון שאחת השאלות המרכזיות שעולות מתוך המפגש הזה היא איך, אם בכלל, ניתן ליישב את האחדות חסרת-השניות המזרחית עם תמונת העולם היהודית בה אלוהים ניצב לכאורה מחוץ לעולם ומוריד אליו פקודות.
השאלה הזאת היא מרכזית פחות בגלל העניין התיאולוגי שבה, ויותר מפני שהיא מעסיקה בפועל ממש כמעט את כל יהודי שבא במגע רציני עם דתות המזרח. יהודים שכאלה, ואני ביניהם כמובן, לא יכולים להכחיש את האמת הפשוטה שבתמונת העולם המזרחית הנון-דואליסטית (כלומר ההכרה בכך שהכל, בסופו של דבר, אחד), ומאידך לא יכולים שלא לראות שתמונת העולם שעולה מתוך דפי המקרא, ומתוך כתבי רבים מדרשניו ופרשניו, שונה בתכלית. הזמן אם כן בשל מאוד לניסיון ליישב בין ההשקפות הקיומיות השונות הללו, ולמשימה זו הקדיש מיכאלסון את ספרו.
ומיכאלסון עושה עבודה טובה למדי. הספר מחולק לשני שערים עיקריים, "שמיים" ו"ארץ", כאשר בראשון הוא עוסק בתיאוריה ובשני במעשה, כיאה ליוזמה נון-דואליסטית שלא יכולה לוותר על אף מימד של החיים. דווקא בשער האחרון מצליח לדעתי מיכאלסון לדייק יותר ולתת לקורא כלים חשובים להתפתחות רוחנית אמיתית, לא מעט בזכות כתיבתו הנעימה והיפה. הנה למשל אחד ההסברים שנותן מיכאלסון לתרגול נון-דואליסטי של מצוות הכשרות:
אני רוצה להציע שקריאה נון-דואלית למשפט "אלוהים ציווה את זה" היא "אלוהים הופך לזה". במקום לחפש הסברים רוחניים לחוקי הכשרות, גישה נון-דואליסטית לעניין יכולה לראות את הציוויים האלה כעניין חומרי בלבד. כשרות היא תרגול של הגוף, והיא מכירה בערכו של הגוף, של העולם החומרי, כשלעצמו. חוסר הטעם בעניין הוא הטעם בעניין: זו הצורה שבה הבלתי-ניתן-להבעה מופיע בתוך העולם. (עמ' 197)
החלק הראשון הוא מעט יותר בעייתי. מיכאלסון רואה בתפיסה הנון-דואליסטית של המציאות את השלב האחרון והביטוי המלא של יחסי האדם והאלוהים, לאמור: האדם מבין שהוא מאז ומעולם היה הכוליות עצמה (בשפה יהודית: האלוהות), ומתוך העמדה הזאת הוא יכול לפעול בצורה הרמונית, ספונטאנית וטובה בעולם. התפיסה הזאת מקובלת מאוד בתרבות הרוחנית של ימינו, והאמת היא שגם אני שותף לה.
אבל התבוננות קצרה (וכנה) ביהדות לדורותיה תגלה לנו שתפיסה נון-דואליסטית צצה רק במאתיים השנים האחרונות. לא רק זה, אלא שגם כאן אין למצוא מבחר עשיר של מורים. צריך להודות על האמת: הדרך הנון-דואליסטית היחידה ביהדות שייכת לחסידות חב"ד. ניצוצות של נון-דואליזם אפשר למצוא אצל צדיקים חסידיים שונים כמו גם אצל הראי"ה קוק, אבל נון-דואליזם כמערכת שיטתית שלמה יש רק שם. מיכאלסון מביא מתורת חב"ד, אבל גם ציטוטים שונים ויפים מכל מני יהודים על כך ש"מלוא כל הארץ כבודו" ושאלוהים למעשה ממלא את המציאות.
הבעיה עם זה היא שצריך להבדיל היטב בין נון-דואליזם לפנתאיזם או אידיאליזם לסוגיהם. שני האחרונים פעמים רבות יוותרו על העולם לטובת איזה מימד אלוהי "מוחלט" ואמורפי, שהוא לכאורה המציאות האמיתית, בעוד שהעולם הוא רק אשלייה. בנון-דואליזם אמיתי העולם על כל פרטיו הוא בעל קיום ותוקף. כאשר אומרים "אלוהים הוא העולם" צריך על כן לבדוק ששני צדדי המשוואה הזאת נשארים חיוניים. מיכאלסון יודע את זה כמובן ואף כותב כך בפירוש, ולכן חבל שהוא לא התעקב קצת יותר על השיטה החב"דית, שאכן מדגישה את חשיבותו של העולם הזה, ופחות על ציטוטים לא מפורשים של רבנים אחרים.
מיכאלסון מכיר בכך שהנון-דואליזם חדש ליהדות, ומכיוון שתפיסה זו היא כאמור לדעתו הביטוי המושלם של הדתיות, עולה השאלה מדוע אבותינו לא הבינו זאת. הפתרון שלו לכך הוא לראות בהתפתחותה של היהדות תהליך אבולוציוני, שבתחילתו כלל אל מלוכני, כוחני וקנאי, ובסופו מתעדן לכדי ראייתנו כולנו כבטויים שלמים של האלוהות, הפועלים במשותף לתיקון עולם. העניין היהודי הנוכחי בנון-דואליזם הוא לדידו של מיכאלסון התפתחות בעלת מימדים משיחיים.
ראיית השלב הנון-דואליסטי ביהדות כתוצאה הסופית של התפתחות אבולוציונית, כלומר כביטוי נכון יותר, אם לא הנכון ביותר, של הקשר בין האדם לאלוהים, מביאה לשתי מסקנות ברורות: ראשית, היא מציבה את חסידות חב"ד כהתגלמות העליונה של המסורת הרוחנית של היהדות (לפחות לפני התפרצותו של הקרקס המשיחי הנוכחי) – זאת לבד אולי מההתעוררות הרוחנית הלא-אורתודוקסית (או, פשוט, הניו-אייג'ית) בימינו.
שנית, היא מביאה אותנו להכרה שמה שלקח ליהדות יותר מ-3000 שנה להגיע אליו היה נחלתן של הדתות המזרחיות כמעט מתחילתן. במילים אחרות ההינדואיזם, הבודהיזם והדאואיזם לא היו צריכים כלל אלפי שנים כדי להתפתח לכדי נון-דואליזם, ורק במונותאיזם סיבך את עצמו בתחילה עם אלוהות שהיא "אחרת לחלוטין" ונמצאת "אי שם".
לדעתי במידה רבה זה נכון. במזרח ידעו להביט פנימה הרבה לפני המערב (לבד מיוון העתיקה), ולמדו מהר יותר את מבנה וטבע הנפש האנושית. מתוך כך גם ידעו קודם למערב לנסח ולממש את הראיה הנון-דואליסטית ואת הזיקה הנון-דואליסטית לקיום עצמו.
אז במה בכל זאת התעסקה היהדות כל כך הרבה שנים? כמובן: הראייה האבולוציונית עצמה, שצורתה הקדמונית היא המשיחיות, היא פיתוח יהודי מקורי. ראיית המציאות כמתקדמת לקראת תכלית, והזמן כליניארי-טלאולוגי ולא כמעגלי, היא ראייה יהודית (ובהמשך נוצרית ומוסלמית כמובן).
מיכאלסון היהודי משתמש אם כן בראייה האבולוציונית היהודית כדי להסביר איך היהדות הגיעה בסופו של דבר (ובצורה מעגלית משהו) לתמונת העולם המזרחית. במידה רבה זהו כוחו של הספר הזה, כי בתהליך האבולוציוני הזה היהדות לא איבדה את כל מה שייחד אותה, ומיכאלסון מצליח להראות זאת. הוא מסביר בצורה יפה איך שנון-דואליזם אמיתי אינו מונע התפתחות ושיפור במימד הזמן, ומתעקב כדי להצביע על המקומות שבהן המורשת היהודית יכולה להעשיר ראיית עולם נון-דואליסטית, וכך להפרות ראיית עולם מזרחית.
כל זה מצויין, לבד מעניין קטן אבל חשוב: מיכאלסון נוטה לזהות את החוויה הנון-דואליסטית של היהודי עם זו של הבודהיסט או ההינדי. כך, על פי מיכאלסון "עבור היהודי הנון-דואליסטי המסורתי מה שנשאר אחרי שהעצמי נעלם הוא האין-סוף, או אלוהים. עבור מי שאינו תאיסטי, […] מה שנשאר הוא פשוט דהרמה, או 'כפי שהדברים הינם'" (עמ' 160).
מניסיוני השוואה זו אינה מדוייקת. אלוהים הוא לא פשוט 'הדברים כפי שהם', אלא, כאמור, גם התפתחות לטובה, גם תנועה של שפע. כך שאם יהודי, כאשר העצמי ניטל ממנו, ירגיש את אלוהים, הוא ירגיש משהו שונה ממה שירגיש בודהיסט.
ואכן, לפחות עבור היהודי הכותב שורות אלה הדבר גרם בתחילה למבוכה לא מעטה כאשר התפלמסתי בנחישות עם מורים רוחניים מזרחיים שונים: אני התעקשתי שהמציאות כפי שהיא היא טובה ומיטיבה, עסיסית ושופעת, והם (למשל ראמש בלסקר, שמיכאלסון מרבה לצטט ממנו) טענו מנגד שהיא 'פשוט כפי שהיא'. ישנה כמובן האפשרות שאני עדיין נאחז במשהו שהם (ומיכאלסון) כבר הרפו ממנו, אבל אם לא הרי שייתכן שהתרבות שממנה בא המיסטיקן משפיעה על החוויות הרוחניות שלו, אף העמוקות ביותר.
ברור אם כן שסוגיות רבות עוד לפנינו בניסיון לזווג יהדות ונון-דואליזם, והספר הזה פורץ דרך בנכונות שלו להתעסק בכנות וברצינות עם האתגר שהנון-דואליזם מציב בפני היהדות, אתגר שכמעט כל יהודי שמתעניין בהתפתחות רוחנית בימינו יגיע אליו במוקדם או במאוחר. למיכאלסון בהחלט יש מה לתרום בעניין – הנה ציטוט נוסף לסיום, שימושי מאוד, מהספר:
הכל קורה כפי שהוא חייב, לא כפי שהוא צריך. […] ההבנה הזאת מבשרת תמורה גדולה מהדימוי המונותאיסטי של אלוהים המפקד על העולם, ובעקבותיה של העבודה הרוחנית. כאשר דבר-מה מצער מתרחש, המונותאיסט מסביר זאת על ידי פניה לאיזו תכלית גבוהה. הנון-דואליסט לא מציג שום הסבר כזה, אלא מזמין קבלה מסוג עמוק יותר. […] הכל הוא האלוהות בהתרחשותה. האם אני יכול להיות עם זה, ולא לרוץ להסבר או רציונליזציה? […] אין משהו שמוצדק שיקרה או משהו שלא מוצדק שיקרה. יש רק את מה שמתרחש על פי התנאים הנוכחיים. ובהתרת גבולות ההסבר, שמתי לב, מגיעה טעימה מהעולם הבא. (עמ' 99-100)
ועוד ציטוט אחד לקוראי הבלוג בלבד, שאני מאוד אהבתי ושלדעתי מחזיק סוד גדול:
אין מי שיש לכעוס עליו, ואין מי שכועס […] אלוהים הוא התעוררות הכעס, והוא הרגשתו. היודע, הידיעה, והידוע. וגם, ברוך השם, ההתפוגגות של הכעס. וב'ברוך השם' הזה, אני חושב, נמצאת החידה היפיפיה של הדת (עמ' 162)
[עלה אתמול באתר מעריב]
לולאת האל 
תודה רבה
התוכל אולי לתת לפחות רמז לגבי מה נראה לך
שג'יי מיכאלסון התכוון אליו כשהוא כתב
וב'ברוך השם' הזה, אני חושב, נמצאת החידה היפיפיה של הדת (עמ' 162)
?
אהבתיאהבתי
איך אני יכול לסרב?
אני חושב שהנקודה כאן היא המיסתורין הגדול של המפגש בין המימד היחסי למימד המוחלט. כלומר, כולנו (הנון-דואליסטים) יודעים שיש רק אחד, ולכן היחסי הוא המוחלט, ויחד עם זה, יש כאן מיסתורין עמוק: אם הכל אלוהים (או הטאו) למה בכלל לעשות משהו? אם נירוונה היא סמסארה, למה לנו לנסות לצאת מסמסרה? כלומר למרות שכל היחסי הוא המוחלט, בכל זאת יש לכאורה חלקים ביחסי שמתקרבים יותר למוחלט. כך למשל זן-מאסטר יתעקש שאנחנו נעשה מדיטציה, ורב יתעקש שנקיים מצוות – הדברים האלה, היחסיים, לכאורה מקרבים אותנו (כל אחד מתוך עמדה שונה כמובן) אל המוחלט, אל אלוהים. אבל זה כמובן לא הגיוני, כי הכל כבר הכי אלוהים שהוא אי פעם יוכל להיות.
במילים אחרות, למרות שהכל אחד והכל "זה", יש בכל זאת וקטור מסויים בתוך האחד הזה, יש כיוון שהוא לקראת ה"זה" וכיוון שהוא "נגד" ה"זה".
אפשר גם לתת דוגמא מתחום המוסר: כולנו מרגישים שראוי לעשות טוב ושמגונה לעשות רע. אבל למה, אם אנחנו מאמינים שאלוהים נמצא בכל? אני לא חושב שסיבות תועלתניות (עשה טוב כי זה ייתן לך X,Y,Z) מספקות סיבה. אני חושב שאנחנו מרגישים שהטוב היחסי נמצא באיזושהי מערכת יחסים עם הטוב המוחלט, כלומר שאם אנחנו עושים טוב זה מקרב אותנו (ואת העולם) אל הטוב המוחלט. אבל כאן בדיוק הבעיה: הרי העולם כבר עכשיו הוא הטוב המוחלט, לא?
בקיצור: יש מימד של שיפור אפילו בתוך אלוהים. יש תנועה לקראת הטוב, אפילו בתוככי הטוב המוחלט. וזה כמובן אבסורד. לזה אני חושב שמיכאלסון מכוון: הכעס הוא אלוהים בדיוק כמו התפוגגותו, אבל אנחנו עדיין מעדיפים את התפוגגותו. כאילו זה בכל זה קצת יותר אלוהים. או בשפה זנית: קוצים ופרחים הם שניהם טבע בודהה, אבל אנשים נרתעים מקוצים ואוהבים פרחים, וגם זה טבע בודהה.
זאת החידה היפיפיה של הדת מפני שהדת היא המימד האנושי שמנסה להתקרב אל המוחלט למרות שהוא מכיר בכך שהמוחלט כבר הכי קרוב אלינו שאפשר.
אהבתיאהבתי
לא ברור לי מה קורה עם ה-"יהדות" כאשר מתפתחים לתפיסה רוחנית נון-דואליסטית. מהו בעצם הערך המוסף, התוכן המיוחד? למה בעצם האדם שהולך בדרך של נון-דואליזם ממשיך לקרוא לעצמו "יהודי"? האם זה רק סיווג תרבותי או שיש מהות של סיווג רוחני?
אהבתיאהבתי
זה בדיוק בדיוק מה שמנסה להבין ולהסביר גם מיכאלסון. אני לא רוצה לחטוא ולתקצר את הסבריו יותר מדי, אבל רק אומר שנון-דואליזם אמיתי לא מבטל את ההבדלים. אני עדיין שונה ממך ויש עדיין ערך לזה שאני שונה ממך. למרות שנכון שהערך הזה הוא לא אבסולוטי, ותמיד יש לנו גם את נקודת המבט השנייה (אבל הלא-בלעדית) שהכל הוא לגמרי אלוהים.
אהבתיאהבתי
אני מבינה בהחלט שנון-דואליזם לא מבטל את ההבדלים.
אני מבקשת מראש את סליחתך ורוצה כדי להמחיש את החקירה לגלוש לפן אישי שלך.
ממה שהספקתי לקרוא מרשימותיך, התרשמתי שאתה מגדיר את עצמך כיהודי במישור הרוחני וגם מחזיק בתפיסה רוחנית נון-דואליסטית.
מה מניע אותך להגדיר עצמך (במישור הרוחני) דווקא כיהודי ולא בודהיסט? איזה אלמנטים רוחניים אתה מזהה כיהודיים בדרך שבו אתה בוחר ללכת?
אני שבה ומתנצלת אם במקרה טעיתי ואתה מרגיש שהפניית השאלות אליך באופן אישי חורג מגבולות השיח המקובלות באתר הזה.
אהבתיאהבתי
אין בעיה, מהו בלוג אם אי אפשר להתערטל בו?
תראי, קודם כל אני לא בוחר להיות יהודי. אין לי הרבה ברירות, ככה נולדתי. כלומר אני מאמין שהאדם הוא תבנית נוף תרבותו, שהתנאים החברתיים שבהם גדלתי עיצבו אותי פחות או יותר, ולכן, מכיוון שגדלתי כאן, שאני מדבר עברית כשפת אם וכו' – אני יהודי (וגם מערבי, לבן, גבר (נאמר), וכו' וכו' וכו'). כך שזה לא עניין של הגדרה, אלא ראיית המציאות, וותר אי לייק איט אור נוט. (שימי לב: אני ל-א מאמין שיש לי "נשמה יהודית", או נשמה בכלל)
איך זה בא לידי ביטוי? למשל במה שהזכרתי ברשימה הזו ממש: החוויה שלי של המוחלט (אם אמנם) היא חוויה "יהודית" ולא "בודהיסטית". לבד מזה יש לי גם חיבה מיוחדת לתרבות היהודית, לחברה בישראל, לשפה העברית, וכן, אפילו לדת היהודית. וגם זה משפיע על ההחלטות שלי בחיים.
אהבתיאהבתי
תודה על המאמר
באחד הציטוטים שהבאת מציג מיכאלסון שני תפיסות נון דואליסטיות – "עבור היהודי הנון דואליסטי המסורתי מה שנשאר אחרי שהעצמי נעלם הוא האין-סוף, או אלוהים. עבור מי שאינו תאיסטי, […] מה שנשאר הוא פשוט דהרמה, או 'כפי שהדברים הינם'" האם ההבדל הוא סימנטי בלבד? (אין סוף נשמע כמו חוויה שונה מ'דברים' כלשהם)? האם אלו חוויות או אמונות נון דואליסטיות שונות על פיו?
אהבתיאהבתי
ההכרה והחוויה של טוּב יכולה אולי לנבוע מחוויה ראשיתית של תינוקת המגיעה לעולם שמחבק אותה או לפחות עוזר לה לעבד באופן מלא טוּב את אותה "מציאות כפי שהיא" (העולם='אחר/ת' משמעותית) יכול להיות מעניין לבדוק פעם סיפורי חיים של מורות רוחניות ומורים רוחניים, עד כמה יש זיקה בין חווית הטוב האישית לבין אותה תפישה כמו לוגית לגבי המציאות כפי שהינהּ או מלאת טוּב
אהבתיאהבתי
אור,
הרי זה בדיוק העניין, שעושה רושם שמיכאלסון חושב שזה רק עניין סמנטי, ואילו אני חושב שזו חוויה שונה, שנובעת מתפיסת עולם שונה (או ממגע שונה עם קרקע המציאות). שים לב מה כתבתי ברשימה על זה.
כרמית,
את מציעה אופציה שלישית: לא תפיסת עולם שונה עומדת בבסיס החוויה השונה, ולא מגע שונה עם "המציאות כשלעצמה" אלא חתימה פסיכולוגית שונה של החווה, שנובעת מחוויה ראשיתית כתינוקת. נדמה לי שאני שומע כאן קצת מפרויד, שחשב שכל אותן חוויות "אוקיאניות" הן נסיגה למצב הראשוני בו היינו חסרי אבחנה בינינו לבין אמנו לבין העולם. האם זה אכן כך? אולי. לפעמים הרי פרויד בכל זאת צודק, וממילא הרי אי אפשר באמת להוכיח כאן כך או אחרת.
אבל אולי מזה נקבל רמז: ראשית, צריך לזכור בחוויה הנון-דואליסטית, שלא כמו בחוויתנו כתינוקות, אנחנו עדיין מסוגלים להבדיל בין עצמנו לעולם מבחינת התפיסה הפשוטה. כלומר זה לא הכל ממרח אחיד, אלא העולם ממשיך להיות מחולק לפרטים, ולפרטים עדיין יש כאמור קיום בפני עצמם, אלא שפשוט ברורה גם לגמרי האחדות הבסיסית והמהותית של הכל. יש כאן שתי רמות בו זמנית: אחדות כללית ומהותית ומגוון של תופעות שמבטאות את האחדות הזאת בצורה של ריבוי. כך שזה לא בדיוק אותו דבר.
כמו כן, מה שמיוחד באותן חוויות הוא מעין תכונת "אותנטיקציה עצמית" שכזו שמתלווה אליהן, כלומר למרות שמדובר בסוג שונה לחלוטין של תפיסת מציאות מהיום-יום הממוצע שלנו, זה מרגיש כ"אמת", כ"אוי סוף סוף אני מבינה", כ"זה זה". אז עלינו לשאול מה בחוויה הראשיתית של ימינו כתינוקות יכול לעורר בנו היום את הזיכרון שמדובר במצב אמיתי יותר מזה של חיינו היומיומיים.
באופן כללי אישית אני פתי מאמין של חוויות "זה זה", אבל כידוע לך נוכחתי בעבר שאף הן יכולות להטעות, וכנראה שהחיים מורכבים אפילו יותר מזה : )
אהבתיאהבתי
אחד הדברים שמטרידים אותי בכל דיבורי הרוחניות הזאת היא שיש כאן "תובנות" שלא ניתן לחיות על פיהן. היהדות מלאה במצוות והיהודי (הלא חרדי!) חי את מלוא חייו בעולם ואלוהים הטרנסצנדנטי נוכח באמצעות אותן מצוות. אם ישנן שאלות הן שאלות על אלוהים ואז ניתן לתרץ שאותו אנו לא מבינים.
הדתות המזרחיות לעומת זאת מקדשות את האחדות והאחידות שלמעשה אינן מופיעות בעולם. ולכן המאמינים נאלצים לברוח למנזרים מרוחקים. בודהיסט דתי חייו להיות נזיר. השאלות שהוא שואל אינן על אלוהים אלא על חוויותיו שלו. ואז הוא חייב להאמין שהוא חי באשלייה.
גם חב"ד אינה חפה מאבסורדים מהסוג הזה. (אני מכיר אותה מקרוב) ייתכן שהאדמו"רים חשו חוויות מיסטיות וניסו להעבירן לחסידים. אך בסופו של יום החסיד חי ונאבק בעולם הזה. אין מצב שהוא ירגיש "אין אני". למרות שעל פי החסידות העצמיות היא חטא.
חסידים מספרים שיהודי "פשוט" אחד חזר משיעור חסידות וכולו מלא בעיניני "אין עוד מלבדו" ו"כולהון לא חשיב" וכו'. בדרך הבייתה בערב השוטר השכונתי צעק אליו "מי שם". היהודי לא רצה לענות "אני" (שכן באמת אין אני) אז הוא ענה: "ביטול הולך" (ביטול במילעיל)
אהבתיאהבתי
ולכן…
אהבתיאהבתי
"היהדות מלאה במצוות והיהודי (הלא חרדי!) חי את מלוא חייו בעולם ואלוהים הטרנסצנדנטי נוכח באמצעות אותן מצוות", אתה מצייר תמונה שאינה נכונה לחלוטין, מצוות תלמוד תורה, שהיא כנגד כולם, שבה נדרש היהודי להחזיק(אחרי הכול, היא מן היחידות שאין לה שיעור וזמן), מנתקת אותו מן העולם ומוליכה אותו להתהלך בשדות של פלפולי סרק ותילי תילים של הלכות.
אהבתיאהבתי
בנוסף למה שאמר אוביטר, ההינדואיזם שקוע לחלוטין בעולם ומלא בהלכות שקשורות לדרך החיים של בעל-הבית. זה פשוט לא נכון שכדי להיות הינדי דתי (או בודהיסט דתי) צריך ללכת למנזר.
אהבתיאהבתי
הרי אתה מציג אפשרות שלישית – 'הדברים כפי שהם ' בצירוף התפתחות לטובה ותנועה של שפע. זה מעניין אבל נהיר, אני שואל דווקא על השוני בין שני התפיסות שהציג מיכאלסון. האם הוא מעדיף אחת מהן? אבל אולי זה לא מעניינך
אהבתיאהבתי
אילו שתי תפיסות מציג מיכאלסון? אני חושב שבנקודה הזאת הוא לא ברור: מצד אחד הוא מציג תמונה של התפתחות אבולוציונית בהיסטוריה של היהדות, ומצד שני הנון-דואלי בשבילו הוא "הדברים כפי שהם". הוא לא מדבר על קשר ביניהם, וזאת חלק מהבעיה לדעתי.
אהבתיאהבתי
תומר,
הייתי שמח אם תפרט למה חב"ד היא הדרך הנון-דואליסטית היחידה ביהדות באמת. למה למשל לדעתך
הראיה קוק הוא פחות נון דואליזם ממנה?
בהקשר הזה מעניין אולי להביא מדבריו של החוקר הלל צייטלין שאמר שהחסידות מרבה לדבר על "זה לעומת זה", סטרא דקדושה מול סטרא אחרא, כאשר בסופו של דבר ההשקפה המקורית שלה היא התרחקות משניות ואחיזה באחדות. למעשה בחסידות רואים את הרוע כ'צמצום' וכ'לבוש' של האלוהות, וככל שמסירים את ה'לבושים', כך יותר ויותר מתקרבים לאלוהות. הכל מוקף והכל אחד, ובכל זאת – יש מדרג למה קרוב ומה רחוק מאלוהים. אלא שכדרכה לעתים היא גם תאחד את הספירות התחתונות בעליונות 'ונעוץ סופן בתחילתן'. דוגמא לעניין הזה היא למשל תורה בליקוטי מוהרן בה ר' נחמן מברסלב מדבר על מקור הספק, ומכריע שהספק נובע מה'כתר' – הגילוי האלוהי הגבוה ביותר, כך ששוב הכל באלוהות. האם אנו חיים ע"פ התובנות האלה, והאם אפשרי לחיות על פיהם? זו גם שאלה הטעונה בירור
אהבתיאהבתי
"תראי, קודם כל אני לא בוחר להיות יהודי. אין לי הרבה ברירות, ככה נולדתי. "
1. האם מבחינתך, "אני לא בוחר להיות יהודי", ו- "ככה נולדתי", שווה ל => זה בחר אותי?
2. האם אתה מקביל בין בחירה לברירה?
3. האם שקלת פעם להמיר את דתך לדת מזרחית כלשהי?
אהבתיאהבתי
שי,
חב"ד היא הדרך הנו"ד היחידה השיטתית. ייתכן שצדיקים אחרים היו נו"ד, אבל הם לא כתבו על זה בצורה מקיפה ומפורטת. בחב"ד כן כתבו על זה, אז זה נשאר. כתבתי על זה קצת כאן: http://www.notes.co.il/tomer/44634.asp
גם הראי"ה אינו שיטתי בנושא זה (ובאחרים). לגבי ר' נחמן, הוא בפירוש ל-א נו"ד. הרי יש לו את כל העניין עם החלל הפנוי, שמפריד בין העולם לאל, נכון? וזה שמישהו אומר שהכל בא מאלוהים זה לא עושה אותו נו"ד. גם ישעיהו הנביא אמר שהכל בא מאלוהים, וגם פלוטינוס. נו"ד זה משהו יותר מורכב.
RS,
1. לדעתי כן, יש מימד של "זה בחר אותי להיות כך". זה אותו המימד בנו"ד שמקדש את הפרטיקולרי.
2. שאלה מצויינת. אני חושב שבנו"ד שתי אלה קרובות מאוד, אם לא ממש זהות (אם אתה מתכוון להבדל בין "רצון חופשי" לדטרמיניזם). למרות זאת אני חושב שיש בחירה. אבל זה נושא גדול מדי לטוקבק.
3. לא, כי כשהתחלתי להתעניין בדתות המזרח חשבתי שממילא כל מסגרת דתית היא חסרת טעם, ואחרי זה כבר שמתי לב שאני יהודי מבחינה תרבותית, ולכן גם אם יש טעם במסגרות דתיות, כבר יש לי מסגרת. אבל תראה, בתוך המסגרת הזאת אני עושה מה שאני חושב שהוא נכון, ובסך הכל הרוחניות שלי שואבת הרבה מאוד מהמזרח. הרי מכאן כל הניסיון לשלב בין נו"ד ליהדות.
אהבתיאהבתי
בקשר לחוויה היהודית והבודהיסטית, מעניין שבעבודה שהזן מאסטר האמריקאי גנפו רושי עושה בשנים האחרות,
Big mind/Big Heart
שמשלבת תובנות של זן בודהיזם עם פסיכולוגיה מערבית, הקול שמציין את החוויה של הריקות נקרא ביג מיינד, שזה מושג ותיק בזן שנרא לי סוזוקי עוד תרגם.
עם הזמן התפתח קול נוסף שבא לציין את המלאות, את השפע, את הפן הנקבי של הנו"ד והוא נקרא ביג הארט.
ביג הארט נולד לדעתי מהמפגש של המסורת הזן בודהיסטית עם התרבות המערבית.
אהבתיאהבתי
אבל הפניתי אנשים מהפוסט שלי לפוסט שלך המרתק.
אהבתיאהבתי
היי תומר,
יכול להיות שבאמת לא הבנתי את מורכבות הנון דואליזם. (המורכבות שבאחדות הכוונה). עד כמה שאני מבין את הרב קוק הרי ש"ההשקפה המפרדת" אצלו היא לבוש "להשקפת האחדות", כלומר, השקפת האחדות כן עומדת ביסוד משנתו, ואם תרצה אחדות שלמעלה ממושגי האחדות והריבוי, כמו שציינת פה ומופיע אצלו. השקפת הפירוד, שהיא ה"לבוש" מאפשרת את ההתעלות של העולם, שהרי אם הכל היה מורגש כ"אחדות”, לא הייתה סיבה להתעלות. ומ"מ, הכל מסובב ע"י ההשקפה המאחדת. לכן אפשר להרגיש בתורה שלו הרבה כבוד לבריאה, שהרי מי ש"שחושב בעניני האלהות בטהרתם איננו יכול לשנוא ולבזות שום יצירה ושום כשרון שבעולם, כאשר בכל מתגלה הפועל האלהי". אלא שלפעמים הוא מרגיש את העדר טל החיים באיזה ענף שבמציאות, אבל כל זה רק מפני שאותו חוג וענף לא הושלמה התקשרותו לאותו מקור המחיה אותו. אך באמת אין לך דבר שאינו דבוק באלוהות, בין אם הדבר מוכר בידיעה ובין אם לאו. (אולי לזה אתה מתכוון, להבדל "האם הטוב כבר כאן")
לגבי ר' נחמן, עד כמה שאני זוכר גם אליבא דר' נחמן החלל הפנוי, באמת לאמיתו, גם הוא מלא באלוהות. אפשר שאצל ר' נחמן ה"חלל הפנוי" מהווה הסבר לעובדה שאנו תופשים את העולם כמציאות ממשית,ולא כאחדות אחת, אולם לשיטתו, עד כמה שאני מבין אותה, באמת אין חלל פנוי.
מעניין בהקשר הזה להעמיד פסוק בו הוא משתמש ומעמיד אותו מול הפסוק "מלוא כל הארץ כבודו", הכוונה לפסוק אחר האומר "איה מקום כבודו". כמו שציינת מהפסוק הראשון למדים את היות כבודו של אלוהים, חיותו, ממלאת את הנמצא. ואלו הפסוק השני מדבר על הסתלקות החיות הזו. כל זה כמובן "כביכול". שהרי אליבא דר' נחמן גם החוטא הגדול ביותר, שהוא זה שרחוק ביותר מאלוהים,
גם הוא מקבל חיות אלוהית, "אלא שבמקומו שם רבו הלבושים", ומה שמאפיין את המקום ההוא זה "איה מקום כבודו", ולכן צריך לחפש הרבה את מה שמבעד ללבושים.
האם לא תקרא לקטע הבא בליקוטי מוהרן נה נון דואליזם טהור?
"כי כשאדם עומד בהיכל המלך ומבטל את עצמו מכל וכל, ואין רואה שום דבר אלא את המלך רואה, בוודאי כששומע איזהו חרפה וביזוי, הוא מפרש את החרפה והביזוי לפירוש של כבוד להמלך, כי איך אפשר שיבוא אחד לתוך היכל המלך ויבזה את המלך, אלא בודאי אלו דברים הם דיבורי כבוד. ומתבונן בהדיבורים איך לפרש ולצרף אותם, שיתהוו מהם כבוד להמלך, ואין לחשוב, שמא אלו החרפות עליו נאמרים, זה אינו, כי מי הוא, הלא ישותו נתבטל, ואין כאן אלא המלך בעצמו "
אהבתיאהבתי
האם אתה מכיר איזושהי השקפה יהודית שאין בבסיסה הנחה את "השקפת האחדות"? הרי ודאי שכל הוגה יהודי יאמר שבסוף בסוף הכל אחד, כי יש אלוהים אחד והוא בכל זאת אלוהים. לכן גם ר' נחמן יאמר שבסוף בסוף אין אפילו חלל פנוי. העניין הוא שתורתו רובה ככולה לא מתעסקת כלל עם אותו סוף אלא דווקא עם אותו חלל פנוי, על כל כאביו ומצוקותיו. לכן על אף שאצלו ואצל הראי"ה ניתן למצוא ניצוצות של נו"ד (אצל הראי"ה הרבה יותר), זה עדיין לא תורה נון-דואליסטית שיטתית.
הקטע שהבאת מליקוטי מוהר"ו למשל, על כל יופיו, הולך רק חצי הדרך מבחינת הנו"ד: הוא אומר שכל מה שקיים הוא אלוהים, אבל הוא לא חוזר ואומר שאלוהים הוא גם כל מה שקיים. הכוונה היא לא שאלוהים הוא לא יותר מאשר העולם, אלא שאלוהים מבטא עצמו ככל פרט ופרט בעולם, ולכן הפרטים אינם מתהטלים באלוהות, אלא דווקא, אדרבא, מקבלים ממנה את הוויתם. לבטל את העולם יכול כל מיסטיקן. השאלה היא איך להחזיר לו את הקיום על כל פרטיו, וזאת כאלוהות צרופה.
ר' נחמן היה צריך לומר גם: "ולמרות זאת שאין כאן אלא המלך עצמו אל תחשוב חלילה שאתה עצמך או היכל המלך לא קיימים כלל. כי אתה עצמך והיכל המלך וכל העולם קיימים וקיימים, אלא שהקיום שלכם אינו יותר מביטוי של עצמותו יתברך. לכן אין כאן אלא המלך בעצמו, ומאידך יש ויש כאן עולם ומלואו. ועל שתי הסעפים הללו יש לפסוח רצוא ושוב, להחזיק גם בזה וגם מזה לא להניח ידנו, וגם אם נראה שאי אפשי תחילה, באמת אי אפשי שלא לעשות כן, וכל שלא עושה כן מחזיק רק בחצי תאוותו (שנ' "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" – טוב למאכל זהו העולם, תאוה לעיניים זהו הקב"ה, ושניהם בעץ אחד, הוא עץ הדעת וכו')."
אהבתיאהבתי
מאמר מעולה כדרכך, יישר כח. קושיה אחת לי אליך – אתה אומר שהנון-דואליות נכנסה ליהדות רק ב 200 השנה האחרונות, ואני רואה בשפינוזה מי שהכניס אותה ליהדות (אולי לא פנימה אבל בטוח שליד). ברור שהוא לא היה פוליתאיסט, ולא אידאיליסט, ןאם המבחן הוא קיום המשוואה של אלהים הוא העולם על שני צדדיה, נראה לי שתורתו עומדת בה בכבוד.
אהבתיאהבתי
כן, נכון – שפינוזה, האהוב עלי מאוד. זאת גם תורה נו"ד שלמה. פשוט, הוא לא נשאר בתוך היהדות כגורם שמשפיע עליה. אבל באמת הייתי צריך לציין את שמו, ולו בשביל לתת לו כבוד…
אהבתיאהבתי
את שפינוזה, מוכיח שאין בין נו"ד ליהדות כלום. להיפך. אלוהי התנ"ך שונה לחלוטין במהותו מהנו"ד. והנו"ד של חב"ד נסתרת לרוב מאמיניה ומתנגדיה מחחת למסווה עבה של חרדיות וההלכה. אילו הבינו החסידים באמת את דברי הרבי על נו"ד, הרי שהייתה מתרחשת מהפכה תודעתית עצומה ביהדות (שעודנו מחכים לה, ושתביא , למעשה, את ההגאולה מכיוון שהיא היא הגאולה).
אהבתיאהבתי
יהודה,
מה לדעתך ברעיון הוא גאולה? אני מנסה להבין איזה הבדל למעשה יוצר רעיון כזה?
השאלה גם מופנית אליך תומר. אתה מרגיש שאתה ביטוי של עצמותו יתברך? אתה מרגיש שאתה חי באלוהים, שהעולם הזה על פרטיו מושרש בחיי האלוהות? האפשרות להרגיש את זה פתוחה לכולם,
או אולי רק ליחידי סגולה? אולי זה רעיון שמקסים אותנו ולכן אנחנו רוצים להאמין בו?
אהבתיאהבתי
לדעתי האפשרות להרגיש את זה, או מוטב, לדעת את זה, פתוחה לכולם, אבל רוב האנשים לא יגיעו לכך, מכל מני סיבות. אני בכ"א יודע שכך, לפחות חלקים ניכרים מהזמן.
אהבתיאהבתי
לא נעים לקלקל את החגיגה,
אבל אני מוכרח להעיר שעפים כאן מושגים מאוד מורכבים, עם צדדים רבים לכאן ולכאן. הן בחב"ד, הן בברסלב, הן בראי"ה, הדברים מורכבים יותר מהמתואר כאן. אולי זה נשמע לא הוגן מה שאני אומר, ואני לא מתכוון לשלול את הלגיטימיות של הדיון, אך כן להאיר איזה נורה אדומה קטנה, שתורות לגמרי שונות עלולות להיראות דומות מאוד מזוית מסוימת, אבל מזוית אחרת, אולי יותר משמעותית, הדברים שונים לגמרי.
אשאל כמה שאלות הבהרה: האם לפי הנו"ד המזרחי יש מושג 'השגחה'? לפי הקטע שהבאת בסוף, אני רואה שלא.
האם לפי הנון דואליזם יש אופקים אינסופיים של התעלות, קרי גם תנועה לינארית, או שיש רק תפיסה סטאטית, עיגולית, מחזורית? נראה שאין לינארית, קרי אין תנועה אידיאלית, בשפת הראי"ה.
האם לפי הנו"ד ישנם היבטים או ממדים נוספים מקבילים, או שבכל זוית שנסתכל על זה, האלהים הוא הכל, והכל הוא אלהים, ואלהים הוא האדם וההפך?
האם הנו"ד הוא בעצם תפיסה אלילית מאוד מתוחכמת ומעודנת, בה המציאות הגלויה כשלעצמה היא אלהים, ואין לה שורש פנימי, נסתר? אין שום דבר מעבר לאופק?
אינני רוצה לומר בודאות, כי אינני מכיר מספיק את הנו"ד, אך מהצד הזה של המסך, זה מריח לי כאלילות מאוד מעודנת. ואם אכן זה כך, זה לא יהדות. היהדות על זרמיה, כוללת המון גוונים. אלילות איננה אחת מהן, גם אם היא מעודנת מאוד.
אהבתיאהבתי
שי,
תיקון: מחוק את המילה "ניכרים" מהתשובה שלי. אני לא מרגיש נוח איתה.
אלכס,
קודם כל אני שמח שאתה לא שולל את הלגיטימיות של הדיון. נחמד מצידך. שנית, זה נכון שבנו"ד הבודהיסטי והדאואיסטיי אין (בגדול) היבט של התפתחות ("אופקים אינסופיים של התעלות"), אבל בהינדואיסטי אפשר למצוא פה ושם. אבל נכון שלא כמו ביהדות, שזה מאפיין מרכזי אצלה. לגבי אלילות, הרי זה תלוי במה שאתה קורא לו אליל. האם תפיסה שהעולם הוא האלוהות חסרת הצורה הוא אלילות? מאידך, האם חב"ד בימינו אינה אלילית? בכל מקרה, אל תמהר כל כך לנתק את היהדות מהאלילות, הרי צריך רק לקרוא בתנ"ך כדי לדעת שאלילות זה מה שבנ"י עבדו רוב הזמן.
אהבתיאהבתי
ביהדות אין תורות אליליות. יש יהודים שנמשכו לאלילות. אדרבה, זה כל המלחמה של היהדות. לכן זה מוזכר בתנ"ך כחטא החטאים. מגמה זו לא פוסקת בשום דור, בשום תורה רוחנית ביהדות.
גם תורת חב"ד לא אלילית כלל. נכון, יש כמה קוקואים שחושבים שהרבי הוא אלהים. אך אין שום תורה כזו, ואף התלמידים המובהקים של הרבי קוראים להם קוקואים.
בעיני, ומכל מה שלמדתי, כל תפיסה של אלהות אימננטית, שא) אין בה גם מימד של אל-עולם ו-ב) אין בה אופקים של מעבר להכל,
היא אלילית. אלו שני הפרמטרים(שכמובן מאוד קשורים).
בכלל, בעיני נושא זה מאוד מהותי. דווקא בזמן שעוברות ועוד יעברו תהפוכות על היהדות, חידושים חדשים-ישנים, אם תרצו "תורתו של משיח", לי חשוב למקד ולהתמקד גם בדברים שאינם יכולים להיות יהדות, שפשוט לא הולכים איתה יחד.
אין הרבה דברים כאלה, היהדות יכולה להכיל המון גישות וכיוונים רוחניים, כמעט הכל אולי.
אבל אלילות לא. צד הקנאות שיש ביהדות, והכל יודו שיש צד כזה, מופנה בדיוק לזה.
אהבתיאהבתי
אלה שחושבים שהרבי הוא האלוהות אינם סתם קוקואים, אלא מתבססים על דבריו של הרבי עצמו. נכון שהם מפרשים את דבריו בצורה קיצונית, אבל הם לא המציאו כלום. ואל תתרשם יותר מדי מהגינויים ששולחים לעבריהם חסידים אחרים. המצב הרבה יותר מורכב מ"שפויים" נגד "קוקואים". אני לא בטוח בכלל שאם אל תלחץ אל הקיר את החסיד הממוצע בחב"ד ותשאל אותו האם הרבי הוא אלוהים הוא יכחיש בתוקף. וממילא, הרי גם "השפויים" מאמינים במשיח שמת. בדיוק כמו אחינו הנוצרים. זו לא אלילות?
אבל כל זה זניח. הרי ברור שביהדות יש מה שאתה קורא לו אלילות. האם תפיסת האל כבעל דמות זו אלילות? ובכן, התנ"ך מלא בזה. הרי כשהרמב"ם יצא נגד זה שרפו את ספריו. היהדות מתפתחת כמו כל תופעה בעולם. מה שפעם נחשב לגיטימי הוא היום אלילות וולגרית, ולהפך.
וזו אכן דעתי: אלילות היא לא יותר מאשר (עבודת) אלוהות וולגרית. ולכן אלילות מועדנת, כפי שקראת לנו"ד קודם, היא כמובן (עבודת) אלוהות כשרה. יש כאן סקאלה שלמה ורבת גוונים, ולא דיכוטומיה בין שני תחומים שאין ביניהם נגיעה.
אהבתיאהבתי
אני אישית בעוונותי הרבים לא מאמין שמשיח יגיע
ליבי ליבי על אחינו בני ישראל שציפו למשיח אלפי שנים וכל פעם התאכזבו מחדש
אבל אני כן חושב(וכמובן שדובר על כך פעמים רבות) שרבות מחלאי החברה, החולי והעוני במקומות רבים בעולם ומלחמות עקובות מדם, הם תוצאה במידה רבה של עולמנו הפנימי. אם לגבי רוב האנשים במערב, טובת האנושות היתה חשובה יותר מעוד קניות, אז היינו מטפלים בבעיות כלל אנושיות מכיוון שהאנושות תלויה זו בזו. אלא שאנו חיים במנטליות גלותית של האגו, ורואים את העולם כ zero sum game, והתוצאה היא כפי שהיא.
אבל, אילו הייתה מתרחשת מהפכה תודעתית והיינו חווים את העולם כחלק מאיתנו ואת עצמנו כחלק מהאלוהות, הרי שחיינו היו מבטאים אהבה ודאגה לזולת. וזה היה מביא לימות המשיח.
לגבי חווית הנו"ד, זה פתוח לכולם וזהו יופיה. העובדה שמסטיקנים מכל הדתות חוו אותה בצורות שונות מראה שיש דברים בגו (למרות שיש טענה שיש רמות שונות באלוהות וחוויות שונות, כפי שנדמה לי שתומר העיר, והחוויה הבודהיסטית של הריקות היא לא בהכרח החוויה ההינדואיסטית של אני הוא זה אבל לא אכנס לזה עכשיו)
כל מה שצריך הוא עבודה פסיכולוגית אישית מעמיקה ושחרור מהתניות…
מדיטציה ממושכת וזמן שקט בטבע. ופתאום זה יכול להופיע:)
אהבתיאהבתי
כשאני מדבר על עבודה פסיכולוגית מעמיקה. אני בעיקר מתכוון להתמודדות עם הפחד הפנימי שאולי אדם יחווה נו"ד ואז כל האמיתות הישנות והאמונות שעליהם גדל, וגם אלוהים בעצמו, יתמוטטו כקליפת שום:)
אהבתיאהבתי
"אין הרבה דברים כאלה, היהדות יכולה להכיל המון גישות וכיוונים רוחניים, כמעט הכל אולי.
אבל אלילות לא", זה אמנם נכון שהאל המקראי שונא את מתחריו(אלילים), אך תשים לב לכך שנחרצותך לגבי הגדרת האלילות אינה מבוססת, מכיוון ששאלת מיהו "אליל" תלויה ישירות בשאלה מיהו "אלוהים", ואידך זיל גמור.
אהבתיאהבתי
ראשית, אני מוכרח לציין שבאופן אישי מעניין אותי הדיון בין המגיבים פה שמושפעים מתורות מזרחיות וההקבלה שנעשית כאן למיסטיקה יהודית. למרות שכמו אלכס ברור לי שיש קוים שמבדילים. (ובזעיר אנפין גם ברור שלא כל קבלה של הוגה מסויים תהיה זהה בדיוק לזו של זולתו).
יהודה,
אני לא מכיר לבוריה את ההשקפה של שפינוזה, אבל עד כמה שידוע לי הרב קוק כותב שהיא לא יכולה להכנס לחוגה של היהדות כל עוד היא עודנה בסיגיה. שפינוזה מזהה את האל עם הטבע ולא מעבר לכך. האם אין בכך כבר הגדרת (אלילית) של האל?
לי באופן אישי אין ספק בכך שגם בחב"ד וגם בברסלב, וגם בקוק, בכולם מבינים את המשמעות האלטרואיסטית של ההשקפה הזו. זה לא סוד. "אמתת העצמיות, שהיא נקודת ה-אה-ב-ה, והכח הדוחף לחיים ולכל מעשה וכשרון, היא דוקא ב-כ-ל, וה-כ-ל היא העצמיות הפרטית היותר מחוורה", "האחדות הרוחנית של המציאות, כשהיא מוכרת בהכרה פנימית עליונה, מושכת היא את הנפש אל הטוב, אל המעשים הטובים וההרגשות החמודות, הנעימוֹת נעימוּת העולמים מצד עצמם. האמונה מתגדלת בקרב כליות ולב, וההרגש, שבכל טוב, שהאדם היחידי מרבה בסיגולו מעשים טובים, מחשבות ודיבורים טובים, הוא מנעים בזה את ההויה כולה , מעודד את האדם ומרקיעו לשחקים" (הרב קוק).
יחד עם זה ברור שחייב להיות גם גורם של קנאות ביהדות,כמו שכתב אלכס. הרב קוק למשל כותב במאמרו על 'מלחמת האמונות והדעות'. שדעה אמיתית חייבת לכלול גם את הקנאות על אמיתתה הפרטית, וגם מצד שני היא צריכה להיות כללית כ"כ עד שהיא נותנת מקום לכל גילויי הרוח ולא צוררת אותם. גרעין של אמת אפשר למצוא כמעט בכל שיטה. השאלה האם ההתגלות הזו של האלוהות מופיעה באופן שווה בכל מחוזות החיים, והתשובה לכך היא לא. יש שאורה מופיע באופן יותר בהיר, ויש שהיא מצומצת מאוד ואורה כהה. ומי שמוכשר לכך מוצא אותה גם במקום שהיא נקודה זעירה, וכמעט גוועת ומתעלפת.
הדבר שאני סקפטי לגביו הוא כמה אנשים באמת מוכשרים להשקפה כזו. כבר אמר מי שאמר, נסתר הוא לא מה שחושבים 'ספרי קבלה' שהרי הספרים פתוחים וכל אחד יכול לבוא ולקרוא. נסתר זה משהו פנימי. אם יצא לך לחוות את זה במדיטציה אני רק יכול להיות שמח עבורך.
אהבתיאהבתי
"אני לא מכיר לבוריה את ההשקפה של שפינוזה, אבל עד כמה שידוע לי הרב קוק כותב שהיא לא יכולה להכנס לחוגה של היהדות כל עוד היא עודנה בסיגיה. שפינוזה מזהה את האל עם הטבע ולא מעבר לכך. האם אין בכך כבר הגדרת (אלילית) של האל?", שי(וגם אלכס..), לטובת הדיון, אתה צריך להגדיר מיהו "אליל" ומהי "אלילות", כפי שאתה סבור שיש להבינה, אני מבין שמבלי להעניק לנושא זה מחשבה רבה, הגדרתה של ה"אלילות" נתפשת כפשוטה בתכלית וכמעט שקופה: מי שאינו אלוהים\מי שאלוהים קבע שהוא אליל, ואכן כל עוד גם הגדרתו של אלוהים נהירה בעיניך, אין מחוור מן המילה "אליל". אך שים את לבך לכך, שהבהירות הזאת היא לכאורה בלבד.
בנוגע לשפינוזה, אני סבור שלא רק שהוא אינו מציע "אלילות מעודנת" אלא מגיש מונותאיזם צרוף וחף מנזקי הבורות. ואל תפישתו(בקווים כלליים וגסים) ניתן להגיע ממונחים פילוסופים שרווחו בקרב הגות יהודית(שכל, משכיל, מושכל, או דבריו של רמ"ק בפרדס רימונים על אחדות התופס, תפישה, נתפס, וכיוצא באלו), ואל מסקנותיה הצדדיות(השגחה אלוהית, וכו') ניתן להגיע גם מתפישות קבליות של אינסוף.
אהבתיאהבתי
המוח האנושי אינו מכוגל לתפוס מושג של אלוהות "מעבר" לבריאה.כל מה שאנו כן מסוגלים לתפוס הוא פשוט תבנית דמיונית בראשנו שמוגבלת מעצם היותה. לכן, זה לא ממש משמעותי ששפינוזה נקט בגישה פנתאיסטית ולא פנאנתיטסית )panentheism)
בכל מקרה, היה כבר מי שהעיר שאם האלוהות באמת קיימת והאינסוף הוא אכן אינסוף, אז מבחינת האינסוף להאמין שהאינסוף הוא קרישנה או ישו הוא אלילות גמורה, בדיוק באותה מידה שלהאמין בהשם או בבורא הוא אלילות גמורה ולא יותר מקונספט מנטלי. לכן אפשר לטעון שאו שבשל היותינו בני אדם מותר לנו להאמין באלילות מכיוון שדרכו האינסוף מתגלה ומצמצם עצמו (כפי שטוענים חלק מההינדים), ופשוט אין אנו מסוגלים לתפוס אותו כפי שהוא, או שכל ניסיון לדבר, לתחום או לתאר את האינסוף נדון לכישלון (כדברי הרמב"ם) ולכן כל שנותר הוא… לחוות טיפה מהאינסוף.
אהבתיאהבתי
לגבי הדעה האמיתית ואמת יחסית– אני אישית חושב שמסוכן להחזיק באמת אבסלוטית מצד אחד- אלא אם כן אתה רוצה להפסיק להתפתח ומעדיף להיות פונדמנטליסט, ומצד שני בלתי אפשרי לקבל כל דעה- אלא אם כן כל הדעות שוות באותה מידה מה שאומר שהכל לא נכון. אבל בכל זאת דעתי האישית לגבי אמת רוחנית שאין אמת אחת שמתאימה לכולם אלא שכל אחד צריך לבחור לפי נשמתו בדרך רוחנית.
אם בכל זאת אתה מעדיף לבחור בקנאות, זו זכותך. אבל אם תיפגש באופן אישי עם פונדמנטליסטים נוצרים או מוסלמים, תגלה להפתעתך שהמבנה הפסיכולוגי של אישיותכם כמו גם דעותיך בנושאים רבים, דומים להפליא.
אהבתיאהבתי
הרבה תגובות. מרגיש יותר פופולארי מהמציאות.(:
אני מתנצל שלא היה לי את הזמן להגיב, היו
לי תרגילים לעשות. (אני סטודנט)
יהודה,
לא התכוונתי לקנאות במישור המעשי, כמו 'קנאים
פוגעים בו', התכוונתי במישור הרעיוני, ואני דווקא נוטה לכבד אנשים שמאמינים במשהו והוא ברור וודאי להם. זה לא סותר את היכולת להקשיב
לדעות אחרות ולהיות סובלני. פשוט ברגע שמשהו
ברור לך אז אתה יודע שככה זה ולא אחרת. אני בטוח שיש גם לך תובנות שאתה משוכנע שהן אמיתיות וקשה יהיה לשכנע אותך אחרת.
התייחסות לדברים נוספים שהוזכרו כאו על ידך ואוביטר אולי אוכל בהמשך השבוע.
אהבתיאהבתי
הי תומר לילך כאן שוב…
בהמשך למאמר, אולי תוכל להאיר את עיני (אני מזמינה גם את יהודה להגיב, כי נראה לי שיש לו מה לתרום בעניין).
המאמר והתגובות מתייחסים לשאלה מרכזית אצלי כיום:
אם באמת הכל אחד, ולכן הכל נכון (כפי שנוכחתי מנטלית ורגשית),
איך ייתכן שעדיין נשאר הצורך (הפסיכולוגי- מסכימה עם יהודה) לנוע באיזו מגמת "שיפור".
מצד אחד, בכל פעם שאני נתקלת בביטויים של תורות נון-דואליות, כל הווייתי אומרת שזו היא האמת לאמיתה.
מפגשים כאלו השאירו אותי בתחושה שנגמרו השאלות והתהיות, וכל מה שנשאר הוא החיים. כל כך יפה, כל כך פשוט.
מצד שני, תמיד, אחרי תקופה של רגיעה תמיד מגיעה אצלי השאלה- מה אז?
תמיד חוזרים הקונפליקטים האנושיים, תחושת הפירוד, הסבל, תחושת השנאה לזולת, הניכור, והפחד.
בשלב כזה עולה שאלה פנימית- מה, זהו?
אחרי המפגש עם האחדות, האם כל מה שנשאר זה להשלים עם כל זה? באמת הכל אחד אומר שגם זה חלק מהעניין?
ובדרך כלל זה חזק ממני, ואני מגלה שבכל מקרה אני מנסה לשפר משהו, איכשהו, למרות "עצמי".
ואז, כאשר אני פוגשת בתפיסת עולם מטרתית, דוגמת הקבלה של הרב לייטמן, שטוענת שיש מקום ל"תיקון עולם", לתיקון עצמי, הליכה קולקטיבית לעבר שלמות הלכה למעשה שתגאל אותנו מרעות העולם הזה, קשה מאד לא להתפתות לכך.
ושוב, באותה נשימה, בכל פעם שהתקרבתי קצת יותר למסגרות "מטרתיות" שהלכו לכיוון איזו מטרה רוחנית, תמיד הרגשתי דחיה בסופו של דבר, כי נתקלתי בהפחדות אפוקליפטיות, בלחץ חברתי, ובעיקר בדרישה לבטל את עצמי ואת חוש הביקורת שלי אל מול המורה/החברה (ומניסיוני העיוני ואף המעשי ביותר, זה מאד מסוכן).
אז את השאלות אני מנסחת לסיכום ככה:
האם הצורך הפסיכולוגי הזה לתקן את עצמנו ואת העולם מקורו מחוסר הבנה של האמת (שהכל אחד ולכן הכל בסדר) או מהבנה נכונה של האמת (שבאמת יש מטרה לבריאה, ויש מגמה שצריך ללכת בה)?
ואיזה חיבור אפשר לבאמת לעשות בין התפיסה היהודית/קבלית, שיש "מטרה" לבריאה, ושיש לתקן את העולם, לבין התפיסה הנ"ד, שמטרת הבריאה היא….ובכן, הצחקתם אותי.
ומעבר לכל, אחרי החיבור בין השתיים, האם אפשר ללכת בדרך שמכילה את המטרתיות הווקטורית היהודית, בלי ליפול למלכודות האפוקליפטיות והאליטיסטיות שנראה שהן חלק מכל אותם ארגונים רוחניים מוכרים?
או כמו שאומרים…..מה בסה"כ ביקשתי….חח
אהבתיאהבתי
לילך,
השאלות שלך גדולות וחשובות.
אני רוצה בקיצור רק לומר: גם וגם. המציאות לא יכולה להיות מוגבלת רק לנקודת מבט אחת מאלו. נראה גם את המוחלט האחדותי וגם את הריבוי המתפתח, ולא ניתקע באף אפשרות אחת. לפתח את הכושר לראות את שתיהן ולעבור, רצוא ושוב, ביניהן, זה המסע הרוחני.
אהבתיאהבתי
ספרי "מהפכת ההארה- על דרכו הרוחנית של הראי"ה קוק" ( ההסתדרות הציונית 2005) טען, במובע השם הספר, כי בשיאה של התפתחותו הרוחנית-מיסטית הראי"ה קוק החזיק בהשקפת 'אחדות הכל".
עם זאת, השקפתו נוטה לכיוון פאנ-אנתאיזם, כלומר, הכל הוא באלוהות, אך האלוהות נמצאת גם מעבר לכל. בזה הוא שונה מהפאנתאיזם של שפינוזה, שאותו הוא העריך. (פרופ' רבקה שץ, זצ"ל, ספרה בשיעור שלה כי הבחינה שדפים בהם כתב הראי"ה קוק על שפינוזה, נתלשו מהמחברת.)
השקפתו כורכת את האלוהות המתגלה בעולם עם ההתעלות המתמדת. ואני רואה בכך הגיון פשוט שאינו יכול להכחיש את ההתקדמות המוסרית והמדעית שנכרת במציאות האנושית.
בברכה, ד"ר ראובן גרבר
אהבתיאהבתי