1. בשבוע שעבר הייתי ביום עיון שנערך בישיבת 'שיח יצחק' תחת השם "הלכה עכשווית". יום העיון אורגן על ידי הישיבה, ומיד כשצדה עיני את המודעה בדברו ב"מקור ראשון" (המופיעה משמאל) ידעתי שאני חייב להיות שם. כלומר, חוץ מהבעיה הקטנה שכל הסיפור מתרחש באפרת, דהיינו בשטחים הכבושים. טוב, לא אאריך בחיבוטי נפשי; זה לא מעניין ולא אמור לעניין. אומר רק שהחלטתי להפסיק עם החרם שהטלתי על עצמי, שלא להינות מפירות הגזל. זו היתה בסה"כ הפעם השלישית בחיי שעברתי את הקו הירוק שלא למטרות אנטי-כיבושיות (תעיוש וכו'), אבל לצערי זה כנראה יקרה שוב. המציאות ניצחה את העקרונות.
ונעבור לדברים עצמם, שבעצם לא כל כך שונים מהתחבטויותי, שכן יום העיון ניסה בעצם לברר האם ההלכה אמורה להשתנות בצורה מהותית מכיוון שהמציאות השתנתה בצורה מהותית, או שמה נכפה את עקרונות העבר על העולם הסרבני. הכוונה איננה דווקא לחידושי המודרנה למיניהם, אלא לעובדה הפשוטה שעם ישראל נמצא כיום בארצו, ותחת ריבונותו. האם הלכה שפותחה ועוצבה בגלות יכולה להתאים לו?
הדובר הראשון היה הרב שלמה דייכובסקי, לשעבר אב בית הדין הרבני בירושלים. את דבריו לא שמעתי, אך נמסר לי שהוא דיבר על כך שיש מישור של מציאות ומישור של הלכה ולעולם המישור ההלכתי הוא זה שקובע ולא זה המציאותי, גם כאשר עולה סתירה מובהקת בין השניים. ההלכה, אם כן, קודמת ואמיתית יותר מהעולם. במושב השני כבר נכחתי, והוא היה מרתק. לא אצטט ארוכות מדברי הדוברים, מכיוון שכפי שתראו, ממילא מה שנאמר היה לפעמים פחות חשוב ממה שלא נאמר.
הרב אליעזר מלמד, רב הישוב וראש ישיבת 'הר ברכה', הראשון לדבר (שאגב בצורה משמחת עשה עלי רושם של אדם רך ונעים הליכות), פתח את דבריו בכך שמתח סקאלה הלכתית מהתנועה הקונסרבטיבית ועד סאטמר, על פי יחסם למציאות ולשאלה עד כמה יש לקחת אותה בחשבון. לדידו, קבע מלמד, יש מצד אחד לבדוק כל רעיון מודרני לטיבו, ומאידך "להקים חומות" כדי שאלו לא יפרקו את כל תפיסת העולם. אחרי הקדמה זו ניסה הרב מלמד להדגים את דבריו על ידי הבאת אנקדוטות הלכתיות שונות.
הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת 'הר עציון' שבאלון שבות, שדיבר אחריו, נע ונד בין קביעות שונות לגבי מצבנו ההלכתי. מחד הוא טען ש"המציאות שלנו נותנת לנו מבט חדש על הדברים", ומצד שני גרס שכדי לפסוק בצורה מקורית צריך ללמוד היטב היטב ו"להכיר את הסוגייה לעומק". מצד אחד ברור לו שחז"ל פסקו ש"כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תיפלות" פשוט מפני שחיו בסיטואציה שונה לגמרי מאתנו, שכן כיום נשים שותפות לכל רבדי ההשכלה וכו', ומצד שני הדגיש שממילא אין בעצם איסור הלכתי לנשים ללמוד תורה, והוא אף מוכן שנשים מלומדות ישמשו כפוסקות הלכה. ולגבי "ברוך שלא עשני אשה" למשל, הוא מודה שזה בעייתי מזווית מסויימת, אבל גורס שלא תיתכן הוראה כללית להפסיק לומר זאת, אלא רק הנחות חשאיות ליחידים שמתקשם עם זה במיוחד.
יואב שורק, עורך מוסף 'שבת' ב'מקור ראשון', דיבר אחרת לגמרי, ודיבר יפה, וכאן אין לי אלא להצטער שאני לא יכול להביא את דבריו כלשונם. במרכז דבריו עמדה ההכרה שמשהו מהותי השתנה במאה העשרים בעולם היהודי, וזו בעצם, בפשטות, התגשמותן של אלפיים שנות תפילה: העם היהודי חזר לארץ ישראל, והקים בה מדינה ריבונית. אין שיעבוד מלכויות, וילדים משחקים ברחובות ירושלים. כך שעל פי שורק הציונות החילונית בעצם הצליחה לעשות מה שיהודים התפללו לו. מה שהיא לא הצליחה לעשות זה לכונן יהודי חדש שממשיך את הרוח המקורית של התרבות היהודית.
אם הבנתי אותו נכון זה אמור להיות תפקידה של ההלכה, באם היא תעבור את הרפורמה שהוא חושב שהכרחי שהיא תעבור. המצוות נועדו על פיו לשמר "פיקדון" בשנות הגלות (או כפי שזה נקרא במקורות להוות 'ציונים' לדבר עצמו), אבל עכשיו כשחזרנו לארץ צריך להוציא את הפיקדון הזה מהעטיפה שלו ולהתחיל להשתמש בו. אי אפשר רק לשמר, אלא צריך לעשות איתו משהו, להפוך אותו למשהו שחיים אותו. ההלכה חייבת להיות מחוברת לחיים. ובעוד האורתודוקסיה נכשלת בכך לצערו של שורק רוב העם היהודי כבר המשיך הלאה וזנח את הן את העטיפה והן את הפיקדון.
הרב מלמד (עומד) והרב גיגי, שם
במושב האחרון דיבר ראש ישיבת שיח יצחק, הרב יאיר דרייפוס. גם הוא דיבר בצורה שונה – הרב דרייפוס למעשה נשא דרשה חסידית. הוא דיבר על הצורך שלו לפעמים להתפלל ביחידות, על הצורך שלנו לתת אמון בזולת שעובד את ה' בצורה יחודית, וטען שאנחנו כולנו צריכים להשתנות, שהלב שלנו צריך להשתנות, שכל "שדה השיח האנושי צריך לעבור טרנספורמציה". בנקודה זו שאלתי אותו על מקומה של ההלכה בטרנספורמציה הזו – האם היא מביאה אותה או מתבוננת בה מהצד, והרב דרייפוס ניסה להבהיר לי שעבורו אין "ההלכה" שכוללת רק חוקים ומצוות, אלא שגם גילוי שכינה הוא ההלכה, וודאי שגם פעולות הנפש הן הלכה. נקודה יפה, שאני אשא עוד זמן רב.
אז מה היה לנו שם? נראה לי שניתן היה לשמוע שם כמה שפות הלכתיות שונות: ראשית, השפה של רבני הציונות הדתית, של גמישות – אבל בגבולות ההלכה. שנית, השפה של יואב שורק, שקורא בריש גלי לרפורמה מהותית (תוך שמירה על רצף, על המהות וכו'). שלישית, את שפתו של הרב דרייפוס, שפה יותר רגשית, סובייקטיביסטית, "חסידית", במובן שהוא קרא לקשר אישי עם האל, שכאמור יכול גם להתבצע על ידי תפילה ביחידות ושלא במניין וכו'.
בקשר לדוברים, מה שמעניין אולי בדבריהם של הרב מלמד והרב גיגי הוא דווקא שהם לא הציגו בעצם טיעון אחיד, קו אחיד, "השקפת עולם". את אלה היה צריך (ואפשר) להבין מתוך דבריהם, אבל הם לא הכריזו עליהם, כפי שעשה שורק. הרב מלמד, למשל, קפץ מאנקדוטה לאנקדוטה בצורה מאוד אינטואיטיבית. הרב גיגי דיבר בצורה מסודרת יותר, אך עדיין, כאמור.
השאלה שניתן לשאול היא האם שני הרבנים הרציניים האלה לא הצליחו להציג דבר דבור על אופניו מפני שהם פשוט לא טובים בדיבור מול קהל, או מפני שהם עצמם לא הגדירו לעצמם מה הם בעצם רוצים לומר. אם האפשרות השנייה נכונה, צריך לשאול האם זה בגלל שהם פשוט לא מודעים לכך שהם מחזיקים בהשקפה מסויימת (כמו דג בתוך המים, הם לא מבינים שהתייחסותם המסויימת להלכה אינה מובנת מאליה, אלא היא עמדה מסויימת, שניתן להתווכח עליה), או בגלל שהם מנסים להסוות את השקפתם כהשקפה, כלומר להנתהג כאילו היא מובנת מאליה, וזו הדרך היחידה לתפוס את הדברים. ואולי הם פשוט מפחדים לומר משהו בעל משקל. ההרגשה שלי היא שגם אם כל הנ"ל נכון, ייתכן שרבנים מסויימים פשוט לא יודעים לשאת דרשה. הם יודעים להתפלפל. הם יודעים לדבר הלכה, ולא מטא-הלכה.
שורק כאמור דיבר בצורה מובנית ובהירה, ואמר גם לדעתי דברים של טעם. יחד עם כמה דברים ששמעתי מהרב אלחנן ניר (שהנחה את יום העיון), ויחד עם דברים שבמקרה קראתי בסופ"ש אצל ג'קי לוי בטורו במוסף שישבת של "ישראל היום" (כן, מדי פעם זה מגיע אלי יחד עם "הארץ", ומדי פעם לא. לא יודע איך זה פועל), על "היכולת להשאיר את הגלות מאחור והאפשרות לראות בישראליות חלק מהיהדות ולהפך", מצטייר בעיני שיש אולי איזה פער בין הדורות. שמה שהדור המבוגר יותר לא מסוגל להעלות על דעתו (כלומר חיבור עולם ההלכה לחוויותיו הקיומיות ולחייו על כל רבדיהם), הדור הצעיר יותר כבר תובע בריש גלי.
2. אז כן, יואב שורק היה הדובר המעניין ביותר באותו יום עיון, והנה בתזמון נאה מצאתי ראיון איתו בגליון סוף השבוע הזה של מוסף "דיוקן" (עורכת: אורלי גולדקלנג) של "מקור ראשון" (זה עיתון מעניין, שבו עובדים בסה"כ ארבעה-חמישה עיתונאים, והנה הם גם מראיינים איש את רעהו!). אביא שתי פסקאות משמעותיות מהראיון:
…יואב שורק הוא מהדתיים הכי פחות מתוסבכים שמסתובבים כאן. יש לו משנה סדורה, מקורית, מאתגרת, שהוא פורס זה כעשור וחצי במאמרים על פני מבחר במות, ובתוכן מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' שהוא עורך. בלבה עומדת האבחנה ששיבת ציון ותקומת מדינת ישראל הן שלב חדש בתולדות היהדות, המחייב אותה להתחדש – כפי שידעה לשנות את עצמה לפני אלפיים שנה, כשאבדה הריבונות היהודית. עליה לאסוף אל חיקה את חיי המעשה, את החולין, כפי שעשתה עד החורבן. לשיטתו, הציונות הדתית כשלה בהבנת השינוי הזה, ומבחינה תיאולוגית נותרה חרדית, ואילו הציונות החילונית בחרה בניתוק במקום בשינוי. הגיע הזמן ליהדות ישראלית, יהדות של עם בארצו, לתורה שאינה תוחמת עצמה למגזר ואינה מסמנת עצמה בכיפה.
שאלה: אולי הישועה תבוא ממה שאתה קורא לו מגזר התפר, אנשים שמסתובבים בין הדתי לחילוני?
שורק: נכון. הורדת הכיפה היא אולי סוג של הצטרפות למרחב המגוון הזה [שורק הוריד את הכיפה לפני כמה שבועות – ת.פ.]. אני מצטרף אליו כדתל"ש שומר מצוות, או איך שתקרא לזה. מדובר באנשים שהמשותף להם הוא החשיבה שהזהות היהודית היא העיקר, שהיא צריכה להנהיג אותנו – ומצד שני ההבנה שהנוסחה הדתית האורתודוכסית היא לא זו שתושיע אותנו. אלו אנשים שלא קונים את עסקת החבילה הזו, מכל מני סיבות. חוזרים בתשובה, יוצאים בשאלה, ביאליקיסטים מאחרוני המוהיקנים, יוצאי מכינות מעורבות, ועוד ועוד. כל החבורה הזאת היא בעיניי קדושה, כי שם נמצא המפתח בחיבור הזה.
אלא שהחבורה הזו אמורפית. היא שטה. כל אחד עם הצירוף שלו. מה שחסר זו תפיסת עולם בנויה שיכולה לחולל מחויבות, שמסוגלת להצמיח תהליך חברתי מעבר לדברים המעניינים שיכולים לצאת מכל אחת מהדמויות. זאת השליחות שאני רואה לעצמי, התנועה שאני מנסה לבנות.
אני בפנים. הנה לינק לראיון (בבלוג של המראיין, צור ארליך). דבריו מעניינים, חשובים, ובאים לא רגע אחד מוקדם מדי.
3. ובאתר אבי-חי התפרסם מאמרון דעה שלי על המאבק המוצדק של אנשי שהם נגד הכוונה של השר לשירותי דת, יעקב מרגי מש"ס, להקים להם מועצה דתית. אני נעזר שם גם בדבריו של הרב ד"ר אבי קדיש בגליון "דעות" האחרון (טבת תש"ע – המלצתי עליו מימין) כדי לנסות ולהצביע על הבעייתיות שברבנות מטעם המדינה. כנסו וקראו, זה חינם.
לולאת האל 
חשוב לשמוע קולות אלה
איני יכול להתאפק מלשלוח שתי הערות קטנוניות:
1. מעולם לא היית בצפון ים המלח? (למשל בקהילה של אוהד אזרחי) – זה גם מעבר לקו הירוק…
2. דווקא משמאלן שפוי שכמוך הייתי מצפה להפסיק לסבסד את עיתון הארץ שירד בשנים האחרונות מהפסים…
אבל כאמור, אין להתייחס לנ"ל ברצינות יתרה…
שבוע טוב
אהבתיאהבתי
שלום תומר,
הייתי שמח מאוד לשמוע בכל זאת את התחושות שלך לגבי העובדה שכל הכנס הזה היה באזור בו שורר שלטון אפרטהייד בין יהודים ללא-יהודים, וכיצד אנשי ה-"קו המתון" מתייחסים לעובדה ששיבת עם ישראל לארצו לוותה בנישול של עם אחר מאדמתו ומזכויותיו. האם ההלכה בכלל צריכה להטריד עצמה בזה, לדעתם? (גם דעתך ברוכה, כמובן)
אהבתיאהבתי
יובל,
1. כן, אחד הדברים שהצטערתי עליהם ביותר היה שלא הייתי יכול להגיע לקהילת המקום של אזרחי.
2. לדעתי "הארץ" לא ירד מהפסים.
יובל,
שמע, אני לא אדבר בשם אחרים, אבל לי זה היה באמת לא נעים כאמור. לדעתי ברור שההלכה צריכה להטריד עצמה בזה. בכל מקרה, זה ששיבת עם ישראל לארצו לוותה בנישול עם אחר זה לא העניין, כי כל ציוני, כמוני, יצדיק את זה עד רמה מסויימת. השאלה היא מה הגבול. אני חושב שאפשר לקבוע את הגבול בקווי 67. לכן בעייתי בשבילי לעבור אותם, ולא בעייתי בשבילי לחיות בקריית אתא.
אהבתיאהבתי
יואב שורק מצטייר כאדם עם רעיונות מעניינים מאוד וחיוביים מאוד. אעקוב אחר ההתפתחויות בעניינו.
אהבתיאהבתי
כדי שלא אצא כמי שסתם משמיץ את הארץ ללא שום סיבה…
http://www.notes.co.il/carmi/14947.asp
http://www.notes.co.il/orit/14923.asp
http://www.notes.co.il/carmi/63375.asp
וכל הכבוד על הדבקות באידיאלים בנוגע לקו (גם אם לטעמי הם נוקשים מדי. מתנצל שפיקפקתי בך
אהבתיאהבתי
אמור להופיע הקישור הזה:
http://www.notes.co.il/carmi/52656.asp
אהבתיאהבתי
תודה תומר על הכתבה ועל הסיפור על יואב שורק
יישר כוח
אהבתיאהבתי
תומר, האם אתה מצליח לא לחצות את הקו הירוק גם כאשר אתה מבקר בירושלים? לא פשוט כלל.
בנוגע לכנס – הרי לאף אחד לא יהיה האומץ להגיד "עכשיו נבצע רפורמה מקיפה בהלכה" ואם כן הוא לא ימצא רבים הולכים אחריו. לא הבנתי אם כן במה מתבטאת למעשה אותה "הלכה עכשווית"?
אהבתיאהבתי
ירושלים והגולן שונים מהשטחים, כי בהם התבצע סיפוח כלשהו ונתינה של זכויות כלשהן לתושבים הלא-יהודים. אני מודה שזה עדיין בעייתי, אבל בעייתי פחות.
ובנוגע למהפכה, גם הכנסייה הקתולית לא התרגשה מהצעקות של לותר אפילו שנתיים אחרי שהוא תלה את 95 התזות שלו. תן הזדמנות…
אהבתיאהבתי
יואב שורק מעניין, אבל הוא נשמע קצת כמו גרסא יהודית של הכנענים. השבת הקרבת הקורבנות, הלכות טומאה וטהרה ובניין בית המקדש. ממש להקים לתחיה את היהודי התנכי הגאה.
אמנם הבעיה שהוא מצביע עליה (ומייצג אותה) היא אמיתית לחלוטין, אבל לא נראה לי שיהיו הרבה קונים לפתרון שלו.
לא שלי יש פתרון טוב אחר.
אהבתיאהבתי
אני גם קראתי את הראיון עם יואב שרוק והחלטתי לתרגם אותו לאנגלית ולהעלות אותו לבלוג שלי. תודה על הדיווח של יום העיון.
אהבתיאהבתי
צר לי על הטון השבתאי שעולה מדברי, לא אצא מהארון כשבתאי אבל אני חייב לציין שכל עניין ה"פקדון" הזה שיואב שורק מדבר עליו קשור מאוד למערכת רעיונות שלא אקרא לה שבתאית, כי ברבדים של התלמוד ובעיקר בקבלה ניתן להבין מפורשות שהתורה היא אותו הפקדון שנגנז לעתיד לבוא. כלומר, התורה האמיתית שתהיה "לעתיד לבוא", נצברה בזכות ההלכה שהתקיימה בגלות, אבל בהתאם היא רלוונטית רק אז. מרגע שהגיע ה"לעתיד לבוא"הזה, אפשר לפתוח את הקופה ולקיים סוף-סוף את התורה. ועל איזו תורה מדובר?
אסביר קודם מה הכוונה במילה "גלות". הכוונה היא לא בהכרח לגלות פיזית אלא דווקא לגלות השכינה הרוחנית. כלומר, ברגע שאותה השכינה תשוב למקומה ב"ארץ ישראל", התורה תהיה תורה דגאולה – רע יהפוך לטוב, טמא יהפוך לטהור, ואם נפרש את המדרשים שמדברים על מעלת ארץ ישראל בצורה הסימבולית הזו נבין שלמעשה כל הויכוח כאן הוא מתי תשוב השכינה למקומה ומתי יהיה ה"לעתיד לבוא" הזה.
על פי הכיתות המשיחיות ביהדות, ה"לעתיד לבוא" הזה יהיה מתי שהיהודים ישובו ל"ארץ ישראל" בפועל. ההתנגדות החרדית היתה יציאה נגד הרעיון הזה, או שמא מחאה נגדו. כלומר, החרדים הגנו על התורה בהתנגדות שלהם – הם התנגדו גם לציונות לא בגלל האקט הריבוני שלהם, אלא דווקא משום שהם קירבו את הקץ. או מפני ש"יש עוד זמן", או מפני שגם לעתיד לבוא התורה העכשווית לא תתבטל כפי שהמשיחיים טוענים.
חשוב גם לציין שני דברים נוספים שקשורים ל"מעלת ארץ ישראל". על פי גישתם של המשיחיים הללו מעלת ארץ ישראל היא גם בנפש, כלומר בני עליה הם אלה שנמצאים במעלה רוחנית גבוהה ששקולה לארץ ישראל וככאלה הם פטורים מחלק מהמצוות. אבל גם בגוף, כלומר אין סמלי מכך שאנשים שמגיעים בפועל לארץ ישראל הפיזית, יימצאו במעלה הרוחנית הזו. המשמעות היא שארץ ישראל היא המקום האולטימטיבי לבטל את התורה של הגלות ולקיים על ידי ביטולה של תורה זו את תורת הגאולה. זו היתה החשיבות של העליה לארץ ישראל, היהודי החדש שביקשו המשיחיים לכונן בארץ ישראל הוא יהודי שמקיים את התורה האמיתית בהיותו במעלת ארץ ישראל.
האידאל היה להגיע לארץ ישראל, ואפשר לשים לב שתיאור ההגעה אל ארץ ישראל נקרא "עליה" משום שארץ ישראל היא אותה העליה שמהפכת את הרע ומעלה אותו לקדושה. היא ארץ זבת חלב ודבש – שני הנוזלים שבתלמוד מרבים לדרוש בכך שהם יוצאים מן הטמא והופכים לטהורים. "דם נעכר ונעשה חלב" וכו'. כלומר, הארץ מטהרת את הטמאים, ומדובר במעשים שנחשבו לטמאים בגולה והופכים לטהורים בארץ ישראל. בני העליה הם כת מקבלי פני שכינה משום שבהגיעם אל ארץ ישראל, הם מכינים את הקרקע ומקבלים את פני השכינה ששבה מהגלות.
בקיצור, הדתיים-לאומיים נמצאים בדיוק על התפר הזה שבין המשיחיים לחרדים. השאלה העיקרית שהם מתעסקים בה היא עד מתי הם יכינו את הקרקע, ומתי יבוא הרגע הזה של ה"לעתיד לבוא". מה שאני מבין מבין דבריו של שורק (הוא לא אמר את זה, אבל זה מה שחסר בדבריו) הוא הטרוניה נגד רבני הציונות-הדתית, עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים? עד מתי תתעלמו מהעובדה שבהיותנו בארץ ישראל ה"לעתיד לבוא" הזה כבר הגיע, ושהגיע הזמן להוציא את המרצע התורני מן השק, ולהשתמש בפקדון שהונח בצד כאלפיים שנה?
אהבתיאהבתי
אהלן תומר,
ווידויי קטן, הפוסט הראשון שקראתי אצלך בבלוג לפני כמה שבועות היה הפוסט הזה http://www.notes.co.il/tomer/63385.asp
שכתבת על הרב מלמד. והאמת היא שמזל שבמקרה קראתי עוד כמה פוסטים שלך ובזכות זה הפכת לקורא קבוע של הבלוג שלך – אילו כל התרשמותי הייתה מבוססת על הפוסט הנ"ל אז לא הייתי ממשיך לקרוא את הבלוג.ולמה? משום שכמי שמכיר קצת את הרב מלמד התרשמתי שאתה לא מכיר אותו כלל ולמרות זאת עשית לו "פסיכואנאליזה" – כנראה על סמך התרשמותך מידיעות עיתונאיות לגביו. רוצוני לומר, הדמות שאתה מצייר בפוסט הנ"ל בהחלט קיימת בקרב המתנחלים וגם ספציפית בקרב תלמידי הרבנים מלמד (ואולי אף נפוצה במיוחד בקרב תלמידיהם – במיוחד בקרב תלמידי הרב מלמד האב), אבל הרב מלמד (הבן) עצמו כלל לא תואם לדמות הזאת שציירת.
הרבנים מלמד הם אמנם דעתנים, פסקנים וכו אבל שקולים ורגועים וגם יודעים לחשוב מחוץ לריבוע. אביא שתי דוגמאות: 1. הם תמכו בזמנו באיחוד הלאומי כשליברמן עמד בראשו והדגישו שצריך לשתף פעולה בחתירה למען מטרות משותפות גם עם מי שהוא בעל השקפה נגדית משלך. עכשיו, כמובן שאותך הדוגמה הזאת לא תרשים במיוחד, שהרי מבחינתך "מצא מין את מינו", או מדובר בכל אופן בנפילה מן הפח אל הפחת. אבל כמי שמכיר את עולם הישיבות הציוני דתי מבפנים, אני חייב לציין שמדובר היה במהלך לא טריוויאלי בכלל. אני משאר שאם נפשיט מהחלטה זו את התוכן הפוליטי שעומד מאחוריה, גם אתה תוכל להתרשם לטובה מהמוכנות של רבנים חרד"ליים למהדרין לתמוך במפלגה חילונית מתוך תמיכה בהשקפתה הפוליטית.; 2. הם בעד ישיבות תיכוניות ורואים בהן כעדיפות על הישיבות הקטנות.הרב מלמד הבן התפלמס ארוכות בענין זה עם מאן דהו מאסכולת הר המור מעל דפי בשבע לפני כמה שנים. כמו כן (באותו ענין), הם בדעה שלימוד תורה ישיבתי מעבר ל-4 שנים (ההסדר של הר ברכה הוא 4 שנים בלבד) הוא רק ליחידי סגולה, ואילו השאר צריכים לרכוש מקצוע מכובד באקדמיה (כמובן שהם נגד מדעי הרוח וכו, אבל זה סיפור אחר). עכשיו, שוב, עבור אדם חילוני או אף עבור ציוני דתי מיינסטרימי מדובר במשהו טריוויאלי, אבל לא כן כשמדובר ברבנים חרד"לניקים מובילים. בכל אופן, התרשמתי לטובה מנכונותם לעמוד על עקרונות מסויימים קלאסיים של הציונות הדתית על אף העולם המתחרד"ל סביבם. יצא לי כמה פעמים לראות את הרב אליעזר מלמד מדבר וקראתי ספרים רבים בסדרת "פניני הלכה" שלו. הוא לא עושה עלי רושם של מחרחר ריב ומדון או של אדם עצבני במיוחד או של אדם דכאוני ששונא את העולם (כמו רבים מרבני הר המור ובנותיה לדוגמה). שים לב שכל הרעש התקשורתי התחיל לא מאיניציאטיבה שלו אלא בגלל מעשה מטופש ונאיבי (ואמיץ) של שניים מתלמידיו (השאר היו ממקומות אחרים) – מעשה שהם עשו על דעת עצמם – ובכל זאת הרב מלמד החליט לקחת אחריות ולגבות אותם.זה שהרב מלמד בחר לגבות את תלמידיו במקום להתנער מהם – גם במחיר איבוד ההסדר עם הצבא וכל ההשלכות הנובעות מכך (קרי: סגירת הישיבה, ומכאן גם איבוד מקור חשוב של גיוס תומכים) – זהו דווקא צעד אמיץ – ואומץ, כידוע איננה תכונה שכיחה בקרב רבני ההסדר. הוא בחר לקחת אחריות וזו נקודה לזכותו – בעוד שרוב רבני ההסדר מעדיפים לא להזדהות עם צד זה או אחר כדי לא להסתכסך לא עם המתיישבים, לא עם הצבא, לא עם הציבוריות הישראלית הכללית ולא עם הציונות הדתית או פלג זה או אחר שלה. וראה זיגזוגיו של הרב אבינר לפני ההתנתקות וראה את התחמקויותיהם של הרבנים דרוקמן, אלון, צפניה דרורי וכו מלהביע דעה ברורה (אני, שלמדתי באור עציון – אין לי מושג אם הרב דרוקמן בעד ביצוע פקודת פינוי מתיישבים או בעד סירוב. ממה שהבנתי – הוא נגד שניהם. אסור לסרב ואסור לפנות. ואז עומד הבן ושואל: מה עלי לעשות איפוא?) אם הוא (הרב מלמד) היה בוחר להתנער מתלמידיו, הייתי בז לו – קל להיות גיבור כשאתה נושא דרשה בשבת בבית המדרש ולהטיף לסירוב פקודה – הרבה יותר קשה בפועל לסרב פקודה ולשאת בתוצאות. והוא בחר לשאת בתוצאות. כל הכבוד. אגב, שים לב שאינני בעד סירוב פקודה – אני רק אומר שצריך לעמוד מאחורי מה שאתה אומר. נאה דורש נאה מקיים. כמובן שהמקרה היה ראדיקאלית שונה אם היה מדובר בישיבה מישיבות הגוש – הידועות בהתנגדותם הנחרצת לסירוב פקודה. במקרה כזה, אם תלמיד היה על דעת עצמו מסרב פקודה או מניף שלט או משהו בסגנון, ראש הישיבה יכול היה להתנער מהמעשה ללא נקיפות מצפון. ולסיכום: אפשר להתנגד להשקפתם ענינית – לגופו של ענין – גם ללא ניתוח פסיכולוגי
אהבתיאהבתי
אבי,
אני לוקח מהניתוח שלך דבר אחד שבאמת חסר לי בהשקפתו של שורק, והוא הצד הרוחני-תודעתי. הגאולה חייבת חייבת גם להיות שם, וההלכה חייבת לבטא גם את זה.
דוד,
תודה על הדברים. תראה, אותו "ניתוח" שלי של הרב מלמד היה שילוב בין קריקטורה לניסיון לבנות אידיאל-טיפוס. הוא לא נכתב בזלזול, כי אני עצמי מזהה את נטיות שתיארתי שם בי. אבל הוא כן נכתב כדי להזהיר מפני סכנה שבאנשים שנותנים לנטיות הללו לשלוט בהם. כשראיתי את הרב מלמד הבנתי שכנראה התיאור הזה לא מתאים לו, ושמחתי על כך. פחות אדם שכזה בעולם זה טוב. מדבריך אפשר להבין שיש בהחלט אנשים כאלה, ואליהם כיוונתי. אני עצמי סולד מאוד מניתוחים פסיכולוגיסטים של יריבים או ברי פלוגתא, ואני חושב שהם בדרך כלל דרך קלה להימנע מלהתווכח לגופו של עניין (אם כי לפעמים יש בהם אמת). שוב: לא התיימרתי לנתח את הרב מלמד, אלא את התופעה הפסיכולוגית-אמונית שאולי, אבל מסתבר שלא, הוא חלק ממנה. זה אמור היה להיות ברור, פשוט מפני שאני באמת לא מכיר אותו.
אהבתיאהבתי
תודה תומר על הקישור המעניין ליואב שורק.
כדתל"ש ותיק שרואה את עצמו שייך לתנועה שיואב מדבר עליה, אני חייב לומר שבעיני, יואב שורק, עם גרסת היהדות מאליהת-המדינה שהוא מציע, הוא כיום האויב.
נוסחים מוצלחים הרבה יותר של תנועת ההתחדשות היהודית אני מוצא בפעילות השלום המתנחלית של נחום פצ'ניק ( http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1142622.html ), בערביות היהודית הבועטת של שכנך אלמוג בהר ( http://www.notes.co.il/almog/64467.asp ), ובקריאה למשיחיות של חביבה פדיה ( http://havivapedaya.com/drupal/node/2151 ).
אבל משמח מאוד לגלות אויבים (נרכך את זה: יריבים) כמו יואב שורק. הרבה יותר מרענן מהמפד"לניקים של לפני עשור. סוף סוף יש על מה להתווכח…
אהבתיאהבתי
נראה לי (ויתקן אותי תומר אם אני טועה לדעתו) שמה ששורק מדבר עליו לא שונה כל כך מחוזונו של הראי"ה קוק – ונשים לב שגם במקרה של הראי"ה וגם במקרה של שורק מדובר בסה"כ בחזון – בלי משמעויות מעשיות מרחיקות לכת לעת עתה
אהבתיאהבתי
דיברת על תנועה להתחדשות יהודית. תוכל בבקשה לעמוד על הדמיון בין הגישות שאתה מתאר, וזו של שורק, לגישה של היהדות הרקונסטרוקטיבית? לצערי יש מעט מדי חומר בעברית על ההשקפה הדתית של התנועה, ועוד פחות מזה על היחס שלה לארץ ישראל וללאומיות. לדעתי מה שהתנועה מנסה לומר היא שהיהדות המקורית היא דת תבונה, והיהדות הרבנית סילפה אותה – לכן היהדות זקוקה לשיקום. ובתוך כך, העלמת יסודות אי רציונליים מההלכה, ושימור המורשת בלבד.
אהבתיאהבתי
אני מוכן להכיל את ההצעה של יואב באופן הבא:
לטעמי המכנה המשותף המשמעותי ביותר הקיים פה הוא יהודים הרוצים לבנות את זהותם היהודית המשותפת בארץ ישראל, מתוך רצף.
כל שאר הדברים שוליים בעיני ביחס לזה. כרגע הקטבים אורתודוקסיה/חילונות מפריעים ליצירת מכנה משותף כזה, וכנראה שהישועה לא תמצח מאף קוטב.
השאלה היא איך באמת יוצרים מכנה משותף כזה, כזו אשר תחליף את ההשתייכות המגזרית המעצבנת אורתודוקסי או חילוני.
במסגרת זאת, אם הכיפה מהווה את המכשול ליצירת מכנה משותף כזה, בהיותה מנציחה מגזרים, אז היא לא מצדיקה את עצמה.
מכל מקום, יקח הרבה יותר מזה כדי להשתחרר מהתויות המגזריות הקיימות, ויצירת אפשרויות אחרות ומגוונות הרבה יותר.
אני עדיין לא רואה איך זה קורה.
אהבתיאהבתי
אבי, לצערי אין לי שום ידיעה על היהדות הרקונסטרוקטיבית, ככה שלא אוכל לספק את סקרנותך…
אהבתיאהבתי
לידיעתך תומר, כביש 1 עובר בשטחים ליד לטרון. הסיבה לכך שאין שם תושבים ערבים היא ששלשת הכפרים שהיו שם – עמווס, בית נובא ועוד משהו – הוחרבו, תושביהם גורשו ועל חורבותיהם נבנה פרק קנדה.
אז כל הצדקנים השמאלנים מתבקשים מהיום לנסוע לירושלים דרך צומת נחשון, צומת שמשון ובית שמש.
אהבתיאהבתי
מאשר לאשראם בהודו.
אהבתיאהבתי
אגב אפרת היא על אדמות בבעלות יהודיות
וחלק מגוש עציון שתושביו היהודיים גורשו ב-48
אז אני גם מרגיש פה עודף צדקנות
אהבתיאהבתי
כאן:
http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=639207&whichpage=3&forum_id=1364
אני חושב שהוא אחרון המרכזניקים האמיתיים. המרכזניקים תמיד אמרו ושיננו שאין באמת הבדל בין דתיים לחילוניים, למרות שהם התעקשו שלא לפרוט את האמירה הזו לפרוטות מעשיות. מה שעמד מאחרי המלים האלו הוא התפיסה לפיה היהדות בצורתה ה"ישנה" (נאמר החרדית) היא נטיה מהיהדות ה"אמיתית" ולכן זקוקה לתיקון. כשיגיע התיקון יתברר למאמינים שהם האמינו בדבר לא מדויק, ולכופרים שהם לא הבינו בעצם במה הם כופרים, והכל יבוא על מקומו בשלום.
השלב הבא היה נסיון להציג את אותו תיקון נכסף של היהדות, שזה המהלך שהתחיל הרצי"ה לפתח במרכז של שנות הששים. כמובן שאפשר להמציא הרבה שינויים או תיקונים; הדרך המעשית בה ניסו המרכזניקים ללכת היתה נסיון להגיע למין טיפוס של יהודי שומר תומ"צ ומצד שני מעורב בדעת עם הבריות, הן בפתיחות להשכלה, הן בעבודה, והן בשותפות במפעל החלוצי של בנין ארץ ישראל. נקודה חשובה מאד היא שהם בפירוש טענו שכל זה צריך לבא בלא סטיה וניע מן ההלכה עד רמת הסעיף קטן בשעה"צ ועד בכלל.
את מה שקרה בשלשים השנים האחרונות אפשר לסכם, פחות או יותר, בכך שהמהלך מיצה את עצמו ולא הביא לתוצאות המקוות. נעשה המון בקטע של "תורה עם…" ושל התנדבות והליכה לפה ולשם, ובסופו של דבר אף אחד, או כמעט אף אחד, לא עומד ומתפעל ובודאי שלא מצטרף. להיפך, גם החרדים וגם החילוניים חידדו מאד את רגשות השנאה כלפי הציבור הדתי לאומי. היחידים שאפשר לגרד מהם טיפת סימפתיה הם הציבור החילוני הרך הידוע בכינויו מסורתי, אבל לא לזה התכווין המשורר ולא על כך חשב הרב צבי יהודה כששלח את כתבי אביו לי.ח. ברנר תוך שהוא מתאר את פניתו כפניה של צעיר יהודי לרעהו, ואת אביו כ"חוקר חפשי".
לאור הכשלון המחפיר הזה של התכנית החברתית, המרכזניקים דהאידנא התפלגו, תכל'ס, לשלש כתות. אנשי הר המור הודיעו באופן כללי שהתכנית ההיסטורית מצוינת אבל צריך סבלנות, לחכות איזה אלף-אלפיים שנה, ובינתיים צריך לשבת בישיבה וללמוד קצות ונתיבות במרץ כי רק כך יגדלו ת"ח עצומים שהדור מצפה להם בשקיקה. בקיצור: הרוצה לשקר ירחיק עדותו.
מן הצד השני עומדים המורדים למיניהם, שבעצם כבר אי אפשר לזהות אצלם את הפלטפורמה של כתבי הרב קוק. הרב גינצבורג לדוגמה לא ציטט אותו מעולם בכתביו, למיטב ידיעתי. הם אמנם קשורים למאבק על ארץ ישראל, אבל באיזה שהוא מקום בדרך הם שמו איקס על הרב קוק וחסל.
הכת השלישית, של מרכזניקים ותיקים שלא "פרשו" להר המור ומצד שני אינם אנשי גבעות, פותרת את כל העניין על ידי הכחשה גורפת. מבחינתם הכל טוב ויפה, עם ישראל איתנו, הציבור הרחב מאוהב בנו, ושמאלנים יש רק בטלויזיה ובידיעות אחרונות. כדי שיוכלו לטמון את הכרוב בחול באופן היותר מהודר הם משתדלים להגביל את התחככותם עם כלל ישראל לכל מיני בתי כנסת בקרית מלאכי, בלוד ובקרית שמונה, בעיקר באלו שבהם מקפידים להתפלל מתוך הסידור "איש מצליח".
למיטב הבנתי יואב שורק מאמין בדוגמה המרכזניקית הבסיסית דלעיל, אבל הוא מספיק משוחרר מאשליות על מנת להבין שבפועל זה לא הולך. הוא חיפש במשך שנים איזה שהוא רעיון שיאפשר לו לפרוץ את הריבוע של המסגרת המפריד בין שומרי מצוות לשאינם כאלו בלי לפרוץ את גדר ההלכה. מה שהוא מצא לבסוף [וגם זה מהלך מרכזניקי אפייני] הוא לבצע את המהפך ברמה הסמלית. בזה הוא מנסה להרויח משני הצדדים: מחד הוא לא משלם כלום ב"כסף" הלכתי, ומאידך הוא מבצע מהלך משמעותי ביותר מבחינה מנטלית גם כלפי הדתיים וגם כלפי החילוניים.
עד כמה זה יצליח? ימים יגידו. אני אישית פשוט הפסקתי להאמין מתישהו בסיפור של המרכזניקים אבל זה לא אומר כלום – אולי אני טועה. הניחוש שלי הוא ששורק ימצא עצמו לכוד מפני שאלו שיימשכו לרעיון שלו יהיו בעיקר אוסף של מוזרונים וטרדנים, דתיים בעלי טרוניות מחד וכל מיני בן גוריוניסטים מיובלי שיער – מורים לתנ"ך בקיבוצים שמצרים על "החומרנות של הנוער" – מצד שני. זה, כאמור, הניחוש שלי, אבל אני לא אצטער כלל וכלל אם שורק, שכוונותיו ודאי לטובה, יצליח לבנות איזו אלטרנטיבה רוחנית מעניינת.
אהבתיאהבתי
למעוניינים, הקלטת וידאו של יום העיון בשיח עלו לאינטרנט. ניתן לראות אותן בכתובת הזו http://www.siach.org.il/Contents.asp?pageName=%E4%EC%EB%E4+%F2%EB%F9%E5%E5%E9%FA&pageID=520
אהבתיאהבתי
יואב שורק הוא ניאו-רפורמי , עוד תוצר מהרעות החולות של הציונות-הדתית.
אהבתיאהבתי