בשנת אלפיים, כשדלית שמחאי הגישה את הצעת המחקר שבסופו של דבר הפך לספר שלפנינו, ועדת הדוקטורט לא הבינה את מה בדיוק היא רוצה לחקור. האם בכלל יש "תחום" שנקרא "ניו-אייג'"? האם יש כאן "תופעה" ממשית? האם יש משהו לחקור לבד מכמה היפים מזדקנים ותצפיתני עב"מים? היתה זו תקופה רחוקה ותמימה, בה פסטיבלי השאנטי ההמוניים היו עדיין בחיתוליהם, הקבלה היתה מזוהה עם גברים מזוקנים יותר מאשר עם זמרות פופ והמילים "קריסטלים" ו"אנרגיות" היו תחומות לשיעורי כימיה ופיזיקה. אכן, אם עולם שכזה נשמע לנו מוזר הרי שללא ספק בין סיכומי העשור השונים נשכחה אחת התופעות המשמעויות של שנות האלפיים בישראל: כיבוש הקונצנזוס המקומי על ידי ההגיון הרוחני המבוזר, הא-היררכי והאירציונלי של הניו-אייג'.

למזלנו המחקר של שמחאי אושר, וכסוציולוגית נועזת (עם נטיות אנתרופולוגיות) היא יצאה אל השטח כדי לערוך "מחקר משתתף" בשני מוקדים חשובים של התופעה. ראשית הצטרפה שמחאי לצוות ההקמה של אחד מהפסטיבלים הרוחניים הגדולים שמתקיימים בארץ, ואת חוויותיה משם היא מכנסת בספר תחת הכותרת הפיקטיבית "פסטיבל אהבה". בנוסף לכך היא הסתפחה למשך מספר חודשים למערכת כתב העת "גופנפש", גם הוא פסודונים של מגזין ניו-אייג' מרכזי, וזכתה להיחשף לדרכי העבודה במקום.

שני אתרי המחקר האלה הקנו לשמחאי מבט על מסגרות המיועדות לציבורים גדולים ומגוונים (הן בפסטיבל והן במגזין נמצא מגוון גדול של תכנים ניו-אייג'יים) ובנוסף לכך גישה ישירה אל מי שמעורב ביצירתן של אותן מסגרות, ובכך אל ההכרעות המרכזיות העומדות על סדר יומו. הקבוצות המארגנות את הפסטיבל ומפעילות את כתב העת משמשות לשמחאי כמוקדים של אוונגרד בתוך תופעת הניו-אייג', ויחד עם זאת, וזה מה שמעניין במיוחד בקבוצות הללו, אלו קבוצות אליטה שאינן מעוניינות להיות אליטה, עילית שהיתה רוצה שכולם יהיו כמותה.

במצב הזה גלומה בעייתיות מיוחדת עבור אותן קבוצות. שמחאי למעשה תיעדה (כפי הנראה בצורה בלעדית) את שלבי התגבשותו של הניו-אייג' בישראל והמעבר ההדרגתי שלו אל הקונצנזוס, ובמחקר עצמו היא מדגישה את הדילמות שנובעות בין הנחקרים בדיוק כתוצאה מהתהליך הזה, כאשר הם נקרעים בין רצונם להפיץ את מעיינותיהם החוצה לבין רצונם לשמור על רוחניות "טהורה" ו"אותנטית" עד כמה שניתן. שתי התשוקות הללו מושכות כמובן לכיוונים מנוגדים: הפצת "התורה" לקהלים רחבים תתאפשר רק על ידי רידודה, או מכירתה לצד שעשועים שונים. מאידך שמירת טהרתה תחבל בתהליך התקבלותה בציבור, שלא שותף לפתיחות הרוחנית של מפיציה.

כאן אנחנו למעשה עומדים מול אחת הסתירות הפנימיות של הניו-אייג', שכן שמירת הידע הרוחני כאיזוטרי מונגדת במהותה לרוחו הדמוקרטית והא-היררכית של התופעה, ועומדת בסתירה ישירה לחזון שממנו היא מקבלת את שמה, קרי "עידן חדש" בו העולם כולו מאושר ומואר. הן אנשי "אהבה" והן מערכת "גופנפש" רואים בעבודתם שליחות שתכליתה הפצת השקפת העולם שלהם והנחלתה בלבבות ההמונים, ועל כן הם מוכנים לפשרות באשר למידת הדיוק שבמסר.

אך דרכי הגמשת העקרונות שונים בין הקבוצות. על פי שמחאי אנשי הפסטיבל מבחינים בינם לבין אורחיהם על פי יחסם לזרם המרכזי של התרבות הישראלית: המארגנים הם "פריקים", מתבדלים ומתנזרים מהמרכז, ואילו אורחיהם חברים בו. אנשי המגזין לעומת זאת רואים עצמם כחלק אינטגרלי מהמיינסטרים הישראלי, ומה שמבדיל אותם מקוראיהם הוא לדעתם מידת המחויבות שלהם לתרבות הרוחנית המטופחת מעל דפי כתב-העת.

בשל כך כדי להפיץ את השקפתם מנסים אנשי הפסטיבל להפוך אותה לפחות מוזרה, ואילו אנשי המגזין מנסים להפוך אותה לפחות עמוקה. ממחקרה של שמחאי ניכר שהתסכול בקרב מערכת "גופנפש" הוא רב, וניתן להבין שחלקם אף כועסים על הקוראים משום שאלו מחייבים אותם "לזייף". לאנשי "אהבה" סבלנות רבה יותר לאחרותם של האחרים, שכן הם ממילא מצפים מהם להיות אחרים.

אך לא רק ההבדל בין הנסיון לנרמל את המסר לבין הניסיון לרדד את המסר מביא לשוני בהתייחסות אל הקהל: אנשי "אהבה" נפגשים פנים אל פנים עם לקוחותיהם, והמפגש הזה עצמו נחשב עבורם כתרגול רוחני. עבורם הפשרות שהם מבצעים תוך כדי עבודתם נתפסות כקורבן ראוי, והמצוקה הזמנית ממותקת על ידי התגשמותו הזמנית של חזונם: קהל רב וגדול המשתתף במסגרת האלטרנטיבית שהם מקיימים. לאנשי "גופנפש" אין מפגש ישיר עם קוראיהם, ומשום כך קשה להם יותר לראות את פשרותיהם כמעשה של נתינה. יחד עם זאת הם דבקים במשימתם וחדורים תחושת שליחות.

קל מאוד ללעוג לרוחניות הניו-אייג', אולי בעיקר כי פעמים רבות יש בהחלט על מה ללעוג. אולם תהיה זו טעות לראות דימויים טלוויזיונים מגוחכים (מאורן זריף ועד אותו יוסף מ"האח הגדול") כמייצגים נאמנים של התופעה. שני סטריאוטיפים נפוצים על הניו-אייג' מזימה שמחאי במחקרה: ראשית, בניגוד לשמועות על האינדבידואליזם המוקצן של הרוחְניקים, היא מראה עד כמה הקהילתיות חשובה הן לאנשי "אהבה" והן למערכת "גופנפש". שתי הקבוצות פועלות במוצהר כדי להביא לשינוי חברתי, ולשתיהן חשובה גם הקבוצה הקטנה שלהם, על האינטימיות והתמיכה ההדדית ששוררות בה.

שנית, עצם ההתלבטות וההתחבטות בשתי הקבוצות באשר לדרכים השונות של הפצת השקפת עולמם, הרצון לשמור על גרעין מוצק של רוחניות "אותנטית" לדעתם, מראה עד כמה לוקחים חברי הקבוצות את דרכם הרוחנית ברצינות, וממילא עד כמה עבודתם לא נעשית אך ורק למען הרווח הכספי. השטחיות המזוהה כל כך עם הניו-אייג' היא מהם והלאה.

הספר הוא כאמור מחקר אתנוגרפי המתמקד ב"מפיצים" של העידן החדש ולא ב"צרכנים" שלו, שמהווים כיום חלקים לא מבוטלים של החברה הישראלית. בתחילת החיבור מביאה שמחאי כמה הסברים לתפוצתה הרחבה של תרבות הניו-אייג', וביניהם מונה את התרסקות סמכותן של הדתות הממוסדות ואת קריסתם של המטא-נרטיבים בחברה הפוסט-מודרנית, תהליכים שדוחפים כל אחד מכיוונו את הציבור לחיפוש מחודש אחר משמעות, וזאת במסגרות אלטרנטיביות.

שאלת תפוצתו הרחבה של הניו-אייג' היא שאלה שראויה למחקר שלם בפני עצמה, וממילא ספרה של שמחאי לא עוסק בה ישירות, אולם ראוי היה אולי להקדיש לה מעט יותר מקום. אין ספק שהניו-אייג' כיום הוא תופעה שבלתי אפשרי להתעלם ממנה, וממחקרים שונים שנעשו בעניין ניתן אף ללמוד שהיא רק בתחילתה כתופעה תרבותית רחבה. ניתן למעשה לומר שהניו-אייג' הוא הפן הדתי של תהליך חברתי רחב היקף העובר על החברה המערבית, שבמסגרתו מרכז הכובד ומוקד הסמכות של החיים עוברים מבחוץ פנימה: אם בעבר הגדרנו עצמנו על פי מערכת היחסים שלנו עם העולם (התפקיד החברתי שלי, המגבלות שמוטלות עלי), כיום נגדיר עצמנו על פי החוויה הפנימית שלנו (טוב לי, רע לי, מתאים לי, מפריע לי). בחינוך, באמנות, בפוליטיקה, במקומות העבודה – כמעט בכל תחום בחיים פחות חשובות לנו אמות מידה אובייקטיביות, ויותר משנה לנו אם "זה מרגיש לי נכון". הניו-אייג' הוא פשוט הביטוי הדתי של התהליך הזה.

המחקר של שמחאי מהווה למעשה את ספר העיון הראשון שמתפרסם על תרבות הניו-אייג' בישראל. ספרה החשוב תומן בחובו תובנות נוספות הנוגעות לתת-התרבות המגוונת הזו, אותה היא מנתחת בדיוק ובצורה מאירת עיניים. מכיוון שלא נראה שדהרתו של הניו-אייג' אל לב הקונצנזוס הולכת להיפסק, אין אלא לקדם את הספר בברכה, ולשאת עיניים למחקרים נוספים בנושא. ניתן להניח שזוהי רק תחילתו של עידן חדש באקדמיה.

[פורסם בשינויים קלים אתמול במוסף "ספרים" של "הארץ". והנה ראיון קצר עם דלית שמחאי על ספרה]