ביוני 2009 הכריזה שרי אריסון שהיא מקבלת מסרים מהשמיים, והשמיים לא נפלו. אזרחי ישראל, ונגיד בנקהּ, שרגילים זה מכבר לראות את שועי הארץ מצטופפים בחצרות רבנים ומשתטחים על קברי צדיקים, היו צריכים כעת לעכל שלאחת הדמויות החזקות במשק הישראלי יש, לטענתה, קשר אישי, חי וישיר, עם ישויות שמימיות, והם עשו זאת בקלות מרשימה. שום בעל סמכות לא דרש את ניתוקה של אריסון מבנק הפועלים, ציבור בעלי החשבונות לא נכנס להיסטריה, והמנייה של הבנק עלתה יום אחרי הגילוי באחוז וחצי.
אין זאת אלא שתפיסת העולם הניו-אייג'ית, בה קיים עולם רוחני ונסתר, וקיים בכל אחד פוטנציאל לקשור עמו קשר (או פשוט לתקשר אותו), קנתה לה אחיזה אמיצה בפרהסיה הישראלית. כי גם אם רק למיעוט מהציבור אמונות אלה הן מובנות מאליהן, לרוב אזרחי ישראל הן בהחלט מובנות, והם יקבלו בהבנה גם אנשים שיחזיקו בהן. ואם דרושה גושפנקא רשמית לתפוצת התופעה, הרי שהניו-אייג' בארץ כבר מעורר עניין אקדמי לא מבוטל (ועל כך מיד).
אכן, אם צדק קיקרו ואין שני איצטגנינים יכולים לעבור האחד על פני אחיו ברחוב מבלי לכבוש חיוך, הרי ששלל ההילרים והגורואים, המתקשרים והמעוננים, הקוצ'רים והמקובלים הפוקדים את מחוזותינו בזמן הזה לבטח לא יכולים להפסיק לצחוק. הרוחניות הססגונית של הניו-אייג', שקיבלה את דמותה בשנות השבעים בארה"ב, נקלטה בצורה נפלאה על אדמת ארץ הקודש, ומחקרים מראים שישראל כיום היא אחת המדינות בה תת-התרבות הייחודית הזאת פורחת בצורה המרשימה ביותר.
אך מהו הניו-אייג'? המנסה לתת הגדרה לתופעה נתקל בבעיה דומה לזו בה נתקל המבקש להגדיר את הפוסטמודרניזם: מדובר בתופעה רחבה מאוד, אך מפוזרת ומבוזרת, מלאה מאפיינים שונים שלא תמיד עולים בקנה אחד, יחודית כשם שהיא אקלקטית, נוכחת בכל כשם שהיא חמקמקה, ומלנכולית כשם שהיא מקסימה. על פי רוב המונח משמש לתיאור אוסף גדול והטרוגני מאוד של תנועות רוחניות, אורחות חיים ומוצרים, ערב רב ומעורבב של פאגניזם, פילוסופיות מזרחיות ואוקולטיזם.
יחד עם זאת, אין ספק שלמשפחת "העידן החדש" יש קוד גנטי ברור: מדובר בתופעה דתית שהיא בד בבד אישית מאוד, ופנימית מאוד. הכוונה היא שהפולחן בה מתקיים רובו ככולו בראשו ובלבו של הפרט, ושהמתרחש באלו גם מהווה עבורו את מקור הסמכות הבלעדי. במילים פשוטות, מה שחשוב לניו-אייג'יסט הוא מה שהוא חושב, מדמיין ומרגיש, ומה שהוא חושב, מדמיין ומרגיש קובע עבור הניו-אייג'יסט את מה שחשוב.
מהבחינה הזאת קל לראות ששורשיו של "העידן החדש" נטועים במעיינות הותיקים של ההומניזם והרומנטיקה. בניגוד לדעה הרווחת, הניו-אייג' אינו מסמן השלה של כל אחריות, אלא דווקא נתינת תוקף לאחריותו של הפרט על חייו ועל התפתחותו. הניו-אייג'יסט רואה עצמו כאינדיבידואל אוטונומי המתבקש לבחון את דרכיו, ואף לדקדק, "להיות מודע", לתחושותיו ותשוקותיו. הפניית העורף לממסד הדתי (או התרבותי) ההגמוני אינה משאירה את ההולך בדרך זו בשממה אתית, אלא עצמה מגיעה אחרי שמוקד הסמכות והאחריות עבר מהחוץ פנימה, ועל כן משמעותה דווקא קבלה של אחריות, וזאת מתוך עמדה הומניסטית אופטימית ששינוי מהותי לטובה הוא מן האפשר.
אל העמדה הזו מצטרף מה שהפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור מכנה "המפנה האקספרסיביסטי", כלומר הרעיון שנפוץ במערב החל מסוף המאה ה-18, על פיו כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד, שייחודו של כל אדם מתבטא בחוויותיו ורגשותיו, ושיחודיות זו אמורה להנחות אותו בחייו: כך הפרט אמור "לממש" את עצמו.
השקפות אלה הן כבר מזמן חלק מהאויר שאנחנו נושמים, ובשדה הדת, בגלל סיבות כלכליות וחברתיות שונות, הן תורגמו במחצית השנייה של המאה העשרים לצורה דתית נפוצה מאוד בה הקשר עם האל הוא כאמור עניין אישי וחוויתי. יחד עם הציפיות הגדולות, המשיחיות, שהביאה על כנפיה המודרנה, ציפיות לעידן חדש בו העולם ישתלם ויהפוך לעדן, קיבלה תנועה רוחנית זו את התקווה לטרנספורמציה כללית של המציאות, ואת שמה, "The New Age".
אם נתבונן במבט היסטורי מקיף אף יותר, נראה שבניו-אייג' מאמץ המערב מחדש אידיאלים פילוסופיים-דתיים שנשכחו והושכחו על ידי נציגיו המונותאיסטים. ה"הארה" שמשתוקקים לה אנשי הניו-אייג' אינה שונה מבחינת התפקיד האתי שהיא ממלאת מה- ataraxia שהבטיח אפיקורוס, ה- autarkeia של הקיניקנים, ה- apatheia עליה דיברו הסטואיקנים, או אף "אהבת אלוהים השכלית" של שפינוזה. כל אלה הן צורות בהן מוצא הפרט בכוחותיו, ובתוכו, את הנשגב. הניו-אייג'יסט חורג בכך מהלך הרוח הכללי של התרבות היודו-נוצרית בה המוסרי הוגדר בעיקר כפעולות שראוי לעשות, וחוזר אל תפיסת עולם בה הטוב העליון נתפס כטרנספורמציה פנימית אותה ראוי לעבור.
נחזור לשרי אריסון. הניו-אייג' הוא מעצם טבעו מערך תרבותי שובר היררכיות: כל אחד יכול להיות בו נביא, כל אחד יכול לייסד דת, כל אחד יכול להאמין במה שהוא רוצה ולהיות חבר באיזו דת או כת שהוא רוצה. מקור הסמכות עבור האינדיבידואל הניו-אייג'יסט הוא כאמור אך ורק האינדבידואל הניו-אייג'יסט: הוא עצמו ופנתיאון תובנותיו וחוויותיו. כרגיל בחברתנו הפוסט-מודרנית אין עם זה שום בעיה, וכולנו שמחים לתת לכל אחד לעבוד את אלוהיו או אליליו כמיטב הכרתו.
אך מה קורה כאשר תפיסת-עולם א-היררכית שכזו נפגשת עם מערכת שבה עדיין חשוב לנו, עם כל הכבוד לדרידה, לשמור על היררכיות ברורות של סמכות וידע? מערכות כאלו הן למשל הצבא או הכלכלה – כלומר כל מקום בו לא ניתן לשכנע את עצמנו שהשפעתן של ההכרעות שמתקבלות בו היא אך ורק אסתטית (והרי על טעם ועל ריח וגו'), אלא ברור לנו שמדובר בעניינים של חיים ומוות. האם גם בארזים הללו נפלה שלהבת?
נראה שכן. ראייה לכך ניתן להביא מתחום הרפואה, בו ודאי נגזרים גורלות, אך זה מכבר מציעים לנו נציגיו הממסדיים במדינה שלל צורות של רפואה אלטרנטיבית, שלא כולן נבחנו ואושרו על ידי המתודות המדעיות שהביאונו עד הלום. ציבור הפציינטים של היום רוצה לא רק להרגיש טוב תוך כדי הטיפול, אלא לעיתים בטוח שהרגשה טובה היא היא הטיפול היעיל ביותר למצבו. כאן שוב ניכר שההגיון הניו-אייג'י, על פיו החוויה הפנימית היא הן מקור הסמכות והן המטרה הסופית, חדר לשדרה המרכזית של תרבותנו.
בדיוק משום כך כאשר אריסון מתוודה שהיא שומעת קולות השאלה המעניינת אינה זו העוסקת בבריאותה הנפשית או בהשגתה הרוחנית, אלא במידה בה דבריה יעוררו חוסר נוחות בקרב הציבור: עד לאיזו דרגה בהיררכיה החברתית-מדינית ישלים הקונצנזוס הישראלי עם מפגן בוטה של חוסר רציונליות? אם נזכור שעל אותה רפסודה אירציונלית עומדים יחד עם אריסון חברי כנסת שמאמינים ששליטה צבאית בחבלי ארץ מזרזת את בוא המשיח, נבין שכפי הנראה העניין יכול להגיע עד לרמות הגבוהות ביותר. ואולי היה זה הניו-אייג' שפתח את הדלת למרכז החברה עבור הפונדמנטליזם.
במגוון השאלות החברתיות שמעלה הניו-אייג' יעסוק "הכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית" שיכונס ב-8 למרץ באוניברסיטת חיפה. הכנס המרשים בגודלו יציע 32 מושבים בהם ידברו מעל מאה מרצים, ובכללם חוקרים המגיעים מחו"ל. בין המושבים ניתן יהיה לשמוע על כל דבר החל מהקשר בין רוחניות לבריאות הגוף, דרך יחסי הגומלין בין רוחניות הניו-אייג' והאמנות, האינטרנט, המרחב העסקי ואף המשפט, ועד ההתחדשות הרוחנית היהודית והקשר המתחזק בין יהדות ובודהיזם. בין לבין ישולבו אף אפשרויות להתנסות בפרקטיקות הנחקרות. הכנס, שמארגנות פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר, יפתח מושב מליאה בנושא השפעת המדיטציה על המוח על פי המחקר המודרני, ואם הוא יהיה דומה לקודמו בשנה שעברה, הרי שצפוי לקהל אירוע מלמד, שלא לומר מעורר.
[פורסם היום בשינויים קלים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". הכנס כאמור יערך ב-8 למרץ, יום שני, באונ' חיפה. הנה האתר עם טופס ההרשמה (והנה התוכנייה כולה בקובץ pdf). את הכנס מארגנות פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר זו השנה השנייה, ואף אני הק' אתן בו הרצאה תחת הכותרת "בדרכי נועם: הניו-אייג' כהפנמה של אתוס נוצרי ביהדות בת זמננו". הנה התרשמותי מהכנס בשנה שעברה. והנה התוכנית הכללית של הכנס השנה:
אני במושב ב'. בואו בהמוניכם.]
לולאת האל 
"מחקרים מראים שישראל כיום היא אחת המדינות בה תת-התרבות הייחודית הזאת פורחת בצורה המרשימה ביותר"
קישור/ים בבקשה.
תודה.
אהבתיאהבתי
הניו אייג' הוא התעסקות בתודעה ובחוויה הפנימית של הפרט בלבד, כיוון שהוא כזה הוא לא מותיר הרבה מקום להתעסקות באחר. כלומר הוא מטאפיסי ואפיסטמולוגי אך לא אתי או פוליטי. לכן, אריסון ובן דוב יכולים להיות רוחניים ובו בעת לפטר המונים ולהעסיק עובדי קבלן בעוד הם חיים ברווחה ומושכים עוד דיבידנדים מחברותיהם. לא פלא שזו התפיסה התרבותית שבחרו האליטות המבוססות ושהיא נפוצה בישראל העכשווית הקפיטליסטית, המפריטה, המלאה בעובדי קבלן ובעלת הפערים ושיעורי העוני המטורפים.
אהבתיאהבתי
אבל זה עולה 100 שקל!
אוניברסיטת חיפה הגזימה בגדול!!
כנס אקדמי צריך להיות בחינם וחופשי. כי ידע מדעי ואקדמי הוא חופשי לכל.
רק ארוחת צהרים צריכה להיות בתשלום.
אהבתיאהבתי
אם אריסון,עם כל הונה,מרשה לעצמה לקשקש שטויות
והבלים ופתפותי ביצים,אז זה בסדר,היא פשוט "רוחנית",אם האזרח ישראל ישראלי,פלוני אלמוני,או איך שלא תקראו לו,שאולי אינו שוחה בכסף,ואינו סלבריטי,יתחיל לקשקש בפרהסיה שטויות כאלה,אז הוא ימצא את עצמו די במהרה באישפוז כפוי/הסתכלות וכד'.
זה כל ההבדל: כשמישהו עשיר עד בילה מטרטר שטויות כאלה,זו "מוזרות חיננית", או "רוחניות",כשסתם אזרח מהרחוב מפריח הבלים כאלה,אז הוא "מטורף".
ואגב,מישהו,נניח מבאי האתר הזה, באמת לוקח ברצינות את הממבו-ג'מבו של אריסון?
אם כן,אז ברכותיי,את/ה יכולים להצטרף אליי,בצד האפל של הירח.
אהבתיאהבתי
*
אהבתיאהבתי
ראשית, נהנתי לקרוא את הפוסט. מעניין וכתוב מצויין. אכן בתרבות הניו-אייג' יש הרבה היבטים מגוכחים אך מה לגבי אלו שמנסים לגלות את דרכם האישית-רוחנית שלא באמצעות הדתות הממוסדות? כמדומני, אף אתה כזה. בוודאי שאינך מגדיר עצמך כחסיד הניו-אייג, אם כן – כיצד?
אהבתיאהבתי
הכלל הוותיק עדיין תקף:
מי שמדבר אל אלוהים הוא דתי; מי שאלוהים עונה לו הוא משוגע
אהבתיאהבתי
חנן,
אני מסתמך בקביעה הזאת על ידע כללי שלי, שקשה לי עכשיו לפרוט ללינקים. ולמרות זאת, ראה ספרו של פול הילאס (מהחוקרים החשובים בתחום): The New Age Movement: The Celebration of the Self and the Sacralization of Modernity, שבו הוא קובע שהניו-אייג' "אקטיבי ביותר בגרמניה, ניו-זינלנד, ישראל, יחד עם ארה"ב ובריטניה". עמ' 120
אורן,
צריך להבדיל בין המונח המחקרי להגדרה עצמית שלי את עצמי. מבחינה אקדמית אני ניו-אייג'יסט, ודאי. מבחינתי אני אני יהודי שלא מפחד להשתמש בפרקטיקות דתיות זרות כדי לעבוד את אלוהי. אבל חוץ מזה, אני כן חסיד הניו-אייג', למה לא? ברור ששי דברים מגוחכים רבים בניו-אייג'. אז מה? ביהדות אין? בנצרות אין?
אהבתיאהבתי
א) כשבארי לונג או אקהרט טולה מראים לאנשים איך להאיר את עצמם יותר טוב, סימן שאין זה לגמרי אישי, אלא יותר במובן של "אני יכול לעזור לך להבין את עצמך יותר טוב, ובעקבות כך לצמוח, אם לא תנבול. כרגע אתה נובל". הייתי אומר שכיום לא שייך "להוכיח" ענייני רוחניות, אלא שייך "להנכיח", כלומר להראות לך בחויית החיים שלך את האמת שבעמדתי.
ב) בעמדה האישית הזו נוצר נתק עם המוסר והחברה. כולם הולכים לקבל רוחניות בהודו, ושוכחים שזו אחת החברות הפרימיטיביות ביותר מבחינה מערכות משפט, צדק וכו'. צריך לחבר את המהלך האישי למהלך ציבורי אתי.
ג) הייתי בא לכנס בשמחה, מפנה את השבוע העמוס שלי, גם נוסע שעה וחצי כמעט לכל כיוון, אך 100 ש"ח לכנס אקדמי? נשמע הזוי לגמרי, נשמע כמו חברת הפקות המארגנת מופע של כוכב רוק. אולי זה חלק מהעניין. ניו אייג': הרוחניות כמופע רוק…
אהבתיאהבתי
קרעה אותי מצחוק.
(זה בתשובות שלך לתגובות, תוהה אם תגלה למה כיוונתי)
אהבתיאהבתי
א) נכון: להנכיח, לאפשר מגע וחוויה, זה העיקר. וכשאני קובע שזה אישי אני מדבר על מקור הסמכות, שהוא פנימי, אוטונומי, ולא כמו בדתות הותיקות, חיצוני והטרונומי.
ב) נכון: זוהי חולשתו של הניו-אייג', שהוא אישי ולפעמים זה בא על חשבון הדאגה לכלל, או למעשה בניית הכלל. אבל מה יש לך נגד הודו? "אחת החברות הפרימיטיביות"? הגזמת בגדול. לא שאין מה לשפר, אבל אל תשכח שזוהי הדמוקרטיה הגדולה בעולם, מאות מליונים בעלי זכות בחירה, וזה כשלעצמו הישג נכבד.
ג) לא יודע מה העניין עם העלות. כנראה שארגון הכנס עולה הרבה. תאמין לי שאף אחד לא מרוויח כאן. בכ"א אני עצמי גם שילמתי.
ג)
אהבתיאהבתי
זה לא פרודיאני, פשוט יש לי בעיית בכתיב… על מה אתה מדברת?
אהבתיאהבתי
"הניו-אייג'יסט חורג בכך מהלך הרוח הכללי של התרבות היודו-נוצרית בה המוסרי הוגדר בעיקר כפעולות שראוי לעשות, וחוזר אל תפיסת עולם בה הטוב העליון נתפס כטרנספורמציה פנימית אותה ראוי לעבור." – עד כמה שאני יודע, הרעיון שמה שקובע הוא הלב בלבד ולא המעשים הוא רעיון וותיק בנצרות, מופיע אצל פאולוס ומודגש מאד אצל מרטין לותר.
אהבתיאהבתי
נכון שבנצרות מודגש מראשיתה הפנים (אפילו אדבר על זה בהרצאה שלי שאני מזכיר כאן), אבל זה לא מספיק כדי לכונן אתיקה של זהות. השאלה היא מהי המטרה העליונה. גם אם אצל פאולוס היא אולי היתה טרנספורמציה נפשית, הנצרות שהמשיכה אותו הדגישה יותר הוראות של התנהגות למען "עשיית טוב". קח אפילו מיסטיקן רציני כמו פרנציסקוס מאסיזי: הוא לא קורא לתהליך נפשי, אלא לנתינת צדקה, להסתפקות במועט וכו'. אבל שוב: ודאי שהיהדות מתמחה בזה הרבה יותר מהנצרות.
אהבתיאהבתי
תומר, ברישא של הפוסט יש טיעון ממש לא רציני: מתוך "שום בעל סמכות לא דרש את ניתוקה של אריסון מבנק הפועלים" (בעקבות ההודעה שלה שהיא מתקשרת) אתה מסיק "אין זאת אלא שתפיסת העולם הניו-אייג'ית…קנתה לה אחיזה אמיצה בפרהסיה הישראלית."
זה קשקוש כמובן. שרי אריסון היא בעלת הבנק, אבל אינה נושאת בשום תפקיד בכיר בבנק. לאחר שבנק ישראל הצליח, במהלך מאוד יוצא דופן, להדיח את יו"ר הדירקטוריון שאריסון מינתה, זה די ברור לכל אחד בשוק ההון (ולשרי אריסון עצמה, שהפסידה במלחמה הזו), שיש גבולות למה שהיא יכולה לעשות בבנק. בגלל זה אף אחד לא התרגש, ולא מכיוון שהם פתוחים יותר לקבל את עניין התקשור.
שאר המאמר ידעני ומעניין, כמובן, כרגיל. מעניין שבני ציפר בחר לפרסם משהו בעל ערך אקדמי ועוד שאיננו קשור להומוסקסואליות במצרים או מכיל את קשקושיו של הרדיקל המטרידן.
אהבתיאהבתי
אני לא מסכים איתך. ההשפעה של אריסון על הבנק ידועה. עצם העובדה שהיתה בכלל מלחמה על היו"ר אומרת שהיא צד בעל עוצמה במאבק. עצם העובדה שמתקיימות לעובדי הבנק סדנאות "מהות החיים" אומרת שיש לה גם נגיעה בחייהם של העובדים. אז זה ש"לכוח שלה יש גבולות" רק אומר שגם היא לא אלוהים (לפחות עדיין). בכ"א הטיעון שלי כלל גם יותר מאשר את מה שהבאת: כתבתי גם ש"ציבור בעלי החשבונות לא נכנס להיסטריה, והמנייה של הבנק עלתה יום אחרי הגילוי באחוז וחצי".
אהבתיאהבתי
לזה: "ברור ששי דברים מגוחכים רבים בניו-אייג'."
שי טובלי..
:D
אהבתיאהבתי
והחיוך הרחב הפך להבעת חרדה…
D:
אהבתיאהבתי
בתור אחד שמהלל ומקלל חליפות את הניו-אייג', כמוך אולי, אני מסכים איתך שהמונח הזה כולל כל כך הרבה זרמים שונים, ואפילו סותרים, עד שכל הדיון למעלה אם הניו-אייג' אגואיסטי או אלטרואיסטי נראה לי תלוש מהקשר.
לדעתי ובהכללה גסה, אפשר לחלק את הניו-אייג' (כמו כל דת כנראה) לפלג אזוטרי מול פולחן עממי, אקזוטרי. הפולחן העממי, כמו בכל דת, נועד לתת למאמינים הרגשה טובה ובמקביל להשיג "קיצורי דרך" קארמטיים, להערים על הגורל כביכול.
הפלג האזוטרי, כדרכם של אזוטריקנים מאז ומעולם, מחפש את קפיצת הדרך. ומי שמחפש ברצינות ובשקידה (דהיינו לא נופל בדרך למלכודת דואליסטית זו או אחרת) גם מגלה במוקדם או במאוחר את העובדה הפשוטה והמוצקה שמאחורי "נדר הבודהיסאטווה" – דהיינו, שאי אפשר להתבשם בחדוות ההארה כשהיקום סביבך משווע בסבל.
בקיצור (ובהכללה כאמור):
האזוטריים אלטרואיסטים (או מגלים שאין מנוס מאלטרואיזם);*
העממיים – החסידים השוטים ואיצטגניניהם – אגואיסטים.
עולם כמנהגו נוהג, בין אם העידן חדש או ישן.
* "רק עוד אהבה ביקשתי
וקיבלתי מציאות"
(פורטיסחרוף – מועדון החולמים)
אהבתיאהבתי
דני,
תודה, כפי הנראה אתה צודק : )
מרמיט,
אני נוטה להסכים. בני אדם הם בני אדם. אם כי ניתן גם להבדיל בין מערכות של השקפת עולם בהן ההתרכזות ה"אופקית" בעצמי היא עניין ראוי לבין כאלה שלא. בדתות המסורתיות יותר יש לפחות ברמה ההצהרתית התנגדות להדוניזם או לאגואיזם. בניו-אייג' פעמים רבות יש לאלה לגיטימציה מלאה.
אהבתיאהבתי
צריך להבחין בין דתות שמכשירות רצח בשם אלוהיהן, כמו הדתות המונותאיסטיות, לבין דתות שזה בכלל לא בא בחשבון, כמו הניו-אייג'.
אהבתיאהבתי
איך זה שאף פעם ה-"תודעה הניו-אייג'יסטית" לא עוסקת בבדיקת ההקשר שבו היא מתרחשת.
איך זה שדווקא עכשיו, פתאום, יש תנועה המונית כזו. למה דווקא עכשיו? מה זה רק תהליכים דתיים-היסטוריים של הפנמה מול החתנה? נעלמו כל האינטרסים, כל המכונות הגדולות, הכוחות החברתיים.
לפעמים נדמה לי שזה עוד סימום בדרך להפיכתנו לעוד בורג חדיש במכונה חדישה יותר.
אם מתבוננים על זה בהקשר רחב יותר וביקורתי, אפשר לראות בזה שתי תופעות מקבילות:
ריאקציה לפוסט-מודרניזם שניסה להשיג דברים דומים מתוך התרבות שלו עצמו. אחרי 30 שנה של ביטחון סוציאלי (בין 1940-1970) שהיתה התקופה הפורה והיציבה ביותר במערב, צמח לו הפוסט-מודרניזם.
כעת, ההון הגדול ובעלי ההון הגדולים שהרסו את המערכת החברתית והקהילתית מבקשים ליצור עולם חדש שישכיח מאיתנו את ההיסטוריה. שישכיח מאיתנו את כל מה שהם והשיטה שהם יצרו עוללה לנו. ככה נהיה שבעים ושמחים ו-"נסתפק במועט".
כנראה שהחשיפה הגדולה של פוקו ובודריאר וחבריהם של התודעה המסוימת נענית בתודעות חדשות מבית היוצר האמריקני-תאגידי.
תודעה במקום של ריק, של מיליארד שחיים על דולר וחצי ליום, במקום של הרס כדור-הארץ, איזו מין תודעה זו היא תודעה של אנשים שרואים רק טוב בתקופה כזו?
אהבתיאהבתי
אגב הקשר בין נוירולוגיה למדיטציה – מאמר חדש שעוסק בתחושת הטרנסצנדנטיה מכה קצת גלים –
http://www.nature.com/news/2010/100210/full/news.2010.66.html
המאמר מראה, בעוד דרך, שתחושת ההתאחדות המיסטית עם היקום נובעת מהפרעה בפעילות של מרכזים הקשורים לייצוג ותחושת מיקום הגוף בחלל. לא ממש חדש, אבל הוא מראה זאת על ידי השוואה של הוצאת גידולים (כלומר כגרימת נזק מוחי במכוון), שזו דרך חדשה, ומזהה את האיזורים הספציפיים למחקר נוסף.
אהבתיאהבתי
ההיבט האקטיבי של ההבעה העצמית
משלל הדברים המעוררים לתגובה ברשימתו של תומר פרסיקו "כשבנק הפועלים שומע קולות" ("תרבות וספרות", 12.2), אפשר לבחור בשלוש הערות, מן הקל אל הכבד. פרסיקו מציין מערכות שבהן עדיין חשוב לנו "לשמור על הייררכיות ברורות של סמכות וידע", ומביא כדוגמה את המערכות (המפוקפקות לכל מאן דבעי) של הצבא או הכלכלה. אלא שאת המערכת המובהקת ביותר שבה יש אכן תוקף אמיתי להייררכיות של ידע וסמכות אין הוא מציין, והמדובר כמובן במערכת של המדע.
פרדיגמות מדעיות אמנם מתרסקות, ואינטואיציות מדריכות לפעמים את חיפושיהם של מדענים (או חולים) – אבל עדיין המדע כגוף מצטבר של ידע מוכח מסוגל להציב אלטרנטיבה ברורה של סדר הייררכי וידע סמכותי לעולם פוסט-מודרני עליז שבו "כל אחד יכול להאמין במה שהוא רוצה".
הערה שנייה היא על טענתו של ההוגה צ'רלס טיילור המובאת על ידי פרסיקו, ש"ייחודו של כל אדם מתבטא בחוויותיו ורגשותיו, וייחודיות זו אמורה להנחות אותו בחייו: כך הפרט אמור "לממש" את עצמו. אבל מן הלשון שנוקט טיילור ברור שמעבר לכניסה של התרבות המודרנית אל תוך פנימיותו של האדם, המאפיין החשוב ביותר של האדם החדש הוא ההיבט האקטיבי של ההבעה העצמית, ולא רק ההיבט הפסיבי של "החוויה" והמודעות לה. האשה החדשה והגבר החדש מתאפיינים בכך שהם חותרים ומעזים להביע את עצמם, ובוודאי שאינם מסתפקים רק במה שהם "חושבים, מדמיינים ומרגישים". השיח הזה (כולל הבלחותיו הניו-אייג'יות) הוא מיושן ואנכרוניסטי, והמשתמשים בו חושפים את יסודותיו השמרניים.
והערה שלישית: פרסיקו מציין כי "הניו-אייג'יסט חורג מהלך הרוח הכללי של התרבות היודו-נוצרית, שבה המוסרי הוגדר בעיקר כפעולות שראוי לעשות, וחוזר אל תפישת עולם שבה הטוב העליון נתפס כטרנספורמציה פנימית שראוי לעבור". ההכרזה כי בתרבות היודו-נוצרית המוסרי הוגדר בעיקר כפעולות שראוי לעשותן היא לפחות מטעה. מוסר בתרבות היודו-נוצרית הוא תמיד וקודם כל כל מה שקורה במרחב שבין האדם לזולתו. את מכלול הנגיעות שנוגע האדם בחייהם של אחרים אפשר להגדיר כמובן כפעולות ואז לדון במוסריותן. אבל מה שחשוב כאן הוא מרחב החלות של המוסר: קודם כל בקשר הבין-אנושי (ורק אחר כך, במידה מסוימת מאוד, ביחס הפנימי של כל אדם יחיד אל חייו). ייתכן כמובן שהעוסקים בטרנספורמציה של עצמם יודעים מיניה וביה גם להתייחס נכון יותר לזולתם, והלוואי שכך יהיה. אבל מי שמתעסקים בטרנספורמציה של עצמם ללא התייחסות לממד המוסרי ההכרחי של היחס אל זולתם, ואל העולם בכלל, חזקה עליהם שיצטרכו מהר מאוד למצוא מחדש דרך להתמודד עם אהבה או עם איום על חייהם. כך נוהגת המציאות לפרוץ מבחוץ אל תוך חייהם של בני האדם ולדרוש מהם את תשומת לבם.
צביה גרינפילד
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1152324&contrassID=1&subContrassID=18&sbSubContrassID=0
אהבתיאהבתי
לא יודע מה יש לי היום אבל דברים שאני קורא מתקשרים לי לפוסטים ישנים פה…
לא יודע אם זה באמת מועיל למשהו אבל בכל זאת אם כבר הגענו עד לפה אני כן אכתוב.
בקיצור: קראתי עכשיו משהו מזעזע על חדירת ערכים בלתי רציונאליים למערכות רציונאליות:
אפי איתם כמפקד אוגדה פקד על חייליו ללכת בתוך שדה מוקשים (שהם נקלעו אליו)על פי הוראתו של הרב אליהו!
לא יודע אם זה ניו אייג' או דת עממית מסורתית אבל פעם באה שאקבל פקודה מבצעית מקצין דתי אהיה פחות בטוח.
ואגב סגן הרמטכל הוא אדם דתי…
http://www.srugim.co.il/14023-%d7%90%d7%99%d7%aa%d7%9d-%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%96%d7%a6%d7%9c-%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%9c-%d7%9b%d7%95%d7%97-%d7%a1%d7%99%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%9e%d7%a9%d7%93%d7%94
אהבתיאהבתי
תודה על הלינקים גלבוע.
אני חושב שבהחלט יש קשר בין הדברים. העובדה שאיתם מרשה לעצמו להיעזר במעוננים היא אולי היבט של דת עממית (אם כי אצל איתם האשכנזי צריך לחקור איך הוא נחשף אליה, כי אני בספק אם סבו וסבתו היו חושבים על כך), אולם העובדה שהוא מעז לדבר על זה בעיתונות היא לדעתי סממן ניו-אייג'י, כלומר תוצאה של הלגיטימציה שהניו-אייג' כתת-תרבות מעניק לאי-רציונליות ועיסוק פומבי במיסטי.
אהבתיאהבתי