1. לפני כמה ימים חזר טייגר וודס ממלכודת החול שבה הוא התחבא בשבועות האחרונים וביקש סליחה על מעשיו. למרות שהוא הזכיר את אמונתו הבודהיסטית (ואמר שהיא מלמדת ש"חיים אתיים הם חיים עם פחות סבל") ההתנצלות הפומבית שלו היתה תפורה בדיוק על פי כל כללי הטקס של הדת האזרחית האמריקאית, שמושתת כמובן על סקרמנט הווידוי הנוצרי: חטאת, אתה מכיר בכך, מתוודה על כך, מתנצל על כך, מביע צער על הכאב והאכזבה שגרמת למשפחתך ולמעריציך/בוחריך, פונה לכוח עליון שיפרוס עליך את חסותו, ומבטיח שזה לא יקרה שוב. וזהו: אתה נקי. עבור ב"דרך-צלחה" ואסוף 200 שקלים להמשך.

אצלנו, וזאת למד ביבי כשניסה ב- 1993 למהר ולהתוודות בטלוויזיה על בגידתו בשרה, זה פשוט לא עובד. אנחנו לא מתרשמים מוידויים טלוויזיונים, וממילא אין בוידוי די כדי לנקות אדם מאשמה. במסורת הדתית שלנו לא מתוודים כיחידים על חטאים שעשינו, אלא מתוודים כקהילה על חטאים שלא עשינו ("אשמנו, בגדנו"). זה קורה פעם בשנה, זה מלווה בצום ותענית, וזה בהחלט מספיק. בשאר הזמן תנו להיות בני אדם. ובני אדם לפעמים חוטאים.

הרב אלון, אם כן, לא התוודה ולא התנצל. הוא לא הכחיש את מעשיו, אבל גם לא אישר. הוא דיבר על האמת שתצא לאור במהרה, על תורת רבי נחמן ועלכך שיש לראות הכל לטובה. מוטי פוגל נתן בבלוגו ניתוח מצויין על ההתבטאויות במקרה הזה, ועד כמה היא מזכירה את הפורמט הקבוע של הרטוריקה הסרוגה: ירידה היא תמיד לצורך עליה, אין חזרה מהגאולה וכל מה שנראה כבעיה הוא בעצם חבלי משיח שרק מסמנים את בוא הלידה.

"מתוך המשבר הנוכחי תצמח שמחה הרבה יותר גדולה, עשייה, בניין תורה ואהבה" אומר אלון, ומתכוון לכך שהמציאות הנוראית כביכול היא טובה למעשה, שמעשיו המכוערים הם בכלל חלק מהתוכנית האלוהית, ושבקרוב מאוד כולנו נצחק על זה בפה מלא יין משומר ושור הבר. אולי מכאן גם שואבים חלק מהמהללים את פעילות "תקנה" מהמגזר את ברכותיהם: השקר שנחשף רק חשף בעצמו אמת אדירה הגדולה אף ממנו, ואלון הוא כמו חיסון נגד שפעת: קצת כואב, אבל רק מחזק אותנו. בכלל, חסד עשה לנו הקב"ה שנתן לנו את הרב מוטי כדי שיאיר דרכו את יושר דרכינו, אדר הוא חודש ה"נהפוך-הוא", גאולה שלישית אין לה הפסק וכולנו, נרצה או ניגרר לשם צועקים ובועטים, בדרך לתיקון עולם במלכות שדי.

לכן לא שמענו מאלון וידוי והתנצלות, וכנראה גם לא נשמע. אבל עם כל חוסר הנוחות (המוצדק) שזה משאיר בנו, יש כמה דברים חשובים שצריך לומר על כך: ראשית, ברמה המעשית, חשיפת אלון על ידי "תקנה", גם אם באיחור, היא אכן מעשה אמיץ והפגנה של יושרה וקריאת כיוון. כלומר כן, אלון נתן להם כאן הזדמנות פז להוכיח מנהיגות, והם לא פיספסו אותה. אך חשוב אף יותר מכך: כפי ששמעתי מידידי אסף זיידרמן השבוע, הדבר מסמן בעצם את ניצחונה של החברה האזרחית על הממסד הרבני, שכן גוף שאין לו תוקף הלכתי כפה על רב את סיום הוראתו. בחברה החרדית זה לא היה יכול לקרות.

שנית, ברמה התיאולוגית, ראיית החטא כחלק אורגני מהחיים, כמרכיב הכרחי בדיאלקטיקה של הגאולה, היא ראייה מתוחכמת הרבה יותר, ולדעתי נכונה הרבה יותר, מהראייה הנוצרית על פיה החטא הוא הפגנה של רוע ומשהו שיש להיפתר ממנו מהר ככל האפשר. כי הרי זה מה שעושים הוידויים הפומביים האלה: מוציאים את החטא החוצה ומעמידים אותו מהר מול הקיר כדי לטווח בו בצרור התנצלויות, להרוג אותו ואז לקבור אותו. ההבנה שהחטא עצמו, הגם שהוא לא רצוי, הוא חלק מהותי מאבני הבניין של החיים, שהוא יכול להיות הזבל ממנו צומחים עצי פרי, שהוא באמת גם חלק מהתוכנית האלוהית, היא הבנה שלמה הרבה יותר, עוטפת ומכילה הרבה יותר, נון-דואליסטית הרבה יותר, ולדעתי אמיתית הרבה יותר.

2. האם זה ייתכן? ידיעה בג'רוסלם פוסט מספרת על כך שמכון הרטמן בירושלים פותח תוכנית להסמכת רבנים שבה תוסמכנה גם רבניות! האם, אם כן, האורתודוקסיה הולכת בדרך שסללו עבורה התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית – ועוד בימי חיינו?!? ואם כן, איך זה שאין לכך התייחסות בתקשורת? על פי הידיעה אומר הרב דניאל הרטמן (בנו של הרב פרופ' דוד הרטמן) ש"ההבחנה הקלאסית בין גברים לנשים כבר אינה רלוונטית", ועל כן שהתוכנית תציע מסלול של ארבע שנים, שיכלול לימודים לתואר שני + הסמכה לרבנות, ויהיה פתוח לרפורמים, לקונסרבטיבים, לרקונסטרוקציוניסטים ולאורתודוקסים. ולאורתודוקסיות.

הרב אבינר בתגובה: "זה משפיל לומר לאישה שלא יכבדו או יעריכו אותה אלא אם כן היא תאמץ תואר של גבר", אבל על פי הידיעה הוא בכלל מודאג יותר מהאפשרות שבתוכנית יפגשו אורתודוקסים את בני התנועות האחרות: "ללמוד תורה זה כמו להתחתן. […] ללמוד תורה עם חילוני מותר, אבל ללמוד תורה עם רפורמי או קונסרבטיבי זה בעייתי, כי הם לא מאמינים כפי שאני מאמין. אין להם יראת שמיים". תמיד אפשר לסמוך מתק שפתיו של הרב אבינר.

אבל כמו שאמר אלוהים לאברהם: הכצעקתה? כנראה שלא לגמרי. הרב חביבה נר-דוד, אחת הנשים היחידות בעולם שכבר הוסמכו לרבנות על ידי רב אורתודוקסי, אומרת שזה צעד חשוב בכיוון, אבל שמכון הרטמן עוצר בחצי הדרך, כי הם לא הולכים לכנות אותן בתואר "רב". כפי הנראה בוגרי התוכנית יכונו "רבנים-מחנכים", ויעבדו בבתי ספר בארה"ב. לכן אולי גם מוסיף הרטמן ש"מסלול הסמיכה הזה לא בנוי על פי הלימוד הקלאסי של ההלכה, אלא על היכולת להעביר את הרעיונות המרכזיים של היהדות בצורה משמעותית ומעוררת השראה לדור הבא של בני הנוער". כלומר לא החוק הוא העיקר, אלא

האהבה. נקווה בכל אופן לשילוב מוצלח בין השניים.

3. ראיון (שימו לב ללינק שם לקובץ pdf ובו הראיון המלא) מזין עם יורגן הברמס תחת הכותרת:

A POSTSECULAR WORLD SOCIETY?

ON THE PHILOSOPHICAL SIGNIFICANCE OF POSTSECULAR CONSCIOUSNESS AND THE MULTICULTURAL WORLD SOCIETY

בהחלט. כמה דברים מעניינים בו:

• הברמס מציין שהטקס הדתי הוא מקור לסולידריות חברתית שמוסר הנאורות של כבוד ושוויון לכל לא יכול לספק.
• לעומת זאת הוא קובע ש"אזרחים חילוניים לא יכולים ללמוד דבר מתורות פונדמנטליסטיות שאינן מסוגלות להתמודד עם עובדת הפלורליזם, [ו]עם הסמכות הציבורית של המדעים". שיספר את זה למדען הראשי (האידיוט) של משרד החינוך.
• הוא קובע שהפילוסופיה היוונית הקדומה (הוא מזכיר את אפלטון, פיתגורס ואמפדוקלס) היא דרך לישועה אישית, ובכך היא מקבילה לדתות המזרח. נדמה לי שטענתי כך פה ושם.
• הוא מאבחן מה היה מיוחד ב-Axial Age, אותה תקופה פורייה שבה פעלו רבים ממייסדי הדתות והפילוסופיות שאנחנו מכירים היום (הבודהה, מהאווירה, מחברי האופנישדות, נביאי ישראל, סוקרטס, לאו-דזה, קונפוציוס ועוד): א) תודעה היסטורית, שפירושה גם דוגמטיזציה של תורה שנמשכת מ"אבות קדמונים"; ב) חוקים שנחשבים אוניברסלים, ויחד איתם ג) תודעה של אחריות אישית לשמירתם.
• כל זה מביא אותו לאבחנה שבמודרנה האירופאית אנחנו רואים הליכה של צעד נוסף בכיוונים האלו ממש: א) התודעה ההיסטורית מבינה את הקונטינגנטיות שלה וישנה הגברה של הצפייה לעתיד מזהיר; ב) האוניברסליזם השיוויוני נתמך על ידי חוקים ותודעה מוסרית ברורה, וכמובן ג) אינדבידואציה מוקצנת יותר מתמיד. כלומר על פי הברמס אנחנו בעצם ב-Axial Age חדש, ומה הפלא שכולם מתנבאים כל היום? עם זאת הברמס מדגיש את הסכנות שבמצב הפורה הזה, ומקווה ש"נצליח להתגבר על המצב האטביסטי שבו כל אחד תופס כפי יכולתו בהתאם לדרוויניזם החברתי […] כך שהקפיטליזם והגלובליזציה שפורעים בכל יוכלו להיות מאולפים ומנותבים לדרכים ראויות מבחינה חברתית".

4. האוונגליסטים בארה"ב רוצים לחזור לערכים הנוצריים שעליהם נוסדה הרפובליקה, אבל האם אכן "האבות המייסדים" האמריקאים לקחו ברצינות את הנצרות שלהם? כולם יודעים שתומס ג'פרסון היה דאיסט ולא האמין באלוהותו של ישו (כמו אובמה, אגב), אבל מה עם האחרים? במאמר הבא מהניו-יורק טיימס מנסים לגלות. המאמר ארוך מדי ועוסק יותר מדי בהווה ופחות מדי בעבר, אבל מה שאני הצלחתי להבין ממנו הוא שכן, בהחלט היו שם כמה נוצרים שממש התכוונו לזה, אבל לא יותר מדי, וגם הם מוקפים בבונים-חופשיים ודאיסטים למיניהם. הבעיה היא שהרטוריקה שרבים מ"האבות המייסדים" השתמשו בה הרבתה להזכיר את "אלוהים וחוקיו", דבר שהנוצרים האדוקים של היום אוהבים לצטט, בלי להבין שאותם אבות התכוונו בכלל לאל הדאיסטי ולחוקי הטבע.

5. המגזין אדם עולם, שתת-הכותרת שלו היתה "חיים לאור האנתרופוסופיה" יצא בגליון הנוכחי עם תת-הכותרת אחרת: "קריאה לרוח – לטיפוח אמנות החינוך וההתחדשות החברתית".
במאמר המערכת כותבים העורכים, נועם שרון ומיכל זיו קרמר ש

מתוך רצון להימנע מהפיכת האנתרופוסופיה ממושג דינמי למלה חסרת חיים, ראינו כי שימוש  קבוע ואוטומטי במלה "אנתרופוסופיה" מצמצם את רוחו של המגזין ולמעשה מגביל את מרחב האפשרויות העתידיות הצפונות לו. "אדם עולם" רוצה להביא לידי ביטוי אימפולס רוחני רחב, השייך לתקופתנו, ואשר מטבעו מכיל יותר מכל הגדרה מילולית מקבעת. את האימפולס הזה נמצא היכן שאנשים מנסים באופן מודע לצקת לתוך חיי היומיום שלהם תוכן רוחני, חום אנושי, התבוננות פנימית, היגיינה נפשית, נאמנות לאמת ומוסר הנובע מתוך חופש.

אחרי מותו של "חיים אחרים" אין בעצם מגזין רוחני נורמלי בעברית. האם אדם-עולם ימלא את החלל האסטרלי שנוצר? המאמרים מגוונים ובהחלט לא צבועים לחלוטין באנתרופוסופיה – חלקם לא נוגעים בה בכלל – והם גם מעניינים למדי ורציניים. אפשר לקוות לטוב.

6. ובאדם- עולם האחרון יש גם ראיון עם מרקו פוגצ'ניק, אקו-רוחניק מפורסם שמגיע לארץ ובסוף מרץ יקיים סדנה. פרטים כאן.

7. זוכרים את יואב שורק שהוריד את הכיפה ורוצה עדכון להלכה? אז נדב שנרב כותב כמה דברים מעניינים עליו כאן. בין השאר הוא מנתח את פיצוליה של הציונות הדתית כיום:

לאור הכשלון המחפיר הזה של התכנית החברתית [של הקוקניקים לעורר אהבה ותורה בלבות החילונים שנשבו בינקותם – ת.פ.], המרכזניקים דהאידנא התפלגו, תכל'ס, לשלש כתות.  אנשי הר המור הודיעו באופן כללי שהתכנית ההיסטורית מצוינת אבל צריך סבלנות, לחכות איזה אלף-אלפיים שנה, ובינתיים צריך לשבת בישיבה וללמוד קצות ונתיבות במרץ כי רק כך יגדלו ת"ח עצומים שהדור מצפה להם בשקיקה. בקיצור: הרוצה לשקר ירחיק עדותו.

מן הצד השני עומדים המורדים למיניהם, שבעצם כבר אי אפשר לזהות אצלם את הפלטפורמה של כתבי הרב קוק. הרב גינצבורג לדוגמה לא ציטט אותו מעולם בכתביו, למיטב ידיעתי. הם אמנם קשורים למאבק על ארץ ישראל, אבל באיזה שהוא מקום בדרך הם שמו איקס על הרב קוק וחסל.

הכת השלישית, של מרכזניקים ותיקים שלא "פרשו" להר המור ומצד שני אינם אנשי גבעות, פותרת את כל העניין על ידי הכחשה גורפת. מבחינתם הכל טוב ויפה, עם ישראל איתנו, הציבור הרחב מאוהב בנו, ושמאלנים יש רק בטלויזיה ובידיעות אחרונות. כדי שיוכלו לטמון את הכרוב בחול באופן היותר מהודר הם משתדלים להגביל את התחככותם עם כלל ישראל לכל מיני בתי כנסת בקרית מלאכי, בלוד ובקרית שמונה, בעיקר באלו שבהם מקפידים להתפלל מתוך הסידור "איש מצליח".

8. האקדמיה של חיל האויר האמריקאי בקולורדו הקצתה מקום פולחן ל"דתות אדמה", דהיינו דרואידים, פגאנים, וויקה וכיוצא באלו. המקום עוצב כשני מעגלים של סלעים, סטונהנג' סטייל. עד עכשיו היו רק בתי תפילה לנוצרים (קתולים ופרוטסטנטים), מוסלמים, יהודים ובודהיסטים, והפגאנים הרגישו מופלים לרעה. אז הנה. החניכה החגיגית בחודש הבא. אני מהמר על הקרנה חגיגית של "אווטר".

9. אור רכלבסקי במאמר מעניין על "לורד וולדמורט הטיבטי", שהוא לאמה קדום שהפך לאל, ומטריד את אסכולת הגלופה, זו של הדלאי לאמה, בכל פעם שהיא מנסה ליצור הרמוניה בינה ובין האסכולות האחרות.

10. ואת הפשקוויל הנאה הבא קיבלתי ברשימת התפוצה של דוד אסף: