הכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית חשוב לא רק בתכניו, אלא בעצם קיומו בפעם השניה. זאת מפני שיש כאן כבר תחילתה של מסורת, וכולי שמחה על המוסד החשוב הזה שקם ומתגבש, של מקום מפגש לחוקרים של השדה המשמעותי הזה, מקום שיכול להפרות את מחשבתם של החוקרים ולהעניק גם לרוחניקים עצמם אפשרות לביקורת עצמית ורפלקסיה. אז קודם כל, כל הכבוד למארגנות, פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר, ולשנה הבאה באוניברסיטת חיפה.

ואוי, כמה כיף היה לי עצמי בכנס. הרי זה בדיוק המקום בשבילי, רוחניק אקדמי שכמוני. ואכן, מכרים וחברים הקיפו אותי משני צדדי, ניו-אייג'יסטים מצד אחד וחוקרי ניו-אייג' מהשני, עד שהיה קשה ללהטט בין השיחות ולזכור את מי לברך באנרגיות טובות ועם מי לנתח את מקומה של המילה "אנרגיות" בשדה הסמנטי של הרוחניות העכשווית. כמובן שהחלטתי להרפות ולזרום.

חצי היום הראשון

מושב הפתיחה היה חביב, אבל לטעמי פחות מעניין מזה של שנה שעברה. דיברו בו פרופ' יוסי גליקסון (אונ' בר אילן) וד"ר נדב דוידוביץ' (אונ' בן גוריון) שהתייחסו לחוויות רוחניות מהצד היותר ביולוגי שלהם. פרופ' גליקסון, שעובד במרכז הרב תחומי (המרשים) לחקר המוח שיש בבר אילן ודיבר על ההבדל בין מצבי טראנס למצבי טרנסצאנדנטיות. טראנס, הוא אמר (אני מסכם בקיצור נמרץ) הוא איבוד המודעות הרפלקסיבית. טרנסצאנדנטיות היא הגברת הרפלקסיביות. לי נראה שאלו הגדרות טובות. ד"ר דוידוביץ' דיבר על הדיכוטומיה בין מדע (כתהליך רציונלי) לרוחניות (שאינה), ועל כך שאותה דיכוטומיה פחות חדה ממה שעושים ממנה (הוא לא ממש הסביר על מה ולמה).

אחר כך הייתי במושב שדיבר על יחסי היהדות והבודהיזם כיום. לא אמרו בו דברים שקוראי בלוג זה לא שמעו בעבר. אציין רק שפרופ' יהודה גלמן (בן גוריון) הצביע על כך שהבודהיזם הוא אימון מצויין להסרת המרכזיות-של-העצמי שבאה לידי ביטוי גם בפנאטיות תאיסטית ובתחושה שהעם שלך (למשל, היהודים) עליון על אחרים. לדעתו יכול מאוד להיות שזה מה שקוסם בבודהיזם לכל כך הרבה יהודים בימינו.

אחרי הפסקת הצהריים אני עצמי דיברתי. ההרצאה שלי, "בדרכי נועם: רוחניות הניו-אייג' כהפנמה של אתוס נוצרי ביהדות בת זמננו", מבוססת על מאמר שאמור להתפרסם בגליון אקדמות הקרוב (או מקסימום זה שאחריו), וכאשר זה יקרה אביא אותו כולו כאן, אז צריך מעט סבלנות. לבד ממני אציין שדיבר במושב שלי גם ד"ר רפאל שוח"ט (בר אילן) שקבע שהעניין הפופולרי בקבלה הוא שילוב של אכזבה מהמדע, תגובה פוסט-טראומטית למלחמת יום כיפור והסתייגות חילונית מהיהדות ההלכתית.

ועכשיו לדברים המעניינים יותר לדעתי

במקצה המושבים השלישי הגעתי לשמוע על "מגמות חדשות בשדה הזהויות היהודיות-ישראליות". ראשונה דיברה ד"ר חגית הכהן-וולף (העברית). ד"ר הכהן-וולף חקרה קבוצה של יהודים שמגדירים עצמם חילונים, אבל לומדים בבתי מדרש פלורליסטים ו/או משתתפים בתפילות בבתי-תפילה (כן: לא בתי-כנסת, אלא התארגנויות ספונטאניות של תפילות של "חילונים"). הממצא המעניין ביותר שלה היה בהשוואה של תפיסת היהדות בין יהודים שכאלה לבין כאלה שלא משתתפים בפעילויות הנ"ל.

היא מצאה שאלו שלומדים בבתי מדרש ומתפללים בבית תפילה מחזיקים בהגדרה רחבה הרבה יותר של היהדות. כלומר בעוד החילונים הרגילים מזהים את היהדות עם האורתודוקסיה, החילונים שמתעניינים ומממשים את דתם לא חושבים שהאורתודוקסיה היא הייצוג הלגיטימי היחיד של היהדות. כלומר אם אך ורק בשררה מעוניינים רבני האורתודוקסיה, כדאי להם לשמור על החילונים בורים בקשר ליהדותם, ועד כמה שאפשר יבשים מבחינה רליגיוזית.

אסף ליבוביץ' (העברית) דיבר על "מסורתיים חדשים בישראל". על פיו בישראל מתעצבת זהות מסורתית חדשה שמשלבת בין המסורתיות המזרחית המוכרת, שיח ליברלי ורוחניות ניו-אייג'. וכל זה קורה לא באתרים המסורתיים של המסורתיות המסורתית (דהיינו, הפריפריה), אלא במרכזי התרבות הישראלית (דהינו, תל-אביב). ליבוביץ' חזר אל הקונספציה המחקרית הקלאסית ביחס למזרחיות (אייזנשטט ועוד), על כך שזו נוצרה בין היהודים המזרחיים משום שאלו נפגשו בצורה איטית ומתונה יותר עם המודרנה, ועל כן לא התפלגו, כמו אחיהם האשכנזים, לשני מחנות ברורים, חילונים וחרדים. על פי התזה הזאת עלייתם של המזרחיים למדינת ישראל המודרנית תביא להעלמותה של המזרחיות, כאשר המסורתיים נודדים לאחד הקצוות שהאשכנזים הקדימו והכינו עבורם. זה כמובן לא קרה.

המסורתיים החדשים הם התפתחות חדשה מתוך המסורתיות הישנה שלא נעלמה: הם מקבלים את מסורת הוריהם ושומרים עליה, אבל א) ליברלים יותר מהם (פמניסטים, מקבלים הומוסקסואליות); ב) מתעניינים ברוחניות, כלומר הדת אצלם היא לא רק פולקלור, אלא עמדה קיומית שאמורה להיבחן על פי מידת האותנטיות שלה, הסיפוק שהיא מניבה וכו'; ג) הם מחזיקים בהון התרבותי שמאפשר להם להבין ולפעול במרכזים התרבותיים של ישראל. דוגמאות למסורתיים חדשים: 1) צבי יחזקאלי 2) עמוס תמם, שגם אמר לליבוביץ' את המשפט הנהדר הבא, שבעצם מסכם הכל: "אני תל-אביבי, ולכן המסורתיות שלי אחרת ופרטית ופנימית".

שמעון פוגל (בן גוריון) דיבר על "לימוד מגמות רוחניות בלימוד הגמרא בישיבות ההסדר". על פיו אנחנו בעיצומו של משבר כללי בלימודי הגמרא, שנתפסים (על פי השיטה בה הם נלמדים, כלומר השיטה הליטאית, בריסקאית, שמתמקדת בכמה מסכתות שהינן יותר "משפטיות" שמנותחות בכלים אנליטיים) כלא רלוונטים ומשעממים. לצד המבקשים לשמר את השיטה הזו, יש המחדשים. מגמה מסויימת של חידוש היא שילוב מימד רוחני בלימוד התלמוד.

פוגל ציין כמה אסכולות בתוך כיוון זה. הרב יהושע ויצמן מישיבת ההסדר במעלות, למשל, טוען כי בארץ ישראל יש לשנות את לימוד התלמוד ולא ללמוד כפי שלמדו אבותינו בבריסק. בישיבתו, לצד לימוד השיטה הישנה, מנסים גם למצוא את "פנימיות" הכתוב, או את "הסוד" שהוא אוצר. על פי פוגל התלמוד נתפס אצלו כטקסט מרובד, בעל עומקים, כאשר ברור שהרובד העמוק יותר הוא החשוב יותר. בעוד הרובד הראשון, השטחי, הוא הרובד ההלכתי, הרובד השני הוא קבלי, והוא תכליתו האמיתית של הלימוד.

כדוגמא לסוגייה שנלמדת כך הביא פוגל את סוגיית החמור ש"בעליו עמו" או שלא (בבא-מציעא). הסוגייה הזו, שעוסקת בשימוש בחמור ובאשמים על שימוש לא מיטיב בו, הופכת לדיון בפריקת עול מצוות של הציונות בתחילת דרכה ולשאלה האם הציונים אשמים, או דווקא הקב"ה הוא שאחראי. דוגמא נוספת לחיפוש של רובד קבלי בתלמוד הביא פוגל משל הרב אהרן הראל מישיבת שילה. בשונה מהרב ויצמן מנסה הרב הראל למצוא בעיקר טעמי מצוות קבליים בתוך הטקסט התלמודי.

אסכולה תלמודית-רוחנית אחרת היא זו של הרב שג"ר מישיבת שיח ושל הרב רא"ם הכהן מישיבת עתניאל. שניהם מנסים למצוא מסלולי המראה לדיון בערכים מופשטים וסוגיות אשר ברוח בתוך הסוגיות עצמן, כלומר כאן אין תפיסה של רבדים גיאולוגים בטקסט התלמודי אליהם יש לחפור מבעד לקרום החיצוני, אלא השקפה על פיה ניתן להבין שמאחורי החלטות חז"ל עמד מערך ערכי או רוחני שאותו ניתן לגלות מתוך לימוד הסוגייה עצמה בצורה נכונה.

כותרת הרצאתו של אודי אברמוביץ' (בן גוריון) היתה "פוליטיקה אנטי-פוליטית: המיסטיקה הפוסט-ציונית של הרב מנחם פרומן", וההרצאה שלו הצליחה לסדר לי בראש כמה דברים שידעתי על הרב פרומן ולא התאימו לכאורה. הרב פרומן הוא כמובן אחת הדמויות היותר מעניינות בין הכיפות הסרגות היום, ואחת הדמויות האהובות, באמת אהובות למרות שאני לא מכיר אותו כלל, עלי באופן אישי. כולם כבר שמעו על הרעיון שלו על פיו שלום באזור יכול לבוא דווקא על ידי המנהיגים הדתיים. אברמוביץ' התייחס בהרצאתו לפן מסויים אצל פרומן, והוא השילוב שלו בין מיסטיקה לפוליטיקה.

אז לכאורה נראה שאין שילוב מעולה מזה. הרי רק צריך לערבב טוב טוב ולזרוק גפרור, וכולנו עולים בסערה השמיימה. ואכן, אומר אברמוביץ', לא בכדי רוב האורתודוקסים מנסים לא להפוך את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך יהודי-מוסלמי. על פי אברמוביץ', על אף מה שמקובל לומר, גוש אמונים נזהר מאוד לא לעשות כן. הקוקיזם העניק מובן דתי-מיסטי ללאומיות, אבל לא לסכסוך בין העמים. כאשר אחרי מלחמת ששת הימים, סיפר אברמוביץ', שאל חנן פורת את הרצי"ה קוק האם הגיע זמן ללמוד הלכות מקדש וכהונה, ענה לו הרצי"ה שעוד שנים רבות מאוד נלמד הלכות מלכים ומלחמות, דהיינו: ממלכה, לא מקדש עומדים בראש סדר היום.

הרב פרומן נוקט בגישה שונה. העניין הוא כזה, והוא העניין שממנו הבנתי כמה דברים שלא הבנתי בעבר: אצל הרב פרומן חשובה מאוד האירוטיקה. הארוס שמחבר בין בני אדם, בין בני אדם לאלוהיהם ובין בני אדם לאדמתם, הוא מה שפועם במרכז התיאולוגיה שלו. הרב פרומן כמובן לא המציא כאן כלום: הוא מקבל תפיסה זו מהקבלה הלוריאנית, שעבורה כל העולם האלוהי הוא זיווגים זיווגים, שהפרדה בו היא שבר ואיחוד אצלו הוא עונג וברית וגאולה.

לכן עבור פרומן ריבונות על חלקי מולדת, שהיתה עבור הרצי"ה מהותית, היא פחות חשובה. מה שיותר חשוב הם החיים בארץ עצמם. אהבת האדמה, עבודתה, הפרחתה. ואם יש לך שכנים פלסטינאים, צריך פשוט להסתדר איתם. במילים אחרות: הארץ חשובה לו יותר מהמדינה. היום קוראים לזה פוסט-ציונות.

אבל יותר מכך: על פי מה שהבנתי מאברמוביץ' פרומן בכלל לא רואה את המציאות, אלא את הניצוצות האלוהיים שמאחוריה. הוא נפגש עם אחמד יאסין (ועליו תפילין) כי צריך להיפגש עם פרעה כדי להשלים עמו. הוא נפגש איתו אף על פי שיאסין שלח מחבלים לרצוח ישראלים כי עצם העברה המוסרית בפגישה עם רב-המחבלים הזה היא תיקון, כי היא עבירה לשמה וכך צריך לנהוג במגע עם הסטרא אחרא! אין לו כל משנה סדורה לגבי פיתרון הסכסוך, אלא רק תקווה שהקב"ה יזיז את מה שצריך אם אנחנו נזוז לכיוון הנכון. בקיצור, מדובר באדם מסוכן מאוד.

הדגש הרב של פרומן על אירוטיקה מנקודת מבט קבלית מסביר למה בעוד הוא לכאורה יכול "לחשוב מחוץ לקופסה" בעניינים רבים, בכל הנוגע למין הוא פרימיטיב מוחלט. הומוסקסואליות בשבילו היא לא סתם חטא, לא סתם תועבה, אלא ממש פגיעה בסדר הקוסמי, הורדה של קדושה לתוככי הביבים (ומעניין איך הוא הגיב לסיפור מוטי אלון). בשביל אנשים כמו הרב פרומן לא רק שבעצם אין ולא יכולה להיות פשרה (בשום נושא, כי בכל נושא הוא רק מסדר את הדברים על פי הקדושה לתפיסתו), אלא אין ולא יכולה להיות הכרה אמיתית במציאות, ובכלל זה בזולת. כאמור: את המציאות הוא לא רואה, אלא רק את האותיות הקבליות שבונות אותה לדעתו. כמו אלה שצופים בזרם המטריקס ורואים את העולם, רק הפוך. זו סכנה, זו התנשאות, וזו אלילות.

מליאת ערב

במליאת הערב ישבו על הבמה ד"ר מריאנה רוח מדבר, מהמארגנות, הפרופ' לסוציולוגיה עוז אלמוג, דב אלבוים המלמד (במלעיל) לחילונים (או "חילונים"), ד"ר שי פינטוב, רופא בעל סובלנות לרפואה האלטרנטיבית, ופרופ' פיליפ וקסלר, המומחה לתרבות רוחנית. אביא רק מדבריהם של אלמוג ואלבוים.

עוז אלמוג דיבר על מקורותיו של הניו-אייג', ומנה כמה וכמה מאפינים ושורשים לתופעה. למי שמעוניין, גלי ויינשטיין (גרנק) סיכמה את העניין יפה אצלה בבלוג. בגדול הניו-אייג' לדעת עוז הוא נסיגה מעולם רציונלי מדי, "הילד המשותף של פרויד והמהארישי", ומהווה מעין "חסידות חילונית", בכך שהוא פונה לאוכלוסיה שלמדנות לא מתאימה לה, ובכ"ז היא רוצה קשר טוב עם הקב"ה.

דב אלבוים חלק על אלמוג: החסידות הקלאסית מעולם לא היתה שטחית מבחינת הלמדנות שלה, וגם הניו-אייג' הוא לא רק בריחה מבוהלת מעולם רציונלי. על פי אלבוים הניו-אייג' הוא ביטוי לתהליך רב עוצמה בתולדות היהדות והעולם. בכל פעם שהיהדות זכתה לתנאי חירות תודעתית היתה בה פריחה רוחנית, טען אלבוים. כך בספרד במאה ה-13, בצפת במאה ה-16, באיזמיר ועזה במאה ה-17 ובמזרח אירופה במאה ה-18. זהו על פי אלבוים תהליך אמיתי, עמוק, ולא רק רגרסיה מהמודרנה. אם כבר זו השלמה למודרנה. לא רק עץ הדעת, אלא גם עץ החיים. השלמת הפיצול בין פנימי וחיצוני, מדע ורוח.

וזה שזה קורה במדינת ישראל זה מרגש במיוחד, טוען אלבוים, וחשוב במיוחד. כי הפיוס בינינו לבין הגורמים האחרים באזור, אם הוא יתבסס על הסכמות רציונליות בלבד, לא יחזיק. תהליך השלום האמיתי, העמוק, צריך להתחולל בתחום של הרוח. (זה נשמע כמו פרומן, לא? אבל כמובן ההבדל הוא גדול: אלבוים, צודק או טועה, מנתח את המציאות ומסיק את מסקנותיו. פרומן קורא קבלה ומסיק את מסקנותיו. הדרך היחידה להתמודד עם המציאות היא להתמודד איתה, ולא עם ספרים עליה. ולמי שמעדיף את הקבלה על המציאות קוראים פשוט שבתאִי.) אלבוים נושא עיניו לאופק ומקווה ל"פיוס רוחני עמוק".

כמה דברי ביקורת

בכנס השנה היו 120 הרצאות שונות. זה מרשים מאוד, ובמספרים כאלה אי אפשר לצפות שכל ההרצאות תהינה ברמה גבוהה, ובכל זאת לדעתי המיון היה צריך להיות קפדני יותר. היו הרצאות שלא התאימו למעמד. זאת ועוד: ריבוי ההרצאות והמושבים גורם גם ליום הכנס להיות מרוצה מתנשמת ומתנשפת בין הכיתות השונות בתקווה להגיע להרצאות שמעניינות אותך ותוך ידיעה שאתה ממילא מפספס המון, כל זאת בעוד אתה מנסה לעשות קצת מינגלינג ולדבר עם איזה חבר או מומחה, תוך כדי הליכה מהירה, בפה מלא בורקס. ברמה מסויימת זה בלתי נמנע, אבל פחות הרצאות יקלו על הלחץ, ויש כאמור ממה לקצץ.

עוד דבר שהיה ממנו לא מעט בכנס הפעם הוא מושבים בהם ניתנה לקהל "התנסות" בנושאים עליהם דיברו. אני התנסתי ב"מדיטציית מוות" יהודית מידי ג'יימס ג'ייקובסון מייזלס. היה מעניין, היה אפילו מחכים, אבל גם זה היה כל כך לחוץ, כל כך מחוץ משני צדדיו על ידי הרצאות לפניו ואחריו, שהרגשתי נבוך בשביל ג'יימס ובשביל הקהל, ששניהם לא מקבלים את שראוי להם. מבחינה עקרונית אני באמת בעד לנסות את התרגולים אותם אנחנו חוקרים (אין לי ספק שמעורבותי האישית בחיפוש ותרגול רוחני מסייעת לי מאוד להבנת הזרמים והכוחות השונים בשדה), אבל בצורה כזאת התרגול הוא שטחי, הופך ל"ניו-אייג'" במובן הרע של המילה, ובטח לא מתאים לחקר הניו-אייג'. אני שוב רוצה לומר שלדעתי הכנס הוא בכללו הצלחה יפיפיה, ומהווה תופעה יחידה במינה וחשובה מאוד בישראל. אני גם מבין כמובן את תנאי הזמן המצומצם וכו'. ובכל זאת, צריך לחשוב על פתרונות לדברים אלה (למשל, אם באמת רוצים, מדיטציה אחת, כללית, רצינית, לכל הקהל במליאה).

ומילה אחרונה על הקהל: כנס כזה מושך אליו תמהונים אינספור. כל מני רוחניקים מקצועיים, ממנהלי "מרכזים רוחניים" ועד כאלה שזהותם היא חיפוש רוחני תמידי, שרואים בכנס הזדמנות מצויינת להפגין נוכחות ולשתף את הקהל בהארה הפרטית שלהם. משום כך זמני השאלות בסוף ההרצאות (לפחות במליאה הכללית) הופכות לכדי סדרת מונולוגים מפי הווירדואוז דנן, למצוקת הקהל השבוי ולמבוכת הכלל. את זה אני לא בטוח אם אפשר למנוע, אבל צריך לנסות. אני לא יודע עוד כמה פעמים אוכל לשמוע איזו ניו-אייג'יסטית בשרוול שמגלה לי שהכל אחד.