1. הגיליון האחרון, המצויין, של "דעות", כתב העת של תנועת "נאמני תורה ועבודה", עוסק באחד הנושאים המשמעותיים ביותר ביהדות בארץ ישראל בשנים האחרונות, והוא הפיצול ההולך וגובר בתוככי מחנה הכיפות הסרוגות. ניתן למצוא את תוכן העניינים ברשת וכמו כן שני מאמרים מתוך הגליון, של יאיר שלג ושל אבי שגיא. אביא כמה ציטוטים מעניינים מדבריהם.
אתחיל בכמה דברים משל פרופ' שגיא, שהמאמר שלו בגליון עוסק בשינויים שעברו על תנועת בני עקיבא, והוא מרתק וכתוב לתלפיות. אני מאוד ממליץ לקרוא את המאמר כולו. שגיא, כחניך, בן-גרעין וקומונר לשעבר בתנועה, מסרטט את התמורה החריפה שעברה עליה, וכנקודת המפנה הוא מצביע על יסוד גוש-אמונים, וההשתלטות על גוש אמונים על ידי גרעין אלון מורה:
כידוע, על גוש אמונים השתלט גרעין אלון מורה. עד השתלטות זו דיברה תנועת גוש אמונים בשפה החלוצית המוכרת למן ראשית הציונית. מייסדי הגוש היו חלוצים בעצמם, או נושאי הכמיהה החלוצית. גרעין אלון מורה, שייסדו בוגרי ישיבת מרכז הרב, שינה את השפה: משפה חלוצית לשפה משיחית-מיסטית. ראוי לציין כי חלק ממייסדי גוש אמונים המקורי חשו שחלומם נגנב מהם. […] ברם, באמצעות הכריזמה של הרב צבי יהודה קוק ז"ל ותלמידיו הצליח גרעין זה לכבוש את לבבות הנוער, שחש כי הוא שותף להתממשותו של חזון משיחי, ולא רק לפרויקט ציוני של דונם פה ודונם שם.
גרעין זה השגיר שפה וערכים חדשים; שיח חדש התפתח בתנועת בני-עקיבא, ובמרכזו העצמת הסמכות הרבנית, שביססה את בלעדיותו של ערך ההתנחלות בשטחים. כיבושה של בני-עקיבא על ידי סמכויות רבניות יוצאי מרכז הרב הלך והתעצם. רבנים החליפו את אנשי הקיבוץ הדתי בהנהלה הארצית. בסמינריוני ההדרכה הוחלפו המדריכים הבוגרים והקומונרים לשעבר בחניכי ישיבת מרכז הרב ושלוחותיה. חלקם לא גדלו בבני-עקיבא ולא ספגו את האווירה השוררת בה. בעבודה אטית ומחושבת הם השתלטו על רוב עמדות ההנהגה, ובהדרגה עיצבו אתוס אחר שדבר אין לו עם מורשתן של תנועת "תורה ועבודה" ושל בני-עקיבא.
אופי התנועה המשיך והקצין על פי שגיא אחרי הפינוי מסיני:
פינוי זה אמור היה לחולל שבר תיאולוגי-דתי, שהרי ההיסטוריה פעלה בניגוד לתפיסה התיאולוגית המשיחית שכוננה את ההתנחלות בסיני. ואולם מעקב אחר השיח שהתקיים בעקבות הפינוי מלמד כי התגובה הייתה שונה לגמרי: לדעתם של המתנחלים וחוגי מרכז הרב, המטפיזיקה והתיאולוגיה אינן שגויות. העיכוב בגאולה נגרם עקב התנהגותם של המתנחלים עצמם, והם ידעו להצביע על הפגם: אורחות חייהם האישיים אינם על פי תורת ישראל.
הם איתרו את הבעיה בפרקטיקה ובשיח המגדרי השוויוני והמעורב. אכן, בעקבות הפינוי החל תהליך מהיר של התחרדות: קמה תנועת הנוער "אריאל", שנוסדה על בסיס ההפרדה בין בנים לבנות; סגנון הלבוש נעשה דומה יותר ויותר לסגנון החרדי, בתי הספר הופרדו – בנים מהעבר האחד ובנות מהעבר האחר. יתר על כן, תהליך ההסתגרות ב"גטו" הפנימי הלך והתגבר. במקום לחיות בלב ההוויה הישראלית סיפקה ההתנחלות בשטחים בסיס לתהליך גובר והולך של בידול. רוח חדשה זו חדרה יותר ויותר לבני-עקיבא, שרחקה מהוויה הישראלית.
כלומר (אם מה שקובע שגיא הוא נכון) דווקא כשלון החזון המשיחי הוא שהוביל להקצנה, תוך הפניית האשמה של אנשי הגוש אל עצמם, במהלך שמפגין יותר מכל את התודעה העצמית המגלומאנית בעליל שהם אחזו בה (שהרי לא יתכן שבגין פשוט הגיע למסקנה ששלום חשוב יותר משארם א-שייח', אלא שההיסטוריה כולה היא נגזרת של ההתנהלות המינית של אנ"ש).
כאמור, המאמר מרתק, וכדאי לקרוא את כולו. במאמרים אחרים יובל זיסקינד מדבר על ההשתקה שמתקיימת במגזר הסרוג של דעות שאינן חרד"ליות ("נדמה כי תמונת האמונות והדעות של הציבור הציוני דתי בדורנו היא בגדר נעלם לא ידוע, שכן רבים אינם מוכנים להביע את דעתם ולהיחשף בתוך מסגרות הכוח והפוליטיקה הפנימית הקיימות בציבור זה כיום"), ומשה מאיר מפרט את המנגנונים הרטוריים של ההשתקה (מ"ניאו-רפורמים" ועד "מדרון חלקלק"); לאה שקדיאל וצור ארליך כותבים יפה על נקודות המחלוקת העיקריות בתוככי המגזר (הנה מאמרו של ארליך); אשרת שהם ויאיר פורסטנברג מספרים על ההחלטה שלהם להקים את "הקהל – מניין שוויוני בבקעה" ועוד.
ולמאמר הפותח את הגליון, זה של יאיר שלג. שלג מנסה לסכם את הפיצול בכללותו ממעוף הציפור. אחרי שהוא סוקר את העבר וההווה, הוא אומר כמה דברים מעניינים על העתיד.ראשית, אומר שלג,
אחד הדברים שמושכים את הרוב הדומם הזה [המיינסטרים הסרוג הבורגני שלמרות שלא נוהג כמוהם מרגיש בפנים שהחרד"לים צודקים – ת.פ.] לצד החרד"לי הוא העובדה שעד היום הזרם הליברלי כמעט לא העז להציב חלופה אידאולוגית פורמלית לדרך החרד"לית ולאמירה החרד"לית שתפיסת ההלכה הציונית-דתית זהה לזו של החרדים (מה שכמובן אינו נכון). משום כך יכלו החרד"לים לטעון שמי שרוצה להיות נאמן לדרך הציונית-דתית חייב להתאים את התנהגותו בפועל לדגל האידאולוגי. לכן חשוב מאוד להציב חלופה כזו, ולדרוש במפורש את התאמת הדגל האידאולוגי להתנהגות בפועל.
הנקודה הזאת חשובה מאוד. כדי שהרוב הדומם יפסיק להיות דומם, ובכלל כדי שהסרוגים לא ירגישו נחיתות מתמדת מול החרדים, חייבת איכשהו לקום חלופה אידיאולוגית מוצקה להשקפה שהקפדה הלכתית היא העיקר. או לחילופין, חייבת לקום חלופה שכוללת ב"הלכה" יותר ממצוות, כלומר, למשל, שגם דרך ארץ תיחשב לתורה. נחלום ונאמר: גם רוחניות. חלופה כזו כבר היתה: הקוקיזם המשיחי שדגל בלאומיות וישוב הארץ היה בדיוק זה. אבל הקוקיזם מת, ובמותו קבע לנו את החרד"ליות. כעת יש צורך בעמוד תווך תיאולוגי חדש. עוד אומר שלג:
[עוד] נתון […] שיש להביא בחשבון הוא […] התהליך שבו חילונים רבים, דווקא מהאליטה החילונית היותר משכילה, מחפשים התקרבות ליהדות – אם בלימוד, אם בתחום היצירה האמנותית (בעיקר במוזיקה הפופולרית), ואפילו בשדה התפילה (ראו למשל את הקמתן של עשרות "קהילות תפילה חילוניות" בשנים האחרונות). במילים אחרות: יצירת יהדות ישראלית.
בעידן האינדיבידואלי, הפוסט-אידאולוגי, שבו ממילא הזהות המחנאית הפורמלית נשברת, סביר שגם רבים מהאגף הליברלי (קל וחומר מהאגף הדתל"שי) של הציונות הדתית יחברו לחיל"שים (חילונים לשעבר) כדי לעצב יחד נורמות משותפות של יהדות ישראלית. למעשה, התהליך הזה כבר התחיל עם יצירתם של בתי ספר משותפים לדתיים וחילונים.
ייתכן אפוא שהמשכו של התהליך יבוא גם ביצירת קהילות תפילה משותפות (התחליף החדש לבתי כנסת, המזוהים עם העולם הדתי הממוסד), ובעתיד, מי יודע, אולי גם תנועת נוער משותפת חדשה, כתחליף לבני עקיבא, ואפילו מפלגה פוליטית, שתציב על דגלה לא את המגזר הדתי-לאומי, אלא את הרעיון של שילוב יהדות ומודרנה, כרעיון משותף לדתיים וחילונים.
עוד חזון למועד כמובן, אבל התהליך הזה שבו חילונים מתקרבים למסורת אבותיהם אכן כבר בעיצומו, וקשור לדעתי בלבו לעצם הפיצול באורתודוקסיה. הא בהא תליא. איך?
נתחיל בכך שהפיצול הזה הוא חדשות טובות מאוד. היהדות תמיד היתה רבת פנים וכתביה תמיד מרובי קולות. זו לא טעות או בעיה – ככה זה אמור להיות. יהודים תמיד התווכחו, תמיד התפלגו, תמיד עבדו אלילים, תמיד התנבאו בסגנונות שונים. אלו ואלו דברי אלוהים חיים. יותר מאשר "יהדות" תמיד היו לנו ורייציות על הנושא היהודי, שבטים שונים בעלי נטיות שונות. היהדות בכללה רק הרוויחה מזה והתפתחה לכדי תרבות חיה, ססגונית ורבת רבדים. חשבו: האם מישהו היה מתעניין בתנ"ך (או בתלמוד) אחרי אלפי שנים אם הטקסט לא היה רווי רבדים, קולות, סוגות וסתירות? האם היהדות עצמה היתה שורדת זמן רב כל כך אם היא לא היתה נותנת קול לטיפוסים שונים של חיים, של דתיות?
וברמה היותר פרגמטית והעדכנית, פיצול בתוככי האורתודוקסיה מסמן את סופה של האורתודוקסיה, לפחות כתנועה הנאמנה לשמה, דהיינו כנושאת "הדעה הנכונה". ממילא בתנאים של מרחב ציבורי ליברלי החזקת מצג של דת אחת בעלת היררכיה ברורה היא משימה כמעט בלתי-אפשרית (בטח ללא אפיפיור). כבר היום הפילוגים הפנימיים מקשים יותר ויותר על העמדת הפנים שיש יהדות אחת שהיא "היהדות האמיתית", פשוט מפני שהטוענים לכתר האותנטיות שונים אחד מהשני. איך אפשר לטעון (בלי לחייך) שההשקפה "שלנו" היא הנכונה כאשר השלנו הזה מונה מקסימום ישיבה אחת? אלה מלמדים שסירוב פקודה הוא חובה הלכתית ואלה נחרצות נגד; אלה מקיימים מניין שוויוני ואלה מחרימים טקס חילוני בו שרות נשים; אלה מלמדים מחקר המקרא ואלה שרשב"י כתב את הזוהר. כשכל אלה מגובים ב"דעת תורה", המתבונן מהצד מבין שאין דבר כזה "ההלכה".
התוצאות כבר נראות בשטח. לדעתי כאמור יש קשר הדוק בין התקרבותם של חילונים למסורתם הנשכחת (שבאה לידי ביטוי בבתי מדרש פלורליסטים, בגל "המוזיקה היהודית" ועוד – מאמר שלי על כך אמור להתפרסם בגליון "ספרים" של "הארץ" בפסח) לבין ההתפרקות המתקדמת של האורתודוקסיה: מה שפעם נתפס כגוש מאיים של "דתיים" שאם רק תינתן לו ההזדמנות יחזיר בתשובה את הילד, היום נתפס כשלל קבוצות וקהילות שמזרמים שונים בתוכן ניתן ללמוד דברים שונים (פרשת השבוע, תלמוד, קבלה, פיוטים ועוד). אז קודם כל זה פשוט כבר לא מפחיד להתקרב ליהדות, ושנית, ולא פחות חשוב, זה לא מאיים על הזהות שלי, כי הזהות שלי, כמו של האחרים, ממילא כבר לא מוגדרת בקווים חדים.
לכן, במקום חלוקה חדה (ומלאכותית) ל"חילונים", "חרדים" ו"דתיים לאומיים", הסכרים נשברים, ודעת ה' כמים לים מכסים. נכון, בהתחלה זה מפחיד, אבל רק בגלל שהגבולות הברורים מטשטשים, והאשלייה כאילו אמורה להיות יהדות אחת מתפוגגת. נכון, המצב החדש אמנם לא יאפשר התנשאות של קבוצה אחת על כל השאר (אם כי ב"ה תמיד יהיו אלה שיתנשאו – זה בסדר, נקבל אותם בחיוך סלחני; זה גם חלק מהגיוון), אבל הוא בסופו של דבר יקרב אנשים אל תרבותם ומורשתם. מי יודע, אולי במקרה אפילו אל אלוהיהם.
הרב וייס והמהרת הורוביץ
2. גם אורתודוקסי ארה"ב תורמים את שלהם לגיוון: הרב אבי וייס מנהל מאז 1999 את "ישיבת חובבי תורה" במנהטן. לפני שנה, אחרי חמש שנות לימודים הוא זיכה את שרה הורוביץ בתואר "מהרת", תואר שהוא המציא, ושראשי-תבותיו "מנהיגה הלכתית רוחנית תורנית". בינואר שינה וייס את התואר ל"רבה" וצירף אותה לצוות בית הכנסת שלו. זה כבר לא עבר בשקט, ומועצת חכמי התורה של "אגודת ישראל של ארה"ב", שעל פי הידיעה כאן היא הגוף הסמכותי ביותר של האולטרה-אורתודוקסיה בארה"ב, קבעה ב-25 לפברואר ש"כל קהילה עם אשה בעמדה רבנית מכל סוג שהוא לא יכולה להיחשב אורתודוקסית". וייס נסוג והוריד את הורוביץ חזרה לדרגת מהרת. הפמיניסטים מתנחמים בכך שה- Rabbinical Council of America, מוסד אורתודוקסיה-מודרנית, קבע על רקע כל זה שהוא מחוייב ל"מילוי תפקידי מנהיגות נאותים בקהילה היהודית על ידי נשים". לי זה נשמע כמו ה"ידינו תמיד מושטת לשלום" של ממשלות ישראל לדורותיהן, אבל בלו גרינברג, המייסדת והנשיאה של ה- Jewish Orthodox Feminist Alliance, חושבת שזו "פריצת דרך".
3. השערוריה הפדופילית התורנית בוותיקן, והפעם הדג מסריח מהראש: בנדיקטוס ה-16 מואשם בכך שבהיותו עדיין יוזף רצינגר, ארכיבישוף של מינכן, הוא קיבל לתחום אחריותו כומר שאילץ ילד בן 11 לבצע בו מין אורלי. הכומר לכאורה עבר לקבלת טיפול פסיכולוגי במקום לטיפולה של המשטרה, ולמעשה המשיך לתפקד ככומר, בעל גישה לילדים. הותיקן מכחיש, אולם גם אם המקרה הזה לא קרה, ידוע שהכנסייה היתה מעבירה את כמריה הפדופילים ממחוז למחוז ומחפה עליהם. ככה זה כשאין פורם תקנה.
לולאת האל 
הוא אומר שה"השתלטות" של החרד"ל על גוש אמונים ועל בני עקיבא (ועל הציונות הדתית)אירעה הודות לכאריזמה של הרב צבי יהודה.
לי נראה (מתוך הכרות אישית עם כמה מן הדמויות שהיו אחראיות על ההתחרד"לות של אותו דור) שההתחרד"לות באה מלמטה – והרב צבי יהודה שימש לא הרבה יותר מ
figurehead
אם הייתה השפעה רבנית על התהליך הרי שזו הייתה השפעת הרבנים החרדים פרופר דווקא בישיבות התיכוניות שנטעו בלב התלמידים תחושה שהדת של הוריהם היא חפיפניקית וכך נטעו בליבם רצון להקים אלטרנטיבה דתית לאומית "רצינית" לחרדים כדי לעצור את ההתחרדות המאסיבית שהתחוללה באותו זמן בקרב הנוער (לשם דוגמה: אם תשאלו כמה ליטאים שהינם היום בני 40 לערך היכן למדו הוריהם תגלו להפתעתכם שרובם למדו בישיבות תיכוניות..)
לגבי חלופה אידיאולוגית פורמאלית – קשה לי לדמיין מה היא יכולה להיות – אם זה יהיה משהו בסגנון היהדות הקונסרבטיבית, כנראה שגורל הציונות הדתית (לפחות של אותו פלג שלה שיקבל חלופה זו)יהיה זהה לגורלה של התנועה ההיא… ובכלל, הנסיון מראה שתנועות דתיות שאימצו את המודרנה מתוך אידיאולוגיה (ולא סתם בדיעבד) איבדו את השפעתם – וזאת בניגוד לפונדמנטליסטים שרק צוברים השפעה. למשל, הדנומינאציות ה"מיינליין" שאימצו את הפרוטסטאנטיות הליבראלית היום דיי מרוקנות ממאמינים – למעט בטקסי חתונות ולוויות…
ועוד נקודה: אני מאד בעד שיהיה גיוון פוליטי בציונות הדתית ומאד נגד שהשתייכות מגזרית-דתית תקבע אוטומאטית את ההשתייכות הפוליטית אבל (אולי יותר נכון: ודווקא משום כך) השמאלנות המוצהרת של תנועת נאמני תורה ועבודה דיי מכשילה את דרכה. ודוק: לא השמאלנות של האשנים החברים בה אלא השמאלנות של התנועה עצמה. אפילו אמנון שפירא – מהקולות הבולטים נגד התחרדות (אך ימני בהשקפותיו הפוליטיות) אמר שכל עוד תנועת נאמני תורה ועבודה לא תיפטר מה"גבננת השמאלנית" היא לא תמריא. ולדעתי הוא צודק – הרב שרלו פעם ציין ש90% מהציבור הדת"לי הם ימנים פוליטית ושמאלנים דתית. וזה נכון. כך שבאופן עקרוני, ישנו פוטנציאל לתנועה המרימה את דגל ההתנגדות לחרד"ליות – כל עוד תנועה זו לא עוסקת בפוליטיקה – בטח לא פוליטיקה בעלת אוריינטאציה שמאלית. אבל מאידך, התנועה צריכה להצדיק את קיומה בפני הספונסורים שלה ולהם, לספונסורים, לא איכפת מדמותה של היהדות – רק שהיהדות לא תפריע לתוכניותיהם הפוליטיות ….
אהבתיאהבתי
גם אני הרמתי גבות כשקראתי על ה"כריזמה" של הרצי"ה. כמובן לא ראיתי אותו מימי אבל זו לא ההרגשה שעולה לי מהדמות. כנראה שבאמת הקסם בקוקיזם הוא האלטרנטיבה התיאולוגית לחרדיות. לכן, כדבריך, גם כל כך קשה להציב לה תחליף. מה יכול להחליף משיחיות בוערת?
ומה רע בגורל היהדות הקונסרבטיבית? אתה יודע משהו שאני לא? והאם אכן תנועות שאימצו את המודרנה איבדו את השפעתן? על מה אתה מדבר? אתה יודע מה ההשפעה של הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב? האם העניין השני שאני מביא בפוסט הזה הוא לא עדות להשפעתן?
ואיזו השפעה יש לפונדמנטליסטים? איזו השפעה יש היום להר המור או לרב טל? שום השפעה כלל. כתות הזויות.
לגבי השמאלנות, הפילוג סביב זה יגמר בעשור הקרוב. או שתקום מדינה פלסטינית, או שנהפוך לדו-לאומית. כך או כך החלוקות הקודמות של שמאל וימין לא תהינה רלוונטיות.
אהבתיאהבתי
מזדקנת ומתרוקנת (למרות שהיא עדיין הגדולה מבין התנועות בארה"ב). והיא אומרת זאת בפה מלא – בהזדמנות אמצא לך מקורות מפורשים -אבל בערך כל דו"ח על התנועה אומר זאת – כולל וויקיפדיה (לא שהיא סמכות).
הרפורמים גדלים אמנם במספר החברים בתנועה אבל אחוזי ההגעה לבתי הכנסת (או לחבורות) הולכים ופוחתים. בל נשכח שבארה"ב חברות בקהילה דתית נחוצה כדי לקבל שירותי דת – כמו קבורה ונישואין – ולכן התנועה הרפורמית היא מקום נוח עבור משפחה מעורבת (של יהודים וגויים) – כי היא היחידיה המקבלת משפחות כאלו. מאידך – חברות בתנועה (גם בתנועה האורתודוקסית) לא דורשת מאום מלבד תשלום דמי חבר…
לעומת שתי התנועות הללו (ואני משער שאצל הרקונסטרוקציוניסטים, ההומאניסטים, הקונסרבטיבים הטראדיציונאליים וכן הלאה התמונה דומה) האורתודוקסיה גדלה – ודווקא החלקים החרדיים בה – ולא רק בזכות הריבוי הטבעי אלא גם בזכות המעבר אליה מזרמים אחרים (כולל מהאורתודוקסיה המודרנית שדיי נעלמת שם- וזאת אני יודע מהכרות אישית – גרתי שם – וזאת למרות הרב אבי וויס – אותו אני מאד מעריך -עם כל הרצון הטוב מצידו) ובזכות חזרה בתשובה של יהודים בלתי משוייכים. ואצל האורתודוקסים הגדילה היא לא רק במספרים של החברים בה באופן תיאורתי אלא גם במספרים של החברים האקטיביים בה…
בנצרות, הדנומינאציות ה"מיינליין", כלומר: הפרסביטריאניים, הלותראניים, האפיסקופאליים, הבאפטיסטים הצפוניים, וכן הלאה דיי מתרוקנות – הן מחברים בהן באופן תיאורתי והן מחברים המגיעים לפחות פעם בשבוע לכנסיה. למשל, אצל האפיסקופאליים, הנוכחות השבועית עומדת על סך 2% (!!!) – זאת לעומת הקאתוליים (שגם גורלם לא שפר עליהם במיוחד מאז הכנסיה השניה של הוואטיקן אבל עדיין מצבם יותר טוב משל הפרוטסטנטים הליבראלייים) שאצלם מדובר ב-44%.
לעומת אלו, הפנטאקוסטאליים, הבאפטיסטים הדרומיים והאוונגליים בכלל רק גדלים וגדלים וגדלים (במיוחד הפנטאקוסטאליים). ואצלם, חברות בדת פירושו חברות אקטיבית.
אצל המוסלמים ידוע שהפונדמנטליסטים משתלטים – אם כי פה אני פחות מומחה – אבל זה בכל אופן הרושם שנוצר ממה שמדווחים על מצב הענינים במצרים (למשל באל אזהר – הנחשבת לאחד המוקדים המרכזיים של האיסלאם באלף השנה האחרונות) – ותקנו אותי אם אני טועה – מי שמכיר יותר טוב.
אהבתיאהבתי
אולי תופתע – אבל דווקא רבים מהחרדלניקים (ובמיוחד בקרב רבים מהרבנים החרד"לניקים) היחס לתורת הרב קוק ובכלל לקומפוננט הלאומי בדתיות הלאומית הוא לא כזה מרכזי. רבים רואים בזה רק איזו טפיחה דתית על השכם הלאומית.
למשל, לא הרב אליהו ולא הרב שפירא לא היו (ולא הינם) קוקניקים בכלל – הרב שפירא הוא רק ליטואק טיפוסי, רק בעל השקפות פוליטיות ימניות (ובלי יותר מידי יחס למדינה – כמו כל ליטוואק) והרב אליהו הוא מקובל ופוסק הלכתי ספרדי טיפוסי – שוב, בלי יותר מידי כבוד למדינה. שניהם לא היו ואינם ציונים במיוחד.
והמה הרי נחשבים למנהיגי החרד"ל.
כמובן שיש גם את הר המור והרב טל וכו – אבל הם, כפי שאמרת, כתות. ההתחרדלות לא קורית בזכותם אלא הם קרו בזכות ההתחרדלות.
הרב טל כבר במוצהר חרדי לא ציוני. ואילו בהר המור – עם כל ההאלהה שלהם את הרב קוק – הם לא לומדים אותו – כי הוא כזה קדוש שמתי מעט ראויים ללמוד אותו. תחת זאת, הדגש שם הוא , כמו בישיבה ליטאית, על קצות החושן ורבי עקיבא אייגר.
הדגש המרכזי אצל החרדלניקים הוא על הקפדה הלכתית. ובתחום זה , התאכזבות גרידא מהמהלך המשיחי לא תעלה ולא תוריד. וזה גם צריך להיות המוקד של כל תנועה שמנסה להאבק בחרד"ליות. אבל לא ברור מה תיהיה המדיניות של תנועה זו. כי אמנם קל להטפל למשיחיות אבל הרבה יותר קשה להגיד שלא צריך להקפיד על הלכה ובד בבד לשמר את היהדות כדת מאורגנת ואת הציבור הדתי לאומי כמגזר(מאידך , הרבה יותר קל פשוט לא להקפיד על הלכות מסויימות – בלי לצאת בהצהרות אידיאולוגיות).
אהבתיאהבתי
היא אשה – מותיקות הפמיניזם האורתודוכסי בארה"ב
אהבתיאהבתי
אתה שואל איזו השפעה יש לפונדמנטליזם על היהדות בארץ? – הרי היא גופה הנושא שאנו (ואבי שגיא) מדברים עליו – ההתחרדלות
ואילו לגבי חלוקת ימין שמאל – אני לא בטוח שהיא נובעת דווקא מהסיטואציה הפוליטית כרגע בארץ – היא קיימת גם במקומות אחרים – כמובן שבכל מקום יש את המאפיינים שלו של שמאל וימין
אהבתיאהבתי
גדילה ונוכחות בבית הכנסת הם מדדים חשובים, אבל לא היחידים. אתה דיברת קודם על השפעה, וזה גם מדד חשוב. נכון שיש חולשה מובנית בזרמים שמאמצים ערכים הומניסטים, וזה ניכר כבר מהמאה ה-18: יש בהומניזם באמת איזשהו מדרון חלקלק, שבסופו חילון מוחלט. אבל החולשה של הפונדמנטליסטים היא כאמור חוסר מוחלט בהשפעה על החברה ועל העולם. פשוט כלום. כמו האיסיים, הם מסתגרים בין ארבע אמות של הלכה, ואולי בעוד אלפיים שנה ימצאו באיזה מערה את כתביהם.
לגבי הנצרות, אז קודם כל הקתולים קטנים והולכים. היחידים ששומרים על גודלם או גדלים (מעט) הם האוונדליסטים לסוגיהם, וכבר כתבתי שזה כנראה בגלל הדגש שלהם על חוויה פנימית בפולחן. הם כידוע גם משפיעים על החברה בארה"ב, ע"ע שרה פיילין.
לגבי האיסלאם, גם אני לא יודע מספיק, אבל ממש שאני יודע בכלל לא נכון שהפונדמנטליזם משתלט. זו סתם זריעת פאניקה של גורמים במערב (לא שמה שכבר יש לא מסוכן כמובן).
אהבתיאהבתי
תודה, תוקן.
דוד,
אני מדבר על קוקיזם במובן הרחב, של קידוש הלאום והריבונות על האדמה, לאו דווקא כלימוד של כתבי הרב קוק או של בנו.
אהבתיאהבתי
דוד פ. – מה שמאפשר לנאמני להיות מה שהם זה השמאלנות שלהם. אתה עושה כאן הפרדה בלתי אפשרית בין שני דברים שהולכים יחד.
אם הם יפטרו מהגבננת הם לא יהיו נאמני תורה ועבודה
וזה מזכיר לי את הוויכוח על הקרן החדשה ש"עושה דברים נהדרים אבל גם תומכות בעמותות אנטי-ציוניות".
אותו דבר – יש קשר בין העבודה שהקרן תומכת בעמותו שמאל רדיקליות לבין העבודה שהיא עושה גם "כמה דברים נהדרים"
ולתומר בשולי הפוסט – הקמת מדינה פלסטינית ו מדינה דו לאומית זה מה שיבטל את ההבדל בין ימין לשמאל? בחיאת דינכ תומר. ממך לא הייתי מצפה. היחס לערבים ישתנה? לא יהיה צורך להילחם בגזענות גם במדינה דו לאומית?
אהבתיאהבתי
וכי המורמונים לא השפיעו על ההגירה הגדולה למערב?
וכי הפונדמטליזם בימי הבייניים לא הניע את מסעי הצלב? ובתקופת הרנסנס והלאה את מלחמות הדת? וכי לא הפונדמטליזם הוא שהניע את המהפכה האנגלית? ואפילו את ההתיישבות בפלימות-ביי-קולוני.
עכשיו, נכון שבמאות ה18, ה19, וכן ברובה של המאה ה-20 הפונדמטאליזם לא השפיע הרבה – כי בכלל, דת לא השפיעה הרבה – לא בגרסתא המרוככת ולא בגרסתה הקשוחה. אך, בעוד שהזרמים הליבראליים הלכו ונמחקו – בגלל שהם לא רק לא השפיעו על- אלא בעיקר הושפעו מ-סביבתם, הזרמים הפונדמנטליסטיים לפחות שימרו את עצמם ועכשיו הם חזרו לקדמת הבמה ההיסטורית.
הדוגמא של האוונגליים היא אחת. הדוגמא של האיסלאמיזם היא שניה.
נ.ב. את הקאתוליים הבאתי כדוגמא לתנועה שגם היא אימצה את המודרניזם בכנסיה השניה של הוואתיקן ולאחריה
נ.ב.ב. למען הסר ספק: אני אישית מאד שונא את הפונדמטליזם (כמו כל שלהוב אידיאולוגי)ומעדיף דת שמרנית מחד ופתוחה מאידך – דת ,מהוגנת" , בורגנית שכזו – אבל צריך להיות ריאליסטיים ולא להציג את מה שהיינו רוצים שיהיה כאילו כך הוא באמת.
ואם להודות על האמת, הסיכוי של דת סובלנית בעקרון (בניגוד לסובלנית בדיעבד) , נאורה, מעורבת בדעת עם הבריות וכו – הסיכוי של דת כזאת לשרוד לאורך זמן בנוף הדתי המערבי הוא דיי אפסי.
אפשר גם לקחת דוגמאות מימי הבייניים – שם למשל הזרם הקלוניאקי המתון נמחץ ע"י הציסטציאניים, ואח"כ אירופה נשטפה שוב ושוב בגלים של פאנאטיות דתית שהטביעו את הגלים הקודמים שהספיקו בינתיים להתרפות: הפראנציסקאניים, הדומיניקנים, הוואלדנזים, הלולארדים, ההוסיטים, הפרוטסטאנטים (שהיו אז הרי הרבה יותר פאנאטים מהקאתוליים – ובשם פאנאטיזם זה בכלל התנועה הוקמה), האנאבאפטיסטים וכו
אהבתיאהבתי
טוב, אני מבין את גישתך – יש את בני האור השמאלנים ובני החושך הימנים.
אני לא חולק את גישתך זו (גם לא אם נהפוך את התפקידים)
בכל אופן – ברמה האמפירית, אין סיכויי שתנועה שמאלנית תצליח בתוככי הציונות הדתית – בניגוד לתנועה אנטי-חרדלית שכן יש לה סיכויי גדול – וזאת בלי שום קשר לשאלה האם ראוי לה שתיהיה שמאלנית
אהבתיאהבתי
הערה קטנה בשוליים: צריך דיון על מקומה של ההנהגה הכאריזמטית בתולדות ימיה של הציונות הדתית לאחר הקמת המדינה. כי טענות לגבי הכאריזמה של רצי"ה אינן שונות מטענה לגבי הכאריזמטיות והאוטורטיביות ממנה נהנה פרופ' ישעיה ליבוביץ בקרב תלמידיו ומוקיריו. כמי שמכיר חבורה לא קטנה של תלמידי שגיא, כותב המאמר, אני יודע שהם מתייחסים אליו כסוג של אדמו"ר חסידי, וכך הלאה. גם פרשת מרדכי אֵלוֹן היא טראגית במידה שהיא מראה עד כמה מושתתת הציונות הדתית על דגמים של אישיים כאריזמטיים
ולאו דווקא על הוראתם של תלמידי חכמים עמקניים
הקוראים לתלמידיהם להתעמק בכתבים גם כן, ולא להסתפק באוטוריטה בלבד.
אהבתיאהבתי
אלי,
התכוונתי שהחלוקה הזאת לא תהיה רלוונטית לגבי החלוקה בין הסרוגים. ממילא או שהויכוח על השטחים יעלם, או האופי היהודי של המדינה יעלם.
דוד,
הדוגמאות שאתה מביא הן א. מהנצרות, ב. מהעבר. היום, ביהדות, כל פונדמנטליזם הוא כיתתי ומסתגר.
אהבתיאהבתי
גם הענין הלאומי הוא לא כזה חזק בקרב הגרעין הקשה של החרד"ל כמו שחושבים
עיקר הדגש, כפי שאמרתי, הוא על הקפדה הלכתית – שגוררת באופן הדרגתי ניתוק גובר והולך מהעולם והסתגרות ב-4 אמות של הלכה ולימוד תורה – ודווקא המנעות גוברת והולכת מפעילות פוליטית – ופרישה מהעלמא דשיקרא
למשל, בהר המור בכלל אוסרים אפילו להפגין – כי מדינת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם ולהפגין נגדה הוא כמו להפגין נגד ריבונו של עולם. רבני הר המור מאז ההנתקות התחילו להצביע ש"ס. כמו כן, אני דיי בטוח שר' אברום והרב אליהו תמיד הצביעו לג' – גם אם לא אמרו זאת בקול רם
אהבתיאהבתי
אם כפי שאתה אומר הפונדמנטליזם היהודי הדתי היום לא משפיע בכהו זה על העולם – אז למה אני כל הזמן שומע (לאו דווקא ממך)
על כפיה דתית ועל החרדים שכולם רוקדים לפי החליל שלהם פה?
אי אפשר גם לטעון שהחרדים משתלטים פה על כל חלקה טובה וגם לטעון שהם לא משפיעים
אולי השפעתם היא שלילית – אבל בהחלט יש להם השפעה
אהבתיאהבתי
אה, סליחה, לא הבנתי שהשפעה שלילית היא דבר שיש להתגאות בו לדעתך. אז כן, אני חוזר בי: הקיצוניות היהודית משפיעה על יהודים לא קיצוניים בכך שהיא מדכאת אותם ומשניאה עליהם את מורשתם. טעות שלי.
וברצינות: שום השפעה של בניה, של יצירה, אין.
אהבתיאהבתי
לדעתי צריך להפריד בין המרכיב האמפירי למרכיב האתי בדיון הזה
או, במילים אחרות – בין העובדות לאיך אנו מתייחסים אליהן. לשני הדברים יש מקום אך חבל לבלבל ביניהם.
אני אישית מאד נגד כפיה דתית ובטח לא חושב שיש להתגאות בזה- וכמו שאמרתי, נגד פונדמנטאליזם – אבל קשה להגיד שזו איננה השפעה.
כמו כן, אני בעד דתיות מתונה אבל אני ריאליסטי אודות סיכויה של דתיות כזו לשרוד.
אהבתיאהבתי
אז צריך גם להבדיל בין פונדמנטליזם לקיצוניות, ובין חרדים לסרוגים, ובין נוצרים ליהודים. התמונה מורכבת.
אבל אנסה לקבוע אמת מידה בסיסית: כל זרם דתי שחותך עצמו מהחיים (כלומר: אמנות, מדע, כלכלה, חברה כללית, דאגה לעולם כולו) הוא מבחינתי חסר השפעה. הוא יכול להשפיע רק כמו שילד קטן יכול להשפיע: לצעוק ולצעוק כדי שיתנו לו סוכריה.
אהבתיאהבתי
מצד תנועות דתיות מתונות יותר?
ודוק: אינני שואל באיזה אופן תחומים אלו משפיעים על תנועות אלו אלא באיזה אופן הן משפיעות על תחומים אלו
אהבתיאהבתי
מצד תנועות דתיות מתונות יותר?
ודוק: אינני שואל באיזה אופן תחומים אלו משפיעים על תנועות אלו אלא באיזה אופן הן משפיעות על תחומים אלו
אהבתיאהבתי
יצירות ספרותיות של דתיים אתה מכיר? מעגנון ועד הרומן האחרון של חיים נבון. גם במוזיקה לא חסר. פרופ' ישראל קנוהל הוא אחד החוקרים הגדולים למקרא בעולם. גם פילוסופים יהודיים השפיעו רבות, מהרמב"ם ועד לוינס. אם צריך אמצא עוד.
אהבתיאהבתי
מסכים.
אלא שלצערי אני חייב לציין, כפי שאמרתי פעם לחבר אחד שלי:
יצירה היא כמו אש – היא אמנם מפיקה חום אבל זה קורה כתוצאה מפירוק של חומר הבערה למרכיביו…
כך עגנון כתב מתוך ההתפרקות של היהדות (כפי שהכיר אותה) בימיו – הרי אז כולם אמרו פה אחד שהדת היהודית לא תשרוד יותר מדור – וכפוסט סקריפטום לשואה (הגם שהנושא כמעט לא נדון מפורשות בכתביו)
וכך פרץ היצירתיות שתקף את הציונות הדתית בשנים האחרונות – הוא מעיד בעיקר על התפרקותה
שוב, אני אומר זאת בצער
אהבתיאהבתי
כל מה שהוא עשה שם היה להשליך באופן אנכרונסטי את עמדותיו הדתיות הפוליטיות על בני עקיבא. למעשה הוא רק תיאר אותה כמין נערה בתולה שחרש התגנבו אליה בני בליעל והתעללו בה.
למעשה בני עקיבא כמו כולם נסחפו בלהט האופוריה, וכמו שהוכיח שלמה פישר במחקריו כבר מראשיתה הייתה בה נטייה להזדהות עם הרעיונות הקוקניקיים.
ותומר, אני מסכים איתך לגבי הניתוח שלך על מדינת ישראל תוך עשר שנים ואולם השאלה היא מה תהייה עמדתם של זרמים דתיים לאומיים וכאן שאלת הדומיננטיות של חוגי הר המור או הרב טל הופכת להיות משמעותית.וכך, מחד ישנם חוגי הר המור שהם כמובן סולידאריים למדינה ולא במקרה מתוכם נשלף הרבצ"ר הבא שאמור להיות גורם מתווך. ולעומתם מתייצבים החוגים הבלתי פשרניים של הרב טל והרבנים מלמד .
אהבתיאהבתי
דוד,
מעניין מאוד מה שאתה אומר על הבערה מתוך התפרקות. מאוד מעניין. אבל באמת, זה לא חייב להיות ככה. יכולה להיות בערה מתוך שינוי, שלא מפרק אלא משנה מצב. הרמב"ם הוא דוגמא, והחסידות בתחילתה עוד דוגמא.
גדי,
תראה, אני לא הייתי מעולם בבני עקיבא, ולכן אני לא יודע כמה דבריו של שגיא מדוייקים. לגבי הר המור ודומיהם, אני לא חושב שהם גדולים מספיק כדי להשפיע. הם יתמודדו עם המשבר כפי שתנועות רוחניות התמודדו תמיד עם אי-ביאתו של המשיח. או שיכחישו את המציאות, או שיתפרקו.
אהבתיאהבתי
אני בספק שהר המור תשמור על סולידאריות עם המדינה אם תיהיה זו מדינת כל אזרחיה או שהדת תופרד בה מהמדינה.
הם אולי ימשיכו לדבר על מדינת ישראל שהיא יסוד כסא ה' בעולם אבל יכוונו בכך לאיזשהו היכל בין קן הציפורים לספירת כתר – לא ליישות ארצית-פוליטית.
כבר היום זה יותר ויותר נשמע כך אצלם. באותו אופן, גם אחרי שלא תיהיה מדינת ישראל בישיבת פונביץ' ימשיכו להניף את דגל הכחול-לבן בה' באייר בדיוק לשבע וחצי דקות – וזאת ע"פ צוואת הרב כהנמן – שהיא רז וסוד קדושים רבא ונורא הוא על כל סביביו – כמו צוואת ר' יהודה החסיד – וכמו שכבר אלפיים שנה אנו מדליקים חנוכיות לציין את ימי העצמאות של מדינה שאיננה קיימת בכל הזמן הזה
אהבתיאהבתי
אני תמהה איך לא הזכרת בפוסט שלך את הסקר האחרון בקרב בני הנוער שלפיו 82% מבני הנוער הדתיים סבורים שאין לתת לערבים זכויות אזרח זהות ליהודים ו-45% מהם סבורים ש"מוות לערבים" היא סיסמה לגיטית. לא שמענו שום רב או מחנך מן הציבור הזה מגיב לתוצאות האיומות הללו. זהו עיניין חמור פי כמה וכמה מפרשת הרב מוטי אלון. כל מי שעבר את מערכת החינוך של הציונות הדתית יודע שהתוצאות הללו משקפות נאמנה את הערכים שרווחים שם, אז מה לנו להתעסק במשיחיות ובגוש אמונים. דומה שזקני השבט לא מבחינים כי דור חדש צמח וגודל כאן ודגל שחור מתנוסס מעל הערכים והאמונות של רבים מבניו ומבנותיו. על אלו אני בוכיה.
אהבתיאהבתי
כנראה הדחקתי את התוצאות האיומות של הסקר הזה. אגב, גם בקרב התלמידים החילונים המצב רע ומר, כך שזה לא עניין רק של אמונות וכו' (אם כי ברור שיש לאלו השפעה).
אהבתיאהבתי
נכון, נראה שזו בעיה של החברה הישראלית כולה, אבל הפער בין החילונים לדתיים כמעט כפול והדתיים הם שמזניקים את האחוזים כלפי מעלה. היעדר החינוך לאזרחות שאינה מבוססת על השתייכות אתנית או דתית הוא במוקד הבעיה וכאן הדתיים נכשלו בגדול. הנושא הזה כמעט ואינו קיים במערכת החינוך הדתית, להיפך, מי שמאמין ב"זכויות אזרח" או חלילה ב"מדינת כל אזרחיה" הוא בכלל בוגד ושונא ישראל.
את תוצאות הסקר אפשר לקרוא כאן:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3861092,00.html
אהבתיאהבתי
תומר,
אני לא הייתי מקבל את ניתוח המציאות והתהליכים שעברו על הציונות הדתית, כפי המתואר על ידי כותבי דעות. הם מגמתיים מאוד, וזאת בלשון עדינה מאוד.
המציאות העבר והווה מורכבים הרבה יותר מזה.
מכל מקום, לגבי הטענה שכיום אין חזיתות מאוחדות, זה ודאי נכון מאוד. הרבנים הגדולים שביכולתם היה לסחוף המונים הלכו לעולמם,
ונשארנו אנחנו הקטנים לנהל את העניינים.
זה כמובן טוב. אי אפשר להתחבא יותר מאחורי אידיאולוגיות, תנועות דתיות המוניות, כעת תצטרך למצוא את האמת מתוכך, באופן חופשי יותר.
זה מעין תהליך התבגרות רוחנית של ציבור שלם,
אהבתיאהבתי
רחל,
תודה. האמת היא שכל כך הרבה דברים מכוערים נעשים היום בשם המסורת היהודית, שזה בהחלט מקלקל קצת את השמחה שלי על הפוריות התרבותית היהודית בימינו.
אלכס,
אכן, תהליך התבגרות רוחני. הגדרה קולעת.
אהבתיאהבתי
נראה לי שחשוב לדייק ולהבהיר שנאמני תורה ועבודה הם לא גוף שמאלני במובן הפוליטי של המילה.
מהתרשמות מכתב העת שלהם, דעות, ומקריאה מעמיקה בתכנים המופיעים באתר שלהם וכן מתוך הצהרותיהם שלהם – הם תנועה א-פוליטית וא-מפלגתית.
אכן, לא מצאתי שום התייחסות שלהם לשאלת ההתחלויות בשטחים, תהליך השלום, הקפאת הבנייה וכו'.
כשכן מופיעות כתבות בנושאים כאלו בכתב העת שלהם, הם מקפידים על דיון מאוזן משני צדדי המפה הפוליטית.
אולי כדאי להפטר מהסטיגמות כצעד ראשון..
אהבתיאהבתי
אמנם אין שם התייחסות לתהליכים פוליטיים כנושא מרכזי אבל בהחלט ישנן התייחסויות חוזרות ונשנות להתליכים פוליטיים בדרך אגב.
למשל, במאמר של שגיא הוא מבכה את ההשתלטות של גוש אמונים על התנועה הציונית דתית. זו דוגמא להתייחסות לנושא פוליטי בדרך אגב. וכאלו יש הרבה.
אני, אגב קורא קבוע של מאמרים מ"דעות" המתפרסמים באתר שלהם באינטרנט (לא עד כדי כך משקיע כדי ממש לחתום על מנוי) כך שאני יכול לחוות דעה בנושא – קראתי מספיק מאמרים שלהם כדי להתרשם מרוח הדברים
אהבתיאהבתי
אז אני דווקא מנוי, וקראתי את כל המאמרים בגיליון האחרון, ובהם כתבה על בית מדרש שפתח מרכז יעקב הרצוג המייצג את כלל הזרמים בציונות הדתית – על כל מפלגותיה. בנוסף, קראתי גם את מאמרו של צור ארליך (!) שהובא לצד מאמר 'שמאלני', ובו הוא טוען שאין שום קשר בין ליברליות דתית לשמאל פוליטי, ואף רמז לחוסר מוסריותו של השמאל הפוליטי..
כל זאת ב'דעות' עצמו.
ולצד כתב העת צריך להסתכל על פעילות התנועה – בחינוך, בפעילות הציבורית, בשירותי הדת הניתנים במדינה – אף זכר לאג'נדה פוליטית-מדינית.
אין לי אלא לחשוב שמדובר בסטיגמה המוטלת מבחוץ על הציבור ופועלו: אם הם בעד ליברליזם דתי הם וודאי שמאלנים. זו צרות המחשבה שלנו.
אהבתיאהבתי
אינדיקציה מסוימת ניתן לקבל מהעובדה שנאמני תו"ע נתמכים על ידי הקרן לישראל חדשה, כפי שמופיע בדף הבית שלהם. הקרן תומכת במגוון רחב של גופים, לאו דוקא גופי שמאל קיצוני מובהקים, אבל בואו נאמר שימנים מדי הם לא.
השאלה המעניינת היא כמה צור ארליכים יש, כלומר כמה אנשים שניתן לסווגם כימין פוליטי ו"שמאל" דתי. נדמה לי שיש רבים שהיו מרשים לעצמם להזדהות יותר עם נאמני תורה ועבודה אלמלא הגוון השמאלני העמום שלהם.
בפועל רואים אנשים כמו בעז העצני, לדוגמה, שדעותיו הדתיות רחוקות ת"ק פרסה מאלו שניתן למצוא בגבעות של גב ההר, ואף על פי כן הוא לא מדגיש את הנושא הדתי כדי לא לפגוע באחדות המחנה בדברים החשובים באמת. יש בזה משהו: אחרי הכל אם השמאלנים יצליחו שאלת הפרדת המינים בבני עקיבא תהפוך להיות עניין אקדמי בלבד. מקסימום ישאר הויכוח את מי קוברים ליד מי…
אהבתיאהבתי
לתוהה: אתה שואל:כמה אנשים ישנם שאפשר לסווגם כשמאל דתי וכימין פוליטי. הרב שרלו אמר ש90% מהציבור הדתי לאומי הוא כזה. אני חושב שהוא בערך צודק. הרוב המוחלט של הציבור איננו חרד"ל ואיננו מימ"ד. זה מהצב. אני אישית ומרבית חברי מהציבור הם כאלו.
ולמרות זאת, נאמני תורה ועבודה לא מצליחים לסחוף את השדרות הרחבות של הציבור הדתי לאומי. והשאלה היא למה. עכשיו, לדעתי (בניגוד לדעתו של אמנון שפירא אמר – אגב, עוד דוגמה לשמאל דתי וימין פוליטי) התשובה נעוצה לאו דווקא באוריינטאציה הפוליטית שלהם אלא בעיקר בכך שהם לא ממש נושאים מסר דתי/רוחני/פילוסופי/אידיאולוגי/וכו מרומם כלשהו אלא כל ענינם הוא להתבכיין על ההתחרדות – והאידיאולוגיה שלהם היא אנטי-אידיאולוגית (המאמר "בשבח הנורמאליות" באחד הגליונות מלפני כמה שנים הוא אולי דוגמה מובהקת להלך הרוח הזה) – וכזו אנטי-אידיאולוגיה מטבעה לא מניעה לפעולה – מקסימום מאטה פעולה, תוקעת מקלות בגלגלים… זה בדיוק כמו שהדת היוניטאריאנית בארה"ב לא סוחפת המונים.
אבל בכל אופן, קשה להכחיש שיש ניחוח שמאלני עדין שמרחף על פני רוב הדברים הנכתבים ב"דעות" – למרות שיש גם יוצאים מן הכלל כגון מה ששאול הביא. זה בסופו של דבר ענין של התרשמות כללית. מי שמתלונן על ההשתלטות של אתוס ההתנחלות על הציונות דתית – קצת קשה לא לחשוד בו שמה שמפריע לו הוא לא רק הזנחת לימוד התורה…
והניחוח השמאלני הזה בוודאי לא עוזר לפופולאריות של התנועה
אהבתיאהבתי