בשנים האחרונות נולדה סוגה ספרותית-שיווקית חדשה: מעין קופי-טייבל בוקס שעברו גיור, מאויירים וצבעוניים, מודפסים על נייר משובח וכתובים באותיות גדולות. אלבומי הניצחון החדשים מגישים יהדות פולקלוריסטית וידידותית למשתמש ומאפשרים לחילוני הממוצע מגע לא מחייב עם תכנים מסורתיים. הטקסטים העתיקים בתורם נשלפים מבין הכרכים הכבדים, החומים-זהובים, ונארזים מחדש בעטיפה נעימה ומאירת עיניים. הטרנד החדש מאפשר אם כן ליהודי החילוני תיירות פנים בתוך תרבותו שלו.
אך הספרים ממלאים תפקידים חשובים יותר מאשר הגשת נופים אקזוטיים. התופעה המעניינת הזו מהווה למעשה דמוקרטיזציה רדיקלית של המסורת היהודית, הוצאתה מידי המעטים "המוסמכים", וחלוקתה לכל דכפין. מצד אחד כל מושך קולמוס חופשי כיום לפרש את התנ"ך. מצד שני נתינת מתנה בעלת "שיק יהודי" מקרבת הן את הנותן והן את המקבל אל "המסורת", וזאת כמעט ללא מאמץ.
השנה, למשל, יצא פירושו של פרופ' אביגדור שנאן למסכת אבות (הוצאת מרכז אבי-חי). חזקה על שנאן שהגיש לקורא פירוש מעמיק ומעניין, אולם כאשר הפרשנות מוגשת בפורמט של אלבום כרומו מהודר ומאויר, ברור שהצורה כאן חשובה לא פחות מהתוכן. הקוראים לא "לומדים" – הם "עוברים חוויה לימודית". גם בספרם של מרים בנימיני ויונדב קפלון על "אסטרולוגיה עברית" (עם עובד) מודגשת מאוד האסתטיקה. הספר סוקר מקורות יהודיים שונים המתייחסים לעבודת כוכבים ומזלות, ומנסה לבדוק אם ניתן להכשירה, כל זאת מבעד לשלל איורים עתיקים מעטרים את עמודיו.
בניגוד לספרים שלעיל, שבכל זאת אוצרים מידע רב ומוסמך, נציגים מובהקים יותר של הז'אנר החדש הם אלה שמורכבים כמעט לחלוטין ממקורות. אלו למשל ספרי התפילה החדשים, מעין סידורים אישיים הערוכים לא על ידי המסורת אלא על ידי יוזמם. כך למשל יצא לא מכבר "ספר השנה: ברכות, תפילות, סגולות" של אברהם שרגאי (הוצאת שרגא) המכיל, אחרי הסכמה של הרב יונה מצגר, שלל טקסטים מהמקורות מקוטלגים על פי מועדי השנה והחגים השונים. הספר, בגודל אלבום, מציג את התפילות והברכות (מברכת הדלקת נרות בשבת ועד תפילה למציאת בן-זוג) באותיות צבעוניות ועל רקע מצוייר.
דוגמאות נוספות בסדרה זו הוא "סידור אישי" של חנן יובל (עם עובד), שמשלב בין טקסטים של תפילות, פסוקים ושירים, רשימות פרי עטו המלוות אותם, ודיסק ובו יובל שר את הקטעים. ניתן להכליל כאן גם את הסידור החדש של התנועה הקונסרבטיבית, "ואני תפילתי", הצמוד כמובן הרבה יותר למבנה סידור התפילה המסורתי, אך מהווה ורייציה מעודכנת (פמיניסטית, ליברלית) שלו, ואשר משמו אפשר אולי ללמוד על המיקוד שלו בחווייתו של הפרט.
השנה גם יצאה מהדורה חגיגית, לרגל מכירת מאה אלף עותקים, של הספר "תפילת נשים: פסיפס נשי של תפילות וסיפורים" בעריכת עליזה לביא (ידיעות ספרים). גם כאן יוכל הקורא להחשף לתפילות שונות, חלקן מיוחדות ויחודיות, חלקן חוברו בעבר וחלקן בנות זמננו, המוקדשות לנקודות שונות על רצף חייה של האישה בכלל והאישה היהודיה בפרט. כך ניתן למצוא בספר תחינה לבת עם קבלת המחזור שחיברה רות לזר מהקיבוץ הדתי סעד, תפילה לעגונות ומעוכבות גט שחיברה שלי פרייר ליסט מבולטימור, ולימוד מיוחד לשינון על קברי אמהות שחיבר הרב מרדכי שרעבי מירושלים. כל חיבור מלווה בהסבר מחכים של לביא.
וממקורות שונים למקור כל המקורות: הפרשנות על התנ"ך גם היא מעולם לא היתה יותר פופולרית – ויהיו שיאמרו, פופוליסטית. בתקופה האחרונה ניתן היה לקרוא ספר פרשנות שני על המקרא מאת מאיר שלו, וראשון מאת יאיר לפיד. והשנה הוציא אברהם בורג ספר על פרשת השבוע, "בלשון בני אדם" שמו (דביר). בורג כמובן כותב מתוך העולם הדתי, אבל בהחלט מכוון את כתיבתו ממנו והלאה. הספר מיועד ל"קורא החילוני העכשווי", אליו בורג מתחנן "לשוב להיות שותף מלא במלאכת המחשבת של יצירת זהות יהודית מודרנית". בורג יודע לכתוב, ומכיר את החומר. ואל דאגה, הקורא הולך ושב.
אכן, אלבומי המתנה היהודיים מצטרפים לכותרים אחרים שעונים כולם על העניין ההולך וגובר של הישראלי החילוני ביהדותו, החל מסדרת "עם הספר" של הוצאת ידיעות, דרך כתיבה אוטוביוגרפית-יהודית ("מסע בחלל הפנוי" של דב אלבוים) ועד ספרים המשתדלים פשוט להסביר את היהדות להדיוט המצוי ("הנחת יסוד: מושגים ביהדות" של הרב לאו או "אלה הדברים: לקסיקון לרוחניות יהודית" של אברהם יצחק גרין). ואי אפשר בלי לציין את אדם ברוך שתגובתו לעניין הציבורי הגובר בפולקלור יהודי פותחה לכדי אמנות ופרנסה.
הכותל המערבי בתוך סניף רמי לוי בנשר
גל של יידישקייט, אם כן, שותף את הארץ. אם אחרי מלחמת ששת הימים המתנה שאמרה שבאמת איכפת לך היתה אלבום ניצחון מהודר, ואין לכם בית בארץ שבבוידמו לא נמצא עותקים מאובקים של תמונות השיירות המצריות השרופות; ואם שנות היובל למדינה היו עתות של סיכום ותפיחה על השכם, ומיד ליד עברו אותם אלבומים היסטוריים כבדים שסיפרו את תולדות המדינה או התרפקו בנוסטלגיה על "איך שהיינו"; הרי שהיום אין לך תשורה שמפגינה טוב טעם ורגישות יותר מספר מתנה יהודי.
התופעה הזאת לא נבראה מריק. אפשר לייחס את העניין המחודש של הישראלים ביהדותם לשתי תמורות גדולות שעוברות בעשורים האחרונים על החברה הישראלית. מצד אחד, כפי שמסמנים השינויים בהרגלי הצריכה שמתוארים בפסקה הקודמת, המסורת כיום מחליפה את הלאומיות כמסגרת נראטיבית שדרכה הישראלים (היהודים) מספרים את עצמם לעצמם. מצד שני, הכיפה הסרוגה של האורתודוקסיה נפרמת לכדי חוטים בודדים.
אם בראשית המדינה היה ניסיון ממוסד והיררכי להלאמת היהדות (מחידון התנ"ך ועד ההשקעה בארכיאולוגיה, מפיתוח המכון לכתבי יד ועד להפיכת בר-כוכבא לגיבור לאומי), הרי שמסיבות שונות דווקא עם אובדן האתוס הסוציאליסטי בשנות השבעים אבד גם הקשר האמפתי-בואכה-נצלני למקורות היהודיים, ובשנות השמונים היה ניתן לחזות, למשל, באינטלקטואלים שלא רק שלא יודעים דבר על המסורת היהודית, אלא גם מתגאים בכך. באותה תקופה לימודי היהדות בבתי הספר הממלכתיים צומצמו למינימום, ובקרב ההורים החילוניים היתה חרדה תמידית מכך שהילד יחזור בתשובה.
העניין ביהדות חזר והתגבר בעשרים השנים האחרונות, והפעם הוא עולה "מלמטה", ללא הכוונה ממסדית. בתי מדרש פלורליסטים נפתחים, סופרים חוזרים לעסוק בתכנים "יהודיים", ועל מעיין "המוזיקה היהודית" הממלא במימיו את הארץ אין צורך להכביר מילים.
אם נתבונן מקרוב בשניים מהספרים שצויינו לעיל נוכל לראות את תהליך יהוד הלאומיות בברור. תת הכותרת של "פרקי אבות" לאביגדור שנאן היא "פירוש ישראלי חדש". תת הכותרת של הסידור החדש של התנועה המסורתית היא "סידור ישראלי". בשונה מהשלב בו היהדות הולאמה בצורה ממוסדת, כאן מדובר בהפרטת החוויה היהודית ואריזת המסורת לשימוש אישי, כחלק מההווי התרבותי הכללי. ה"ישראליות" נתפסת כאן כחזרה פרטית למקורות ולא כבנייה של אתוס אזרחי או לאומי. במילים פשוטות: היהדות מחליפה את הציונות.
קל לייחס את התמורות הללו לאובדן האמון בפרוייקט הציוני, אולם האחיזה במסורת כתשובה לכך לא היתה יכולה להתבצע ללא תהליך עומק נוסף שמתרחש בשני העשורים האחרונים, והוא ריסוק המונוליתיות האורתודוקסית וההתגוונות של היהדות בישראל. מתופעת הדתל"שים שמעולם לא היתה מתוקשרת יותר; דרך עצם ריבוי הזרמים בקרב הכיפות הסרוגות, המתפצלים בינם לבין עצמם בקצב של מושֶבֶת חד-תאיים; ועד לשוליים המתרחבים של הציבור החרדי, מברסלב וחב"ד על שגעונותיהם ושגיונותיהם ועד ציבור רחב של "אנוסים", שחיים בתוך המדים השחורים אבל חילונים בהוויתם – נראה שהחברה האורתודוקסית מעולם לא היתה מרובת צבעים וצורות כבימנו.
כשם שהגיוון הזה מעלה ספקות פנימיות בקרב אורתודוקסים בנוגע לאמיתות המוחלטת של דרכם, כך הוא מפוגג את היראה שבעבר תקפה חילונים ביחסיהם עמם. הפחד מחזרה בתשובה, לדוגמא, כמעט שנעלם, שכן אם בעבר חוזר בתשובה היה עוזב ונעלם במחשכי בני-ברק, היום הוא יסתפק פעמים רבות בכיפה בוכרית.
שבירת ההיררכיה האורתודוקסית כיום, אם כן, באה לידי ביטוי אצל החילונים לא בניתוק כל קשר עמה כבעבר, אלא ביצירת גרסאות אישיות שלה. הוצאת המקורות מהקשרם המסורתי (התלמוד, סידור התפילה, המקרא) היא עצמה ערעור על הקאנון כסגור ואף ודאִי. חיבור תפילות חדשות שמלוות את הישנות גם הוא מערער כמובן את מעמדן של האחרונות, וממילא מפקיע מידי הרבנות את הסמכות לקבוע קאנון אחיד וסופי.
מול התמורות הללו שבתפיסת החילונים את יהדותם תצטרך גם האורתודוקסיה לשנות את ייחסה. בעבר הופנו חיציה בעיקר כנגד הרפורמים והקונסרבטיבים, שכן תנועות אלה התיימרו להציג אלטרנטיבה כשרה לא פחות של היהדות. החילונים נחשבו למי שאינם רוצים קשר ממשי עם מורשתם, אבל יודעים היטב היכן למצוא את תורת האמת לו רק ירצו, דהיינו באורתודוקסיה. העניין החדש, הפלורליסטי וחסר המחוייבות ההלכתית של החילונים ביהדותם שולל את ההבחנה הזאת: יהודים היום מתעניינים ביהדותם, אבל עניין זה לא מלווה במרבית המקרים ברצון מיוחד לקבל על עצמם עול מצוות. צורות חדשות של קיום יהודי נולדות כל יום, ורק על כך אפשר לכתוב כמה אלבומי ברכות
[המאמר התפרסם בגליון "ספרים" של "הארץ" אתמול. ברצוני להודות לידידי הטוב והמלומד אהרן רוז שבשיחה איתו חודדו כמה נקודות המופיעות כאן.]
לולאת האל 
טוב, יותר נכון – כן קשורות, אבל קשר אסוציאטיבי בלבד לנאמר פה:
1. ראשית, במובלע (אפילו מאד במובלע) משתמע מדבריך שאתה מצפה (או לפחות מקווה) שמהשבירה הזאת של ההיירארכיה שאתה מדבר עליה ומנטילת המונופול מידי אנשי דת על פירוש המקורות (ומנטילת המונופול מידי המקורות על פירוש הדת)תיווצר יהדות נפלאה – סובלנית ופלורליסטית וידידותית למשתמש. אני, כדרכי פסימי ("ליטוואק" אמרנו כבר?) אינני חולק עליך – ואני אף מקווה שלו יהי כדבריך אבל רוצה קצת להשבית את השמחה על ידי שאזהיר בנוגע לסכנות העורבות לתהליך זה על ידי דוגמה היסטורית אחת ועל ידי דוגמה עכשווית אחת. דוגמה היסטורית: הנצרות הפרוטסטנטית: ידוע שברבות משנות קיומה,ברבות מצורותיה (לא בכולן) הנצרות הפרוטסטנטית היוותה גורם אלים, כפייני, פוריסטי, אנטי סוציאלי או הפוך – טוטאליטארי וכן הלאה. זאת משום שבשעה שניטל המונופול מידי הכנסיה הקאתולית על פירוש הנצרות וניתנה לכל אחד, כל אחד החל לחפש אחר ה"נצרות האמיתית" והיה יוצא לפי החשבון שלו שחוץ ממנו ומקובץ חבריו אין בכלל נוצרים אמיתיים בעולם. בעוד שהכנסיה הקאתולית, עם כל השחיטות שלה, ובזכות השחיטות שלה, הייתה מעורה היטב בהוויות העולם הזה ולפיכך ידעה לאזן היטב בין הצרכים הרוחניים ואלו הגשמיים של מאמיניה, אותם פרשנים מטעם עצמם לרוב לא ידעו לעשות כן – דווקא בגלל יושרם הפנימי… כבר בדורו של מארטין לותר היה את מרד האנאבאפטיסטים, ודור אח"כ היה את הניסון של ההוגנוטים בצרפת להשליט שם בכוח את מלכות האלוהים על פני האדמה. וכמה דורות אח"כ היה את המהפכה הפוריטאנית באנגליה וכן הלאה. אנשים נוטים לקשר אסוציאטיבית בין עליה למוקד לקאתוליות דווקא, אבל שוכחים שבסוף המאה ה-17, כשהכנסיה הקאתולית כבר מאה שנה שלא שרפה אף אחד, במושבת מאסאצ'וסטץ שרפו מכשפות…
דוגמה עכשיות: הדרדעים החדשים בגבעות – הם לא מכירים בסמכות רבנית ופוסקים לעצמם מתוך כתבי הרמב"ם , אבל אלו חבר'ה שלא תירצה לפגוש בהם בסמטה חשוכה.. כך שכל תקווה והסכנות בצידה
הערה שניה, עוד פחות קשורה: לגבי הסידורים והמקורות המאויירים והאסתטיים – לי נראה
שזו החזרת עטרה ליושנה. ישנן המוווון דוגמאות מימי הבייניים, מהרנסאנס, מהמאה ה-18 במערב ארופה וכו' של מקורות מאויירים, אסתטיים – יצירות אומנות של ממש. אלא שכנראה בגלל העוני במזרח אירופה במאה ה-19 נוצר הסטראוטיפ של ספרי הקודש כמאובקים, כרוכים בתוך עטיפות שחורות בלויות ומרופטות וכן הלאה. סטראוטיפ זה תפס עד כדי כך שהיום שום הוצאה לאור חרדית לא תוציא בכלל ספר בכריכה מודרנית – דקה או בצבע בהיר. כנראה שזה קשור לעליית תנועת ההשכלה בשעתו וההתנגדות לה. בכל אופן, כפי שאמרתי, יש פה החזרת עטרה ליושנה.
אהבתיאהבתי
אני כבר כתבתי הרבה – אבל אולי בכל זאת אוסיף הבהרה להערתי הראשונה בתגובתי הראשונה לעיל.
לעתים קרובות, ראדיקאלים ומהפכנים (בין אם קומוניסטים, דתיים או לאומניים) משוכנעים שסדר הדברים כפי שהוא הוא "בלתי טבעי" (whatever that means) והם משוכנעים שאם רק יערערו את מרקם החיים הקיים, האוטופיה כבר תיווצר מעצמה – אלוהים ידאג לכך או ש"חוק ההיסטוריה" ידאג לכך , וכדומה. לכן הם לעתים עושים פעולות שכל מטרתן לשבר ולנתץ את הקיים – לא לבנות משהו חדש – כי הדבר האחרון איננו ביכולתם – אלא שהם בטוחים שהוא יווצר מעצמו, כאמור, מתוך שברי הקיים עתה.
אז בשאיפה הזאת לערעור היציבות הדתית יש משהו (קצת, כמובן, לא הרבה) מהשקפה זו. ישנה הנחה סמויה שמה שיווצר בעתיד יהיה טוב יותר ממה שישנו עתה. ואני טוען שזה לא מוכרח כלל ועיקר
אהבתיאהבתי
אתה שוכח עניין קרדינלי: היהודים החדשים לא מדמיינים אפילו לרגע ששי להם את "היהדות האמיתית", כמו שאותם פרוטסטנטים האמינו. זאת המהפכה האמיתית שמתרחשת כאן: שיותר ויותר קשה ליהודים, כולל יהודים אורתודוקסים, לדבוק ברעיון שיש דרך אחת להיות יהודי. לכן אין שום סיכוי שמישהו ינסה לכפות את עמדתו (מה? שחייבים ללכת לבתי מדרש פלורליסטים? שחייבים להאזין לברי סחרוף שר ר' יהודה הלוי?) על אחרים, זה בכלל לא הכיוון. אין כאן מהפכנים.
אם כבר, הכיוון הוא של דלדולה של הרוח היהודית, וזה אמור להדאיג, ואכן מדאיג אותי. הכיוון הוא של יהדות של הדיוטות מנשקי מזוזות שהמסורת לא מחייבת אותם בכלום, והם מרוצים מזה. אני הייתי רוצה לראות יהדות שמחייבת את חבריה באמות מידה מוסריות שלקוחות מתוך המקורות שלה. ואגב, אני לא שולל באופן מוחלט כניסה (מסויימת) תחת עול מצוות (מסויימות). אבל העיקר הוא המחוייבות לאתיקה. (ומי שגם מסוגל לעבור תהליך רוחני, זה בכלל יופי, אבל אני לא רוצה לעצבן ליטוואק כמוך.)
אהבתיאהבתי
השלב בו אותו אדם שעד כה רק ייחל לאישור לפרש את המקורות כרצונו יחליט שהפירוש המחודש שלו הוא הוא הפירוש האמיתי וישלול אישור זה מאחרים. בל נשכח שגם הפרוטסטנטיות צמחה מתוך ההומאניזם של הרנסאנס – במובן זה, ארסמוס הכין את הקרקע ללותר.
ובכלל, יש גבול עד כמה אדם מסוגל לקחת ברצינות את הרעיון ש"כל אחד והאמת שלו" – בד"כ מי שאומר כך, אומר כך לגבי דברים שלא ממש איכפת לו מהם – ואילו לגבי דברים שכן איכפת לו מהם אז "כל אחד והאמת שלי"
אהבתיאהבתי
אתה מביא את בתי המדרש הפלורליסטים בתור דוגמה – אז בוא נשאל בכנות – עד כמה באמת פלוראליסטי בית מדרש שכזה? קרי: עד לאיפה מגיע הפלוראליזם שכזה? אז אני יכול להעיד על עצמי שיצא לי לבקר בבית מדרש פלורליסטי שכזה ("עתים" של אוניברסיטת תל אביב) ומה שבטוח הוא שללמדן שיבתי קלאסי אין מה לעשות שם – ולא רק בגלל הרמה (שזה נושא לדיון אחר) אלא בגלל שאם הוא ברצינות גמורה יבוא לשם עם כל ההנחות הישיבתיות שלו לגבי אמונת חכמים וכן הלאה אז יצחקו עליו במקרה הטוב ויזרקו אותו מכל המדרגות במקרה הרע…
(לשם גילוי נאות: אותו למדן ישיבתי זה לא אני – הוא דמות היפותטית בלבד.)
אהבתיאהבתי
נכון, מי שבא וחושב שלו ורק לו האמת מסתבר לו שאין לו מה לחפש בחברת אנשים ליברלים. אבל מי שבא ומוכן לבדוק השקפות עולם אחרות יכול להתקבל בשמחה. כן: יש צורך לוותר על כמה הנחות ישיבתיות. ברוך הבא לדמוקרטיה הליברלית.
אהבתיאהבתי
ואני מנסה לברר באופן עקרוני – אפריורי. קרי: מי שטוען ש"כל אחד והאמת שלו" האם הוא גם טוען שגם זו רק האמת שלו?
זה מה שנראה "הבור שקורה לעצמו הרלאטיביסט" וניתן למצוא ביקורות של עמדה זו כבר אצל אפלטון
אהבתיאהבתי
עד כמה אותו רלאטיביסט לכאורה לוקח את הרלאטיביזם שלו עצמו ברצינות. למשל, ההנחה שכל בני האדם שווי ערך היא איננה הנחה רלאטיביסטית אלא לכאורה אבסולוטית. האם יש מקום בבית מדרש פלוראליסטי למי שחושב שהגבר נעלה על האשה או היהודי נעלה על גוי? לא נראה לי. משמע שגם פה ישנם דוגמאטים שאותם רלאטיביסטים לא יסבלו כפירה בהם מצד מאן דהו
אהבתיאהבתי
מי סיפר לך שאני רלטיוויסט? ממש לא. לכן אני אומר: דמוקרטיה ליברלית. פירוש המונח הוא לא "הכל הולך" ולא "אין אמת", אלא מערך רחב של זכויות וחובות. כלומר כן: יש "דוגמה", למשל שהאישה שווה לגבר, נכון. למשל גם שמילת נשים היא דבר מגונה, בהחלט. לכן אם יבוא איזה מוסלמי אפריקאי ויחפוץ למול את בתו נאמר לו בפירוש: לא, זה אסור!!!
עכשיו, אותו תלמיד ישיבה שבא לבית המדרש הפלורליסטי, אם הוא חפץ לדבוק בעמדה שאמונת חכמים היא בדיוק ואך ורק מה שסיפרו לו איפה שהוא גדל, באמת יהיה לו קשה להשתלב, וכנראה הוא בכלל לא ירצה להשתלב. הוא בהחלט צריך קודם כל להכיר בכך שיש יהודים שחושבים אחרת ממנו, ושייתכן שיש בדבריהם אמת מסויימת. אם הוא מוכן לבדוק את האפשרות הזאת, אהלן וסהלן.
ואם הוא יתעקש שנשים דעתן קלה עליהן וכו', אז הוא ימצא את רגליו נדחקות הלוך ודחוק מתוך המרחב הציבורי, ויאלץ להקים לעצמו גטאות שבהם הוא יוכל (לא על חשבון המדינה) להמשיך ללמוד את תורתו החשוכה.
אהבתיאהבתי
ובכלל לא דיברתי עליך. כמו כן, בכלל לא דיברתי במישור הפוליטי – על המדינה ומה היא מאפשרת. דיברתי על אותו גיוון ביהדות שעליו אתה מדבר. וטענתי היא שגיוון כזה יכול להתקיים בחברה אחת רק כל עוד לא יותר מידי איכפת לאותה חברה מהיהדות. כלומר, ברגע שאדם מחזיק בדעה מסויימת באשר לנושא כל שהוא וברגע שאיכפת לו מנושא זה, ישנו גבול עד כמה הוא יכול להיות סובלני כלפי דעות אחרות על אותו נושא..
והתחלתי את הדיון הזה בעקבות מה שאמרת – שאין סכנה שהיהדות החדשה תהפוך לפרוטסטאנטיות:
"היהודים החדשים לא מדמיינים אפילו לרגע ששי להם את "היהדות האמיתית", כמו שאותם פרוטסטנטים האמינו. זאת המהפכה האמיתית שמתרחשת כאן: שיותר ויותר קשה ליהודים, כולל יהודים אורתודוקסים, לדבוק ברעיון שיש דרך אחת להיות יהודי. לכן אין שום סיכוי שמישהו ינסה לכפות את עמדתו (מה? שחייבים ללכת לבתי מדרש פלורליסטים? שחייבים להאזין לברי סחרוף שר ר' יהודה הלוי?) על אחרים, זה בכלל לא הכיוון. אין כאן מהפכנים.
". אז אני טוען שזה רק ענין של זמן – וכמו שההומאניזם של ארסמוס הפך ללותראניזם ואח"כ לקאלוויניזם – גם פה זה יכול לקרות. ואם זה לא יקרה, כנראה שהטרנד הזה פשוט יעבור מהעולם – ובדיעבד נגיד עליו שהיה אופנה חולפת ותו לא
אהבתיאהבתי
אני לא מסכים שלא ייתכן שאיכפת לך ממשהו ואתה סובלני לגביו. אתה מבלבל דאגה ופנאטיות. ברור שיש גבול מסויים שאם אדם יגיע אליו כבר דעתו לא תהיה דעתו, אבל השאלה היא מה המרחב שהוא מאפשר לעצמו, או עד כמה דעתו היא צרה, או עד כמה דעתו זקוקה להגנה מפני דעות אחרות, שכן אלה מסכנות את עצם קיומה. נכון שיש הרבה אורתודוקסים שדעותיהם צרות ומאויימות תדיר על ידי דעותיהם של אחרים, אבל לא כולם, וממילא, כאמור, מי שכן, אין לו מקום בציבוריות הפלורליסטית המודרנית.
כמו כן, יכול אדם שיהיה לו איכפת מאוד מעתידה של היהדות, ושהוא גם חושב שדעתו היא הנכונה לגבי איך ומה, אבל שהוא גם חושב שלא רק שאין לו שום זכות לכפות את דעתו, ושאדרבה ריבוי דעות וגיוון דעות הן תנאי חשוב גם הוא לשרידותה של היהדות.
ולגבי הפיכת הפלורליזם לפונדמנטליזם, אני חושב שאתה ממש לא בכיוון. אנחנו לא בימי הביניים, והתנאים החברתיים שונים לחלוטין מזמנם של ארסמוס וקלווין. במקום לפחד מהפיכת הפלורליזם לפונדמנטליזם בעתיד לא ידוע, בוא תדאג כבר עכשיו מהתמדתו של הפונדמנטליזם כפונדמנטליזם, למשל זה החרדי, או זה הקוקניקי הכיתתי.
אהבתיאהבתי
בכל אופן, לא ענית לי על מה ששלחתי לך אתמול
אהבתיאהבתי
דווקא יש בדבריו של דוד משהו. אמנם היהדות (בגרסא קלה ולא מחייבת) היא בון טון כרגע, אבל זה נתפס כתחביב לא מזיק לכל היותר. אין אלוהים, אין ציווים מחייבים, ולכן, גם אין רגש חזק כלפי העניין. רק עניין אינטלקטואלי שיטחי.
לכן יש מקום לטווח דעות כל כך רחב – כי זה לא באמת משנה. הצד החיובי שבדבר הוא שבאמת קשה לראות פונדמנטליזים צומח מתוך גישה כזו, בדיוק כמו שאין סכנה שחובבי רם אורן יהפכו לכת.
אהבתיאהבתי
אני מסכים שיש בעיה עם השטחיות, ובעיקר עם העובדה שהעניין הזה לא מתורגם למחויבות מוסרית, נכון.
אהבתיאהבתי
חוששני מנגיעות תלמידי החכמים המפרכסים זה את זה, אך מצד שני יש לי הסכם עם תומר שעל כל אזכור שלי ברשימותיו הריני מחוייב לגמול לו בתגובה.
מעבר לניסוחים היפים דומני שהחידוש העיקרי כאן הינו הקישור שיצר תומר בין שתי תופעות לכאורה נפרדות:
השיבה אל ארון הספרים היהודי
שבירת הדימוי ההיררכי של היהדות וגירוש האורתודוכסים ממעמדם כשומרי החומות.
לכך צריך להוסיף את הקישור הפרה-היסטורי לניסיון להקים יהדות מולאמת וממוסדת בידי בין גוריון והאקדמיה. כפי שכתב תומר, המפעל כשל ובעשורים האחרונים איבדו מדעי היהדות, מבחני התנ"ך והארכיאולוגיה, את מעמדם. השיבה ליהדות בעשור האחרון לא הטיב במאומה את מצבם. כיום שמם של רות קלדרון וארי אלון ידוע יותר מכל חוקר דגול במדעי היהדות הפורץ דרכים ומגלה כתבי יד.
ועתה לביקורת,
דומני שקשה לחלוק על התיאורים ההיסטוריים והאקטואלים שבמאמר (דספקרטיבי), אך גדר לנו תומר בקעה ביקורתית לגבי הרובד הערכי (נורמטיבי) שבדבריו. ואכן קוראיו המכורים של הבלוג בוודאי לא יתקשו לזהות את חיבתו הלא מוסתרת של תומר לתופעות אנרכיות-רוחניות. חיבה העומדת בסתירה לעובדת היותו אינטלקטואל ובחור מעמיק, שלא לדבר על זהותו הפוליטית החשובה לו מאוד.
אם ננסה לרשום את רשימת הפשעים שעליהם אהבתו של תומר אמורה להתגבר – יכלה כוחנו והם לא יכלו. אך פטור בלי כלום אי אפשר:
ראשית, חשוב לבקש אחר תקדימים היסטוריים ותוצאותיהם. כידוע עברה הפרוטסטנטיות הגרמנית, בסוף המאה ה19 והתחלת המאה ה29, תהליכי סובייקטיביות שעיקרו את כל הרובד ההיסטורי-מטאפיזי מהנצרות והותירוה כפולקלור והשראה מוסרית גרידא. תהליכים אלו, המזוהים עם שמותיהם של שליירמכר ורודולוף בולטמן, הותקפו בידי התיאולוג הפרוטנסטנטי הגדול, קרל בארת, שטען: "אם ישו לא היה השופט, כי אז הוא גם לא הגואל". לעניין מבחן התוצאה והפרספקטיבה ההיסטורית, מספיק לציין כי קרל בארת ותלמידיו טענו כי עיקור הנצרות לכדי פולוקלור הפך אותה לדת אזרחית שתפקידה מתמצה בלענות הן הן על כל שיגעון לאומי. ואכן הפרוטסטנטיות הליברלית נכנעה ללא קרב לנאצים ותמכה בכל מהלכי היטלר, בעוד דווקא הפרוטסטנטים הקנאים, קרל בארת ותלמידיו, הפגינו אומץ לב ומסירות נפש בהתנגדותם התקיפה לנאצים.
תקדים היסטורי זה אמור להוות אזהרה לכל המתלהבים משבירת הממסדים הדתיים והפיכתם לדת אזרחית.
שנית, לעצם התופעה חשוב לציין כי האדם הינו יצור היררכי במהותו ובטבעו ואי אפשר לשנות זאת. התחומים החשובים בחיינו – מוסר, אהבה, זוגיות, תרבות – מאופיינים בהיררכיה נוקשה. כולנו יודעים מי מחברנו טוב בזוגיוות ומי לא; מי מוסרי ומי לא; מהי תרבות גבוהה ומהו בידור גרידא. לעומת זאת, התחומים הלא היררכים, טעם וריח, מאופיינם בכך שאינם חשובים לנו מאוד. מכאן, כי כל ניסיון לטעון שביהדות אין יותר ופחות הינה טענה מניה וביה שיהדות משתייכת לתחום הטעם והריח ולא לתחום התרבות והערכים. היינו, היהדות לא מספיק חשובה לנו שנדאג לדרג בה.
שלישית, כאן המקום לתבוע מתומר חשבון נפש לנוכח אכזבותיו. קוראי הבלוג מכירים מן הסתם את הריטואל: רשימת מתלהבת ומשתפכת על עוד תופעה אנרכית, לעומת התנצלויות והסתייגויות אינסופיות בתגובותיו ובטוקבקיו על השטחיות הזוועתית והאווילות הפוליטית שבתופעה אותה הספיק להלל זה הרגע. אין זה תפקידי לערוך את הרשימה, אם כי מומלץ לביוגרף של תומר ליצור איתי קשר בנושא זה. אך חובתי לייצג כאן את הקוראים האומללים שהסתירות ההולכות וגוברות מטריפות עליהם את שנתם.
אהבתיאהבתי
אני חושב שבביטוי הזה קלעת בול וכללת הכל.
מהדורת האלבום היא כזו שמונעת את האפשרות לקריאה (ובטח ללימוד).
בחיי שניסיתי לקרוא את מסכת אבות של שנאן בצורה מסודרת. אבל הספר גדול פיזית וכבד ונייר הכרומו מסנוור וזה פשוט בלתי אפשרי. מקסימום אפשר לפתוח בעמוד אקראי. או להשתמש בספר כתכשיט – "ראו נא אורחים יקרים – אני רוחש כבוד ורואה חשיבות במסורת היהודית כשהיא היא מתוווכת על ידי אקדמאי בצורה פופולרית".
כאמור – יש כאן מניעה של התקרבות למסורת במסווה של רחבות אופקים וקבלת התרבות היהודית כתרבות. אבל אין כאן ניכוס חילוני ולא "התפוגגות היראה החילונית" בגלל שאין כאן דו שיח אמיתי. רק פלקט לשולחן הקפה.
והקטנות הקטנוניות הרגילות –
1. בכלל לא אהבתי את הפירוש והעריכה של שנאן. בעיני הם שיטחיים ומעליבים.
2. לומר על בורג שהוא כותב מתוך היהדות זה מעניין. אני לא משוכנע שהבן-אדם מרגיש מחוייב למסורת הלכתית. אבל הוא רואה את עצמו חלק ממסורת שכזו.
אהבתיאהבתי
אהרן היקר,
יודע צדיק נפש בהמתו. אכן, שמת לב לאמביוולנטיות שאני מפגין בטוקבקי אחרי הנחרצות שאני מחצרץ במאמרי. יפה מאוד. העניין כמובן מורכב, ואני בהחלט לא בעד דת או תרבות נטולת היררכיה. ממש לא (אם כי אני חש שההיררכיה שאני מפנטז עליה שונה לגמרי מזו שאתה היית מכפיף את כולנו תחתיה לו רק ניתן לך הכוח לעשות זאת). אני בעד שינוי ההיררכיה הנוכחית, ועל כן אהבתי לאנטינומיזם (בין אם הוא בא מרוחניות עמוקה או אמריקניזציה-גלובליזציה שטחית); אבל ברור שמתוך הכאוס יהיה חייב לעלות סדר, כמו שהיה אומר ניטשה. לעת עתה אסתפק בהוצאת המונופול על היהדות מידי האורתודוקסיה, שכן מתאב אנוכי את גאון יעקב, כמו שהיה אומר עמוס הנביא.
אורן,
גם אם הספר של שנאן לוקה בקירבה אמיתית למסורת, הרי ברור לך שהתופעה רחבה הרבה הרבה יותר ממנו. אם כבר, הוא תגובה לתופעה ולא יסוד מחולל שלה.
אהבתיאהבתי
שאני חש כאן – זה משחקים אבא ואמא בגן ילדים
לא אכנס כאן לויכוח האם שייכת יהדות ולימוד תורה באמיתות שונות
מה שכן – משפט אחד בהתיחסותך לדוד – קצת לא ברור
כתבת שאתה מצפה להלמדן הישיבתי שיבין שישנם דעות אחרות שיש בהם גם קצת אמת.
למה? לא יכול להיות שדעתו שאין אמת אחרת בדיוק כפי שלדעתך דרכו אינה אמת
אני חושב שאתה לא מתייחס בשיוון לדעת האורטודקוסיה הקלאיסת מהדעה החדשנית
האורטודוקטית לדעתך ודאי טועה ולגבי החדשנית בואו נקיים דיון
אהבתיאהבתי
אותו תלמיד ישיבה יכול לחשוב מה שהוא רוצה. אני רק אמרתי לדוד שאם אותו תלמיד חושב שלו ורק לו כל האמת, אז הוא אכן ימצא את עצמו מחוץ לבית המדרש הפלורליסטי, או מחוץ למרחב הציבורי הליברלי בכלל, זה הכל. השאלה היא לא האם אני חושב שדעתי היא האמת. את זה אני חושב. אבל אני גם מוכן לקבל את האפשרות שאני טועה, וגם מוכן לקבל את האפשרות שלא כל האמת אצלי. תלמיד הישיבה המטאפורי ההוא לא מוכן לשני אלה, ולכן הוא נשאר רק עם עצמו ועם המסכימים איתו, בגטו כיתתי חשוך.
אהבתיאהבתי
יש לי תחושה שהמרכיב היהודי בזהות שאתה משבח, הוא אותו מרכיב יהודי-לאומני של גדעון סער והמהפכה היהודית-לאומנית שלו במשרד החינוך.
אין כאן לא יהדות ולא ישראליות חדשה. מה שיש כאן זה הרבה מאוד לאומנות בשילוב עם אפסות. כנראה שבמציאות האורווליאנית שלנו, בור רוחני נתפס כרוחניות.
אהבתיאהבתי
אני מסכים איתך שהצד השני של ההתייהדות שעוברת על המדינה הוא אתנוצנטריות מכוערת, וזה באמת עצוב. אבל זו לא לאומיות (למרות שהלאומיות הישראלית תמיד היתה קשורה ליהדות).
אהבתיאהבתי
בקשר לתלמיד הישיבה ולדמוקרטיה הליברלית: קראתי פעם כתבה על פרופ' אסא כשר והכתבת הביאה שם את תשובתו לנערה דתייה ששאלה אותו מדוע כל פעם כאשר איזשהו ערך דתי מתנגש עם ערך דמוקרטי והסוגיה מובאת לבימ"ש, אז בסופו של דבר תמיד הדמוקרטיה מנצחת את הדת? והאם לא מדובר כאן בחוסר צדק מראש כלפי הדתיים?
התשובה של כשר הייתה כך: יהדות ודמוקרטיה בכלל אינן אותו סוג של ערכים: ערכים יהודיים-דתיים הן ערכיה של קבוצה אחת באוכלוסיה, יש קבוצה נוספת של יהודים חילונים וקבוצות נוספות של נוצרים, מוסלמים, דרוזים, שחורים, לבנים, הומואים, לסביות ועוד המון המון קבוצות שלכל אחת מהן תרבות משותפת וערכים משותפים שהיא מוקירה אותם מאוד.
הדמוקרטיה אינה קבוצה מהסוג הזה, היא לא מאפיינת קבוצה ספציפית באוכלוסיה שיש לה "ערכים דמוקרטים" (אם כי כמובן ישנם אנשים רבים רבים כאלה), אלא הדמוקרטיה היא *ההסדר* שמטרתו להסדיר את החיים המשותפים של כל הקבוצות השונות האלה זו לצד זו. ובפרט, להבטיח שזכויותיהן הבסיסיות של כל הקבוצות תישמרנה, שאף קבוצה- קבוצת הרוב בדרך-כלל- לא תשלול מחברי הקבוצות האחרות את זכויות האדם שלהם וכל זכות אחרת שמגיעה להם בדין.
לתייר: כמו שאמרתי קודם, כמובן שישנם אנשים רבים שמבחינתם ערכי הדמוקרטיה הם הבסיס המינימלי של אמות מידה מוסריות (זכויות אדם שיש לכל אדם מרגע שנולד, שוויון בין כל בני האדם ללא הבדל דת, גזע ומין וכד'), בוודאי ובוודאי שאנשים שהקימו בית-מדרש *פלורליסטי*, נמנים עמם, ובוודאי ובוודאי שתלמיד ישיבה שמאמין שכל האמת אצלו וכתובה בתורה, למשל, שאישה פסולה לעדות, לא ימצא את מקומו שם.
ושוב, הסיבה לכך שהוא לא ימצא את מקומו שם היא דווקא מפני שבית-המדרש הזה הוא *כן* מוסד דמוקרטי, שלא מתיר פגיעה בזכויות של קבוצות שונות באוכלוסיה (וכמובן, כל דמוקרטיה אמיתית תנסה לאפשר מקסימום חופש כל עוד זה לא פוגע בזכויות של אחרים. המטרה היא שחוקי השוויון והזכויות והיישום שלהם יהיו איתנים ומבוצרים, ועל הבסיס הזה יהיה חופש מקסימלי על כל צורותיו: חופש ביטוי, חופש דת, חופש עיסוק וכו').
"בקיצור, לדעתי אתה מבלבל בין "דמוקרטיה (ו"פלורליזם" לבין "אנרכיה" ו"הכל מותר", וזה לא המובן של דמוקרטיה, אלא "הכל חופשי והכל מותר *כל עוד אין פגיעה בזכויות היסוד של אחרים* " ובעניין הפרת זכויות של אחרים הדמוקרטיה מאוד נחרצת ומבוצרת ומטילת סנקציות ובלתי מתירנית בעליל (כמובן שזה האידאל והוא לא תמיד מתממש).
אהבתיאהבתי
אתה אומר צד שני על הדבר כולו. זה אותו דבר. זה מגיע על חשבון הישראליות. בגלל חוסר היכולת להגיע לנחלה ולחלק את הארץ.
אין כאן גם וגם. יש כאן פחות ופחות. זו יהדות של שטעטל. זו רגרסיה. אם ככה – אז למה כאן? ומי צריך מדינה בשביל זה? ההיסטוריה היהודית מלאה בכיסים כאלה בכל מיני מקומות.
איך אפשר לדבר על מרכיב יהודי אצל חסרי הגדרה? מדינה בלתי-מוגדרת ואנשים בלתי-מוגדרים חוזרים לדבר היחיד שמוגדר עבורם – התנ"ך.
הכל טוב ויפה, אבל אני לא רואה שום ייחודיות או קסם בזה שזה קורה כאן ועכשיו. אם כבר הייחודיות תהיה בכך שהתקופה הזו תהיה תקופה גדולה של עיוות וניכוס העבר למען ערכים לאומנים.
אהבתיאהבתי
דינה,
מה שאת אומרת הוא יפה, אבל העמדה שמציג אסא כשר היא כמובן מתוך השקפת העולם ההומניסטית. כלומר יהודי או מוסלמי פנאט יוכל לומר שלדעתו ההלכה או השריעה היא הדרך "להסדיר את החיים המשותפים של כל הקבוצות השונות" (כמובן, תוך מה שמבחינת ההומניסטים הוא דיכוי חמור של זכויות רוב אוטתן קבוצות).
לכן ההבחנה שחשוב לדעתי לעמוד עליה כאן היא זו שבין אמונות לחשיבה רציונלית. אמונות חייבות להישאר במסגרת הפרטית, ואילו על פי העקרונות שאנחנו מחלצים מהרציונליות אנחנו מנהלים את המרחב הציבורי. כי הרעיון הוא שבעוד שאמונות אי אפשר להעביר או לתקשר בין אנשים שונים (כי או שאני מאמין שמשה קיבל את התורה בסיני או שלא. אי אפשר להוכיח את זה) עקרונות רציונליים אפשר להסביר ולכן להעביר בין אנשים שונים. כלומר אם רק אמונות ינחו אותנו אין בעצם אפשרות של תקשורת ואי אפשר יהיה לבנות חברה מפותחת.
לרעיון הזה יש קשיים רבים, וזה ממש לא פשוט כמו שזה אולי נשמע, אבל לדעתי הוא בכל זאת נכון.
RS,
שוב, אני מסכים איתך שיש את הצד המכוער הזה, אבל אתה טועה שאתה קורא לזה לאומיות. זו אתנוצנטריות. וכן, אם זה כל מה שזה יהיה, זה לא שווה כלום.
אהבתיאהבתי
גם אם זה נכון ויש בזה משהו רוחני ולא בהכרח לאומני, אתה באמת חושב שזה מסוגל לפרוץ את המעטה האקטואלי הנוכחי? את הצייטגייסט שלנו? אני מניח שאתה מכיר את המאורעות האקטואליים האחרונים.
לי זה נראה דווקא כמו פנייה אחורה והסתגרות.
אהבתיאהבתי
דיברתי כאן רק על מסורת ומורשת (לצערי). האם זה ישרוד את הצייטגייסט? בזמן הקרוב לא. אנחנו הולכים להסתגרות וקסנופוביה כללית תוך שימוש ביהדות (בנוסף לפטריוטיות) כמפלטם של הנבלים. נכון. אבל הזמן הקרוב יעבור תוך שנים ספורות (לפחות אני מאוד מקווה). ואז תיפתח המערכה על אופיה של היהדות בארץ.
אהבתיאהבתי
ל RS, כשאתה אומר צייטגייסט אתה מתכוון לצייטגייסט של העיתונות, הטלוויזיה, האקדמיה, הכנסת, החברות הגדולות והותיקות. כל הדברים שאשר עידן קורא להם דינוזאורים.
באינטרנט הצייטגייסט אחר, והטכנולוגיות החדשות משתלטות במהירות הולכת וגוברת על כל חלקה.
אם אתה רוצה להטיל ספק באינטרנט, תחשוב שהספריה הגדולה באלכסנדריה היא כלום לעומתו. תחשוב גם על זה שהדבר הראשון שהגיבור של אלטנוילנד אומר בספר הוא נאום הלל ללוחות המודעות של המאה ה19. אם היה לו אינטרנט הוא היה פותח את הספר בנאום עליו. גם במדינת היהודים הרצל אומר שהצינות מתאפשרת בזכות המהפכות הטכנולוגיות. בזכות מהפכת המידע היא תתאפשר מחדש.
אהבתיאהבתי
גם לי נראה שהדגשת הישראליות שמתבטאת בכותרות כמו "פירוש ישראלי חדש" לא מוציאה את היהדות מידי האורתודוקסיה, אלא מכפיפה את הישראליות ליהדות. יש משהו שרלוונטי ללא-יהודים בפירוש ה"ישראלי" החדש הזה?
אהבתיאהבתי
תומר, תודה על הפוסט, עם ההתייחסות המעניינת לסיבתן ולתוצאותיהן של 'אלבומי היהדות' וספרי הקפה החדשים. לעניות דעתי יש הבדל חד בין רצונם המסחרי של מו"לים לקלוע לטעמו של ציבור 'מסורתי\דתי' לבין רצונם של מחברים המבקשים לבסס יהדות פלורליסטית ופרומה יותר. כך גם יש הבדל חד בין אלבומי יהדות מתקתקה נוסח שאול מייזליש או הרב לאו, לבין ספרים חתרניים דוגמת סידור אבי חי (דוגמה קלה) או ההגדה הקיבוצית לבית מדרשת אורנים. הפוטנציאל החתרני הזה, ובשמו המפורש: שבירת המונופול האורתודוכסי על היהדות – פה טמון הגרעין שאני לפחות מתפלל (אבל למי? אוי למי?) להצלחתו והשפעתו.
היכן הוא משיח לישראל? הוא יושב בשערי רומי, אלבום קפה לרגליו – ורק ממתין לנו.
אהבתיאהבתי