בארץ, כידוע, אין ממש חדשות חוץ, ולכן מה שדיווחתי עליו בקצרה כאן לא זוכה לסיקור, גם כשהוא הופך לסיפור הגדול ביותר בעולם הנוצרי בעשור האחרון, אם לא מעבר לזה (ההתייחסות היחידה שמצאתי היתה של יואב קרני בגלובס ובבלוגו). רק כדי לסבר את האוזן: ה- National Catholic Reporter מכנה את המצב "המשבר הממסדי הגדול ביותר זה עשרות שנים, ואולי הגדול ביותר בהיסטוריה של הכנסייה" (מה, יותר גדול מהפיצול בין מזרח למערב? יותר גדול מהאפיפיורות באוויניון? יותר גדול מהרפורמציה? לא נורא, זה עדיין גדול מספיק), ראש הכנסייה האנגליקנית ניצל את ההזדמנות ואמר שהכנסייה הקתולית "איבדה כל אמינות", מדברים על "ווטרגייט של הכנסיה, והאפיפיור הוא ניקסון", ומכל עבר נשמעות קריאות להתפטרותו של הוד קדושתו. למעשה הכנסייה מרגישה כל כך מותקפת עד שהשוותה את הביקורת עליה לרדיפת היהודים בעבר (מה שכמובן רומז לכך שהיהודים אשמים בנרדפותם).
שכן המדובר הוא בגילויים החדשים על פרשות ההתעללות המינית של כמרים בנערים. כלומר, כבר ידענו על אלפי (כן, אלפי) מקרים של ניצול מיני, וכבר ידענו שהכנסייה היתה נוהגת לא להסגיר כמרים מתעללים למשטרה אלא להעביר אותם ממחוז למחוז, וכך למעשה לאפשר להם לפגוע בשכבה חדשה של ילדים. ידענו גם על ההכחשות השקריות של הכנסייה וידענו על ההתנצלויות שלה אחרי שנחשפו פרטים.
מה שלא ידענו הוא שרצינגר עצמו, בהיותו ארכיבישוף של מינכן, הסכים לקבל לתחום אחריותו ולא להסגיר למשטרה כומר שאילץ ילד בן 11 לבצע בו מין אורלי, ובמקרה אחר לא הסגיר למשטרה כומר שהתגלה שניצל מינית מאתיים ילדים חרשים שהיו תחת אחריותו. ובמקרה אחר לא הסגיר למשטרה כומר שהתגלה שניצל מינית מאתיים ילדים חרשים שהיו תחת אחריותו. כתבתי פעמיים כי קשה להאמין בזה כמעט כמו שקשה להאמין בשילוש הקדוש. ויחד עם זה, זה נכון. Credo Quia Absurdum.
כלומר מסתבר שלבד מזה שבמשך שנים הכנסייה הקתולית היתה למעשה רשת הפדופילים הגדולה בעולם, הקרדינל יוזף קצינגר נטל בה את חלקו, כמתחייב מתפקידו הרם. ואל תחשבו שרצינגר לא יודע להעיף אנשים מהכנסייה כשהוא רוצה. במשך שנים הרי היה רצינגר התיאולוג הבכיר, האחראי על הדוגמה, ובמסגרת תפקידו לא היסס לבעוט לעזאזל כמה וכמה כמרים-תיאולוגים פרוגרסיבים וליברלים (שרידים מהמהפכה של כינוס מועצת "ותיקן 2" בתחילת שנות השישים – רצינגר חושב שהכנסייה הלכה יותר מדי רחוק לכיוון הליברלי שם), ידע למשל להעניש כמרים שקיימו מיסה בתהלוכה למען השלום, ועל פי המאמר הזה גם לא היסס לפעול בנחישות נגד נזירות שערערו במעשיהן את החרם הקתולי על אמצעי מניעה (כנראה באפריקה ובדרום אמריקה), הסמכת נשים ככמרים, או קתולים שתמכו בנישואים חד-מיניים. כל אלה זכו לטעום משבטו. אבל כנגד אחד מהחבר'ה שניצל מינית נערי מקהלה פתאום התגלה שהוא כולו מלא חמלה ומחילה נוצרית.
אף אחד לא יכול להכריח את האפיפיור להתפטר, שכן כנציגו של ישו עלי אדמות אין אדם או גוף שנמצא מעליו. הוא יכול להחליט לפרוש, אבל מומחים קובעים שזה בניגוד גמור לאופיו של האיש. הבעיה היא שגם המצב הנוכחי הוא בניגוד גמור לאופיו, או לפחות ליומרותיו: רצינגר נתפס כמי שהיה אמור להחזיר את הכנסייה הקתולית לזוהרה השמרני כך שתשמש כמגדלור של מוסריות. הכוונה היתה להיות הסמן הקיצוני של הטוב והראוי בכך שיודגש יותר מתמיד מה אסור (הפלות, הומוסקסואליות, המתת חסד, קונדומים) על רקע החברה הפוסטמודרנית שנמצאת במשבר ערכי.
כפי שכותב כאן הכומר (הסורר) ריצ'רד מק'בריין רצינגר עשה הכל כדי לבדל ולהעלות את הכנסייה מעל להמונים, מוסרית אבל גם ליתורגית (כשהחזיר את הלטינית למיסה), אבל היוזמות האלה לא יכולות להימשך מבלי שהאפיפיור זוכה למוניטין או להוקרה מצד הקרדינלים (על הציבור ויתרו מזמן). אז נכון שרוב הקרדינלים, אחרי שדאג לכך עוד בתקופת יוחנן פאולוס השני (גם יוחנן פאולוס עצמו היה שמרן), הם היום שמרנים כמוהו, אבל כרגע מדובר, כמו שאומרים, בברווז קתולי צולע.
ושוב אני שואל: איפה פורום תקנה כשצריך אותו? ועוד שאלה: האם עצם ההיררכיה בכנסייה הקתולית מונעת מראשיה מגע עם הציבור שלהם, ולכן אוטמת אותם מפני המוסר האנושי הפשוט (ואף ההגיון)? או האם מסע הטיהורים שערך בתיאולוגים וקרדינלים ליברלים מנע ממנו ומהכנסייה ביקורת והפרייה פנימית שבלעדיה הוא אכן דומה לסטאלין ללא קציניו ערב הפלישה הנאצית? ובעיקר: כמה זמן ייקח לו להבין שהוא חייב לצאת ולהודות במה שקרה, לבקש סליחה, אולי אף לפנות את מקומו? אולי כדאי שינסה לשאול את עצמו: What Would Jesus Do???
ובינתיים, אצל מרן
את סדר פסח עשיתי במה שאפשר לכנות נגזרת של אחת ממשפחות האצולה של הציונות הדתית, והיה לי נעים וטוב מאוד. הסדר היה כמובן כהלכתו, וורטים עפו לכל הכיוונים, חולצות מגוהצות האירו כזוהר הרקיע, וכאילו כדי להשלים את אווירת החג מצאתי למחרת בבוקר על השולחן בדירה שלנתי בה את גליון החג של עיתון "בקהילה", שהוא שבועון חרדי נפוץ, ושאת שערו של מוספו "קולות בקהילה" (651, 25/3/10) עיטרה תמונה גדולה של הרב עובדיה יוסף. הנה היא סרוקה:
התנוחה של הרב עובדיה בעצם אומרת את כל מה שכתוב עליו בפנים, אבל בכל זאת אביא כמה ציטוטים. הכתבה עליו, "הביאני המלך חדריו" מאת הרב יעקב ב. פרידמן, היא כרוניקה של ביקור של הכתב בביתו (כלומר ב"ממלכתו התורנית", ב"קודש פנימה", וכמובן ב"קודש הקודשים") ורשמיו משם. לומר על הכתבה שהיא מפרגנת יהיה להכפיש ולבזות אותה. זו אפילו לא כתבת יח"צ של סלב שמגלה שהוא הומו לכבוד אלבומו החדש. זו כתבת מסז', כתבת פולחן – זו כתבה הגיוגרפית. הכתב מתמוגג ומשתפך סביב דמותו של עובדיה, ואילו הרב כלל אינו מתייחס אליו, ולא אומר מילה לאורך תשעה דפים של טקסט ותמונות.
אביא ציטוטים נבחרים מהכתוב, שכן לבד מיופים הפיוטי הם יכולים לגלות לנו משהו על עולם הערכים והאידיאלים של ציבור קוראי "בקהילה". בציטוטים מובאים בצורה כרונולוגית על פי סדר הופעתם בכתבה, וההדגשים והפיסוק המוזר במקור.
כאשר שואל הכתב את אחד מבניו של הרב על לימודו, עונה לו זה:
"הרב", הוא מסביר לי כמלמד דרדקי, "אינו לומד הלכות אבלות. כשהוא עוסק בנושא זה הוא עובר לחיות בענייני אבלות. רק שם, ספון כל-חלב וכל-דם במעמקיה של הסוגיה הזו לענפיה – הוא מרגיש באמת באמת 'בבית'. שום עניין אין בו די חשיבות כדי להסיט את דעתו מהסוגיה 'שלו'."
בתו של הרב מספרת:
"זיכרון הילדות החריף ביותר הזכור לי מאבא", אמרה לי מאוחר יותר בתו הרבנית בוטבול, "כשהוא יושב בחדרו בלילות החורף, בקור הנורא, זה היה בימים שעדיין לא היה לו די ממון להסקה, עטוף עד ראשו בשתי שמיכות בלויות, ועוסק בתורה באישון הלילות עד כלות הכוחות…".
והנה האווירה בחדר הלימוד כיום:
דממה מופלאה רוחשת בחדר. הרשרוש היחיד הנשמע מפעם לפעם הוא דפדוף דפי הספרים, והניירות שהרב מגיש לשני עוזריו, ובהם המשימות שהוא מבקש מהם. […] הייתי המום: אנשים נכנסו לחדרו, ואנשים יצאו. טלפונים צרצרו בסביבה, והרב אינו רואה ואינו שומע. עיניו ממשיכות לינוק כמוכות צמא את שורות ה'חקרי לב', ה'ישועות יעקב', המהרי"ט, בצמא שלעולם לא יידע רוויה… שלווה נדירה, ומעין שלמות נפשית מרהיבה נוגהת בעיניו, ובכל אחד מרמ"ח אברי גופו שכאילו מכריזים כאן, בהדרת קודש האופפת את הבית: "עשיתי ככל מצוותך אשר ציוויתני".
אבל גם היום הרב לא לומד בנוחות:
כורסאות הפאר הפזורות ברחבי הבית – לא נועדו לצרכיו של הרב, אלא להזין את אהבת התורה הבוערת של יהודים, המתרפקים למרגלות החמה המלהטת. הם מבקשים להתכבד בו דרך כורסאות הפאר. העולם כולו ניזון מהפאר הרבני הזה, והגר"ע [= הגאון רבי עובדיה] יוסף עצמו די לו בספסלי נובהרדוק מוסאיוף ו'שושנים לדוד', שבהם השחיר את שיניו בעמלו.
והנה אנקדוטה מרנינה במיוחד:
בגיל צעיר יותר, כשהרב נסע באוטובוס, והיה שקוע כל חלב וכל דם בסוגיה, הבחין לפתע בגב' הרה המתקשה לעמוד באוטובוס, ליד מקום מושבו. הוא הזדרז לקום ולפנות לגברת את מקומו. הגב', בתו הרבנית יפה, הייתה המומה כשקלטה לתדהמתה, שאבא לא הבחין בה.
ועוד אחת, לא פחות מלבבת:
זכור לי, כאשר הייתי ילד, היה אבא נוהג להאכיל אותי ואת אחיי מדי פעם ארוחת ערב. ביד אחת היה מחזיק הכף, וביד השניה גמרא שבה עיין תוך כדי האכלה. בתור ילד קטן עשתה עלי הנהגה זו רושם עז. הזיכרון הזה מלווה אותי למעלה מיובל שנים…
אבל תלמוד תורה לא רק מרחיק את הרב ממשפחתו, אלא מקורות נוספים של בזבוז זמן וכאב:
"מעולם", אומרים לי בני המשפחה, "לא אירע שהרב ישן יותר משעה רצופה".
או
היתה שעת דמדומים בלשכת פרופסור רייך המחלקה הכירורגית ב'הדסה'. היתה מצוקה אמיתית בעיניו כשאמר: "אבא שלכם אדם גדול. קשה לי להכאיב לו מדיי. מצד שני, בגלל מצבו, אי אפשר לבצע את הטיפול בהרדמה… הטיפול קריטי. אל תיבהלו אם תשמעו צרחות מחדר הטיפולים…". רבי דוד, הבן, ניגש לאבא, והכין אותו בעדינות. האב הניף יד בביטול. "למה יהיה קשה? הרופא יעסוק במלאכתו, אני במלאכתי… יש לי בירור הלכתי בדין 'שליח לדבר עבירה', שיעסיק את דעתי". בתום הטיפול הקשה, נכנס רבי דוד לחדרו של אבא, ועורר אותו מעיונו. "למה", השתומם רבי עובדיה יוסף כשהבחין בו, "למה הרופאים מתמהמהים, למה עוד לא התחיל הטיפול!…".
זה יספיק. מהי אם כן דמותו של הגר"ע יוסף כפי שהיא עולה מהכתוב? מה חשוב לרב? נדמה לי שבמילה אחת ניתן לומר: התורה. ובשתי מילים: רק התורה. הרב לא שם לב לרעשים, לא שם לב למשפחתו, לא שם לב אף לגופו, וזאת כי הוא שם לב ומרוכז כולו רק בדבר אחד, והוא לימוד התורה. במהלך הכתבה הולך הדבר ומתברר בהדרגה: לרב עובדיה יוסף איכפת מדבר אחד ומדבר אחד בלבד, ואף את עצמו יקריב על מזבח התורה.
יש בזה כמובן יופי מסויים, אותו היופי שיש בכל פנאטיות, אותו היופי שמושך אותנו לרעיונות חדים וברורים ולהכרעות הירואיות שמסכנות הכל עבור עקרון אחד, להתגייסותו של אדם, כל כולו, לטובת מבע מוצק אחד מתוך המציאות הנוזלית והחמקמקה. כן, יש בזה יופי. אבל, במחילה מהרב הגאון, זו לא דרכה של תורה. שכן יש כאן למעשה התנתקות מהעולם החי, בריחה מהמציאות. יש כאן קידוש של עולם דמיוני, "טהור" לכאורה, על חשבון עולמנו זה, על כל פניו.
אף יותר מזה: יש כאן מעין דואליזם סגפני שמאפיין יותר חלק מהזרמים מדתות המזרח ואת הנצרות, בו מוצבים זה מול זה הרוח והחומר, ואנחנו מתבקשים לברוח אל הראשונה ולהפרד מהאחרון. כך ממש מתאר העורך בכותרת המשנה של הכתבה את עמלו של הרב עובדיה: "ההתנתקות מאדמת החומר אל פסגות עמל התורה". התורה היא רוח, והיא נפרדת לכאורה מהחומר, מהאדמה.
תאמרו אולי: טוב, אדם במעמדו ועם כשרונו של הרב עובדיה רצוי לו להתנתק, שכן בכך (בלימודו, בפסיקותיו) הוא מביא ברכה לרבים, לחסידיו שאינם מנותקים. אולם האם יכול אדם שמנותק מהעולם באמת להביא ברכה לעולם? האם יכול אדם שלא רואה את ילדיו באמת לדאוג לחסידיו? אני חושב שלא. אבל היי, אולי כדאי לשאול את האפיפיור.
נספח:
מסופר על ר' שניאור זלמן מלאדי שהיה לומד תורה בחדרו, כאשר בחדר שני למד בנו, דוב בער שניאורי. בחדר שלישי התחיל פתאום לבכות נכדו של רש"ז ובנו של דוב בער. האדמו"ר הזקן ניגש לתינוק הבוכה, הרים אותו, טיפל בו, הרגיע אותו והחזירו למיטתו. אחר כך ניגש אל בנו והוכיח אותו על שלא קם מלימודו כדי לטפל בבנו, שכן תלמוד תורה שבגינו אין שומעים בכי של תינוק אינו תלמוד תורה ראוי.
לולאת האל 
מזל טוב על המעבר ועל הבלוג היפה. וחג שמח!!
כאן (צרפת) סיפורי האפיפיור כמובן בעמוד הראשון של העיתונים כבר זמן מה, וגם תגובות הנגד של הקתולים מעוררות מצידן סערה, בייחוד זו של רניירו קנטלמסה שקרא בדרשה של יום שישי הקדוש (לפני יומיים) מכתב של "חבר יהודי" ובו השווה את הרדיפות אחרי האפיפיור לרדיפות האנטישמיות…
יש לקתולים הרבה "פורומי תקנה", וכמרים וארגונים שיוצאים באופן ישיר נגד האפיפיור, אבל המבנה ההירארכי הקשיח יחסית של הכנסייה הקתולית מחליש במידה ניכרת את כוחם. החלק השני, על הרב עובדיה יוסף, מצביע על כך שגם בחלקים מסוימים ביהדות האורתודוקסית אנו מוצאים כיסים של התפיסה של הרב כעליון מבחינה רוחנית על עדר תלמידיו מאמיניו (תפיסה שאינה קיימת בספרות הרבנית הקלאסית). מכאן עד לקיומה של הירארכיה קשיחה וחוסר יכולת לשינוי מלמטה.
אהבתיאהבתי
תודה רון,
אכן, יש כאן (אצל הרב עובדיה, או בכל מני "מועצת חכמי התורה) משום ניסיון ליצור פירמידה היררכית קשיחה, שמדמה את הקתוליות לא רק בדואליזם הזה של בשר-רוח שכתבתי עליו, ושמצד אחד הוא מובן, אבל מצד שני באמת לא בריא. אם כי, למזלנו כאן, מכיוון שהדבר לא מוסד מעולם (כפי שאתה אומר זה ממש זר לתפיסה הרבנית הלקאסית), זה לא כל כך הולך – תמיד תהיה קבוצת רבנים אחרת שתערער על הבכירות של הראשונה… חג שמח גם לך!
אהבתיאהבתי
מזל טוב על המעבר. העיצוב החדש מקסים
אהבתיאהבתי
רק רציתי לאחל מזל טוב על המלבושים החדשים.
אני גם מוצא את עצמי נמשך לאותה 'פנאטיות'. מוקסם מהאופן בו אנשים מוכנים להקדיש את עצמם לעיסוק שאין בו דבר מלבד העיוני. לא שוכח איך אחת מעמיתותיי לעבודה הביטה בי בתמיהה גמורה כשסיפרתי לה על שנותיי בישיבה והכריזה כי לימוד שאין בסופו קבלת תואר (ובסופו משרה מכניסה) – מופרך בעיניה.
[אמנם כשהייתי בעצמי חלק מאותו עולם ישיבתי, חשתי פעמים רבות סלידה אל מול מה שנראה כניתוק מוחלט בין דקדקני האותיות לבין האנשים שהילכו בינותיהם.]
כךאוכך, הסיפור (האהוב עלי עוד מילדותי החבדית) על הרש"ז מליאדי ונכדו ממשיך להיות אהוב ורלוונטי. תודה!
אהבתיאהבתי
ברכות על המעבר, הנספח מדגיש היטב את הנקודה. ואולי יש הבדל בין חסידים לבין הספרדים כמו ההבדל בין הבבלי לירושלמי לגבי היחס בין עולם הזה לבין לימוד תורה?
אהבתיאהבתי
אריאל, אני חושב שזה לא עניין ספרדי, אלא ליטאי. הרב עובדיה מחקה כאן את דרכי הליטאים (או שמא הכתב הליטאי לעיתון הליטאי מנסה להראות שכך). לא מזמן גם שמעתי את אבישי בן חיים מספר ב"לונדון וקירשנבאום" על ביוגרפיה חדשה של הרב אליישיב בה מסופר שהוא לא היה זוכר את שמות ילדיו (כי היה שקוע בתורה, מן הסתם).
ותודה למברכים!
אהבתיאהבתי
בענין האפיפיור: בענין מה שנאמר עליו שהוא "שמרן" – טוב, זה ענין יחסי. למשל האתר הזה http://www.traditio.com/ לא יסכים. זכורני שבתור ילד במונטריאול הלכתי למיסה בבזיליקת נוטר-דאם בציפיה לראות משהו שדומה למה שרואים בסרטים: נרות, וקטורת, ואפילה, ולטינית, ומקהלה שרה וכן הלאה. בסוף בא כומר עם שני עוזרים מאחורי המזבח ובאופן עניני ויבש לגמרי אמר את הטקסט בצרפתית למען שלוש, ארבע אנשים, אחר כך עבר בין כולנו ולחץ לנו את היד ובירך אותנו בשלום והמשיך לעיסוקיו…. זה סוג הדברים שהורגים אותי: אובדן הטקסיות, הקסם, ההדר, ההוד, המיסתורין – וזה פועל יוצא של אובדן ההירארכיה – הדיסטאנס. גם המצעדים הצבאיים יותר ויותר נראים ככה (אצלנו בישראל בכלל אף פעם לא היה את זה – אז פה לא מבכים על האובדן הזה).
ובענין הרב עובדיה: זכורני שפעם אחד הרבנים בישיבה שלי התהדר שבהיותו בחור צעיר בישיבה הוא לא הכיר את שמו של מי שישב לידו באופן קבוע בבית המדרש. תיקון: טוב, לא ממש התהדר, אלא אמר משהו בסגנון הבא: "אני, כשהייתי בישיבה….אבל אתם, אתם אל תיהיו ככה" יעני – כאילו היכה על חטא – אבל הכאות על חטא כאלו הן התהדרות במסווה
אהבתיאהבתי
וברכות לרגל המעבר, כמובן!
אהבתיאהבתי
ברכות תומר, נראה אחלה…
בקשר לכנסיה, התייחסות של פזוליני לעולם הכנסייה:
http://www.notes.co.il/hoolly/66368.asp
אהבתיאהבתי
העולם הוא כטל! אכן, העולם הוא כטל! אבל!!!1
אהבתיאהבתי
תומר,
מברוק על הדירה החדשה, המרחיבה דעתו של אדם.
לרשימת חטאיו של רצינגר הייתי מוסיף במקום מכובד את הצנזורה שהטיל על אנטוני דה-מלו, הכומר החביב מגואה שדיבר דברי אלוהים חיים, והקרדינל ראש האינקוויזיציה הכריח אותו לכתוב בראש ספריו שהדברים מכוונים לבני דתות אחרות ולא לנוצרים טובים.
אהבתיאהבתי
ברכות על העיצוב החדש והמרנין!
הסיפור על רש"ז מצוטט באופן חלקי, אני שמעתי את הסיפור הזה עם אותו הלקח משמו של הרב עמיטל. זכור לי (ובעז"ה אשתדל לבדוק זאת) שבהמשך הסיפור (המקורי) רש"ז אומר לבנו שגם כשאדם לומד הוא צריך לשמוע את הקולות שמסביבו, כדוגמא רש"ז אומר שהוא שומע את קול צעדיו של העכביש על השולחן. כלומר הסיפור לא מדגים לימוד ששומע קולו של תינוק בוכה בהכרח, אלא מצב נפשי שבו אפשר להיות מרוכז כל כולך במשהו אחד ועדיין לשמוע את הקולות הכי דקים של הקיום. אולי המילה מדיטציה מתאימה פה אבל אני לא בטוח.
בכל מקרה, כולי האי ואולי ועד שלא אבדוק את הסיפור במקורו אני לא לגמרי בטוח בהשערתי.
אהבתיאהבתי
תודה נעם,
האמת היא שחיפשתי את הסיפור ב"אור הגנוז" של בובר, אבל לא מצאתי אותו שם, למרות שאני זוכר שראיתי אותו שם בעבר. אם תמצא נוסח "רשמי", הבא אותו.
אהבתיאהבתי
חכם הודי מזרם הבְּהַקְתי אמר: "מי שאינו קשור לדבר, ובו בזמן נכון לקבל כל דבר שקשור לאלוהים (או מקדם לעברו), הרי שהתעלה באמת מעל ארציות. לעומת זאת, מי שדוחה את העולם, מבלי להבין כיצד זה מתקשר לאל, הרי פרישותו אינה מושלמת."
אהבתיאהבתי
תומר,
את הקושיה שלך על הרב עובדיה, בסופו של דבר ניתן להקשות על כל עולם התורה החל מבית שני, בה לימוד התורה הופך להיות הדרך העיקרית לפגוש את אלוהים. השאר זה רק ניואנסים(אולי אני מגזים אבל יש בהחלט צד כזה).
הכרעת אנשי כנסת הגדולה בעקבות כשלון העם מול האליליות היתה ליצור דואליות, או לכל הפחות היררכיה ברורה ונוקשה בין התורה והחיים. כיוון שלא הצלחנו לפגוש בצורה נקייה את אלוהים דרך החיים, פועלים בדרך אחרת לתקופת ביניים, מעכשיו התורה('האמת') לעצמה במרכז, כל השאר מיישר קו.
כיום רבים מבקשים 'לחדש ימינו כקדם', להחזיר את התורה אל תוך החיים, ולבטל אט אט את הדואליות, שלא הייתה אלא הדרכת ביניים חינוכית. אני שותף לבקשה זו, אם כי בקצב נכון.
ברור שהרב עובדיה ותלמידיו, אינם חווים בקשה זו, תורתם היא תורת הגלות. לכן קשה לעכל סגנון כזה.
אהבתיאהבתי
ברכות על המעבר, ועוד יותר, על המשך כתיבת רשומות מרתקות, משכילות ומושכלות. כה לחי.
בהקשר של הרב עובדיה, אני חושב שהביקורת מופנית לצד הלא-נכון: הרב עובדיה, אם לשפוט לפי מעשיו, בהחלט מצוי גם מחוץ לעולמה של תורה. מעורבותו בפוליטיקה, למשל, היא מן המפורסמות. ובכל מקרה, אי-אפשר ללמוד על כך מן הכתבה, כפי שאי-אפשר ללמוד על חייו של קדוש מן ההגיוגרפיה שלו. השאלה היא מדוע *הציבור* רוצה לצייר לעצמו כך את עובדיה: מדוע החרדים רוצים לתפוס את מנהיגיהם כמנותקים לחלוטין מן העולם החומרי והיומיומי?
נדמה לי שהתשובה לכך כפולה. ראשית, כיוון שזהו האידיאל סביבו בנויה החברה החרדית: הגבר המקדיש את כל עיתותיו אך ורק ללימוד תורה. לכן קידוש, חוזר ונשנה, של אידיאל זה הוא בנפשה של החברה החרדית. ראיה נהדרת לכך היא ספרי ילדים חרדים ומוספי הילדים של העיתונים החרדים: הרבניות מתוארות כרחמניות בנות-רחמניות; הרבנים כלמדנים בני-למדנים; אלה גם אלו מתוארים כקדושים מעונים.
שנית, כיוון שאנשים "המתרפקים למרגלות החמה המלהטת" נוטלים חלק בפולחן – מפורש עד כדי עבודת אלילים – של מנהיגיהם, ולשם פולחן שכזה נדרש לצייר את המנהיגים כעל-אנושיים. כאן המטרה היא הצדקת המבנה ההיררכי הנוקשה של החברה החרדית.
אהבתיאהבתי
אדם תודה,
ונכון, בעצם הכתבה מספרת פחות על הרב עובדיה ויותר על הערכים והאידיאלים של הכותב ושל הקוראים. למשל בקשר לפוליטיקה, לפחות על פי הכתבה הוא מקדיש לעניין רבע שעה בכל יום…
אהבתיאהבתי
אין מה לדאוג – זה בוודאי על חשבון שעת השינה.
אהבתיאהבתי
יש גם ימים שהוא קם שעה קודם.
אהבתיאהבתי
דבר אחד שתואר בכתבה כבר לא יקרה לכבוד הרב (וחבריו) בעת נסיעה באוטובוס בירושלים – הוא לא יצטרך לפנות מקום לצעירה הרה. היא תכנס בשקט בדלת האחורית לחלק האחורי של האוטובוס.
אהבתיאהבתי
הנה הסיפור המקורי על רש"ז ונכדו, כפי שנשלח אלי:
הסיפור מספר על האדמו"ר הזקן והאדמו"ר האמצעי, שהיו באותו בית ונפל תינוק, שהיה בחדרו של האמצעי, מן העריסה ובכה ולא הרגיש האמצעי בבכי. אולם דווקא האדמו"ר הזקן שישב בחדר אחר שמע את צעקת התינוק, ניגש אליו, הרגיעו והשכיבו בעריסה וחזר לחדרו. לאחר זמן אמר האב לבן:
אַז ווי טיף מען זאל זיין אריינגעטאָן אין די העכסטע ענינים, דארף מאן אָבער שטענדיק דער הערן דעם געוויין פון אַ אידיש קינד (- כמה שיהודי יהיה עמוק בענינים הכי נעלים – צריכים לשמוע את הבכי של ילד יהודי)
אגרות קודש (רמ"מ), כב, עמ' שסו.
אהבתיאהבתי
המטפלת של בתי, יוצאת קיבוץ חוזרת בתשובה מהסוג האנתרופודוסי, סיפרה לי היום שהרבובדיה מורה לאכול איזו מנת אורז או ככה לפני תחילת הסדר כדי להעביר אותו בסבבה ולא לחכות עצבנים לאוכל. זה דווקא מצא חן בעיני, הפרגמטיות ההגיונית והארצית הזאת בתוך כל ההיסטריה(לא שיש לי מי יודע מה בעד הרב עובדיה, שפיו באמת מפיק מרגליות בענייני דיומא ובענייני ערבים וכאלה. אבל ככה הוא קיבל אצלי איזו נקודה).
אהבתיאהבתי
יסמין, לרב עובדיה יש הרבה פסיקות שנוטות לפרגמטיקה, וזה מבאמת עומד בניגוד לדמות שמצטיירת מהמאמר. הוא עוסק הרבה בשחרור עגונות, וידועה כמובן הפסיקה שלו שמותר לוותר על שטחים תמורת שלום.
אהבתיאהבתי
מעניין להשוות את הכתבה שהבאת על הרב עובדיה לכתבה הזאת על הרב מרדכי אליהו
http://www.myim.co.il/main.php?mod=newsOpen&articleID=786
לכאורה שני הרבנים דומים מאד (גם חיצונית וגם פנימית) ואמורים לשקף פחות או יותר אותה מערכת ערכים אבל מעניין שהכתבה על הרב מרדכי אליהו ממש 180 מעלות ממה שהבאת על הר עובדיה. פה לא מספרים על הרב ששקוע רק בתורה אלא להפך על הרב שעוזר לבנו להרכיב תופים ושיש לו חוש טכני מעולה…
פה הילדים מתגאים דווקא בכך שאבא שלהם הכי אוהב לבלות עם ילדים קטנים…
מעניין אם ההבדל הוא באישיותם של הרבנים השונים או פשוט במערכת הערכים של הכותבים והמספרים. צריך לשים לב שהכתבה על הרב עובדיה התפרסמה בעיתון חרדי ועל הרב אליהו בעלון ציוני דתי ככה שהאידאל טייפ הרבני שונה בשני המגזרים.
אהבתיאהבתי
תודה רבה.
אני חושב שהמשפט האחרון שלך אומר הכל. ודאי גם אישיותם של הרבנים שונה והמודלים שהם מנסים לחקות שונים, אבל בכתבות כאלה, בהיותן הגיוגרפיות יותר מאשר נאמנות למציאות, משתקפים היטב הערכים של הכותב והקריאה הנורמטיבית מהקוראים. כך שבאמת מעניין להשוות בין האידיאל טפוסים השונים של "הרב הגדול" אצל החרדים והציונים-דתיים.
אהבתיאהבתי
עכשיו קראתי עוד פעם את הכתבה על הרב אליהו וקלטתי שפספסתי את הנקודה העיקרית שם: זה לא רק שהוא עוזר לילד שלו להרכיב מערכת תופים אלא שהוא הפסיק שיעור תורה בשביל זה! וזה מסופר כסיפור מופת שפותח את הכתבה ולא כסתם אנקדוטה משעשעת.הרב עובדיה לא יכול להפסיק את הלימוד גם כדי להאכיל את הילדה והרב אליהו מפסיק את הלימוד כדי לסחוב תופים… אכן אידאל טייפ רבני שונה לחלוטין…
האמת שההתנהגות של הרב עובדיה צריכה להיות מוסברת במסגרת הדרשה:
(ערובין כב א): במי אתה מוצא דברי תורה? במי שמשים עצמו אכזרי על בניו כעורב. כמו רב אדא בר מתנא שהיה הולך לבית המדרש, ואמרה לו אשתו: ילדיך מה אעשה להם? והשיב לו: איכא קורמי (ירקות )באגמא
הסתכלתי גם פה http://www.02net.co.il/Site/templates/inPage.asp?catID=1&subID=19&docID=5169 ומצאתי כמה סיפורים דומים על הרב עובדיה.
הרב עטייה קיבל החלטה להצמיד לעובדיה יוסף אבטחה. הוא קרא לאבטחה "ליווי". הוחלט לרתום לתפקיד המאבטח הצמוד את בן ציון אבא שאול. הרב עטייה פנה אל אבא שאול והסביר לו: "תראה, הבחור הוא משהו מיוחד, הוא לא נמצא כל הזמן בעולם שלנו. השבוע כמעט נדרס בשעה שחצה את הכביש בלי להסתכל לאן הוא הולך. הוא פשוט היה שקוע בקריאת ספר גמרא. אחד כזה, חייבים ללוות. חוץ מזה, אני לא צריך לספר לך כמה לא אוהבים את השמעת הדעות של הבחור הזה בישיבה ומחוץ לה.
ומהדייטים שלו עם אשתו לעתיד:
מרגלית סיפרה לחברותיה, כי נראה לה שבמהלך הפגישות הרב עובדיה יוסף לא מקשיב לה. הוא מהנהן בראשו ומאוחר יותר התנצל שלא הקשיב לדבריה כי שקע בסוגיה הלכתית. למרות זאת, היא הסכימה לצאת אתו, כי חיפשה מישהו עם ייעוד בחיים.
מצד שני- בכל חג ביטא זר פורח את אהבת התלמיד החכם לאשתו המסורה. לבד, בחדר המיטות, הוא איחל למרגלית שעמלה קשה בהכנת הבית ליום המנוחה הקדוש ואפשרה לו ללמוד בלי הפרעה, חג שמח.
שמה של מרגלית יצא לפניה כאישה שלא הטרידה את בעלה בקטנות, או בטרדות היום יום. במקביל היא הקפידה לשמור על "אווירה לימודית" בבית, כאילו היה ספרייה – ולכן הילדים נדרשו לשחק בחוץ או לשהות בבית בשקט. רצונה של מרגלית יוסף שלא להפריע גבל במצבים מעוררי תמיהה.
כך היה למשל, כאשר מרגלית לא רצתה להפריע לבעלה בשעה שכרעה ללדת את בתה הראשונה, זכיה עדינה. כדי לא להטריד את בעלה הלמדן, הסיע אותה לבית החולים נעים, אחיו של הרב עובדיה יוסף. הוא היה באותם ימים מבוקש על ידי הבריטים והיה חשש שיצא מהבית אבל החשש הזה התבטל בשישים כאשר הם חשבו להפריע לרב עובדיה בלימודיו.
אהבתיאהבתי
מדהים. תודה רבה גלבוע.
אהבתיאהבתי
עכשיו נזכרתי למה תפס אותי כל כך חזק הסיפור על המלומד שהיה כל כך שקוע בלימודיו ולא שם לב לסביבתו. ידעתי שזה מזכיר לי משהו עקרוני ועכשיו נזכרתי מה-
בתאיטיטוס (173-4 תרגום ליבס עמ' 121) אפלטון מביא התנהגות בדיוק כזאת כמופת לפילוסוף.
הוא מביא סיפור משעשע על תאלס שהיה עסוק בתצפית אסטרונומית ונפל לבור באדמה ואת הלעג ששפחה לעגה לו על כך. וכן אפלטון אומר שהפילוסוף שואל שאלות על מהות האדם אבל איננו יודע כלל מי הם שכניו ומפתח את זה לדיון על הפילוסף שמנותק מהוויות העולם כאידאל של חירות. כלומר הוא לא רואה בניכור הזה לעולם הגשמי סיפור משעשע על הפרופסור המפוזר אלא רואה בו ממהותו של האדם החושב.
דווקא עובדיה יוסף, בניגוד לתאלס, נראה כמי שמעורב לגמרי בהוויות העולם הזה (כשהוא לא לומד) וגם זה נקודה מעניינת להשוואה.
אהבתיאהבתי
גלבוע, אבל הרי על פי הכתבה הרב עובדיה תמיד לומד, אז מתי הוא מעורב בעולם? הוא אשר אמרתי: זה לא אידיאל יהודי, אלא יווני-נוצרי, שסומך על דואליזם של גוף-נפש והתרחקות מהעולם ולא על החשבת הבריאה כטובה והאדם גם כגוף.
אהבתיאהבתי
הסיפור על הרש"ז מליאדי סופר על ידי הרבי האחרון והיה למוטיב מוביל דרך בכל גישתו והשקפתו; הציטוט של תומר מדויק למדיי.
רמ"מ הוסיף ולמד לקח:
צריך לשמוע קול ילד בוכה! וכו' (שיש היום הרבה ילדים בוכים, וחייבים לשמוע את קולם).
אהבתיאהבתי
התגובות האחרונות לדעתי חידדו את הענין וההבדל בין תפיסת הסיפור לתפיסתו של הרב עובדיה.
הרב עובדיה אכן קשוב ומעורב לגמרי בעולם הזה, אך הוא מעורב בעולם הזה כלומד תורה לא כמתבונן, הוא שומע את ההרבה ילדים שבוכים, הוא לא שומע את הילד שבוכה.
הרב עובדיה אכן פרגמטיסט כדרך הלכתית, רוצה להקל על האנשים, הגיוני וכו' אבל ברמה האישית זה לא תופס אצלו הוא לומד תורה ופחות מעניין אותו (ע"פ הכתבה לאו דווקא ע"פ המציאות) להתעסק בעניני שעה הפרטיים שלו.
הסיפור על הרש"ז מלאדי דווקא מחדד את המקום האישי, את הבכי של היחיד, את האחריות של האב על ילדו שלו, על העולם הקרוב שסביבו. דבר שהיה דווקא רחוק מלא מעט חסידים שעזבו את ביתם לתקופות ארוכות ובעיקר בחגים כדי להידבק ברבם ולעלות במעלות הקדושה.
בהקשר הזה הרבה מהסיפורים רוצים להתמודד עם מצב שחסר, הדוג' והמופת שיעלו מהסיפור דווקא יעידו על חברה שפועלת אחרת.
קוראי בקהילה הם ממש לא אנשים שלומדים תורה כל היום, סיפורים כמו אלו על הרב עובדיה יוצרים רצון ללמוד עוד קצת להתחזק בלימוד וכו'.
לעומתם אני בהחלט יכול לראות חסידי חב"ד שהרבה יותר מנותקים מצורכי ביתם וסביבתם ומחוברים לעולם שהוא כביכול גבוה (אני מכיר מקרוב כמה כאלה…), אנשים אלה צריכים שיספרו להם מופת כזה כמו הסיפור על הרש"ז מלאדי כדי שיידאגו לסביבתם הקרובה לא כי כך ראוי אלא כי כך הרבי אמר שצריך…
ושוב אין לי מושג באשר למציאות ה"אמיתית" בביתו של הרב עובדיה או לחלופין בביתם של אדמורי חב"ד הסיפור חשוב לא ניתוח דרכו של הרב בהקשר של הסיפורים, את הסיפורים לא סיפרו הרבנים על עצמם (אם היו שואלים את הרב עובדיה על דרכו בגידול ילדים אני די בטוח שזה היה נראה אחרת).
אהבתיאהבתי
זווית קצת שונה על דמותו של עובדיה יוסף מפי אחיינו החילוני שהוא טייס, אל"מ .
אתה נפגש איתו הרבה?
"אנחנו בקשר קטן כזה. נפגשים בחתונות, לוויות, דברים כאלה. דווקא יצא לי לשבת ולדבר עם הרב עובדיה לא מעט. גם כשהייתי ילד, וגם עכשיו, בשנים האחרונות. הוא לא מאלה שמטיפים לחזרה בתשובה ואפשר ממש לדבר איתו. מאז שהתגייסתי לקורס-טיס הוא התעניין המון בטיסה – מה עושים, איך זה עובד ומה תפקידו של הנווט במטוס. כולם חושבים שמדברים איתו רק על ש"ס, וזה ממש לא נכון. או.קי., הוא המנהיג הרוחני של ש"ס, אבל זה לא כל החיים שלו. רוב השיחות שלנו היו סביב היכולות הצבאיות של ישראל. בדרך כלל הוא שואל שאלות של מי שבאמת מתעניין בחיל-האוויר. אחד מבניו אגב, שירת בחיל-האוויר כרב הצבאי של בסיס חיל-האוויר רפידים".
אהבתיאהבתי
תודה גלבוע. מאיפה הציטוט?
אהבתיאהבתי
שלום
אהבתיאהבתי
http://www.iaf.org.il/Templates/Journal/Journal.In.aspx?lang=HE&folderID=471&subfolderID=473&docfolderID=475&lobbyID=50&docID=18727
אהבתיאהבתי
היום התפרסם במקור ראשון (זמין באינטרנט, בעמודים האחרונים של הגיליון http://www.makor1.co.il/ )ראיון עם בנו של הרב שך.
זה מהווה קצת את 'הצד השני של המטבע' של הראיון עם בניו של הרב עובדיה.
גם פה מספרים על הרב שהקדיש עצמו בפנאטיות ללימוד 'תיירה' אבל הפעם לא חוסכים מאיתנו את הרגשות השליליים של הבן (שגם הוא בעצמו רב). ואולי גם מרמזים על איזו שהוא שינוי בעמדת הרב (כמו שעולה מהשורה האחרונה בראיון ומהסיפור על יחסו לנכדיו המנוגד ליחסו לבנו).
האמת אני חייב להגיד שלי בכל זאת זה כן גורם ליותר הערכה לרב שך ואפילו לפועלו הפוליטי.
אהבתיאהבתי
ומקור נוסף לסיפורי רבנים.
מחקר שמנתח את דרך הפסיקה של הרב אלישיב כפורמליזם טהרני שמתעלם מכל שיקול חוץ-טקסטואלי בפסיקה.
בפרק הסיכום מוצגת השערה על מקורה של תפיסה הלכתית זו (במורשת הקבלית של סבו של הרב אלישיב) ומעט סיפורים מקורות חייו של הרב. כמדומני שהוא עוקף את הרב עובדיה בסיבוב בתחרות על אוטיזם הלכתי-למדני…הסיפור על מעשיו בעת גסיסת ביתו בעמוד האחרון פשוט מדהים.
יש ללחוץ כדי לגשת אל 3u9t2w.pdf
כך שבעוד שאצל הרב עובדיה האוטיזם הלמדני שלו לא גורם לו לניתוק מעולם המעשה, הוא מודע מאד לצרכי בני האדם, פוסק באופן פרגמטי משיקולי פרנסה וכו' הר' אלישיב מהווה מודל עקבי של אוטיזם-הלכתי שכל שיקול הומאני, אתי, תועלתני שמחוץ להנמקת הדין עצמו על פי פשט המקורות איננו מעניין אותו.
כך הוא אוסר על כהן להתחתן עם חוזרת בתשובה, אוסר על מעליות שבת, אוסר על עבודה במלצרות במסעדה שיש בה סועדים שאינם מברכים (מוכן בדוחק להתיר אם אין פרנסה אחרת) וכו' וכו'.
כמו שכתבת יפה יש משהו מאד מושך ואסתטי בדמות כזאת. ועוד יותר בקיומה של קהילה שלמה שכנראה אכן חיה לפי פסיקותיו.
אהבתיאהבתי
תודה רבה על ליקוט המקורות גלבוע!!!
אהבתיאהבתי
צריך להיתפלל עליך יחולה נפש
אהבתיאהבתי