אקדמות לדעתי ממלא צורך חשוב בשדה המחקר והחשיבה הנוכחי בישראל, וזאת בכך שהוא משמש כבמה להעלאת רעיונות ותזות שמתבוננות יותר לעתיד מאשר לעבר. כוונתי היא לכך שכתב-העת לא מצמצם עצמו, כמו רוב כתבי העת האקדמיים כיום, לניתוחים פילולוגיים על טקסטים ולמחקרים המנסים להוכיח מי-השפיע-על-מי. כבר אמרו את זה לפני כמובן: חלק מבעיית דלדול התלמידים במדעי הרוח בזמננו היא ללא ספק בגלל שהם פשוט לא מעניינים. אז נכון שאל זמנן של התורות המטאפיזיות מסבירות-הכל של המאה ה-18 כנראה לא נחזור, אבל ההצטמצמות הפוזיטיביסטית שמאפיינת את המחקר במדעי הרוח היום חייבת להיות חלק מהסיפור, ולא כולו, אם יהיה עתיד לפילוסופיה. אקדמות מאפשר מרחב חקירה וחשיבה גדול. הוא מוותר בשביל זה על צמצום התמחותי ועל יוקרה אקדמית. אבל גם אני מוותר על אלו, כך שזה מסתדר בדיוק.
טוב, אז התפרסם לי מאמר באקדמות. הנה הגליון שיצא זה עתה:
כותרת המאמר שלי הוא בדרכי נועם: הניו-אייג' כהטמעה של אתוס נבואי-נוצרי ביהדות בת זמננו. אני מדבר בו על ההבדל העקרוני בתפיסת המרחב בו מתקיימת מערכת היחסים עם האל בין היהדות הרבנית לנצרות החל מפאולוס. בעוד היהדות הרבנית, בהשען על תפיסת האדם שלה כגוף וגם נשמה, ראתה בביצוע פעולות בגוף ובפה את כינון ומימוש הקשר עם האל, הנצרות הפאולינית, מתוך כך שראתה את האדם כנשמה בתוך גוף, תפסה את מוקד הקשר עם האל במחשבה וברגש. במאמר אני עוקב אחרי התפתחות הגישה הנוצרית עד לתוצאתה הכמעט מתבקשת, היא רוחניות הניו-אייג', שמתוך הגישה הנוצרית המתבוננת פנימה מוותרת לבסוף אפילו על הנצרות עצמה, כלומר על ישו ודבריו, על הכנסייה וחוקיה. היהדות שנפתחת בעת הזו לניו-אייג' למעשה מפנימה גישה זו, שעבורה היא אתגר לא פחות גדול, ואף מסוכן, לעיכול. אולם בכך למעשה היהדות בסך הכל מאמצת מחדש את האתוס של נביאי המקרא, שתמיד התעקשו שהכוונה והמוסר הם העיקר. הנצרות היא שניכסה את האתוס הנבואי במשך אלפיים השנה האחרונות, כאשר מנגד היהדות הרבנית התרכזה בקיום דקדקני של מצוות. על כל זאת ועוד…
רציתי לאמבד את המאמר כאן, אבל משום מה הוורדפרס לא מוכן לקבל אותו, אז הנה לינק, שם אפשר לקרוא או להוריד אותו.
לולאת האל 
אז זה ההסבר שלך ל"כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"?
מעניין מאוד (קצת ארוך) וממש מעורר מחשבה.
הטקסט ארוך מידי מכדי להתייחס לנק' כזו או אחרת…
אהבתיאהבתי
ברכותיי על ההיכל החדש. ואני קוראת את בדרכי נועם, מרתק ומעניין. והתמונה העולה לנגד עיניי היא כיצד ההתמרה או השינוי בתודעה הכללית של האנושות משפיעה על כל המגדרים החברתיים. אנחנו עומדים נפעמים מול השינוי הגלובלי שקורה היום כשלמעשה זו תמיד התחושה. בכל תקופה בהיסטוריה האנושית חשים את החויה האבולוציונית של התודעה על על גווניה ועל כל האידאולוגיות תאולוגיות מדעיות פוליטיות וכו.
אהבתיאהבתי
בהקשר של יחסי גוף ונפש ביהדות הרבנית – מעניין להסתכל במילים הראשונות שהדת היהודית שמה בפי מאמיניה בבוקר- 'מודה אני 'וברכת 'אלוהי נשמה'. שבהן יש אמנם דואליזם ברור אבל באופן מפתיע( לאדם המודרני) הדובר מזדהה דווקא עם הגוף ורואה בנשמה משהו זר וחיצוני לו.
'ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא' כלומר אני זה הגוף הגשמי וגם אם אחרי מותי הנשמה נמצאת בעולם הבא זה לא כל כך מעניין אותי, אלא הרבה יותר אכפת לי שהנשמה תחזור לגופי בעתיד…
אהבתיאהבתי
בדיוק. הנשמה היא בעצם המנוע, או אפילו הבטרייה של הגוף. היא מקור האנרגיה האולוהית, והגוף לא יחיה בלעדיה, אבל הגוף הוא האדם עצמו.
אהבתיאהבתי
לנושא זה, שאלה: מדוע, לדעתך, הניו אייג' נושא את דגל ההוליזם כאשר במקרים רבים הוא, כפי שאבחנת היטב, דואליסטי?
אהבתיאהבתי
הי אדם,
שורשיו הרחוקים של הניו-אייג' בנצרות הפאולינית, אבל הייתי אומר שהחל מהמאה ה-17 הוא הולך והופך מוניסטי, בין אם כתוצאה מהרציונליזציה שהובילה לדאיזם (שבעצם מוביל להתרכזות בעולם הזה), ובין אם כהמשך להשקפות פנתאיסטיות של הרומנטיקה (שמשתלבות יופי עם היבוא מתורות המזרח). כך שלמרות שבאמת יש מעין זרם תת-קרקעי של דואליזם, יש השפעות רבות אחרות שמושכות לכיוון אחר. אני חושב שאולי אתה רגיש לזה במיוחד כי רוב המתקשרים פועלים מתוך עמדה דואליסטית, בה באמת הנשמה חשובה ואמיתית מהגוף. לא?
אהבתיאהבתי
המתקשרים הם דואליסטים במיוחד, כן – מה שגם קשור בתפוצה של רעיון גלגול הנשמות אצלם. אפילו כשהם מדברים הוליזם – למשל בטענה שמחלות בגוף מקורן בנפש – הכיוון הוא חד-סיטרי ועליונותה של הנפש ברורה. יחד עם זאת, יש לי תחושה עמומה שההגדרות שאנחנו עושים בהן שימוש אינן מחודדות דיין – יש הבדל בין דואליזם קרטזיאני לדואליזם נוצרי, למשל; ויש הבדל בין שניהם לבין הדואליזם של המתקשרים. המושגים הראויים, לעומת זאת, עדיין לא ברורים לי.
אגב, בדיון שלו על המפנה הסובייקטיבי, צ'ארלס טיילור טען שאחד משורשיו הוא התפיסה הרומנטית שיש אמת אחת, שהיא אוניברסלית, ושהיא מגולמת בטבע; ושהנגישות שלנו לטבע היא גם (ואולי בעיקר) דרך התבוננות פנימית. אצל המתקשרים – בניגוד לנאו-פגאנים, למשל – אין שום עניין בטבע.
אהבתיאהבתי
השגה: על פי הגישה שמקובלת עלי הנצרות חוזרת בעידן החדש לתקופה של לפני פאולוס, ולמעשה גם היהדות הרבנית שהתפחתה כביכול כתגובת-נגד לנצרות משתחררת וחוזרת לצורה שלה בעידן שלפני פאולוס. ומאחר שכך ההבדלים בין היהדות לנצרות של לפני פאולוס הם מינימליים אם בכלל קיימים. ישו אחרי הכל היה יהודי, ואף יהודי פרושי שנהג במידה מופלגת של "חסידות", שהיא למעשה גם היעד של הנפש הזכה שאליו מבקש הניו אייג' להגיע.
שתי הגישות, המוניסטית והדואליסטית, יכולות להתיישב עם התפיסה המחודשת ואני לא רואה ביניהן הבדל גדול. בשתיהן המטרה היא בסופו של דבר להתעלות מעל לחומר ולהוותר רוח בלבד. השאלה היא אם הגוף הוא מכשול בפני זה, ואם כך דווקא הנצרות שטוענת שכן היא הדואליסטית. התפיסה המקורית על פי הגישה שבה אני מצדד היתה שהנשמה היא ניצוץ אלוהי שכלוא בגוף האדם ועל מנת להגאל הוא צריך להשתמש בפרקטיקות מסוימות כדי לשחרר אותו ולהתחבר אל האל. אפשר להתייחס אל זה כדואליזם שטוען שהגוף הוא חיץ פיזי של הנשמה מפני האל. אפשר להתייחס אל זה כמוניזם וכך גם הניו אייג' עושה – גאולת הנשמה היא שם קוד להתנהגות נאותה שתעזור לגוף להתעלות מעל עצמו. ההתנהגות הפגומה היא השלב שבו הגוף מהווה כביכול את אותו החיץ, אבל הגוף והנשמה הם למעשה שמות נרדפים לאותו הדבר. דווקא בגישה הזאת לדעתי מחזיקה היהדות.
אבל לא משנה מי טוען את מה, היהדות או הנצרות. הרעיון הוא שכל הדתות הן וריאציות של אותו רעיון ראשוני שהתערפל במשך השנים וככל שהאדם מכיר יותר רפרנסים שלו הוא מבהיר את התמונה ומקבל אותו שוב בצורתו הגולמית. בנקודה זו ההשקפה מתיישבת עם זו של יונג שטוען שהדת הטבעית היא ארכיטיפ שטבוע בתודעת האדם באשר הוא, והוא רק צריך לגלות אותו על ידי השלמה עצמית.
אהבתיאהבתי
מאוד מאוד אהבתי את המאמר! אותי הוא ממש הדהים ואף ריגש.
רק דבר אחד מאוד מפריע לי למה לקרוא לו ישו? למה לא ישוע??!?
אתה יודע שזהו שמו, אתה יכול לא לקבל ולא להסכים אבל לכבד. תשתמש בשמו בבקשה…
אהבתיאהבתי
שלום,
קרוב לוודאי שקראו לו יהושע, בקיצור ישוע, ובגליל ישו, כי כך הם נהגו. אין לזה שום קשר לשום ראשי-תיבות ילדותיים, ואני מציע גם לך לא לרקוד לפי החליל של כל שטות שאילושהם רבנים ממציאים מתוך מוחם הקודח.
אהבתיאהבתי
שלום תומר,
ראשית כל, נהניתי (סליחה על הביטוי…) מהמאמר ומצאתי אותו מעורר מחשבה עד מאד. אני מתכוון לקוראו שוב על מנת להשתדל לרדת יותר לעומקו וכן לברר יותר נקודות מהם הייתה לי הסתייגות.
(דרך אגב- כבר שנים שסיפור "חנה ושבעת בניה" מטריד אותי וסיפקת לה פרשנות שמשמשת לי תשובה מוחצת, ומשכנעת. תודה.)
הערה:
המאמר בנוי כאינפורמטיבי ואין בו (כמעט) צד שיפוטי והוא עושה זאת בהצלחה רבה.
נראה לי שחשוב – אפילו אם רק בפורום הזה- להעיר, שאותו כיוון ששב ועלה לאורך דורות הכנסיה ל"שיבה לנשמה", לרוח המנותק מהעולם הגשמי, היא אותה מגמה המולידה את הדיכוטומיה בנפש האדם, בין רע לטוב, הפרדת הרשויות המאפשרת לדת האהבה לזרוע הרס וחורבן במשך 2000 שנה.
נראה לי שחשובה האבחנה בין השפעת הנצרות על האיש הפרטי, להשפעתה על היסטוריית העמים. השפעתה על האדם הפרטי, דור אחר דור, הייתה חיובית- מיתנה אותו, עידנה אותו, העלתה אותו. אך השפעתה על היסטוריית העמים היתה הפוכה- איפשרה לכל הצדדים הנמוכים וחייתיים של האדם להשתייך לצד ה"חיצוני", "טפל" של המציאות, ופטירתה כלא נוגעת ל'אמיתות הנשמתית' של קיום האדם.
זאת בניגוד ליהדות הרבנית אשר הצליחה לאורך הדורות לא לוותר על אף צד. אני מסכים שבתקופות שונות ישנם דגשים שונים וכן שבתקופות שונות ישנם חסכים הדורשים תשומת לב, אך במבט היסטורי, היהדות הצליחה ומצליחה לשקף ולספק איחוד בין כל חלקי האדם, ולקשר את כולו לחיי משמעות וקדושה.
כהמשך לזה, אני מסכים שאתגר גדול מונח לפתחה של היהדות הרבנית, אתגר של "החייאת התורה", והכנסת המימד הרוחני לתוך המסגרות המשפטיות שאפיינו אותה לאורך תקופת הגלות. אני לא מסכים עם כך שזה מיתרגם לוויתור כלשהו, אלא, הפוך – מספק אפשרות להכנסת (יותר מדויק לומר- לגילוי) הפאן הרוחני ליותר ויותר פרטים מחיינו הפיזיים.
עצם החזרה של העם לחיים לאומיים ושיקוע העם והפרטים שבו בעשיה ארצית, גשמית, מובילה אותנו לחיבורים אלו.
אישית, נראה לי שתחיית היהדות תבוא פחות מהמסגרות הקיימות ויותר מכיוון החברה החילונית אשר דרישתה לאוטנטיות, וטבעיות מתחילים לתת את אותותיהם בכיוון של חיפוש משמעות ומחוייבות. אני מקווה שהציבור הדתי בארץ (בכלל זה, הציבור הדת"ל אליו אני משתייך) יוכל להשתתף ולתרום לתהליך.
פיסקא יפה שמדגימה את העניין מפי הרב קוק (שבעצמו מהווה נקודת מפנה חשובה בנושא זה) מאורות התשובה:
"המעשים מדברים הם בתוך הנשמה. כל פעולה, שהיא משתלשלת אחרי השתלשלויות רבות מהטוב מהקודש, כשם שהיא נובעת ממקור הקדש, שהמציאות של הקודש גרמה לה את הויתה, את התגלותה אל הפועל ואין קץ לסבות אשר התגלגלו מרום חביון עד אשר באה פעולה טובה זו אל הגלוי המעשי, ככה בהיותה כבר יוצאה אל הפועל היא משיבה את האור לשרשה, היא מכה את הגלים לאחור ומרחבת היא את פעולת הקודש ומגדלתה ממטה למעלה."
אשמח לתגובתך.
(דרך אגב, יש סיכוי שקיימת גירסא של המאמר מתורגם לאנגלית?)
בכבוד,
יאיר שפיץ
אהבתיאהבתי
יאיר שלום,
תודה רבה על המילים הטובות.
ראשית אם כן, אני מסכים איתך בנוגע להערתך על התוצאות המעשיות של החלוקה פנים-חוץ. נכון: זה מאפשר בקלות יתרה לחלק את האנושות לטהורים וטמאים, ולכן לאפשר הרג חסר יסורי מצפון של הטמאים, כפי שאכן הנצרות ידעה לעשות שוב ושוב. כלומר החלוקה הזאת מאפשר החלקה קלה לשאיפה הישנה נושנה ל"טהרה" שאני אישית רואה בה את אחת מאמהות כל חטאת, שכן היא לרוב הצבה דמיונית של אידיאל לחלוטין בלתי מעשי (עוד דבר שהנצרות אלופה בו כמובן) ורדיפתו תוך דריסת כל מי ש"מפריע".
יחד עם זאת, אל תשכח שהגישה האתנוצנטרית של היהדות גם מאפשרת גזענות ושנאת זרים, ואין לדעת מה היתה מעוללת היהדות לו היה לה כוח. כפי שאנחנו רואים היום, יהודים בהחלט מסוגלים להתעמר בשכניהם.
לגבי המצוות וכו', אני לא דיברתי על ויתור גורף, אלא על ריכוח הרוח הדקדקנית וטיפול במצוות אנשים מלומדה. אני מדבר על זה שכאשר הדגש ירד מהדקדקנות החיצונית, דבר כמו זה http://7minim.wordpress.com/2010/05/08/toldot_haaron יראה מגוחך עוד יותר מהיום ואולי אף לא יוכל להיחשב "יהודי".
הלוואי שהתחייה תבוא מהחילוניות. זו הרי היתה תקוותו של הראי"ה. אני בטוח שגם רבנים טובים יכולים לעזור, קודם כל בכך שיפסיקו לפחד לומר את דעתם, שיפסיקו לפחד להיחשב "ניאו-רפורמים", ושיתחילו גם לעשות וללמד עבודה רוחנית אמיתית.
לצערי אין גרסה באנגלית, לפחות ככל הידוע לי.
יום טוב ושבוע טוב
אהבתיאהבתי
This forum needed shaking up and you've just done that. Great post!
אהבתיאהבתי
I just hope wheevor writes these keeps writing more!
אהבתיאהבתי