לא מזמן חגגתי יום-הולדת 36, ובתזמון מושלם הביא לי אבי אלבום תמונות ישן שלי, שהוא מצא במקרה בין חפציו. באלבום, משנת 90-91, נמצאת התמונה הזאת:
זה אני בסביבות גיל 17. אז קודם כל שימו לב איזה ילד יפה הייתי, ואני לא מצליח להבין למה חוויתי כשלון אחר כשלון בגיל הזה בקרב הבנות. בסדר, אף פעם לא הייתי ספורטאי גדול, אבל ראבק, בנות! בכל אופן, אולי מה שיותר מעניין הם שלל כלי הנשק שנראים תלויים מאחורי על קיר חדרי.
חשוב לומר: בעצם הימים שהתמונה הזאת צולמה (על ידי כמובן, עם טיימר – כן, קצת פתטי) כבר שמחתי מאוד לדעת שאחרי הראיון בצו-השני נפסלתי משירות "ביחידות שדה", כלומר ידעתי – ושמחתי – שאחרי גיוסי לא אהיה לוחם.
אני מציין את זה כדי לומר שהסכינים והבומרנגים והנונצ'קו שמאחורי (והיו עוד במקומות אחרים) לא שימשו אצלי כל עניין מעשי. לא הייתי מסתובב איתם ברחוב וודאי לא הייתי מעורב בקרבות כלשהם. כל כלי הנשק האלה היו אך ורק לנוי. הייתי, ועודני, אדם שמסתייג מאלימות ומעולם לא היתה לי כל כוונה להשתמש בכלי הנשק האלה. אבל אהבתי אותם. אפשר אפילו לומר: הערצתי אותם. עובדה: תליתי אותם על הקיר, משל היו פוסטר של כוכב רוק, או תמונה של רב.
נשאלת אם כן השאלה: וואט דה פאק? מה עשו כלי זין על קירות חדרי? מה רציתי בזה? למה זה שימש אותי? או אולי כדאי לשאול: על איזה צורך זה ענה אצלי? אני מעוניין להעלות כאן השארה מסויימת, פרי הרהורי ואינטואיציותי בלבד, והיא כולה כניחוש שנזרק לאויר, אולם לעניות דעתי יש בה אמת.
ובכן, נתחיל בדיני טומאה וטהרה. ידוע לנו שדתות קדומות במיוחד, כאלה שגילן 3000 שנה ומעלה, עסוקות הרבה בעניינים אלה. כך ניתן למצוא דגשים גדולים על טומאה וטהרה בהינדואיזם, בזורואסטריאניזם, וכמובן ביהדות. מנגד, בבודהיזם ובנצרות, שהן צעירות יותר, ובוודאי בדרכים רוחניות מודרניות, אין התעסקות בתחומים הללו.
כך נוכל למצוא בהינדואיזם טומאה של קבוצות אנושיות שלמות (לא רק קאסטות למיניהן, אלא למשל פשוט כל מי שאינו הינדי), בזורואסטריאניזם סוגי אוכל (כל דבר שלא בושל בידי בני דתם), וביהדות טומאה של ספרי קודש. אבל מעבר לדוגמאות אידיוסינקרטיות אלה בכל הדתות הללו דיני טומאה וטהרה מרוכזים בעיקר סביב עינינים של חיים ומוות. גופות מתים מטמאות, מחזור אישה מטמא, זרע מטמא, לידה מטמאת.
מה ניתן ללמוד מזה? ברמה האנתרופולוגית הפשוטה, ניתן להניח שתחומים אלה היו משמעותיים עבור התרבויות האלה, ושמא עבור התרבות האנושית כולה בזמן ההוא. אולי הם סיקרנו את האנשים, אולי הם הפחידו את האנשים. התוצאה היתה קידוש התחומים האלה והכנסתם לסינטקס הדתי. אחת מצורות הדת הפרימיטיבית, אם כן, היא דת שמכילה על תחומים הנוגעים בחיים ומוות קטגוריות של טומאה וטהרה, והעמדתם במרכז החיים הדתיים.
אולי אתם כבר מנחשים לאיפה אני הולך, אבל בדרך בכל מקרה נצטרך לקפוץ קפיצה לא קטנה מעל סדרי הפרקטיקה המדעית הראוייה, שכן אני מתכוון לפנות לשם סיוע תיאורטי להיפותזה שהתוקף שלה מפוקפק, למרות שכפי שתראו היא מאוד קורצת לאינטואיציה. אני מדבר על מה שנקרא תיאוריית הרקפיטולציה (Recapitulation), או העמדה על פיה האונטוגנזיס (התפתחותו הביולוגית של העובר) אנלוגית לפילוגנזיס (התפתחותו האבולוציונית של המין הביולוגי).
התיאוריה (נשתמש במילה הזאת, למרות שהיא קצת גדולה על הרעיון הזה) אומרת אם כן שעובר של מין מסויים עובר במהלך התפתחותו בבטן אמו דרך שלבים אנלוגים לאלו שעבר כל המין אליו הוא שייך בתהליך האבולוציוני הכללי. התיאוריה קיבלה ביטוי מודרני במאה ה-19 (ראו לינק), והביולוג המהולל סטיבן ג'. גולד אף הקדיש לה ספר, אשר בפתחו הוא כותב (בצדק) כי האנלוגיה בין המיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס, בין האדם ליקום, שהרקפיטולציה היא דוגמא אחת שבתוכה, היא ודאי הותיקה ביותר בתולדות האנושות (והקבלה הרי גם כן חזק בעניין).
הנה, ראו התמונה הבאה:
זו תמונה שצויירה בסוף המאה ה-19 ובה ניתן לראות בצורה ברורה שעוברי בעלי החיים השונים דומים מאוד זה לזה, לפחות בתחילת דרכם. תיאוריית הרקפיטולציה אומרת שככל שהיצור מתקדם יותר בתהליך האבולוציה הוא יעבור בבטן אמו את כל שלבי האבולוציה בזעיר אנפין, כלומר את מה שהזן שהוא שייך אליו (נאמר, אדם) עבר במשך מיליוני שנים הוא יעבור בקטן במהלך ההריון. כך, עד שיוולד תוצר מוגמר ומתקדם. דהיינו הוא ייוולד אדם, אבל הוא חייב לעבור קודם את כל הדרך. נכון מדגדג את האינטואיציה?
הרעיון שלי אם כן לוקח את האנלוגיה האבולוציונית ומיישם אותה לגבי התפתחותן של הדתות. כפי שבשלב מסויים בתולדות הדתות הרבו בני האדם לקדש מופעים של חיים ומוות על ידי קטגוריות של טומאה וטהרה, כך גם בימי התפתחותו של אדם דתי פרטי, יהיה שלב בחייו בו הוא עושה דבר דומה, אנלוגי לזה. כפי שדתות עברו דרך שלב ההתעסקות עם מופעי החיים והמוות בשלב מסויים בהתפתחותן, כך האדם הדתי יעבור דרך שלב דומה במהלך התפתחותו.
אני אם כן מפרש את העיסוק האובססיבי המשונה שלי (ושל אחרים כמובן) בכלי נשק כעדות להתפתחותה של דתיות ראשונית בחיי: כלי הנשק היו בשבילי מפגש עם מוקד לימינלי של חיים ומוות, והערצתם, קידושם למעשה, היו עבורי פולחן דתי ילדותי. מושגים של טומאה וטהרה לא אמרו לי אז כלום כמובן, אבל הייתי יכול להקדיש זמן, כסף, תשומת לב ומאמץ לייחודם של חפצים הרוקדים על קו הגבול בין חיים ומוות.
אם ההשערה החצי-אפוייה הזאת מחזיקה איזושהי כמות של נוזלים (והרי היא תלויה לא רק בקבלת הרקפיטולציה אלא בהשערה שדתות הן עניין מתפתח, שיש אבולוציה של צורות דתיות, מה שכמובן נתון לויכוח), הרי שעיסוקו של ילד בכלי נשק איננה הפגנה של אלימות דווקא, אלא בראש ובראשונה של דתיות. ילדים (או נערים, ואף מבוגרים שהתפתחותם הדתית מתמקדת בשלב הזה) יעריצו כלי נשק לא כמכשירים של הריגה אלא כטליסמנים של קדושה. אף נשיאת אולר, או אקדח, יכולה להיחשב לא (רק) כביטוי של תוקפנות, אלא כביטוי של דתיות, של רצון לקשור קשר תת-רציונלי עם מחזור החיים והמוות.
"האנלוגיה היא המילה האחרונה של המדע, והמילה הראשונה של הדת" אמר המאגיקן מראשית המאה העשרים אליפס לוי, והוא צדק מאוד. אנלוגיה היא שפת הדת, ועוד יותר מכך שפת המאגיה. אנלוגיות מרגישות לנו נכונות אינטואיטיבית, אבל לרוב אין להן ביסוס עובדתי. המוח שלנו פועל ככה, אבל העולם בדרך כלל לא. כך שרוב הסיכויים שהאנלוגיה בתחום הדת בין הפרימיטיבי לאינפנטילי אינה נכונה. אבל היא יפה, לא? ובכל מקרה, לי היא מהווה הסבר נעים לכמיהתי אחרי סכינים בזמן נעורי. לא אלים הייתי, אלא דתי. זה היה למעשה תחילת העניין שלי בדת, למרות שאז הדבר כלל לא עלה על דעתי.
לולאת האל 
לא רע. בהתחשב בתפקיד שכלי נשק ממלאים בדתות – מחרבו של גוליית דרך החנית של לונגינוס ועד כת החרב הסמוראית – יכול להיות שיש בזה משהו.
אהבתיאהבתי
אכן, הסכין משמשת בכל מיני הקשרים דתיים: מהקרבת קורבנות, מילה ועד מלחמות.
אם זאת אני חושב שיש הסבר פשוט יותר מדוע ילדים משתלהבים ותולים כלי־נשק לראווה. כלי־נשק הם מוקד לכוח (ולא רק לקדושה) המחזיק אותם מרגיש חזק יותר, מוגן יותר, בטוח יותר. ילדים רבים לא מרגישים חזקים, מוגנים ובטוחים מספיק.
מפתיע אותי שאתה מסתפק שדתות עוברות אבולוציה, אתה יכול לפרט קצת על הרעיון הזה?
אהבתיאהבתי
בעניין הביטחון – למה אם כן לא הסתובבתי עם סכין ברחוב? האם בבית הרגשתי בטוח פחות מבחוץ?
בעניין האבולוציה הדתית: השאלה היא האם דתות באופן עקרוני, מהותי, הן ישויות שמשתנות לא רק בהתאם לתנאי הסביבה, אלא שהן עוברות שלבים שונים של התפתחות, גם אם הן צומחות בתרבויות שונות ובתנאים שונים. כלומר זה שדתות משתנות ומתפתחות זה ברור – דת שלא משתנה נכחדת. אבל האם דתות שונות יראו את *אותם שלבי* התפתחות? זו כבר שאלה קשה.
אני בכל אופן חושב שאפשר לראות התפתחות עקרונית בדתיות האנושית. כלומר לדעתי התשובה היא כן. אפשר למשל לראות שדתות של טוטמיזם ואנימיזם נמצאות בתרבויות פשוטות במיוחד, וכאשר מתחילים תהליכים של חקלאות ועיור עולות צורות אחרות של דת (עבודת אלילים על ידי קורבנות למשל). זה קשור לדעתי להתפתחותה של התודעה האנושית – צורת הדת היא ביטוי של תורת התודעה. יחד עם זאת, כמובן שגורמים שונים משפיעים בצורה שונה על דתות שונות, ולכן אי אפשר לצפות לסכמה אחת שתסביר בצורה פשוטה את העניין.
אהבתיאהבתי
לגבי הנשק: אני חושב שלא ההחזקה הפיזית היא העיקר אלא הידיעה שבבעלותך יש כלי שיכול לעשות נזק נורא, הכלי מרחיב את תפיסת העצמי של בעליו.
אפשר לבחון את התיאוריה שלי אם נמצא מתאם בין הערצת כלי נשק לבין איום מעמד חברתי. אני יודע מחבר עובד סוציאלי שמשחק עם כלי נשק מופיע רבות אצל ילדים בסיכון. זאת כמובן לא הוכחה – זה רק חיזוק.
כמובן ההסבר שלי בודאי לא מכסה את כל האפשרויות.
לגבי האבולוציה: תודה על ההרחבה. תורת הממים מנסה לחפש סכימה פשוטה לאבולוציה של רעיונות וגם דתות (אני לא מחבב את התיאוריה הזאת וכעת אני קורא ספר נהדר "ארבעה ממדים של אבולוציה" שמפריך על הדרך את עיקרי התיאוריה הנ"ל). אני חושב שאבולוציה של רעיונות שונה מאוד מאבולוציה ביולוגית. אבולוציה של רעיונות איננה עיוורת אלא מכוונת מאוד. אפשר לראות זאת בתהליכי העידון שעשו התנאים לתורה "עין תחת עין" וכדומה.
לפני כמה שבועות קראתי רשומה של שמואל בן־דוד במוסף שבת של מקור ראשון שמשתמש ומקדש את מושגי האבולוציה של רעינות ומוצא אישור או דחיה משמיים על התפתחויות בהלכה. אני לא זוכר על איזה תחום הלכתי הוא כתב ספציפית.
אהבתיאהבתי
רק מילה לגבי האבולוציה: שים לב שלא דיברתי על התפתחותם של רעיונות, אלא על התפתחות של צורות דתיות, שהם הרבה יותר מתיאולוגיה (למשל). כמו כן, את זה קישרתי להתפתחות התודעה האנושית, שהיא גם מוצאת ביטוי ברעיונות, אבל כמובן באה כתנאי להם.
אהבתיאהבתי
אולי אין הבדל גדול כל כך בין תפיסתך, אריאל, לתפיסה של תומר. הכוח כאן איננו סתם הכוח להגן על עצמנו (שהרי רוב חובבי הסכינים, ואני ביניהם, לא נשאנו אותם בחוץ ולא התכוונו לבחון אותם בקרב). יותר משמדובר כאן בכוח ממשי, מדובר, כפי שאמרת, בכוח-שבכוח.
גם האיקונין הדתי וגם הסכין, שנוצר על מנת לתת לנו אפשרות של חצייה מבעד למסך החיים אל האפשרות של מוות, נושאים אותנו מעבר ל"עצמנו" הצר. הם מכוננים לרגע מגע עם מה שמעבר לחיינו / חיי העולם הזה. הם מזכירים לנו שאפשר "לשבור את הכלים" כליל ולהיות לרגע מעבר.
"הפגיון רוצה להרוג, רוצה לשפוך דם פתאומי" כותב בורחס, ומתאר את חווייתו של האוחז בניצב החש את טבעו של הפגיון. כלי הנשק מאפשר מגע רגעי עם אלימות, דם ומוות. הוא איננו אמצעי למימוש כוח אלא סמל לו, אפילו איקונין. הקסם של האיקונין הזה הוא בעיני לא רק בידיעה (הקונקרטית) שבכוחו להתגבר על אויבינו, אלא במגע (הטרנצנדנטי) שהוא מכונן עם מה שהוא רב-עוצמה ולגמרי מחוץ לחווייתנו הרגילה. הדברים שלובים זה בזה גם בדת היהודית: האל הוא שעושה את העבריים לעם ומביס את אויביו, והוא גם מוקד החווייה הדתית של אותו עם.
אהבתיאהבתי
התזה הסוציולוגית המקובלת – אם כי, כמובן, לא על-ידי כולם – היא שתמונת האלוהות משקפת את תמונת החברה. בחברות פשוטות הנסמכות על הטבע, האלוהות תהיה פגאנית או אנימיסטית. בחברות מורכבות יותר, נקבל פוליתאיזם. בחברות הנסמכות על קהילה מדומינת, ובעיקר, על עקרון השוויון (בין חברי הקהילה) – נקבל אלוהים אחד, מופשט.
אני לאו דווקא מקבל את ההסבר הזה, אבל הוא משכנע בעיני הרבה יותר מכל טענה הגורסת התפתחות תודעתית או אבולוציה בכיוון *מעלה* (עיוות, אגב, של רעיון האבולוציה הביולוגית – שמדברת על התפתחות בכיוון תואם יותר את תנאי הסביבה). אני חושב שכלל אצבע חשוב כאן הוא שאם התיאוריה מחמיאה לך (לאמונה בה אתה מחזיק; לזמן בו אתה חי; לחברה בה אתה חבר), היא חשודה כפליים.
אהבתיאהבתי
אדם,
על הקביעה האחרונה שלך אני כמובן מסכים. אני רק רוצה לומר בעניין האבולוציוני, שלא התכוונתי שיש כאן התפתחות שהיא שיפור, אלא שצורת הדת מתאימה את עצמה לתנאים, כלומר מדובר ברעיון האבולוציוני הישן והטוב. אממה? כאשר אנו רואים שתנאי החיים משתפרים, אנחנו יכולים להטעין את הדתות המתפתחות בהתאם אליהם בערך חיובי, דהיינו להסיק שגם הן משופרות על פני קודמותיהן, וזאת מאותה סיבה שבגללה אנחנו חושבים שאדם הוא שיפור על פני קוף, ושזה שיפור על פני חולדה: לא רק כי הוא מתאים יותר לסביבתו, אלא כי הוא מורכב, מתוחכם ומשוכלל יותר.
אהבתיאהבתי
תומר,
איכשהו הדיונים בינינו בזמן האחרון נסובים סביב סוגיות של מוסר. מעניין. בכל מקרה: העובדה שתנאי החיים משתפרים אינה אומרת שהפילוסופיה משתפרת, שהמוסר משתפר, שאנשים משתפרים, או אפילו שכל אחד מאלו נהיה משוכלל יותר. כשחברות גדלות, הן בהחלט נהיות מורכבות יותר. זה לא אומר, בהכרח, שהמערכות האידיאולוגיות התומכות באותן החברות נהיו מורכבות יותר – ובוודאי ובוודאי לא שהן נהיות משופרות. אם להיות נחרץ – אולי מדי – העובדה שיש לך שלוש מכוניות והמון זמן פנוי לא הופכת אותך לחכם או טוב יותר.
את עניין הערך החיובי, בקיצור, אני לא רואה כמובן מאליו כלל.
אהבתיאהבתי
קודם כל מובן מאליו זה בטח לא. אבל אני חושב שאפשר בקלות לראות שדתות זמננו מורכבות ומתוחכמות יותר מאלו של העבר. האם זה אומר שהן טובות יותר? לא בהכרח, אבל
1. שים לב שאנחנו בכל זאת חושבים שאדם טוב יותר מחולדה (לא רק אבל גם) כי הוא מתוחכם יותר. כלומר יש בתחכום ובמורכבות ערך. ערך במובן worth זה ברור, ערך אסתטי זה ברור, אבל לדעתי גם ערך אתי.
2, ליד: אני חושב שכאשר תנאי החיים משתפרים הם מאפשרים לחיים למצות את עצמם עד כמה שהם יכולים, וזה כשלעצמו גם כיוון אתי.
זה שפרטים מסויימים לא חכמים או טובים יותר זה ברור, אבל בוא ניקח את שיא התרבות המונותאיסטית (למשל, אפשר גם הבודהיסטית) מול שיא התרבות הפגאנית (לא ההלניסטית, בחיית). אני חושב שאפשר לראות שיפור ניכר (אלא אם כן אנחנו רלטיביסטים מולחטים כמובן).
אהבתיאהבתי
אולי זה כי אני קצת עייף, אבל קשה לי לראות, ועוד בקלות, כיצד דתות זמננו מורכבות ומתוחכמות יותר מאלו של העבר. האם הסיינטולוגיה מתוחכמת יותר מהבהאיות? וזו, בתורה, מתוחכמת יותר מהנצרות? שמתוחכמת יותר מהיהדות? שלוקחת את אלי יוון בסיבוב?
לגבי סוגיות של איכות, באיזו צורה, בדיוק, אדם מתוחכם יותר מחולדה? או טוב ממנה? האם עברנו מלדבר על מורכבות ביולוגית לדבר על מורכבות קוגניטיבית? אם כן, הרי שאין ממש על מה לדבר – יש בעלי-חיים ויש בני-אדם, ופשוט בלתי אפשרי להשוות בין השניים.
גם את סוגיית הערך – האתי או האסתטי – של יצירות מורכבות לעומת יצירות פשוטות אני לא מקבל, כמו גם לא מבקרי אמנות, פילוסופים או מתמטיקאים. זאת אומרת, הם לאו דווקא חולקים עליך – הם פשוט חלוקים בעניין.
לגבי שיפור בתנאי החיים ומיצויים עד תומם, צר לי לומר שכאן אני מוצא את הטיעון שלך לוקה אמפירית. חברות שפע אינן חברות מוסריות יותר מחברות מחסור. הן חברות שיש בהן פחות סבל, בוודאי – אבל זה בגלל השפע, לא בגלל המוסר.
לגבי שיא התרבות, אני לא בטוח שאני מסכים איתך אפילו כאן – אבל בוא לא נשכח, במחילה, את שיאי השפל.
אהבתיאהבתי
תודה אדם.
לגבי המורכבות, אני חושב שקל לראות שתומס אקווינס מתוחכם יותר מ… אה, טוב, לפגאנים לא היו ממש הוגים. במילים אחרות, לדתות מפותחות יותר יש תיאולוגיה שמודעת לעצמה. לפגאניות אין. את זה קל לראות, לא? לדעתי זה משמעותי.
וברור שאני מדבר על תחכום קוגניטיבי. למרות שקל לראות שאדם מתוחכם גם פיזית הרבה יותר מלטאה למשל. ואם לא קל, שאל כל ביולוג.
לגבי ערך אסתטי של מורכבות – ודאי יש דברים רבים שתורמים לאסתטיקה. גם פשטות. אני רק ציינתי שגם מורכבות היא עניין שנושא ערך אסתטי.
לגבי חברות שפע, אני לא מסכים איתך, ונדמה לי שהאמפיריקה לצידי. שים לב שבחברות שפע אין עבדות, העינויים מגונים, יש הגנה יתרה על נשים וניסיון לקדמן, אותו כנ"ל על חלשים וחריגים, ובאופן כללי החוקים הם אוניברסלים ולא נתונים לגחמותיו של שליט רודני, שעל פי רוב גם לא כפוף להם. לדעתי אין ספק שיש כאן שיפור מוסרי.
אהבתיאהבתי
נהדר.
החזרת אותי אל האולר שלי. הוא היה קטן ולא חד מאד, ולכן הלימינליות שלו בין חיים למוות מוטלת בספק. אולי לכן לא נהייתי דתי ממש.. :)
אבל האנלוגיה בין תמונת הנער הענוג מלפנים, לבין הרבש"צ העבה מאחור, היא הנותנת. זו קפיצת הדרך שאינה נזקקת לתיאוריות התפתחות דוגמת זו של גולד. האם תיאוריות התפתחות אידיאולוגיות נזקקות לפעמים לביסוס הרציונאלי הזה, "קפיצת הדרך"?
אהבתיאהבתי
הממממם…. ומה זה אומר על שלבי התפתחות של אומות וההתעסקות שלהם בצבא?
מבלי לחוות דיעה על הרעיון הביולוגי העומד בבסיס התיאוריה היפה, ישנם לא מעט תיאוריות התנהגותיות המשייכות את צרכיו (ומכאן את מוקד התעניינותו) של האדם למדרגים שונים שאינם תלויים בגיל, אלא בהקשרים כלכליים, בהקשרים חברתיים ועוד.
אהבתיאהבתי
תומר, התזה שלך מוצאת סימוכין באנתרופוסופיה, שלוקחת את רעיון הרה-קפיטולציה ומחילה אותו על חיי אדם לאחר לידתו וממש עושה בו שימוש בהבנת החיים האנושיים. שימוש מעניין לרעיון הזה יש בחינוך ולדורף, שם בכיתות הצעירות נלמדים המיתוסים הקדומים (סיפורי הבריאה, מיתולוגיות נורדיות), כיתה ה' היא הפרק היווני (ובהתאם חומר הלימוד) וכיתה ח' היא הרנסאנס. וכך גם בביוגרפיה הפרטית של האדם, יש חזרה על שלבי ההתפתחות שעברה האנושות, התפתחות המחולקת ל"תקופות תרבות". יהיה מעניין לעשות השוואה בין הביוגרפיה הדתית שלך לביוגרפה של התפתחות התודעה הדתית באנושות – אבל זה כבר נושא לעבודה מעמיקה מחוץ למסגרת הטוקבק.
אהבתיאהבתי
זה המקום להכניס למשוואה את הציווי המקראי "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (ספר שמות. פרק כ' נדמה לי).
האבולוציה לא תמיד עובדת בצורה ליניארית קדימה, מסתבר.
אהבתיאהבתי
תגובונת למחשבה
כלי נשק על הקיר בגיל ההתבגרות (והפיכת כל זרד מצוי לחרב של פיטר פן בגיל ארבע) היא עניין של בנים.
אהבתיאהבתי
הי תומר
רק שתדע שתיאורית ה SPIRAL DYNAMICS (שאומצה בחום ע"י קן וילבר) עושה בדיוק אותו טיעון לבי "מיני אבולוציה" ערכית-דתית בפרט כמשקפת מהלכים אבולוציוניים תרבותיים גדולים , והיא נלקחת די ברצינות.
אהבתיאהבתי
התיאוריה היותר מעניינת פה היא לדעתי התיאוריה של האבולוציה של דתות, או של המחשבה הדתית שהתחלת לדבר עליה…
את הרעיון האבולוציוני הזה אפשר לפתח עוד לא?
או אולי יש כבר כאלה שפיתחו?
אהבתיאהבתי
כמה אנשים כתבו על האבולוציה של הצורות הדתיות. גם קן ווילבר עוסק בזה, כפי שכתב גלעד, אולם אני לא חושב שיש אקדמאים רבים שלוקחים את עבודתו ברצינות, ולצערי בצדק, משום שהוא, על כל מקוריותו וחריפותו, מעוות את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריה שלו (ראו על כך מאמרי כאן: https://tomerpersico.com/2007/02/28/ken-wilber-yes-or-no/ )
חוקר רציני ומוערך מאוד שכתב על האבולוציה של הדת הוא רוברט בלה, ששני סיכומים של התיאוריה שלו (ב-pdf) מצאתי בחיפוש גוגל קצר:
יש ללחוץ כדי לגשת אל Religious%20Evolution.pdf
יש ללחוץ כדי לגשת אל 195_Religious_Evolution.pdf
אהבתיאהבתי
תודה רבה (:
מאוד מעניין!
אהבתיאהבתי
כדאי גם לא לשכוח שאנו חיים בחברה מיליטריסטית שמקדשת את הכוח ואת המלחמה. אינני רואה כאן קשר דתי דווקא, ובכל מקרה, האבולוציה של הדת הרי אינה מתרחשת בוואקום. אינני יודעת על ילדים בקהילות יהודיות בגולה, במזרח או במערב, שאספו סכינים ככלי נוי. אם היה להם אולר הוא שימש לצרכים פראקטיים.
אהבתיאהבתי
תומר, זה יותר פשוט מפשוט.
האיבר אצל בנים הוא מחוץ לגוף, מין שלוחה חיצונית.
מכיוון שאפשר לגעת בו למשש אותו, הוא ספק איבר ספק כלי. ואם הוא כלי, יש לו שני שימושים. או לעשות אהבה, או להרוג, אחד או אפס.
עכשיו תבנה על הבסיס הזה כל מה שאתה רוצה.
אהבתיאהבתי
רציתי להגיב תגובה נשית ואני רואה שרות כבר הגיבה. איך הטומאה והטהרה מקבלת ביטוי בהתפתחות הדתית הנשית? אם היא בכלל שונה מהגברית? הפסיכולוגיה היא התיאולוגיה המודרנית בחיפוש הבלשי שלהן וביחס המכונן שלהם לשפה. ובמהותן הן נוגעות בשורש הנשמה שאני רוצה לכתוב שהוא חסר מין אבל בהתבוננות על התפתחות העובר הוא מלחתחילה מוטבע מינית על ידי סדר הכרומוזומים ובמעטפת נוספת על ידיי הורמוני המין שמופרשים ברחם. אולי למיניות שלנו שני רבדים אימננטי כרומוזומלי וחיצוני הורמונאלי שהוא גם הקובע את צורת איבר המין (אם אני זוכרת נכון).
השאלה היא אם כל עיסוק ילדי טבעי בכלי זין (אני גננת, ובנים זכרים תמיד ימצאו מקלות ארוכים להתעסק איתם) הוא עיסוק דתי או רק הסגידה וההתרחקות מהם, ח ו ס ר השימוש בהם הוא האקט הדתי. ההתאפקות שגורמת ליציאה מעצמך ומזרם החיים, שמחייבת הסתכלות חיצונית על עצמך היא הדחף המכונן את הדת. אולם עבודה דתית בשבילי היא חזרה לחיים והטמעות בעצמך. לאנשים וקבוצות עם דחף דתי מפותח זו עבודה מתמשכת.
אהבתיאהבתי
היי תומר, קודם כל מזל טוב על המעבר לאתר החדש. [שושנה מוסרת ד"ש חם]. מה שכתבת הזכיר לי תופעה תרבותית מעניינת שלמדתי על קיומה כשביקרתי בלוס-אנג'לס. בשכונה של ההורים של שושנה יש אוכלוסיה לא קטנה של סיקים. ומסתבר שהתרבות הזו, בעלת העבר הלוחמני, מחייבת את חבריה כציווי דתי לשאת חרב לכל מקום אליו הם הולכים. אלא שהם , מסיבות מעשיות ומובנות, כבר מזמן לא נושאים חרב בגודל מלא על הירך. החרב הפכה לעיטור. סיכת ראש, מחזיק מפתחות, תפס עניבה. אולי אבולוציה היא לא המילה הנכונה פה. אולי סובלימציה. אולי הבנה שאתה יכול לייצב את האינדיבידואליות התרבותית שלך באמצעים קיצוניים פחות
אהבתיאהבתי
שוקי שלום, וד"ש חם לשושנה!
כן, אני מכיר את הסיקים מהודו, שם הם אגב מצטיינים במקצועות "לוחמה" (חיילים, שוטרים, שומרי ראש). אני חושב שמקור המנהג הזה בצרכים מאוד ריאלים (בתחילתם הם הותקפו על ידי המוסלמים ו/או ההינדים), כך שהחרב לא היתה רק עניין טקסי. אבל היום ברור שהיא כן, ובאמת מעניינת הסובלימציה הזאת, שעדיין שומרת על האובייקט המקורי.
אהבתיאהבתי
ממה שלמדתי הסיבה לאובדן הטהרה והטומאה בדתות המודרניות היא לא בגלל התפתחות אלא בגלל שנגמר עידן הנבואה ואיתו הנוכחות האלוהית עם חורבן הבית.
דרך אגב, הרמח"ל בסעיף קמ"ח בדעת תבונות עושה הקבלה של התפתחות האדם עם גילוי הנהגת השם בעולם.
"
אמר השכל – תראי יצירת האדם בהדרגותיה. כי הקב"ה היה יכול להוליד האדם משוכלל בכל שלמותו ודאי אם היה רוצה, כי אין לו מונע; והוא לא כן עשה, אלא כמה חסר האדם ביום לידתו, והוא הולך ומשתלם מעט מעט. ותמצאי שהוא מראה ממש על כבודו ית' והנהגתו בגילוי ממשלתו, כמו שהוא מסבב ומנהג את העולם בחמשת המצבים שזכרנו, שהם הם גדולתו של העולם שהולך וגדל כגדלותו של האדם, וכבודו של מקוט שהולך ומתגלה בהדרגה הגדולה הזאת.
הנה ראשית מציאותו של האדם הוא על ידי החיבור של השותפים בו, הם אביו ואמו, הם הם נגד המולידים אשר לכל תולדה. ואמנם הוא סגור בבטן אמו כל ירחי העיבור. אחר יוולד וייצא לאויר העולם, ושוב יגדל מעט מעט הלוך וגדל. והוא אינו מושלם עדיין, לא בקומתו ולא בדעתו, עד שיעמוד על צביונו. והנה בתחילה ישתלם בדעתו עד שיתחייב במצוות, והוא בן י"ג, ועם כל זה עדיין אינו שלם, ועודנו נער. אחר כך ישתלם ויעמוד על פרקו לגמרי. ומשם והלאה יש לו עילויים על עילויים בבואו בימים, בהידור הזקנה, ועטרת שיבה, וטעם זקנים, אשר רוב שנים יודיעו חכמה. והנה כל זה דוגמה לסדר מעשיו בהדרגה אשר זכרנו למעלה. ונמצא שהאדם עצמו, שהוא הנהוג ממנו ית', מראה בעצמו ההנהגה אשר הוא ית' מנהגו, וכבר זכרנו מזה למעלה.
"
אהבתיאהבתי