—
דת היא משחק. היא משחק במובן הזה שהיא מערכת סגורה, בעלת הגיון פנימי, הגיון פנימי ששונה מההגיון השגור על העולם שמחוץ לאותה מערכת. הדת היהודית היא דוגמא מצויינת לכך, שכן היא מרובה בחוקים: בדיוק כמו שאין שום מובן רציונלי לכך שבמשחק הכדורגל אסור לגעת בכדור בידיים, כך אין מובן רציונלי לכך שבדת היהודית אסור לאכול שרימפס – חוץ מזה שאלו החוקים. מפני שהדת היא משחק קל כל כך להציג אותה כטקס דתי, כפי שעשה לעיל פליפה פרננדז-ארמסטו (בעקבות חוזה לואיס סאמפדרו).*
מפני שהדת היא משחק הזר המתבונן מבחוץ לא מבין את החוקים שבפנים, ואלו שבפנים לא יכולים להסביר אותם בצורה רציונלית, אלא פשוט לומר: תראה, אלו החוקים. כך משחקים כדורגל, כך (לדעתנו) עובדים את אלוהים. הכדורגל והדת הן מערכות אוטונומיות של חוקים, שלא תלויות בעולם החיצוני להן. מערכות שמתפקדת בעצמן, מעצמן, וניזונות אך ורק מהמתרחש בתוכן. ופעם כבר כתבתי על ההבדל בין משחק היהדות למשחק הנצרות.
אבל כמובן, זה לא כל כך פשוט. מה שהצגתי כאן היא בעצם ההשקפה התיאולוגית של חלק קטן מאוד מהמונותאיזם, דהיינו של מי שגורסים שאכן אין – ואסור להניח שיש – הסבר רציונלי (או אף מיתי, למשל קבלי) לחוקי הדת. המנויים על השקפה זו דורשים שנקבל את חוקי הדת כהתגלות חד-פעמית ונצחית של תבונה אלוהית, שהיא לעולם נשגבת מבינתנו ועל כן בלתי ניתנת לניתוח או להבנה.
לייבוביץ הוא כמובן הנציג היהודי המובהק של המחשבה הזאת, וקארל בארת הדוגמא הנוצרית (בארט הנהיג את מה שנקרא ה"ניאו-אורתודוקסיה הפרוטסטנטית" בתחילת המאה העשרים, ולייבוביץ כפי הנראה הושפע ממנו רבות), ואף באיסלאם יש את האסכולה החנבלית שדוגלת בקבלה מילולית ומלאה של חוקי האיסלאם ללא הסבר, ואשר הרמב"ם התפלמס בין היתר איתה בספרו 'מורה נבוכים'. ההשקפה הזאת יוצאת מתוך רעיון הטראנסצנדנציה, מתוך ההשקפה שהאל הוא משהו נבדל ושונה לחלוטין מהעולם. אבל הוא לא.
עבור רובנו, ברור שההגיון הפנימי הדתי לא נועד להיות סגור בתוך עצמו, פונה כולו פנימה אל עצמו, כמו בדעות שלעיל, כמו בכדורגל. לא: לנו ברור שהדת אמורה "לעשות משהו" בעולם (כלומר עבודת האל אינה תכלית עצמה), משהו כמו למשל להפוך אותנו לאנשים טובים יותר, או את החברה לצודקת יותר, כמו למשל לאפשר לנו לדעת את האל, או לסייע להבאת המשיח. כל אלה, בהיותם תכליות עולמיות, במציאות, מובנים לנו בשכלנו הדל – שהרי הוא נועד (בין אם על ידו יתברך ובין אם על ידי האבולוציה תתגדל ותתעלה) לחשוב על העולם, על המציאות. רובנו אם כן לא רואים בדת משחק בלבד: לבואו של המשיח תהיה השפעה לא מבוטלת על העולם (לדעת מי שמאמין בו). מאידך, לניצחון של ברזיל במונדיאל לא תהיה שום השפעה, לבד משמחת האוהדים.
אלא שכאן נקלעת הדת לצרה. שכן אם היא אמורה להשפיע בעולם, הרי שחוקיה אמורים להיות מובנים לשכל, ומזוהים כראויים על ידי המצפון – אודות העולם הרי אנחנו מבינים, נכון? הדת אם כן מאבדת את הציפוי התיאולוגי השקוף שהפריד בינה ובין העולם: חוקיה תקפים לגביו, אבל חוקיו גם תקפים לגביה. משום שאנחנו מבינים את תכלית חוקיה, תהיה מה שתהיה, אנחנו מוצאים עצמנו בעמדה בה אנחנו יכולים גם למתוח עליהם ביקורת.
בעיקר ניכר הדבר אם אנחנו סבורים שהדת אמורה (בין השאר) לעשות אותנו לאנשים טובים יותר. כי הנה נגלים לפנינו כמה דברים מטרידים. למשל, שאנשים שמקפידים מאוד בחוקי הדת דווקא לא עושים רושם של אנשים מוסריים יותר (מהכנסייה הקתולית ועד מאה שערים). למשל, שיש בדת חוקים שהם עצמם, אפילו לפני האכזבה מהשפעתם על המאמינים בהם, נתפסים אצלנו כלא-מוסריים (מהאפלייה כנגד נשים ועד האפלייה כנגד הומוסקסואלים). והרי זו בדיוק הסיבה שקמו להן כל אותן תיאולוגיות הנ"ל שמתעקשות שאי אפשר לנו להבין את חוקי האל, מפני שברגע שאנחנו מרגישים שאנחנו כן יכולים להבין אותם, אנחנו מגלים שיש כמה חוקים שהם פשוט חסרי היגיון, ואף גרוע מכך: חסרי מוסר.
מנגד יש לנו את הניו-אייג'. הניו-אייג' הוא פריצת הדת כמשחק וחדירתה לחיים, או אף הקפתה את החיים. בניו-אייג' הכל קדוש (מהבית ועד לעבודה), וכל פעולה יכולה להיות עבודת האל (מעיצוב הבית ועד ההברזה מהעבודה). הניו-אייג' אינו מערכת סגורה של חוקים, כי אין בו חוקים, או יש מגוון חוקים שניתן לבחור מהם. לניו-אייג', בשונה מהכדורגל, אין כללים. לכן הניו-אייג' אינו משחק (במובן הזה). לכן הניו-אייג'יסט, מבחינתו, לעולם לא נמצא בקונפליקט עם ההגיון או עם המצפון.
מצד שני, מפני שאפשר להצדיק כל דבר כעבודת אלוהים, הניו-אייג'יסט מצדיק פעמים רבות דברים שהמתבונן מבחוץ יראה כלא-הגיוניים או לא-מוסריים (למשל השימוש בצדיקים על מנת לגרוף רווחים כלכליים). מפני שלניו-אייג' אין מסורת, אין לו נקודת מבט הטרונומית לאדם שדורשת מהאדם דברים שלא ממש מתחשק לו לעשות. אין טרנסצנדנציה.
הדת המסורתית נמצאת בבעיה ברגע שניתן לנתח את חוקיה, משום שחלק מחוקיה מתגלים כבלתי סבירים. הניו-אייג' נמצא בבעיה מפני שהוא מסוגל להצדיק כל דבר, כלומר מפני שאין לו מערכת יציבה של חוקים, וממילא אין לו סמכות חיצונית לאדם. הכדורגל נמצא בבעיה כי הוא פשוט לא מעניין.
—
* בספרון 'דת' בהוצאת עם עובד, תרגום דניאלה שחם
[שימו לב לרשימה הקצרה על חיי המין של האדמו"ר החמישי של חב"ד בצד שמאל, בבלוג הליווי "מינים", ושימו לב שברשימה על "לנבוכי הדור" והרב קלנר התקבלו שתי תגובות מאת "אורלי יוספון", שלדעתי אינה אלא הרב קלנר]
לולאת האל 
מעניין ואיכותי.
אהבתיאהבתי
סליחה שאני נדחף..
http://www.hofesh.org.il/articles/god/god_is_good.html
אהבתיאהבתי
תומר היקר
א. מאוד שמחתי להיפגש בסוף השבוע האחרון, אנא הרם טלפון כשאתה בעיר וניפגש לקפה ושיחה על החיים וכל השאר. קפה עלי
ב. אהבתי את הבלוג החדש ביותר. אם אפשר שתצטלם שוב רק עם מבט כלפי מעלה- זה יהלום יותר את תמונת-הכותרת.
ג. מאוד אוהבת את הדרך שבה אתה מלמד בני תשחורת את תורת ישראל. זה הוא הדור (החילוני) שיוכל לטעון בכל תוקף שארון הספרים היהודי הוא שלו בזכות.
ד. הערה בכ"ז על השיעור שהעברת
אני לא זוכרת בכלל באיזה בלוג מצאתי את זה אבל הבאת את המדרש על "שניים שהיו מהלכים בדרך" וסיום השיעור שלך לחברה בכיתה ט' עורר אצלי איזה סימן שאלה. אני למדתי את המדרש של "שניים שהיו מהלכים בדרך" כשאלה וכפתיח לדיון סטייל חיים הכט ("מה אתה היית עושה?"). אז כאמור אני מעריכה מאוד את העמקת הדיון על ידי הבאת מקורות יהודיים ואחרים, אבל אני לא מאושרת מהתשובה החד משמעית שנתת בסוף השיעור. האם אתה רוצה לתת לילדים תשובות מן המוכן? ובעקיצה- מה עם- "התפקיד שלנו הוא להבין מי אנחנו מה ראוי ולא ראוי"? (עשיתי שעורי בית מקיפים באתר של עמיר פרימן). אני לא רוצה לגרור את הדיון לרדידות פוסט מודרנית אך בכ"ז כשאני (בוגרת אי אלו שנים של לימודי פסיכולוגיה) בוחנת את כוונותיו של אותו מהלך בדרך פוטנציאלי, אני לא בטוחה שדרך אחת מובילה למוות והדרך השניה לחיים. אמנם מאסלו קבע שאסתטיקה (=אצילות) באה אחרי צרכים בסיסיים כמו מזון ושתיה, אבל כבר הוכיחו פרימו לוי ואחרים שזה לא תמיד ככה וששאיפה לחיים (והצלחה בכך) יכולה לבוא דווקא מתוך שאיפות נאצלות ולא רציונאליות בכלל.
למעשה אני חושבת שיש לנו כבני אדם איזשהו צורך מוסרי –אתי שהוא לא בדיוק מוסבר (אגב אני מזדהה עם "אובססיה בנושא אתיקה"- שוב מתוך שיעורי הבית) ושגורם לנו להתעלות על החשש מהמוות ולעיתים אף לנצח אותו.
בנזוגי שיחיה שומע לאחרונה שיעורים מוקלטים של מהרצה בעל המתת דן אריאלי בנושאי כלכלה התנהגותית, ותוצאותיו של אחד המחקרים שהוא תיאר היו שאנשים יעדיפו פחות לעצור ולעזור לאדם לתקן פנצ'ר אם יציעו להם תשלום על כך מאשר אם זה פשוט עזרה גרידא.
מסתבר שאנחנו צריכים בחיים את אותם תחומים שבהם אנחנו מרגישים שאנחנו עושים למען האחר ללא גמול כלשהוא וגם אם זה על חשבונינו- ואולי אף תוך סיכון חיינו.
ובנימה אקטואלית-
בעולם מורכב כמו שלנו שבו אנחנו אשכרה מתווכחים מה מוגדר אסון הומניטרי והאם ספינה שנושאת מזון אך גם נשק ומשקל כבד של יחסי ציבור- היא סיוע הומניטארי או משהו אחר- נראה לי שיותר מכדאי לתת לתלמידים שלך לפתח בעצמם עמדה בכיוון. מה גם שזה יכול לפתח אצלם את שרירי המוסר.
יש לי עוד הרבה מה להוסיף כמו למשל על הקשר בין נשק ילדים ודת (אחרי הרבה שנים של פסיכולוגיה –יש כמה חיבורים מתבקשים) אבל לא בא לי להגיב על כל מאמר שלך וכאמור- תאלץ ליצור איתי קשר ישיר.
להשתמע,
מיכל
אהבתיאהבתי
מיכל היקרה,
כמובן ניצור קשר, ורק אומר שאני מסכים לגמרי עם מה שאת אומרת. לא התכוונתי לתת לילדי תשובה אחת מהמוכן (למרות שאני חושב שגם את זה לפעמים אפשר), ואם השתמע כך אז אולי כתבתי בכוונה כדי לעצבן : )
אני מסכים איתך מאוד שהאדם, אלא אם כן הוא חריג, מונע על ידי כוח מסתורי שגורם לו לרצות לעשות טוב (ועצם זה לדעתי מעלה שאלות קשות לגבי התזה שהעולם הוא לא יותר מגוש ניטרלי של חומר). זו לדעתי אמת גדולה, שמי שמתעלם ממנה לא מסוגל להבין איך אנשים פועלים, למה הם עושים טוב ולמה הם עושים רע (מתוך כוונה לעשות טוב).
בקיצור, להשתמע,
תומר
אהבתיאהבתי
הצורך לתרום לבני מינך אינו מסתורי כלל ובהחלט מוסבר, יש בו יתרון אבולוציוני חשוב שגם בזכותו השתלטנו על הפלנטה הזו. אצל לא מעט חיות יש תכונות דומות.
אהבתיאהבתי
תומר, ההתייחסות שלך ללייבוביץ' בפוסט הזה שמשווה בין הדת לבין כדורגל היא די מעניינת, מפני שלמרבה האירוניה לייבוביץ' הוא זה שהגדיר את משחק הכדורגל בתור: "אחד עשר חוליגנים שרצים אחרי כדור אחד"…
אני חושב אגב שהתפיסה של הדת כמשחק ביהדות קיימת הרבה לפני הרמב"ם. אפשר למצוא אותה למשל בתקופת בית שני במחלוקת בין הכתות השונות, וגם (ככל הנראה כהמשך של אותה מחלוקת כיתתית) בתלמוד במחלוקת המפורסמת אם יש טעמים למצוות.
לגבי הרמב"ם עצמו, אמנם בדרך כלל נהוג לייחס אליו את העמדה שיש טעם למצוות ולפיכך הדת היא לא משחק (ואם הבנתי נכון גם אתה משייך אליו את העמדה הזאת), במיוחד לאור הדברים שהוא כותב במשנה תורה, למשל שאכילת חזיר מזיקה לבריאות. אבל חשוב לציין שלפי לא מעט פרשנים של הרמב"ם הדברים שהוא כותב במורה נבוכים, לפחות לפי אופן קריאה מסוים, דווקא מייצגים את הגישה ההפוכה שלפיה הדת היא אכן משחק שאין שום טעם לבצע לו רציונליזציה ולחפש טעמים נסתרים לחוקים שלו.
בכל מקרה לגופו של עניין, אני לא כל כך מקבל את החלוקה שלך בין התפיסה של הדת כמשחק – שלפיה יש לכאורה פרובלמטיות מסוימת בהנחה שהדת אכן "עושה משהו" ומשפיעה על העולם, לבין הניו אייג' כחלק אינטגרלי מהחיים עצמם שאכן מסוגל להשפיע בצורה אמיתית על החיים שלנו (בתור מישהו שלא מאמין בדת ולא מאמין בניו אייג' הדיון שלי כאן הוא כמובן פילוסופי לגמרי).
הטענה שהדת היא משחק, כלומר מערכת סגורה עם הגיון משלה, לא אומרת שבהכרח אין לדת שום השפעה על מה שמתרחש בעולם או על האנשים שמשחקים את המשחק הזה. למשל, אפשר לטעון שאין שום סיבה מדעית או בריאותית לא לאכול מאכלים לא כשרים, אבל שעצם העובדה שהאדם הדתי נמנע בכוונה מאכילת כל מה שמתחשק לו מחזקת את היכולת שלו להלחם בתאוות שלו ולהפוך לאדם מוסרי יותר. מצד אחד מדובר במשחק, כי היהדות אוסרת לאכול בשר חזיר ומתירה לאכול בשר בקר אבל באותה מידה היא היתה יכולה גם לאסור לאכול בשר בקר ולהתיר לאכול בשר חזיר – אבל בין כך ובין כך יש לאיסור הזה השפעה מוסרית ותודעתית על האדם הדתי.
גם הטענה שהניו אייג' מהווה כביכול מערכת "טבעית" שמנוגדת למשחק היא בעייתית בעיני (מעבר לעובדה שאני מאמין שכל מערכת היא בסופו של דבר משחק, בין אם מדובר בדת, בניו אייג', בכללי המוסר, במחקר האקדמי וכיו"ב). הבעיה העיקרית היא כמובן ההכללה של כל התופעות שמוגדרות כניו אייג' והנסיון למצוא להן מכנה משותף. לגבי זרמים מסוימים בניו אייג' זה אולי נכון, אבל לגבי זרמים אחרים זה לדעתי לא נכון מפני שהם בסופו של דבר משעתקים בצורה מדויקת את המבנה המשחקי של הדת ולכן גם אצלם אפשר למצוא את הקודש והחול, הטמא והטהור, האסור והמותר וכו'.
אהבתיאהבתי
אלי,
לגבי לייבוביץ: אולי לכן הוא שנא כל כך כדורגל, מפני שהוא זיהה כמה הוא קרוב עקרונית ליהדות כפי שהוא הציג אותה.
לגבי הרמב"ם, לפחות ברובד הפשט הוא טוען שיש לכל מצווה טעם, ולכן הוא חושב שמטרת המצוות היא לא רק פולחן אלא גם התפתחות האדם והחברה.
לגבי הדת הממוסדת והניו-אייג': "הטענה שהדת היא משחק, כלומר מערכת סגורה עם הגיון משלה, לא אומרת שבהכרח אין לדת שום השפעה על מה שמתרחש בעולם" – ברור. השאלה היא לא האם היא משפיעה, אלא מה היא מתכוונת לעשות מבחינה עקרונית. גם כדורגל משפיע בזה שהוא משפר את הכושר של השחקנים, אבל זו לא תכלית המשחק. העניין כאן הוא עקרוני.
הניו-אייג', קודם כל, אינו "טבעי" ולא טענתי כך. אלא שהוא לא סגור, בהיותו אימננטי לעולם, כלומר לא מונע "מלמעלה" על ידי אל מונותאיסטי שמצווה אותו כביכול. זה העניין. זרמים של ניו-אייג' ש"משעתקים את המבנה המשחקי של הדת" אני לא מכיר. יש ניו-אייג' שעושה מה שהוא עושה רק כציווי לא מפורש וחסר תכלית מלמעלה? לא שידוע לי…
אהבתיאהבתי
לגבי הרמב"ם, אני מתכוון לפרשנים מהזרם הרדיקלי יותר, היו כאלה כבר בתקופתו של הרמב"ם אבל אפשר למצוא את זה גם בפרשנים מודרנים כמו ליאו שטראוס, יעקב לוינגר או (כמובן…) ישעיהו לייבוביץ. האמת שלדעתי למרות שהקריאה הזאת של מורה נבוכים נחשבת בדרך כלל לחתרנית ורדיקלית היא די זהה למסקנה המתבקשת ממה שהרמב"ם כותב שם באופן כמעט מפורש לגבי הניסיון לבצע רציונליזציה לטעמי המצוות.
לגבי מה שכתבת: "…ולכן הוא חושב שמטרת המצוות היא לא רק פולחן אלא גם התפתחות האדם והחברה" – כפי שהסברתי אפשר לטעון שהדת היא משחק שאמנם אין שום הגיון מאחורי החוקים שלו, למשל למה אסור לאכול דווקא חיות מסוימות או לבצע דווקא פעולות מסוימות – אבל בכל זאת לטעון שכשאנחנו משחקים את המשחק הזה יש לכך השפעה חיובית ישירה על ההתפתחות של האדם ושל החברה (למשל במקרה של היהדות השפעה סטואית בעקבות קיום אורח החיים ההלכתי).
לא התכוונתי כמובן לכך שטענת כביכול שהניו אייג' הוא "טבעי", רק לכך שהוא כביכול מהווה חלק אינטגרלי מהחיים ולא משחק (כלומר "טבעי" בתור הניגוד ל"מלאכותי").
לגבי הזרמים השונים בניו אייג', אני מניח שיש לא מעט זרמים שאפשר למצוא אצלם את החלוקה בין קודש לחול (העולם הפיזי בתור "המטריקס" שצריך להמלט ממנו) או בין מעשים אסורים לבין "מצוות" (מדיטציה לדוגמה, במיוחד כשהיא נעשית באופן טקסי וכמעט פולחני. אני די מאמין, למרות שאני מודה שאין לי ממש היכרות אישית עם התחום, שיש לא מעט זרמים בניו אייג' שבסופו של דבר מאמצים לא מעט תכונות ומאפיינים של הדת המסורתית עד שכמעט אי אפשר להבין ביניהן. אבל יכול להיות שאני טועה.
אהבתיאהבתי
לדעתי המשחקיות שבדת, בדיוק כמו המשחקיות שבכדורגל היא רק על מנת להראות שיש דין ויש דיין (המאמן, מורה), שיש השגחה פרטית (השופט, משגיח) ושיש שכר ועונש (סנקציות ופרמיות = הרחקות וגולים). לא אמורות להיות סיבות לחוקים, ולמען האמת לא חייבים להיות חוקים, העיקר שהנושא הזה יובן. הבעיה היא שאנשים לא יכולים להבין שהם נמצאים במשחק מבלי "להגדיר את זה" ולכן קיים הממסד הדתי, שיזכיר לאנשים שהם כל הזמן נוטלים חלק במשחק.
שוב אני אומר, לא חייבים להיות חוקים, ואם יש חוקים הם לא חייבים להיות מסויימים ויכולים להשתנות ולהתגמש. אני לא מתכוון בהכרח לזה שהדת צריכה להשתנות, אני רק מתכוון לזה שהכדורגל ובעצם כל ספורט הם סימולציה של דת. אני כן מתכוון לזה שהכוונה חשובה יותר מהעשיה, ושמה שחשוב אלה שלושת הדברים שציינתי.
כתבתי את זה בהקשר לאולימפיאדה אבל גם המונדיאל תקף בקביעה שכל הגביעים העולמיים הללו שמחיים את הרוח הספורטיבית באים כדי ליצור תחושה של אוטופיה – פוליטית, פיזית ומוסרית. פוליטית כי זונחים את המלחמות ומתחרים, פיזית כי האדם בוחן את קצה גבול יכולותיו (מתוך הכוונה להגיע ל-הכי מהר, הכי חזק, הכי גבוה), ומוסרית בגלל המסגרת המשחקית.
http://culture-agent.com/culture/sports
אהבתיאהבתי
בפסקה האחרונה אתה מביע רעיון יפה מאוד. הכמיהה לאוטופיה ככוח שמאחורי האוליפיאדה, ואולי הספורט בכלל, כלומר המשחק כטקס שבו הסדר הטוב בא לידי ביטוי: הטובים/מוכשרים/זכאים-לכך-כי-עבדו-קשה זוכים, והסדר בא על מקומו…
אהבתיאהבתי
נקודות למחשבה שאולי ארכז ברשומה:הפולחן/משחק קודם מאד לדת. לכן הכדורגל נגזרת של השאמניזם וטכסי החניכה. לב המעשה הוא האחווה – קומונטס של שכנר והזיכוך שבא עם נצחון קבוצתך.
אהבתיאהבתי
קודם כל אני נוטה להסכים עם האבחנה של המשחק הספורטיבי כפולחן, ואם נזכרים במשחקים האולימפיים בעת העתיקה, ובפרסים המקודשים (כמו עלי הדפנה והזית).
גם הכיוון המחשבתי של משחק ספורטיבי כאמצעי לקתרזיס המונים הוא משהו שנראה לי ראוי לעיון נוסף בהקשר הזה.
מעבר לכך, זה היה פוסט מענג, למרות שאני דווקא אוהב מאוד כדורגל.
אהבתיאהבתי
חוקים חסרי מוסר?
אתה בוחן אותם מהמושר שלך, ז"א שאין אוביקטיביות.
לא שאני תומך הדחיקת נשים לשוליים, אבל מי אמר שהבנו את ההדיון מאחורי ה"חוסר מוסר"? הרי נקושת המבט שלנו…חיצונית.
אהבתיאהבתי
לא מדויק כלל שאין השפעה לנצחון במשחק כדורגל מלבד שמחת האוהדים. עובדתית – קבוצה מנצחת צוברת לעצמה הרבה אוהדים חדשים ומעמדה העתידי משתפר מאד (אנלוגיה להמרת דת). בנוסף, נצחונות ואוהדים רבים מביאים להכנסות גבוהות ממכירת מוצרים כגון חולצות מכרטיסים וגם מזכויות שידור (כמו שאמר ג'ורג' קרלין- אלוהים תמיד צריך עוד כסף
http://www.youtube.com/watch?v=MeSSwKffj9o )
אהבתיאהבתי