בסוף אפריל סיפרו לנו שהמגעים כבר "לקראת סיום" אבל רק השבוע קיבלנו הודעה סופית שתפילותנו לשם ייחוד הבית היהודי והאיחוד הלאומי נענו, ושתי המפלגות הסרוגות מתעתדות לצעוד בכוחות משותפים בבחירות הבאות. אבל נוט סו פאסט: כי כבר ביום ההכרזה החגיגית הודיעו ח"כ אריה אלדד ומיכאל בן-ארי שהם ממש לא בעניין.
ואכן, השר פרופ' הרב הרשקוביץ מסביר ש
הגענו להסכמה המקובלת על כל חברי סיעת הבית היהודי ואנשי תקומה שבאיחוד הלאומי. ח"כים משתי הסיעות החליטו להקים פורום משותף שיקדם שיתוף פוליטי לקראת הבחירות הבאות". […] ח"כ כץ אמר כי הוא מקווה שהתנועות הנוספות החברות בסיעת האיחוד הלאומי יצטרפו לאיחוד החדש. "אני מקווה שח"כ אלדד, עם תנועת התקווה, יצטרף לאחדות, כמו גם תנועת ארץ ישראל שלנו ובראשה ח"כ בן ארי, שהוא ח"כ אהוב פעלתן ומוצלח. כולם מבינים שחפצי חיים אנו, כולנו נצטרך לחבור כאיש אחד", הוסיף.
ספרתם כמה מפלגות מתרוצצות כאן? חבל על המאמץ, עד הבחירות הן תתחלקנה שוב ושוב, משל היו סטרפטוקוקים בגרונה הדלקתי של המדינה. אין גם טעם להעלות בזכרוננו את מרזל, בא-גד, לוינגר, קצובר ועוד רבים שתרמו כל כך הרבה (במאמץ כל כך מועט) להחלשת כוחו של הימין. כי הימין הדתי פשוט לא מסוגל להתאחד. רוצים לדעת למה? הנה כל התשובה בקיצור נמרץ:
אין דין אלא לאללה, ואני יודע אותו
ועכשיו לתשובה בהרחבה: התרשים הזה מראה, כפי שכותרתו מלמדת, את התפלגות הכיתות באיסלאם. שני דברים מעניינים אפשר להסיק ממנו. האחד, עליו לא נתעכב, הוא שהעלווים, שליטי סוריה, אינם ממש מוסלמים (כמו הדרוזים והבהאיים). די מפתיע, לא? השני, עליו כן נתעכב, הוא שבעוד האיסלם הסוני נשאר מאוחד מתחילת דרכו, האיסלאם השיעי התפצל והתפצל, ואז שוב התפצל. והתפצל. חלק מפיצוליו נשארו בגבולות האיסלאם, חלק עזבו את הבית, אבל כך או כך לא קרה מעולם שהאמונה השיעית הגיעה למנוחה ולנחלה.
זה התחיל כבר בתחילת ההיסטוריה המוסלמית, ומהסיפור הזה עצמו, על התגבשותה של השיעה, אפשר ללמוד הרבה על התפרקותו של הימין הדתי. ובכן, מעשה שהיה כך היה*: לאחר מותו של מוחמד, ב-632 למנינם, פרצה, כצפוי, מלחמת ירושה. לנביא אללה לא היה בן זכר, והראשון שירש את מקומו היה אביה של אשתו עאישא. רק אחרי עוד שני ח'ליפים, כלומר מחליפים למוחמד, זכה לשבת על כסאו עלי, בן דודו, חתנו, ואביהם של נכדיו, וצאצאיו הזכרים היחידים, חסן וחוסין – זאת בשנת 656. השיעים כידוע גורסים שרק שושלת עלי ראויה למשול באומה המוסלמית.
אלא שהחיים אף פעם לא היה קלים בסעודיה, ועלי נאלץ מראשית שלטונו להילחם על מקמו. בשנת 657 הוא כבר הוכרח לצאת למלחמה נגד שליט דמשק שלא הסכים לקבל את מרותו. כשהשיג יתרון נכנס למשא ומתן עם המתנגדים לו במקום לחסל אותם, שכן חשש שיותר מדי מלחמות פנימיות יחלישו אותו מול האימפריה הביזנטית. אלא שההתרככות הזאת עלתה לו בהקמת קבוצת מתנגדים מתוך מחנה תומכיו, החווארג', כלומר "הפורשים" או "אלו שיצאו". אחד מהם רצח אותו ב-661.
למה? משום שעבור החווארג' כל פשרה היא בגידה. משום שעבורם, כמו שצעק רוצחו של עלי, "אין דין אלא לאללה", וממילא לא יכול אדם, ויהיה הוא גם חתנו ואב צאצאיו של הנביא, להתפשר ולו בפסיק על חוקי האל. לכן החווארג' הצליחו כבר בתחילת הדרך (ראו תרשים) לפרוש וללכת לדרכם. אבל אל דאגה, השיעים יתפצלו עוד פעמים רבות כאמור, ובכל פעם כמובן על עניין עקרוני, שפשוט אי אפשר להתפשר לגביו.
אחדות זה חשוב, אבל
"הכיתתיות היא דרך פעולה והלך רוח," אומר אבישי מרגלית. "דרך הפעולה היא להעדיף לוותר על אחדות המפלגה מאשר לוותר על אחדות הרעיון. הלך הרוח הוא […] ראיית כל פשרה כריקבון". הייתי מוסיף דבר חשוב: הכיתתיות היא השאיפה לטוהר, וראיית העולם הזה וכל החיים שבו כמקור בלתי נדלה לטומאה. לכן הכיתתיות לעולם מנותקת מהמציאות, ותמיד חיה בעולם אידאי שבו ייתכן מחנה שכולו טהור, עם שכולו קדוש, חוק שכולו תקף, תורה שכולה אמת, עולם שכולו טוב ומשיח שבאמת מגיע.
והכיתתיות היא השקפת העולם של הימין הדתי. הנה למשל ישראל הראל, שאינו כיתתי, מצביע על לב העניין, לגבי הפיצולים שהתרחש בעקבות הפינוי מעזה:
התנועה [הציונות הדתית – ת.פ.] נכנסה לקו מחשבה שזה קרה הואיל וגם בתוך המחנה לא נשאר הטוהר הציוני האולטימטיבי והוכח שגם הציונות הדתית המגשימה לכאורה איבדה את דרכה, ולכן חייבים ציונות חדשה לחלוטין.
המחנה לא היה טהור מספיק, ולכן יש לפרוש ממנו. והנה מתן צור שגם מבין מה הבעיה:
זוהי גישתה [של האיחוד הלאומי – ת.פ.] – הכל או כלום, וחברי הסיעה שחרטו את הערך של ארץ ישראל השלמה כערך המרכזי שלהם לא יתפשרו אפילו על דקה בקואליציה שפועלת נגד אמונתם.
זה בדיוק העניין: החוסר המוחלט ביכולת להתפשר. חווארג'. הפנאטיות הזאת כמובן לא נולדת בריק, אלא מתוך האמונה היוקדת בצור ישראל וגואלו, שממילא מבטיחה שאין שום צורך להתפשר, מפני שאם רק נדבוק בעקרונותינו הקב"ה ידאג לכל השאר (וזאת תוך התעלמות לא מובנת מההיסטוריה היהודית זה מכבר, בה יהודים רבים דבקו בעקרונותיהם, והקב"ה דאג להוביל אותם ברכבות לאושוויץ).
גישת חווארג' למינהל ומדיניות לא מאפשרת פשרה, גם לא אם אתה נציגו של האל על פני האדמה. העיקרון חשוב יותר מהמציאות, ודאי יותר מכל אדם. עבור העיקרון נמות, ועם פשרה סבירה לא נהיה מוכנים לחיות. או כפי שאומר מיכאל בן-ארי, "אחדות זה דבר חשוב, אך ראוי שאנשי המפד"ל יצאו ממשלת ההקפאה ויפסיקו את תמיכתם במדיניות נתניהו, שמוביל לחורבן והרס" – דהיינו אהיה מוכן להתאחד איתכם, אבל רק אם תחשבו בדיוק כמוני.
אתנחתא קומית מתבקשת:
הטהרנים החדשים משמאל
זה כמובן כמובן לא מוגבל לדתיים, ולא לימנים. ההיסטוריה של השמאל הקיצוני רצופה התפלגויות והתפצלויות מתוך שאיפה לטוהר אידיאולוגי (מהטרור שאחרי המהפכה הצרפתית, דרך הטרור שאחריי המהפכה הקומוניסטית ועד (וזה תמיד מעלה חיוך) הפיצול הידוע בין 'הקיבוץ המאוחד' ל'איחוד הקבוצות והקיבוצים' [תוקן]). גם בימינו שמאלנים רדיקלים רבים לא מוכנים להתפשר על פחות ממקסימום ומצפים ממדינה – מדינה, כן? מנגנון עצום של כוח מסואב, דורסני וכמעט-עיוור – שתהיה כליל השלמות המוסרית, טהורה מבחינת מניעיה וחפה לגמרי מגרימת סבל היקפי.
דוגמא אחרונה לפנאטיות שמאלנית מנותקת היה אפשר לראות אצל יונתן שפירא, שהחליט שעזה הנצורה נכללת ברשימה משותפת עם גטו ורשה. לבצע תרגיל מחשבתי כזה אפשר כמובן רק אם מתעלמים לחלוטין מההיסטוריה, ויפה כתב על זה אמנון לורד (קורה לו פעם ב) השבוע ב"מקור ראשון" ששפירא הוא חלק מ"תנועה בינלאומית […] שיש המכנים אותה purificationists, המטהרים. או הטהרנים".
אכן, העניין כאן הוא החלפת המציאות וההגיון הבריא בטהרנות אידיולוגית. לורד מתכוון (אני מנחש) להד שיצר מאמר של Ernest Sternberg בגליון הקיץ של כתב העת Orbis. במאמר מאפיין שטרנברג את התנועה המבוזרת של השמאל הרדיקלי דהאידנא כך:
The new ideology is most clearly identified by what it opposes. Its enemy is the global monolith called Empire, which exerts systemic domination over human lives, mainly from the United States. Empire does so by means of economic liberalism, militarism, multinational corporations, corporate media, and technologies of surveillance, in cahoots with, or under the thrall of, Empire’s most sinister manifestation, namely Zionism. So far there is no controversy—these points will be readily admitted by advocates as well as critics.
There is much less clarity about what the new movement is for. My task here is to describe what it is for: to make the case that the new radicalism does have a coherent vision and, in postulating both an evil past and an ideal future, does qualify as a full-fledged ideology. Put starkly, the world it envisions is pure. The earth will be protected, justice will reign, economies will be sustainable, and energy will be renewable. Diverse communities will celebrate other communities, with the only proviso that they accede to doctrine. Far purer than democracies of the past, this future regime will operate through grassroots participatory meetings in which all communities are empowered.
כלומר מדובר באידיולוגיה משיחית אופטימית, נאיבית ודוגמטית, שיוצאת נגד כל מוקד של כוח ומבקשת לבטל כל היררכיה. יש הרבה אמת לדעתי בדבריו (המאמר כולו כאן ב-pdf).
שנינו יחד תחת כיפה סרוגה אחת
ובחזרה לכצ'לה. גישת חווארג' לא תאפשר לימין הדתי ללכת יחד. לעולם. כי יש שם אנשים שמוכנים להתפשר, ויש כאלה שאינם. והפנאטים יפרישו עצמם מתוך המתונים. זה רק עניין של זמן. לא במקרה לא היו אלה חובשי כיפות שעלו ארצה במטרה להקים מדינה, שהקימו את ההגנה ואז את הפלמ"ח, ולבסוף אכן הקימו את המדינה. כי כדי להקים מדינה צריך להיות בקשר עם המציאות. כדי להרוס אותה צריך קודם כל להרפות.
לאחרונה יצאו שני סרטים בעלי מסר אנטי-פנאטי מובהק. כוונתי ל"התנגשות הטיטנים" ול"אגורה" (כן, אני אוהב דווקא סרטים כאלה). הראשון פשוט יותר ולמעשה מתאר מאבק של הגיבור ההומניסטי לעצמאות מהאלים, מאבק שמצליח בסך הכל, אבל לא בלי קצת עזרה, בכל זאת, משמיים. יענו, אני אדון לעצמי אבל צריך את אלוהים בשביל להביא את המכה. דת סטייל ארה"ב. דמות הפנאט שם, מנגד, נלעגת ומציגה בטלן מטורלל עטוי סחבות. הסרט השני מתוחכם הרבה יותר, ולצד העלילה הראשית, בה הנצרות שאך הגיעה לעמדת כוח באימפריה הרומית רודפת בפנאטיות את הפגאנים, היהודים, ובסופו של דבר גם את הנוצרים הקצת-פחות-פנאטים, נמשכת עלילת משנה בה הגיבורה מנסה לגלות את מסלולי הכוכבים במערכת השמש. היא מבינה שכנראה כדוה"א סובב סביב השמש, אבל לא מצליחה להרפות מהמחשבה שמסלולו עיגול, שכן העיגול הוא הצורה ה"טהורה" והמושלמת. רגע האאוריקה שלה מגיע כשידידה מספר לה שממילא היא אף פעם לא הצליחה להסביר איך תנועות מושלמות כל כך מולידות עולם כשלנו, חסר כל כך בשלמות. אז היא מבינה שמסלולי הכוכבים כנראה לא מושלמים, ומצליחה במשימתה. היא כמובן פילוסופית פגאנית במסורת אפלטון ואריסטו, והנוצרים שבסביבתה עורכים בה לינץ': עבורה אשה שמורה מדעים היא מכשפה, שכן כך כתוב בכתבי הקודש. תוך התעלמות מהמציאות הם מנסים להפוך בכוח את העולם למושלם על פי נוסחה "טהורה" שבה הם מחזיקים. בצירוף "אווטר", טרנד סרטי הפגאניות/אנטי-נצרות/אנטי-פנאטיות-דתית הזה מעניין ויש לשים לב לחדירתם של מוטיבים ניו-אייג'יים, הומניסטים ואנטי-מונותאיסטים להוליווד ומעבר לה בזמן הזה. בתמונה (מהסרט "אגורה") האל סרפיס, מגינה של אלכסנדריה לפני שהנוצרים מחקו אותו מההיסטוריה.
—
*אני שואב חלק מהמידע ממאמר נאה על השיעה מאת חגי מזוז, שהופיע בגליון הראשון (אפריל) של "סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה".
[עוד זה מדבר: החוק לעגינת הגיור בזרועותיו החמדניות של הממסד האורתודוקסי אולי יעבור היום בקריאה ראשונה, ומנהיגי הקהילה היהודית בארה"ב, הרפורמית וקונסרבטיבית ברובה הגדול, שגיוריהם בעצם עומדים לעוף מחוק השבות, הולכים להתחרפן.]
לולאת האל 
האסטרונומית שלך היא דמות היסטורית – היפאתיה הפילוסופית, שבוצע בה לינץ' על ידי נוצרים באלכסנדריה של המאה הרביעית. פוסט מוצלח מאד, אגב.
אהבתיאהבתי
בהחלט מוצלח, גם הקודם אגב.
אהבתיאהבתי
עדו, המפלגות אולי לא יתאחדו, אבל המוסר הדתי – התורה – הוא אחד ולא ישתנה.
לפעמים יש במחלוקות במציאות אבל לא בעצם המוסר.
אהבתיאהבתי
אכן, פוסט מוצלח. ותיקון – 'איחוד הקבוצות והקיבוצים' ולא 'האיחוד הקיבוצי'.
אהבתיאהבתי
תודה חנן – יתוקן
אהבתיאהבתי
אכן פוסט מוצלח מאוד, אך אני חושב שהיית רחמן מאוד על השמאל, שם מיקדת את הביקורת בקצה השמאלי ביותר של הסקאלה (יונתן שפירא ושות').
טהרנות ופלגנות קיימת גם אצל אנשי השמאל הציוני שלא מוכנים להיות בהפגנה אחת עם אנשי חד"ש ואצל אנשי חד"ש שלא מוכנים לראות את דגל ישראל בהפגנה. בבחירות לעיריית תא יחימוביץ' שמה רגליים לחנין ותמכה במועמד שהוא מגה-מעסיק של עובדי קבלן. רמת שיתוף הפעולה בין פרץ ויחימוביץ' – שני ס"ד ציונים מאותה מפלגה, היא אפסית (לדעתי שניהם אשמים).
לא יונתן שפירא אשם בכך שלשמאל הכלכלי בישראל יש מספר חד ספרתי של מנדטים.
אהבתיאהבתי
בגדול אתה צודק. בחרתי בדוגמא קלה, והטהרנות נפוצה יותר.
אהבתיאהבתי
מצטרף למחמיאים ולמברכים – טור מצוין!
ותיקון קטן: אם כבר צריך להעניק לאיזה חוג שהוא את תאר "אבות הציונות המודרנית", הרי שהוא מגיע לתלמידי הגר"א (מנחם מנדל וישׂראל משקלוב, ראש"ז וחבריהם). הם הגיעו מליטא בכוונה ברורה להעצים את הישוב היהודי בארץ, רכשו אדמות בצפת וירושלם, חידשו את "החורבה", ובאופן כללי היו הסנונית הראשונה לריבוי העצום שחל באוכלוסיית הארץ היהודית במאה ה-19. נכדו של הראש"ז היה יואל משה סלומון.
הם לא רק היו חובשי כיפות, אלא משיחיסטים גמורים. מעיון בכתביהם עולה שציפו באופן פעיל לביאת המשיח בשנת 1839/40, היא שנת התֹר (קול התֹר נשמע בארצנו וגו').
אהבתיאהבתי
טוב, "אבות הציונות המודרנית" זה לדעתי תואר שלא מגיע להם. מודרניים הם לא, והם גם לא קשורים ממש לתנועה הציונית. אבל כן, הם רצו להעצים את הישוב. במקרה יצא שהמשיחיות ההזויה שלהם התאימה למהלך כללי במציאות החברתית של התקופה.
אהבתיאהבתי
התופעה הזו קיימת גם בשדה המופשט. כך למשל מנתחת פפיטה האזרחי את הספקנות היוונית ככזו שבבסיסה עומדת תפיסה שאפשר להשיג את הדבר כשהוא לעצמו, כלומר אמונה ביכולת השגת המוחלט ובעיקר – התעלמות ממגבלותיה המצמצמות של המציאות.
ולגבי תלמידי הגר"א – גם במערכת החינוך של מדינת ישראל מלמדים על "מבשרי הציונות", ועבודתו החלוצית שמורגנשטרן מנסה לבסס את תרומתם של תלמידי הגר"א כיותר מכך, לא רק מבשרים אלא אבות ממש. למעשה, גם אופיה של העלייה הראשונה ואפילו השנייה היה עדיין דתי למדי, אולם נראה באופן כללי שההתחלנות של התנועה הציונית בארץ היתה קשורה קשר הדוק עם ההתעצמות של התארגנותה הפוליטית, וזה בדיוק מה שתומר כותב עליו כאן.
אהבתיאהבתי
דווקא הרעיון של המעגל כצורה המושלמת ושל העולם כבנוי מצורות מושלמות בא ממקור פאגאני (פיטגוראס, ובעקבותיו בין השאר סוקרטס אפלטון ואריסטו, ובעקבותיהם הנוצרים והמוסלמים).
אהבתיאהבתי
פוסט מצוין, בעיקר האתנחתא הקומית. בכלל, זה סרט חובה לכל מי שרוצה להבין איך פנאטים חושבים. לדוגמא, מאותה סצינה
Reg: What's the *point*?
Francis: What?
Reg: What's the point of fighting for his right to have babies, when he can't have babies?
Francis: It is symbolic of our struggle against oppression.
Reg: It's symbolic of his struggle against reality.
אהבתיאהבתי
אכן קטע מוצלח לא פחות. הנה:
אהבתיאהבתי
התשובה הראשונית שלי הרבה יותר פשוטה, ולא קשורה למוסלמים דווקא: כי הם אשכנזים. הם פשוט חושבים יותר מדי ומאמינים באופן מודרניסטי באמת אחת שהאדם מסוגל להגיע אליה ולא מסורתיים במובן המאיר בוזגלו מסורתיים.
נראה לי שאם מחזקים את התודעה ששבעים פנים לתורה ואת ההכרה בכך שהמשנה והגמרא שילבו אל תוכן דעות שונות וגם הפוכות אפשר ליצור אחדות.
עוד סיבה לפירוד היא שבירת הכלים. ה' אחד ויותר מזה- שמו אחד הם חזונות ששמורים לאחרית הימים- ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. בינתיים צריך למצוא את אחדות הניגודים וכאלה.
אהבתיאהבתי
מסכים עם אפרת לגבי האשכנזיות. האופציה הבוזגלואית למסורתיות הולכת ומתקפלת על דעתי המזרוחניקית.
אהבתיאהבתי
מצטרף למברכים – פוסט גאוני הסבר פשוט למציאות, הייתי אפילו מחייב בני נוער מתבגרים לקרוא אותו
אהבתיאהבתי
אתה יכול לשפוט את זה כטהרנות. אבל השאלה היא עד כמה אתה וכן להתגמש ולכופף את תפיסת העולם שלך? לדוגמה, בוא נניח וגוש השמאל מנצח. קדימה מקימה ממשלה, אך כתנאי ראשון היא דורשת ממשלה ללא ערבים והיא מסרבת לקיים מו"מ עם חד"ש. נניח וחלק ממר"ץ יסכימו לתנאי הזה וחלק לא בגלל טענות לגזענות. אחר כך קדימה תדרוש את המשך ההפרטות ותתנגד להעלאת שכר המינימום. נניח ומר"ץ תסכים גם ךתנאים אלו, האם זה יהפוך אותה לריאלית והגיונית? אולי דווקא לאופורטוניסטית וצינית? הרי כל תפיסת עולם צריכה לשים גבולות, אחרת היא תתמוסס (מישהו אמר מפלגת העבודה).
אהבתיאהבתי
אבי, ברור שיש ערך לעמדות ברורות. זאת לא השאלה. לבית היהודי יש עמדות ברורות, אבל חבריו מבינים שהמציאות היא עניין מורכב ונכונים לפשרה. אנשים האיחוד הלאומי לא מוכנים לפשרה, מפני שהם לא מבינים שהמציאות היא עניין מורכב.
אהבתיאהבתי
בהתאמה למפלגות הימין. הן רואות שביבי מתחיל בשיחות קרבה מסוכנות שמטרות פשרות טריטוריאליות. אם הן יסכימו לכך, אז מבחינתן במה הם ימין? האם כולם וכל המפלגות צריכים להיות שייכים למרכז? אסור שתהיה מפלגה שחושבת אחרת ומייצגת אנשים שחושבים אחרת ממה שהקונצנזוס הנוכחי חושב?
אהבתיאהבתי
שכוייח.
אהבתיאהבתי
נהניתי מאוד
תודה רבה.
אהבתיאהבתי
מצטרף ומוסיף לכל המחמיאים – פוסט מצוין !!
בפאפראזה על דברים שכתבת בזמנו על משה הלברטל – הפוסט לוקח את העובדות שמולנו ומתאים אותן, מתוך ידע רב והבנה מרשימה, למקומן בפאזל המשתנה של המציאות. וגם מנסח את זה יפה… :-)
חוצמזה, לא הבנתי מהשרטוט שסרקת איפה הסונים בכל הסיפור.
תודה.
אהבתיאהבתי
פו, תודה.
וכן, שכחתי להבהיר את התרשים: הסונים הם "אהל אלסונה". מימינם "אלח'ורג'", שזה החווארג', שהתפצלו כאמור מתוך השיעים, אבל עוד לפני שהיו ממש שיעים, כך שהם כאילו זרם בפני עצמו. ו"שיעת עלי" הם השיעים כמובן, שממשיכים להתפצל באושר ועושר עד עצם היום הזה.
ועוד דבר שכדאי להבהיר: זה לא שלא היו ויכוחים בתוך הסונים כמובן. אלא שהם לא מתאפיינים בהלך רוח שדוחף אותם להכריז על בני הפלוגתא שלהם ככופרים בכל פעם שיש מחלוקת, ולכן, בעצם, להפוך אותם לבני דת אחרת. המחלוקות לא מפצלות אותם, ואילו אצל השיעים כפי הנראה הן משמשות כזרז לכינון דת חדשה.
אהבתיאהבתי
הדיון מרתק. ההקבלה של התופעה של "הימין הדתי" בישראל עם מגמות קבוצתיות בדתות ותנועות חברתיות ותנועות פוליטיות מבהיר היטב על מה מדובר.
לגבי המושג "כיתתיות" אוכל לתרום משהו –
הגישה הסוציולוגית של מקס ובר לחקר הדת, כפי שהיא מסוכמת בלינק שלהלן, מדברת על חלוקה דיכוטומית בין "כת" ל"כנסייה". התיאוריה הגדירה כמובן טיפוסים אידיאליים, כדי להקל על ההשוואה והמחקר הסוציולוגי. מקס וובר השתמש במושג "פשרה", כפי שעשית אתה, כדי לציין את ההבדל העיקרי בין שתי צורות ההתארגנות הדתית.
בעקבות התיאוריה שלו הלכו רבים. הם פיתחו את המודל התיאורטי אבל עד היום מרבים לצטט את הבסיס הרעיוני של וובר במחקרים על קבוצות דתיות.
C:\Users\Tirza\Documents\TIRZA\Papers\isca-2010\church and sect.mht
תרצה
אהבתיאהבתי
אני כבר מזמן התיאשתי,ואינני שואלת למה אין איחוד, לא בימין, לא בשמאל, לא ביניהם, לא בין הזרמים הדתיים, לא בין החילוניים וכו'
כבר נאמר, כשם שפרצופיהם שונים, כך ריבוי הדעות.כל אחד בטוח בצדקתו וסוחב לכיוונו.לחילופין יש המקבלים את כל הדעות, ואז אין דעה בכלל.
כמובן שיש מקום לכל הדעות והזכות להביע אותן.
השאלה היא ,עד כמה אנו מעונינים באיחוד? האם למען איחוד מוכנים לוותר? או שאולי נוח לנו הפילוג?
שאלתי זה מכבר ,מה יאחד? מי יאחד? איך האיחוד יכול להתממש למרות ריבוי הרצונות , הדעות, והאגו המתערבב?.
התשובה נמצאת, בדברי הנביא ירמיהו פרק לב' פסוק לט' "ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ןלבניהם".
לכן כדאי לבקש, ממי שיכול לאחד, לגבור על כל המחלוקות, להנחות אותנו ללמד אותנו ,ג ם אם הפניה נשמעת, פשטנית אולי ילדותית. אך כשהיא יוצאת מלב אמיתי המורה [אלוהים] מתגלה.
אהבתיאהבתי
שתי הערות קטנות:
1. חשוב להבדיל בין שתי תופעות: אנשים שלא מוכנים להתפשר ואנשים שמעוניינים במחלוקת.
כמעט לכל אחד יש עקרונות שהוא לא מעוניין (או לפחות לא רוצה להודות שהוא מעוניין) להתפשר עליהם. לאנשים שיש להם הרבה עקרונות כאלו קשה למצוא שותפים, בדיוק כמו שלאנשים שיש להם הרבה הרגלים מושרשים יהיה קשה יותר למצוא בן זוג.
אבל יש מצב אחר. לפעמים מנהיג פוליטי או דתי מרגיש שחידוד המסר, הפיצול וההתבדלות מגדילים את כחו או נותנים לו צביון של אדם "אמיתי", ולכן יש לו אינטרס לחדד גם מחלוקות מינוריות כדי להיות תמיד בעמדת הקנאי ואיש האמת. לנין הוא דוגמה טובה למנהיג מהסוג הזה, ונדמה לי שהוא טבע את האמרה "המתפלג מנצח". לפעמים זה נכון.
אתה יכול לראות דוגמה בהתנהגותם של חברי הכנסת הערבים, שכדי לקבל את הקולות מקהל הבוחרים שונא היהודים שלהם מנסים כל הזמן ללכת "עד הקצה" ולהראות שהם "הכי" תומכים בארגונים שמטרתם חיסול ישראל, כך שאם ההוא נפגש היום עם הניה מחר ירוץ מתחרהו ויתנשק עם בן לאדן וכן הלאה.
להערכתי המצב בימין הדתי היום הוא של פלגנות מהסוג הראשון, כלומר של אנשים שתיאורטית היו רוצים מאד בשלום אבל יש להם כל כך הרבה פרינציפים שמשאירים אותם במצב של מחלוקת.
2. איכשהו יצרת את הרושם שאהל אלסונה נקי מכתות. זהו בעיקר ענין של הגדרה. הוואהבים (שאל את בן לאדן), הצופים לפלגותיהם, המעתזלה והאשעריה בימה"ב – על אלו היו אסכולות דתיות סוניות שניהלו ומנהלות עד היום מאבקי דמים על בסיס אידאולוגי. החלוקה ולפיה הסונה היא אחת (האמת שיש שם גם ארבעה מדאהיבים אבל נניח לזה) והשיעה מורכבת מכתות היא טיפה מלאכותית.
אהבתיאהבתי
אני מסכים עם הערתך הראשונה.
לגבי השנייה, אתה צודק, אבל כפי שכתבתי בתגובה אחרת, "זה לא שלא היו ויכוחים בתוך הסונים כמובן. אלא שהם לא מתאפיינים בהלך רוח שדוחף אותם להכריז על בני הפלוגתא שלהם ככופרים בכל פעם שיש מחלוקת, ולכן, בעצם, להפוך אותם לבני דת אחרת. המחלוקות לא מפצלות אותם, ואילו אצל השיעים כפי הנראה הן משמשות כזרז לכינון דת חדשה."
אהבתיאהבתי
זה באמת כך? כלומר, האם השיעים של איראן אכן רואים בזיידים או ראו בפאטימים בני דת אחרת? יותר ממה שחשבו המעתזלים על מי שלא קיבל את תורת ההשגחה והגמול שלהם?
על פניו הייתי מנחש שיותר ממה שיש כאן אינדיקציה לקנאות דתית מה שקורה אצל השיעה הוא בעיקר בגלל תפיסתם הפרסונלית שעיקר האמונה בנוי סביב אימאם הדור שהוא מצאצאי עלי, והשאלה היא מיהו אותו איש. עיקרי אמונה ואפילו מנהגים מפלגים פחות מאשר השאלה אם אתה חסידו של ראובן או של שמעון. בדומה מספר הכתות ורמת השסע ביניהן קטן לאין ערוך אצל המתנגדים ביחס לחסידים, מן הסתם תודות לאותה סיבה.
אהבתיאהבתי
הפרשנות שלך לשמאל קצת מאכזבת תומר. בעיקר כי זה מריח מ"רבים תוקפים אותי! מימין ומשמאל!" ואני חושב שאתה לא כזה, אבל אולי התפלק לך.
קודם כל לעובדות: כתבת על מפלגות קודם כל, אז המפלגות "הרדיקליות" בישראל קרי חד"ש ובל"ד ולדעתי גם רע"מ-תע"ל כולן תומכות בפתרון שתי המדינות, לפחות באופן רשמי במצע. זה לא ממש "כיתתי" ובטח שונה לחלוטין ממה שאפשר להגיד על המצע של האיחוד הלאומי ושות'.
ובמקרה של יונתן שפירא, אני גם חושב שזה היה מעשה מיותר, אבל השאלה האם הוא מייצג מישהו מעבר לאנשים שעשו איתו את המעשה הזה. אני מסכים עם הניתוח של העבר אבל אם יש משהו שמאפיין היום את השמאל "הרדיקלי" זו דווקא פרגמטיות ואתה יכול לראות את זה בשיח הפנימי של פעילי שייח' ג'ראח, בלעין, תעאיוש ועוד (דרך אגב זה נושא מעניין למחקר "השמאל בישראל:העידן הפרגמטי"). זה שתמיד תמצא בכל קבוצה, בטח קבוצה שולית מבחינה סוציולוגית, כל מיני משיחים בעיני עצמם , מנחשים בקפה, מרקסיסטים אדוקים, נגמלים מסיגריות וסתם אנשים ממש לא נחמדים עדיין לא הופך אותם ל"כיתתיים".
אהבתיאהבתי
אם יש לך עמדה כל כך ברורה בנושא הגיור אז למה בסוגריים? תציג אותה בפוסט בפני עצמו.נפגש שם…
אהבתיאהבתי
תיקון: "לנביא אללה לא היה בן זכר" -> לנביא מוחמד (אלא אם כן נהפוך את האסלאם לנצרות…)
מעבר לכך אציין שמה שלא תעשה האידאולוגיה יעשה אחוז החסימה – בסוף הפרקטיים ינצחו, מזכיר לי גם את הנסיונות הפתטיים של מנהיגות יהודית להשתלט על הליכוד – אנשים שאין להם פשרות לא יכולים להנהיג מפלגת שלטון (למעט תאונות הסטוריות פה ושם שנקווה שלא יקרו)
אהבתיאהבתי
"נביא אללה" = נביאו של אללה
אהבתיאהבתי
"האחד, עליו לא נתעכב, הוא שהעלווים, שליטי סוריה, אינם ממש מוסלמים (כמו הדרוזים והבהאיים). די מפתיע, לא?"
לא ממש מפתיע, תומר. לי, בכל אופן, זה לא חדש.
ממליץ לך לקרוא ניתוחים של מזרחנים כמרדכי קידר או גיא בכור כדי להבין עד כמה תלוי שלטון הבעת' בלגיטימיות הניתנת לו מפוסקי הלכה שיעים באיראן ועד כמה ידיו של אסאד כבולות, גם אם באופן אישי היה מאד רוצה בשלום עם ישראל.
כן, לא תמיד נעים לקרוא ניתוחים מן הצד הפוליטי המנוגד שבמפה אבל גם כך לומדים.
אהבתיאהבתי
כמה סמלי שלבירת אירן אנו קוראים טהרן,
כל הטהרנים נמצאים שם.
אהבתיאהבתי
אתה שואל מדוע הימין הדתי לא יהיה מאוחד, התשובה פשוטה. הוא כבר התאחד, אל תוך הליכוד. מה שאתה רואה עכשיו הוא שאריות של יצוג, לקבוצה קטנה שאינה "הימין הדתי" בתור קבוצה כללית. אלא של תת קבוצות בתוכו.
נטיתם של קבוצות אידיאולוגיות להתפרד, וליזום מלחמות אידיאולוגיות חריפות דווקא עם הקרובים להם, היא בבחינת המובן מאליו, למי שקצת למד או התבונן סביב. אין בזה שום חידוש. לא צריך ללכת לחווראג'. (למרות שזה נשמע מרשים והזדמנות טובה להראות לכולם שאתה מומחה)
לסיכום – כדרכך, אתה מציג אמירות טריוויאליות בכסות אינטלקטואלית, המרשימה את הקוראים הבורים, ומתעלם מסהבריםפשוטים הרבה יותר.
אהבתיאהבתי
אדם שדבק באידיאלים נוקשים אכן מתנתק מהמציאות, וזה ניכר בפאנאטיות לגווניה.
מאידך, אדם שנוטה להתפשר בכל ולהיות 'פרגמטי' ו-'זורם' או 'מחובר למציאות' מוצא עצמו בעולם שכולו פשרה. נוכל לקרוא לו חסר עמוד שדרה, ספק אם אדם כזה יוכל להניע מהלך משמעותי כלשהו (ראה כדוגמא את רוב הפוליטיקאים הישראלים).
בין שני הקטבים הללו משתרע מרחב הפעולה ויש למצוא את דרך הזהב. הפוסט שלך (שבאמת כתוב יפה) מדגיש את הגיחוך שבגישה הראשונה אבל, לטעמי, לא בלי דוק קל של התנשאות ('תראו את הקיצונים הכסילים האלו').
אגב, גנדי הוא דוגמא למישהו שהיתה בו גם את הדבקות הטוטאלית וגם את הפרגמטיות הנפלאה שנגעה בלבבות כה רבים. איך לשלב את שני הקטבים? זה נושא מעניין.
אהבתיאהבתי
באיחור – פוסט מצויין.
ואין כמו מונטי פייתון כדי לנסח כמה אמיתות דתיות.
אגב, ג'ון קליז אמר פעם בראיון ש"כל הדתות מגוחכות. מלבן כמובן הדת שלי". וגם זו אבחנה יפה שנוגעת לעצם הדיון הבין דתי.
אהבתיאהבתי
"זה לא שלא היו ויכוחים בתוך הסונים כמובן. אלא שהם לא מתאפיינים בהלך רוח שדוחף אותם להכריז על בני הפלוגתא שלהם ככופרים בכל פעם שיש מחלוקת,"
בדרך כלל לא. אצל הווהבים (כמו אוסאמה בן לאדן ושכמותו) דווקא כן. ראה: תכפיר.
אהבתיאהבתי
פשוט מעולה. תודה.
אהבתיאהבתי
במקרה הגעתי לכאן. נו, תומר, אולי היית צריך להיות קצת יותר מסויג?
אהבתיאהבתי
אכן. אם כי היה צריך להעיף את כצ'לה, אלדד ובן-ארי בשביל זה – כלומר הקיצונים ביותר נשארו בחוץ.
אהבתיאהבתי