אמת ידועה היא שהיהדות בכללה מגלה יחס חשדני כלפי יופי חיצוני, אמת שניתן לראותה בצורה הבולטת ביותר בחצרות חסידים מסויימות ההופכות גישה זו לעיקרון מאפיין ומקפידות להתהדר בחוסר הידור. אולם העמדה כלפי "שקר החן" עומדת דווקא ביחס הפוך לתפיסה הכללית של המסורת היהודית ביחס לאסתטיקה, לפחות בכל הקשור להנאות החושים האחרים. כך אנו מוצאים, לשם דוגמא קטנה, ש"מצוה לברור יין טוב לקדש עליו" בשבת (שו"ע), דהיינו יין משובח וטעים, ובאופן כללי היהודי נדרש ביום הקדוש דווקא "להתענג בתענוגים". זאת בניגוד גמור למסורות דתיות אחרות, הגורסות שיש דווקא להסתגף כדי להתקרב אל האלוהים.
היחס העקרוני החיובי הזה כלפי החיים, אמירת ההן השמחה הזו כלפי העולם, באים לידי ביטוי ברור כמעט בכל כתיבתו של הראי"ה קוק. הרב תופס את המציאות כפי שהיא כגילוי אלוהי, ועל כן קל לו לקדש חלקים קטנים וגדולים ממנה, החל מדקדוקי הלכה ועד לתנועת הציונות כולה (למרות, ואפילו כולל, פריצת הגדרות של חלוציה). הרב נוטה הרבה יותר להלל מאשר לגנות, לאמץ אל לבו מאשר לדחות, ומרושם כללי מכתיבתו עולה שהראי"ה קוק הוא המחייב הגדול של החיים.
אך לא רק כלפי תופעות העולם האובייקטיבי, אלא אף כלפי תחושותינו הסובייקטיביות מגלה הרב יחס אוהד, ואף יותר מכך. בקטע קצרצר מאורות הקודש (ב, שצו) כותב הרב ש"הרעיון שכל ההויה כולה היא רק ענין האלהות ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ד' הוא מענג את הלב מאוד. והתענוג הרוחני שהרעיון הזה מסבב הוא המופת על צד האמת המתבטא על ידו."
במבט ראשון אפשר לפספס את נועזות הדברים. הרב קובע כאן שהתענוג הרוחני שרעיון מסויים מסובב בנפשותינו הוא ההוכחה שלרעיון זה יש תוקף. כלומר עצם זה שרעיון מסויים הרחיב את דעתנו או הגביר את עוצמת חיינו הוא המופת לכך שיש בו אמת. הקריטריון לבחינת נוסחה מסויימת, אם כן, אינו אנליטי, רציונלי או אף קוגניטיבי באופן כללי, אלא פסיכוסומטי במלוא מובן המילה, כלומר שיתוף והיזון חוזר והדדי בין הנפש והגוף. אם נחזור ונבחן את המצווה להתענג בשבת, מתברר לנו שעל פי השקפה זו ההנאה ביום השביעי אינה רק לשם נוחותנו ואף לא רק משום שכך שכינה שורה בינינו, אלא היא לב ליבו של המעשה הרוחני, שכן יש בה כדי להעיד על אמיתותו ותוקפו הכללי.
הסכנה שבדברים אלה ברורה: הדוניזם דקדנטי עם לגיטימציה רוחנית. אולי לכן דאג הרב לכתוב שמדובר ב"תענוג רוחני" דווקא, וכך ייחד אותו והבדילו. אבל גם דקדוק זה אינו יכול להסוות את הטון הכללי של דבריו, שמדגיש יותר מכל את ראייתו החיובית, האופטימית תמיד של העולם. בקיצור נמרץ, אפשר לומר שהרב פשוט בטח בבני אדם: הוא הרגיש שהם, באופן כמעט טבעי, מונעים מהטוב – ואל הטוב.
ביטחון זה חוזר כבלולאה אל ראייתו של הרב את האלוהות כמקיפת כל וכפנימית לכל. אם אכן לית אתר פנוי מני, הרי שגם יצרינו הפנימיים מקורם באותה אחדות ברוכה. ברם עמדה זו נמצאת במתח מסויים עם המערך ההלכתי, שמבחינה עקרונית הוא הטרונומי וחיצוני לאדם: להבדיל מהמצוות שנכפות עלינו "מלמעלה" ושסמכותן נובעת ממסורת של קבלה ושכלול רב-דורי, כאן אמיתותה של השקפה או מעשה נובעת מהיחס הרוחני החיובי שנובע לקראתה בתוכנו. התענוג הרוחני הפנימי הוא שמוביל אותנו להבין אמת גדולה על קיומנו.
נביאי המקרא מבטאים את אותו הלך רוח כאשר הם קוראים לתיקון מוסרי, למשפט ולחסד. כפי שכולנו מרגישים, הרצון הפשוט לעשות טוב הוא משהו שמשותף לנו ונובע מפנימיותנו. כאשר נאמר שחוקי המוסר הם אותן מצוות שטעמיהן גלויים ומובנים (ושייתכן שאף היינו מסיקים אותן ללא מעמד הר סיני) נאמר בין השאר שאנחנו מרגישים, בעצמנו ובפנימיותנו, שראוי לשמרן, ומרגישים שאנחנו בהחלט רוצים לעשות כן. בהימנעות מעשיית רע לזולת יש את אותו תענוג רוחני שיש בחושבנו על תפיסת האלוהות המפולשת בכל.
הנבואה והמוסר אכן קשורים על פי הרב בקשר הדוק ונובעים מאותו מקור, שהוא גם פנימי. אותו שפע אורגני, טבעי של טוּב הוא מה שמניע גם את כתיבתו של הרב, ולפחות במובן זה ממקם אותו כחוליה נוספת, מודרנית, בשושלת הנבואה הישראלית. עד כה מרבית תלמידי הרב נטלו מתורתו את הדגש על בניין הלאום והארץ, אולם אין לי ספק שבעתיד יעבור יותר ויותר הדגש לרבדים היותר פנימיים של תורתו, וזו תפרנס ותטפח נתיבים ונתיבי נתיבים של תורה, חכמה, יפעת צדק והתחדשות רוחנית.
[הרשימה התפרסמה במוסף "שבת" של מקור ראשון, אתמול, בגליון מיוחד לציון 75 שנה למותו של הראי"ה קוק. הגליון הכיל ודאי מאמרים וראייונות לא פחות ובוודאי אף יותר מעניינים מרשימתי, אבל לצערי אני לא יכול לומר עליהם דבר, שכן שירות המנוים של העיתון לא מגיע עד ורנסי, הודו, אשר ממנה אני כותב שורות אילו (כן, כאן יצאה השבת). אני מקווה כמובן לדווח על הרפתקאותי בקרוב. ולגנבים: תאמינו לי, הבית ריק. אין טלוויזיה, אין מערכת, והלפטופ אצל השכנים, ששומרים לי את הגליון, כדי שאקרא כשאחזור, בע"ה.]
לולאת האל 
אתה נוגע פה בשאלה מורכבת, שאינני יודע את התשובה לה:
מצד אחד, המשיכה אל האמת, הטוב, היפה, הנעים והאהוב, וההתענגות עליהם (שלשתיהן – למשיכה ולהתענגות – יש גם גוון ארוטי, מלא חיים ותשוקה), היא בעיניי מרכיב מרכזי בדחף הרוחני ובהתפתחות הרוחנית. ודרך אגב, מניסיוני אומר שגם בהתנזרות יכולה לפעול משיכה דומה והתענגות דומה – התענגות על ההתעלות, על הריקות ועל הקלילות שהיא יוצרת בחווייתו של המתנזר.
מצד שני (ואני בכוונה לוקח את המקרה הקיצוני), גם חברים בכתות שטן, אנסים ורוצחים סדרתיים, קציני SS ואחרים שניתנו בידם הכוח וההצדקה להתעלל ולרצוח בני אדם, מעידים על כך שהם הפיקו הנאה מביצוע מעשי הזוועה שלהם. ואם תקשיב היטב לדבריהם תבחין שחלקם מתארים את ההנאה שחשו כתענוג רוחני ממש, של התעלות הנפש.
כן, זה מזעזע, זה בעייתי ומטריד מאוד, אבל נראה שאנחנו מסוגלים להפיק הנאה רבה גם מסדיזם, מדיכוי, מאונס ומרצח – וגם מדברים פחות קיצוניים כמו הולכת שולל, שליטה ומניפולציה, ניצול ואלימות על צורותיה השונות.
משום כך, אמירות כמו "התענוג הרוחני שרעיון מסויים מסובב בנפשותינו הוא ההוכחה שלרעיון זה יש תוקף. כלומר עצם זה שרעיון מסויים הרחיב את דעתנו או הגביר את עוצמת חיינו הוא המופת לכך שיש בו אמת", גם אם הן נכונות לגבי אדם מפותח מאוד מבחינה רוחנית כמו הרב קוק, הן מטעות ומסוכנות לרובנו, שלא הגענו לדרגת התפתחות כזו.
ולפיכך, שאלה ראויה היא: איך נבדיל בין התענגות שבאה מהדחפים והרגשות הגבוהים והמעודנים יותר שבנו, לבין התענגות שבאה מסיפוק דחפים ויצרים קדומים ונמוכים יותר?
אהבתיאהבתי
ההבדלה פשוטה. הבעיה היא שבימינו אפופי הניו-אייג' הרוחניות הפכה לסוג של סיפוק אגואיסטי. אבל כשהרב קוק אומר "תענוג רוחני" הוא בוודאי מתכוון לרוחניות מוסרית.
"אמר ר' פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים".
אהבתיאהבתי
תודה על הרשימה מן הניכר, מן הסתם תחווה את ורנסי באופן עמוק יותר (אפילו "קוקי", אם להסתמך על הרשימה) מאשר המבט הציני -אנתרופולוגי שחוששני נח על פני כשביקרתי שם לפני כמה שנים.אגב העניין ההודי- מה היה יחסו לדרכים אחרות להתעלות רוחניתמלבד היהדות, (זכור לי במעומעם שהוא הטיף ללימוד ערבית)אך אשמח אם תרחיב בכך פעם.
אף אנוכי בת"א לא ראיתי את כלל הגיליוןשהוקדש לרב,אני מקווה שהיו בו התייחסויות להיבטים בהגותו שנראים לי ודומני שגם לך בעייתיים בהחלט(היררכיית יהודי- גוי, רמזים לתפיסה עצמית כנביא/משיח) וזכורני שליבוביץ' (שמאוד חסר בזירה שלנו)הביע כמה פעמים את הסתייגותו מהרב(הוא הכירו אישית).אולי גם לכך תמצא לנכון להתייחס
במהלך שנת האזכור.
עניין אחר שראוי לענות בו היא השאלה מדוע דווקא הגותו(או ליתר דיוק הפרשנות הרווחת לאמירותיו הלא תמיד חד-משמעיות)זכתה לבולטות כה רבה ולמקום כה מרכזי בסדר היום בציונות הדתית-האם בשל מחסור בהוגים בעלי שיעור קומה דומה?
אהבתיאהבתי
תומר,
אף על פי שמתוך הרבה שנות לימוד הראי"ה, אני מסכים עם עיקרי דבריך ביחס לדרכו וכתיבתו, בטוחני שמתוך כל דבריך, הראי"ה היה הכי שמח מהמשפט האחרון, בו הצהרת ששלחת רשימה זו במוצאי שבת, ולא בשבת.
אגב, אף אני פרסמתי שם משהו קצר.
אהבתיאהבתי
אתה גר בירושלים? פשוט קשה לי לחשוב על עוד מקום שבו גנב יקרא רשימות על הרב קוק.
אהבתיאהבתי
שלום אנשים יקרים.
כל מה שקיים במציאות שלנו בא מאלוהים
(או מכל איך שתחליטו לקרוא לזה)
כולל הרע.
אין דבר שבא מחוצה לכח זה.
הבנת דבר זה טומנת בתוכה תענוג שנקרא תענוג רוחני.
תודה לך תומר על מאמרים ונושאים נהדרים.
אהבתיאהבתי