לפני כשבועיים פרסם הרב אמנון בזק מאמר בגנות הנסיעה לאומן והעיסוק הגובר "בפעולות מיסטיות" כלשונו, וזאת "מתוך אמונה בהשפעתן החיובית". הרב בזק, שדבק כבר זמן מה בקו האפעס-ליטאי-אפעס-ליבוביצ'יאני הזה, גינה את "הטרנד" האוּמני וחיבר אותו עם פעולות נוספות שלדעתו ניתן לכנות "מסלול עוקף תורה", כגון "תופעות כמו 'סעודות אמֵנים', שתיית מי באר ליד קבר מסוים, הפרשת חלה על ידי ארבעים נשים וכד'."
בהמשך המאמר הוא מונה כמה סיבות הלכתיות וחברתיות (לא רעות בכלל, אני חייב לומר – קראו שם) לנפסדות הנסיעה לאומן, ומסכם בכך שגם אם
יאמרו הנוסעים, שהנסיעה לאומן מעניקה חוויה רוחנית שאין כמותה[,] יש לזכור, שחוויה רוחנית איננה ערך בפני עצמו. אין ספק, להבדיל, שגם באירועים כמו חטא נדב ואביהוא או אפילו חטא העגל, הייתה חוויה רוחנית בעלת עוצמות גדולות. אולם, כשהחוויה הרוחנית עומדת בסתירה לדרכה המחשבתית של התורה, הרי שיש מקום לתהות האם מדובר בתופעה חיובית, או שמא השאיפה לחוויה זו אינה חורגת משאיפות ניו-אייג'יות כלל עולמיות, שאין להן קשר לתורה ולמצוות.
בניגוד לדוגמאות הראשוניות שנתן הרב בזק לתופעה, כאן אני חושב שהוא באמת עמד על טיבה, שכן צריך להבדיל בין השתטחות פשוטה על קברי צדיקים למען פרנסה או זיווג, לבין הניסיון ליצור לעצמנו חוויה רוחנית מיוחדת (שלא לומר, אותנטית). בהפשטה גסה זוהי האבחנה האקדמית בין מאגיה למיסטיקה: הראשונה מטרתה לשנות את העולם באמצעים על-טבעיים, השנייה לשנות את תודעתנו ולהגיע למגע עם העל-טבעי.
וכך, למרות שהפנייה אל המאגיה רווחת היום, הרי שאין בה שום דבר חדש. המאגיה ליוותה את היהדות, כמו מסורות דתיות אחרות, מאז ומעולם, והיא כמובן לא עתידה להיעלם על אף מחאותיו הנחושות של הרב בזק. דווקא התופעה של הצמאון לחוויה רוחנית ביהדות, כאשר היא רווחת בקרב ההמונים כתופעה נרחבת ופופולרית (ולא רק כזו המכונסת באליטה של מיסטיקנים כתורה אזוטרית) היא החידוש המעניין של תקופתנו, שניתן להשוות אותה בנקודה זו, עם מנה נדיבה של mutatis mutandis, רק לתקופת הדורות הראשונים של החסידות, או השנים הראשונות של השבתאות.
כפי שניסיתי להראות במאמר בגליון כ"ד של אקדמות, הכמיהה הפופולרית למימוש פנימי של הקשר שלנו עם האל היא ביהדות תופעה מודרנית, ומוצאת במערב בכלל את ביטויה המובהק בתרבות הרוחנית של הניו-אייג'. כפי שגם ניסיתי להראות, הנטייה הזו נמצאת בחיכוך עקרוני עם ההלכה, שהינה מערכת לגליסטית העסוקה רובה ככולה בפעולות גופניות, דהיינו חיצוניות, של האדם, וההתמודדות הזאת היא מהאתגרים הגדולים שעומדים לדעתי בפני היהדות ההלכתית בימינו.
הרב בזק כנראה חש שיש כאן איזשהו דיסוננס בין היהדות הקלאסית לזו המתפתחת מול עיניו, והוא תופס עמדה שנטועה היטב בגישה ההלכתית היבשה. אולם לדעתי גישה זו תתקשה יותר ויותר לעמוד מול המגמה ההולכת וגוברת של הפנמת הדת.
גם הניו-אייג'יסטים לא מתים על ההלכה
אך אם היחס של האורתודוקסיה למגמות הניו-אייג'יות הוא של עימות (עקרוני – ברמה המעשית התמונה מורכבת הרבה יותר כמובן), מעניין לשאול מהו היחס של הניו-אייג' להלכה. האם גם ניו-אייג'יסטים מרגישים את המתח המובנה בין הרוחניות שלהם לחוק היהודי?
במאמר חשוב שהתפרסם לפני כשבועיים בגליון האחרון של כתב העת סוציולוגיה ישראלית* ממפים בצורה ראשונית אדם קלין-אורון ומריאנה רוח-מדבר, שניים מחוקרי הניו-אייג' הבולטים בארץ, את יחס הניו-אייג' הישראלי להלכה. ראשית הם עומדים על מאפיין שחשוב עבורם בניו-אייג':
הייחוד של הרוחניות הניו אייג'ית טמון בכך שהיא מטעינה את המאפיינים המודרניסטיים והפוסט-מודרניסטיים במשמעויות רליגיוזיות […] על כן אפשר לראות בניו-אייג' נדבך רוחני נוסף הנבנה על גבי תפיסות מערביות מבוססות. לנוכח האמור לעיל, אין תמה שרובו המכריע של קהל הניו אייג' בישראל בא מקרב הקבוצה החילונית.
זאת לדעתי אבחנה מבריקה. קלין-אורון ורוח-מדבר מדברים על כך שבניו-אייג' ערכים מודרניים נטענים במשמעות רוחנית. כך למשל (הדוגמאות הן שלי), הניו-אייג'יסט הוא הומניסט, אבל רואה במהותו לא את "התבונה הטהורה" (למשל), אלא את הנשמה הנצחית (והעצמאית מסמכות אלוהית!). הוא ליברל, אבל לא מפני שהוא מתחשב בזכויותיו של הזולת, אלא מפני שהחוק הקוסמי, ההרמוניה הטבעית או טובת הקארמה שלו מורים לו זאת. הערכים המודרניים עוברים, אם כן, "הרחנה", ספיריטואליזציה, ונטענים במשמעות מטאפיזית, וזאת כדי שיהיו בעלי משמעות בתוך הסינטקס של השפה הרוחנית.
וכפי שהניו-אייג' בכלל עורך הרחנה לערכים מודרניים, הניו-אייג' הישראלי עורך הרחנה ליהדות החילונית. רוב הניו-אייג'יסטים, בהיותם "מודרניים", הם, מבחינה סוציולוגית, חילוניים, אבל הם מפרשים את חייהם בצורה שאינה חילונית במובן האתאיסטי של המילה, שכן הם מטעינים אותם בתוכן רליגיוזי. המסורת היהודית אם כן עוברת אצל הישראלים הללו תחנה נוספת מעבר לזו של ה"השכלה": ראשית חילון, ומאוחר יותר הרחנה. על פי המחברים "ההטענה של המסורת היהודית בתוכן חילוני כמעט מעולם לא נשאה אופי רליגיוזי, ובכך מציע הניו אייג' חידוש משמעותי".
ועתה אנחנו מגיעים לעניין:
בין ההלכה ובין אלמנטים מסויימים ברוח הניו אייג' מתקיים ניגוד פוטנציאלי. בעוד שביהדות, שהיא דת הלכתית, העשייה הדתית חשובה מהאמונה, הרי הניו אייג' – כמו הנצרות שממנה צמח (בעיקר בגרסתה הפרוטסטנטית) – מתמקד במידה רבה בצד האמוני.
הייתי מדגיש שהניגוד כאן אינו רק פוטנציאלי, אלא עקרוני ממש, ושהניו-אייג', כמו הנצרות שממנה אכן צמח, מתמקד לא רק באמונה, אלא בצורה משמעותית גם ברגש ובחוויה – במילים אחרות: בפנימיות. ובהמשך:
אי לכך, כשתרבות הניו אייג' מופיעה בישראל, היא נתקלת במאפיין לוקלי שונה במובהק ממאפיינים של חברות מערביות אחרות שבהן היא משגשגת, שרובן נוצריות (ובעיקר פרוטסטנטיות) במקורן. מאחר שהלכה היא חיבור לדת המבוסס על פרקסיס ולא על דוגמה, נקודת המפגש בין הניו אייג' הישראלי לזהות היהודית – בין שהיא נקודת מפגש של עימות והתנגדות ובין שהיא מציעה קבלה וחיבור – תתבטא במידה רבה ביחס להלכה. כך, כשם שהיהדות נתפסת אצל אנשי ניו אייג' ישראלים חילונים בכלים הלכתיים, גם העניין המוגבר שלהם בדת (במסגרת פעילותם בזירת הניו אייג') מביא אותם לתפוס את הפרקסיס היהודי כפעילות רליגיוזית בהתאם לסגנון הניו אייגי'.
יפה: הניו-אייג' היהודי מתמודד עם רקע תרבותי שונה מזה הנוצרי. הניו-אייג' הנוצרי שתול על הקרקע ממנה הוא צמח. הניו-אייג' היהודי מנסה להיקלט בקרקע חדשה, ובמידה רבה שונה מאוד במרכיביה מזו שבה נבט לראשונה. בפשטות: כאן הניו-אייג' נפגש עם ההלכה.
כדי למפות את ההתיחסויות השונות של הניו-אייג'יסטים היהודיים להלכה מסרטטים עמיתי המלומדים את התרשים הבא:
התרשים מתאר את מנעד דרכי ההתייחסות של הציבור הניו-אייג'י אל ההלכה, החל מאדישות ועד לשימור, כלומר אימוץ מוחלט. "האדישות, דהיינו היעדר יחס כלשהו לנושאים הלכתיים, היא הרווחת מכולן" קובעים המחברים (הדגש שלי), וזה נראה ברור: רוב מתרגלי המדיטציה, רואי ההילות ומתייעצי המתקשרים והקווצ'רים לא מתעניינים כלל בהלכה. באותה מידה ברור כי ניסיון לאימוץ מוחלט של ההלכה הוא נדיר מאוד בקרב הניו-אייג'יסטים. בפשטות, ככל שנעים ימינה על הציר הזה פוגשים יותר ויותר ניו-אייג'יסטים. אבל ממילא, שתי האופציות הללו לא ממש מעניינות אותנו, כי אין הרבה מה לומר עליהן.
התנגדות
מה שמעניין אם כן הוא יחס של "התנגדות" להלכה, או מגוון הדרכים ל"עיבוד" ההלכה. נתחיל ב"התנגדות". הניו-אייג'יסטים המתנגדים להלכה, קובעים קלין-אורון ורוח-מדבר, עושים זאת בצורה שונה מזו שבה חילונים מתנגדים להלכה. בעוד האחרונים פוסלים אותה כמנוגדת לערכים ליברלים והומניסטים, הרי שהניו-אייג'יסטים מתנגדים להלכה מתוך עמדה דתית.
כך מביא המאמר דוגמאות למורים רוחניים ישראלים שיוצאים נגד דרך הקבע של הפולחן ההלכתי, נגד הסמכותיות הדרקונית של ההלכה, נגד הצייתנות של היהודים ההלכתיים, נגד התלות שהם רואים ביחסם של אלה להלכה ולרבנים – כל אלה דברים שאותם מורים רוחניים רואים כסתירה ברורה לרוחניות אמיתית. ההתנגדות להלכה יוצאת כאן אם כן מתוך עמדה דתית, וכאילו כדי למחות על עבודה זרה, שלדעת הניו-אייג'יסטים מרחיקה את עובדיה מהאל (גם אם אלה חושבים שהם הם עבדי ה' כמובן).
מצד שני, וכהמשך לכך, בין אלה המתנגדים להלכה נמצאים רבים שחשים קרבה לשומריה, כלומר ליהודים האורתודוקסים בארץ. בעוד הם לא מקבלים את ההלכה ואף את ההגיון העומד מאחוריה, ניו-אייג'יסטים שונים חשים קרבה (שלא חשו כשהיו חילוניים, לפני ש"גילו את הרוחניות") אל שומריה, משום שהם רואים אותם כאחים לדרך הדתית-רוחנית (והמחברים מביאים ציטוטים מראיונות המראים שכך).
עיבוד
נעבור ל"עיבוד". כותבים השניים:
אם נשוב ונעיין בציר, ככל שאנו מתרחקים משני קצותיו, כך ההתמודדויות עם שאלת ההלכה נעשות מורכבות יותר ומבטאות יחס אמביוולנטי יותר. האמביוולנטיות הגדולה ביותר מתגלה בקטגוריית העיבוד, שבה הבסיס הרעיוני היהודי והבסיס המודרני/פוסט-מודרני (בלבושו הניו אייג'י) משתלבים זה בזה במינונים שונים. כשהמינון נוטה לכיוון הערכים הניו אייג'יים, אנו מכנים את המגמה "ניו אייג'יזציה", ואילו כשהוא נוטה לאשר את המסורת ההלכתית – "אורתודוקסיזציה". בתווך שבין שתי מגמות אלה אפשר לתאר דגמים אחדים של עיבוד, בהם שניים שנתאר בהמשך כ"הרחנה" ו"תרגום".
ניואייג'יזציה "אינה פוסלת את ההגיון של פרקסיס דתי-הלכתי, אלא מקבלת אותו כרעיון רליגיוזי חיובי", יחד עם זאת, היא מוצאת בו רמז או סמל לאמת רוחנית, שהיא היא מטרת המצווה. משום כך, ניתן למעשה לוותר בסופו של דבר על המצווה עצמה (למשל, אם שמירת שבת מטרתה ברמה העמוקה ביותר לאפשר לנו יום של מדיטציה, אין צורך להקפיד לא להדליק ולכבות את האור בשירותים). כפי שכותבים המחברים:
אם כך, כשמתקיימת התנגשות בין ערכים יהודיים מסורתיים לערכים המבטאים את רוח הניו אייג' (לעתים באמצעות ערכים מודרניסטיים), ההכרעה היא לטובת הערכים הניו אייג'יים. זאת ועוד, גם במקרים אחרים שבהם נדונה ההלכה בלי להציג התנגשות ערכית אפשר לזהות מגמת ניו אייג'יזציה של ההלכה. במקרים אלה, הפרקטיקות היהודיות מתורגמות, מובָנות, מנוסחות או מקבלות לגיטימציה באמצעות שיח והגיון ניו אייג'יים.
הרחנה היא "הסתפקות בביצוען [של המצוות] במישור הרוחני ולא המעשי-פיזי." בצורה דומה לניו-אייג'יזציה, ההרחנה למעשה מבטלת את קיום המצווה בפועל על ידי פנייה ל"מהות" שהוא מבטא. המרחינים בטוחים שהם מקיימים את המצווה (ולא מבטלים אותה כלא רלוונטית, כפי שעושים אנשי הניו-איג'יזציה) כאשר הם מבטאים את גרעינה הרוחני. במאמר מוזכר שימוש בעשרת הדיברות כמייצגים את תמצית ההלכה כולה, וההקפדה עליהם על כן פותרת את הניו-אייג'יסט משמירת מצוות נוספת. גם עשרת הדיברות יכולות להיות מצומצמות ל"אהבה", וכך ניתן להעמיד את כל התורה כולה על מצווה – או הרגשה – יחידה זו.
תרגום הוא הקבלת המונחים ההלכתיים לשיח הניו-אייג'י, כך שהסמלים היהודיים נטענים במשמעות ניו-אייג'ית. כך למשל הנחת תפילין יכולה ללחוץ על נקודות חשובות מבחינת תורת האקופנקטורה, הברכה לפני האכילה היא רגע של מודעות מדיטטיבית להווה, וקיום מצוות בכלל יכול "לחבר" את האדם אל "אנרגיות" קוסמיות שבעולמו. גישה זו (שאגב, ניתן למצוא אותה גם בקרב רבנים אורתודוקסים, כגון הרב זמיר כהן, וראו תמונות) מחייבת את קיום המצוות ממש (שהרי אנחנו מעוניינים בתוצאות החיוביות שקיום זה מוליד), אבל הופכת אותו למעין עצה אלוהית טובה, המלצה בריאה, ולא חובה חסרת פשר שנכפית על היהודים כתוצאה מברית שכרתו עם האל. "אף שהתיקוף הניו אייג'י לפרקטיקות ההלכתיות לכאורה מעצים את חשיבותן, למעשה הוא מוציא אותן מהקשרן המסורתי הקלאסי, ועל כן מפחית מתוקפן המחייב".
אורתודוקסיזציה היא למעשה תוספות אנומיות למצוות, כלומר גישה שבה פרקטיקות ניו-אייג'יסטיות, לא-הלכתיות, הופכות לחלק מרכזי בפולחן היהודי-דתי. "דוגמה לכך אפשר למצוא בשילוב מדיטציה או דיאלוג חופשי עם אלוהים בתוך התפילה, שאמנם אינם מנוגדים להלכה, אך מטים אותה לכיוונים ניו-אייג'יים." כלומר יש כאן אימוץ או פיתוח של פרקטיקות שמשמשות ליצירת חוויה רוחנית. כאן נכנסים על כן גם המסעות לאומן שהרב בזק מוחה כנגדם, ולמעשה זוהי המחלקה שמשותפת גם לשומרי מצוות הרוצים להוסיף רליגיוזיות לחייהם, ולא מצליחים למצוא אותה בין דפי הגמרא או בתרי"ג המצוות כפשוטן.
חזרה לאדישות
כאן המחברים חוזרים ונדרשים לשאלת היחס האדיש של רוב הניו-אייג'יסטים כלפי ההלכה. הם מסבירים:
רעיונית, הניו אייג' הגלובלי נשען על בסיס רעיוני מודרני/פוסט-מודרני, שהוא אחד הבסיסים הרעיוניים המרכזיים של החילוניות בישראל. לא רק לבסיס הרעיוני של ההדות מזרים הניו אייג' תוכן רליגוזי, אלא גם לבסיס הרעיוני המודרני/פוסט-מודרני, ומכאן תובן האדישות הרווחת כלפי ההלכה: חלק ניכר מחסידי הניו אייג' בישראל באים על סיפוקם הרליגיוזי באמצעות הבנה מחודשת של ערכים מודרניסטיים ופוסט-מודרניסטיים ולא באמצעות עיסוק במסורת היהודית.
האבחנה שערכים מודרניסטיים ופוסט' מוטענים בניו-אייג' ברליגיוזיות היא כאמור מבריקה לדעתי, ואני לא זוכר אותה מנוסחת מפי חוקרי ניו-אייג' ותיקים. אולם לדעתי קשה להסביר רק דרכה את חוסר העניין של רוב הניו-אייג'יסטים בהלכה.** בשביל להבין את האדישות הניו-אייג'יסטית כלפי המצוות צריך לדעתי לעמוד על האופי הפנימי של הרוחניות הניו-אייג'יסטית, כלומר העובדה שעבור הניו-אייג'יסט הקשר עם האלוהות (או כל אידיאל אחר) מתרחש בראש ובראשונה בתוכו. בתחילת המאמר רומזים המחברים לעניין כאשר הם מגדירים את הניו-אייג' בצורה סכמטית כ"רליגוזיות המתמקדת בפנימיות האדם, בתורות הנסתר או בפרקטיקות ובפרשנויות מיסטיות", ושוב לדעתי אפשר היה להסתפק בארבעת המילים הראשונות של המשפט הזה כמאפיין המובהק והעקרוני של הניו-אייג'.
לעומת אופי פנימי זה של הרוחניות הניו-אייג'ית, הרי שהמסורת היהודית מתאפיינת בדגש על החוק ההטרונומי, ובמצוות שעליהן החוק מורה, שמבוצעות בגוף (בעיקר בידיים ובפה), וכמעט תמיד ללא שום חובה להרגיש או לחוות משהו כלל. זוהי לטעמי הסיבה לאדישות הניכרת מצד הניו-אייג'יסטים כלפי ההלכה: בהיותה מרוכזת בתחום הגופני-חיצוני של הסובייקט, עבורם היא פשוט לא רלוונטית. לכן סיפוקם הרליגיוזי של חסידי הניו-אייג' אינו נצרך להלכה או למצוות.
ולכן, עם התפשטותן של נטיות ניו-אייג'יסטיות בקרב האוכלוסייה המערבית (והסיבות לכך רבות ועמוקות, ראו מאמרי הנ"ל ובקצרה יותר כאן), יותר ויותר יהודים אורתודוקסים רואים צורך להדגיש את התחום הפנימי בעבודתם הדתית, כלומר לפנות לעזרים חוץ-הלכתיים שמפעילים ומעוררים את לבם והכרתם, את רגשותיהם ותודעתם. רק כך הם מרגישים שהם באים על סיפוקם מהחינת עבודת ה' שלהם.
אם המגמות הללו תימשכנה, ואני מוכן לקבוע שללא ירידה פתאומית ברמת החיים הן תימשכנה, הרב בזק יצטרך לצעוק בקול רם יותר ויותר שיהודים שומרי מצוות בעצם מתרחקים מאתוס מרכזי של המסורת היהודית, והוא כינון הקשר עם האל דרך שמירת מצוות. בניגוד לדבריו המצוטטים לעיל, חוויה רוחנית אכן הופכת לערך בפני עצמה. בדיוק משום כך יהודים ניו-אייג'יסטים מצידם גם ימשיכו ו"יעבּדו" את המערך ההלכתי כך שיתאים לחוויותיהם ולערכיהם הרוחניים.
—
* קלין אורון, אדם ורוח-מדבר, מריאנה. "חילוני להלכה, רליגיוזי למעשה: יחס הניו אייג' הישראלי להלכה". סוציולוגיה ישראלית יב(1), 2010, עמ' 57-80
המאמר התפרסם בגרסה קצת שונה באנגלית כאן:Ruah-Midbar, Marianna & Klin Oron, Adam. "Jew Age: Jewish Praxis in Israeli New Age Discourse", in Journal of Alternative Spiritualities and New Age Studies. 5 (2010) pdf
** במאמר זה עניין צדדי, ועל כן צפוי שלא יספק הסבר ממצה. המאמר מוקדש כאמור למיפוי חלוצי של יחסיהם של הניו-אייג'יסטים להלכה.
*** צילומי ההילות מכאן
לולאת האל 
"שבניו-אייג' ערכים מורדניים נטענים במשמעות רוחנית"
צריך להיות 'ערכים מודרניים'
אהבתיאהבתי
תודה
אהבתיאהבתי
עם כל הכבוד, ליהדות ההלכתית יש וותק של אלפים שנה ואילו הניו אייג' כשמו כן הוא, מי ערב לנו שאינו כחציר יחלוף?
אם יהודי מאמין יצא מתוך הנחה שיש סתירה בין ניו אייג' לשמירת מצוות, נראה לי שהמסקנה שלו תהיה חד משמעית.
התנועות הרוחניות ששרדו ביהדות הן אלו שהטעינו את ההלכה במשמעות נוספת. הקבלה עשתה זאת ושרדה, אולם השבתאות שניסתה לפרוץ את מסגרת ההלכה כשלה. ניתן לראות זאת בתגובות החריפות שעורר הרמב"ם (וזכור לנו חיבור של תמר על פרק נא) במורה) לעומת הקלות המפתיעה שהקבלה התקבלה ביהדות ההלכתית.
אהבתיאהבתי
מאמר מרתק…
חשוב להוסיף עוד אספקט ביחסים של הניו-אייג' להלכה, אספקט שאני נתקל בו יותר ויותר בזמן האחרון.
הוא החזרה בתשובה.
ישנה כמות לא מבוטלת בכלל של צעירים ניו-אייג'יסטים, חוזרי הודו או סתם ככה, שמגיעים למסקנה שעליהם לחזור בתשובה ולהטות את הכף לכיוון ההלכה.
אני גר בצפון, ופה באמת מדובר בתופעה גורפת, אני חושב שגם בשאר הארץ.
כלומר שהצד של השימור כמו שהגידרו אותו החוקרים כן קיים, ולא כמשהו זניח בכלל.
בכלל, הפתיחות הלא מחייבת של הניו-אייג' מרגישה "זולה" להרבה אנשים, כאילו הם לא "משלמים" מספיק עבור הדת והאלוהים שלהם. אני חושב שמכאן מגיעה החזרה בתשובה של הניו-אייג' (להבדיר מסוגים שונים של חזרה בתשובה)
אהבתיאהבתי
אורי,
נכון, יש תופעה של חזרה בתשובה אחרי "שלב" ניו-אייג'י. השאלה היא באמת מספרית: עד כמה זה דומיננטי, עד כמה זה זניח. אני לא חושב שמחקר רציני נעשה על השאלה הזאת.
אהבתיאהבתי
לגביי חזרה בתשובה של ניו אייג'רים, צריך לדעתי להבחין בסוג החזרה בתשובה. ממה שאני בדקתי (בהקשר של חזרה בתשובה לחב"ד בהודו) נוצר דפוס שונה של חזרה בתשובה מקרב אלו שהגיעו מהעידן החדש.
הדגש על רוחניות ורוחניות "פנימית" דווקא, היא גורם שונה לחזרה בתשובה, מאשר קבלה של מרות אלוהים ויחד עם זאת מערכת הילכתית נוקשה. התפיסה שעל הרוחניות לנבוע מפנים, יוצרת חוזר בתשובה שגם הקיום ההלכתי שלו הוא מופנם.
בסופו של דבר חזרה בתשובה ביהדות זה קבלת עול מצוות, אך כאשר עשיית המצוות נובעת מתוך מערך ערכים ניו אייג'י ששם דגש על רוחניות ופנימיות, החוזר בתשובה בעידן החדש שונה באופיו מחוזר בתשובה שלא אחז בערכים רוחניים קודם החזרה בתשובה.
לכן כבר על עצם ההגדרה של חזרה בתשובה ומיהו חוזר בתשובה, מערערת תופעת החזרה בתשובה בעידן החדש.
לגביי היחס להלכה, אני חושבת שכדי לברר יחס כזה צריך לבחון את העידן החדש היהודי דווקא ולא כל תצורה של העידן החדש. ברור שרבים יהיו אדישים כלפי ההלכה כאשר הרוחניות שלהם נובעת מבודהיזם, שמאניזם או מה שלא יהיה. אבל יותר הגיוני זה לבדוק יחס להלכה דווקא מתוך מסגרות שצריכות להתמודד עם שאלה זו. נגיד קבלה, או רוחניות ניו אייג'ית שמקורותיה בתוך המסגרת הדתית (אוהד אזרחי וכאלה).
אז בוודאי נראה תצורות מגוונות של יחס להלכה, כאשר רובם יוצרים הפנמה של הריטואל הדתי ומפרשים אותו בהקשר רוחני ולא דתי.
בעיקר צריך לשים לב שריטואלים כאלה מיועדים ישירות לצרכי העידן החדש- גילוי העצמי העליון- ולא לצרכים מסורתיים של הדת של תיאורגיה דתית במובן המקובל, וקהילתיות.
ועוד משהו לגביי מצב החוזרים בתשובה מקרב העידן החדש,
יאיר שלג כתב על כך מזמן, תיאור שבעיני נכון גם היום,
על היווצרות של זהות ביניים דתית. לזהות זו שותפים חילונים רוחניים שנמצאים באופן מתמיד במצב של הליכה לקראת (או שבאופן עקרוני לא הולכים לקראת כלום), ודתיים שקצה נפשם בממסד הדתי הנוקשה ומחפשים חיבור אוטנטי. לדעתי מצב ביניים זה הוא היצירה הישירה של החיבור בין העידן החדש להלכה.
תודה על המאמר, כייף שכותבים על דברים קצת יותר מגוונים בנושא מאשר החזרה האין סופית על מקורות העידן החדש ואיפיוניו. הרעיונות שהועלו יפים בעיני וראויים למחשבה נוספת.
אהבתיאהבתי
תודה לתומר על סקירה מקיפה, וכרגיל, כתובה מצוין. אם מי מבין קוראי הבלוג מעוניין לקרוא את המאמר ואין לו נגישות אליו, הוא מוזמן ליצור איתי קשר בדואר אלקטרוני: adam at forum2.org.
אהבתיאהבתי
עצוב להיות יהודי.
כל ההומניות והאחדות האלוהית והאהבת לרעך כמוך, כבר נוכסו על ידי שאר העולם, ואילו המצוות שבחלקן הן הלכות משפטיות נכנסו לעולם המשפט ולא צריך דת שתכפה יום מנוחה או עדות אמת. חלק אחר מהמצוות והאיסורים כבר לא רלוונטי בתקופה שלנו ואפילו חלקם נראים לא הומנים.
אני כבת למשפחה דתית הרגשתי בילדותי כל הזמן את הלחץ של הכל אסור והכל זה חטא, והתרגזתי על היחס לנשים. לאדם החילוני היום הדת נראית כאוסף של איסורים וציוויים לא רלוונטיים. וכך יוצא שהוא מבטל גם את הדברים הטובים, כמותחושות המיסטיות, תחושת משמעות, ואת הכמיהה הבלתי נסבלת כמעט למשהו שמעבר, ואז החיים הופכים לשטוחים או שנופלים לזרועות הדת שאסור לשנות בה אפילו פסיק.
מכאן יוצא שישנם שתי תגובות של החילוניים, האחת, מבטלים את עיוותי הדת יחד עם העושר הרוחני, והשנייה, שרואים את היהדות כ"זה משלנו". מבדילים את הדת שלנו כמו שמבדילים את המשפחה שלנו משאר העולם. חוגגים את החגים שלנו, לומדים את ההסטוריה הדתית שלנו, מתחברים למנהגים דתיים שלנו, וזה די דומה למה שנכתב במאמר על הניו אייג' ואין בזה שום רע.
אהבתיאהבתי
כרגיל מעניין וחכם,
כשהסתובבת אצל עובדי האלילים בהודו בטח פספסת את היציאה של אלי ישי לפיה מי שעבר גיור אורתודכסי זוכה בגן יהודי ואילו בגיור לא אורתודוכסי זה לא קורה:
http://www.jpost.com/Opinion/Columnists/Article.aspx?id=185375
He then chose to cite unspecified academic research into the issue of “Jewish” genes, and asserted – curiously – that “a convert, if he converts through the Orthodox, he has the Jewish gene. If he doesn’t convert through the Orthodox, he doesn’t have the Jewish gene. As simple as that.”
אולי זה מתיישב עם הניתוח שלך ברשימה הזו
אהבתיאהבתי
וואו, באמת פיספסתי את החוכמה הזאת של ישי. איזה כיף שזה שר הפנים שלנו.
אהבתיאהבתי
פרקסיס או לא פרקסיס?
אהבתיאהבתי
אכן, מחקר חשוב ומעניין.
אבל אפשר גם להתבונן על המפגש בין הניו-אייג' להלכה מכיוון אחר. במאמר הוא מתואר כמפגש בין מסורת מערבית-נוצרית למסורת סטטית ואחידה ששמה "הלכה". עם זאת, לפעמים נראה שהתנועות שממוקמות במרכז הציר המדובר, אלו שיוצרות זיווגים פרשניים שונים בין הניו-אייג' להלכה, מצליחות דווקא לחשוף רבדים מודחקים בתוך התדמית האחידה שלה. נראה שבדרך כלל זה לא נעשה ע"י מחקר מעמיק, אלא מתוך אינטואיציה שיודעת לזהות את המימדים הכמו-ניו-אייג'יים שמסתתרים מאחורי הפרקטיקות ההלכתיות – כמו למשל הצדדים הפגניים של מצוות החגים. במקרים כאלה לא מדובר על תרגום של היהדות ללשון זרה, אלא דווקא על הזדמנות להבין את המסורת היהודית בצורה רחבה ומגוונת יותר.
אהבתיאהבתי
תומר, מאמר מרתק כהרגלך בקודש
הרבה חומר למחשבה.מכיוון השניו-אייג', לדעתי, הופך מתנועה משנית וצדדית לזרם מיינסטרימי מקובל ונבלע בתוך המודרנזציה וערכיה הוא מאבד לדעתי מהמעמד שלו בתור תנועה דתית. במקביל הלהט שבו הוא חדר למרכז הולך ושוכך לאיטו וייתכן כי יחזור להיות תנועה שולית (האם אין זו דרכה של כל תנועה מהפכנית?). לפיכך מעניין לראות את ההשפעה שתיוותר בחוגים היהודים השונים של הדגשת המוטיב הרוחני. נראה לי, מהתבוננות מהצד, שבעיקר התנועה הדתית של הגבעות והכיפות הסרוגות, אשר גם כך קרובה יותר למיינסטרים הישראלי, ספגה המון מהניו-אייג' ועירבבה אותו עם דרכי תורתה….
אני נסחף
בקיצור
תודה
אהבתיאהבתי
תודה על הצגה מרתקת של נושא מרתק, ככזה הוא מעורר סקרנות לשאלות נוספות , בינתיים אציג רק אחדות.
היש מחקר על היקף הניו-אייג', על זרמיו השונים, בישראל. כלומר עד כמה ניתן לומר שהתפתח כבר מערך רליגיוזי חדש בעל משקל.היכן אנו ממומקמים בהקשר זה בהשוואה למדינות המערב? היש רמז כלשהו להתפתחות "ניו-אייג'" בעולם האסלאם?
תומר, אשמח אם תתייחס.
שנה טובה
אהבתיאהבתי
ישראל,
ישראל ידועה כאחת המדינות שהניו-אייג' פעיל בה הכי הרבה, לצד ארה"ב, בריטניה וגרמניה. אין מחקר מספרי מדוייק, אבל על סמך ההופעות השונות של הנושא בתקשרות, אפשר להעריך.
לגבי עולם האיסלאם, במדינות "מערביות" יותר כמו לבנון יש ניו-אייג' ראוי לשמו. אבל ברוב מדינות האיסלאם אין תרבות ניו-אייג'ית ממשית.
שנה טובה גם לך.
אהבתיאהבתי
הי תומר
תודה על הסקירה המרתקת. לא הצלחתי להפסיק לקרא על אף שלא היה לי זמן לזה..
רציתי לשאול, לגבי ההערה שלך- "..האבחנה שערכים מודרניסטיים ופוסט' מוטענים בניו-אייג' ברליגיוזיות היא כאמור מבריקה לדעתי, ואני לא זוכר אותה מנוסחת מפי חוקרי ניו-אייג' ותיקים."
האם זו לא האבחנה שעושה הילאס במאמר שלו Certainties of Modernity?
הוא מדבר שם על כך שהניו אייג' למעשה מהווה המשך של הנורמות של התרבות הכוללת, מעין המשכיות בין קונבנציונלי לקיצוני. אני מניח שהאבחנה שהדגשת מבוססת על המודל שהוא מציג, פשוט הוא מדבר על הפיכה לקיצוני או הדגשה והם מדברים על טעינה ברליגיוזיות.
אהבתיאהבתי
נכון, הילאס מדבר על המשך והקצנה של הערכים המודרניסטים הרגילים, וכאן מדובר פשוט על הטענתם ברליגיוזיות, אבל ה"פשוט" הזה הוא משמעותי מאוד! זו לא סתם הקצנה, אלא יש כאן מבט מכיוון אחר על אותם ערכים! זה לא סתם, נאמר, שהניו-אייג'יסטים הם סופר-אינדבידואליסטים וסומכים רק על עצמם, אלא שהם עושים את זה משום שהם סבורים שיש להם נשמה נצחית וייחודית וגורל אישי וייחודי (או משהו). אז יש פה בעצם הבהרה והרחבה של האבחנה של הילאס.
אהבתיאהבתי
תומר יקר,
רק נקודה לחדד, שכבר מובאת בדברים שלך,
אתייחס לביטוי "שאיפות ניו-אייג'יות כלל-עולמיות".
הביטוי "כלל-עולמיות" חשוב ומדויק מאין כמותו.
שכן, בנוסף למעבר מהעשייה לחוויה,
יש מעבר מרוחניות שהיא סביב העם (אתנוצנטרית) בדיוק לעבר ערכים שם כלל-עולמיים, "אוניברסליים", והכלה גדולה יותר ויותר של מפגש בין תרבויות וכו'.
לעיתים אני חושב, שלמעש אין התרסה גדולה יותר מאשר יהודי שעובר למסורת כמו בודהיזם, שם הערכים האוניברסליים מודגשים מאוד. כי כמעט במקור של היהדות יש אוסף של אקטים שנועדו להבדיל עם – ולכן לדעתי תמיד יהיה מתח בין שימור אורתודוקסי יהודית לבין השאיפה לחיים שיוויוניים והתייחסות לאדם באשר הוא אדם.
אהבתיאהבתי