נתחיל בעיקר: חזרתי מאומן ביום שלישי בבוקר, ואני מרגיש כאילו הזריקו לי תרכיז יהדות מזוקק ישר לוריד הראשי. אני כולי אפוף, הוזה ומעכל "יהדות". מה זאת אומרת? זה דומה לתופעה בה אחרי שאתה יוצא מסרט אקשן טוב האצבע היורה שלך מקפצת בכיווצים בלתי רצוניים, ואחרי שאתה יוצא מסרט רומנטי אתה כמהה ועורג לאהבה. אני הייתי שבוע שלם בסרט יהודי אינטנסיבי (ובתלת-מימד).
אבל יותר מזה, כי עלילת הסרט הזה בכל זאת טבועה בזכרון התרבותי שממנו אני צומח: מזרח אירופה היא ביתם של סבותי. השטעטל או הגטו היהודי הוא נוף ילדותם של סופרים והוגים שאני קורא ומזדהה איתם. ים השטריימלים והטליתות שטבעתי בתוכו גועש באותם המים שמהם חלקים גדולים ממני מעורבבים. בהליכה ברחובות אומן משהו בי פעם כל הזמן: זה אני!!!
והרחובות הללו, בהם מניין נערך בכל שעה ובכל מקום, ובהם אי אפשר לפסוע מבלי לשמוע את הקהל חוזר בקול "יהי שמיא רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא…"; רחובות בהם אנשים צועקים לשמיים ומקבצים נדבות, שותים תה שחולק חינם ומחלקים חינם חוברות תהילים; רחובות בהם רוקדים ושרים ומכנים אחד את השני "צדיק" (במלעיל) – הרחובות הללו משכרים ומלטפים גם כשהעומס בהם מרתיע או סתם נמאס.
יש משהו באחווה, יש משהו בטירוף, יש משהו בכיעור, יש משהו בגסות, יש משהו באינטנסיביות, יש משהו בפשטות, יש משהו בר' נחמן, יש משהו בראש השנה באומן.
כתבתי לא מעט (ועדיין חלקיק ממה שעברתי), אז נעשה דבר כזה: נחלק את הרשימות מאומן. הנה החוויות בלבד. ניתוחים יבואו בפוסט משלים. ועוד פוסט יהיה, שיוקדש לאברהם זגדון. קדימה:
כ"ח אלול, שדה התעופה
התור לבידוק ארוך. מלא כיפות ומעילים שחורים. שני חסידים מנגנים באקורדיון ושרים. ערסים מריצים קטעים. פאות מתערבבות עם רסטות, כיפות קטיפה שחורות עם סניקרס לבנות. לפתע תקיעת שופר מפלחת את הטרמינל.
במטוס
שרים. במטוס אין דיילות, רק דיילים. א.נ. לוחש לי באוזן: "אין כאן ולו אדם אחד שאביו וסבו טסו לאומן". יושבים שעה וחצי, ממתינים לשני חסידים שעשו צ'ק-אין אבל לא מגיעים. אולי נרדמו בדיוטי. בינתיים תפילות במטוס, גיטרה, הקרבניט מתחנן שלא יעשנו, צעקות "רבנו מחכה!", ממריאים, סרטון של הרב ארז משה דורון, אוכל גלאט-כושר (אין מנה צמחונית), בנחיתה מישהו צועק "לשמור על העיניים!!!"
כ"ט אלול בבוקר, בציון
בין ההמון המתנועע כגל קדימה ואחורה, המתרכז בהגיית התיקון הכללי. אב ובנו. האב מתפלל, הבן יושב על כתפו, ראשו נשען על ראש האב, פיו מלופף סביב הריבוע השחור של תפילין של ראש. אחר כך האב מוריד את הבן ונותן לפניו ספרון של התיקון הכללי, ומורה לו "מילה מילה, כן?", והבן עובר על הכתוב מילה מילה.
בדרכים
יש לשבח את האוקראינים ולציין שהם משחקים את תפקיד הגויים בצורה מופתית, לפחות בכל הנוגע למראה: חצי מהשוטרים, גדולי גוף, ורדרדים, דומים בדיוק לחייל האמיץ שווייק (באיורי הספר הישן), והחצי השני לקחו רק כמה מאפיינים שלו ובנו איתם משהו רק קצת יותר מקורי. בהחלט מרשים. לעומת זה האזרחים צנומים ולבושים כמו עולים חדשים מרוסיה.
במקווה
אחרי שטבלתי ארבע פעמים בגנגס כמו יהודי טוב, טבלתי עכשיו לראשונה במקווה. המקום עמוס ודחוס, ולא נעים להיות במזרח אירופה ולראות הרבה יהודים ערומים בתור למקלחות, אבל בסך הכל היה חמים ונעים. אגב, גם במקווה אפשר לזהות חרדים, ולא רק על פי הפאות. חרדים הם אלה שהולכים כפופים, שתי ידיהם מסתירות את ערוותם, והם כולם בושה וכלימה. תמהתי כשנתקלתי בהם בעודי הולך זקוף, איברי מתנדנד לפני. חשבתי לתומי שמכיוון שהם רגילים לחשוף עצמם לפני גברים אחרים במקום ציבורי שכזה לא עולה שאלה של בושה. מסתבר שהחרדה היהודית-חרדית הבסיסית מהגוף מלווה אותם גם כאן, והנה הזדמנות פז להתיידד עם הגוף שנשארת לא מנוצלת.
לפנות ערב
ב"תיקון הכללי העולמי" נדחס בין חסידים, לא עומד על רגלי אלא בכוח הדחוסים מלפני ואחורי. מתנוענעים ומשתדלים להזדווג עם השכינה לא עם השכנים, ממלמלים וצועקים את התיקון הכללי. חסידים עומדים על גג הציון ומשלהבים את הקהל לשיר שירי ר' נחמן לפני ואחרי התיקון, והרחוב במהרה הופך למסיבת צעקות שכולה שמחה תמימה.
ואחריה, שעה לפני תפילת ראש השנה חסיד מבקש רד-בול בקיוסק הכשר. יהודה משי-זהב חולף על פני. אומרים שגם מחצית ממצבת הזמר המזרחי כאן (אייל גולן, רגב הוד, אחד הפרצים, עוד מישהו ששכחתי). גם הרנטגן הגיע. סטיקר: "איפה שנגמר השכל מתחילה האמונה". גברים בחליפות וגברים בקיטל. שני אתיופים בשטריימל. הולך להתפלל בהאנגר העצום של הרב שיק, "הצדיק מיבניאל". התפילה מרשימה ומענגת. שטריימלים ככל שהעין מגעת. לחזן קול יפיפה.
א' תשרי, בציון
בתפילת הבוקר ביקשו את טובתם של "החיילים" ושל גלעד שליט. מיד אחרי זה התחילו במחרוזת שירי ר' נחמן:
מי יתנני אבר כיונה / אעוף לציון הקדוש אוּמנהּ
אשרינו, מה טוב חלקנו, שזכינו 'תקרב לרבנו / אומן אומן ראש השנה (X5)
מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה (X2) / אבא תחדש אותי לגמרי, תדליק לי את הנשמה (X2)
ר' נחמן, ר' נחמן, אין כמוך בעולם / ר' נחמן, ר' נחמן, אוהבים אותך כולם
מדי פעם פשוט מרימים את הקול וצועקים לשמיים. הכל בעידודם של חסידים שמנצחים על הקהל הקדוש אחרי שתיפסו על הבמה במרכז. שליחי ציבור של שירה וצעקות. בחוץ מיניינים על גבי מניינים. בחג מעשנים בשרשרת. סיגריה מדליקה סיגריה מדליקה סיגריה. האש הזו תוקד עד כניסת השבת.
ערסים
ערסים מסתובבים ברחובות בחבורות, לבושים כמו לבילוי ועל ראשם כיפה לבנה עם פונפון. עד כמה הם באו בשביל ר' נחמן? ד.א. אמר לי אחר כך שעבורם הוא פשוט ה"צדיק" שמחליף את ההילולות של צדיקי מרוקו. הם באים, אומרים תיקון הכללי על הציון ואז פורשים לחדר לחסל את השיבס שהביאו מהדיוטי. אם לשפוט לפי שניים שישנו איתי בחדר (יותר נכון, במחסן) שבו שהיתי, זה בדיוק נכון. שני אלה חיסלו ליטר ג'וני ווקר שחור בארבעה ימים, לא כולל בירות, ורוב הזמן ישנו. וגם כמה ימים אחרי זה במז'יבוז' היו: הולכים ברגל מציון הבעל שם טוב לבית הכנסת המשוחזר שלו ובאחד הסיבובים עוצרת לידינו מכונית ומישהו צועק מבפנים "אחי איפה זה פה הבעל שם טוב???"
חרדים שאינם ברסלבים
חרדי ליטאי מספר שהוא כאן בגלל השיעמום. התפילות הרגילות כבר נמאסו עליו. הוא חייב משהו שונה. טוב, כך זה לפחות היה בשנה שעברה, אז הוא הגיע לכאן לראשונה. הפעם הוא פשוט לא מסוגל לחשוב על שלושה ימים רצופים (חג + שבת) עם האישה והילדים.
ובתפילה בקלויז, אחד מהמניינים הגדולים בעולם, מוקף בים של שטרימלים ומעילים שחורים, התיישבתי ליד חסיד מבוגר של סערט-ויז'ניץ. למה הוא בא לכאן? "רק כאן אפשר למצוא את זה." את מה? "דיבורים על זה." על הנפש? "כן, על מה שקורה בפנים." והאדמו"ר? "האדמו"ר כבודו במקומו מונח, אבל מה הוא נותן לנו? כמה שורות לא ברורות על פרשת השבוע? מזה אין מזון לנשמה. רק חב"ד וברסלב מתעסקים בדברים האלה. כל האחרים הזניחו את זה. ולכן האמונה מדלדלת. גם לי קשה להאמין, מה אתה חושב? האמונה שלי בקושי מחזיקה. קשה, קשה מאוד."
דבריו הכנים והנוגעים ללב עוררו בי מחשבות. פתאום אני מבין למשל מה כל כך חסר אצל הרפורמים והקונסרבטיבים (טוב, בין שאר הדברים שחסרים, ובראשם דגש על מפגש ישיר עם האלוהות): זרמים. איפה חב"ד שלהם? איפה הר המור שלהם? איפה נאמני תורה ועבודה שלהם? איפה הליטאים שלהם? כלומר, הם כולם אולי קיימים כפרטים פה ושם, אבל לא כמסגרות מחשבתיות שבתוכם מתבשלים ומתעכלים רעיונות ומעשים. במבט מלמעלה הכל הומוגני מדי, ולכן מעט נרפה, חסר תשוקה. ודאי שחסר טירוף. זרמים שונים מבטיחים הפריה הדדית והתפתחות, מבטיחים מריבות פנימיות והתפתחות. מבטיחים הרגשה של ערבות הדדית ומשפחתיות. באומן, למשל, אתה ממש רואה שבאורתודוקסיה קורה משהו.
לאורתודוקסיה כמובן יש את ההלכה שלה שמחזיקה את כל הזרמים באותה סירה. בדיוק על הרקע ההלכתי כמובן נפרדו להן הרפורמים והקונסרבטיבים (ודומיהם) ביניהם, ולכן בדיוק זה לא יכול להיות מה שמאחד אותם. לכן הם מיודדים, אבל לא קשורים כרקמה אורגנית. זהו ההבדל בין משפחה לבין חברות: במשפחה הדם מחבר בין היחידים גם אם הם שונאים אחד את השני. בחברות אם שונאים אחד את השני הולכים איש איש לדרכו. במשפחה השנאה והמצוקה יוצרת לפעמים תנועה והתפתחות הדדית (מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ – מן המצר דייקא). בחברוּת מצוקה יוצרת פרידה והתפתחות אישית. יש יתרונות כמובן גם לחברות על פני משפחה, ובכל זאת, באומן אפשר לטעום מהחום והאחווה המשפחתיים. לו רק זו היתה משפחה יותר הגונה.
הזמן כאילו נמרח ונמחק כאן. למרות התפילות. אולי בגלל שממילא יש מניין בכל זמן ובכל מקום. אולי כי היום מורכב מסרטים סרטים, שהרי אין משהו ספציפי לעשות ונודדים בין מרכזים ועניינים.
ב' תשרי, ליד הציון
התפללתי כשעה וחצי במניין של הרב מורגנשטרן. איזו נוכחות! הרב עומד מלפנים, עטוף טלית, מתנדנד ובוכה את התפילה, ומדיף קדושה אדירה. אחרי שהתפללתי שחרית המשכתי להתנדנד מאחוריו, סופג וסופח את מה שהוא הקרין בעונג אדיר. וגם דבר מעניין: עצמתי עיניים והרגשתי חום קל ואור מלמעלה. פתחתי אותן ולא הצלחתי למצוא את מקור האור. עצמתי שוב ושוב אור גדול מלמעלה. ושוב בעצימת העיניים היה אור גדול יותר מאשר בפתיחתם. כך לפחות זה נראה לי, ואולי זה רק היה נראה לי.
אחרי שהשחרית נמשכה עד 12:30, וקראו בתורה עד 13:30, ואחרי הפסקה של שעה, התקיעות עומדות להתחיל. הרב נכנס, מכוסה טלית, פניו לבנות, מלאכיות. השמש יצאה היום ומהחלונות הפתוחים (למעשה, פתחי אוהל הברזנט) רואים את אומן, עצים עד האופק, וכיפת עננים גבוהה ויפיפייה שמכסה למחצה שמיים כחולים כחולים (השמיים באוקריינה שונים מהשמיים בישראל, ויפים הרבה יותר). מתחתנו בית הקברות היהודי הישן וההרוס של אומן ועליו עיר האוהלים של עולי הרגל.
הרב המקובל מייחד ייחודים של לפני התקיעות, ולמטה – נשבע לכם שכך זה בדיוק – חסיד ברסלב שמנמן יושב בגופיה על הארץ ומגרד את הגב בעזרת בקבוק פלסטיק ריק של ספרייט. הייחודים נמשכים דקות מספר ואז התקיעות עצמן, שאינן באות ברצף. יש תקיעה (או תרועה, או שברים), ואחריה מתחילים לשיר ניגון. הניגון לפעמים נגמר ולפעמים נקטע באמצע, ואז הרב מורה על עוד תקיעה (או תרועה, או שברים).
הניגונים – רובם בכלל ניגונים חב"דיים. אך הם, כך הסביר לי מאוחר יותר א.נ., רק פילר בשביל הקהל הקדוש, כדי שלא ישתעמם, בעוד הרב עצמו לא שר, אלא מייחד את ייחודיו, כלומר את ייחודי האר"י, לפני כל תקיעה (או תרועה וגו'). כך יוצא שבציון של ר' נחמן, שביקש מחסידיו במפורש לא לייחד את ייחודי האר"י בתפילותיהם, מייחדים ייחודים של האר"י על רקע ניגונים של חב"ד, בראש השנה, בתקיעת השופר.
שיחות הר"ן
כמו בפסטיבל הרוחני בטירוונאמלאי גם כאן הכל מרוכז סביב קבר צדיק, וגם כאן צריך לבחור בין מורים שונים שמעבירים שיעורים ברוחניות. שם התמה היא ניאו-ודאנטה, וכאן תורתו של ר' נחמן, שם ממלמלים מנטרות לפני ואחרי, כאן תפילות.
התלבטתי בין הרבנים שלום ארוש, ארז משה דורון, אליעזר ברלנד (שמסתובב מוקף בחגורת מאבטחים אוקראינים) וישראל יצחק בזנסון. בחרתי בבזנסון אבל הוא הקדים במפתיע את השיעור ולא הספקתי. למחרת שמעתי את הרב חשין. הוא התעקש ללמד שצריך להיקשר לצדיק ור' נחמן הוא הצדיק. עזבתי באמצע ורצתי לשמוע את הרב ארוש, אבל הוא הקדיש את עשר הדקות האחרונות של שיחתו ליחצון ספריו. אין ספק שרמת השיחות בטירו' עולה על זו שבאומן בעשרות מונים.
פרוסקה 6
בעודי מחפש דירה שכורה של חברים, אבוד במסדרונות החשוכים של המפלצת הסובייטית רבת ורחבת הקומות (אגב, על דירה 42 ברחוב פרוסקה 6 באומן כתוב "צנעני"), עצרתי במסדרון כדי לכתוב משהו ביומן (כתבתי במחבוא כי לא רציתי לחלל את החג בפרהסיה כמובן). בעודי כותב שמעתי צעדים קטנים וראיתי ילד חרדי מתקרב. החלטתי לא לנסות להחביא את המחברת ולהמשיך לכתוב. לא יזיק שהילד ידע שיש גם יהודים לא אורתודוקסים, אמרתי לעצמי. לילד לקח שניה להבין מה אני עושה, ואז הוא עצר, הביט בי ואמר: "יונטיף" (דהיינו יום-טייב, יום-טוב).
קשה לי לתאר איך בדיוק הוא אמר את זה, איזו תערובת של פליאה המומה, נזיפה ותחינה עצובה היתה בקולו. אני זוכר את העיניים שלו, הפעורות לרווחה, מביטות בי, רועדות. מלמלתי משהו בחצי חיוך על כך שאני כותב רק קצת ומיד מסיים, אבל הרגשתי כמו החוטא הכי גדול בעולם. פחות על החג שחולל לכאורה, יותר על התמימות של אותו ילד שחוללה.
יונטיף. מה, אתה לא יודע שיונטיף? הרי אתה באומן בשביל ראש השנה, לא? אתה לא יודע שיהודים לא כותבים ביונטיף? אתה נראה כמו בנאדם מבוגר! מה קורה לך?!? יונטיף! יונטיף.
מז'יבוז'
"אוהל הבעל שם טוב" מלא כל טוב. לא רק קברו, אלא גם מקום משכבו של אברהם יהושע העשל, של ברוך ממז'יבוז' ועוד. המדיטציה טובה ובהירה. גם התפילה. מומלץ.
לולאת האל 
אולי הסבר אחר להצטנעות החרדית במקווה לעומת הגאווה שלך:
לך יש, כדבריך, "איבר מתנדנד" (סחתיין עליך!). אולי שלהם לא כזה "מתנדנד" והם פשוט מתביישים?
שנית, שני ערסים שצריכים ארבעה ימים בשביל לחסל ליטר וויסקי… זה לא בדיוק ערסים. חבדניק אחד היה מחסל בקבוק ויסקי בפחות זמן, מה אתה מדבר?
אהבתיאהבתי
הכותרת ממש טובה.
לא יאומן באומן. הסיפור נהדר וגם התמונות.
לא ידעתי שגברים חרדים הולכים למקווה, חשבתי שרק נשים הולכות להתרחץ שם כל חודש.
אני מבינה שלנשים אסור להגיע לאומן, הן נשארות בעזרת הנשים כאן בישראל.
אהבתיאהבתי
כתבת ממש יפה, היה מעניין לקרוא…..
מרגש אותי האופן שבו אתה חי ומביע את הסתירות שבתוכך….המשיכה אל המקורות האלו והיניקה מהם ומהרבנים שם, לעומת ההתמסרות החלקית וההסתכלות הביקורתית והמשועשעת.
מרתק לחוות דרכך איך אתה חי ככה….מתקרב לאש ומרגיש אותה אבל לא נשרף בלהבות. לא יודעת אם אני הייתי יכולה כך להנות מחלק מהדברים בלי להפוך את זה למסקנה כלשהי ולדרך.
מה היא לדעתך ה"קדושה" הזו שהרגשת מהרבי בתפילה בעונג כזה? או הבהירות שמורגשת בקברי הצדיקים שמאפשרת מדיטציה? (אני שואלת בסקרנות נקיה, לא באיזו כוונה סמויה)
מחשבות:
אולי פשוט במקום שבו יש עשרות או מאות אנשים מרוכזים ושמחים, ופתוחים במרכזים הרגשיים הגבוהים, תמיד נחווה מצבים פסיכו-פיזיים מיוחדים?
אולי בהירות המדיטציה בקברים נבעה מכך שבכל מקום אחר שם יש המולה וצפיפות, ובקברים אתה פתאום בשקט?
אהבתיאהבתי
לילך,
תודה על המילים הטובות.
בנוגע לאותה קדושה, כתבתי על זה קצת כאן:
אני חושב שהיא עניין במציאות, כלומר משהו שקיים, אובייקטיבית. זו איכות של הוויה שמרוממת את ההכרה ומפעמת את הלב. ויש מקומות ואנשים ופעולות שיש בהן יותר מזה ויש שפחות. ללא כל סתירה, ודאי שהיא גם קשורה לדעתי לריכוז של בני אדם במקום מסויים ולריכוז של בני אדם על מקום מסויים. יש כאן משחק גומלין של הכרה ועולם.
ויחד עם כל זה, יכול להיות שאני פשוט הוזה.
אהבתיאהבתי
תודה רבה על הקישור……אהבתי מאד!
עשית לי חשק ליסוע להר הזה…..לפני כעשר שנים הייתי מאוהבת בבחור בשם איתן, ג'ינג'י אחד, תלמיד של ג'ון מקנדה, וחסיד מושבע של ראמנה.
הוא הכיר לי את ראמנה ולא הפסיק לדבר על החוויה שלו בטירוונמלאי הזה…התיאורים שלו היו דומים מאד לשלך.
באותה תקופה חשבתי שרק אם אסע למקום הזה, אהיה אדם מאושר.
היום אני לא חושבת שנסיעה למקום זה או אחר תפתור את בעיותיי הפנימיות או החיצוניות.
עדיין כשאני קוראת את מה שכתבת בהתלהבות על המקום, בא לי ליסוע לשם….זה כמו שמישהו מתאר לך מסעדה מדהימה, אז פתאום אתה נעשה מה-זה רעב. רק שזה רעב מסוג אחר. וכרגע, נוזל לי הריר הרוחני.
אוח.
אהבתיאהבתי
לילך,
אני שמח על הרעב שלך : )
יחד עם זה באמת ברור שעצם השהות במקום לא אוטומטית פותחת אותנו לעניין. כפי שנדמה לי שכתבתי, בטירו' חיים כמאה אלף הודים, והם בהחלט לא כולם מוארים.
אהבתיאהבתי
לא הזית.
נסעתי השנה לראשונה לאומן, גם בעקבות הרשימות שלך, ורבנו גלגל אותי למניין של הרב מורגנשטרן ביום א' דראש השנה.
בתפילת שחרית נזכרתי בקנאה באור שכתבת שראית. אני לא ראיתי דבר.
ואז, בשלוש בערך, כשהתחילה תקיעת השופר, ראיתי את הקולות. אור גדול, בדיוק כמו שתיארת. וגם חום. ותחושת רוגע ונעימות. ופקחתי את עיני לראות האם זו השמש שמציצה מבין העננים, אך לא, זה בהחלט היה שם.
אהבתיאהבתי
דודי, תודה רבה שחזרת וסיפרת. יפיפה.
אהבתיאהבתי
ראו תמונות מצויינות של צלמים אוקריינים מאומן (אני חושב משנים שעברו):
http://astapkovich-v.livejournal.com/1035881.html
http://zyalt.livejournal.com/296452.html
http://zyalt.livejournal.com/296822.html
אהבתיאהבתי
תמונות ניפלאות
אהבתיאהבתי
תודה תודה תודה
ממש מקסים
הזלתי דמעה פעמיים. פעם אחת בסיפור על הילד שראה אותך כותב, ופעם שניה בתגובה ללילך כשאתה מסביר איך אתה חווה קדושה.
רציתי לשאול – יש נשים שנוסעות לשם? הן יכולות או שיגרשו אותן מכל מקום?
מה לגבי נשים שאינן ממש דתיות אורתודוכסיות אלא ניו אייג'יות כאלה?
אהבתיאהבתי
תודה גם לך.
בנוגע לנשים, זו כמובן נקודה כאובה. נשים אינן מוזמנות לאומן *בראש השנה* ואף נאסר עליהן להגיע על ידי רבנים מסויימים. אני ספרתי חמש נשים יהודיות באומן השנה, וראיתי אותן רק מחוץ למקומות התפילה. הן כולם נראו אורתודוקסיות. אני משער שנשים ניו-אייג'יות יכולות להגיע, אם כי אני לא יודע איך תהיה התגובה אליהן. אני גם חייב לומר שחלק מהחוויה שהיתה לי (ולאחרים, אני בטוח) קשורה מאוד לזה שאין שם נשים. יש שם מעין אחוות גברים שכזאת, והעדר הנשים גם יוצר סוג של ריטריט, של מקום שהוא מחוץ לרגיל, עם כל היתרונות והחסרונות שיש לזה.
אהבתיאהבתי
למי שעושה מילואים יש את היטריט הזה שלושה שבועות בשנה.
יכול להיות שלסוג האוכלוסיה שצריך את חברת הגברים אין את זה כי לא מדובר באוכלוסיה (ככלל) שעושה יותר מדי מילואים.
כן, אני יודע שהם בעיקר בעלי תשובה שדווקא כן גוייסויחד עם זאת, בד"כ אותם בעלי תשובה שנהיים נ-נחים הם מהסוג שגם בחיים הקודמים לא ממש היה נורמטיבי ותורם. מהשוליים החילוניים לסמים ומהסמים לנ-נח. ובאמצע קצת צבא, בשביל הרקורד.
אהבתיאהבתי
עוד מנהג מגונה שרצןי לנכש, אחרי ה"כפורעס" עם תרנגולות חיות.
אנשים עוזבים את המשפחה שלהם בחג! ריבונו של עולם, (המהדרין גם משחיתים נפש של ילד בנוסף לקילקול שהם עושים בעצמם), ונוסעים מארץ הקודש למקום טמא בעליל, לקיים טקסים פגאניים של עובדי אלילים על קבר.
זה בדיוק ההפך מיהדות.
מישהו גם יכול למסור בשמי ל"רב" מורגנשטרן (זה שם עברי מהמקורות? נשמע יותר כמו שם אינדיאני בתרגום לגרמנית ) שאת ייחודי האר"י הוא יכול לבצע ביתר יעילות בצפת. למה באוקראיינה?
זה היפוך של יהודה הלוי? אני במזרח וליבי במזרח אירופה?
כל כך אירוני – יוצאי בית-עבדים התגעגעו אל אשליית סיר הבשר אשר במצריים, וצאצאיהם מתגעגעים אל אשליית הבצלים והשומים הרוחניים באומן.
כנראה שבכל זאת התפוח לא נופל רחוק כל כך מהעץ.
אהבתיאהבתי
שנה טובה תומר
אנא הסר את שמי מרשימת התפוצה
נסיתי מסםר פעמים אך הקשרים שבורים
כל טוב וחתימה טובה
א.קליין
אהבתיאהבתי
א, לא מצאתי אותך בין המנויים שלי.
מצטער, אני לא יודע מה לעשות.
אהבתיאהבתי
יכול להיות שיש AUTO FORWARD מכתובת ישנה שלו.
עיון ב-HEADERS של הודעת המייל תגלה את כל התחנות שהמייל עבר בדרך.
התחנה הראשונה היא הכתובת המקורית.
אם יש צורך, צור קשר במייל ואשמח לעזור.
אהבתיאהבתי
תומר שלום,
לא על קדושה ולא על תמימות קראתי במאמרך, אלא על שכרון כח, הזיית שייכות ואשלית ביטחון הנובעים מהתקבצות לאספסוף קראתי. לא אמונה, לא תיקון, לא תשובה ולא קודש הם מחפשים באומן, או בקיום טכסי סליחות המוניים, אלא ניתוץ מסגרות ופריקת עול בחסות ההמונים. לא למחשבה, לא להגות ולא לאמונה בערכים נתונים מעייניהם כי עם לסיפוק יצרים, התחמקות מאחריות ובריחה מחרדות. סליחה על הבוטות, אך ההתפעמות מהתופעה, של אנשים שפויים בעיני, מעוררת בי חלחלה.
אהבתיאהבתי
עודד,
ודאי יש באומן את כל מה שכתבת. בהחלט. השאלה היא האם יש רק את זה. לדעתי לא, יש יותר מזה. ושוב: ודאי שהמונים מגיעים לשם בשביל התפרקות ו/או אגואיזם רוחני. אבל לא כולם, ואלה שלא, יש להם שם מרחב מצויין לעבוד בו ברצינות את ה'. בכ"א, חכה לרשימה הניתוחית, אני כמובן לא משאיר היבט זה ללא מילים.
אהבתיאהבתי
בדיוק מה שעודד אמר. זו פריקת עול בחסות ההמון ואיזו הילה מזויפת של קדושה. בשנה שעברה חוויתי את הסיוט של להיות בנתב"ג במקביל לחבר'ה האלו, וזה היה מאד לא סימפטי. הדבר הבולט ביותר הוא חוסר התחשבות גמור בסביבה, איון מוחלט של כל מה ששונה מהם. זה מודגם יפה בסיפור שלך על העישון במטוס. זה מה שבא להם? אז מעשנים, והכללים המקובלים בעולם כולו לגבי אי-עישון בטיסות יכולים לקפוץ.
אני מסרבת להתלהב גם מהסיפור על הילד החרדי שראה אותך כותב. הסיפור יפה כסיפור, אבל בעולם נורמלי ילד בגיל כזה אמור להבין שיש בעולם אנשים ששונים ממנו. שיש עולם גם מעבר לדלת אמותיו. אני כמובן לא מאשימה אותו אלא את הוריו, אבל על מה אתה מתנצל בפניו בדיוק? שאתה לא כמוהו?
המשיכה אל הטירוף הזה מקרבת אותנו למקום מאד לא טוב. צר לי, אבל כך אני מרגישה.
אהבתיאהבתי
רשימה יפה מאוד.
אהבתיאהבתי
תומר,
כתבת יפה. תודה על הכתיבה הכנה.
יש צורך להפריד כאן בין כמה רבדים.
הרובד הרגשי- אכן נחמד לראות יהודים שלשם שינוי מתנהגים בחיבה אחד לשני. בנוסף, כיהודים קיבלנו תורשה מאבותינו וכשאנחנו נמצאים באווירה יהודית שטאטלית, גם אם אנו מוצאים תשובות בבודהיזם, משהו בתוכינו מתעורר וניבים נסתרים מתגלים. כמו כן, אין שום פלא בכל מנקודת מבט רוחנית שניתן לחוות קדושה באומן.
אבל-
אין צורך לשקוע בעודף רומנטיזציה שעיוורת לבעיות הרציניות שקיימות. למשל, מדוע מקומם של הנשים נעדר, וכמה חסידים באמת מודעים ומקבלים את הרצונות המיניים שלהם- אותם טבע בהם אלוהים- כלגיטימיים ובריאים. נדמה לי שאובססיה ואשמה ביחס לאוננות איננה דרך חיים בריאה. כמו כן, כיצד החסידים מתנהגים כלפי ורואים את אומות העולם. האם כל ההפנינג הזה לא היה אלא התפרצות של אגו בנוסח אתה בחרתנו ותוך כדי זלזול ואלימות כלפי תושבי המקום, רשויות החוק והדיילים. בנוסף כמה מן המשתתפים באמת פיתחו דעה משל עצמם לגבי החיים ואלוהים וחיים מתוך נטילת אחראיות, וכמה מהם מוצאים אושר בבריחה לתוך עדר ובאיבוד העצמיות שלה שלא לדבר על חיים נטולי אחראיות, בריחה מן האישה, עבודה וכו.
והעיקר- כמה מן החסידים באמת מצאו רוגע ושלווה ועם זאת פיתחו ביקורת בכלל בלא לשקוע באמונה עיוורת? אלא לדעתי הסממנים האמיתיים של חיים רוחניים אמיתים. השאר זה פשוט בריחה, פורקן ואגו במסווה של דרך רוחנית.
אום שנטי
אהבתיאהבתי
המעורר,
כפי שכתבתי לעודד, אין ספק שאתה צודק בנקודות שאתה מעלה. הפוסט הזה ביטא את החוויה הטובה שהיתה לי. הפוסט הבא יבטא את הניתוח, והביקורת, שלי על התופעה בכללותה.
אום נאמה שיווה
אהבתיאהבתי
אולי המאמינים שמחים ונחמדים כי הם מצאו מזור ב"מושיע" וחטאתיהם נמחלו כי רבי נחמן יוציא אותם מהגיהנום? כמו הנוצרים האונגליסטים? איפה הביטחון העצמי האמיתי שבא מתוך קבלה עצמית של המשתתפים? איפה האינדבדואליות? לבית משוגעים נדמינו.
אהבתיאהבתי
איזה יופי אתה כותב. כל הכבוד !
קראתי את הדברים שלך לגבי הקדושה. אם כך, למיטב הבנתי, מבחינתך ניתן להגיע למסקנה כי היהודים כקבוצה הם אכן עם קדוש (במובן הרציונלי / חילוני של המילה וכמו ההודים למשל) וזאת כי יתכן וישנו איזה מרכיב גנטי משותף המאפשר להם להגיע לגבהים התודעתיים הללו ?
מצטער על השעה, פה באמריקה עוד לא נכנס כיפור.
גמר חתימה טובה
אהבתיאהבתי
זה בסדר, בארץ נכנס כיפור והשמים לא נופלים אם מגיבים אחרי התקדש היום. צא מזה.
אהבתיאהבתי
מה???
איך הגעת לזה? "עם קדוש"? איפה רמזתי לכך? וכי אין קיבוצים של שאינם-יהודים שמגיעים לגבהים תודעתיים? לך לארכיון הבלוג, תגלה כמה וכמה.
אהבתיאהבתי
כמה יפה תארת את המופרעות של העם שלנו.
מאחל לך שנה נוספת מלאה בתצפיות וחויות דומות.
אהבתיאהבתי
מעניין, ומעורר אמביוולנטיות. על הרגעים המועטים של שקט, ריכוז, יפעה (מה שאתה קורא קדושה) יש פה המון בלגן, לכלוך, היסטריה, חוצפה, ואפילו ציניות; קנה המידה האישי שלי – ממש לא הייתי רוצה להיות שם, וגם אתה, המשמש הן כאנתרופולוג והן כשותף לחוויה, לא הצלחת לבטל את תחושת הדחייה שלי.
אהבתיאהבתי
היי תומר. קשה לי לתייג אותך כשייך לזרם זה או אחר, אבל מהכתוב לעיל ברור, כפי שגם אתה הצהרת, שהאורתודוכסיה היא ממך והלאה. לכן גם קשה לי להבין את ההסתייגות שלך מהקונסרבטיבים והרפורמים, שיונקים, כמוך, מאותם שורשים, שכלולה בהם ההסתייגות מהאורתודוכסיה. נראה שאתה נושא עיניים מצועפות אל סד הדת האורתודוכסי, רק משום שהוא מאלץ אנשים למצוא פתרונות מילוט יצירתיים שיחלצו אותם מהתפתחות לכדי דמויות טראגיות. ולמען האמת, הערך הדרמטי של זרם זה או אחר מסתכם בדיוק בעצמו ובסופו של יום ולעומקו של עניין, ככל שאדם יותר כן עם עצמו, כך הוא מבין שהוא לא ניתן להגדרה — וזה תהליך שאורתודוכסים ברוב המקרים לא מוכנים ליישם על עצמם. האדם הכן, אם נקרא לו כך, אולי יכול להכיל כמה הגדרות בו זמנית, שלעתים קרובות גם סותרות זו את זו, אבל הן עדיין לא מגדירות אותו כמכלול… ואתה, כמי שאיננו בר הגדרה, לפי מה שהבנתי עד כה, צריך להעריך דווקא את אלה שיצאו מהמסגרת וניסו להקשיב לפעימות הלב של החיים ולא של ההלכה הכתובה. התשוקה, במקרה שלהם, קיימת ועוד איך, אבל יש לה פחות הד ציבורי ולכן היא חבויה בעולמו הפרטי של כל אחד ואחד, כל עוד אותם אחדים לא כתבו ספר אודות תחושותיהם ואז היא עוברת לרובד הגלוי…
דומני שגם האתר שלך, במידה רבה, מנסה לגלות תשוקה מסוג אחר, ולכן, טול קורה מבין עיניך, אינך לבד בעולם.
אהבתיאהבתי
סלומה,
שמעי, זה שאני מוצא פן חיובי באורתודוקסיה ושלילי בתנועות האחרות לא אומר שאני בעד מישהו או נגד מישהו אחר. אני בוודאי קרוב יותר בעמדותי התיאולוגיות לתנועות שהתפתחו לצד האורתודוקסיה, אבל אני גם לא חושב שהאורתודוקסיה היא "ממני והלאה". יש צדדים חיוביים כאן וכאן, יש חסרונות כאן וכאן. יש לי כבוד רב הן לאורתודוקסיה והן לתנועות הק' והר'. ובעיקר, מכיוון שאני לא ממש איש של תנועות, יש לי כבוד לכל אדם שעובד את ה' בצורה כנה ועמוקה.
אהבתיאהבתי
שאלה לי אליך שמסקרנת אותי,
ואני בטוח שאתה מכיר אותה:
אם לראיית האמת נדרש ויתור על אלוהים ווויתור על קדושה, אתה עדיין תלך לראות אותה?
אהבתיאהבתי
אסף,
כמובן חשבתי על כך רבות בעצמי. אני מקווה שכן. אבל תראה, אני התחלתי את החיים כאתאיסט מוחלט, אפילו אנטי-תאיסט, ואני מרגיש שחקירת האמת הובילה אותי למקום שבו אני נמצא. כלומר הייתי צריך כבר פעם אחת לוותר על תמונת עולם (והתמונה הזאת בכלל לא היתה רעה בעיני). כמובן יכול להיות שאני טועה, ואם כן, אני מאוד מקווה להתפקח, ואם זה יקרה, אני מאוד מקווה שאהיה אמיץ מספיק להרפות מהחלומות ולהישיר מבט אל המציאות חסרת-המשמעות.
אהבתיאהבתי
במחקר על הארבה, ניסו החוקרים לבדוק מה גורם לארבה להחליט לנדוד הלאה.
הסתבר שלארבה יש "חיישנים" ברגלים שכאשר הם באים במגע תדיר עם בני-ארבה אחרים, הם מגורים, והגירוי הזה מפעיל את יצר הנדודים של הארבה.
כלומר – הצפיפות היא הגורמת לארבה להפעיל מין מגננון שרומז לו שהאוכל עומד בפני כליון וצריך לחפש מרעה חדש. תופעה פיזיולוגית לגמרי.
האם עלה בדעתך שמאחורי כל אותן חוויות "רוחניות" יש מנגנון ביולוגי פשוט? שהאדם יכול להביא את עצמו לאקסטזה רוחנית והעובדה שאין מאחורי כל האקסטזות האלה איזו אמת אחת (הרי יש כאלה שמגיעים לאקסטזה באומן והם בטוחים שאקסטזות של המזרח הן עבודה זרה ומאוסה) מצביעה על כך שיש משהו בהתקבצות הגדולה שגורם לאנשים תחושת התעלות?
אם זה המליונים שטובלים בגנגס, מקיפים את הכעבה במכה, עולים לרגל לבית המקדש בירושלים או נדחסים ליד הציון באומן, הרי שעבודת הכנה מנטלית+ציפיה+צפיפות יוצרת את אותה תחושה של התעלות אצל כולם בהפרשים של אלפי ק"מ זה מזה.
כמו ארבה. פיזיולוגיה פשוטה.
אהבתיאהבתי
שמוליק,
ראשית, לי אין שום בעיה עם פיזיולוגיה פשוטה, כי אני ממילא מפקפק בקיומה של נשמה לא חומרית. שנית, אשמח אם תיתן לי מספיק קרדיט כדי לסמוך עלי שקראתי את מחקרי הפסיכולוגיה וההיסטוריה הרלוונטים לגבי מצבים מיסטיים למיניהם.
אהבתיאהבתי
הרבה פעמים הנטייה הטבעית שלנו (וגם שלי) היא לא להבין למה להתאמץ, מה הטעם להשיג הארה בודהיסטית? זה נורא אגואיסטי וזה לא פותר כלום (בצורת מחשבה מאוד גסה), אני לפחות די בשלב שאני לא מבין את זה.
אבל אני לא בוחר את האמת. והיא תהיה שם אם אני ארצה או לא. השאלה אם אני אבחר לראות אותה, ומי אני שבוחר לראות אותה, ובמה מי שבוחר לראות אותה מאמין ומה מי שלא בוחר אותה מאמין? ומי הוא האני הזה?
אבל זה רק בגלל שאני מאמין באמת הבודהיסטית, אני לא מבין אם אתה מאמין בה או לא? אתה רוצה להתחבר ל"אחד" שהוא מושלם? למה? איזה מוטיבציה יש לך לזה? אולי אתה רוצה להכיל את כל הסבל בעולם דרכו?
אני חושב שהמניע הוא תמיד אלטרואיסטי וכולנו בודהיסטוות, אבל צריך להבין לאן להקדיש את המוטיבציה.
מצטער על ההטפה, אני מקווה שאם יש לי נקודות בכתיבה ששוות מחשבה אז תקח אותן.
אהבתיאהבתי
מרתק ממש.
מומלץ אצלי בפנאי.
אהבתיאהבתי
זה נכון שהדחייה מן הגוף עדיין קיימת בציבור החרדי,
אבל בכל זאת –
הסיטואציה מהמקווה מעידה על דבר אחר,
פשוט מאוד, נדמה לי שכדאי לך לחשוב ליישם אותו גם אצלך:
צניעות.
צ-נ-י-ע-ו-ת.
בלי יותר מדי הבלים והתפלספויות על המגרעות והעיוותים שבציבור עובד ה', יש כאן דבר בסיסי מאוד, שבמקום לבקר אותו – אפשר ללמוד ממנו, במקום לתאר כל התרחשות ותזזית בחלקים מסויימים מהגוף שלך, במחילה….
אהבתיאהבתי
נעם,
אתה לא חושב שזה קצת אירוני שקודם מכריחים אנשים להתרחץ יחד, ואחר כך מצפים מהם להתחבא אחד מהשני? מה צנוע בזה? ואתה לא חושב שזה אירוני שדורשים צניעות, אבל בגלל שיכולים לראות את כל מי שנכנסת למקווה יודעים בדיוק מי עתידה לקיים יחסי מין עם בעלה כעבור שעה קלה? מה צנוע בזה?
אהבתיאהבתי
לא מכריחים אף אחד. חוצמזה, המקוואות הצפופים הם כורח המציאות גריידא, וגם בהם ישנם תקנות צניעות שונים שכדאי להכיר –
(משתדלים) לא לדבר, מתכסים במגבת עד רגע הכניסה למים, לא מביטים אחד על השני כמעט, וכמובן – הכול נעשה במהירות וביעילות.
ולגבי טבילת נשים –
המקווה של הנשים ברוב היישובים מוצנע, יש גדרות-כיסוי סביבו, ותאמין לי בכול השנים שאני עובר ליד המקווה כול הזמן – לא יצא לי אף פעם לראות לי מישהי, הם עושים את זה בדיסקרטיות בשעות החשוכות של הלילה.
טיעונים רבים ואיומים אפשר לטעון נגד הציבור החרדי והדתי אבל בעניין הצניעות, ב"ה, האידיאל והמעשה ממשמים את עצמם כמו שצריך…
אהבתיאהבתי
נעם,
האמת היא שאני לא מסכים איתך. לדעתי יש הרבה מנהגים שהם ממש היפך הצניעות בציבור האורתודוקסי. ראשית, יש בהחלט מקוואות בהן רואים את הנכנסות. שנית, אני גם לא מבין למה הבלנית אמורה לראות את האישה הערומה מבצעת את מצוותה (הרי זה לא שבודקים אם אתה מבצע מצוות אחרות, נכון?). שלישית, יש עוד עניינים מאוד לא צנועים, כגון, למשל, חדר יחוד, שאני לא כל כך מבין איך צניעות משתלבת עם הליכת זוג, מול קהל גדול, להתייחד (וזה לא משנה מה הם עושים או לא בפנים). ועוד דוגמא: נשים שמביאות את הפרשותיהן לבחינת רב, כדי שיאמר להם האם הן נידה. מה צנוע בזה?
אהבתיאהבתי
דברים כדורבנות, אני עדיין מנסה להבין איך מי שכותב דברים כאלו שאפשר בדרך כלל למצוא באתר 'דעת אמת' ודומיו מוצא עניין בנסיעה לאומן ועוד חוזר ממנה בשכרון חושים.
אהבתיאהבתי
אגב עוד מנהג מאד צנוע ומרגש שנחשפתי אליו רק לפני כשבועיים בחתונה- הידעת שכשהזוג נמצא בחד ייחוד חובה שיהיו שני עדים שמשגיחים שקדושי הייחוד אכן מתרחשים?
כלומר העדים עומדים בחוץ, נועלים את הזוג בחדר ייחוד בלי אפשרות לפתוח מבפנים , ומשגיחים שאין דלתות פתוחות וכו' ושאי אפשר לברוח משם ואז הם עומדים כמו שומרי ראש ליד החדר ייחוד במשך כרבע שעה! אחרי זה הם פותחים את המנעול והולכים.
וזה משהו שראיתי בחתונה שהזוג וגם שני העדים היו מהזרם הליברלי בציונות הדתית ככה שזה לא איזה חומרה של חסידים.
אהבתיאהבתי
היי נעם, שמחה שהזכרת את המושג – צניעות.
לא יודעת תומר, אבל גם לי זה הרגיש שאתה מתייחס איכשהו בביטול קצת מתנשא (גם אם זה משולב בהומור) על כל נושא הצניעות.
לכן מעניין אותי מה לדעתך, הפך נושא כל כך יסודי, כמו ה*בושה*, כן כן הבושה
שהיה לה פעם 'לפני שנים רבות…' ואולי באגדות ערך חיובי
וגילה מתברר כגיל הבריאה..
בראשית = ירא בשת (:
היי תומר, איך זה לדעתך קרה שלעינינו היא הפכה מאקט אנושי לאקט כל כך 'אנוש'..?
תסכים איתי שמשהו שם איבד הרבה מערכו..
ושאולי שווה להעריך את כל הנושא מחדש?
מה דעתך?
אהבתיאהבתי
נו, לא יאומן. עשית לי חשק לנסוע לאומן. :)
אהבתיאהבתי
וואלה מעניין, אבל ממש לא עושה חשק.
אהבתיאהבתי
תודה על הכתיבה המשובחת. מחשבות שעלו לי בעקבותיה:
– מה שאתה מתאר כתחושה אשר מקורה בזרמים בתוך היהדות החרדית האורתודוכסית, דומה לתחושותי שאני פוגש יהודי אורתודוכס בכלל. כיהודי קונסרבטיבי, אל אף תפישת העולם השונה בין זרם לזרם, אני מרגיש שייכות "משפחתית" לאותו יהודי פלוני.
– ראיתי את שאר התמונות בלינקים. לי זה מזכיר ניחוחות של הילולות בנתיבות או טקסים פגניים.
– יכול להיות שמה שעוברים באומן, עובר כל מוסלמי במכה? ז"א, האם לפי השקפת עולמך, והידע האדיר שלך בתיאולוגיה, החווייה שאתה מתאר: "חרי שהתפללתי שחרית המשכתי להתנדנד מאחוריו, סופג וסופח את מה שהוא הקרין בעונג אדיר. וגם דבר מעניין: עצמתי עיניים והרגשתי חום קל ואור מלמעלה. פתחתי אותן ולא הצלחתי למצוא את מקור האור. עצמתי שוב ושוב אור גדול מלמעלה. ושוב בעצימת העיניים היה אור גדול יותר מאשר בפתיחתם. כך לפחות זה נראה לי, ואולי זה רק היה נראה לי." יכולה וקיימת בכל התכנסות דתית ללא קשר לדת ספציפית.
אהבתיאהבתי
י.ג.,
לגבי ההערה האחרונה, ברור שהעניין משותף לדתות רבות. לי אין שום ספק בזה.
אהבתיאהבתי
ברור שההנאה היא פאגנית, רק שכאן היא משולבת עם הרוע המונותאיסטי, כמו שנאת נשים וחוסר התחשבות בצרכי הנשים. האם גם יהודיות טסות לאיזה מקום נדח להינות ממשב רוח פאגני קדום וחופש אגאוסטי לנשים בלבד
אהבתיאהבתי
תודה על הפוסט היפה
מה שמפריע לי בתיאור שלך הוא העובדה שהיית גם משתתף וגם צופה. אולי אי אפשר לחוות את החוויה לגמרי אם לא מכבים את העין האנתרופולוגית האחת שנשארת פתוחה?
אולי התייחסת לזה בפוסטים אחרים. אנא הפנה לשם.
אהבתיאהבתי
בניהו,
אני חושב שאתה צודק: אי אפשר לחוות את החוויה לגמרי אם אתה גם צופה. אבל יש חוויות שאני לא רוצה לחוות לגמרי. ובכלל, לפעמים אני לא מבין מה השוס הגדול בלחוות משהו לגמרי? למה לא לשתף את השכל?
אהבתיאהבתי
תרשה לי להתערב.. לפעמים, כשאתה מערב את השכל הוא פשוט מעכב אותך מלהרגיש את החוויה כמו שהיא באמת, במלואה.
זה כמו לשכב עם מישהי ורק לחשוב כל הזמן אם היא לא תיפגע, או מה החברה שלה תגיד על זה או.. טוב, נראה לי שהבנת…
אהבתיאהבתי
אצל ר' נחמן? השכל עלול להפריע. זה חלק מהתיאוריה.
אני מניח שאתה מכיר את הדברים – יש שאלות שאין להם תשובה, בהגדרה, כי מקורן בחלל הפנוי; השאלות על הצדיק וההולכים בדרכו הן מאותו סוג בדיוק של השאלות על אלוהים ומאותה הסיבה; יש שאלות שהן תשובות (לשאלות אחרות); החויה גבוהה מההכרה, עם אותן שאלות שאי אפשר להתמודד בכלים שכליים ניתן להתמודד באמצעות המוסיקה, וכו'. אלה דברים של ר' נחמן. כך שאני שואל את עצמי אם לא צריך לתת לו את הצ'אנס פעם.
גם אני הייתי באומן לפני כמה שנים, וגם אני לא הצלחתי לא להיות צופה. אני מצטער על כך, למרות שכנראה לא אסע עוד לשם. היום זו נראית לי עבודת אלילים ולא אוכל להשתתף בה.
אהבתיאהבתי
כן, אני לא מסכים עם ר' נחמן בקשר לזה…
וראה הפוסט שהעלתי היום.
אהבתיאהבתי
משהו הזוי האור הזה, שרואים רק בעיניים עצומות, נכון?
לפעמים זה קורה לי- בטח רחוק מאוד ממה שאתה ראית, כי זה קורה לי רק בקטנה כזה, אבל זה תמיד מפתיע אותי מחדש.. להרגיש את האור, לפתוח את העיניים- והנה הוא לא שם.
לפעמים זה מרגיש שיש כל כך הרבה דברים שהם מעבר לתפיסה החומרית- גופנית שלנו, שזה מפחיד עד כמה זה מדהים.
אהבתי מאוד את הרשומה- כמו שאמרו כאן לפני אתה באמת כותב יפה, לא מתנשא או מזלזל ולא מקבל הכל כמובן מאליו. מחר אי"ה אגיע גם לחלק ב' :)
אהבתיאהבתי
זה יהיה הרבה יותר מדהים אם האור הגדול הזה יקרה גם בעיניים פתוחות. זה יקרה לאחר שיעלמו הדתות בערך – אור גדול מעורר אושר אמיתי ולא מדומה
אהבתיאהבתי
והנה השבת כבר הניבה עוד מקרה מזעזע.
אהבתיאהבתי
על זה נאמר "עם כזאת משפחה מי צריך אויבים" וכן, אני מדברת בשם 50% מהאנושות שאינה משתתפת בצורה פעילה בויכוחים המפרים והאחווה ההלכתית הזאת.
אגב, אתה לא חושב ששכטר-שלומי וחסידיו הם נסיון התשובה לקושי החוויתי שאתה מוצא בזרמים המתקדמים?
אהבתיאהבתי
כן, שחטר-שלומי והג'וויש-רניואל הם בהחלט ניסיון לתת תשובה למגמת הפנייה פנימה, אל החוויה.
אהבתיאהבתי
כתוב מאד יפה, תודה רבה.
אני מקווה ששחררת בינתיים את הספק, אתה לא 'הוזה' ולא 'נדמה לך', זכית לחוות קדושה ואור אלוקי.
הנח לרגע לשכל, תמיד תוכל לחזור אליו, פשוט האמן.
חג שמח!
טליה.
אהבתיאהבתי
את רצינית? אוי ואבוי. מדובר בהנאה אגואיסטית של החומר. ואור לא יכול להסתתר במונותאיזם. תשכחי מזה
אהבתיאהבתי
לתומר שלום
אני כנראה יותר מבוגר ממך אך מעניין שעברנו חוויות דומות.
האם אתה יודע היכן קהילתו של הרב מורגנשטרן נמצאת בארץ?
אני מצרף את החוויות שלי מאומן-תראה את החיבור לרב מוגנשטרן
בס"ד
אומן אומן ראש השנה
יוצאים מהארץ
הגענו בשעת בוקר מוקדמת לשדה התעופה. להפתעתנו, בניגוד לציפיות, לא ראינו את חסידי ברסלב בהמוניהם והשדה לא המה מריקודי שמחה. חשבתי שנגיע לכבש המטוס ואז נראה את חברינו החדשים רוקדים ומקפצים בשמחה על כנף המטוס וודאי גם קברניט המטוס האוסטרי רוקד איתם. זה לא קרה. הכול התנהל על מי מנוחות. טיסה נינוחה ורגועה והשמחה נשארה בלב.
לקראת ראש השנה זורמים לאומן המון אדם. לפי הערכות הגיעו השנה לאומן-ראש השנה 25,000 יהודים. אנחנו, קומץ משפחתי, השתייכנו לקבוצה גדולה יותר של חברים, כעשרים במספר, שעל אף שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, הצופה מהצד היה מקטלג אותם ככיפות סרוגות לא מוחצנות, בעלי משפחות, דתיים לאומיים. קבוצה שהתנהגותה תתברר בהמשך כיכולה לשמש דוגמה ומופת ליושר, לחשיבה, לכבוד הדדי, לפלורליזם ולתרבות דיור, שהוא נושא קצת כאוב באומן.
עזבנו את הארץ בשעת בוקר ונחתנו בווינה ומשם בטיסת המשך לאודסה. נמל תעופה משמים ודי עלוב. בנמל התעופה באודסה התפללנו מנחה והתפללנו שנמצא את האוטובוס שייקח אותנו לאומן. הניסיון לפתוח בריקוד של שמחה לאחר תפילת מנחה לא כל כך הצליח, המצברים עדיין לא מולאו דיים. בהמשך הכול יפרוץ החוצה.
כעבור שעה מצאנו את האוטובוס ויצאנו בשעת אחר הצהריים לכיוון אומן. הנוף חד גוני, אך לגביי הוא היה די מעניין. מרחבי אין-סוף של גידולי תבואות. חלק מהגרעינים המגיעים למכון תערובת מקורם בחבל ארץ זה. כעבור שלוש שעות פנינו מהדרך הראשית לכיוון העיר אומן.
מגיעים לאומן
נכנסנו לאומן, עיר שמספר תושביה אינו עולה על מאה אלף, עיר שחציה עיר וחציה עדיין כפר. בצדה הכפרי שוכן קברו של רבי נחמן. ההתרגשות גברה, מה עוד שהתחלנו לראות פה ושם סממנים, יהודים חובשי כיפות. ירדנו מהאוטובוס בקרן רחוב צדדי. ליד הכביש המתינו לנו נערי העיר עם עגלות קטנות והציעו לנו שירות מזוודות ב-פייב דולר, וזאת לפני שנכנסים למשא ומתן. סירבנו בנימוס. החלטה שבסופו של דבר קצת הצטערנו עליה. התחלנו לטפס בשביל העולה לכיוון הצִיוּן (על הצִיוּן ראו בהמשך). כעבור כ-200 מטר אחרי שעברנו עיקול דרך, נשאבנו לתוך ההמולה. שומעים את הקולות והלב פועם. קולות המולה, צעקות, תפילה, ריקודים, מוזיקת רבי נחמן רועשת, תנועה תזזיתית של אנשים, הלוך ושוב, צפיפות רבה. הגענו לכיכר פושקינא ומשם עד לדירה היה עלינו לעבור עוד כברת דרך בין ההמון הרב שמילא עד אפס מקום את רחוב השוק הסואן. מצאנו את הדירה, התמקמנו ויצאנו להכיר את השטח. במרכז השוק גילינו את מה שיהפוך בהמשך לצומת מרכזי באומן, מתחם הכנסת אורחים.
נכנסים לצִיוּן
הצִיוּן (במלעיל) הוא ציון למקום שבו נקבר צדיק. הציון, קברו של רבי נחמן, נמצא באומן. כשנכנסנו לצִיוּן ביום חמישי, יממה לפני החג, המקום היה צפוף. בערב החג הוא כבר היה צר מלהכיל. בערב, כשנכנסנו, ראינו בצד אחד ריקודים סוערים ובצד שני אומרים את ה"תיקון הכללי". רבים יושבים ולומדים והקבצנים לא נפקד מקומם. המהדרים עושים כל מאמץ להיות כמה שיותר קרובים לקבר. לכוהנים יש קו עצירה שממנו אינם יכולים יותר לעבור. במסירות נפש נדחפתי בין ההמון עד שידי נגעה בקבר ושם, באחד הסדקים, שמתי את הקויטלך, הפתקאות שנתנו לי בארץ. תחושת שליחות מילאה את לבי ואני עמדתי בה בכבוד.
בערב החג ליד הקבר המקום היה דחוס במתפללים, וכך גם לאחר מכן בזמן תפילות ראש השנה. ההשתוקקות להתפלל ליד הקבר מעבירה אנשים על דעתם ממש. אני חושב שהאמירה "צפופים כמו סרדינים" באומן-רה"ש היא אמירה מקילה לעומת הצפיפות שיש שם. זו כנראה כוחה של אמונה.
הכנסת אורחים – מפעלי חסד
לעת לילה סמוך לחצות נכנסנו ל"הכנסת אורחים". "הכנסת אורחים" הוא מתחם מזון במרכז השוק הסואן. ניתן לאכול שם באופן חופשי, בחינם ובכשרות המחמירה ביותר ובתנאי שהצלחת להגיע לחלוקת המזון. הדוחק הוא עצום וזה חלק מהעניין והחוויה. לעיתים יש צורך לדחוף, אחרת נשארים עם הרבה סימפטיה, אבל הצלחת ריקה. בכמה מילים על נושא הכנסת האורחים באומן, תחנת האכלה לאלפי איש הפועלת כמכונה משומנת עד לאחר החג. באומן שני מרכזים עיקריים שבהם ניתן לאכול כיד המלך ועל חשבון המלך. הכול מתחיל בנדבנים מארצות הברית, שה' ישלם להם על חסדיהם, שפתחו מתחם אוכל שבו מגישים במשך ארבעה ימים ארוחות חמות, שתייה קלה ושתייה חמה והכול בשיטת סרט נע. איש בל ייעדר ולאיש לא יחסר. מדובר באלפי סועדים שבאים וגודשים את המתחם, אוכלים, נהנים, שרים ורוקדים. מדי כמה שעות נסגר המתחם להתארגנות וניקיון ואז הוא שוב נפתח. בכפיפה אחת אהבת חינם ואכילת חינם.
מפעל הזנה נוסף נמצא צמוד ל"צִיוּן". על קיר המבנה ישנם ברזים וליד כל ברז כתוב: פטל, קפה עם סוכר, בלי סוכר, עם חלב, בלי חלב, תה עם סוכר, תה בלי סוכר. והנוזלים בברזים, מעשה נסים, לא נגמרים. לצידם בכל הימים עוגות ועוגיות מסוגים שונים. גם כאן הדוחק הוא עצום אבל נשאר טעם מתוק בפה. בקיצור, למי ששאל אותי מה עם אוכל? אז האוכל הוא לא שיקול והוא לא מטריד כיוון שהוא נמצא בשפע ויש לכולם. חוץ מזה גם דאגנו להביא מספיק מהבית. אכלנו והלכנו לישון.
ערב ראש השנה – הכנות לחג
בבוקר מוקדם התעוררתי לקול פיוטי סליחות שבקעו מהבית הסמוך. מניין ב"הנץ" ואני שוכב במיטה ומתענג על קולות הפיוט. לאחר שהתפללנו ונשמנו שוב את הרחוב, ומכיוון שהיו לנו כמה שעות, ירדנו לגן סופיא. רבי נחמן שואל "להיות באומן ולא להיות בגן סופיא?". כמנהג חסידי ברסלב יצאנו לטייל בגן. גן סופיא הוא הפארק הלאומי של אוקראינה. זהו גן עתיק, מטופח וגדול אשר בו צמחייה עשירה, עצים רבים ופרחים נאים וכן מעיינות מים זכים. באמצע הפארק אגם גדול ומזרקה. אומרים שגן סופיא הוא אחד משלושת הגנים המופלאים בעולם. איוון, נהג המונית, החזיר אותנו לדירה תמורת שני דולר.
החג מתקרב, לבשנו חג
עברנו דרך השוק ברחוב פושקינא בדרכנו ל"צִיוּן". עוד מעט תפילת מנחה. השוק עדיין המה קונים. היו כאלה שכנראה לא חשו את גודל המעמד ומה שחשוב להם היה להוריד מחירים לפני סגירת השוק. "מחנה יהודה" היה באומן. התנהגות של תגרנים בשוק.
רבים עושים את דרכם לבתי הכנסת המרכזיים – ה" צִיוּן", בית הכנסת הספרדי והקלויז, בית הכנסת האשכנזי, שיש אומרים שיכולים להידחס בו 7,000 מתפללים. בערב ראש השנה הקלויז לבש לבן, מרבד שטריימלים ומתפללים עטויי קיטל לבן. מלמול של תפילה חרישית בטרם מנחה. אווירת הוד וקדושה, יראת שמים והכנעה.
לעומת זאת ב" צִיוּן", אולם התפילה הספרדי, מהומה ומבולקה. לבה מבעבעת מאיימת לפרוץ מכל פינה. אלפי מתפללים שמתפצלים לעשרות מניינים קטנים שמתפללים מנחה. הצפיפות גדולה והקהל רובו מופיע בלבוש מכובד, כמו שצריך להגיע לשיחה עם מלך מלכי המלכים. חלק בקהל, עמך ישראל, מגיע כמו למשחק העונה. עמך ישראל, שלכמה ימים מתחבר לאלוהיו, מתחבר בציצית תכלת לבן שנקנתה בשוק ובכיפה הלבנה עם ציצת הראש ועליה כתוב כמובן "נח נח נחמן מאומן".
מצאנו מקום לשבת וראינו בכך סייעתא דשמיא. בשלב מסוים ההיכל כולו התמלא ורבים מצאו את עצמם בחוץ. צריך להבין שלא כולם מתפללים ב"קלויז" וב"ציון". בכל קיבוץ אומן ישנם חצרות חצרות וכל חצר כזו היא מקום תפילה והתכנסות. בחצר גם מקומות לינה ואוכל. אתה הולך באומן ואתה שומע תפילה. אתה הולך באומן ואתה שומע שירה ופיוט. אומן כולה נושאת תפילה. עננת קודש עוטפת את העיר.
באולם התפילה ב"צִיוּן" חלקת הקבר וכמה צעדים ממנה הבמה המרכזית, שם עומד החזן. הבמה מוקפת סבכת ברזל. עם תחילת תפילת ערבית ההיכל מלא עד אפס מקום והלבה רותחת ופורצת. המעודדים, כמה כאלה שהאש בוערת בהם והם מתודלקים עד לב השמים, עולים על הסבכה ומשם משלהבים את הקהל. החזן מתקשה להוביל. הוא מובל ע"י ההמון שנענה למשלהבים שמניפים את ידיהם ומכתיבים את גובה להבות האקסטזה. את השירה, את הצעקה ואת מחיאות הכפיים הקצובות.
שירי רבי נחמן פורצים בעוז: "רבי נחמן אין כמוך בעולם", "אומן אומן ראש השנה", "טהר לבנו" ו"מי יתנני אבר כיונה". השירה מרקיעה שחקים. האנרגיות מתפרצות וכמעט יוצאות מכלל שליטה. הגבאי הראשי מתקשה לשלוט. גם אני מוצא את עצמי נסחף עם כל הקהל. קשה שלא להיסחף. מסביב לציון עדיין ממשיכים עשרות מניינים בתפילתם. נוסחים שונים, עם אחד.
חג ראשון
תפילה עם הקהילה של הרב מורגנשטרן
בבוקר שבת הקדמתי לקום. במזג אוויר נעים הלכתי ל"צִיוּן" מתוך כוונה להתפלל שם את תפילת היום הראשון של ראש השנה. נכנסתי וההיכל כבר היה מלא. נראה לי שאפסו סיכויי לתפוס מקום ישיבה. המשכתי לאורך הקיר ונכנסתי לאולם תפילה נוסף, צדדי וקטן. על הקיר היה דף שעליו היה כתוב שבמקום מתקיימת תפילה של הרב מורגנשטרן שליט"א. עדיין נותרו מקומות ישיבה פנויים ואני, בלי לחשוב הרבה, באינסטינקט, החלטתי לשבת. התעטפתי בטלית והצטרפתי לתפילה. חשבתי שאהיה שם תושב ארעי, מתפלל של בוקר שאחר כך יפליג למחוזות אחרים ולא ידעתי שאשאר שם עד הערב.
הרגשתי קצת בבית. התפילה הייתה בנוסח אשכנז עם נגיעות במנגינות שמוכרות לי מהבית.
ציבור המתפללים היה חרדי ושליח הצבור עטה טלית על ראשו התפלל בדבקות רבה, תפילה המעורבת בזעקה, התרגשות ונהי.
סביב שליח הצבור עמדה קבוצת תמיכה קרובה, כנראה מהקהילה ומנאמניו הקרובים. בינתיים הצלחתי לברר ששליח הצבור הוא המקובל הגאון רבי יצחק מאיר מורגנשטרן, ראש ישיבת "תורת חכם" בירושלים, שתפילתו המיוחדת מושכת מתפללים רבים בזכות הדבקות שבה והניגונים שמלווים אותה. לכולם גם ידוע שהתפילה תיערך שעות רבות ולכן הגרעין הקשה נשאר והשאר הם בגדר "באים והולכים".
במקום הזה חשתי התרגשות רבה. עצמתי עיניים. הרגשתי עד כמה אני קרוב לסיפורים שסיפר לי אבא על המתפללים בבית הכנסת בעיר שלו, וישו אשר ברומניה, שהיו מתפללים בבכי, זועקים "אוי תתא זיסה" ולא עוזבים את בית הכנסת והמקפידים נשארים ללון בבית הכנסת.
מתפללים המשיכו להתפלל ולבכות, לבכות ולהתפלל ואולם התפילה הלך והתמלא.
לתפילה הוכנסו יותר ויותר ניגונים, ניגונים הדומים לניגוני מוז'יץ. בהמשך ניסיתי לברר ואמרו לי שאת המנגינות האלה כתב רבי נחמן. במנגינות היו נקודות השקה למנגינות ביבנה.
לפני קריאת התורה אמרו שיש הפסקה של חצי שעה, אבל כנראה לפי שעון ברסלב. התפילה התחדשה כעבור שעתיים וקריאת התורה התחילה בשתיים בצהריים. עלייתו של הרב מורגנשטרן לתורה לוותה בהתרגשות גדולה שקשה לתאר. כל גופו הזדעזע, הוא בכה בכי קורע לב תוך כדי הברכה וקפץ בעוז כאילו שמו גחלים לוחשות תחת רגליו. הוא חש באימת יום הדין והנה הקב"ה עומד ממש לידו. הערצתי אותו על הדבקות.
בשעה שש בערב הסתיימה התפילה. צבטתי את עצמי כדי להיות בטוח שאני נמצא שם. כל כך הרבה שעות ובשבילי הזמן עמד מלכת.
חג שני – המניין של הרב סבג
בבוקר היום השני העירו אותי ב"הנץ" לתפילה תחת כיפת השמים בחצרו של הרב סבג.
הרב סבג, איש ציורי ומרתק, ידוע לא רק באישיותו אלא גם בתפילתו המיוחדת. הרב סבג, צדיק ועניו מדרי שכונת פרדס כץ. אמרת שכונת פרדס כץ אמרת הרבה, אבל לא אמרת הכול. הרב סבג מקרב רחוקים, בעיקר נשמות תועות, ומביא אותם לאומן לראש השנה. העיקר שלא יסתובבו ברחובות. התפילה שלו מיוחדת בכך שהיא נאמרת עם כל הקהל, בנוסח ספרד, בניגונים ופיוטים שובי לב. כברסלב הוא מקפיד להיות הרבה בשמחה.
תחת כיפת השמים נבנתה במה ומסביב ספסלי עץ. השמים היו מעוננים בעננות קלה, שהוסיפה לתפילה איזו שהיא הילה של הדרת כבוד. המתפללים היו ברובם בלבוש פשוט. מתפללים שנקבצו ובאו בפשטות. חשתי שזכיתי, הנה אני מתפלל עם העבריינים. אני כמצטרף, היה לי הכבוד להיות אחד מהם.
אנשים פשוטים, לבוש פשוט, כיפה על ראשם, בעבור חלקם זמנית בלבד. כיוון שהעישון בחג השני מותר הוא הפך להיות חלק מהתפאורה. אנשים כיסו את ראשם בטלית, החזיקו סידור ומפיהם בצבצה סיגריה מעלת עשן. אפשר לומר שתפילותינו עלו במסך עשן השמימה. תקיעות השופר נשמעו כהד עמום בכל המחנה.
התפילה הסתיימה ואני עברתי בהכנסת אורחים. לא בזבזתי זמן וחזרתי עוד פעם למניין ששבה את ליבי, המניין של הרב מורגנשטרן. שמעתי שם תקיעות שופר, כשבין תקיעה לתקיעה שרים ניגונים. חוויה אדירה.
ביום השני קול השופר עטף את אומן. במשך כל היום ועד שעות אחר הצהריים נשמעו תקיעות השופר בכל המחנה. קול שליווה אותנו לכל מקום שבו הלכנו.
התשליך
אחד הסיפורים הידועים יותר על אומן הוא התשליך. באומן אגם שהולך ומתייבש עם השנים (למה?-לא יודע!). ביום השני בין השמשות זרם נהר אדם לאגם. אי אפשר היה לשחות נגד הזרם. כל האגם, שהוא בגודל של מאגר בינוני, הוקף בטבעת אנושית. המון המון אדם בתפילת תשליך.
התפללנו ערבית והתחלנו לחשוב על הבית
עם צאת החג כל הרחוב התעורר והצטופף, השוק חזר לפעול. קניות אחרונות. מיד בצאת החג אנשים התחילו לעזוב ונערי הכפר שוב נכנסו לשירות מזוודות. אלה שהיה להם זמן התכנסו למסיבת ריקודים סוערת. בשעה 1:00 עזבנו את אומן. לפני כן, בדרכנו החוצה עוד הספקנו לומר את "התיקון הכללי".
אומן מתפנה בצורה מתוזמרת ומעוררת כבוד והכול לפי לוח הטיסות. אומן-קייב-וינה-נתב"ג.
חזרנו מוארים ושפויים והתקבלנו בחיבוק ע"י המשפחות, שהן אלה שבזכותם הגענו לשם.
כמה מילים, דעות והרהורים על מה שמסביב
מי מגיע לאומן?
קודם כול, מי לא מגיע. לא מגיעות נשים (בכל זאת כמה מצליחות להסתנן, אך הן לא באות בקהל). הן בולטות בהעדרן וטוב שכך. אני לא יודע מה הסיבה לעניין אך זה חלק מסוד הקסם של אומן. ההפרדה הזו היא מובנת, אני לא יודע אם היא עושה דברים טובים. אני חושב שכן, אך בכל מקרה היא לא עושה דברים רעים
לאומן זורמים לחג יהודים מכל העולם, בכל הגוונים, סקרנים לצד בעלי תשובה ומחפשי דרך; חרדים לצד לובשי ג'ינס וחולצות טריקו דהויות; חובשי כיפות סרוגות, שמוכרות לנו מהבית, לצד חובשי כיפות סרוגות המכסות את כל ראשם; כיפות נח-נח לצד כובעי מצחייה; דוברי אידיש לצד דוברי עברית; דוברי אנגלית לצד דוברי צרפתית ושפות אחרות; חילוניים ארוכי שיער עטויי עגילים לצד נערים חרדיים, שפלומת שיער מתחילה לבצבץ על פניהם; בעלי חזות מזרחית לצד בעלי חזות אירופאית.
במשך כל ימי החג כל הבליל האנושי הזה מתערבב זה בזה, פסיפס בניחוח יהודי. מעגלי השמחה נפתחים ונסגרים. יש מי שחוזר בתשובה בימים האלה ויש מי שמחזק את אמונתו לכל השנה הבאה.
נוסעים לאומן בכל מחיר
הנסיעה לאומן לראש השנה היא הוצאה גדולה למי שחי בחסרון כיס. הוצאה הנושקת לארבע ספרות, בעיקר מלמעלה, ובדולרים. חלק בלתי מבוטל מהאנשים הבאים לאומן הם אנשים קשי יום, שאוספים שקל לשקל כדי להגיע לאומן לראש השנה, ולפעמים לצורך כך אף פושטים יד.
ואם תשאל אותם בשביל מה? יענו לך שהכול חוזר חזרה. יש בהם את האמונה החזקה והתמימה ש"רבנו", כך הם מכנים את רבי נחמן, ישלם להם על הנסיעה בכסף מזומן או/ו בפרנסה טובה וכן בהמון נקודות אור בחייהם, ככה סתם גם בשום מקום. מבחינתם הנסיעה לאומן שווה כל מחיר. והכוונה לכל מחיר. הם יעשו הכול, גם אם צריך לעבור נהרות גועשים או לפלס דרך ביער עבות. העיקר להגיע לקיבוץ בראש השנה באומן. זו בשבילם משאלת חיים וכמעט ערך קיומי. חלק גדול מהם יעשו את הלילות במחנות אוהלים תחת כיפת השמים.
מה מיוחד באומן?
הקיבוץ הגדול של היהודים במקום אחד. מתנתקים ממה שכל-כך הורגלנו לו. מתנתקים מלוח הזמנים הצפוף. לא עומדים בפני ערימת עיתונים של חג. לא צריך לסדר שעון שבת ופלטה. דואגים לאוכל רק לצרכי נפש. שינה היא בעדיפות ממש משנית. נישן כשנחזור הביתה. באים ריקים ושווים. יש תחושת אחדות אדירה. כל ישראל (באומן) חברים (אולי אני קצת תמים?).
בקשת נדבה
אחת התופעות המושרשות והמרשרשות באומן היא תופעת קיבוץ הנדבות. תופעה שצרובה במסורת של העם היהודי לדורותיו. יצאתי מהארץ כשבארנקי כמה עשרות שקלים שאותם התכוונתי לתת לצדקה. מקבצי הנדבות, חלקם תמימים וראויים וחלקם רק הקב"ה יודע מאין באו ולאן ילך הכסף. נעניתי פעמים מספר לפושטי היד ובתנאי שנשארה פרוטה בכיסי.
באחת הפעמים, כשאני על מדרגות הצִיוּן, פנה אליי ילד קטן כבן עשר, חרדי, כיפה שחורה לראשו ופיאות מסתלסלות וביקש נדבה. גילו הצעיר והפנייה התמימה שלו נגעו ללבי.
שאלתי אותו: "לשם מה אתה אוסף כסף?"
-"אני צריך לאסוף כסף לשלם את הנסיעה לאומן", ענה לי.
המשכתי לחקור לגבי עזרת הורים וקרובים והוא ענה לי במתק שפתיים: "לאבא שלי אין מספיק כסף והוא נתן לי מה שהוא יכול."
התרגשתי, הכנסתי את היד והוצאתי מכיסי כמה שקלים ונתתי לו. לא מתוך רחמים אלא מתוך הערצה. הוא המשיך ופשט את ידו בתוך ההמולה.
התדמית רחוקה מהמציאות
רבים רואים את הברסלבים כמי שמגיעים עם רכב הטרנזיט (לרוב GMC) המעוטר בכרזות של רבי נחמן ועל הגג מחוברים להם רמקולים בעלי עוצמה, שכאשר מפעילים אותם עם שירי רבי נחמן כל הרחוב, השכונה מתעוררים לחיים. החבר'ה האלה כנראה נשארו להיות בשמחה בארץ. כיוון שאותם לא ראיתי ברחוב ובכיכר העיר באומן. באופן כללי באומן לא פוסקת השמחה, לא מפסיקים את הריקוד והשירה עולה בכל חצר, בכל קרן רחוב.
אחד מיסודות ברסלב זה להיות בשמחה תמיד אבל לא רק. ראיתי אותם מתפללים בדבקות, אומרים את "התיקון הכללי", לומדים הלכה וגמרא וליקוטי הר"ן. רובם בעלי חזות רגילה, נעדרי סממנים חיצוניים כמו כיפות "נח נח נחמן". במטוס, בזמן שאני קראתי את "האדם מחפש משמעות" של פרנקל, הם פתחו גמרת כיס ולמדו. למדו כיחידים ולמדו גם בחברותא והכול תוך שמירה על כבוד אלה שיושבים לידם. חלקם בחרו למלמל תפילה חרישית. שמחתי להיות איתם.
רק על תשתנה
לפני הנסיעה, חלק מחבריי היו ממש מזועזעים מהרעיון. אחד מחבריי הטובים אף סנט בי שמדובר בעבודת אלילים ממש. חלק ביקשו שלא אשתנה. אז בכמה מילים. מותר להשתנות. מותר לצאת מהקופסה ולראות דברים בזווית שונה, מותר להציץ, מותר להסתקרן, מותר להכיר את האחר, את השונה, את המשונה. לכל החוששים אומר זאת כך. לא כל מי שנכנס לכנסייה ושומע מיסה שמימית הופך להיות נוצרי. גם לא כל מי שנכנס למסגד באמצע דרשת יום השישי, ואף מבין את השפה, הופך להיות מוסלמי. לא כל מי שנוסע לאומן בהכרח נעשה חסיד ברסלב. אך בשונה הוא נמצא בקרב עמו. בקרב אלפי יהודים מכל הזרמים ובכל הגוונים, בכל הצבעים שאפשר להעלות על הדעת. כולם מזרע אברהם, כולם עומדים למשפט ריקים ושווים. באומן לא משנה מאין באת ולאן אתה הולך. לפרק זמן מאוד קצר ישנה אחדות שקשה לתאר אותה במילים.
מה הביא אותי לאומן?
עליתי על עגלה שהחלה את מסעה לפני מספר חודשים. אמרו לי שהשנה סידרו לי מקום, במיוחד בשבילי.
אמרו לי שהעגלה כל שנה נוסעת ואם תעלה השנה נשמור לך מקום גם לשנה הבאה ולשנים הבאות.
הכרתי אנשים טובים באמצע הדרך. מצאתי משפחה תומכת ויצאתי בלב שלם בלי להבטיח דבר.
ובכמה משפטים על האמונה שלי בקב"ה כפי שאני חש אותה. האמונה שלנו מורכבת מאין סוף נקודות שמתלכדות. מידע, ידע, הכרה הוקרה, חוויה ועוד. יש כאלה שאמונתם כל כך חזקה שאין להם שאלות. יש מי שלימוד סוגיה בתלמוד מרוממת את רוחו ומחזקת את אמונתו. יש מי שלימוד מעמיק בשאלות הילכתיות בונה את חומת האמונה שלו לבנה אחר לבנה. יש מי שנעשה לו נס ויש תמימי דרך וכו' וכו'. אני שמתקשה בנקודות מסוימות מתחבר יותר לחוויות הרוחניות בכל זמן בכל מקום. החוויות הרוחניות הגדולות והקטנות הן אלה שמחזקות לי את האמונה שבלב ואותן אני מבקש (תאאא"ט)
סיכום
היו אלה היו ארבעה ימים של שכרון חושים. התעלות,התרגשות וטלטלה.
"מיני" מעמד הר סיני אישי. "וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד". "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד;… ". ומתוך המעמד הזה, מבעד לעשן וקול השופר הבליח לו געגועון קטן ושברירי ונקש על לוח ליבי. געגועון לניגון ולתפילה בבית הכנסת שלנו בקבוצת יבנה.
וזו רק תמצית הדברים מסיפור שאין לו סוף
שמשון רה"ש תש"ע
2009-09-30
שלמי תודה לאלה שבזכותם קיים
לרבי נחמן שהצית את אש האמונה בכל כך הרבה לבבות.
לדותן רמות שהעלה אותי על העגלה והביא אותי עד הצִיוּן.
לטל בן חור העגלון שידע לקחת אותנו באוויר, ביבשה ובאמונה.
באכסניה – לכל החברים החדשים שהכרנו שהתארחנו בצל קורתם.
לאוהד טננבאום שהחיוך והאמונה שהוא נסך בי הייתה שווה אלף קבלות.
לרב ניצני ותלמידיו שאירחו אותנו ב"חצר" – שיגדילו תורה!
ללנצי שהצלחנו לא לדרוך אחד לשני על האצבעות.
לעפרה והילדים ומרים גם, ששילחו אותי כמו שנח שילח את היונה לראות הכלו המים.
עריכה לשונית-שלומית תעסה-נאמן
אהבתיאהבתי
צמרמורת של גועל ועצבים
אהבתיאהבתי