יש כמה דרכים לארגן שהות ומזון באומן בראש השנה. אתה יכול לשכור דירה ולבשל לעצמך, אתה יכול להצטרף לקהילה שבונה לעצמה "מחנה" וללון ולזון איתם, ואתה יכול להגיע ללא כל תכנון או סידור ולסמוך על הנס. אני בחרתי באופציה השניה, ובארבעת הימים ששהיתי באומן לפני שבועיים הסתפחתי לקהילת "שדה צופים" של הרב עודד ניצני.
הקהילה הזו, כמו הרב שלה (שהתרשמתי מאוד מחוכמתו ודרכי הנהגתו), הם זן מיוחד. מדובר בחוזרים בתשובה, חסידי ברסלב, שהגיעו למסקנה שהתחרדות מוחלטת לא רק שלא מתאימה להם, אלא גם שגויה מבחינה עקרונית. בכתבה שהתפרסמה בראש השנה ("הארץ", תמר רותם) אומר הרב עמית קדם, מנהל ה"חדר" של הקהילה, ש
בעינינו, הניסיון לקחת את בעלי התשובה ולגרום להם להיטמע בחברה החרדית הוא טעות. זה לא נכון וזה לא עובד. גם מבחינה אמונית זה לא נכון. זה עלבון לקב"ה שלקח את הסיבוב הגדול הזה דרך תנועת ההשכלה והביא אותנו לאן שאנחנו נמצאים היום. לסיבוב הזה יש תכלית. החברה החרדית שימרה משהו שאני מצטער שלא קיבלתי בילדותי: מסורת עתיקה. אבל חוזרים בתשובה מביאים עמם דברים אחרים: את היצירתיות, את הפתיחות שלהם. ובמפגש שלהם עם הדת נוצר תהליך של הפריה שאפשר לנצל אותו לעבודת השם ולחינוך.
יפה לא? הקהילה גם מוציאה כתב עת, "אדרבה", שעוסק בחוזרים בתשובה ושמאמרי המערכת שלו מציינים, למשל, שהם באים בשם "רצון […] לעורר את תנועת התשובה מחדש, לחזור ולגלות את הכוחות העצומים שרחשו מתחת לפני השטח ונרמסו על ידי מצוקות תהליכי התשובה" ו"יציאה לדרך חדשה השייכת אלינו" – כלומר לא הדרך החרדיות הפשוטה, אלא משהו מורכב יותר, פתוח יותר, ולדעתי ודאי גם חכם יותר ומעניין יותר.
"שדה צופים" אינה לבד, אלא מייצגת חלק מתנועה רחבה של מה שכיניתי במקום אחר "וריאציות על הנושא היהודי". את אלה, בפשטות, אנחנו רואים סביבנו, בין אם בהתגוונות של ציבור הכיפות הסרוגות, בין אם בהפתחות המוגברת של הציבור החרדי אל העולם שמחוצה לו, ובין אם בחיפוש החדש של החילונים אחר מקורות תרבותם ו/או דלק יהודי להזין איתו את רוחניותם.
הדתיים החדשים, היהודים החדשים
לפני עשור כתב יאיר שלג ספר הנקרא "הדתיים החדשים", ובו הוא עסק בעיקר במיפוי השינויים המתחוללים על שתי הקבוצות הראשונות שלעיל, כאשר הוא מקדיש רק פרק אחד להתחדשות היהודית בקרב הציבור החילוני. לאחרונה יצא ספר נוסף של שלג, "מֵעברי ישן ליהודי חדש", שאמור כנראה לתת את תמונת הראי ולאפיין את "רנסנס היהדות", כלשונה של תת הכותרת של הספר, שמתחולל בחילוניות הישראלית.
בסוף ספרו הראשון כתב שלג ש"השאלה הגדולה היא האם ניתן לומר […] שהחברה החרדית נעשית חילונית יותר ומתקרבת גם מן הבחינה האידיאולוגית לעולם החילוני", וקבע כי "אימוץ העולם המודרני, במיוחד במגזר החרדי, נעשה דה-פקטו ולא דה-יורה. בפועל מפנים העולם החרדי נורמות תועלתניות ונהנתניות של העולם המודרני, ולאו דווקא את עולם הערכים שלו."
בביקורת שכתבתי אז (שלהי שנת 2000) על הספר ב"כלבו" (מקומון חיפה של רשת שוקן – כן כן, תחילת דרכי הפובליציסטית) טענתי ש
לא ניתן להיחשף לתרבות בלי להיות מושפע מערכיה. לא ניתן "לשאול" חלק מסויים מתרבות אחרת ולהכניסו לתרבותך, כמעין הוספת צלחות מהודרות לגלגלי המכונית הישנה, בלא שינוי מהותי ותמידי בתרבותך אתה. תרבות אינה אוסף מקרי וסופי של מושגים או גינונים, היא מערכת מורכבת, רשת של חוטים חברתיים השזורים אלו באלו, תלויים ומשפיעים אחד על כל האחרים, ולהפך.
[…]
למן הרגע ששלחת ידך אל תוך התרבות של ה"אחר" והבאת קצת ממנה הביתה, כאילו הטבעת ידך בדלי צבע זר, ובמשיכת היד חזרה אין דרך למנוע ממנה להכתים את כל סביבתך. הדיבור של האשה הדתית-לאומית על "שוויון" או של העסקן הש"סניקי על "זכויות" הוא כבר נגיסה בפרי עץ דעת המודרנה שממנו אין חזרה ושבעקבותיו השינוי, אף אם אינו מתחולל בבת אחת אלא בהדרגה, הוא בלתי נמנע. לא ניתן לקפץ בין שדות-שיח תרבותיים בלא שהאחד ישפיע על השני, ומכיוון שהחברה הדתית היא מיעוט בתוך העולם המודרני והפוסטמודרני, היא בעיקר המושפעת ולא המשפיעה.
טוב, אולי הייתי פסקני קצת יותר מדי (נו, היינו צעירים), אבל אני חושב שאפשר בהחלט לראות איך החברה האורתודוקסית השתנתה בעשור האחרון והתקרבה מבחינה ערכית לחברה החילונית, בין אם במגמות של לאומנות חרדית, כמיהה לרוחניות חוץ-הלכתית, מגמות של אינדבידואליזציה (למשל, התעלמות חרדים מפסקי רבנים בנוגע לאינטרנט, גיוס גובר לנח"ל החרדי), התעצמות והתרחבות המהפכה הפמיניסטית וכאמור לעיל, התאפשרותה של קהילת חוזרים בתשובה שמעצבת את דרכה שלה.
לא קראתי את ספרו החדש של שלג (אני בהחלט מצפה לכך), אלא רק את הפרק ה-12 (שזמין כאן ב-pdf), אשר מנסה להוציא מסקנות מתוצאות המחקר. קראתי והתרשמתי מאוד. עד כדי כך, שאני רוצה לצטט ממנו בהרחבה. הנה חלקים ממה שכותב שלג:
[…] והנה בא רנסנס היהדות והכניס ליהדות הישראלית הייחודית גורם חשוב. היהדות הפוזיטיבית, קרי הדברים שאדם עושה כיהודי, יצאה מרשות היחיד אל רשות הרבים, והיא חוגגת שם את קיומה בראש חוצות וללא שום התנצלות. לימוד המקורות יצא מן הישיבות המסורתיות אל בתי המדרש המשותפים, ומשם אל בתי הספר והמתנ"סים, ואל הפסטיבלים ואירועי החוצות ההמוניים. התפילות אף הן אינן עוד נחלתם הבלעדית של בתי הכנסת. אדרבה, המגמה היא להוציאן מבית הכנסת אל כל מקום התכנסות ישראלי כללי באשר הוא. השירים המושמעים ברדיו בשבתות ובחגים, ולמעשה גם בהרבה מימי החול, אינם עוד סתם שירים נוגים ויפים המשרים אווירה מיוחדת. לעתים קרובות הם שירים הנוגעים ישירות במקורות היהדות או בעמידתו של האדם מול האלוהים.
[…]
לרנסנס היהדות יש פוטנציאל השפעה עמוק הרבה יותר ממה שהיה לו עד כה. למעשה, רוב הפוטנציאל שלו טרם מומש. כוונתי בעיקר לאפשרות הגלומה בו להיות נדבך מרכזי בתהליך של מהפכה תרבותית רוחנית כוללת נגד תרבות הרייטינג, המצמיחה תרבות המונים נמוכה שמשפיעה על אמצעי התקשורת, על התאטרון, על הספרות ועל שאר האפיקים הנחשבים תרבות גבוהה.
[…]
ברור גם שהדרך להתחדשות תרבותית עוברת במקום שבו נוצרה הבעיה — נטישת היהדות והבוז לחיי הרוח בכלל. אבל ברור גם שהתיקון אינו נמצא בחזרה אל התכנים הבעייתיים ביהדות שננטשה, אלא ביצירה חדשה, שחוברים בה יחדיו הטוב הרוחני שביהדות — חיים שממוקדים בשאיפה להתעלות הרוח והנפש, עשיית כל מעשה יום–יומי מתוך אסטרטגיה כוללת של תיקון עולם — והטוב הארצי שבישראליות — חיבור לטבע, למקום, לשפה, ובעיקר: בחינת תיקון העולם לא במונחים מופשטים אלא במונחים ארציים של האדם הממשי. כך תהפוך הזהות היהודית לא ליריבתה של הזהות העברית, על הצדדים הנפלאים והחשובים שבה, אלא לזהות משלימה המתמודדת עם צדדיה החלשים של העבריות.
[…]
כדי שהרנסנס היהודי יממש את הפוטנציאל הגלום בו ויהיה לרנסנס תרבותי–רוחני כולל, עליו להימנע משתי המכשלות שאורבות לו — הערטילאיות של אנשי הרנסנס התרבותי ופוטנציאל הפונדמנטליזם של אנשי הרנסנס הרוחני. מי שחווים את הרנסנס היהודי התרבותי צריכים לצאת מן הבועה האופפת את רובם בשלב החוויה המיוחדת הזאת, לחדול מלראות ביהדות מזון רוחני פרטי המשמש מפלט מן החברה ולהתחיל לראות ביהדות כלי לשינוי פני החברה.
[…]
ואולם גם אם ייפתח מהלך בכיוון המוצע כאן, הוא עלול להתנפץ אם תתממש הסכנה הגלומה באפיקו הרוחני של הרנסנס היהודי — סכנת הפונדמנטליזם. גם הפונדמנטליזם יונק את כוחו משלילת המתירנות, אלילי הכסף והצרכנות המערבית, אבל הוא מוליך את הנוהים אחריו במסלול מסוכן הרבה יותר מזה שנגדו הוא יוצא. תרבות ההמונים הזולה והתרבות הצרכנית בכל זאת מותירות לנמעניהן הפוטנציאליים אפשרות בחירה — להתפתות או לא להתפתות — אך הפונדמנטליזם כופה את עצמו בכוח, ותכניו הם פגיעה קשה בכבוד האדם (בעיקר בכבודן של נשים ובכבודן של קבוצות לאומיות ודתיות שונות מאלו של הקבוצה הפונדמנטליסטית).ועתה לטענה עוד יותר מרחיקת לכת. לעניות דעתי, ברנסנס היהדות יש פוטנציאל להתמודדות ראויה עם משבר המערב לא רק בישראל, אלא גם במערב כולו. כמובן, לא על ידי אימוץ הפרקטיקה היהודית המעשית אצל הצרפתים, האמריקנים, הבריטים וכל האחרים, אלא על ידי אימוץ ההיגיון היהודי, תפיסת העולם היהודית, והתאמתה לתרבות המערבית הכללית. הטענה היא שאף על פי שהיהודים אינם עם נבחר מצד עצמם (אין להם סגולות מהותיות העושות אותם נעלים על אחרים), בכל זאת ליהדות יש בשורה עולמית, שהפצתה היא היא מילוי תפקידו הנבחר של העם היהודי.
רבותי, אני חושב שהוא צודק! כלומר, אכן יש ליהדות כתרבות וכהשקפה אתית ייחודית אפשרות לתרום תרומה אמיתית ונצרכת לחברה כיום, ודאי בישראל, אבל גם בעולם. אני לא חושב שזה "תפקידו הנבחר" של העם היהודי, אבל זו ודאי היומרה שהוא בחר בה לעצמו, וכפי שאמרו רבים לפני, עליו חובת ההוכחה והמימוש. כי אכן, לצד התפתחויות אדירות לטובה (לא רק טכנולוגיות כמובן, אלא מוסריות ותבוניות) שהביאה תרבות המערב במאות השנים האחרונות, היא נושאת בקרבה גם חסרונות. אני חושב שיש ליהדות, כחלק אינטגרלי ומייסד מתרבות המערב מחד, וכמרכיב שהוא תמיד גם "אחר" בה מאידך, אפשרות לתת תבלין ייחודי שיכול להקפיץ את התבשיל התרבותי באופן מרומם במיוחד.
זאת לא תהיה הפעם הראשונה שהתרבות הותיקה הזאת נתנה משהו לעולם כמובן, אבל כדי שהיא תעשה כן שוב כיום, בדיוק כפי שכותב שלג, אסור לה מצד אחד להפוך לתחביב אדיוסינקרטי שכל מטרתו להעשיר את עולמו האישי של הפרט, ומצד שני אסור לה גם להיכנע לכוח התנטי החזק בה במיוחד, שמושך אותה לעבר קיצוניות, אתנוצנטריות וכיתתיות. אתן לשלג לסיים, שוב בדברים שלדעתי הם מדוייקים וחשובים:
יתרונה הגדול של היהדות הוא בשניוּת שבה: מצד אחד, היא אינה מתעלמת משום תחום בחיים האנושיים הארציים. שלא כמו הקתוליות, למשל, היא אינה בזה לחיי אישות ואינה רואה בהם חטא שאינו ראוי לאנשי דת. מצד אחר, היא אינה מסתפקת ברוחניות מופשטת אלא תובעת את עידונם ואת קידושם של כל תחומי החיים, מחיי האישות ועד חיי הכלכלה.
מובן שאין כאן טענה שהיהודים מממשים תמיד, בפועל, את אידאל הקידוש הזה. אבל ברעיון היהודי הבסיסי (שלא פעם מרגיז יהודים חילונים ודתיים גם יחד) הגורס שלהלכה יש מה לומר על כל תג ותג מתחומי החיים יש בשורה גדולה לאנושות אם הוא יתורגם מנוקדנות הלכתית אנכרוניסטית לאתיקה של כלל תחומי החיים. הרי זו בדיוק בעיית הבעיות של דורנו: הדיכוטומיה שבין תרבות צרכנית המנוערת מכל עולם רוחני, ולעתים קרובות גם אתי, ובין רוחניות שנוכסה לסדר יום פונדמנטליסטי מתועב.
[…]
ישראל — אם תהיה למוקד הבשורה היהודית החדשה הזו — תיתפס אז לא רק כמוקד של בעיות פוליטיות סבוכות ובלתי פתירות, אלא גם כמקום של בשורה מול המצוקה התרבותית הרוחנית המטרידה את העולם לא פחות מהמצוקות הפוליטיות.
—
כאן דף המוקדש לספר באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, שם תוכלו למצוא להורדה גם תקציר, ואת המבוא לספר. והנה פרופ' אלן בריל בבלוגו כותב גם על הספר. הרשימה המובטחת על זגדון בוא תבוא.
לולאת האל 
תודה תומר. מעניין ומעורר מחשבה!
אני לא חושב שהאידיאל של הקידוש כפי שקורא לו שלג, כלומר חדירת ההלכה "לכל תג ותג מתחומי החיים", הוא בהכרח יהודי. יש נוצרים ומוסלמים רבים (ובני דת אחרות מן הסתם גם כן) שחיים על פי חוק שמכתיב כיצד עליהם להתנהג, לחשוב ולהרגיש בכל רגע בחייהם. אם קוראים טקסטים נוצרים מהמאות הראשונות רואים כיצד האידיאל הזה מתנסח בהם יפה מאוד. וגם היום אני לפעמים פוגש קתולים שהיחס שלהם אל החוק הדתי מזכיר מאוד את מה שאנחנו מוצאים ביהדות הרבנית (למרות שהם לא קוראים לזה "הלכה" כמובן). אין שום דבר יהודי באופן מהותי באידיאל הזה, ולדעתי אין סיבה מיוחדת לכך שדוקא קבוצה אתנית מסוימת, העם היהודי במקרה הזה, תממש את האידיאל הזה יותר מכולם.
אהבתיאהבתי
לא הבנתי מה הייחוד של היהדות שיכול להפוך אותה לנושאת הבשורה. העובדה שהיא דת הלכתית? היא לא הדת ההלכתית היחידה. החיבור שלה לארץ ישראל? את זה אי-אפשר ליצא.
זה נשמע כאילו הוא בונה איש קש השוואתי: 1) תרבות המערב נטשה את הרוחניות, והפכה למדמנה של תרבות רייטינג, 2) האלטרנטיבה המערבית לתרבות המערב החילונית היא הנצרות הקתולית, 3) הנצרות הקתולית בורחת מחיים בעולם, ולכן היא פיכסה. מכאן, שהפתרון אינו יכול לבוא מתוך תרבות המערב. מ.ש.ל.
ובכן, לא מ.ש.ל. אפילו אם נתעלם מהכשלים של הטענה הראשונה (בתרבות המערב, גם בימינו, יש הרבה יותר מרייטינג), לא חסרות צורות רוחניות אלטרנטיביות לקתוליות מתוך המערב ומחוצה לו. ואם דווקא בפרקסיס חשקה נפשך, במה עדיפה הגרסה היהודית על מגוון האפשרויות הרחב שמציאות דתות אחרות בעולם, למשל האיסלאם?
בקיצור – לא קראתי את הספר עדיין, ואפילו לא את הפרק, אבל נדמה לי שאני מפספס משהו יסודי.
אהבתיאהבתי
רון ואדם,
היהדות היא לא הדת היחידה שכפופה לחוק, אבל אני חושב שאין עוד דת שמקדשת כך את החוק (ואני כלל לא מבין איך הקתולים שפגשת, רון, נשמעים לחוק דתי במובן ההלכתי – אשמח להסבר). מה שאני מוצא בדבריו של שלג הוא את אותו עיקרון חשוב של קידוש החיים האלה, קידוש העולם הזה, שבא לידי ביטוי דרך קידושו של החוק. כי אכן, עוצמתה של היהדות לדעתי היא בכך שהיא אינה מנסה לברוח מהעולם (על פי רוב), אלא מחייבת אותו ואף מקדשת אותו. זה לא פרט לייצוא, אלא אתוס שיכול לתת לה עוצמה בריאה בבואה לבנות את עצמה כתרומה משמעותית לתרבות בימינו (שודאי כוללת הרבה יותר מרייטינג, כפי שכתבתי לעיל). ורון: אין שום סיבה שקבוצה אתנית מסויימת תממש את האידיאל הזה. אלא שהיהודים רואים עצמם כ"אור לגויים", ולכן יש כאן לפחות יומרה שאפשר לנסות לתת לה כיסוי. לדעתי, באופן תיאורטי, בגלל החוכמה שיש בתרבות היהודית מהבחינות שציינתי, הדבר גם אפשרי.
אהבתיאהבתי
ואני שואל שנית – מה ההבדל בין היהדות לבין האיסלאם במובן זה? איזו בשורה יש ביהדות? ויתרה מכך, אקשה קושיה בת אלפיים שנים: מה ימנע מהיהדות לקדש את החוק *על חשבון* הרוח וההתפתחות? ואם אחר האיזון בין העולם הזה לעולמות אחרים (עליונים או פנימיים) אתה מחפש, מדוע ללכת דווקא לדת הלכתית ולהוסיף לה מימד רוחני, ולא לדת רוחנית שיתווסף לה מימד הלכתי? או לדת שיש בה תמהיל מאוזן יותר בין השניים מראש?
מה ייחודי כל-כך ביהדות בכלל, או ברנסס היהודי בישראל של ימינו, שיש בו בשורה למערב כולו שלא ניתן למצוא כבר במגוון אלטרנטיבות פנים וחוץ מערביות? אני עדיין מתקשה להבין את ההתלהבות שלך מהטענה של שלג, ויש לי תחושה חריפה שאני מפספס אלמנט מרכזי בטענה שלו או בהתלהבות שלך.
אהבתיאהבתי
אדם,
מה אתה כבר יכול לפספס? הרי אתה מכיר אותי: אני לא מסתיר דבר. תראה, אין הבדל מהותי בין היהדות לאיסלאם מהבחינה של קידוש החוק והכפפת החיים על פרטיהם אליו. לכן אם תקום תנועת רנסנס מוסלמית שתשתמש בכוח ובחוכמה הזאת כדי ליצור תרומה משמעותית לתרבות המערב אשמח מאוד. ההבדלים הם שטחיים יותר: היהדות קרובה יותר למערב, והיהודים קרובים יותר למערב. עוד הבדל: אותה יומרה להיות "אור לגויים", על כל הבעייתיות שבה. מכאן שיש פשוט סיכוי שמשהו יקרה מתוך היהדות, זה הכל. לבד מזה, בתוך עמי אני חי, ולכן אליו אני דובר.
ומדוע ללכת דווקא לדת הלכתית ולהוסיף לה מימד פנימי ולא להפך? מכיוון שהמערב כולו מוסיף ומוסיף פנימיות למימדי חייו, לדעתי דווקא תרבות שקידשה את החיצוניות יכולה שלא להיסחף בצורה לא בריאה אחרי מגמה זו (שאני רואה כחיובית באופן עקרוני), היסחפות שיכולה לגרום להתרכזות יתר בסובייקטיביות ו/או רגשנות אנטי-אינטלקטואלית מסוכנת. יחד עם זאת, הבא נוסיף הלכה היכן שהיא נצרכת, למה לא? פשוט, מכיוון שבתוך עמי אני חי, אליו אני דובר, זה הכל.
בקשר לאלטרנטיבות, אני בטוח שהן קיימות! למה לא? למה להגביל את הבשורה למבשר אחד? פשוט, בתוך עמי וגו'. אגב, אשמח לשמוע עליהן – תוכל לתת דוגמאות?
אהבתיאהבתי
אה! עכשיו זה ברור יותר, תודה. לגבי האלטרנטיבות, אין לי כאן מה לחדש – אתה כתבת על אחת מהן (באופן מעורר כמיהה) בסיכום ביקורך בהודו, בעיקר בחלק השני. אפשרויות נוספות קיימות בשלל תנועות דתיות, חדשות כישנות. התהיה שלי הייתה לגבי הייחוד של היהדות, ותשובתך לגבי הקרבה למערב מניחה את דעתי.
יחד עם זאת, בהקשר של בשורה היוצאת מתוך היהדות, להוציא הפסימיות הפרגמטית שלי (בשורה דתית? מישראל של ימינו?), נדמה לי שלנצרות יש משהו חשוב להוסיף לקלחת שנעדר, לרוב, ביהדות: דמות מושיע. כמובן שגם ביהדות יש דמויות מתווכות בין שמים לארץ, אולם בטיעון של שלג ושלך אין להן מקום – ואילו בפועל, תנועות דתיות גדולות זקוקות לדמויות שכאלו. העידן החדש, ויתכן שגם היהדות החדשה שאתה מדבר עליה, מציעים למקם את המושיע בתוך כל אחד מאיתנו, מעין תרגום דתי של הרעיון הליברלי. האם זה יכול לפעול בקנה מידה משמעותי? אני פחות בטוח.
אהבתיאהבתי
תודה אדם.
נכון, הודו (כשם קוד לפילוסופיה והדת המזרחית) היא בהחלט אלטרנטיבה שיכולה לתרום רבות רבות. בקשר למושיע, אולי כרעיון אמורפי של אתיקה ושאיפה לרוממות? גוש אמונים הוכיח שלא צריך מושיע כדמות ספציפית על מנת להניע מפעל משיחי גדול.
אהבתיאהבתי
אני קורא שוב ושוב ומשפשף את העיניים בתדהמה…
מתנהל ביניכם דיון מלומד בשאלה האם ל"דת" היהודית יש או אין יתרון על דתות אחרות, והאם ה"פרקסיס" היהודי שווה לזה המוסלמי וכו'…
ואין מי שיזכיר ולו ברמז כי היהדות כלל אינה "דת", אלא לאום! לאום עם "חוקה" משלו, כמובן, אבל לאום!
אני ממש נבוך להזכיר לכם כמה עובדות פשוטות שיוכיחו את דבריי – ולא, אני לא אצטט פסוקים מהמקרא, כי אני מסכים שהיהדות היום שונה מאוד מזו שהיתה אז (הרבה יהודים חושבים למשל כי גם מי שגר בחו"ל לנצח מוגדר יהודי, ובלבד שיקיים את הצ'ק-ליסט של השולחן-ערוך…):
1) היהודים נקראים עד היום בפי הגויים "עם" – The Jewish People – ומעניין שבארה"ב המיעוט היהודי נקרא קודם כל יהודי ורק אח"כ אמריקאי: "American Jews" – בניגוד לשאר המיעוטים שאצלם זה בדיוק הפוך: "Afro-American", "Native-American" וכו'.
2) לכל הגויים היה ברור מאז ומעולם כי היהודים צריכים "ללכת לפלסטינה", כי זו ארצם. האם אי פעם קראו למוסלמים ללכת לערב-הסעודית? או לנוצרים לשוב לרומא?
3) ישנם ערבים נוצרים למשל – האם שמעתם פעם על ערבי יהודי?
4) הרוצה להתגייר (דבר שבתקופת המקרא לא היה קיים ולא כאן המקום להאריך) נשאל בראש ובראשונה את השאלה המפתיעה הבאה: "מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע ש י ש ר א ל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם?" – ישראל, לא היהודים! (העיקרון לקוח כמובן ממגילת רות: "עמך עמי" וממילא "ואלהיך אלהי")
5) היהדות מעולם לא טענה – וזה נשאר עד היום – כי היא מיועדת למישהו מלבד עם ישראל. בנוסף, ה"פרקסיס" היהודי במקורו (זה כן השתנה) פנה לעם ולא ליחיד.
6) עד היום אין הסכמה על עקרונותיה התיאולוגיים-פילוסופיים של היהדות. עד הרמב"ם וי"ג עיקריו היהודים הסתדרו מצויין ללא דוֹגמה כלשהי, וגם אחרי הרמב"ם קמו עליו חולקים רבים והיום נראה שאין ליהדות עקרונות מקודשים של ממש – והראיה שחסידי חב"ד וברסלב עדיין נחשבים יהודים, למרות שהם נגועים באלילות ברמות שונות…
לא הייתי מלאה אותכם בעניינים "סמנטיים" אלו, אלמלא היתה בהם לדעתי חשיבות מכרעת בשאלה הזו ובעוד רבות הנגזרות ממנה –
היתרון ה י ח י ד של היהודים הוא שהם עם. כדת, אין להם מה למכור לאף אחד, למעט מתי-מעט ששורש נשמתם משום מה מושך אותם ליהדות.
רק כעם יכולה להיות לנו השפעה על משהו – תנועות רוחניות זה נחמד, אבל לא משפיע ("בלתי מזיק ברובו" כדברי מדריך הטרמפיסט…). העולם מאז ומעולם התפלג לעמים ולאומים, וכל גלי הניו-אייג'יות והקוסמופוליטיות לא הצליחו לסדוק אפילו סדק קל בהזדהות הלאומית הטוטאלית של אנשים (שבאה לידי ביטוי למשל במונדיאלים).
ואגב, האיזכור של "אור לגויים" בדבריכם ממחיש את האבסורד בהתעקשות לטעון שהיהדות היא דת – הרי הביטוי הזה מכוון לעם ישראל, ולא לדת היהודית! (ראו בוויקיפדיה)
תומר – סליחה על האריכות, אבל הנושא הזה חוזר לא פעם בבלוג הזה, ואולי כדאי שתקדיש לו פוסט שיבהיר את עמדתך.
אהבתיאהבתי
אברהם,
מכיוון שביקשתי שאבהיר את עמדתי, אומר בקצרה שאני חושב שאתה צודק בכך שהיהדות יוצאת דופן בכך שהיא לאום ולא רק דת, אבל טועה בכך שאתה טוען שהיא אינה דת. ודאי שהיא דת, וכדת אפשר להשוות אותה לדתות אחרות. נכון שיש בה גם מימד לאומי – כאמור, היא מיוחדת בכך, אם כי לא ייחודית: גם ההינדים רואים עצמם כאומה שהיא גם דת – אבל זה לא מבטל את מימד הדתי שלה לדעתי.
אתן שתי דוגמאות נגדיות:
אם היהדות היא לאום ולא דת, למה נזעקים יהודים כנגד המיסיון? למה שלא יהיה יהודי שהפך לנוצרי חלק מהלאום הישראלי? מנגד, ודאי שיש ערבים יהודים: אלה כל עולי ארצות ערב.
אם היהדות היא לאום ולא דת, למה אסור ליהודי להתפלל לאל זר? מה הקשר בין האל שאתה מתפלל אליו ללאום שלך? האם אין כאן עניין שהוא במפורש דתי?
אהבתיאהבתי
קודם כל אני שמח שאתה מסכים איתי בנקודה הזו – רק דגש קטן שלי: כתבת "נכון שיש בה גם מימד לאומי" – הנכון הוא שיש בה גם מימד דתי, אבל הלאומיות היא עיקר.
לגבי הדוגמאות שהבאת:
1) המיסיון, או הנצרות למעשה, מפריעים לנו מסיבה פשוטה, שהיא היסוד לכל האלימות הנוצרית כלפינו – הטענה הבסיסית של הנצרות בכך שהיא "ישראל האמיתי", ושעם ישראל סיים את תפקידו. שים לב שהזעזוע הגדול ביותר שאירע בעולם הנוצרי היה הקמת מדינת ישראל, למרות שזו הוקמה ע"י חילוניים כופרים\אתיאיסטים! דוק ותשכח.
2) ערבים-יהודים – טוב, לא כל שטות – במחילה – שפולט אהרן עמיר (?) או אלמוג בהר (?) או לא זוכר מי יכולה לקבוע מציאות. צא ושאל את אלי כהן ז"ל לדוגמה האם הוא חש כערבי-יהודי…
3) לגבי איסור פולחן לאל אחר – היא הנותנת! בימי המקרא, האל של האומה שלך היה האל שלך (=י-הוה הוא אלהי ישראל) – לא היה מצב בו איש בבלי, למשל, יכול היה להפוך נניח למצרי ולהמשיך לעבוד לאל הבבלי שלו! לכן בכלל לא עלה על הדעת אז שיכול ישראלי להתגורר בארץ אחרת באופן קבוע – על זה אמר דוד "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים"! וההבנה הזו חילחלה עד חז"ל שקבעו כי "כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה". המקרא מחדש לנו כי י-הוה שהוא אלהי ישראל, הוא "במקרה" גם אלהי האלהים ובורא העולם, אבל מבחינתנו הקשר איתו נעשה בהתגלות אל העם, ולא כי הוא בורא העולם וכו' (טענתו המפורסמת של ריה"ל). עובדה פשוטה היא שבכל ספר בראשית – המהווה את תשתית קיומו של עם ישראל – לא מוזכר ולו ברמז שלי-הוה יש איזושהי כוונה לתת תורה לאבות – מדובר כל הזמן על ארץ + זרע. לכן אגב בנ"י התקשו להאמין למשה בהר סיני, שחוץ מלהגיע לארץ זבת חלב ודבש, יש עוד שלב של כריתת ברית עם ה', עד שה' "נאלץ" להתגלות אליהם בעצמו ("וגם בך יאמינו לעולם").
בקיצור, אנחנו עם שיש לו אלהים שכרת איתו ברית שחלק ממנה הוא קיום מצוות, שכל מטרתן היא לקיים אותנו כעם (ראה כל ספר דברים). העיוות לפיו אנחנו "דת שיש לה גם מימד לאומי" נובע מאלפיים-שנות, לא משום מקום אחר. אמנם היו גדולי ישראל שחשבו כך, כגון הרש"ר הירש, אבל להוותנו ההיסטוריה הוכיחה בדם ואש שהוא טעה טעות מרה, שעד היום העולם החרדי בטראומה ממנה.
אהבתיאהבתי
טוב, אברהם.
אני חושב שאתה טועה בכל הסעיפים שכתבת, אבל אני לא מתכוון להמשיך את הדיון.
אהבתיאהבתי
הרעיון של שהבשורה היהודית היא למעשה שליוב בין קודש לחול, הוא נחמד מאוד, אך עדיין לא משקף את את כול המשמעות של המורשת הזו.
כנראה שאתה בתור וקר דת שבקיא במיסטיקה המזרחית, סובר שבכך ייחודה, מכיוון שאתה חש את הקוטביות שבין מערב למזרח המנגדים אחד את השנים במימוש שכול אחד נותן לחיים שמים-ארץ, קודש-חול וכמובן חומר – רוח, לעומת הגרסה היהודית שמשלבת בין השניים. נהוג לכנות את זה בחוגים הדתיים – "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה".
אך הלהט וההתלהבות מן הרעיון הזה, והטענה שכביכול הוא הוא מהווה את תשתית ובסיס היהדות היא כנראה לא נכונה, כי בסקירה קלה של החכמות והעניינים התורניים לאורך הדורות, דרישה בכתבים, ואפילו הבטה פשוטה בחיי היהודים שומרי המצוות כיום תגלה לנו ש"דה-יורה" ו"דה-פקטו" היהדות היא לא כ"כ חדגונית וקלה להבנה אלא רבגונית, רבת רבדים, עמקנית, מרובת כיתות וחוגים ורווית רעיונות ומוסרים שונים.
סיכומו של עניין – העם היהודי ברוך כישרון ותבונה, שבהחלט אינה מצומצמת לרעיון פשטני אחד, אלא שהוא מהווה פרט מתוך המכלול האדיר שלה, שממנו אפשר להסיק הרבה ולהעניק לעולם.
אהבתיאהבתי
אגב רנסנס יהודי, מה עם קצת ימי ביניים יהודי, את סודותיו של מורה הנבוכים קראת? מרתק ומהפכני כמו הרמבם עצמו.
אהבתיאהבתי
ואני דוקא המתנתי בסבלנות ורק בסיפא האגבית שלך בתשובה לאדם מצאתי את לוז התשובה לקושייתו, לטעמי. העובדה ש"בתוך עמי אני יושב" היא אולי עובדת היסוד היותר מהותית והפחות נחשבת (למצער) לעומת זאת בשיערוך מעמדו של אדם (מערבי ומודרני) בעולם, בעיני עצמו, כל אימת שעולה הדבר מלפניו. האשליה (שהיא במידה רבה במהותה דוקא שאיפה ואתגר, יותר מאשר אפיון) של היות האדם ישות אוטונומית שכושר הבחירה שלה הוא מוחלט, מעוורת רבים להכרה הפשוטה והעמוקה בחבות הבסיסית של הוויה אנושית לקונטקסט שלה – המקומי וההיסטורי. קשר אימננטי של שפה ותודעה ששווה להכיר את מקורותיו וסעיפיו בכדי לעבות ולעבר אותו במשמעות שאולי עשויה להיות פחות פורה עבור אדם, בשדות סמנטיים ופרקטיים שזרים לו מבחינות רבות, הגם שהם עשויים, בפני עצמם, לעמוד כאמיתות תקפות לא פחות, מבחינה "אובייקטיבית", אם נכנע באנחה למסורת השיח הישן והעקר הזה. אני קורא שוב בימים האחרונים את מובי דיק וכמרבית ספריה הגדולים (והמוקדמים יותר) של ארה"ב, גם זה הוא בין השאר העשיר שהוא מציע, שיעור נהדר בזהות – אישית, דתית ובכלל. תיאור החברות בין גיבור הספר לקוויקווג, הקניבל, הוא אחד הטקסטים החתרניים והמרגשים ביותר שנכתבו. ציד לוויתנים (מטאפורי בלבד!!) מוצלח לכולנו.
אהבתיאהבתי