בספרו המדובר התנגשות הציביליזציות (1996) פורש סמואל הנטינגטון תמונת עולם של מאבקים גלובליים בין תרבויות שונות. הנטינגטון מנבא כי עד 2020 אחת מאלו, האיסלאם, עתידה להיות הגדולה ביותר מבחינה מספרית. כיום ברור שהנטינגטון טעה. האיסלאם לא תהיה התרבות או הדת הגדולה בעולם, לא ב-2020 וכנראה גם לא אחריה. כתר הבכורה ימשיך להיות מונח לבטח על ראשה של הנצרות.

אבל לא רק הנטינגטון טעה. טעה גם כל מי שהספיד את הכנסייה הקתולית, אותו גוף ארכאי ושמרני שמתעקש לאסור על אמצעי מניעה ולהגדיר יחסים הומוסקסואלים כחטא. הכנסייה הקתולית לא הולכת להיעלם. כפי הנראה – אם כי על כך יש ויכוח, וראו להלן – גם צורות שמרניות אחרות של נצרות לא יעלמו. לבד מזה טעה כמובן גם כל מי שחושב שהאנושות בדרך לחילון חובק עולם, ולסיום טעה גם כל מי שחשב שהנצרות היא "דת מערבית". כל זאת בגלל התופעה הגדולה ביותר שאף אחד לא מדבר עלייה, והיא הצמיחה האסטרונומית של הנצרות בחצי התחתון של כדור הארץ.

כן, קוראים יקרים: זה לא בטלוויזיה, זה לא בעיתונים, ורק בעשור האחרון זה בצורה רצינית במחקר האקדמי (ראו ממש מעכשיו כאן), אבל אין ספק שמשהו מתרחש שם למטה, בדרום הגלובלי. ישו עושה לו נפשות. שזפו עיניכם בנתונים הבאים:

• הנצרות היא הדת הגדולה בעולם. יש כיום יותר משני מיליארד נוצרים: 530 מיליון באירופה, יותר מ-300 מ' באמריקה הצפונית, 510 מ' בדרום אמריקה, 390 מ' באפריקה, וכ-300 מ' באסיה
• ב-1900 חיו 90% מהנוצרים באירופה וארה"ב. כיום 60% חיים באסיה, אפריקה ודרום אמריקה
• בין שנת 1900 לשנת 2000 מספר הנוצרים באפריקה גדל מ-10 מיליון ל-360 מיליון, מ-10% מהאוכלוסייה ל-46% ממנה
• כרגע אפריקנים ואסייתים מונים 30% מכלל הנוצרים, אבל המספר הזה עולה כל הזמן. עד 2025 אפריקה ודרום-אמריקה יתחרו על תואר היבשת הנוצרית ביותר
• שני שלישים מהכנסייה הקתולית חיים כבר היום באפריקה, אסיה ודרום אמריקה. עד 2025 צפוי שהמספר יעלה ל-75%. הדבר כמובן ישפיע על מוצאם של האפיפיורים הבאים
• עד 2050, רק אחד מחמישה מבין 3 מיליארד הנוצרים יהיה לבן לא-היספני
• בכנסייה האנגליקנית, שמוצאה כמובן באנגליה, המחוז הניגרי הוא הגדול ביותר
• ל- Seventh Day Adventist Church, קבוצה מלינאריסטית שהתחילה את דרכה בארה"ב, יש כיום 14 מיליון מאמינים. מיליון מהם בארה"ב והיתר בעולם השלישי
• ובכלל לא הזכרנו (ולא נזכיר כאן) את סין, שכרגע מעריכים שיש בה בסביבות 50 מיליון נוצרים, והיד כמובן עוד מאוד נטויה
• יוצאת מהכלל: הכנסייה האורתודוקסית במזרח אירופה, שייתכן שעומדת (על פי פיליפ ג'נקינס) על סף גסיסה

אז מה קורה כאן? מה שקורה הוא שהנצרות גדלה, באזורים מסויימים בצורה אקספוננטלית. בעיקר שני זרמים נוצריים נהנים מהגדילה הזאת, והם הכנסייה הקתולית, והנצרות הפנטקוסטלית. את הקתולים אנחנו מכירים, אבל הכוח העולה הם הפנטקוסטלים, שכתופעה מובחנת קיימים רק מתחילת המאה העשרים. ומיהם אלו? ובכן, מדובר באחד הצאצאים הצעירים ומלאי אנרגיה של המהפכה הפרוטסטנטית: זו נצרות ששמה דגש רב על "מתנות רוח הקודש", על חוויות כקונברסיה, "דיבור בלשונות" ו"התנבאות", ובאופן כללי מציגה פולחן של התלהבות ואופטימיות מצד אחד, ושל מלחמה מתמדת בכוחותיו של השטן מצד שני.

לדבר בלשונות כאשר נתנם הרוח

הפנטקוסטלים מקבלים את שמם ממאורע ה-Pentecost, כלומר מה שקרה בחג השבועות הראשון אחרי שישו, בפסח כידוע, עלה השמיימה נצלב. אז ירדה רוח הקודש על קהילת הנוצרים הראשונה שנאספה בירושלים (מעשי השליחים, ב, 1-4, 16-17):

וּבְיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבֻעוֹת נֶאֶסְפוּ כֻלָּם לֵב אֶחָד׃ וַיְהִי קוֹל רַעַשׁ מִן־הַשָּׁמַיִם פִּתְאֹם כְּקוֹל רוּחַ סְעָרָה וַיְמַלֵּא אֶת־כָּל־הַבַּיִת אֲשֶׁר הֵם ישְׁבִים בּוֹ׃ וַתֵּרָאֶינָה אֲלֵיהֶם לְשֹׁנוֹת מִתְפָּרְדוֹת בְּמַרְאֵה אֵשׁ וַתָּנוּחַ אַחַת אַחַת עַל כָּל־אֶחָד מֵהֶם׃ וַיִּמָּלְאוּ כֻלָּם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וַיָּחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשֹׁנוֹת אֲחֵרוֹת כַּאֲשֶׁר נְתָנָם הָרוּחַ לְסַפֵּר׃ […] וְהוּא הָאָמוּר עַל־יְדֵי יוֹאֵל הַנָּבִיא׃ וְהָיָה בָּאַחֲרִית הַיָּמִים נְאֻם אֱלֹהִים אֶשְׁפֹּךְ אֶת־רוּחִי עַל־כָּל־בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וּבַחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ וְזִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן׃ וְגַם עַל־עֲבָדַי וְעַל־שִׁפְחוֹתַי בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפֹּךְ אֶת־רוּחִי וְנִבָּאוּ׃

הפנטקוסטלים מפרשים פסוקים אלה כתחילתה של מערכת יחסים בין רוח הקודש למאמינים, אשר מאותו רגע יכולים, ואף נדרשים, להתמלא בה ולהתנבא. בארה"ב קיימים פנטקוסטלים, אבל הם נחשבים קצת weird. כאשר שרה פיילין רצתה להיבחר לראשות העיר ווסילה באלסקה היא החליפה את הכנסייה שלה מפנטקטסטלית לאוונגליסטית.

על פי הערכה אחת קיימים 523 מיליון פנטקוסטלים בעולם, כשני שלישים מהם מחוץ לעולם המערבי, ואותה הערכה קובעת שמצטרפים אליהם כתשעה מיליון נוספים בכל שנה. הפופולריות העצומה של הדת הזו באה, אני מקווה שכבר מובן לקוראי בלוג זה, דווקא משום הדגשתה את החוויה, את ההתרגשות והרגש, אלמנטים שבעידננו מהווים לא רק מטרה אלא גם מקור של סמכות. ניתן לומר שהמקבילה היהודית לפנטקוסטלים הם חסידי ברסלב, ובעיקר בעלי-התשובה שבהם.

מה אם כן צפוי לנו מנצרות שכזו? מה אפשר לצפות מעולם שחלקים גדולים ממנו הם נוצרים מתלהבים שמוחאים כפיים, צועקים "הללויה!" וממלמלים ג'יברש מקודש כאשר הם מרגישים את רוח הקודש יורדת עליהם בכנסייה? על כך הדעות חלוקות. להלן שני נציגי הקצוות בפולמוס הזה.

כבר מזמן לא היה לנו מסע צלב ראוי לשמו

בפינה הימנית של הזירה ניצב פיליפ ג'נקינס, פרופסור להיסטוריה של הדתות באונ' פנסילבניה. ב-2002 כתב ג'נקינס ספר מדובר ומשפיע בשם The Next Christendom: The Coming of Global Christianity. בספר הזה ג'נקינס מסרטט את מפת הנצרות הגלובלית ההולכת וגדלה, תופעה שמזכה לדעתו את עידננו בתואר "אחת מהתקופות הטרנספורמטיביות בהיסטוריה של הדתות בעולם".

על פי ג'נקינס הנוצרים החדשים (שרובם בכלל פנטקוסטליות חדשות – הנצרות תמיד היתה פופולרית יותר בקרב נשים, למרות שמנהיגיה כמעט תמיד גברים) הם

הרבה יותר שמרנים הן מבחינת אמונותיהם והן מבחינת עמדותיהם המוסריות […] הכנסיות החדשות האלה מטיפות לאמונה אישית עמוקה ולאורתודוקסיה טקסית, מיסטיקה ופוריטניות, אשר אותם הם מעגנים בכתבי הקודש. הם מטיפים מסרים שעבור המערבי נראים פשטניים, כרזמטיים, חזיוניים ואפוקליפטיים. בעולם המחשבתי הזה נבואה היא מציאות יומיומית, וריפוי-על-ידי-אמונה, גירוש שדים וחלומות חזיוניים מרכיבים כולם את הרגישות הדתית הבסיסית.

כבר היום ישנם חיכוכים, לעיתים אלימים מאוד, בין נוצרים למוסלמים באפריקה (ניגריה, סודן, סומליה) ובאסיה (אינדונזיה, מלזיה, פיליפינים – פיטר ברגר כתב על זה בבלוגו לאחרונה). הגדילה המהירה של הנצרות, במידה וזו שמרנית ולוחמנית, יכולה לסמן לדעת ג'נקינס חזרה מהירה לעולם שמתבוסס במלחמות ג'יהאד ומסעות צלב. יש למה לחכות.

עתיד האמונה הוא חוסר אמונה

בפינה השמאלית ניצב הפרופסור לתיאולוגיה מהאוורד, והכוהן הנוצרי-בפטיסטי, הארווי קוקס. קוקס נחשב לאחד התיאולוגים הנוצריים החשובים בארה"ב. הוא קנה את תהילתו כאשר ב-1965, בגיל שלושים ושש, פרסם את ספרו The Secular City, ספר שהפך מיד לסנסציה, ליבה פולמוס ער בעולם הנוצרי ואף נמכר בקרוב למיליון עותקים. כל כך למה? מפני שבספרו טוען קוקס שעל הנוצרים לקדם את החילון העולמי בברכה, שכן הוא ורק הוא מאפשר לאדם הדתי לעמוד מול אלוהיו בצורה חופשית ובוגרת, ללא ממסד כנסייתי שכופה עליו אמונות.

קל להבין מכאן שקוקס נמצא בקצה הליברלי מאוד של הנצרות. הוא לא אוהב סמכות דתית, לא חושב שחוקים או טקסים מקרבים אותנו אל האל, וגורס שדתיות אישית, פנימית וחוויתית היא הדרך הטובה ביותר לעבודת השם. בספר שיצא ב-2009, The Future of Faith, הוא מחבר את חשיבתו התיאולוגית לניתוח הנצרות הגלובלית, וקובע שהעתיד הוא א) נוצרי ב) ליברלי ג) חוויתי.

קוקס מציב אלו מול אלו חוויה ופנימיות מול אמונה וחוק. עבורו התמקדותם של הנוצרים החדשים, הפנטקוסטלים למיניהם, בדת מיסטית וחוויתית מנטרלת כל תשוקה להילחם על אמונות ודוגמה. על פי קוקס בניגוד לאחיהם מצפון אמריקה, הפנטקוסטלים החדשים אינם פונדמטליסטים. הוא קובע כי

עתה אנחנו עומדים בפני פרק חדש בתולדות הסיפור הנוצרי. למרות תחזיות עגומות על דעיכתה, הנצרות גדלה מהר יותר מאשר אי פעם, אם כי בעיקר מחוץ למערב, ובתנועות שמדגישות את החוויה הרוחנית, את רוח חסידיו הראשונים של ישו, ואת התקווה. אלו תנועות שלא מקדישות תשומת לב רבה לעיקרי אמונה, והן פורחות ללא היררכיה.

אם שמתם לב, קוקס רואה כאן חזרה אל הנצרות הראשונית, זו שהיתה מורכבת מזרמים רבים, מנהיגים (וכמה מנהיגות) שונים ושהדגישה את קבלת רוח הקודש. הנצרות הזאת נעלמה במאה הרביעית כאשר הנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית, ונקבעה לה דוֹגמה אחידה. עכשיו, טוען קוקס, מחזירים עטרה ליושנה (הנה וידאו בו הוא מדבר על ספרו וטוען כנ"ל).

קוקס, אם כן, רואה תקווה רבה בעליית הפנטקוסטליזם. הוא גם מצרף את התפשטותה של רוחניות הניו-אייג' לכדי מהלך כלל עולמי של "שינוי העמוק בטבע היסודי של הדתיות", מדתיות סמכותנית, אקסקלוסיביסטית והיררכית, לדתיות פרטית, פלורליסטית ופלואידית. קוקס אף לא מתבייש להשתמש בשפה משיחית ולטעון שההתפתחויות האלה הם "סימן ברור לבואו של עידן הרוח", כלומר עידננו הוא עידן סמי-גאול (או קוואזי-משיחי?) בו רוח הקודש יורדת על ההמונים המתנבאים ודעת ה' כמים לים מכסים. ואמרו הללויה.

נו, אז מי צודק?

האם פנינו, אם כן, למסעות צלב או להתבסמות נינוחה בזיו השכינה? ובכן, לצערי התזה המוצגת בספרו החדש של קוקס בעיתית מבחינות רבות. לא אכנס אליהן כאן כי אני נכנס אליהם בביקורת על הספר שכתבתי לאחרונה לתכלת, אבל לדאבון הלב מדובר במשאלת לב יותר מאשר בניתוח אובייקטיבי של המציאות. לא שאין לקוקס על מה לסמוך – הניו-אייג' אכן מתאפיין בסובלנות, פלורליזם והעדפת החוויה על הדוגמה. אכן, גם נוצרים מן השורה בארה"ב מתעניינים היום הרבה פחות באמונותיהם מאשר בשאלות מוסריות (בסקר שנערך לאחרונה התברר, למשל, ש45% מהקתולים בארה"ב לא יודעים שבכל פעם שהם משתתפים במיסה הם בעצם סועדים מבשרו ודמו של המשיח!). אולם כל זה קורה במערב. בכל הנוגע לאותם נוצרים חדשים, הרי שאצלם החוויה המיסטית לא באה על חשבון הדוגמה.

דוגמא נאה לכך ניתנה ממש בחודש שעבר, בקייפטאון, אז נועדו ארבעת אלפים ומאתיים מנהיגים אוונגליסטים לציון מאה שנים של פעילות מיסיונרית (מאז ועידה דומה באדינבורו). בכנס הודה הארכיבישוף רוברט דנקן מהכנסייה האנגליקנית של צפון אמריקה לעמיתיו מדרום כדור הארץ על שסייעו לקבוצתו, שפרשה מהכנסייה האפיסקופלית, להאבק ב"ליברליזם האגרסיבי".

הוא כמובן מדבר על המשבר החמור שפרץ בשורות האנגליקנים (בעצם בכנסייה האפיסקופלית העולמית) ב-2003 כאשר המועצה העליונה החליטה להסמיך את ג'ין רובינסון, הומו מוצהר, כבישוף. הבישופים השמרנים יותר מארה"ב מצאו בעלי ברית באלו שבאו זה מכבר מסינגפור ורואנדה. אלו מחו בתוקף על ההחלטה, דבר שהוביל לקרע עמוק בכנסייה, קרע שראשה, הארכיבישוף רואן וויליאמס, מתקשה מאז לאחות. לא רק זאת, אלא שכשלושים כהני דת אמריקאים עברו מבחינת הרישום מהיות נתונים תחת הבישוף האמריקאי של מקום עבודתם, ללהיות רשומים תחת בישופים מרואנדה, שעם דעותיהם השמרניות הם יותר מזדהים!

בכלל, החלוקה הבינארית, הדואליסטית הזו שעורך קוקס בין חוק לרוח, הגם שהיא מאוד נוצרית, היא מאוד מוטעית, ויעיד כל מקובל שלא מרגיש שהחוק מגביל את חוויותיו המיסטיות, אלא דווקא מגביר אותן. כלומר נכון שהפנייה פנימה באה פעמים רבות על חשבון הסמכות החיצונית (של החוק או המסורת), אבל אין להסיק מכך שכך הדבר תמיד, ובכל מקרה העניינים מורכבים יותר (בדיוק על כך, ובהקשר הפנטקוסטלי, ראו המאמר כאן)

זה לא אומר שאכן יש לחגור את החרב ולנעול על האישה את חגורת הצניעות – ייתכן שהמצב לא יתדרדר לכדי מלחמות דת. בכל זאת, מדובר בנוצרים מכנסיות שונות, וההיררכיה שמפקחת עליהם אכן הרבה יותר דלילה מזו שהיתה לכנסייה הקתולית בימי הביניים. ועוד יש לסייג באופן כללי את אותן עקומות גדילה והתחזיות לגבי הנצרות ב-2025 וכו'. תחזיות עתידיות, בוודאי ככל שמדובר בקצב התרבותם של בני אדם (כפי שיודע היטב כל מלתוסיאני), הינן מתכון כמעט ודאי למבוכה. אבל כן, הנצרות פורחת, אולי כפי שלא פרחה מעולם, ודאי בלי שימוש בכפייה. לסיכום מקיף על התופעה, ועל מחקר התופעה, אני ממליץ על מאמר מצויין של ג'ואל רובינס מ-2004, שבאופן משמח נמצא כולו על הרשת (ב-pdf).

ולסיום, קשה שלא לתהות על סוד קסמה של הנצרות, אותה כת גלילית קטנה שצמחה והיתה לתרבות עצומה ושוקקת. כפי שכותב ג'ואל רובינס במאמר הנ"ל, חלק מהסוד הוא יכולתה של הנצרות להתאים את עצמה לעולמו הרוחני של המתנצר. באותן ארצות דרומיות, למשל, המאמינים לא נדרשים לוותר על אמונותיהן הישנות (בכישוף, בריפוי אלילי, בשדים), אלא רק לשנות את ההתייחסות אליהן: מה שפעם נחשב אלוהי נחשב כעת שטני. כך אין צורך לפרק את תמונת העולם, אלא רק לשנות את הזוית ממנה מתבוננים בה. (נדמה לי שנוצרים הודים עושים בדיוק כך: האלים ההינדים לא נעלמים, אלא שפשוט אין לעבוד אותם, אלא רק את האל האחד דרך בנו – אין כאן מחיקה של ההשקפה הקודמת, אלא תוספת לה.)

וכמובן, הדגש הנוצרי על האינדבידואל, ועל החוויה, שני מוקדים של זהות וסמכות שרק הולכים ומגבירים את חשיבותם בעולמנו. תוך סיכון להישמע כהגלייני שוטה, אעז ואומר שמבחינה זו הנצרות היא אכן הדת המתאימה לאדם המודרני, כלומר לאדם העירוני, ה"פרטי", החשוף לגירויים רבים, העסוק, המחפש קהילה תוך הדגשת חשיבות הפרט ועצמאותו, המחפש משמעות שנובעת מתוך חוויה, המחפש אלוהי רחמים ואהבה, המחפש אל שמבשר על עידן חדש ומתחדש. זה כמובן לא מפתיע, שהרי המודרנה נולדה מתוך הנצרות.

—

כל הנתונים לקוחים מהספרים ומהמאמרים המוזכרים, וכן מהספר Global Christianity: Contested Claims, Ed. Frans Wijsen & Robert Schreiter, Rodopi, 2007

[דבר אחר, ראו תגובות מעניינות שנוספו בפוסט על הפולמוס בין הרב חיים רפופורט ואנוכי בנוגע למשיחיות החב"דית, שנמצא בבלוג המשני "מינים", שמשמש להערות אגביות וקצרות על עניני דיומא, ושניתן לעשות אליו מנוי לגמרי בחינם]