לפני כשבועיים פרסם מוסף "דיוקן" של מקור ראשון ראיון שערך צור ארליך עם חנן מוזס, שבמסגרת הדוקטורט שלו באונ' בר-אילן ערך מחקר בנוגע לעמדותיהם של בני זרמים שונים בציבור הסרוג. מוזס חילק את המגזר לחמישה חלקים לא שווים: התורניים-לאומיים, שמכונים לרוב 'חרד"לים', ומהווים על פי ההערכות כחמישית מהמגזר; הדתיים-מודרניים, כלומר "אותם חוגים ליברליים יחסית של אקדמאים, פמיניסטים, קיבוצניקים דתיים" שמונים כעשירית מהמגזר; הבורגנות הדתית או "המרכז הציוני-דתי" שמהווים את הרוב הגדול של הציבור הזה, ועוד שתי קבוצות קטנות, שהן הרדיקלים, כלומר "החוגים השואפים באופן זה או אחר להתנתקות מהציונות החילונית"; והניאו חסידים, שמחבבים את ר' נחמן, ר' קרליבך, ומזון אורגני.
הראיון כולו פורסם לפני כמה ימים בערוץ היהדות של אתר מעריב (עדכון 26.11: פורסם בגרסה מורחבת ומומלצת יותר בבלוג של צור ארליך), ואני ממליץ מאוד לקרוא אותו, כי הוא מעניין ומאיר עיניים. תוכלו למצוא שם את מד תמיכת הציבור וזרמיו בשלל נושאים, החל מחופש ביטוי, ימין ושמאל, רבנים ועד סירוב פקודה, כל זאת לצד ניתוח התוצאות ואף עצות מנהיגות לרב שרלו. אבל אנחנו נתמקד בשני ציטוטים. נתחיל בתובנה חשובה שקוראי בלוג זה אמורים כבר לדעת:
תופעות חדשות, של נהייה אחר 'רוחניות' לסוגיה – משאיפה לחידוש הנבואה, דרך השפעות מדתות המזרח, ועד 'ניאו חסידות' השמה את הדגש בתיקון רוחני של היחיד ואף חזרה לחסידות כפשוטה – שינו את פני החברה הציונית-דתית והוסיפו למפה שלה ממד חדש, שלישי. מעתה יש להגדיר את מיקומו של הציוני הדתי גם על ציר גובה, שבקצהו התחתון נמצאת הדתיות המוכרת, בעלת הדגש ההלכתי, ובעליון – דתיות יותר חווייתית, יותר אינדיבידואלית, ולעתים גם פוסט-מודרנית. במקום גבוה בציר הזה יכולים להימצא גם שמרנים וגם ליברלים: מימין, למשל, תלמידי ישיבת רמת-גן בראשות הרב יהושע שפירא, המוסיפים למסורת 'מרכז הרב' החרד"לית את הדגש החסידי – ומשמאל תלמידיו של הרב שג"ר ז"ל בישיבות 'שיח יצחק' ותקוע, המוצאים גרעין של אמת בכל תופעה רוחנית.
בסדר, ברור ומשמח. אבל שימו לב לנתונים הבאים:
מוזס שאל את מרואייניו מהם שלושת הערכים שמידת חשיבותם הדתית היא הגבוהה ביותר בעיניהם, מבין שישה: מסירות ללימוד תורה, הקפדה על קיום ההלכה, קרבת אלוקים, חופש פנימי, צניעות וערכי משפחה, וצמיחה רוחנית. אצל התורניים ואצל הבורגנים כאחד הגיע למקום הראשון הערך של קיום ההלכה, ולמקום השני – יותר מלימוד תורה, יותר מכל הערכים הרוחניים – הגיעו הצניעות וערכי המשפחה. שני שלישים מהנשאלים במגזרים אלה כללו אותה בשלישייה שלהם. הערך של קרבת אלוקים, לעומת זאת, הגיע לשלישייה הפותחת רק בתת-מגזר אחד – הניאו-חסידי, שם הוא אף זכה במקום הראשון.
אוקיי, אז נכון שהיהדות היא לא הדת הכי רוחנית בעולם, ועיסוקה המרכזי הוא החוק. ונכון שבכל מקרה רוב האנשים לא יהיו לעולם מיסטיקנים, נכון שרוב האנשים לא באמת, בכנות, ממעמקים, יבקשו קרבת אלוהים בחייהם – ככה היה מראשית ההיסטוריה וכך המצב גם היום, עם כל התגברותה של הכמיהה לרוחניות המוזכרת בפסקה הקודמת. אבל למען השם, האם גם במוצהר, על השולחן, בבוטות צריך לומר את זה? האם צריך להצהיר בגלוי שקרבת אלוהים בעצם לא מעניינת אותנו? האם צריך באמת לקבוע שהאידיאל העליון, מה שמנחה אותנו, מה שהכי חשוב לנו, הוא שמירת מצוות, שאחריו נמצאות ה"צניעות" ו"ערכי המשפחה" (מה זה בכלל?) ולא קרבת אלוהים? עד כמה האנשים שענו כך הם אנשים דתיים?
אפשר כמובן, מצד שני, לשבח את הכנות. אין כאן העמדת פנים, אלא אמירה ברורה: אלוהים לא באמת מעניין אותנו. לא בשבילו אנחנו בסיפור הזה של הדת. בשבילנו זה יותר עניין תרבותי-חברתי-שמרני. משפחה, "צניעות", מסורת, ציות. איך אמר פעם העוזר של טוני בלייר? "we don't do God". הוא התכוון שהם עושים פוליטיקה. ומה אנחנו עושים? עושים את מה שאמרו לנו לעשות. אלוהים יכול רק לבלבל אותנו.
מה רע בזה? בהחלט לא הכל. אבל הרבה טוב לבטח לא ייצא מזה. כדי לראות לאן זה יכול להגיע אביא קטע מכתבה מצויינת של אלחנן ניר שפורסמה במוסף "שבת" במקור ראשון של יום שישי האחרון (כן, זה עיתון בהחלט מעניין – אפשר גם להנות ממוסף "יומן" הפוליטי בתנאי שנכנסים לרגע לראש האתנוצנטרי-קונספירטיבי-פרנואידי). ניר הגיע ל"כנס בעלי תשובה" שמבטאים את מצוקת חוסר-הקבלה שלהם בחברה החרדית, ומאידך גם את מצוקתם האישית עם תביעתה של החרדיות למחיקת זהותם הקודמת לחלוטין. כתבתי על עיסוקו של הרב עודד ניצני בנושא, והוצאתו לאור על ידו של כתב העת אדרבה, כאן.
בכל אופן, בסוף מאמרו מראיין ניר רב חרדי מסויים, שבקשתו להישאר בעילום שם תהיה ברורה כשתקראו את דבריו. הנה:
ר' זלמן שחטר-שלומי נוהג לומר שההלכה היא כמו אבקת מרק משומר ששרדה איתנו את הגלות בצורתה המיובשת, אולם אי אפשר עכשיו, כשאנחנו חיים ברווחה יחסית, להמשיך לאכול אותה במצב צבירה אבקתי. עכשיו, כדי שהעניין יהיה ראוי למאכל, חייבים להוסיף מים חמים. המים החמים הם הרגש והרוח שהופכים את ההלכה למשהו חי, טעים ומזין. ובטח ובטח שאנחנו בכל אופן לא אוכלים רק למען הטעם, אלא למען השם.
יש ערך למסורת, אבל אם העיקר הוא שמירה על המסורת, אם זה האידיאל העליון, המטרה אליה נשואות העיניים ושלטובתה מכוונים כל הכוחות, התוצאה היא סטגנציה, סיאוב ובסופו של דבר, באופן אירוני, התפוררות פנימית.
לולאת האל 
אם הבנתי נכון את ישעיהו ליבוביץ' אז מבחינתו הקפדה על המצוות וקרבת ה' הם אותו דבר, לא?
אהבתיאהבתי
בדיוק מה שרציתי להגיד.
אהבתיאהבתי
ליבוביץ' לא ממש דבר על "קרבה" לה', אלא יותר על עשיית רצונו. אני לא חושב שעניין אותו להתקרב לה' (בצורה שאינה מטפורית) ואני בטוח שהוא חשב שזה ממילא בלתי אפשרי.
אהבתיאהבתי
שאהב מאוד לצטט את הפסוק הזה מתהלים כדוגמא לכך שערכים אינם ענין לוגי.
הוא נהג להשוות את הגנרל טוג'ו שטען שהמלחמה (העולם השניה) היא על ערך החשוב ביותר הוא כבוד הקיסר ומות למען הקיסר לאלינור רוזוולט שטענה שאותה מלחמה ממש היא על הערך החשוב ביותר, כוס חלב לכל ילד מול אסף שסבר שקרבת ה' הוא מה שטוב לו.
ליבוביץ טען שאין שום דרך לוגית להראות שאחד מהשלושה הוא הצודק מכיון שערכים ואמונה אינם לוגיים.
וכן, לתפיסתו של לייבוביץ קיום המצוות, עבודת ה', היא בדיוק הדרך להגיע לקרבת הקב"ה.
אהבתיאהבתי
חשבתי לכתוב משהו אבל אני אתן לליבוביץ לדבר בעד עצמו:
"אין האדם יכול להשיג את המטרה של קרבת אלהים, המרוחקת ממנו מרחק אין-סופי: "כי [ה]אלהים בשמים ואתה על הארץ"; לפיכך מהו התוכן ומהי המשמעות של מעשה המצוות? – המאמץ שאדם עושה להשיג את המטרה הדתית. "
(מתוך מצוות מעשיות -משמעותה של ההלכה)
http://213.8.106.62/leibowitz/leibarticles.asp?id=31
אהבתיאהבתי
הבעיה הגדולה בציבור הדתי לאומי היא לא ההעמדה של ההלכה בראש למול ערכים אחרים, אלא הפיכתה (בניגוד מוחלט למסורת היהודית) לדבר היחיד.
הטיעון שלך לא תופס ביחס לקרבת ה', כי ההלכה מבחינתם היא מימוש רצון ה', אין עוד ערכים בעולם (אני מקצין, יש טיפה..) יש רק הלכה שהיא הכל והיא דבר ה' בעולם, ומכאן ייגזרו כל השאר.
הדוג' הבולטת לענין הזה באה לידי ביטוי במבחנים לרבנות שמקיימת הרבנות הראשית לישראל.
כשסבא שלי למד בבית המדרש לרבנים באנגליה (וגם אצל סבא רבא שלי בבית המדרש לרבנים של הרב הילדסהיימר), הלימוד התחלק לכשליש גמרא והלכה, שליש תיאולוגיה תנ"ך והיסטוריה ושליש חינוך והנהגת קהילה.
המבחנים שלו כללו העברת שיעור, ידע כללי ביהדות, ומבחן פסיקה בו הוא קיבל שאלות בהלכה עליהם הוא היה צריך להחזיר תשובה בסוף היום.
מבחני הרבנות שאני עברתי כוללים רק דבר אחד – כן, הלכה. וגם אז לא יכולת פסיקה אלא רק שינון, שינון של החוק האלוהי.
בסוף המבחנים מקיימים ראיון אצל הרבנים הראשיים, המטרה היא לא להכיר אישית את המועמדים ולבחון את אישיותם, אלא לוודא שאין ביניהם רפורמים או קונסרבטיבים רחמנא לצלן.
אהבתיאהבתי
צודק לגמרי.
באופן פרדוקסלי, הטוטאליות של ההלכה היום היא תוצאה של התנוונות. אם בעבר ההלכה נתפסה כיצירה אנושית (לפחות בחלקה), שנועדה להסדיר את חייו האישיים והחברתיים של האדם, הרי כיום היא נתפסת על ידי רוב הציבור הדתי (וודאי החרדלי) כמערכת חוקים המתארת מציאות מוחלטת.
העניין כאן אינו קיום אדיש של החוק, מבלי לחשוב על רצון ה'. כאשר ההלכה נתפסת כמערכת מטאפיזית מוחלטת כבר אין יותר צורך בקרבת ה'.
השפעתה הרעה של הקבלה חלחלה לתוך החשיבה ההלכתית, וזו הולכת ומתנוונת, לכדי קליפה בלבד המכסה בקושי על לא יותר מאשר שמרנות ולאומנית קיצונית וטוטאליטארית.
לכן, הדבר היחיד שיש לו חשיבות מעבר להלכה הוא הצניעות, שמהווה הן סימן לסגולת ישראל והן אמצעי למניעת שינויים חברתיים.
אהבתיאהבתי
מוטי,
תודה רבה על תגובתך. אני חושב שאמרת משהו עמוק, ומשהו שפיספסתי איכשהו.
אהבתיאהבתי
תודה,
זה לא הפוסט הראשון שלך, שגורם לי לרצות לכתוב פוסט משלי על דמותה ומקומה של ההלכה בציונות הדתית, אולי פעם הפוסט הזה ייכתב. בינתיים, אני מסתפק בכתיבת תגובות.
אהבתיאהבתי
מוטי,וממילא תומר
ככלל אני מסכים עם דבריך מוטי: "ההלכה נתפסת כמערכת מטאפיזית מוחלטת". בפרט, אני חושב שצריך לסייג את דבריך על "השפעתה הרעה של הקבלה".
כלומר, אכן בהתבוננות ראשונה נדמה שהקבלה(שם גנרי לחלוטין)מתייחסת למצוות כתיאורגיה ולאדם הדתי "כאינסטלטור" של אלוהים. אם כן, כל שינוי בהלכה, במצווה, או אפילו במנהג סופו מי ישורנו, כיוון שיגרום לפגיעה קוסמית.
אבל, וכאן האבל הגדול, הקבלה הינה מיתוס מפורט להפליא(בודאי קבלת האר"י "סימבוליקה גותית" כהגדרתו של אידל). שמתארת רבדי קיום מקבילים, והיררכיות מתחלפות ודינאמיות. הרי לא סתם השבתאות ואנטינומיסטיות ביהדות מצאו את מקומן להתגדר בקבלה:בין אם זה תורה דאצילות, או כל קומבינציה אחרת. לא סתם גרשום שלום(לפי "האשמתו" ופרשנותו של קורצווייל)ניסה לתלות את ניצני ההשכלה והרפורמה בצאצאי פרנקיסטים במאמרו "מצוה הבאה בעבירה". גם אם פרשנות זו לג"ש איננה נכונה, היא לפחות מלמדת אותנו על תודעת המקובלים, או על האופציה שהיא משחררת גם אם בלא-מודע. מכל זה עולה ש"אשמת הקבלה" איננה מוכחת מכל וכל.
אם כבר הייתי תולה זאת בדבר אחר. החרד"ל המצוי וכ"ש הדת"ל הבורגני איבדו כל לחלוחית מיתוס. לכן כל מגע עם חומר מיתי(קבלה,חסידות,כתבי הראי"ה) מקבל פרשנות נוקשה. פרשנות זו של המיתוס מתמירה אותו למוטציה, שבהתאמה מקבעת את ההלכה ואת אופני התחדשותה. דוגמא מובהקת לכך היא מיתוס "אתחלתא דגאולה" שבפרשנותו הקיצונית של הרב אבינר ודומיו הינה מוכרחת המציאות. כלומר המיתוס הופך לריאליה. ובצורה פארדוקסלית דווקא כשהראליה מוכיחה כאלף עדים ההיפך(ויתור על שטחי א"י, גוש קטיף). "הראליה" הקשוחה של החרד"ל מעצבת מחדש את המציאות הקונקרטית למיתוס שאיבד מהמימד המיתי שבו והופך להזיה.
אהבתיאהבתי
מור,
תודה על התגובה. אני חושב שמה שהצבעת עליו הוא שהמיתוס יכול לשמש כזרז אנטינומי כפי שהוא יכול לבצר את החוק. אולם אולי ההבדל בין השבתאות לימינו הוא שבראשונה המיתוס נבנה בצמוד להתרחשויות, כדי לתרץ את פעולותיו של המשיח, ואילו כיום הוא נבנה מראש כדי שפעולות כאלה לא ייתכנו ולא יעלו על הדעת. כלומר הבעיה כיום היא שהמיתוס, שאינו יותר מדי מתוחכם לרוב, מכוון מראש לשמור על הסטטוס קוו – האם לזה התכוונת כשאמרת שלמיתוס אין "לחלוחית"? אם לא, אשמח להבין למה התכוונת.
דווקא לחב"ד, למשל, היה מיתוס קבלי מורכב ומתוחכם מאוד, דיאלקטי וגמיש יחסית, והנה גם הוא קרס אל תוך המשיחיות הוולגרית שאנו חוזים בה היום. ומצד שני, הדבר לא קרה אצל כל החסידים, ויש כאלה שממשיכים לאחוז בתמונת עולם מורכבת. כך שאולי לאלה נותרה לחלוחית, ואולי הדבר בכל זאת מתאפשר בזכות התחכום הרב שבמערכת הקבלית המיתית שהחזיקו בה.
לסיום, ותוך סיכון לבנאליזציה, אומר שוב שמה שלדעתי חסר לחרד"ל או לסרוג הבורגני הוא רצון אמיתי לדעת את ה' (ויותר: פחד עצום מכך – ולא מעט בעקבות הטראומה של השבתאות). רצון כזה כשלעצמו מחייב תחכום מיתי (אם בכלל רוצים לשמור על המיתוס), שכן אין נוסחה קבועה לכך.
אהבתיאהבתי
א.מור
אדייק יותר את דבריי. לא באתי לשפוט את הקבלה לכשעצמה, אלא את השפעתה הרעה על ההלכה. במקום שההלכה והקבלה יתקיימו (כפי שאולי היה בעבר) כשתי מערכות נפרדות ועצמאיות, הקבלה חדרה אל תוך ההלכה.
אני כתבתי על הנזק שנגרם להלכה, אבל גם החשיבה הקבלית נפגעה, כפי שתיארת היטב בעצמך – מוטציה נטולת לחלוחית של המיתוס, שבהתאמה מקבעת את ההלכה ואופני התחדשותה..
אהבתיאהבתי
תומר ומוטי,
ארצה לחדד את עניין המיתוס וההלכה.הדת"ל והחרד"ל הינן תנועות מודרניות "שמעוגנות במסורת"(כהגדרתו הקלאסית של יעקב כ"ץ כלפי האורטודוקסיה החרדית).כלומר, הן אינן המשך ישיר של החברה המסורתית היהודית שלפני האמנסיפציה וכל שלל השינויים שהתרחשו במהלך 200 ויותר השנים האחרונות.ככאלו הן בעלי תודעה מודרנית אף יותר ממה שהן חושבות.אני לא מדבר על מודרניות אינסטרומנטלית,אלא על תפישות מודרניות.הראי"ה בהיותו מייצג הן את עולם המודרנה והן את עולם המסורת,והן בהיותו איש הלכה מחד ומקובל בעל מיתוס מפותח מאידך משלב את שני העולמות.הוא התשתית,והבעיה לחברות הללו.אצל הראי"ה המיתוס נבנה תוך כדי התרחשותו(כפי שציין תומר לגבי המיתוס הקבלי-שבתאי),הציונות החזרה לא"י.בנוסף לכך היו לראי"ה רגעים אנטינומיסטיים(כפי שזמראים החיבורים הלא מצונזרים שלו).אולם מצד שני,בהיותו איש הלכה לא תמיד היה מיקל(למרות דעתו על השמיטה) כך לגבי בחירות לנשים ובטח בענייני צניעות.
ממשיכיו השונים והמגוונים בהיותם כבר תוצר מודרני מובהק(אם לא תודעתית,בטוח חברתית,עירוב הקודש והחול,דתיים וחילונים) איבדו את המגע עם חוויית עולם מיתית.
עכשיו, בצדר תשאלו אותי מה זה אומר "חווית עולם מיתית"? אענה שאכן קשה לנסח במדויק. בקירוב מדובר על לחוש את המציאות כייצוג של דברים אחרים(בצורה חיה).ודוק, לחוש ולחוות ולא לדבר על ולנסח. כאן בדיוק ההבדל בין בעלי המיתוס המקובלים מקדמת דנא ושורש הבעיה של "התרבות הדתית" של הדת"ל ושל החרד"ל.
כשאתה לא חווה את המציאות בפריזמה מיתית(העץ הוא לא רק עץ מטריאלי אלא גם חוויה או התרחשות,או שיקוף של משהו "גבוה","נסתר","אחר" וכו'), אבל אתה עדיין מתעסק בחומר מיתי-קבלי-מיסטי יש בידך פצצת זמן מתקתקת.
הארץ הקדושה כביטויה של השכינה והאספקט האלוהי הופכת להיות "חומר" ממשי פאטשיסטי עם כל ההיבטים הפתלוגיים שלו. קרי, גוש-אמונים. הנשמה היהודית הופכת להיות חומר אונטולוגי קשיח וממשי שהינו בעל ערך יותר מחומר נשמתי של שאינו יהודי. קרי,הלאומנות היהודית הפרטיקולרית,גזענית.
הגופניות וכל היחס אליה הופכת להיות חומר אטום וממושטר, קרי אתוס הצניעות החרד"לי.
אבל לא רק בחד"ל, אצל הבורגני הדת"לי העניינים נעשים אפילו הרבה יותר מורכבים. כי בעוד לחרד"ל יש את הקשר הישיר עדיין עם הפנטזיה המיתית כטקסט לימודי(קרי,לימוד תורה). הבורגני הדתי אין לו כלים אלו. הוא מתווך ע"י מגידי שיעורים מרקעים שונים(מגיד שיעור דף יומי חרדי,סעודת אמנים והפרשת חלה של מקובל פופולרי,יארצייט של כל מיני תנאים ואדמו"רים כסגולה ל.. וכו'). הזיקה איננה אפילו טקסטואלית היא סופר מודרנית, אם לא חסרת מהות בכלל. או אז במציאות "חילונית" אנטי-מהותנית, היסוד היחיד הנגיש לו הינה ההלכה וההתחזקות בה, לפחות כביטוי חיצוני.
לגבי הניאו-חסידים,העניין אף יותר מורכב.לכאורה הם הכי קרובים לחוש את המיתוס,שהרי הם מחוברים לניו-אייג וכל העולם הזה. אולם גם השירה היוצאת משם ושאר מיני יצירות פסאדו-מיתיות(בעיני כמובן) אינם קשר ישיר. אני בכלל מטיל ספק שאפשרי הדבר במדינת ישראל ובתודעה הסביבתית העולה ממנה לאפשר פריצה מיתית. מה שמתרחש הינו מיתיות של זיקוקים, התפרצות לרגע ואז הם כבים מיידית.
לגבי החרד"ל יש עוד שני עניינים: היותם בחינה מסויימת של חוזרים בתשובה. שהרי הם באו מרקע דתל"י הלכתי רופף. ממילא חלק מתסמיני בעלי התשובה החרדים חלים עליהם.
והיות "המרד" בתשתית הווייתם.כלומר הראי"ה היה ביסודו(כפי שאני מאבחן) מרדן בחברה סביבו ועוד.די להזכיר את המונח "המרד הקדוש" בהקשר הנ"ל. המרד הזה כרגע מנותב בחוגים אלו או "ברדיקלים"(נפגעי ההתנתקות אידיאולוגית) למרד במדינה,בצבא וכו'.
אה, סליחה על הטרחנות והאריכות, לא יכול לשלוט בזה פשוט..
אהבתיאהבתי
אהה… איזה יופי. תודה על התגובה.
אני מבין עכשיו למה התכוונת כשכתבת על "לחלוחית" מיתית. בהחלט, זו אבדה עם המודרנה, ואין לנו עוד אפשרות לתפוס את העולם דרך המיתוס שלנו בצורה ישירה. אנחנו צריכים להלביש את מיתוס על המציאות בצורה מלאכותית, באופן פרדוקסלי דרך החשיבה הדיסקורסיבית הרגילה שלנו (כלומר, אנחנו פשוט חושבים לעצמנו: "כן, הנחת תפילין מזווגת את תפארת ומלכות" – זה לא משהו שברור לנו מאליו, שאנחנו שוחים בו, שלא יכול להיות אחרת עבורנו). זה אני מקבל בשמחה – הארת את עיני.
השלב הבא הוא זה בו אתה אומר (אם אני לא טועה) שהריחוק הזה מהמיתוס גורם לנו ל"יובש", כלומר ליחס אינסטרומנטלי ופטישיסטי לתופעות שעליהן אנחנו מלבישים את המיתוס שלנו בצורה מעושה. לכן עניין הצניעות, למשל, הוא עד כדי כך אובססיבי ומגוחך. זה מעניין, אם כי אני לא בטוח שכאשר היה לנו את אותו חיבור בלתי-אמצעי למיתוס היינו חפים מפטישיזם. האם כאשר חשב יהודי שמולו עומד עמלק ממש, הוא פקפק לרגע שהוא חייב להשמיד אותו? כלומר, גמישות גדולה לא היתה המיתוס גם כשהיה לח ונעים(אשמח לדוגמא שראה אחרת). אם כי יש אמנם יתר קשיחות, אני מודה, בעירוב הזה, בהלבשה, של החשיבה המודרנית עם המיתוס ולהפך.
וההדגשה איך כל זה מחזק את מעמד ההלכה אצל הבורגנות שוב שובה את לבי ונראית לי מאוד נכונה, תודה.
אהבתיאהבתי
תומר ומוטי וא.מור, כמה הערות על מה שכתבתם:
א. כמעט לכל האנשים בתקופה המודרנית יש תודעה מודרנית. המודרנה, כשמה כן היא, היתה בתחלתה אוסף של תנועות אידאולוגיות שניסו לחדש את העולם. מה שנותר מכך בימינו הוא בעיקר אורח חיים בורגני, גשמי למדי. ממילא האדם המודרני רחוק ברוחו מדרכי אבות אבותינו, ועל-כן מבין אותם באופן צר.
ב. ההתחזקות של מעמד ההלכה הוא תהליך שנמשך לכל אורך הגלות, החל מסוף תקופת התנאים, דרך הגאונים,
הרמב"ם, הבית יוסף, ועד לאחרונים. ממילא ככל שמתרחקים ממעמד הר סיני, התורה פחות מובנת, ואז הזהירות והשמרנות מחייבות להסתמך בעיקר על הפסיקה של דורות קודמים.
ג. הראי"ה קוק המשיך את שיטת הגר"א באותה מדה בה המשיך את תנועת החסידות. לימוד 60 דפי גמרא מדי יום לא הפריעו לו להיות מקובל והוגה דעות, והיו יסוד והשלמה לתורתו. להבדיל, אצל רוב תלמידי תלמידיו הלכה וחסידות נתפסים כעולמות רחוקים זה מזה.
אהבתיאהבתי
מור, דבריך מעוררי מחשבה. תודה.
האם לדעתך חווית עולם מיתית עם לחלוחית כיום, היא תופעה אפשרית, ורצויה?
כלומר בהנחה שאתה, כמו תומר, חוקר דת גם אצלך ולא רק אצל אחרים:
האם אתה מהצד שקורא לתחיה של המיתוס למרות משבר המודרנה
או מהצד שקורא להבין את חוסר אפשרותו של המיתוס ולסלק גם את שאריותיו הדוגמטיות?
אני מבטיח לקרוא גם אם יצא לך ארוך…
אהבתיאהבתי
תודה על דבריך,
תראה שאלת שאלה גדולה שזוקקת התעמקות אישית ובכלל
אחשוב על כך ואענה לך שבוע הבא
אהבתיאהבתי
חס ושלום לומר על הרב קוק שהיה מרדן בחברה סביבתו. הרב קוק לא רק שקרא לעצמו עבד של עם קדוש, אלא שעודד ותמך ביישוב הישן וביישוב החדש ובכל האנשים בעלי הכשרונות. עקב המרחק בין חזונו הגדול לבין המציאות הרוחנית הנמוכה שבדורו, רבים לא הבינו נכון את יצירתו, ככה שלמרות מרכזיותו היה כמו הדס במדבר.
אהבתיאהבתי
תודה על המאמר המחכים, כרגיל.
במילים אחרות — אין קשר בין דתיות ממוסדת לבין הכמיהה הרוחנית. אבל האם יש קשר הפוך?
במילים אחרות: האם בחברה שלא חושבת שיש לה את התשובות לכל השאלות הגדולות, נוטה יותר הכמיהה לקרבת האלוהים לצוף ולעלות לפני השטח? האם עירור שאלות, במקום מתן תשובות, היא הדרך להעצמת הרוח בחברה?
אני נוטה לחשוב כך.
אהבתיאהבתי
מאידך גיסא,לתנועות ואישים השמים במרכז את הרוחיניות נטו,ותחושת קירבת האל יש מן תכונה מובנית לברוח מן המסורת המקובלת אל דרך חדשה בלתי נודעת, שסופה העלמות או יצירת נתיב חדש שעד מהרה מתמסד אף הוא .עיין ערך שבתאות לצד ערך חסידות.
אהבתיאהבתי
תודה על המאמר המרתק,
עצם ראיית ההלכה כמרכיב היסודי אינה מפתיעה כמובן, שאלה לא פחות מסקרנת היא למה מתכוון כל מגזר(או אפילו כל פרט בו) במושג הלכה. האם בקרב ציונים-דתיים לגווניהם, אין שום הרהור בדבר הצורך ברוויזיה של ההלכה בתחומים מסוימים (הן הפולחניים והן עמדותיה בענייני ציבור ומדינה)גם לייבוביץ-איש ההלכה- בהחלט חתר לעדכונה נוכח הממלכתיות המתחדשת, השינויים במעמד האישה ועוד, והתאכזב שמעט מאוד התחדש בתחום זה בחייו.
נכונות לשינויים, הכרוכה מטבע הדברים בעימותים, ויכוחים ואף מחיר אישי, היא נחלת מעטים, אבל נראה שיש במחנה-ההטרוגוני כל כך- גם מגמה כזו.
אגב, ומה עם הערכים של שלמות הארץ, ממלכתיות יהודית, שיבת ציון, האם אלו הוצגו ברשימה?
אשמח להמשך דיון בסוגיות אלו.
אהבתיאהבתי
לענ"ד הדיכוטומיה בין הלכה לרוחניות זרה ליהדות ומגיעה מעולם המושגים המערבי. תלמוד תורה הוא עיסוק יותר רוחני מכל ההמצאות הרוחניות של הדורות האחרונים. אלא שבגלות ההלכה התרחקה ממעיינות התורה, וכתוצאה מכך רבים לומדים הלכה מבלי שמבינים לעומק את מה שלומדים, או מחפשים חויות רוחניות ומבלבלים ביניהן לבין רוחניות אמתית.
אהבתיאהבתי
יש לזכור – הבורגנות הדתית שאני צאצא כזה או אחר שלה חינכה, מתחנכת וכפי הנראה תתחנך ע"פ השטחת המיתוס ואפילו בנאליזציה של קיום האל. אתה לא תראה בבתי הספר, הישיבות, האולפנאות וכו' דיונים בעלי אופי מיתי או בעלי רצון קרבה לקב"ה. הוא שם, הוא קיים, אחרת איך ולמה ומה. מכל שיחותיי עם בנות אולפנא, עם ביינישים כאלו ואחרים ועם המשפחה אף פעם הנסיון החוויתי או כל עניין אחר שמזכיר יותר נניח רוחניות מזרחית תודעתית – אלא תפיסה נוקשה שאפילו מעל לכך שרק ההלכה מבטאת את רצון ה' ולהפך – "יש, זהו, מה צריך יותר".
שאלות מעל לכך נראות בשבילם – בייחוד ככשאלתי על המימד הזה שמתחרז עם "חוויה", "תודעה" וכו' – נראות זרות ומוזרות בשבילן, בערך כשם שאתה מפנה אותם אל עבר קירות שהם לא יכולים להתמודד איתם הלכתית. דוגמא – רצחי עם דאורייתא בקונטרסט למציאות העכשווית ולמשמעות (חרף היכולת הנפלאה לעשות מניפולציה ולהמנע מהתמודדות איתם תוך כדי נקיטה באמצעים מאטפוריים); נשים מניחות תפילין, דבר שנעשה ע"י בנותיו של רש"י ואף לא נחשב כאיסור הלכתי כלל וכלל, ובכל זאת, כאשר חלילה תזכיר זו בפני אחד מהפלגים הללו יכול מאד להיות שתקבל פרצוף מעוקם ומבט לא אוהד במיוחד; ודוגמאות אחרות. אלו שתי הבולטות, שבייחוד הרעיון השני, כקונסרבטיבי – ריתק אותי מאד לראות כיצד אנשים מזרמים שונים ביהדות האורתודוקסית מנסים להתחמק מהההכרה בכך שמבחינה הלכתית זה 'ראסמי' אפשרית – לא בגדר חובה מוחלטת אבל עדיין אפשרי ואין שום רע בזה.
השאלה המתבקשת היא – האם תהיה תועלת כאשר הציבור הזה שחלקו הגדול שואף למדינת הלכה בצורה כזו או אחרת; בעל דיעות ורצונות מזיוגניים, קסנופוביים, הומופוביים ושלל הרבדים של השנאה על פניה; – ימצא את עצמו בדיון על התקרבות ואהבת האל כמו שהתניא מדברת עליה? תמימה? מוחלטת? מתקרבת? וגם אם כן, אחר שנים של פלפול גמרא הוא לא ימצא את עצמו אומר –
מאי טעמא?
שאלה טובה.
אהבתיאהבתי
הלכה לשמה או לשם שמים?
מקרה-מבחן מעניין יהיה אם תיווצר איזו הלכה משונה הקובעת שביום מסויים אסור להתפלל לה' אלא דוקא לשטן. זה אמנם לא יקרה, אבל זה לא כ"כ מופרך, הרי במסורת שלנו ישנו ליל ניטל בו אסור כביכול ללמוד תורה.
מקרה-מבחן פחות קיצוני ויותר ריאלי הוא אם תיווצר איזו הלכה הקובעת שקטע מסויים בתפילה הקבועה, או תפילה חדשה אחרת, חובה להתפלל לא אל הקב"ה אלא אל אחד המלאכים או אל צדיק הדור. בעצם הדוגמה הזו כבר מתקיימת בפועל במקרים אחדים בהשפעות שונות של הקבלה או החסידות.
ברור שאם תיפסק הלכה מפורשת כזו, בדרכים ובצינורות החז"ליים, יקיימו אותה בקפדנות כל שומרי ההלכה. נראה לי שאפילו ישעיהו לייבוביץ היה נופל בפח ההלכתי הזה.
אהבתיאהבתי
נו באמת.
אבן בוחן זו היא בת דודה של האבן שהקבה" (כביכול) לא יכול להרים…
אהבתיאהבתי
שתי הערות:
א.יש הבדל גדול בין מקום ההלכה אצל ת"ח לבין מקום ההלכה אצל רוב האנשים. ת"ח מבררים מהי ההלכה כדי לשמור מצוות מתוך יראת חטא. רוב האנשים מקיימים את ההלכה מתוך קבלת עול מלכות שמים, בבחינת נעשה ונשמע.
ב. דרך התלמוד היהודי מבוססת על מדרש ולא על מיתוס. הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) הבדיל בין מדרש למיתוס, שהמיתוס מעמיס על דמות אגדית את המאפיינים של זהות קולקטיבית, ואילו המדרש היהודי מגלה בדמויות מיוחדות את המימד הכללי.
אהבתיאהבתי
לגבי מניטו, זה מה שהוא חשב או ציפה למצוא במדרש היהודי.
משאלות לב אישיות,גם אם הן חיוביות,הינן עדיין משאלות לב
ולא עובדות טקסטואליות נכונות. קרי, המדרש לא בהכרח ובטח
שלא הקבלה נענה לסכימה הפשטנית הזו של מניטו
אהבתיאהבתי
זה מה שהרב מצא במדרש, ומה שמצאו וימצאו בו אלה הלמדים מדרש בעיון. באשר לקבלה, הקבלה אמיתית רק כאשר היא מתאימה לפשט. להבדיל, מיתוס הוא העמסה של דמיונות על טקסט.
אהבתיאהבתי
טיעון מבריק, מה שאני חושב הוא מה שנכון. לכן אם תקרא בטקסט תמצא מה שאני חושב. על דרך טיעון כזאת כבר קרל פופר אמר מה שאמר..
אהבתיאהבתי
חכמי ישראל לדורותיהם דרשו את התורה בדרכים שונות, אולם אצל כולם דרך הדרש היא אותה דרך לימוד תורה שקיבלו מרבותיהם. יגעת ומצאת תאמין.
אהבתיאהבתי
מעניינת מאד האבחנה על מעמדו של המיתוס מול ההלכה. אציע את שתי הפרוטות שלי:
באותו מאמר על מחקרו של חנן מוזס, נכתב גם על החלוקה הפוליטית של הציבור הדתי לאומי. הרוב – מכל תתי-המגזרים, דרגות החסידות וכו' – הגדירו עצמם כימנים. בנסיבות השיח הפוליטי הישראלי, אין בכך התייחסות ממשית לשאלת חלוקת המשאבים ואמצעי הייצור או למעמדה של מדינת הרווחה, אלא לשאלת היחס לגבולות מדינת ישראל, ובעצם היחס לאדמת ארץ ישראל. הדברים אינם בלתי קשורים: המיתוס האלוהי אולי איננו ממלא תפקיד גדול בציבורים הללו, אבל המיתוס הארצי (מלשון ארץ ישראל) ממלא אצלם תפקיד כביר, והוא במידת מה הן המצדיק את ההלכה ומחייב אותה, והן תכליתה – בוודאי בטווח הנראה לעין (כלומר, עד שיבוא בן דוד).
במדה מסויימת, אם לעשות פרפרזה על הציטוט שהביא מוטי מלייבוביץ', ההכרה שאין סיכוי להגיע לקרבה של אלוהים כי הוא בשמיים ואנחנו בארץ, הביאה אותם להעביר את מיתוס הקרבה אל משהו הנמצא הכי קרוב לארץ שרק אפשר: הארץ עצמה.
אהבתיאהבתי
קרבה אל הקב"ה איננה מושג מופשט אלא מציאות. מי שיודע שהוא רחוק מהקב"ה ורוצה להתקרב אליו, יתקרב אליו. מי שבודה בלבו שהוא קרוב לקב"ה ואנשים החולקים על דעתו רחוקים מהקב"ה,
מתרחק ממנו.
אהבתיאהבתי
מדברים הרבה על ההלכה ולא מדברים על מה היא כוללת. בעיני, אחרי שהתענייתי קצת, ובטוח שיגידו שאני לא יודעת כלום כי צריך ללמוד שנים רבות כדי לדעת, ההלכה היא אוסף של כללים שרובם לא רלוונטים להיום, דיני זבחים, שור נגח חמור, הרבה אמירות שמעידות על בורות שהיתה נסבלת בתקופה ההיא אבל לא היום, כל מיני דיקדוקי עניות של חגים וברכות וכד'. ומה שהכי מרגיז אותי זה מקום הכבוד שזכתה האשה בכל כתבי ההלכה. ישבו ויושבים גברים ומחליטים בעצמם שמחצית האנושות נחותה כי היא גוף וטמאה ונולדה רק לשרת וכמובן הוסיפו ומוסיפים לה עוד ועוד הגבלות. גם כל הפסקים שאולי רלוונטים להיום לא חיוניים כבר עם מערכת המשפט המפותחת.
נכון שפה ושם ישנם דברים מעניינים וגם סיגנון הויכוחים די מרתק, אבל אלפיים שנה, זאת היצירה החשובה ביותר ביהדות? זה העיקר ביהדות?
אהבתיאהבתי
ההלכה היא לא יצירה של היהדות אלא היהדות היא יצירה של ההלכה.
הדבר היחיד שאיחד את היהדות (מחורבן בית שני ועד המאה ה-18) , והדבר היחיד שמייחד את היהדות זה ההלכה. מונתאיזם ועקרונות מוסריים, ובטח שטקסים דתיים וחויה דתית יש גם בתרבויות אחרות ובצורה הרבה יותר מוצלחת. הייחוד של ההלכה הוא בביטוי מעשי, יומימי, שגרתי של האמונה הדתית בחובות שמקיפות את כל חייו של האדם ולא רק את רגעי החסד שלו.
כל הפילוסופיה היהודית היא רק ניסיון לפרש את ההלכה והיא נובעת מההלכה.
"העמדתה של הדת על ההלכה היא עשיית הדת פרוזה של החיים, וזהו כוחה הגדול של ההלכה – כי רק דת של הפרוזה של החיים, דת של השיגרה, האפורה של מעשי יום-יום וחיי יום-יום, היא דת של ממש"
כל זאת ועוד:
ישיעהו לייבוביץ מצוות מעשיות משמעותה של ההלכה. http://www.tpeople.co.il/leibowitz/leibarticles.asp?id=31
אהבתיאהבתי
ההלכה נותנת לנשים רק 3 מצוות. ההלכה מיועדת רק לגברים. זה לא משהו שאפשר לנפנף בקלות או למצוא תירוצים שמייפים את המציאות.
עם זאת נכון שההלכה אינה מסתפקת במופשטות הבודהיסטית או הנוצרית אלא היא ההגשמה של הערכים. האדם צריך הקפדה יומיומית של ערכים אחרת הוא יכול לדבר על אהבה וחמלה והודיה לאל אבל בטרחת חיי היומיום יפספס את ההגשמה שלהם. הבעיה שחלקה הגדול של ההלכה לא רלוונטי וחלקה גורם לאי צדק משווע ואיש איננו מעז לעדכן כמו שבזמנו העזו לעשות עם דיני שמיטה וריבית.
אהבתיאהבתי
תודה על הדברים המעניינים שחלק מהם 'מתוחכמים מידי' להדיוט כמוני ולכן לא הבנתי אותם לאשורם.
לעניות דעתי: ההלכה והמשמעות הקריטית שלה עבור כל סוגי המגזר הדתי והחרדי נובעת מכך שההלכה היא שקובעת נורמות התנהגות – ואגב כך אינה קובעת ומקבעת את עולמות הרוח, החוויה והרגש שמתרחשים בלב ובדעת כל אחד ממקימיה.
כך יוצרים נורמת התנהגות משותפת, בסיס משותף שעליו כל אחד 'מג'זז' (מלשון ג'אז) את עולמו הרוחני והחברתי, את עולם היצירה האישי שלו וכו'.
ההלכה היא שמאפשרת לי ולהוא להיות ביחד בתפילה – למרות שכל אחד מאיתנו חווה אל שונה. ההלכה היא שמאפשרת לנו לעשות חג דוגמת חג הפסח במשותף ולעסוק דרכו בכל מיני עולמות של רוח וחופש ויציאה מעבדות לחירות, ובני ברק ומסובים ועוד ועוד….
ההלכה על כל מורכבותה היא שלד של חיים דתיים, שכל אחד נופח בו את רוחו שלו. שכל אחד יכול להשתנות בו ודרכו, להתקדם וליסוג בו רוחנית לאורך חייו, תוך שמירה על חוט שידרה עשייתי.
ההלכה היא כלי הכלה לחיים.
לכן היא כל כך חשובה. גם בהיותה כלי, גם בהיותה 'המאפשרת גדולה', וגם בהיותה בסיס משותף, גם בהיותה 'הולכת' – עם האדם, עם החברה,עם המציאות ויכולה גם להשתנות איתם בכלים הפנימיים שיצרנו לנו בה.
אהבתיאהבתי
תומר, תודה על הפוסט המרתק.
הייתי מנסה להגדיר את המתח שבין "קרבת אלוקים" לבין "העיסוק בחוק" כפי שאתה מנסה להגדיר את קיום ההלכה – באופן קצת שונה.
בפתיחה ל"כתר שם טוב", יוצא המחבר מן הפסוק "כי נר מצווה ותורה אור" ומסביר שהיחס בין כוונת המצוות לבין מעשה המצווה (קיום ההלכה) הוא כמו היחס שבין אור לנר.זאת אומרת – פער עצום שלא ניתן לכמת כלל.
ברם, להלכה פוסק השו"ע ש"מצוות אינן צריכות כוונה.." פרט לק"ש. מכאן אפשר לגזור לענ"ד את ההתפצלויות השונות של הזרמים השונים כאשר התפיסה החרדית והחרד"לית – לא שהיא מתעלמת מן ה"תורה", ה"כוונה" וממילא מקרבת האלוקים שאלה מייצרות – אלא שלטענתם (וגם, אגב לפי הרב קוק) אם לא מייצרים "כלים" ממילא אין איפה לצקת את ה"אורות" ולכן, אפילו שנדמה שאדם יכול לבזבז את כל שנותיו בקיום טכני של מצוות הבורא במקום בהתעסקות שמעבר לכך – בחשבון הסופי קיום המצוות נחשב לו. ואם נצרף לזה את התפיסה המיתית ש"גאולת הגוף קמעא קמעא" ואילו "גאולת הנפש בפתאומיות" הרי שהיות האדם המחוייב הלכתית רואה עצמו כחלק מהרצף, גם אם ההקפדה על דקדוקי המצוות לא יתרום לו עצמו להתקרב לבורא עולם – התקווה היא שמתישהו הדברים יתחברו וערך האורות יקבל את ביטויו הגבוה , לאין ערוך למעלה מן הכלים…ואין צורך להסביר מדוע השמירה על גדרי צניעות וערכי המשפחה היא קריטית כדי לשמר את הרצף הזה.
ובאמת אצל בעלי תשובה שמקבלים עול מלכות שמים בהכרה, ולא כמצוות אנשים מלומדה – יש תחושה שיש פחות פער בין קיום המצוות לבין דרישת אלוקים, וד"ל
אהבתיאהבתי
קלאודיה,
לעניין הרצף את ודאי צודקת. אולם נדמה לי שזה בדיוק גם מה שחושבים אותם סרוגים שענו על הסקר כך, שהרצף חשוב מכל. והבעיה היא שבין קיום הרצף לקשר אמיתי עם האלוהות יש פער כמו בין אש הלהבה לשעוות הנר.
אני מסכים איתך שיש צורך בכלים עבור האורות, אבל אני רוצה להזכיר לך שיש אורות גבוהים גם אצל ההינדים ואצל הבודהיסטים, והם לא מניחים תפילין ולא דואגים לרצף. כך שגם בין הכלים הספציפיים האלה לאורות אין קשר הכרחי. ממילא אני לא מאמין שמי שמקיים מצוות בצורה אוטומטית מרוויח משהו משמעותי (מבחינת הקשר שלו עם האלוהות) בעולם הבא, או, למעשה, אפילו בעולם הזה.
בקיצור, חשוב לרצות קשר חי ועמוק עם הקב"ה. חשוב שזה יהיה אידיאל ודגל.
אהבתיאהבתי
קלאודיה,
המצוות ניתנו כדי להתקרב אל הקב"ה. אחרת, ללא מצוות, אור האינסוף מופשט מדי וחזק מדי להכלה. אצל הלמדנים שמירת מצוות היא פועל יוצא של תלמוד תורה, והעיקר הוא דקדוק בשמירת מצוות עד פרטי פרטים. אצל החסידים העיקר הכוונה,
ואין שיטה קבועה איך לטהר את הלב, אלא עבודת השם היא חידוש מתמיד.
אהבתיאהבתי
לא זכיתי לראות את המחקר עצמו ועיתונים לא נראים לימקור טוב להכיר את הנשוא (בטח לא NRG הנחות בכל מידה מ'מקור ראשון').
אבל אם הדיוח מדויק יש כאן בעיה.
דומני שבעיני רוב הציבור הדתי, קרבת אלקים מושגת על ידי שמירה על המצוות.
לכן אם שואלים באותה שאלה על 'שמירת מצוות' ו'קרבת אלקים', הקורא הממוצע יחשוד מיד שב'קרבת אלקים' מתכוון השואל לאיזו רוחניות תלושה מכל מצווה. בעיני הדתי הבורגני, וכל שכן החרד"לי, זו לא קרבת אלקים, זה בבל"ת. לכן הוא מיד ידחה את הערך הזה.
אהבתיאהבתי
נכון, וחשוב גם לדעת איך בדיוק נוסחה השאלה. כי באופן בו היא מתוארת בכתבה, היא פונה אל המקום האידיאולוגי אצל הנשאל: מהי הדרך בה אתה דבק, מהם הערכים להם יש חשיבות דתית (מהי חשיבות? מהי חשיבות דתית?).
עבור אדם דתי, כאשר הוא נשאל על דתיותו, מנגנון ההסברה מתעורר מיד לחיים. הוא אינו מחפש בתוכו מהי "בבת עינו" אלא מניף את הדגלים שחשוב לו להרים בפני בן-שיחו.
מה היו עונים הנשאלים לו היתה מנוסחת השאלה באופן כזה:
"לו ניתן לך להגשים באופן מלא את אחד מן הערכים הבאים, באיזה היית בוחר".
אני בספק גדול אם היו בוחרים בשמירת הלכה ובהקפדה על צניעות.
כמו שכתב ה"א, כפרקטיקה יומיומית, כדרך חיים, אין למושג "קרבת אלהים" יותר משמעות מל"שלום עולמי" או "אושר".
אהבתיאהבתי
דבריהם של ה"א ופורת נכוחים. מחקרים מהסוג הזה מניחים שאפשר למפות קבוצות אוכלוסיה שונות דרך הבחנות אנליטיות משותפות – קרבת אלהים מול הלכה. אבל כשלכל קבוצה יש משחק שפה שונה במקצת, התשובות שלהן הופכות להיות בלתי ניתנות להשוואה באופן ישיר. במקרה הזה השאלה מנוסחת מתוך ההנחה המקובלת בעידן הניו-אייג' [שיש לה כמובן גם מקורות ביהדות, אבל לא בלעדיים], ולכן היא מציתה את הביקורת של הפוסט הזה. אבל כפי שכבר צויין כאן, המצב מורכב יותר כשרואים שהמושגים יכולים להיחתך אחרת. אישית אני יכול להזדהות עם הביקורת עצמה, אבל צריך להיות מודע לכך שזו לא האפשרות היחידה לראות את הדברים, גם אם היא נראית לי ראויה יותר.
אהבתיאהבתי
לענ"ד אין כ"כ מקום לדקדק לגבי אופי השאלות ומאידך לגבי אמינות המחקר. אין עורר על כך שציבורים גדולים עסוקים בדקדוקי הלכה ולא בדרישת ה'. כבר נכתב רבות בעבר על כך שכיום יוצאים ספרים עבי כרס לגבי:"מה מברכים על במבה..".
אולי ההבחנה היא יותר בין המושגים שרווחים בפסיכולוגיה. המדקדקים קלה כבחמורה (גם במגזר החרדי וגם בסרוג) עסוקים מרבית עיתותיהם ב- TO DO בעוד שהניו אייז'יים וחלק מן החסידויות עסוקים ב- TO BE
נראה שבשאלון מן הסוג שהוגש סברו הראשונים כמאמר הרמב"ם : אין לו לאדם בעולמו אלא ד' אמות של הלכה….
אהבתיאהבתי
לעסוק בדקדוקי הלכה היא אחת מהדרכים הנאמנות לדרוש את הקב"ה. בהלכה אין הבדל בין דבר קטן לדבר גדול. אם יוצאים ספרים על נושאים כגון מה מברכים על במבה הרי זו תוצאה של ירידת הדורות והקטנות של התקופה המודרנית.
אהבתיאהבתי
לתומר כתבתך מענינית ונפלאה, ונאמרו כאן,גם בתגובות דברים מענינים מאד.
אולם זה למעשה בדיוק,! דברי הנביא ישעיהו :"ותהי יראתם אותי- מצוות אנשים מלומדה" והמלבי"ם פירש שיראת האלוקים היתה מלומדה -טכנית שגרתית לחלוטין, מתוך מעשה קבוע,הקרבת קורבנות ומאידך שוחד לכהנים ומכירת הכהונה,גזל משפט רשע וכו' דיכוי העניים ורמיסתם.
הבעיה העיקרית בקיום מצוות טכני, ללא לב וללא רגש וקרבה לאלוקות מוביל להתנוונות, ולהתעלמות מוחלטת ממצוקותיהם של החברה.
בעל הסולם מדבר על דבריך בהקדמת ספר הזוהר בסימנים האחרונים , ומגדיר זאת בנושא "חיצוניות ופנימיות".
ההלכה היא נגזרת מתוך הקרבה לה'.אולם ברגע שמגמדים את ההלכה ומתקבעים בתוכה ללא רצון לשמוע, ומלווים זאת בהתנגדות חריפה ללמידה של נשמת היהדות, כגון ספרי הראשונים וחכמת הקבלה.
חכמת הקבלה היא מושג רחב,והביאור הכי מדוייק לה היא ביאוריו של בעל הסולם הרב אשלג, כאחד שלמד ספרות .קבלית נרחבת, אני אומר זאת.
יש לי עוד מקורות לנושא, מבעל התניא, ומהרב קוק.
אך אין לי את הזמן ואינני ממומן ע"י האקדמיה והעיתונות.
אהבתיאהבתי
דברים נכונים. כדאי להוסיף: נשמת היהדות היא ראשית-כל: בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, ובן חמש-עשרה לגמרא. ללא בקיאות במקורות אי-אפשר להבין נכון לא את הראשונים ולא קבלה, לא הלכה ולא אגדה.
אהבתיאהבתי
מחשבות לא מגובשות בעקבות המאמר:
הסיבה שההלכה הופעת להיות מכרעת בחברה הדתית הישראלית איננה קשורה לדיאלקטיקה חוק-אמונה הפאוליני שכמה מן הכותבים כאן משוחחים אתו. זאת משום תפקיד הדת בחברה הדתית היא עצם שמירה על הסגמנטציה של הציבור המוגדר כדתי. למשל, "הורדת כיפה" היא מעשה חמור הרבה יותר מעברות שמשלקם ההלכתי רב הרבה יותר — ראה את התגובות לכך שיואב שורק הפסיק ללכת עם כיפה אך המשיך בשמירת מצוות — הוא כבר "בוגד" ב"מדורת השבט"
האופי הזה של האורתודוקסיה הישרלית קשורה לכך שהיא הפכה להיות משנה פוליטית — כאשר הקולקטיב האורתודוקסי מגוים לטובת השארת שטחי יו"ש בשליטה ישראלית ולפחות השארת היישובים על כנם. בדרך כלל, אלו שתפיסתם הפוליטית היא אחרת , בדרך כלל יש להם יחס יותר מורכב לקולקטיב האורתודוקסי ורואים את ההלכה כעבודת ה' ולא כהשתתפות במדורת השבט.
אהבתיאהבתי
כדאי להזכיר לכולם שההתיחסות ליהדות באמצעות המלה דת מוזכרת לראשונה רק בספרות ימי הביניים. השימוש במלה דתיים נפוץ רק בדורות האחרונים בהשפעת לשונות ותרבויות זרות.
המלה דתיים בד"כ מתייחסת לציבור המגדיר את עצמו ע"י שמירת שבת וחגים, כשרות, טהרת המשפחה, תפילות, ועוד כמה מצוות. כדי לצקת תוכן מלא יותר, יש ציבורים השמים דגש גדול על מצוות יישוב א"י, ויש צבורים המנסים להידמות לציבור החרדי.
מה שהרבה דתיים נוטים לשכוח זה שאנשים מסורתיים או חילוניים, המאמינים בקב"ה ומקיימים מצוות בין אדם לחברו,
אינם פחות דתיים מהם.
אהבתיאהבתי
צור ארליך פרסם כעת את הראיון שהוא ערך עם מוזס בבלוגו:
http://tsurehrlich.blogspot.com/2010/11/blog-post_26.html
ושימו לב לדבר מעניין, גם אם לא מפתיע יותר מדי. ראו התשובות לשאלה הבאה:
"בשום אופן אין מקום לשינויים בהלכה" –
1 = מסכים מאוד, 5 = בכלל לא מסכים.
תת המגזר | תשובה ממוצעת
תורני לאומי | 1.91
בורגנות דתית | 3.35
ניאו חסידי | 3.69
דתי מודרני | 4.51
כלומר הניאו-חסיד יהיה מוכן יותר לשינויים בהלכה מאשר החרד"לי או הבורגני. ולמה? כמובן, קודם כל כי הדתיות שלו מבוססת לא רק על ההלכה, אלא גם על חוויה רוחנית-פנימית. אבל לא רק זה, אלא שחוויה פנימית פעמים רבות אכן מפחיתה את הלהט בו אוחזים בחוק (החיצוני). מרכז הכובד של החיים הדתיים משתנה מחוץ לפנים, ומוקד הסמכות גם הוא משתנה.
אהבתיאהבתי
תומר, הדברים שכתבת נכונים, אם-כי ההלכה איננה חיצונית אלא
יצירה ייחודית של ישראל. למעשה ההבדל הגדול הוא בין התורני-לאומי לדתי-מודרני. הראשון סובר ששמרנות הלכתית שומרת על צביונו של ישראל ולכן מתנגד לשינויים בהלכה. השני סובר שהמציאות המודרנית דורשת שינויים בהלכה. דווקא לבורגני הדתי ולניאו-חסידי יש דעות פחות מובהקות.
אהבתיאהבתי