להלן מאמר ביקורת שלי על הספר The Future of Faith, Harvey Cox, HarperOne/Harper Collins, 2009. המאמר התפרסם בגליון 42, חורף התשע"א, 2011, של תכלת – כתב עת למחשבה ישראלית

בספטמבר השנה התברר שארבעים וחמישה אחוזים ממאמיני הדת הקתולית בארצות הברית אינם יודעים שבכל פעם שהם משתתפים במיסה הם זנים מבשרו ודמו של המשיח. על פי סקר שפורסם בידי פורום פיו, הדוֹגמה בדבר המרת החומר (טרנסובסטנסיאציה) של הלחם והיין — עיקר אמונה שרבבות נטבחו כדי לאושש את תקפותו — אינה מוכרת לחלק ניכר מן הקתולים האמריקנים. היקף ידיעותיהם בדבר אמונותיהם של בני דתות אחרות מביש עוד יותר.

הנתונים האלה צריכים אולי להטריד את ראשי הכנסייה הקתולית, אולם הארווי קוקס, אחד התיאולוגים האמריקנים הבולטים בזמננו, עשוי דווקא לשאוב מהם עידוד. אחרי הכול, הם מספקים תימוכין לתזה העיקרית שמציג ספרו האחרון, עתיד האמונה, שראה אור בסוף שנת 2009. "לא זו בלבד שהדתיוּת חוזרת ומתבלטת כמימד רב השפעה של החיים במאה העשרים ואחת", הוא כותב. " עצם המובן של היות 'דתי' אינו דומה למשמעות שיוחסה למושג זה לפני חמישים שנים בלבד". לטענת קוקס, המוני המאמינים הנוצריים הולכים ומאבדים עניין בתיאולוגיה, בדוֹגמות ובטקסים, ומעדיפים לחוות את הדת באופן רוחני, סובייקטיבי ואינטימי יותר. "ההיבטים המעשיים והחווייתיים של הדת כדרך חיים מחליפים את הדגש הקודם על מוסדות ועיקרי אמונה", הוא מכריז.

חיבורו של קוקס אינו קינה על מסורת שאבדה; הוא אחוז התפעלות נוכח המטמורפוזה הדרמטית המתחוללת, לדבריו, בדתיות בכלל ובנצרות בפרט. הוא מקדם בברכה את העידן הרוחני החדש שעל ספו אנו ניצבים. אלא שחגיגות הניצחון מוקדמות מדי. קוקס יודע כיצד לשווק את מרכולתו האינטלקטואלית ולשוות לה חזות מושכת, אולם מבט מקרוב מאפשר לנו לעמוד על פגמיה. הטיעון שהוא מציג כובש את הלב — אבל השכל מתקשה להתרשם.

***

כוכבו של קוקס דרך בשנת 1965, עם פרסום ספרו העיר החילונית ( The Secular City), שהפך כמעט מיד לרב מכר וליבה פולמוס ערני בחוגי הנצרות האמריקנית. במובנים רבים, הרעיונות שהציג קוקס בספר ההוא ניצבים גם ברקע לחיבור הנוכחי, וראוי להתעכב עליהם קמעא.

העיר החילונית חולל סערה לא רק בגלל תוכנו אלא גם בשל זהותו של מחברו. קוקס, שסיים זמן קצר לפני כן את הדוקטורט בלימודי ההיסטוריה והפילוסופיה של הדת בהארוורד, הוא גם כומר בפטיסט מוסמך, ועובדה זאת הגבירה את הרושם הנועז שהותיר הספר. קוקס מציע בו לראות את תהליך החילון לא כסכנה, אלא דווקא כהזדמנות לחיים דתיים אותנטיים. לדבריו, החילון רומם את האדם מן החיים השבטיים הפשוטים אל הקיום המתוחכם יותר שהציעה לו העיירה, ובהמשך — אל ההוויה המורכבת של העיר, ה"טכנופוליס". בעוד שבתקופה בה חי במסגרת השבטית התפתחה תודעתו של האדם מן האמונה בריבוי של כוחות מיתיים לדת מונותאיסטית בשלה יותר , הרי שהעיירה, בה החל להדפיס ספרים, כבר אפשרה לו לחשוב בצורה רציונאלית. אולם רק בכרך המודרני מגשים האדם את מה שקוקס מדמה ליציאת מצריים: הודות לטכנופוליס יש ביכולתו להתייצב סוף סוף מול אלוהיו כיצור בוגר וחופשי.

אבל חופשי ממה? התשובה, על פי קוקס, היא הדת המסורתית, "מערכת סמכותית של ערכים והסברים קוסמיים ואישיים", העומדת בסתירה לא רק לתמונת העולם המדעית, אלא גם לקבלת האחר. החילון שם קץ למטאפיזיקה הדתית ולאקסקלוסיביזם, ובכך מכשיר את הקרקע לפלורליזם ולסובלנות. ממילא, מדגיש קוקס, אף אחד — גם לא הנוצרים — אינו מחזיק באמתחתו את "תוכנית המתאר של העיר השמימית".

קוקס מיטיב להסביר כי החילון הוא צאצאה החוקי, ואולי הבלתי נמנע, של הכנסייה; הנצרות סללה לו את הדרך בהפרידה בין "הקיסר" ובין "אלוהים", ובהפיכתה את רעיון הגאולה היהודי מאירוע לאומי לעניין פרטי. אף שקוקס תופס את החילון כפרי פעולתו של האל בהיסטוריה, הוא מציג את התהליך בצורה כמעט-נטורליסטית, כשכלול כמו אבולוציוני של המעלות הרוחניות בהן ניחנה האנושות. זוהי נקודה בעלת חשיבות מהותית להבנת השקפתו של קוקס: ראייתו אינה רק היסטורית, אלא גם התפתחותית. כבן נאמן למסורת היהודית-נוצרית, הוא מתאר עולם משתפר, משתכלל, שאלוהיו הוא "אל ההבטחה" הפונה תמיד אל העתיד. יחד עם זאת, כבן נאמן לרוח הפאולינית, קוקס גם מזהה את ההתפתחות הזאת עם ההתנערות ההדרגתית מן המבנה הממסדי, מן הסמכות ההטרונומית, מן המערך המטאפיזי ומן החוק.

איזו צורה, אם כן, תקבל הדתיות החדשה, לאחר שתשיל מעליה את אזיקי הדת המסורתית? לאן נכוון את לבנו אחרי שנפרוק את עולו של מה שקוקס מכנה "האל הרודני"? ברוח פרוגרסיבית להפליא עונה התיאולוג מהארוורד ש"האל מתגלה עבורנו היום במאורעות של שינוי חברתי", ובמגע היומיומי עם השכן. לא בכדי הוא מעלה על נס את "תיאולוגית השחרור" (Liberation Theology), שהכתה גלים בעולם הנוצרי, ובעיקר בדרום אמריקה, בשנות השישים. מנקודת המבט של קוקס, בבשורה הסוציאלית (ויהיו שיאמרו — הסוציאליסטית) של תנועה פופולארית זאת, שחרתה על דגלה את גאולת החלכאים והנדכאים מן הדיכוי החברתי, הפוליטי והכלכלי, גלום חזון העתיד של הנצרות.

התמות האלה מוסיפות ללוות גם את חיבוריו הבאים של קוקס. אי אפשר להאשימו בחוסר עקביות: הוא שב ומשרטט את אותו מתווה היסטורי רב-שלבי, שבו המעבר לעידן הבא הוא תמיד בבחינת התפתחות חיובית, תמיד מכוון על ידי האל, ותמיד מתבטא ב"טיהור" הדת ממטאפיזיקה ומסמכות. ספרו האחרון מביא השקפה זו לידי מיצוי, ומציג את זמננו כנקודת שיא באבולוציה הרוחנית של האנושות — עידן של רוחניות נעלה, שבו האדם גואל את עצמו, בעצמו.

***

עתיד האמונה נפתח בהכרזה חד משמעית:

בתחילת המילניום החדש, שלוש איכויות מאפיינות את הפרופיל הרוחני של העולם, ושלושתן מציינות מגמות שתתמדנה בעשרות השנים הבאות: הראשונה היא התחייה המפתיעה של הדת בחיים הפרטיים והציבוריים בכל רחבי תבל. השנייה היא גסיסתו של הפונדמנטליזם, הקוץ בבשרה של המאה העשרים. אבל השלישית היא החשובה מכולן, למרות שתכופות אין מבחינים בה, והיא התמורה העמוקה בטבע היסודי של הדתיות.

קוקס מקדיש את ספרו לאותה תמורה בטבע הדתיות, שבה הוא רואה את "השינוי הכביר ביותר מאז המאה הרביעית לספירה, אז הפך מה שהחל ככת יהודית קטנה לאידיאולוגיה הדתית של האימפריה הרומית". הוא מגדיר תהליך זה כ"גילוי הקדושה בתוך האימננטי, הרוחני בתוך החילוני".

בתארו את הדרך אשר הובילה לגילוי זה פורש קוקס בפני הקורא סכימה היסטורית-אסכטולוגית. הוא גורס כי אפשר לחלק את אלפיים שנות הנצרות לשלושה עידנים. לראשון הוא קורא "עידן האמונה" (Age of Faith). עידן זה החל עם הופעת ישו והחסידים שנקהלו סביבו, ונמשך לאורך שלוש מאות השנים אחרי הצליבה. בתקופה זו של צמיחה מהירה ורדיפות קשות, זכו הנוצרים הראשונים "לחלוק את הרוח החיה של המשיח". פיעמה בהם תחושה עזה כי הם מצויים בתחילתו של זמן חדש, שבו תטוהר הבריאה הודות לחמלה, לרפואה ולחירות שהביא עמו בן האלוהים לעולם.

אחרי "עידן האמונה" בא תורו של "עידן ההשקפה" (Age of Belief). השפה העברית מתקשה לבטא את ההבחנה בין faith ל-belief, אולם מבחינתו של קוקס המתח בין המושגים האלה הוא בעל חשיבות מכרעת, מאחר שהאחד משקף "ביטחון עמוק" ו"התכוונות בסיסית של החיים", ואילו האחר מציין דעה גרידא, וכזו שאיננו בטוחים באמיתותה. ואמנם, בעידן ההשקפה, שהחל במאה הרביעית, עם התבססותה של הנצרות כדת לגיטימית ומאוחר יותר גם כדת הרשמית של האימפריה, החלו אבות הכנסייה לנסח "עיקרי אמונה" (דוגמות) שהוצגו בפני צאן מרעיתם כקביעות שאין להרהר אחריהן. אליבא דקוקס התפתחות זאת הייתה "אסון" של ממש מבחינת הנצרות. "הפיכתה לדת אימפריאלית ביזתה אותה" הוא כותב. "מתנועה אנרגטית של אמונה היא הצטפדה לכדי פלוגה צפופה של השקפות מחייבות, ובכך הניחה את היסודות לכל פונדמנטליזם נוצרי שיצוץ במהלך המאות השנים הבאות".

האסון שאותו מבכה קוקס אינו חסר פנים. כל סיפור טוב צריך נבל, וקוקס מוצא אותו בדמותו של קונסטנטינוס הראשון. הקיסר ששלט באימפריה הרומית בתחילת המאה הרביעית הוא האשם בהפיכת הנצרות מאוסף של תנועות חדורות התלהבות משיחית מדבקת לדת דוגמטית אחת, הכופה על מאמיניה צרור של דוקטרינות. לטענת קוקס, קונסטנטינוס הבין שנס ליחו של הפוליתיאיזם הרומי העתיק ושאין בכוחו להבטיח עוד את חוסנה של האימפריה. הוא מצא אפוא את התחליף בנצרות, שהועמדה "תחת פיקוח של הירארכיה רבת עוצמה ופיקוד אימפריאלי". הסדר החדש לא סבל עוד את חילוקי הדעות שהקנו לנצרות הקדומה צביון דינאמי כל כך. בשנת 385 לספירה הוצאו להורג ה"כופרים" הראשונים — אדם בשם פריסיליאנוס ושישה מחסידיו — בהוראת הקיסר מקסימוס; בחלקם של רבים ייפול גורל דומה בדורות הבאים.

עידן האמונה החזיק מעמד יותר מאלף וחמש מאות שנה. במהלך שנים אלו ידע העולם הנוצרי הבלחים של אמונה – קוקס מציין מיסטיקנים מקוריים כמייסטר אקהרט, יאן הוס וג'ורדנו ברונו – אולם אלו היו מעטים והשפעתם קטנה. חלקם, כמו הוס וברונו, שילמו על אמונתם בחייהם. עידן ההשקפה החל לדעוך עם הנאורות, שהשיקה תהליך של חילון נמרץ. "עתה" מצהיר קוקס, "אנו עומדים בפני פרק חדש בתולדות הסיפור הנוצרי" . לדבריו,

למרות התחזיות העגומות על דעיכתה, הנצרות צומחת מהר יותר מאשר אי פעם, אם כי בעיקר מחוץ למערב, בקרב תנועות המדגישות את החוויה הרוחנית, את ההליכה אחר מורה הדרך ואת התקווה. אלה תנועות שאינן מקדישות תשומת לב רבה לעיקרי אמונה, והן פורחות ללא הירארכיה. עתה אנחנו עדים לתחילתו של העידן הפוסט-קונסטנטינוסיאני.

התקופה הנוכחית, שאותה מכנה קוקס בשם "עידן הרוח" (Age of Spirit), מחזירה אותנו, במובנים רבים, לתמימות המקורית של האמונה; היא מתאפיינת בחיפוש אחר ההתנסות הדתית הבלתי אמצעית ובזניחת הדוגמטיות. קוקס מזהה את השתקפותה בשתי תופעות עיקריות. הראשונה היא השינויים הפנימיים הדרמטיים המתחוללים כעת בעולם הנוצרי, ובראש ובראשונה עלייתה המטאורית של הנצרות הפנטקוסטאלית בדרום אמריקה ובמזרח אסיה (למשל בקוריאה). הפנטקוסטאלים נוטים לדתיות אקסטטית והנלהבים שבהם חווים לפרקים מצבים נפשיים חריגים של "האצלת רוח הקודש" ו"דיבור בלשונות" (להג נרגש המדמה תקשורת בשפה אנושית חידתית, אף שבדרך כלל אינו בעל מובן של ממש). למרות שמזהים תכופות את הפנטקוסטאליזם עם הפונדמנטליזם, קוקס מתעקש כי מדובר בשתי גישות שונות בתכלית:

הפונדמנטליסטים ממוקדים בטקסט, מפרשים אותו באופן מילולי ומתעקשים שכתבי הקודש, החסינים בפני כל טעות, הם מקור הסמכות היחיד. הפנטקוסטאלים, מצדם, מכירים אמנם בסמכות של ספר הספרים, אך נשענים יותר על החוויה הישירה של רוח הקודש […] פונדמנטליסטים מתעקשים על דוקטרינות קשיחות ומחייבות, שאינן נתונות למשא ומתן. פנטקוסטאלים אינם אוהבים ככלל מבחנים דוקטרינריים, ודוחים את מה שהם מכנים 'אמונות מעשה ידי אדם וטקסים חסרי חיים'.

בעולם כיום חיים כחצי מיליארד נוצרים פנטקוסטאלים. קוקס טוען שאלה מהם אשר אינם אמריקנים גם אינם פונדמנטליסטים. בעוד שהפונדמנטליזם הוא "רעל", כלשונו, הנצרות הפנטקוסטאלית היא "העדות החיה לעידן החדש של הרוח." מחמאה דומה הוא חולק גם ל"תיאולוגיית השחרור", המעלה על נס את הבשורה החברתית של הנצרות ואת האידיאלים השוויוניים שלה. קוקס תופס אותה כממשיכת דרכה האותנטית של הנצרות הקדומה, ששאבה את השראתה מישו עצמו ולא מן הממסד הדכאני שהתיימר לדבר בשמו.

תופעה המונית נוספת שבה מזהה קוקס את סימניו של עידן הרוח היא פריחת ה'ניו-אייג' ' (New Age), כלומר כל אותן תנועות, פרקטיקות ומוצרים המציעים שילוב מפתה של אופטימיות קוסמית ורוחניות אקלקטית. בעשורים האחרונים התפרסמו לא מעט מחקרים על תת-תרבות תוססת זאת ועל סוד קסמה בעיני צרכניה הלאים של חברת השפע המערבית. ההתנסויות המזוהות עם הניו-אייג' אינן כרוכות בדרך כלל באימוץ קוד נורמטיבי נוקשה; הן נוטות לקדם את החוויה הפרטית על חשבון תכתיבי המסורת, המסגרת הקהילתית או הממסד הדתי המוכר. מנקודת מבטו של קוקס, התעוררות רוחנית זאת, שאינה משועבדת למערך של השקפות מוכתבות, היא העדות הניצחת ל"תמורה העמוקה בטבע היסודי של הדתיות". תם עידן החושך של הדוקטרינה; העתיד, הוא מצהיר, "יהא עתיד של אמונה".

***

ספרו של קוקס משתלב היטב באופנה אינטלקטואלית עכשווית. אחרי זמן רב שבו נדחקה, כמדומה, הצידה, חזרה הנצרות בעשור האחרון למוקד הדיון האקדמי. פילוסופים ותיאורטיקנים עושים שימוש נרחב בעולם המושגים של התיאולוגיה הנוצרית כדי לנתח תופעות שנחשבו עד לא מכבר למנותקות לחלוטין מן הדת. הוגי דעות כסלבוי ז'יז'ק ואלן באדיו, לדוגמה, מוצאים בפאולוס מקור השראה חדש-ישן להשקפותיהם הרדיקליות. בד בבד, היסטוריונים ואנתרופולוגים מגלים עניין הולך וגובר בהתעצמותה מעוררת ההשתאות של הנצרות במה שמכונה "הדרום הגלובלי", כלומר חצי הכדור הכולל, בין היתר, את דרום אמריקה, אפריקה ודרום אסיה. באזורים אלה חווה הנצרות בעשורים האחרונים צמיחה שכמותה לא ידעה מאז ראשית ימי הביניים — מגמה המחזקת את מעמדה כדת הגדולה בעולם, עם שני מיליארד מאמינים בקירוב.

ואמנם, במאה השנים האחרונות גדל מספר הנוצרים באפריקה מעשרה מיליון לארבע-מאות מיליון איש בקירוב – כמעט חמישים אחוזים מאוכלוסיית היבשת. שני שלישים מחברי הכנסייה הקתולית חיים כיום באפריקה, אסיה ובאמריקה הדרומית. הקהילה האנגליקנית בניגריה מונה יותר מעשרים וחמישה מליון מאמינים ולא מן הנמנע שבקרוב תעמיד בצל אפילו את כנסיית האם באנגליה. יותר נוצרים פנטקוסטאלים בברזיל מאשר בכל ארץ אחרת. התחזיות מראות שבשנת 2025 תתחרינה אפריקה ודרום אמריקה זו בזו על תואר היבשת הנוצרית ביותר, אם כי ייתכן שבסופו של דבר התעוררות הנצרות בסין תעניק לאסיה את הבכורה.

כאיש דת וכמלומד אקדמי הארווי קוקס קשוב להתפתחויות הללו ומתכתב עמן בהרחבה. הוא מתווה מהלך בן שני שלבים. ראשית, הוא מסתמך על הנתונים המעודדים בדבר שגשוג הנצרות בדרום הגלובאלי כדי להציג תזה אופטימית – לכאורה עובדתית אך למעשה בעלת נופך תיאולוגי מודגש – בנוגע לעתיד הנצרות והעולם בכללו. שנית, כדי לצייר את האופק האוטופי, הנמצא לכאורה מעבר לפינה, הוא פונה אל עברה הקדום של הנצרות, בו הוא מוצא אידיליה אבודה, שאליה, כך הוא מאמין, צריך – ואפשרי – לשוב כעת. המצוי והראוי מתלכדים אפוא בחיבורו של קוקס לדרמה תיאולוגית המציתה את הדמיון; מה חבל שהעובדות אינן תומכות ברושם הכולל שהוא מבקש ליצור.

דוגמה בולטת לבעיה היא הדימוי הרוחני הנאור שמדביק קוקס לנצרות של הדרום הגלובלי. למרבה הצער, דימוי לחוד ומציאות לחוד. בספר שראה אור ב-2002 והפך כבר לשם דבר, הממלכה הנוצרית הבאה: בואה של הנצרות הגלובלית (The Next Christendom: The Rise of Global Christianity) מצייר חוקר הדתות פיליפ ג'נקינס תמונה שונה בתכלית מזו שמציג קוקס. מן התמונה הזאת עולה שהנצרות החדשה אולי ניחנת בחיוניות עצומה – אך אינה ליברלית, אינה פלורליסטית, ואין לה כל רצון לוותר על דוקטרינות בשמה של הרוחניות החופשית.

ואמנם, על פי ג'נקינס "אפשר לומר במידה רבה של דיוק שרבים מן הנוצרים החיים בדרום הגלובלי מפגינים שמרנות רבה יותר הן באמונותיהם והן באמות המידה המוסריות שבהן הם מחזיקים מן הכנסיות המרכזיות של הצפון הגלובלי". המחשה ברורה לכך סיפק המשבר שפרץ בתוככי הכנסייה האפיסקופלית ב-2003 לאחר החלטתה של המועצה העליונה להסמיך את ג'ין רובינסון, הומוסקסואל מוצהר, כבישוף. בחזית השמרנית שיצאה נגד צעד זה התייצבו זה לזה זה בישופים אמריקנים ואנשי כמורה מסינגפור ורואנדה. הכנסייה חוותה קרע עמוק, שממנו היא מתקשה עדיין להתאושש. רק באוקטובר האחרון נועדו ארבעת אלפים ומאתיים מנהיגים אוונגליסטים בקייפטאון כדי לציין מאה שנים של פעילות מיסיונרית (מאז ועידה דומה באדינבורו). אחד הנואמים בכנס, הארכיבישוף רוברט דנקן, מן הכנסייה האנגליקנית של צפון אמריקה, ניצל את ההזדמנות והודה לעמיתיו מחצי הכדור הדרומי על שסייעו לקבוצתו להיאבק ב"ליברליזם האגרסיבי" של הכנסייה האפיסקופלית האמריקנית.

הנצרות הדרומית גם אינה ממהרת להיפטר מן הפולקלור ומן הריטואלים המסורתיים לטובת רוחניות טהורה יותר. למעשה, היא מגלה נכונות כמעט נלהבת להטמיע אל תוכה טקסים מאגיים ואמונות מקומיות בעלות גוון פגאני מובהק . בארצות שבהן היא פורחת, מזכיר ג'נקינס, ריפוי נסי, חלומות נבואיים וגירוש שדים הם עניין שבשגרה, כמו גם האמונה ברשע כישות מוחשית ופעילה. בקוריאה, למשל, נתפסים שמאנים נוצריים ככלי קיבול לרוח הקודש, ואין זה נדיר למצוא מקדשים קטנים לכבוד רוחות אבות המשפחה בתוך בניינים המאוכלסים על ידי פנטקוסטאלים אדוקים באסיה.

הממצאים בשטח אינם משתלבים אפוא בקלות בחזונו השאפתני של קוקס. גם ציורו את הנצרות הקדומה כגן עדן רוחני לוקה מאד מבחינה עובדתית. קביעותיו בדבר צביונה הסובלני והפלורליסטי של הדת הנוצרית בעידן שלפני קונסטנטינוס מעידות על קריאה סלקטיבית מאוד בתעודות ההיסטוריות. קוקס כותב, למשל, שרעיון הכפירה "לא היה מוכר" לנצרות הקדומה ובכך מתעלם במפגיע מן העובדה שהמילה היוונית הַאירֵסיס (hairesis) מופיעה בהקשר שלילי כבר באיגרותיו של פאולוס ומאוחר יותר , במהלך המאה השנייה, בכתביהם של יוסטין מרטיר, אירנאוס מליון וקלמנט מלאכסנדריה, שמתחו ביקורת חריפה על הכתות הנוצריות גנוסטיות.

ככלל תיאורו של קוקס את הנצרות הקדומה מתבסס על ההקבלה הרווחת – והשגויה מכל וכל – בין התסיסה הדתית של ימי הבית השני ובין ההתעוררות הרוחנית המתרחשת בימינו אלה, הן בעולם הנצרות הדרומית והן בחוגי הניו-אייג'. ואולם, כפי שנוכחנו, התנועות הנוצריות המתפשטות כיום באפריקה, אסיה ודרום אמריקה רחוקות מאד מן האידיאל הפרוגרסיבי האנטי-סמכותני שאותו מהלל קוקס; אם קיים דמיון כלשהו בינן ובין הנצרות הקדומה הוא מסתכם דווקא באמונה בכישוף ובשדים. ההשוואה בין התרבות הרוחנית של הניו אייג' ובין שלל הזרמים הדתיים שפעלו במזרח התיכון בתקופת ראשית הנצרות – מכת מדבר יהודה ועד הגנוסטים – אינה משכנעת יותר. בעוד שהניו-אייג' מציע רוחניות אישית מאוד, פנימית-חוויתית, אופטימית מיסודה, מוניסטית מבחינה מטאפיסית ונגישה לכל, התנועות הדתיות של המאות הראשונות לספירה התאפיינו ברוחניות קהילתית, בהשקפת עולם פסימית ואפוקליפטית, בתפיסה קוסמית דואליסטית המבחינה בין טוב ורע מטאפיסיים, ובגישה אזוטרית המבקשת לבדל את יחידי הסגולה מן ההמונים. מבחינות מסוימות, קשה לחשוב על עמדות מנוגדות יותר.

***

ברי, אם כן, שבניגוד להבטחתו לקורא, קוקס אינו מציג "תמונה היסטורית שאפשר לבטוח בה", לא בנוגע לעברה של הנצרות, ולא בנוגע להווה שלה. לפיכך, ראוי להניח לכל יומרה מחקרית ולבחון את חיבורו אך ורק מבעד לפריזמה התיאולוגית. אם ננהג כך, נמצא שקוקס מקדם תפיסה עתיקת יומין, שאת מקורותיה ניתן לאתר כבר אצל פאולוס, אביה הרוחני של הנצרות – הרעיון שהדת מתפתחת ככל שהיא מרפה מן החוקים והמצוות.

כידוע, פאולוס אחראי במידה רבה לאוניברסליזציה של המסר הנוצרי. הודות לחידושיו התיאולוגיים הפכה כת קטנה, שבטית ומתבדלת, לדת חובקת עולם. ברוח הלניסטית טיפוסית ראה פאולוס לנגד עיניו חזון של אנושות המתלכדת סביב מהות משותפת. בשורתו של בן האלוהים, כך האמין, מיועדת לכלל בני האדם , מבלי להתחשב בהבדלים ובהיררכיות שמכוננים התנאים החברתיים. הנמען האוניברסאלי של הבשורה, כך טען, טמון בפנימיותו הרוחנית של האדם, שהפכה עבורו למוקד האמונה החיה, במקום המחוות החיצוניות הריקות שמבצע הגוף בעת קיום המצוות. הנצרות מראשיתה קידשה לא את חובות האיברים, אלא את חובות הלבבות.

מאז המאה הראשונה לספירה לא חדל האידיאל הפאוליני להפיח רוח במפרשיה של הדת הנוצרית – אף שקברניטיה לא רוו תמיד נחת מן התוצאה. ואמנם, כמעט בכל דור ודור צצו נוצרים שסברו כי הכנסייה הסתאבה והפכה ממוסדת מדי, הירארכית מדי, ריטואלית מדי, וכי יש לחדשה ולממש את ההבטחה לחיים של אמונה מזוקקת.

עם הנוצרים האלה נמנה גם הנזיר הימי-ביניימי, יואכים מפיורה, שהשפעתו העצומה על המחשבה הדתית נמצאת ביחס הפוך למידת פרסומו. יואכים העניק לתפיסה הפאולינית מימד היסטורי-אבולוציוני: הוא חילק את הזמן לשלוש תקופות – "עידן האב", שבו צייתה האנושות לחוקיו של האל; "עידן הבן", העומד בסימן הופעתו של האדם-האל הצלוב עלי אדמות; ו"עידן הרוח", שבו יזכה המין האנושי להתחמם בזיו השכינה באופן בלתי אמצעי, מבלי להזדקק לחוקים או לתיווכה של הכנסייה. העידן האחרון אמור היה להתחיל, אליבא דיואכים, בשנת 1260. למזלו של הנזיר בעל החזון הוא מת מוות טבעי לפני שהוכרז ככופר בידי הכס הקדוש.

קל להבחין בחותם המובהק שהותירו רעיונותיו של יואכים מפיורה על עתיד האמונה. קוקס מאמץ לא רק את מוטיב שלושת העידנים, אלא גם את הקו המנחה של המהלך הפאוליני-יואכיטי, המזהה בהיסטוריה התפתחות מתמדת לקראת רוחניות "טהורה" יותר ויותר. אחרי ימי ביניים שלמים שאותם העבירה כשהיא כלואה במוסד הסגור של כנסייה הקתולית, נפרדת הנצרות סוף סוף מכל מבנה, הירארכיה ונטייה להדרה והופכת אוניברסאלית באמת הודות להצטמצמותה בגדרי החוויה הרליגיוזית הפנימית.

עבור קוקס אין בסופו של דבר אמת בכל השקפה, טקס או חוק דתי. רוח הקודש חופשייה מטבעה; היא אינה יכולה להיות קדושה אם אינה חופשייה. דווקא כתיאולוג נוצרי הוא חש שסופן של הדוגמות והדוקטרינות הכנסייתיות קרב ובא – ואכן הוא חייב להאמין בכך, על פי ההיגיון הפנימי של התיאולוגיה שאימץ.

אי אפשר להכחיש את היופי הטמון ברעיון הזה. "דמיין שאין דת" שר ג'ון לנון, וקוקס אף מרחיק לכת ממנו וטוען, הלכה למעשה, שרק ללא דת תיתכן דתיות אמיתית. ואמנם, אין לכחד שהעדפת הפנימי על פני החיצוני, העדפת החוויה על פני הריטואל, היא מסימני הזמן. סוג זה של הרוחניות מתפשט בכל רחבי העולם המערבי הודות לפופולאריות העצומה של בשורת הניו-אייג'; אולם אפילו בה, כמו גם בנצרות הפנטקוסטאלית, קשה למצוא את החלוקה הבינארית הגורפת בין הרוח לחוק , שעליה כותב קוקס.

ואם הסיפור מורכב מבחינת התנועות האלה, על אחת כמה וכמה בכל האמור ביהדות. הדת האקסקלוסיבית הקטנה שהולידה את הנצרות מגלה דבקות מתמשכת ובלתי מתפשרת במצוות ודוחה את ההבחנה בין החוק ובין הרוח. התורה והאמונה, החוק והרוח, כרוכים יחדיו ללא התר. אף שבחלוף הדורות הצמיח העולם היהודי לא מעט דמויות כריזמטיות שדיברו בשבחי האמונה הישירה והבלתי אמצעית, הבשורה הפאולינית מתקשה להכות בו שורשים; היהדות האורתודוכסית לצורותיה מגנה בחמת זעם על הסמכות ההלכתית, וגם הזרם הרפורמי, שפלרטט לזמן מה עם רעיונות אנטי-לגליסטיים, אינו ממהר להפנות עורף למצוות. אכן, לו נתן קוקס את דעתו גם על המתחולל בחוגים יהודיים בעצם הימים האלה, ייתכן שהיה מגלה תפיסה שונה לגמרי ביחס ל"עתיד האמונה".

—

עוד על הנצרות הפנטקוסטלית ועל ספרו של קוקס כתבתי כאן.