יש להקות של שיר אחד, מוטי קרפל הוא פובליציסט של טור אחד. לא משנה מה ההתפתחות הפוליטית או המדינית, אם השם תחת הכותרת הוא שלו, השאלה היא רק איך הוא יצליח להסביר דרכה את קריסת העולם הישן של ציונות-ליברליזם-דמוקרטיה ועליית העולם החדש של יהדות-תורה-מלוכה. קרפל, בעל תשובה בעברו הרחוק וממקימי "מנהיגות יהודית" יחד עם משה פייגלין בעבר הקרוב יותר, נטוע מבחינה רעיונית רגל אחת במשיחיות הקבלית של הרב יצחק גינזבורג ורגל שניה בפרוגרמה המדינית-תיאוקרטית של שבתאי בן דב, כאשר את הקצב וכיוון ההליכה נותן לו הפילוסוף הגרמני הדגול ג.ו.פ. הגל.
את ה-weltanschauung הקרפלי ניתן לסכם בכמה משפטים: התכנון האלוהי פועל דרך ההיסטוריה, והוא זה שהביא את היהודים חזרה לא"י, כתחילתה של הגאולה. אולם אלו לא ענו "הן!" אמיץ למפגשם עם הרצון האלוהי המפורש, והסתפקו בניסיון רכרוכי לכונן כאן מדינה דמוקרטית נורמלית. זו עתידה בצורה בלתי נמנעת להיחרב – הסיבות לחורבנה הקרב הן החומר ממנו בנויים מאמריו של קרפל – ובמקומה תצמח בצורה טבעית ומפוארת היהדות החדשה, שתכלול עם חופשי בארצו אשר עובד אל אחד, תחת מלך בן דוד אחד, במקדש שלישי אחד.
מאמריו, אם כן, בד"כ מוקדשים להצבעה על כשלי הציונות, לא כדי לעזור לתקנה, אלא כדי לבשר על סופה, ועל עליית התודעה היהודית שהוא מצפה לה. כאן, למשל, כתבתי על כך שטרנד המוסיקה היהודית מבשר עבור קרפל את אותו הדבר (אחרי שהמוזיקאים כבר לא יכולים לינוק השראה מהתרבות החילונית החולה, כמובן). בסוף השבוע הזה פורסם מאמר שבו קרפל מנתח באותה צורה את הדמוקרטיה. הנה כמה ציטוטים נבחרים, בדילוגים מסויימים (פורסם ב-10 לפברואר במוסף "יומן" של מקור ראשון):
קרפל אם כן מצפה שהדמוקרטיה עצמה תקרוס. בשביל זה הוא סומך על הערבים, שלא מסוגלים לכאורה באמת לקיים חברה אזרחית, ועל ברק אובמה, שמתעקש לתת להם הזדמנות לעשות זאת. "עורמת ההיסטוריה", אם כן, תביא לכך שנשיא המאמין בפנאטיות בדמוקרטיה הוא זה אשר יביא לחורבנה. השלב הבא: העולם המערבי יתהלך כסומא באפילה, ורק ישראל יוכל להאיר לו את דרכו, עם משיח בן דוד ותיאוקרטיה יהודית. מ.ש.ל.
דא עקא, כדי להוכיח את טענתו חייב קרפל להכין לעצמו איש קש, משום שכאשר הוא כותב ש"מערכת הערכים הדמוקרטית בכלל, ובגרסתה הפוסט-מודרנית בפרט, בעייתית", קשה להבין למה בדיוק הוא מתכוון, שהרי אין בעצם גרסה פוסטמודרנית שלל דמוקרטיה (בניגוד לדמוקרטיה שמתפקדת בתוך חברה פוסטמודרנית) – דמוקרטיה אינה שלטון הרוב ובבסיסה עומדים ערכים מאוד מודרניסטים כשוויון לפני החוק, שקיפות, הפרדת רשויות ובירוקרטיה רציונלית. "אם מערכת כזו – כשנאמנים לערכיה באמת – מאפשרת ואף מעודדת את עלייתם של משטרים איסלאמיים פונדמנטליסטים […] הרי היא מכילה את סתירתה בתוכה", כותב קרפל, ובאמת כולנו מחבבים סתירות פנימיות, אבל מהם אותם ערכים של אותה דמוקרטיה פוסטמודרנית שאנשים מסויימים (פוסטמודרניסטים?) נאמנים להם "באמת"?
מה שכן, חייב לומר שהמאמר עורר בי גם הערכה מסויימת לקרפל: הוא בהחלט מבין את לבם של אידיאולוגים ערכיים מסויימים, בכללם כמובן אנשי-שמאל, שעבורם יקוב הדין את ההר וזכויות האדם, או האזרח, חייבות להתקיים ויהי מה, אפילו במחיר פרגמטי או מוסרי גדול. יש בהחלט נטייה כזאת (אם כי אני לא יודע אם אובמה שותף לה). אכן, בני אדם נוהגים לעשות שטויות כאשר האידיאולוגיה מעוורת אותם עד כדי כך שהם מפרשים את המציאות כולה אך ורק בהתאם לפריזמה קונספטואלית צרה. ומי כקרפל יודע על כך.
על חיבת "הפרוצס"
אבל אולי ננצל את חיבתו של קרפל להגל כדי להרהר קצת בשיטתו של זה האחרון, שנראה שעד כמה שהוא מושמץ אין משפיע ממנו על הוגים מודרניים, ובכלל זה גם – ובעיקר – הוגים רוחניקים שונים. מהנרי ברגסון ועד פייר טילר דה-שרדן, מרודולף שטיינר ועד קן וילבר, משרי אורובינדו ועד הראי"ה קוק, כולם מאוד אוהבים למתוח את אלוהים על פני ההיסטוריה, וראוי לשאול: מה כל כך מפתה בזה?
אבל רגע, מה בכלל האלטרנטיבה?? אל מול תמונת העולם ההגליאנית יש להציב את תמונת העולם האריסטוטלית: כאן המציאות קבועה ובלתי-משתנה, העולם מחולק יפה למדרגות-היררכית, המטרה היא דחיית החומר והתעלות אל הרוח.
הבה נסדר את העניינים בטבלה:
| מצב התופעות | תקוות המאמינים | הבעיה עבור המונותאיזם | |
| העולם האריסטוטלי | קבועות ומסודרות בהיררכיה קבועה | התרחקות מהחומר, התעלות אל הרוח | אין זמן, אז אין בריאה |
| העולם ההגליאני | משתנות ומתפתחות, יש ניידות בין הדרגות | התעלות של החומר, והפיכתו לרוחני | הכל כלול, אז אין התגלות |
הוספתי טור שמונה את הבעייתיות עבור המונותאיסטים: אצל אריסטו הכל קבוע, ולכן לא תיתכן בריאה. הנחות המוצא אומרות ששינוי אינו הגיוני, המשחק האלוהי מתנהל במרחב על ציר מעלה-מטה – רוח-חומר, וזו הרי גם היתה הבעיה שהרמב"ם נתקל בה כשניסה לפרש את התורה על פי אריסטו. מנגד אצל הגל אין בעיה שהזמן יתחיל מתישהו – מימד הזמן הרי הוא הבמה שעליה נערכת ההצגה – אבל בגלל זה יש בעיה שאל תוך הזמן יתפרץ פתאום אלוהים "מלמעלה" – אין "למעלה" כי אין "בחוץ", או במילים אחרות ממילא הלמעלה והלמטה כאן כלולים בתוך התהליך האלוהי.
אז למה העולם ההגליאני מפתה אותנו כל כך? מסיבות רבות, אני חושב. ביניהן מפני שהוא תואם יותר את תגליות המדע (אבולוציה וכו'), את רוח הזמן (מודרניזם וכו') ואת ההגיון הנטורליסטי (שמסתייג מבריאה ex nihilo). השיטה ההגליאנית גם ניחנת, משום שהטבע עצמו מתפתח כאמור, בפאסון מדעי, ורבים מאלו שבונים על פיה את הגותם טוענים שהיא "מדעית" (ע"ע מרקס).
ועוד משהו: השיטה ההגליאנית מאפשרת דבר מה חשוב ביותר, והוא עדכון המסורת. זאת על ידי הפטנט (החביב עלי מאוד באופן אישי) שנקרא "התגלות מתמדת". עניין זה אחרון הוא הפתרון המוצלח לבעיית ההתגלות בעולם ההגליאני: אין התגלות אחת שבאה מחוץ לעולם, אלא רוח אלוהית שפועלת בעולם כל הזמן, וממשיכה לפעול בימינו, מה שמאפשר עדכון של ההלכה (למשל) תוך גושפנקא אלוהית. משה רבנו הופך כאן לראשון בסדרה של שליחי-אלוה ש"מורידים" (קרי, מוציאים אל האור) נון-סטופ את התורה. ר' נחמן קרוכמל חשב על זה קודם, ואני באמת רוצה לכתוב עליו בקרוב.
לולאת האל 
מה בזבזת לנו את הזמן עם קרפל?
תכתוב עוד על הגל :-)
או לפחות על ר' נחמן קרוכמל
אהבתיאהבתי
יהיה הדיון ככל שיהיה, מרתק או מעניין – אמנם ברגע שמקופלת בו תגובה צינית, מכלילה, בזה או לועגת, הוא מאבד את בסיסו האנושי הראוי. אולי אם תתן דעתך לאיכות הפנימית של בחירת מילותיך תיטיב עם עצמך ועם טוהר כוונותיך.
אהבתיאהבתי
'ניחנת' במקום 'ניכנת'
אהבתיאהבתי
תודה
אהבתיאהבתי
והדמוקרטיה 'הינה', ולא 'אינה' שלטון הרוב וכו'.
אהבתיאהבתי
לא לא, היא אינה.
אהבתיאהבתי
כשגרתי בבת עין, מוטי קרפל היה השכן הכי קרוב אלי. ואכן – כך גם במובן מסויים בעולם הדעות. אנחנו שכנים. גם אני צופה את קריסת התרבות המערבית, אבל שלא כשכני – אינני מייחל למלך המשיח היהודי כלל וכלל. ובוודאי שלא למלכות ישראל.
אני מאמץ כאן את דבריו של האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי (שמוטי ודאי מכיר אותם היטב כי יחד שמענום מרבנו יצחק פעמים רבות): "המשיח שכולם מצפים לו לעולם לא יבוא. וזה שיבוא – – אף אחד לא מצפה לו". כולל לא מוטי קרפל. וגם אני כנראה לא. (לא מצפה).
האדמו"ר הזקן, דרך אגב, הרבה לפני היגל, דיבר על בריאה מתמדת, ורעיונות היסטוריוסופיים "היגלייניים" ניתן למצוא אצל רבי צדוק הכהן, בן זמנו של הגל. גם היגל עצמו, היה כנראה, פרי רוח התקופה וההתגלות המתמדת….
אהבתיאהבתי
ר' נחמן קרוכמל הוא באמת דמות מרתקת עם הגות שלא מוכרת מספיק לאנשים על אף שיש בה רלבנטיות רבה לימינו. מעניין למה הוא נדחק לשוליים. אשמח מאוד לקרוא עליו טור (או כמה).
אהבתיאהבתי
תומר
שוב תודה על מאמר מאיר עיניים על תופעה והרקע הרעיוני ממנו היא צומחת.
אני מהרהר למה קרפל ורבים אחרים נהנים להיות נביאי זעם וחורבן ולא נביאי תשובה. שאלה יותר פסיכולוגית מתיאולוגית…
נחשון
אהבתיאהבתי
ההיסטריה הישראלית המלווה כל דיון הקשור באובמה מעוררת גיחוך וקרפל מציג לנו דוגמה מצויינת לכך. כדאי פעם לדון בשאלה מדוע הפך הנשיא השחור הראשון בתולדות אמריקה לדגל אדום בפניהם של ישראלים רבים כל כך.
חבל שקרפל אינו נדרש לשאלה של ה'פונדמנטליזם היהודי' העולה וצומח פרא בחסות הדמוקרטיה הישראלית.
אהבתיאהבתי
גם אריסטו וגם היגל ניסו להבין את התפתחות ההיסטוריה בצורה
דוגמטית. ההבדל ביניהם שאצל אריסטו הפילוסופיה עצמה מורכבת מדוגמות, ואילו אצל היגל ישנה כביכול התפתחות באמצעות תיזה אנטיתיזה וסינטיזה, מבלי להבין שדרך הבנה שכזו דוגמטית לכשעצמה. מעבר לכך שהתקופה המודרנית הפריכה את החלומות ההגליאנים, דווקא הנטיה המודרנית להכללות יש בה משהו אריסטוטלי, כלומר העדפת הסתכלות חיצונית מבלי לדקדק בדברים.
לדוגמא, בבחירה בין דמוקרטיה לדיקטטורה, האדם המערבי בוחר בדמוקרטיה מתוך רצונו לחירות דעות, והאדם המזרחי בדיקטטורה מתוך כמיהה לשליט מוחלט שייטיב לו, אלא שהאדם המערבי איננו שואל את עצמו את השאלה האם הנו באמת בן-חורין, והאדם המזרחי
איננו למד מכך שרוב הדיקטטורים אינם מייטיבים לו. מכל מקום,
בישראל מאז ומעולם היתה כמיהה למנהיג חזק, החל מבן-גוריון,
דרך מינויו של דיין לשר בטחון בתקופת אשכול, דרך בגין ורבין, ועד לביבי ברק ושרון. מעניין שמנהיגיה הראשונים של התנועה הציונית, הרצל וויצמן וסוקולוב, היו חכמים ומתונים.
אהבתיאהבתי
רשימה יפה. רק מה, באיזה מובן רנ"ק חשב על זה קודם? הרי הוא קרא את הגל.
אהבתיאהבתי
פוסט מעניין.
נראה לי שאתה לא מגלה לנו הכל על הגל. "אצל הגל אין בעיה שהזמן יתחיל מתישהו". אבל מה שמפתה רבים להישען עליו הוא שאצל הגל לזמן יש קץ. ולא רק זה, אלא שאפשר לנבא את הקץ הזה מראש ובאופן "מדעי" (זה נוח למחשבי קיצין, למשל קרפל). ובעיקר גם זה, שמי שנדמה לו שהוא יכול לחשב את הקץ, מתפתה לחשוב שהוא יכול גם לדחוק בו.
אהבתיאהבתי
משיחיות VS דמוקרטיה?
מדוע משיחיות ודמוקרטיה מנוגדת זו לזו (דא עקא מוטי קרפל)?
הרי ברור שלכשיגיע המשיח (וזה הרי יקרה בישראל…) הוא יזכה לרוב דמוקרטי
בו ברגע שהעם יראה את הנסים שהוא יחולל.
אני אדם רציונלי, ואני בטוח שאשים פתק 'משח' בקלפי ברגע שאיווכח כי העומד בראש הרשימה מקים צדיקים לתחייה…
אהבתיאהבתי
לגבי מוטי קרפל: כדאי לציין שהאידאולוגיה המהפכנית שלו לא מונעת ממנו לתת במה לדיון. גם כעורך נקודה וגם כעורך "עמדה" הוא ממש לא כופה את האג'נדה שלו על הבטאון ורובם ככולם של הכותבים לא חולקים אתו את תפיסת העולם שלו.
לגבי ירידות על אובמה. נכון, לא כל מי שכותב נגד אובמה עושה זאת באופן עניני. אבל בכל אופן על פניו נראה שהוא – מתוך כוונות טובות לגמרי אבל בנאיביות שלא תיאמן – מוליך את האזור שאנו גרים בו למצב שבו רובו יהיה דיקטטורה איסלמית צמאת דם. אני אשמח להתבדות בנושא הזה ולראות בעוד שנתיים במצריים מדינה דמוקרטית בסגנון בריטי, אבל כרגע ימחלו לי אובמה ותומס פרידמן על שיש לי סקפטיות רבתי כלפי הפנטזיות שלהם. ולהבדיל ממוטי קרפל, אובמה מחזיק את ידו על ההגה של העולם, ויש מקום רציני לחשש שאת המחיר או חלקו נשלם אנחנו.
ולענין הגל מול אריסטו, למיטב הבנתי פספסת כאן נקודה. הענין הוא שאצל אריסטו הכתובת הבסיסית הוא האינדבידואל ולא החברה ואילו באסכולה ההיסטורית היש הבסיסי הוא איזה שהוא אורגניזם חברתי שמבטא את "העם" (או אחר כך אצל מרכס את המעמד). התפיסה הזאת, למרות שהיא אמם הורתם של משטרים אפלים וכו', מכילה גם צד מאד אמיתי כי פירוק גורף של האנושות לישים פרטיקולריים יעקר ממנו את מושג האהבה. אפילו ברמה הרדודה ביותר זהו צורך אנושי בסיסי שגם בו יש להתחשב, לפחות כמו במצוקתו של המסתנן הסודני שבשמה מנסים לפרק את הבסיס החברתי שיוצר יחס הדדי בין התושבים בארץ הזו.
אהבתיאהבתי
בוהה,
לגבי נתינת במה, אני חושב שאתה צודק, ונקודה המשיכה להיות במה מגוונת, אולם עד גבול מסויים. היו אנשים שעבדו ב"נקודה" והפסיקו לעבוד בה אחרי שהוא נהיה עורך, וד"ל.
לגבי אובמה, אכן, גם אני לא מבין מה הוא בדיוק חושב לעצמו לפעמים.
לגבי הפילוסופים, אתה שוכח שאריסטו עצמו כינה את האדם "יצור חברתי". הוא בהחלט לא התעלם מהצד הזה, אלא ששוב, עבורו הפוליס היוונית היתה משהו קבוע.
אהבתיאהבתי
יש עוד נקודה חשובה, והיא שהגל ראה בסטטוס הפוליטי הקיים את התגלמות הטוב. זה בא דוקא מהתפיסה ההיסטורית שלו: אם אתה מניח שיש איזשהו folk mind או "נפש האומה" שמתפתח באופן טבעי, ואתה מקבל את ההנחה שהתפתחות "עצמית" כזו היא הדבר הטוב ביותר לאורגניזם הלאומי, אז התוצאה ההגיונית היא שהמצב הפוליטי הקיים מבטא את פסגת הטוב האפשרי לעם. זה היה המסר החשוב ביותר של הגל לבני זמנו, ובדיוק תמורת המסר הזה מלך פרוסיה שילם לו משכורת נאה ודאג לפמפם אותו כמאור הפילוסופי של הדור למרות שהוא היה מהביל לא קטן כידוע.
תפיסה זו היא בדיוק הקוטב ההפוך למהפכנות. כדי להיות מהפכן צריך לאמץ נקודת מבט חיצונית לחברה הקיימת כך שתוכל למתוח עליה ביקורת מתוך תפיסה "אוביקטיבית" של הראוי הפוליטי, שזה לטענת הגל בלתי אפשרי כי האדם הוא תוצר חברתו או משהו כזה. את ה"טוויסט" שהופך את ההגליאניות לתיאוריה של המהפכה ביצע מרכס, שהחליף את נפש האומה בנפש המעמד ובכך הציע זהות קולקטיבית שאינה מוגדרת על ידי המנגנון הפוליטי הקיים.
אם כבר, ההגליאנים האמיתיים מבין תלמידי הרב קוק הם אנשי הר המור.
אהבתיאהבתי
בוהה,
ראשית volksgeist, כלומר "רוח", מהות, ולא mind. ושנית, כבר מיד אחרי מותו של הגל התחלקו מפרשיו להגליאנים "ימניים" (ושמרנים), ו"שמאליים" (ומהפכנים). ראה כאן:
http://en.wikipedia.org/wiki/Right_Hegelians
http://en.wikipedia.org/wiki/Young_Hegelians
אמנם מהפכנות היתה אז ה-zeitgeis (אם כבר ברוחות עסקינן), אבל נראה שהגותו של הגל בכל זאת נתנה עצמה לפירוש הזה. מתוך הכיוון הזה הרי גם ניתן לחשוב על הלכה שמתעדכנת על ידי התגלות מתמדת.
אהבתיאהבתי
הקדים אותך ב"עצור כאן חושבים" בפוסט קולע במיוחד בחור בשם עוזיה קרונמן.הפוסט נכתב בהקשר לדיון על ספר "תורת המלך" בהשתתפות ר' ישראל אריאל מיצהר.
אני מעתיק אותו לכאן כי בהיידפארק אין דרך נורמלית לתת קישור לאמצע אשכול:
"…
נקודת המוצא של תורת המלך, ושל תורת הרב גינזבורג בכלל, היא נסיון ליצוק ליהדות כולה תוכן חדש. לכן הכותב מתקומם על הגישה העולה מ"דרך המלך", שיש בה שביעות רצון מן העולם שמסביבנו. כך, אם בעיני בעל דרך המלך יש בעולם בתי דינים ששופטים על ז מצוות בני נח, בעיני תורת המלך אין כאלו. לכן הכותב הנ"ל מרעם על כך שדרכו של דרך המלך לא מעניקה לעולם אף בשורה חדשה.
נדמה לי שזו אכן נקודה רגישה. אני (כמי שניתן לומר שמגיע מהצד של הדרך ולא של התורת), באמת מודע לכך שאין לנו מסר אטרקטיבי במיוחד, או בשורה חדשה לעולם, מעבר ללהיות מוסריים וטובים יותר. הרב גינזבורג וסיעתו מבקשים להנחיל לעולם משהו מהפכני.
ועם זה בדיוק יש לי בעיה (נדמה לי שנדב שנרב הכותב כאן כתב בזמנו בנושא זה איפשהו,אם כי אני לא זוכר מה):
א. אני לא משוכנע בנכונותו של המסר עצמו. כמסר שמבוסס על קבלה בכלל וחסידות בפרט, אני לא משתכנע שזה באמת מה שה' רוצה ולא שמדובר בתובנות שיסודן באוקראינה של המאה ה-18, שהספיקו מאז להשתכלל בידי אנשים מוכשרים יותר וומוכשרים פחות.
ב. יש לי לעיתים הרושם שהגישה הגינזבורגית הנ"ל מקורה בסוג מסוים של יאוש. דהיינו, איננו מסוגלים להודות בכך שמבחינה מסוימת הגענו למבוי סתום – העולם התקדם מאוד, והוא כן שומר לפחות על רובן של ז' מצוות בני נח, אבל אנחנו לא הצלחנו אפילו להשתחרר מהפסיקה לפי המשנה ברורה והמגן אברהם, שלא לדבר על דברים רציניים יותר. לכן נמציא כיוון חדש, פנטסטי במידה מסוימת, של איזשהו חזון קבלי-חסידי-פסיכולוגי שלעולם לא יתממש (לפחות עד שהמשיח יבוא) וכך נוכל להעסיק את עצמנו עד אז.
כדאי לי להזכיר לעצמי, לפחות, שיתכן שהמציאות היא הפוכה לחלוטין, הבשורה של הרב גינזבורג היא הבשורה שהיהדות מצפה לה ובעוד 30 שנה מי שחושב כמוני יהיה דינוזאור, ויראה כמו מאמיני הגשמות בזמן הרמב"ם, או משהו כזה. בכל אופן, כך אני מתרשם מהדברים כעת. "
אהבתיאהבתי
תודה על הדברים. בייחוד סעיף ב'.
אהבתיאהבתי
מה שאני אף פעם לא מבין זה, מדוע כאשר פריסקו מוצא את מקורותיו של פלוני אצל הוגה גוי כל שהוא, הוא בטוח שבכך הוא עקר את דבריו מהשורש ושם אותם ללעג ולקלס. מה שעשה הגל זה לנסח בצורה טובה (אם אפשר להגדיר את הכתיבה הגרמנית ככתיבה טובה) תפיסות ודעות שהיו קימות גם לפניו. הדוגמה העתיקה ביותר שאני זוכר, המדרש שמספר על עליתו של משה להר סיני כאשר אלוהים שולח אותו עד לתקופת רבי עקיבא ומביך אותו בכך שהוא לא מבין מילה מהנאמר בבית מידרשו של רבי עקיבא. וכמובן ההמשך לתפיסה זו ברמח"ל, רב צדוק וכ'ו.
אני באמת אשמח להבהרה מתומר.
שבת שלום
אהבתיאהבתי
שמואל,
עם כל הרצון הטוב, קשה להגדיר מדרש קצר כ"תפיסה ודעה" של ביטוי האלוהות בהיסטוריה. אני בהחלט חושב שיש לתורתו של הגל מקורות ביהדות, מפני שהיהדות פחות או יותר המציאה את המשיחיות, את הציפייה לעתיד כזמן של מלכות ה' בעולם, אבל הגל נתן לרעיון הכללי הזה, שיכול לבוא לידי ביטוי באופנים רבים, ניסוח שיתטי ומתוחכם, שלא היה לו לפניו (הדבר הכי קרוב לכך לפני מצוי דווקא אצל נזיר נוצרי מהמאה ה-12, יואכים מפיורה, שדיבר על משהו דומה).
בכ"א, אין להשפעה מהאידיאליזם הגרמני בכדי להוריד מערכה של חשיבתו של קרפל. את זה עושה קרפל לגמרי בעצמו.
אהבתיאהבתי
היגל, שלינג והלדרלין כבחורים צעירים גרו באותו חדר כשלמדו בסמינר לתיאולוגיה נוצרית. היגל הכיר באופן כללי את כל הדתות במערב ובמזרח, אולם ניכר מכתיבתו שידיעותיו על היהדות היו שטחיות למדי. תפיסתו את האלהות יש בה מההגשמה האלילית הנוצרית. אף-על-פי-כן המימד המיסטי שבכתביו השפיע על רבים בתקופתו.
אהבתיאהבתי
תודה על הדברים, נהנתי לקרוא
דני
הכל כלול
אהבתיאהבתי