לפני כמה ימים הופיעו ידיעות חביבות בעיתונים שונים על כך שספר חדש מגלה שלמוהנדס קרמצ'נד גהנדי היה רומן עם "שרירן יהודי". במבט ראשון, וגם שני ושלישי, זה נראה לי מופרך לחלוטין, אבל אני יודע שדברים שנראו לי מופרכים לחלוטין לגבי המהאטמה בעבר התבררו כנכונים בהמשך, ולכן אני מאלץ את עצמי לצפות לכך שגם בזה יש מידה של אמת. יחד עם זאת העניין הפעם הוא שהטענה המופרכת הזאת לא ממש מתיישבת עם טענה מופרכת אחרת, שכבר ידועה זמן מה – ועל כך מיד.
מקור העניין הפתאומי בגנדהי בספר חדש, Great Soul: Mahatma Gandhi And His Struggle With India שנכתב על ידי ג'וזף לליבלד, שכמובן "חושף פרטים חדשים", כאלה שלא הצליחו לחשוף עשרות הביוגרפיות הקודמות. בכל מקרה, בכתבה בהארץ מסופר ש
לפי לליבד […] עודד גנדי, אז בן 70, את קרובת משפחתו מאנו, בת 17, לפשוט את בגדיה בשעת "חיבוקי הלילה" אתו. לפי הדיווחים, הוא פיטר כמה מחברי פמלייתו הנאמנים משום שהרימו גבה ורמזו שיחסיו עמה סותרים את תקנותיו.
וזו הטענה המופרכת שהתבררה – כבר מזמן – כנכונה, שלא כל כך מתיישבת עם הרומן עם השרירן. לא שאדם לא יכול להיות בי-סקסואל. יכול גם יכול, ואכן כך קבעו עיתונים רבים, ביניהם ה- Times of India. אלא שהרומן לא מסתדר מבחינה אחרת: מבחינת האתיקה המינית שגנדהי האמין בה, ודבק בה בכל כוחו.
אבל אולי נתחיל מההתחלה
עבור הצעירים המשכילים בהודו דמותו של גנדהי דומה לדמותו של טרומפלדור עבורנו – גדלנו אל תוך האין-מיתוס של הפוסט-אתוס, ושום דבר שיאמרו לנו עליו לא יזעזע אותנו, כי מראש מדובר עבורנו בדמות אנכרוניסטית שאין בה מבחינתנו מה להעריץ. אני זוכר שנחשפתי למציאות הזאת באחד מביקורי הראשונים בהודו: ציון תמים של שמו בפני אדם בגילי היה במקרה הטוב מעלה אדישות ובמקרה הרע נחירה של ביטול מזלזל. אפילו את שלב שחיטת הפרה הקדושה (ובהודו הרי היא באמת קדושה) אותם צעירים משכילים כבר השאירו מאחור. עכשיו גנדהי מעניין רק אם שחקן בוליוודי אמר עליו משהו.
לכן הספר החדש צפוי אמנם לגרור גינויים וצקצוקי לשון בקרב הבורגנות ההודית, אבל אין (מחוץ לאזוריים הכפריים, ואני מודה שזה לא מעט) כבר מי שלא יודע שהמהאטמה היה טיפוס אקצנטרי, בלשון המעטה. לא קראתי את הספר כמובן, אבל על פי המאמר בוול-סטריט ג'ורנל, ממנו כל העיתונים מצטטים, הוא מכיל פיקנטריה לרוב. הרבה מעבר לעניין המאהב היהודי, הספר מתאר התנהלות מחפירה של גנדהי כלפי כל מי שסביבו (כולל דחיפת מוחמד עלי ג'ינה להקמת פקיסטן), גילויי גזענות כלפי שחורים, סתירות עצמיות לרוב ואף סימני צביעות, וגם ביקורת קשה על עצם המדיניות שלו, אותה התנגדות לא-אלימה מפורסמת, שבספר מתוארת כעיכוב רבתי בדרך לעצמאותה של הודו.
התנזרות ממין, בעירום, עם קטינות
ועכשיו נחזר לענינינו, והוא המפגשים המיניים של גנדהי, לעת זקנה, עם צעירות עירומות. על פי הספר(1) Gandhi: A Political and Spiritual Life שיצא לפני ארבע שנים, אחרי מותה של אשתו של גנדהי השדה היה פתוח לניסויו אלו, שאכן נקראו בפיו "The Experiment", ואשר כללו דרך כלל שהייה במיטה אחת עם נערה בת-עשרה, עירומה. על פי כל העדויות (שלו, של הנערות, של כל מי שידע) גנדהי לא שכב איתן. למעשה גנדהי בקושי שכב עם אשתו, וחשב שיחסי מין מותרים רק למען הפרייה. יש הטוענים שהתנזר ממין במשך ארבעים השנים האחרונות לחייו.
אז מה, לעזאזל, הוא עשה איתן? ובכן, כפי שאמר גנדהי לאחת הנערות, אותה מאנו, הניסוי שלהם "יעורר טָפָּס עצומים" (עמ' 305). tapas היא מילה שמשמעותה בסנסקריט "חום" או "חימום", והכוונה היא לאנרגיה הפנימית שמופקת על ידי הריכוז היוגי. מדובר בחום ממיס ויוצר שהמודט מפיק בתוך עצמו, על פי רוב תוך סבל מסויים.
ומה לגנדהי ולזה? ובכן, גנדהי היה הינדי אדוק, והאמין בכוחו של הפרקסיס היוגי. שימו לב להוראות הבאות שנותן פטנג'לי ביוגה-סוטרה שלו, טקסט מכונן של אסכולת היוגה ואחד הטקסטים המפורסמים והמפורשנים ביותר בהיסטוריה ההודית:
2.35: בסביבתו של מי שנטוע באהימסא (אי פגיעה) פוסקת האלימות
2.36: עבור מי שספוג באמיתיות (סטיה) התוצאה נמצאת בפעולה (עצמה)
2.37: על אבני החן מגיעות למי שנטוע בהוויה של אי-פגיעה
2.38: מי שמקפיד על פרישות מינית (ברהמצ'אריה) משיג עוצמה
2.39: מי שמתאפיין באי-רכושנות, מתבהרים לו פרטי הלידות (הקודמות)
2.40: "ההתנקות היוגית" מעודדת (ביוגי) סלידה מגופו שלו והימנעות ממגע עם אחרים
2.41: וגם מעניקה זיכוך סטְוִי, שמחה, יכולת ריכוז בנקודה אחת, שליטה בחושים ובהירות המאפשרת לראות את העצמי
2.42: הסתפקות במועט מעניקה אושר (סוקהה) שאין למעלה ממנו
2.43: על ידי הפחתת הזיהומים באמצעות טפס מושגת שלמות הגוף והחושים
2.44: שינון (מנטרה) מאפשר מפגש עם אלוהויות רצויות
2.45: כתוצאה מהתמסרות-לאל מושג סמאדהי
סימנתי ברצף כמה משפטים שכל מי שמכיר את חייו והגותו של גנדהי יזהה שהם מהותיים לאלו: דגש על אי-אלימות, נאמנות לאמת (הבאה לידי ביטוי בפעולות), פרישות מינית, וכן "התנקות יוגית", שאני מנחש שעבור גנדהי היתה קשורה בעיקר בחוקנים תכופים (מי היה הבכיר הבריטי שכינה את גנדהי "Public Enema Number one"?).
דני רוה, שחוקר ומלמד פילוסופיה הודית באוניברסטית תל-אביב, כותב בספר(2) שממנו לקוחים פסוקים מתורגמים אלה ש
אהימסה (אי-אלימות) בעיני גנדהי קשורה קשר בל יינתק לשתי ימות [עקרונות אתיים] נוספות, סטיה (אמיתות) וברהמצ'ריה (פרישות מינית), שאף אותן הפך לחלק בלתי נפרד מחייו ומשנתו. (עמ' 93)
כלומר עבור המהאטמה הכל קשור בכל, וכדי להשיג אמת ואי-אלימות יש גם להמנע ממגע מיני. ניתן לנחש שגנדהי הסתמך בגיבוש השקפתו הדתית על הטקסט היוגי המצוטט מעלה, או על אחד מפרשנויותיו, ובכל אופן לתוך כל הסיפור הזה נכנסים ה"ניסויים" המיניים שלו עם אותן נערות. וכאן אנחנו מגיעים לטפס (סעיף 2.43 לעיל).
אם נשער שעבור גנדהי הזיהומים הם התשוקות, ובראש התשוקות החשק המיני, הרי שהדרך להתגבר עליהן היא לשרוף אותן בעזרת החום של הטפס. על פי הספר שלעיל(1) גנדהי הודה שעבורו ההתמודדות עם התשוקה המינית אינה המנעות מפיתויים, אלא העמידה האקטיבית בפניהם. המאבק מול היצר הוא עבודת הטפס, הוא שמוליד את החום, והוא זה שמטהר את הפרט מזיהומיו.
וכאן אנחנו מגיעים אל העיקר: גנדהי לא רצה להתגבר על החשק רק בשביל עצמו. כפי שכותב Stanly Wolpert בספרו שלו על המהאטמה(3), גנדהי טען בפני Nirmal Bose ש
יש קשר בלתי ניתן לביטול בין בחיים הפרטיים, האישיים, ובין אלו הציבוריים. […] אי אפשר להתעלם מחריגות פרטיות מהדרך הראויה. (עמ' 229)
והוסיף:
אם אתה משוכנע שאתה צריך לעקוב אחרי הקשר שלי עם מאנו, עשה זאת, ואם תמצא פגם, אנא הראה לי אותו. (שם)
איזה פגם כבר אפשר למצוא בכך שגבר מזדקן מפשיט נערה צעירה לצורך התרגולות היוגיות שלו? גנדהי היה בטוח בצדקת דרכו.
אבל מעבר לזה, העיקר עבורנו הוא שהשלמות האישית של גנדהי היתה המפתח לשלמות הציבורית בעיניו, והשלמות הציבורית היתה בסופו של דבר מטרתו: בנייתה של הודו, שחרורה מהכיבוש הבריטי, איחודה תחת מנהיגות ראויה. הקשר של אבי האומה ההודית עם מאנו (ואחרות) היה עבורו מקור לעוצמה פנימית, מיסטו-מאגית, שבה התחמש כדי להתנגד לבריטים, ולעמוד מול הקולות שרצו לחלקה (לפקיסטן, בנגלדש וכו').
לצורך מפעל עצום זה הוא היה צריך טוהר, וכוח. את אלו קיבל לדעתו מתוך העמידה בפיתוי שעוררו בו הנערות העירומות במיטתו, כלומר על ידי הפקת טפס. אכן, בביקורת שבוול-סטריט ג'ורנל מצוטט גנדהי כמאוכזב מכך ש"האיבר ממשיך להיות מגורה" – דהיינו לא רק שלא רצה לשכב עם אותן נערות, הוא אף ניסה להגיע למצב שהוא כלל לא יהיה מגורה. (ולא, הוא לא היה יכול פשוט לחשוב על כדורגל. כל העניין הוא ההתמודדות, שכחתם?)
מיסטיקה ומין, שניים אוחזין
אבל רגע, זה עוד יותר מעניין מזה. כי יש קשר אינטימי בין טפס למין – גנדהי, או נכון יותר פטנג'לי, נגע בעניין בול בנקודה של המצח. בזכרוני עולה אחד מספרי העיון הטובים (הרגישים, העמוקים, היצירתיים, מאירי העיניים) שקראתי מימי: God Inside Out: Śiva's Game of Dice של דון הנדלמן ודוד שולמן(4), בו שני החוקרים מפליאים להסביר את ההגיון מאחורי העולם המיתולוגי השייוויסטי.
כלומר הם מנתחים את המיתולוגיה אודות האל שיווה, מלך היוגים. תוך כדי כך מגיעים למסקנה שהטפס הוא תמיד דינמי, נוזלי וממיס-גבולות. מזכיר משהו? הנה:
טפס ואירוטיקה אינם שונים מהותית. למעשה, טפס מוביל באופן טבעי את ה- tapasvin [כלומר, אפשר לומר, הטיפוס המטפס] כלפי איחוד אירוטי עם האחרות האבודה שלו או שלה. (עמ' 163)
מתוך דבריהם של שולמן והנדלמן ניתן להבין כי מין ומיסטיקה מכוונים לאותו מקום, ומתחרים על אותן אנרגיות. המיזוג והזיווג שאנחנו שואפים אליהם, ההמסה ומסמוס הזהות שאנחנו חושקים בהם יכולים לבוא או על ידי איחוד פיזי של שני גופים לכדי גוף אחד, אנדרוגיני ושלם, בו הפורקן (אל) החיצוני מדביק את החלקים לכדי בשר אחד; או על ידי המסה פנימית של החשק השואף החוצה, ועל ידי כך גם מסמוס של הזהות המינית הנבדלת, כלומר על ידי התכוונות (אל) הפנים שמבשלת ומעכלת כל סממן המעודד החצנה ועל ידי כך הופכת את הפרט ליצור אנדרוגיני בעצמו, ולכן שלם.
הטפס, על כן, דומה לעונג המיני, רק הפוך לו: הוא פונה פנימה ולא החוצה, מכאיב ולא מענג. אבל מטרתו זהה: להעצים את הפרט על ידי הפיכתו לשלם, כלומר על ידי הפיכתו ללא-פרט, ולכן לאחד.
גנדהי ויתר על המין עבור הטפס, אבל מטרתו היתה דומה לזו של הבוחר לקיים יחסי המין, גם אם יומרנית הרבה יותר. את האנרגיה המינית בחר גנדהי להפנות פנימה, להפנימה, וזאת דווקא כדי להעצים את כוחו, על מנת שיהיה מסוגל לחולל שינויים מפליגים בארצו, בעולם, בהיסטוריה. הפניה פנימה היתה מכוונת בסופו של דבר החוצה, להפרות ולהוליד שינוי במציאות. אחרים פשוט עושים ילדים. אולי לא מפתיע אם כן שלילדיו ממש היה גנדהי אבא נוראי.
ואפולוגטיקה אחרונה למהאטמה
גנדהי היה טיפוס קיצוני. הוא פגע באנשים שסביבו, בראש ובראשונה בבני משפחתו. הספר החדש שיצא מדגיש את חטאיו הרבים. אבל בסופו של דבר, לשפוט אותו על פי סטנדרטים רגילים פירושו לא להבין אותו, ואת מה שהוא.
ג'ורג' אורוול אמר פעם שכפי שרוב בני האדם לא חשים שום צורך להיות קדושים, כך סביר להניח שרוב הקדושים אף פעם לא התפתו להיות בני אדם. כתבתי פעם שגנדהי לא היה אדם, אלא קדוש, וקדוש הוא מין טיפוס מיוחד: הכלאה כאובה בין בן-אדם למלאך, שמובילה בצורה בלתי נמנעת לתוצאות גרוטסקיות. גנדהי היה קדוש, וכמו במקרים של קדושים אחרים (אברהם, ישו, הבודהה וכו'), מי שסבל מכך בעיקר היו האנשים הקרובים אליו. וזה שהוא מדי פעם נהג כמטורף, גם זה חלק מהדיל: אנשים יוצאי דופן הם לא נורמלים, תרתי משמע.
כלומר יש משהו לא הגון בכך שאנחנו מצד אחד שמחים שהאנשים האלה משנים את העולם, ומצד שני כועסים על זה שהם עצמם שונים ומשונים. ועוד: בניסיון למצוא בהם פגמים יש גם התחמקות שלנו מהאידיאל החשוב שהם מציבים לנו.
כל זה כמובן לא נאמר כדי לתת רישיון אפריורי לכל חוזה-הוזה עם שיגעון גדלות לפגוע בכל מי שסביבו, אלא רק כדי לומר שבמבט רטרוספקטיבי על אדם שהשפיע בצורה מרשימה על המציאות, אין מה להיות מופתעים, ובודאי לא מזועזעים, מכך שהיו לו צדדים משונים. לכן ביוגרפיה על אדם כזה, אם היא לא הגיוגרפיה, צפוי שתהיה פיקנטית, ולא להפך.
—
(1) Kathryn Tidrick, I.B.Tauris, 2007.
(2) כל הפסוקים הם מהתרגום החדש של דני רוה (וההשלמות בסוגריים מתוך פרשנויות קלאסיות ומודרניות על הטקסט), מתוך הספר חוטים פילוסופיים ביוגה של פטנג'לי (הקיבוץ המאוחד, 2010), ספר יפיפה שנדמה לי שלא זכה לתשומת הלב שמגיעה לו, ובו הרהורים פילוסופיים של רוה לצד תרגום חדש מהמקור של הטקסט החשוב הזה. מומלץ מאוד.
(3) Gandhi's Passion: The Life and Legacy of Mahatma Gandhi, Oxford, 2001. את רוב הספר הזה לא קראתי, אבל ממה שקראתי אני יכול לומר שהוא גולש קצת לכיוון ההגיוגרפי.
(4) Oxford, 1997
ועוד משהו קטן: מי שרוצה להתפלש ביתר שאת בהכפשות מרושעות על גנדהי יכול למצוא אותם במאמר הזה – pdf – שפורסם ב- 1983, במגזין Commentary, ואז הכה גלים גדולים. זו אמורה להיות ביקורת של ריצ'רד גרנייר על הסרט "גנדהי", אבל זה הופך למאמר ארוך, מלא בהשמצות, חלקן מבוססות על אמת וחלקן על חוסר הבנה של התרבות ההודית. נותר רק לשאול אם גנדהי היה תובע את גרנייר על דיבה לו היה חי.
ועדכון מהחזית המשפטית: טובלי, לסטר, עו"דינם וכל צוות הבוראים הגלקטי ספגו אתמול מפלה קשה בבית משפט השלום בחדרה. אכן, ניצחון ראשון וחשוב לעבדכם הנאמן ולחופש לבקר את הדרוש ביקורת, וכמובן שפירוט יבוא בהמשך, בע"ה ביום א'. בינתיים רק אומר שדרישתו של טובלי שאוריד את הפרסומים עוד לפני המשפט נדחתה בבוטות על ידי כב' השופטת, ונפסקו לטובתנו 5000 שקלים הוצאות משפט. התביעה כרגע עדיין מתנהלת.
לולאת האל 
ראה גם:
Mahatma Gandhi and his apostles, Ved Mehta דף191:
http://books.google.com/books?id=ar1gpGRf–0C
אהבתיאהבתי
תוכל להביא ציטוט? אני לא מצליח להיכנס לספר עצמו.
אהבתיאהבתי
עם כל הכבוד לכתבה המעניינת על גנדהי את העיקר השארת לסוף….
בהצלחה במאבק הבין כוכבי
אהבתיאהבתי
תודה על כתבה מאירת עיניים.
אהבתיאהבתי
נאה דרשת!
אהבתיאהבתי
אושו יתברך היה לועג לגנדי בכל הזדמנות.
הוא היה אומר ההמונים קראו לו הנשמה הגדולה , למרות שאפילו נשמה קטנה לו." או "העז של גנדי הייתה אוכלת מזון של שבע משפחות."
אפרופו אושו , הנושא של שיחלוף הדחף המיני היה היסוד של הפרקטיקה האושואיסטית. תירגול הדגל של אושו נקרא "אושו קונדוליני" כפי שניתן לראות כאן : http://www.youtube.com/watch?v=6ipKhTbLyMM , ומטרת התרגול הזה הייתה בדיוק לשנות את כיוון האנרגיה המינית מ"החוצה ולמטה" ל"פנימה ולמעלה."
התרגול הוכיח את עצמו , לפחות במיקרה שלי. הייתי מתרגל אותו לפני בליינד דייטים ואז נהנה לראות את בנות זוגי מתעצבנות אל מול האדישות הפטאלית שהפגנתי.
אהבתיאהבתי
תודה תומר, אבל כל הפיקנטריה באשר לשרירן היהודי, היכן היא? ואינני יכולה לפתוח ולבדוק בספרו של יוחנן גרינשפון "על כוח ואי-אלימות", העוסק בחייו ובמשנתו של גנדהי, כי העותק שלי מושאל מזה שנתיים, אבל אני זוכרת במעומעם שגרינשפון טען שהשינוי ביחסו של גנדהי כלפי המיניות, כלומר כשלונותיו שכללו חשק מיני לא מותמר ליוגי כלל ועיקר, קרו בהקשר ישיר לקריעת פקיסטן מהודו. אישי-פוליטי.
אהבתיאהבתי
יש לו שם, לשרירן היהודי, או שיהדות השרירים כה לא נושאת חן בעיניך, שזה חמק לו לתהום הנשייה?
ברכות חמות על המשפט
אהבתיאהבתי
ועוד הערה: רומן עם שרירן ויחסים הומוסקסואליים הן חוליות משלימות נהדרות לגופניות של גנדהי, שעל הפרוייקט שהיא היתה כבר הרבה נכתב. בפרספקטיבה של קימום הודו מעצמאותה, פרוייקט בו היוגה כמפעל זוקף גב ומורל לאומי היתה פרוייקט מרכזי, ובכפיפה אחת איתה ולצידה, גם בודי בילדינג ואיגרוף (כן!) הציע גנדהי דגם גברי גופני אנדרוגני, שהתעסקותו המוגזמת בו אולי מביעה את המתח הבלתי נסבל שחוותה הודו כאומה באותה תקופה. התייחסתי לכך בהרצאה שלי בכנס לרוחניות שנה שעברה, אלא שאלליי, דומני שהיינו במושבים מקבילים.
והצלחתי לברר מתוך ההפניות שלך את שמו של הגבר היהודי-גרמני: הרמן קלנבך, שהיה, מסתבר, גם ארכיטקט. אנחנו אוהבים את הרמן.
אהבתיאהבתי
כרמית,
כן, ראי הלינקים כמובן, שם כל השמות והפיקנטריה.
ולא הבנתי את הערתך על כשלונותיו ודעתו של גרינשפון. תוכלי להסביר?
אהבתיאהבתי
ככל שאני זוכרת מהספר של גרינשפון, שאגב, מומלץ מאד כמובן, הוא כותב שם כי בזמן שפקיסטן הופרדה מהודו, גנדהי היה במשבר גדול, ואז גם "נשברה לו ההתנזרות המינית" כפי שכתבתי פעם בשורת שיר שרפררה לזה. אבל כדאי להעיף מבט בספר, כי קראתי אותו לפני שלוש שנים לפחות.
אני גם חושבת שיכול להיות שגנדהי של דרום-אפריקה הוא עוד לא גנדהי השב להודו, כלומר הוא היה בתהליך של התעצבות והשתנות. באוטוביוגרפיה שלו, ניסויי עם האמת, הוא מתוודה (בצער) הרי גם על כך שהיכה את אשתו. זה נראה כאילו מצפים לאיזו קוהרנטיות מהדמות שלו לאורך השנים, אבל אולי הביוגרפיות עליו מחדדות כמה נזילה היא הזהות.
תודה שכתבת והזכרת לי מגנדהי. טוב לפתוח בו את הבוקר.
אהבתיאהבתי
תודה, תומר.
בתגובה לאמירתך כי "יש משהו לא הגון בכך שאנחנו מצד אחד שמחים שהאנשים האלה משנים את העולם, ומצד שני כועסים על זה שהם עצמם שונים ומשונים":
אולי כך פועלת הדינמיקה של פריצת דרך באנושות, שתפקידם של ההמונים, שפוטי הערכים הבורגנים-שמרנים, הוא לשמר את גבולות הסטטוס-קוו ולהוקיע כל מי שחורג מהן, ותפקידה של הרוח (ושל איש- או אשת-הרוח) להתמרד, לפרוץ את הגבולות ולרכוש את האומץ של עצמאות אמיתית.
כלומר – בשביל שגנדהי, ואחרים כמוהו, יפתחו את הטָפָּס – הנועזות, היצירתיות, הלהט, הכריזמה, העוצמה שדרושים כדי לפרוץ דרך ולשנות עולם, הם צריכים לפעול בדרכים שיהפכו אותם שונים ומשונים בעיני הסטטוס-קוו התרבותי. זה פשוט חלק מהחבילה.
אולי האנמות של "הפקיר הערום" באמת נתנו לו, בדרך כלשהי, את החוצפה להתייצב מול האימפריה הבריטית ואת הכריזמה שהניעה מיליוני בני אדם?
אהבתיאהבתי
למה לא? נראה לי שכן. זה באמת חלק מהעניין, כפי שכתבתי, הן מלכתחילה והן בדיעבד. אם כי כמובן, המופת והמבחן הם לא אם אתה מוזר, אלא אם אתה עושה הרבה טוב, למרות שאתה מוזר.
אהבתיאהבתי
מ-ר-ת-ק.
ובהצלחה במאבקך.
אהבתיאהבתי
התנהלות 'מחפירה' ולא 'מכפירה'
אהבתיאהבתי
ואם כבר, אז גם שחיטת (ולא שחיתת) פרות קדושות.
עד כאן מחלקת הגהה.
המאמר עצמו אכן מרתק, כמו שאמרו מעליי. התנועה "למעלה ופנימה" במקום "למטה והחוצה" הזכירה לי את הפרקטיקה שלי במסיבות טראנס.
ודי לחכימא ברמיזא, ולפחות חכימא (סתם, סתם) בלינק או שניים.
כאן, איפשהו באמצע:
http://mermit.mind-fucking.com/post-party/
או בנימה פואטית, גולמית ותמציתית יותר:
http://mermit.mind-fucking.com/new-moon-celebration/
אהבתיאהבתי
מעולה תודה :)
שמח לקרוא יותר על גנדהי ופחות על טובלי.
ושמח גם לקבל עדכונים משמחים של הצלחות משפטיות :)
אהבתיאהבתי
ואני שמח לקרוא יותר על טובלי ופחות על גנדהי (אם כי נראה לפי הפוסט שהם חלקו כמה תחומי עניין…) – אכן "יש שופטים בחדרה"!
רק שני תיקונצ'יקים – "שחיטת" במקום "שחיתת" ו"מחפירה" במקום "מכפירה".
ועוד אגב – ברוח "כל האומר גנדהי חטא…" יש לתרץ שהוא נהג כדוד ואבישג בשעתו…
אהבתיאהבתי
וכמובן שיש קשר בין הפוסט הארוך על גנדהי ובין העדכון מהחזית המשפטית.
מצד אחד, אני בטוח שיש אנשים שחיים היום והגדוּלה שלהם חזקה יותר מביקורת ציבורית על ההתנהלות האישית שלהם.
מצד שני, אני לא יכול לחשוב על אחד כזה.
אהבתיאהבתי
מלכים א, פרק א: "א והמלך דויד זקן, בא בימים; ויכסוהו, בבגדים, ולא ייחם, לו. ב ויאמרו לו עבדיו, יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה, ועמדה לפני המלך, ותהי-לו סוכנת; ושכבה בחיקך, וחם לאדוני המלך. ג ויבקשו נערה יפה, בכול גבול ישראל; וימצאו, את-אבישג השונמית, ויביאו אותה, למלך. ד והנערה, יפה עד-מאוד; ותהי למלך סוכנת ותשרתהו, והמלך לא ידעה. "
נו, גם דוד המלך היודי האמין בטפס. או שגם לגנדי פשוט היה קר.
אבל האמת שתמיד זילזלתי בפסוק "והמלך לא ידעה". בטח. בטח. לא ידעה. אבל אם אני מאמין את זה על גנדי אז למה לא על דוד? (טוב, בת שבע ואביגייל אלו שתי סיבות טובות לחשוב על הליבידו של דוד)
אהבתיאהבתי
אז ראשית, כמובן שמחתי מאוד לקרוא על התוצאה הטובה של הדיון אתמול. והכול בסדר, ויהיה עוד יותר בסדר.
ואפרופו גנדי, אז נכון, לאושו מן הייתה ביקורת על גנדי. ועוד יותר ביקורת הייתה לציבור הרחב על אושו.
אז גם גנדי וגם אושו, היו כמובן אנשים "בלתי רגילים", ואמת שלא נכון לשפוט אנשים כאלה באמות מידה "רגילות".
ומה בסופו של העניין?: המיניות של האדם! בזה מתחיל ובזה נגמר כל הסיפור של הדרמה האנושית, או אולי הבלתי אנושית.
וכל זמן שהאדם יצטרך להתעמת עם המיניות שלו, בדרך כזו או אחרת, הוא לא יוכל לחיות שליוו בעולם שבו המצ "פרו ורבו" שולט, בינתיים.
ייתכן, שבעתיד המאוד רחוק תחול איזושהי אבולוציה בעניין הזה. בינתיים האדם שבוי בתוך המיניות שלו, ומטקס כל מיני שיטות כדי לשלוט בה. אבל המיניות בינתיים שולטת ומנצחת, ובגדול.
גנדי אכן היה מגעיל לקרובי משפחתו. וכם גם בודהא, וגם ישו. ולמעשה כל הגדולים, המשמשים לנו למופת, היו מגעילים לבני משפחתם.
אז לפחות נקודה לזכותו של אושו, ויש עוד המון נקודות לזכותו, במודעות מלאה ובהירה הוא החליט לא להתחתן ולא להוליד ילדים. לעניות דעתי זוהי גדולה של האדם העתידי, שאם הוא יודע שלא יוכל להקדיש עצמו לבני משפחתו, הרי שיוותר על משפחה. ושה כמובן לא אומר שהאדם העתידי יהיה נטול משפחה, אלא שהוא יחליט האם הוא מקדיש עצמו למשפחה, או לאומה, או ציבור וכיוצא באלה.
אהבתיאהבתי
פעם ראשונה שאני שומע מישהו שזוקף לזכותו של אושו , את ההתנגדות שלו לחתונה וילדים. יש בזה משהו מרענן ואולי זו הפרספקטיבה היותר נכונה.
אהבתיאהבתי
אושו לא התנגד לחתונה ולהולדת ילדים. הוא פשוט בחר לע לעשות כך מטעמיו האישיים, שאותם אני בהחלט יכולה להבין.
יש הבדל גדול בין להתנגד לחתונה – שאושו כאמור לא התנגד – ובין לבחור לא להתחתן.
אז מה יצא מזה שגנדי התחתן, וגם בודהא, ואולי עוד רבים אחרים שהם מופת לציבור הרחב, והם ממררים את חיי המשפחות שלהם? חומר למחשבה.
אהבתיאהבתי
אושו התנגד במפגיע לנישואין.
הוא אמר שנישואין זה "לקחת האהבה לבית המשפט".
יש את גם באינטרנט , הנה http://www.youtube.com/watch?v=5ocbZhRQS9I
לגבי ילדים , הוא פחות בוטה , אבל עדיין אם תסתכלי על תלמידיו המובהקים , אותם אנשים שהיו "בלק רובס" גם בשנות השמונים , את תיראי שהם לא נשואים וילדים קיימים אצלם בקושי אם בכלל.
השאלה באמת מה הניע את אושו להתנגד למשפחה וזו שאלה שאני לא מסוגל לענות עליה. בוודאי שיתכן שהיו לו כוונות טובות.
אהבתיאהבתי
חחח….איזה מוזר הוא מדבר, ואיזה מוזר הוא בכלל, ומצחיק…
דווקא את הדרך הרוחנית התחלתי אצל תלמידו טיוהר, אבל רק עכשיו הבנתי כמה מוזר אושו היה.
אני מאז ומתמיד הרגשתי שאני לא רוצה ילדים……אבל לעשות מזה אידיאל גורף זו גם בעיה.
אהבתיאהבתי
דווקא את הדרך הרוחנית התחלתי אצל תלמידו טיוהר
בזה את דומה לטובלי
אהבתיאהבתי
שלום תומר,
תודה על רשומה מעניינת ומאירת עיניים. בענין הפרישות המינית וכוחה הרוחני/בריאותי, כדאי לך להציץ במסכת סנהדרין דף י"ט ע"מ ב. יש שם סיפור יפה על פלטי בן ליש, שהיה כזכור האיש שלא נתנה מיכל בת שאול בזמן שזה האחרון רב עם דוד. כתוב שהוא הצליח לא לשכב אתה על ידי זה שתקע חרב בינו ובינה. כאשר הוחזרה לדוד, הלך אחריה בסצנה יפה ומוזרה ובכה. הגמרא טוענת שהוא בכה כיוון שנסתלקה מידו המצווה (לא לבוא על אשת איש). אז גם בתלמוד הבבלי, מסתבר, פרישות מובילה לבריאות פיזית ורוחנית.
אורי
אהבתיאהבתי
על פלטי בן ליש ישנו סיפור גילגולים יפה:
(ילקו"ש בראשית מ"ט): מעשה ברבי מתיא בן חרש שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, והיה זיו פניו דומה לחמה, וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת, שמימיו לא נשא עיניו לאישה בעולם. פעם אחד עבר שטן ונתקנא בו. אמר: אפשר אדם כמו זה לא חטא? אמר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, רבי מתיא בן חרש, מה הוא לפניך? אמר לו: צדיק גמור הוא! אמר לפניו: תן לי רשות ואסיתנו! אמר לו: אין אתה יכול לו! ביקש השטן: אף על פי כן! אמר לו: לך! נדמה לו כאישה יפה שלא הייתה כדמותה מעולם, מימות נעמה אחות תובל קין, שטעו בה מלאכי השרת, שנאמר: "ויראו בני האלוקים את בנות האדם" (בראשית ו'). עמד לפניו. כיון שראה אותו, הפך פניו ונתן לאחריו. שוב בא ועמד לו על צד שמאלו. הפך פניו לצד ימין. היה מתהפך לו מכל צד. אמר: מתיירא אני שמא יתגבר עלי יצר הרע ויחטיאני! מה עשה אותו צדיק? קרא לאותו תלמיד שהיה משרת לפניו, אמר לו: לך והבא לי אש ומסמר! הביא לו מסמרין ונתנום בעיניו. כיון שראה השטן כך נזדעזע ונפל לאחוריו. באותה שעה קרא הקב"ה לרפאל, אמר לו: לך לרפא את ר' מתיא בן חרש! בא ועמד לפניו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: אני הוא רפאל, ששלחני הקב"ה לרפאות את עיניך! אמר לו: הניחני, מה שהיה היה! חזר לפני הקב"ה, אמר לפניו: ריבונו של עולם, כך וכך אמר לי מתיא! אמר לו: לך ואמור לו: "אני ערב שלא ישלוט בו יצר הרע!". מיד ריפא אותו. מכאן אמרו חכמים: כל מי שאינו מסתכל בנשים, על אחת כמה וכמה באשת חברו, אין יצר הרע שולט בו!
ומבואר ברמ"ע מפאנו (גלגולי נשמות אות מ'), שרבי מתיא בן חרש, היה גלגולו של פלטי בן ליש, שנתן לו שאול המלך לאישה, את בתו מיכל הנשואה לדוד, ונעץ פלטי בן ליש חרב בינו לבינה, ואמר: כל העוסק בדבר זה יידקר בחרב! (סנהדרין י"ט:), ואף על פי שלא נגע בה אז, מכל מקום היה נהנה בחוט השערה ממראית העין, והוצרך לבוא משום כך בגלגול כי הקב"ה מדקדק עם צדיקים וכו', ולזה התאזר עכשיו רבי מתיא בן חרש בגבורה וסימא את עיניו מתוך צער גדול, כדי לתקן עניין העין שזן במה שאינו שלה. והן פלטי בן ליש והן רבי מתיא בן חרש, היו ניצוצי נשמתו של יוסף הצדיק, אשר אף שעמד בניסיון אשת פוטיפר, נפל קצת בבחינת העין והוצרך לזה לבוא בתיקון.
אהבתיאהבתי
מכיר ילד בן 6-7 שיחמם אותי עירום בלילה? תביא לי את בנך לטקס התגברות על יצר המין שלי? ההילה שלי הרי מבטלת לגמרי את חובת החברה לשפוט אותי ולהוקיע ניצול ילדים, אז למה לא תקריב את שלך? מאמר כל כך כל כך………. לא ביקורתי. איזו המלצה מאכזבת.
אהבתיאהבתי
לא כל פעילות בהיסטוריה האנושית צריכה להבחן על פי הקריטריונים שעיצבו עובדות סוציאליות שהצליחו להתחתן עם בנים של עורכי דין מצפון תל אביב.
בתרבות של גנדהי היה נהוג לשרוף את האלמנה באותה מדורה יחד עם בעלה המת.
האם זה הופך את מעשיו של גנדהי לפחות בלתי נסבלים?
לא ממש, אבל עדיין בחינה אמיתית מחייבת גם פרספקטיבה היסטורית מינימלית.
אהבתיאהבתי
מסכים, לא רק זה אלא שגם תומר לא מצדיק את מעשיו של גנדהי, מתגובה שלו למטה יותר:
"לא הצדקתי מעשים בניגוד למוסר על ידי אנשים "מיוחדים". אמרתי שאין להתפלא על כך שביוגרפיה של כאלה תחשוף מעשים בניגוד לנורמות."
וגם, האם כל בחינה שלנו של ההיסטוריה צריכה להיות ביקורתית? אני לא מבין את התלונה על כך שהפוסט לא ביקורתי, איך נבין תופעה אם רק נבקר אותה ונעמוד אליה מנגד?
אהבתיאהבתי
אישית הרושם שלי הוא שגנדהי לא עשה משהו בניגוד להבנות שהיו לו לגבי הדרך הרוחנית שלו או היוגה. כן יש חפצון וניצול בעייתי של נשים, אבל לדעתי הוא צמח בתרבות שבה הוא לא ראה את הבעיות בזה, אז זה לא ה"צד האפל" שלו, אלא פעילות מתוך בורות לטעמי.
ישר כוח, פוסט מאוד "הארד קור" החומר הישן בבלוג.
ומזל טוב על המשפט!
אהבתיאהבתי
גנדהי:
I believed in a woman's perfect equality with man. My wife was 'inferior' when she was the instrument of my lust. She ceased to be that when she lay with me naked as my sister. If she and I were not lustfully agitated in our minds and bodies, the contact raised both of us …I do hope you will acquit me of having any lustful designs upon women or girls who have been naked with me
אהבתיאהבתי
בספרו של דוסטויבסקי "החטא וענשו" הגיבור, רסקולניקוב, כותב מאמר בעיתון שבו הוא מחווה את דעתו על אנשים "מיוחדים" שיש להם הזכות לחרוג מהחוקים. החוקר המשטרתי בספר (שכחתי את שמו) דן עם רסקולניקוב ארוכות במאמר הזה. לדעתי האפולוגיה שלך על גנדי כאן מזכירה מאד את התזה של רסקולניקוב. שוה השוואה.
אהבתיאהבתי
אני רק רוצה להדגיש: לא הצדקתי מעשים בניגוד למוסר על ידי אנשים "מיוחדים". אמרתי שאין להתפלא על כך שביוגרפיה של כאלה תחשוף מעשים בניגוד לנורמות. שים לב להבדלים הגדולים בין זה לבין מה שאומר רסקולניקוב.
אהבתיאהבתי
גם רסקולניקוב לא "הצדיק" במובן בו אתה מדבר עליו.
בכללי לא התכוונתי להסיק מהדמיון שמצאתי בין מה שכתבת לבין הקטע הנדון בספר כי אתה לא מוסרי או תומך במעשים כאלו, אלא רק להעיר על הדמיון שתפס את עיני.
אגב, במרוצת הזמן שמתי לב שאנשים יכולים להשלים הרבה יותר בקלות עם תיאוריות מסוג זה כשהן עוסקות באלו הרחוקים מאתנו במרחב ובזמן. בישיבות שומעים לא מעט תפיסות בנוסח של "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" ואמירות על אנשים גדולים שנכשלים בדברים גדולים עם דוגמאות מדוד המלך וכיוצ"ב. אבל ביום שבו תופסים רב נואף או גונב וכו', גם אנשים שהעריכו אותו מאד לא יתפסו את מעשיו בדרך הזו אלא יגידו שהוא רשע וצריך להתרחק ממנו או יכחישו את המיוחס לו.
תרשה לי לנחש שאם היו מגלים מחר על רב ידוע בישראל (או אפילו על גורו ידוע ומוערך על ידיך) את אותן העובדות שמיחסים כאן לגנדי, לא היית כותב את האפולוגיה הזו.
אהבתיאהבתי
שלום תומר
ביקור ראשון שלי..
נהדר כאן..
תודות
אהבתיאהבתי
http://replay.waybackmachine.org/20090226171138/http://history.eserver.org/ghandi-nobody-knows.txt
תומר, אולי זה יעניין אותך (ואולי יעצבן). המאמר מ- 83'
הקישור הוא מאתר של פרופסור אמריקאי מכובד שדווקא "מעריץ את חייו של גנדהי" (http://pajamasmedia.com/victordavishanson/).
אהבתיאהבתי
דני,
תודה, אבל שים לב שהפנתי את הקוראים בדיוק למאמר הזה בנספח לרשימה…
אהבתיאהבתי
אופס
:<
אהבתיאהבתי
תומר, המאמר יפה מאוד.
נדמה לי שההקבלה המתבקשת היא בין גהנדי למשה. גם הוא איש ששינה והיה משונה. משפחתו סבלה מזה רבות (ציפורה משולחת חזרה לאביה, ילדיו אינם מוזכרים וניתן להניח שדמות האב שלהם הייתה חסרה).
אהבתיאהבתי