הירצה ראמה באלפי קוקוסים, ברבבות נחלי-שמן?

לא מכבר כתבתי על גנדהי, והנה אתמול נחל ניצחון חשוב ממשיך עכשווי של דרכו. כותרות העיתונים ההודים עסקו אתמול כולן רק בו, ב- Anna Hazare, מהארשטרי בן 72 שכבר כמה עשורים פועל כאקטיביסט חברתי מהז'אנר ההודי (בערך המפורט שלו בויקיפדיה אפשר לקרוא על מאבקיו הקודמים, ועל הפרסים השונים שקיבל). אתמול בבוקר הוא סיים עוד מאבק מוצלח, לא לפני ששבת רעב במשך 96 שעות. מאבקו היה למען תיקון (דהיינו, הקשחת) חוק מסויים כנגד שחיתות, שמתגבש בימים אלה בהודו אחרי שכמה וכמה פרשיות שחיתות מכוערות במיוחד נחשפו שם בחודשים האחרונים. מאות שבתו רעב יחד איתו, אך אין ספק שהוא הכוכב הבלתי מעורער של המאבק הזה, כמו גם מאבקים אחרים. למעשה אפילו כוכבי בוליווד שונים הביעו את תמיכתם בו.

כמובן, הבוליוודים עשו כן כדי להראות שהם לא "מנותקים מהעם" (ה-Times of India מדגיש את תמיכת ההמונים בהזארה), אם כי הזארה מטיף לחיים שונים לחלוטין מחייהם. וכאן העניין האמיתי, שכן כמיטב המסורת הגנדהיאנית הזארה הוא פעיל חברתי דתי מאוד. אני לא מכיר אותו מספיק, אבל על פי נאום הניצחון שלו אפשר לסמן את האתוס שמניע אותו: חיי דלות וצניעות, הקרבה עצמית למען הכלל, מאבק למען השכבות החלשות ומה שאפשר לכנות "מוסר הנביאים" הישן והטוב. הנה כמה ציטוטים מהנאום שלו אתמול, עם נצחונו האחרון:

אני חי בחדר של 8X10 בתוך מקדש. יש לי מיטה לישון עליה וצלחת לאכול ממנה. ועדיין, אנשים תומכים בי. […] העניין כאן אינו אנה הזארה. אולי יאמרו אנשים שאני עושה את זה למען עצמי. אני פיקחתי על תוכניות ששוות מיליוני רופי, אבל מעולם לא היה לי חשבון בנק משל עצמי. קיבלתי פרס על סך 2.5 מיליון רופי, ותרמתי הכל לעמותה, למען עזרה לנישואי נשים עניות [יענו, 'הכנסת כלה' – ת.פ.]. אני לא קיבלתי מזה דבר. כל קארמה שאתה עמל בה בחייך היא כמו פולחן לאל. זה הפולחן שלי. ראיתי אנשים שמבלים חצי שעה במקדשים. זה טוב, אבל הם גם מבלים שעה בתפיסת אדמתם של אחרים. […] אני עובד את האל שעבד סוואמי ויווקאננדה. אל אשר עבודתו היא השירות לזולת, למדוכאים ולנזקקים.

"קארמה" כאן היא במובן "מעשה", שהוא המובן הראשוני של המילה. הפעולות שלנו בעולם, אומר הזארה, הן הפולחן שלנו לאל; הפעולות הן הקורבנות שאנחנו מקריבים, אנו נותנים אותם כמנחה לאל מפני שאנחנו עושים אותן בצורה נטולת-אגו, ללא אינטרס וללא צפייה. כל זה המשך ישיר להטפות של גנדהי, וזאת בעקבות הבהאגווד גיטה, שבה בעצם הוצאה להמונים אופציה פשוטה לעבוד את האל דרך מעשיהם. הוא מזכיר בדבריו עוד אושיה הינדית מודרנית, ותיקה מגנדהי, והיא סוואמי ויווקאננדה, שתרם לזקיפות הקומה ההינדית בתחילת המאה העשרים והיה מראשוני המייצאים של היוגה למערב, ושהקים תנועה חברתית גדולה שמבוססת על נזירים הינדים שפועלים בשם האל.

וכמה שדבריו מזכירים גם את דברי נביאי ישראל השונים כנגד נטייתם של העבריים לעשוק את העניים ומיד לרוץ אל המקדש ולהקריב קורבנות לאלוהיהם! האין לנו כאן מעין נביא מודרני, שבשם האל לוחם למען החלכאים? ואפשר להרחיב את השאלה ולשאול, האם הדת היא גורם הכרחי כיום במאבקים חברתיים, כאתר בחברה ההיפר-קפיטליסטית שעדיין לא קיבל על עצמו בהכנעה את מערך הערכים הניאו-ליברלי? לא הניצול הציני של הדת על חשבון החלשים כמו בתנועת ש"ס, וכמובן לא כהפנמה המלאה של הקפיטליזם הגלובלי כמו בחלקים גדולים של הניו-אייג', אלא הדת כמקור סמכות אלטרנטיבי לכוחות השוק הצודקים תמיד, כדרישה לאידיאלים שאינם האקזיט המולטי-מיליונרי, כמחסן של ערכים ישנים ומוזרים כמו ענווה, דאגה לחלש והקרבה עצמית אותם אפשר לשלוף בעת צרה.

בתוככי החברה החרדית כיום ניתן למצוא כוכים שהקפיטליזם פסח עליהם, כל מני גמ"חים ואתוסים של לימוד תוך ויתור על נוחות ותהילה. אבל החרדים מתעניינים רק בעצמם, וקשה להאמין שמהם תבוא בשורה חברתית. לכן מבחינת היהדות אפשר לחפש משהו כמו הרגישות החברתית של חלקים מיהדות ארה"ב, או כמו "במעגלי צדק", או כמו הגרעינים הסרוגים בעיירות הפיתוח. הגם שניתן לשאול האם היהדות הדתית כיום היא קולקטיביסטית מדי בכדי להצמיח מתוכה נביאים בודדים, ומסוגלת רק לייצר תנועות וארגונים. בינתיים ההמונים בהודו חגגו את הניצחון ברחובות.

אלוהים לא מרגיש כל כך טוב

בעוד אני קורא בעיתונים ההודיים על הזארה, נתקלתי בסיפור על סאתיה סאי באבא, אחד הקדושים הידועים והפופולרים בהודו. באבא נחשב על ידי חסידיו לאלוהים (כפשוטו). חסידיו מונים מעל חמישה מיליון מאמינים אדוקים, והוא מפעיל מרכזים ב-166 מדינות מסביב לגלובוס, וזה כמובן הרבה מאוד. מצד שני, הוא כנראה היה פדופיל אקטיבי, וזה כמובן רע מאוד. ויש לציין בהקשר לדברינו לעיל שסאי באבא הפנה חלקים לא קטנים מהונו לבניית תשתיות, בתי ספר ובתי חולים בקרב הכפרים העניים של הודו, ובאופן כללי מטיף בצורה מודגשת לעזרה לחלשים כחלק מהדרך הרוחנית.

בכל מקרה, סאי באבא מאושפז כבר 13 יום בבית חולים הודי. מצבו יציב, אבל הוא סובל מקריסת מערכות – לא משהו שהיית מצפה שיקרה לאלוהים. סאי באבא כיום בן 85, והוא התנבא שיחיה עד גיל 96, כך שהוא אמור להחזיק מעמד אם הוא לא רוצה לאכזב קשות את מאמיניו.

כאן טוען חסיד פולני של האיש ש"באבא הוא אלוהים – זה רק זמני", אבל האם אלהים אמור להיות חולה, אפילו זמנית? השאלה המעניינת כאן היא מה יהיה העיקרון התיאולוגי שיתרץ את חולשתו (או מותו) של הגורו: האם הוא נשא על עצמו את סבלנו ישו-סטייל? אולי זה 'מבחן', והוא רצה לבדוק את חוסן אמונתם של חסידיו? אולי 'ירד לצורך עליה' וביצע תיקון (קארמטי) בשורש החולי האוניברסלי?

נראה שכל התשובות לא נכונות, וכאן נוכל להתמוגג מתיאודיציה מקורית. בעבר סאי באבא היה כבר בבית חולים והתבטא בעניין: ב-2003 הוא טען שכל נסיגה בבריאותו היא רק זמנית, ולכן אין מה לדאוג; ב-2005 הוא טען שהוא "עבר את כל הסבל הזה כדי להדגים שאל לאיש 'להאחז' בגופו", וש"הגוף אינו שלי" ולכן אין מה לדאוג לו (לגוף). דהיינו באבא מציג כאן אנתרופולוגיה דואליסטית בה הוא עצמו אינו הגוף, והבנתו המלאה שאכן כך מאפשרת לו להתמודד עם כאב, ומקדמת גם את הבנתם של חסידיו שאין להתייחס ברצינות-יתר לגוף הגשמי. כלומר מחלת הגורו כשיעור לתלמידיו – ייתכן שזו תהיה הגרסה הרשמית.

אולם קשה לראות איך היא תעבוד במקרה של מוות, שגם יסתור את נבואתו של באבא עצמו כאמור. כרגע האשרם מבטיח שבאבא יתן דארשן, כלומר יראה למעריציו, ב-12 לאפריל, וזה יהיה המבחן הראשון להתאוששותו, או לאמונתם של החסידים. בכל מקרה ראו כאן לרשימת אנשי הניהול שיקחו את מפעליו העצומים, שמוערכים ביותר מעשרה מיליארד דולר, לידיהם אם האל החי יחליט לוותר על שירותיו הנאמנים של גופו.