רבן גמליאל קבע כי "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור" – וקביעתו תמיד הילכה עלי קסמים. נדמה לי שלא בכדי, שהרי היא מוסרת לנו מעין נוסחת קסם: אמרו שלוש מילים, וצאו ידי חובה. נכון, אולי צריך לעשות עוד כמה דברים אחרים, אבל בלי אותן מילים אי אפשר, זה בטוח. בלי למלמל את ההברות הללו – שימו לב: לא צריך להבין מה משמעותן – פסח הוא לא פסח, ומן הסתם מצה אינה מצה ומרור אינו מרור.
במסגרת לימודי את דתות המזרח מצאתי מעין מקבילה שהיא גם תמונת נגטיב לשילוש הקדוש הזה. בזרם הבודהיסטי הפופולרי מאוד של ה- Pure Land נהוג להגות את שמו של אמיטבה (Amitābha), בודהה רב עוצמה, חסד וחמלה, היושב בארץ שלווה וטובה. אמיטאבה מזמין את כולנו להיוולד בגלגולנו הבא בארצו הטהורה. כרטיס הכניסה הוא זול מאוד: עלינו פשוט לומר "נָאמוֹ אמיטאבה" (מעין "הלל לאמיטבה") שלוש פעמים רצוף. זה הכל.
פלא שזהו אחד הזרמים הפופולריים ביותר בקרב הבודהיסטים? חסל סדר ישיבה במדיטציות ולימוד סוטרות, גם לא צריך להזהר כל החיים לא לצבור קארמה רעה. הגאולה מעולם לא היתה קלה יותר: נָאמוֹ אמיטאבה, נָאמוֹ אמיטאבה, נָאמוֹ אמיטאבה.
הגאולה שמציע אמיטאבה דומה לזו שמציע רבן גמליאל בכך שהיא כוללת מלמול חסר עומק של מילים. אבל היא שונה ממנה בשני אופנים: מילותיו של רבן גמליאל מלמדות על העבר, ומזכירות גאולה שהיתה. מילותיו של אמיטאבה מצביעות אל העתיד, ומזכות אותנו בישועה בעולם הבא. ואכן, כמו מיקרוקוסמוס של נקודת מחלוקת מרכזית בין היהדות לבודהיזם, רבן גמליאל לא מסכים עם אמיטאבה בדיוק על זה: עבור הראשון ההיסטוריה חשובה, ויש לעשות הכל כדי לזכרה. עבור השני ההיסטוריה היא עול, ויש לעשות הכל כדי להסירה. בשביל רבן גמליאל הגאולה היא בהיסטוריה. בשביל אמיטאבה הגאולה היא מההסטוריה.
האמונה בכוחן של מילים נטועה בעמוד השדרה של היהדות – שהרי העולם נברא בדיבור – אבל נראה שבפסח היא מודגשת ביתר שאת. כך, למשל, אקט ביטול החמץ, המתאפשר על ידי אמירה פשוטה (של לחש ארמי). גם ההגדה, ניתן לטעון, אינה אלא לחש מאגי מורכב אשר מלמולו מבטיח לנו כניסה למרחב גאול של זיכרון ונצח. בקשר לעניין ביטול החמץ כתבתי לפני שלוש שנים בבלוג של אורן צור, בהקשר לרשימה שהוא כתב על העניין. על ההגדה כולה כלחש מאגי, כלומר על חשיבותה של הגדת ההגדה ולא סיפורה, כתבתי בימים אלה לאתר הזמנה לפיוט.
לולאת האל 
שתי הערות על הבוקר:
– אמנם היהדות אוהבת מילים, אבל ההודים אוהבים צלילים. זה הבדל גדול. ההכרה בתדר שהוא מעבר למשמעות אומנם מהדהדת באמירה של רבן גמליאל אבל היהדות ככלל מעדיפה טקסטים מסבירים בזמן שהתרבות ההודית קדשה ממש שנון בע"פ נטול הבנה עד שהגענו למצב המרתק של ימינו שבו טקסטים מקודשים ממשיכים לעבור מדור לדור בשמיעה, בלי שנשאר מישהו שיכול להבין אותם. זה לא אומר שאין ביהדות שינון ושאין בהודו באור, אבל זה כמעט ראי.
– יש משהו מוזר בעיני הלומר שהיהדות מתעסקת בשימור ההיסטוריה. לא בקאע העובדתי, אלא בצורת המחשבה: בתפיסת הזמן הוצב ארוע בריאה מכונן (יציאת מצרים) וממנגד ארוע קץ ימים מיוחל (משיח) וכל מה שבטווח, כל מה שהוא היסטוריה, נמחק. היהדות חיה מעל ההיסטוריה (במובן שהציונות התכוונה "לחזור להיסטוריה"). הבודהיזם דוקא חי בתוך ההיסטוריה, בתוף ההוויה, אבל הוא כמובן מנסה להתשחרר מההסיטוריה כתפיסה אנושית מסתירת מציאות.
אהבתיאהבתי
אורי,
לגבי השינון והמובן – נכון, אבל טענתי היא שההגדה של פסח היא מקרה קיצוני של שינון ולא של מובן.
לגבי ההיסטוריה, צריך כמובן להגדיר מהי היסטוריה. אבל ברור שהזיכרון ההיסטוריה משמעותי בצורה בלתי רגילה ליהדות, וכמו כן הציפייה לעתיד הטוב. בזמרח תפיסת הזמן היא לרוב מעגלית, וממילא השינויים המתרחשים בו לא רלוונטים לגאולה, שהיא דווקא יציאה אל מחוץ לעולם התופעות.
ושכחתי לציין שהתמונה היא של הבודהה אמיטאבה.
ועוד כדאי לציין שבאתר הזמנה לפיוט ניתן למצוא גם מאמרים לפסח של שי זרחי, חנה פתיה, מתי שמואלוף, אהוד בנאי ואחרים.
אהבתיאהבתי
הרי הציונות מוגדרת (גם) כחזרתם של היהודים להיסטוריה. לכן אני מעז לומר שהיהדות לא עוסקת בהיסטוריה. היא כמובן עוסקת בזכרון אבל לא במובנו ההיסטורי אלא במובנו התודעתי והיא מרתקת במובן הזה, של שימור הזכרון. אבל זה לא יכול להקרא בעיני היסטוריה.
העניין לגבי השינון הוא (א) שאין ביהדות משמעות לפיסיות של הצליל, כלומר לתדר, שבתרבות ההודית יש לו מקום ולכן אתה יכול לומר צלילים כדי להתרפא, למשל, ו(ב) היהדות טורחת המון על פרשנויות. שוב – גם בתרבות ההודית יש המון פרשנות, אבל בסופו של דבר זה לא באמת חשוב. אני לא בטוח שרבן גמליאל לא קיווה שהמשננים את שלוש המנטרות (…) שלו לא ישאלו אחר כל שאלות, ויחפשו פרשנויות. אחרי הכל – הוא חלק ממפעל פרשנות שאין כמוהו בהיסטוריה של המחשבה.
אהבתיאהבתי
תיקון טעות סופר קטנה על הבוקר:
ראיתי שבינתיים תיקנת את "המצא" הראשון שבתחילת המאמר, אך עדיין נותרה "מצא" במילה ה-6 לפני סיום הפיסקה ראשונה.
ובקיצור, צריך להיות – פסח הוא לא פסח, ומן הסתם מ-צ-ה אינה מצה ומרור אינו מרור.
כדאי לתקן ולהסיר מכאן הערה זו שלי.
תודה על עוד פוסט משובח, ויום טוב
אהבתיאהבתי
כן, תודה, כמה מביך.
ונשאיר ההערה, אם זה בסדר.
אהבתיאהבתי
תומר,
דברים מעניינים – אני כבר קורא כמה זמן את הבלוג ובתור אדם שהמזרח הוא לו ארץ מסתורית אתה מהווה מקור ידע נהדר.
אך רק הערה אחת: אלוהים ברא את העולם ב"אמירה". עד כמה שהצלחתי להבין, אמירה נבדלת מדיבור בכך שדיבור הוא עשייה (מילולית) בעלת מטרה, בעוד שאמירה היא עניין סתם (לא שמכאן העולם נברא "סתם" – אך הוא נברא כשהמטרה עדיין לא נגלתה).
פסח שמח,
ז'נבה.
אהבתיאהבתי
מי אמר ש"אמר" זה מלמול חסר משמעות? ההיפך. יציאת מצרים היא השחרור מהפה הרע (אגו, תודעה כוזבת או נכון יותר לא מפותחת) לפה הסח (מילים ככוח יצירה בורא), בחינת סוף מעשה (עולם העשייה) במחשבה תחילה (אין-סוף-אצילות). ולגבי נקודות הקצה שהזכיר אורי – העומקים הם ללא סוף: "עשר ספירות בלי מה מדתן עשר שאין להן סוף" (ספר יצירה פ"א מ"ה).
אהבתיאהבתי
ז'נבה וחגי,
שימו לב שאתם מציגים פרשנויות מסויימות לעניין, ששונות מהפרשנות שאני מציג, ובמקרה הזה גם לא ממש מדברות איתה.
אהבתיאהבתי
והדבר הכי מדהים שלמדתי מכל זה הוא שמצה אפשר לכתוב גם עם א'.
אהבתיאהבתי
כת הארץ הטהורה הייתה בעיני תמיד מין תנועה המונית (תרתי משמע) יפנית , שהיה לה מזל שאושו לא שמע עליה.
יתרה מזאת , היא היוותה פטיש מושלם להכות בו את הקנאים של כת גוואנקה, וגילויים יאפים אטחרים של הפאסאודו בודהיזם.
סדר פסח בעיני הוא קו פרשת המים בין היהדות לבין דתות מזרח , כיוון שהמזרח הבודהיסטי הינו נקודתי ועכשווי , ביהדות תמיד יש עוד למה לצפות.
"בשנה הבאה בני חורין" , "בשנה הבאה בירושלים הבנויה".
כשם שהבודהיזם מתיישב לו למדיטציה בכל רגע נתון , כך היהדות רודפת אחרי קו אופק דימיוני שתמיד הולך ומתרחק.
מכיוון שכך היא מרבה לחדש את עצמה ולהמציא את עצמה מחדש תוך כדי תנועה.
בין "פסח מצה ומרור" של רבן גמליאל בתקופה ההלניסטית, לבין "דיבור הוא מעט המחזיק את המרובה , כשם שהשתיקה היא מעט המחזיק את המרובה" של לוי יצחק בנדר ב1984 ,מחבר קו ישר, קו של מתח גבוה .
חוץ מזה בדת היהודית תמיד משהו חדש מתבשל , אולי בגלל זה מתעסקים בה כל כך הרבה באוכל.
אהבתיאהבתי
יש ממד פשטני בפיורלנד בודהיזם ובהבטחת הגאולה דרך החזרה על שם הבודהה, אבל יש בו גם ממד של עומק רב. נמו אמיטהבה, או נמו אמידה בו, במסורת היפאנית, פירושם, פחות או יותר, אני אדם פשוט ואני קורא לאור החמלה האינסופי לשרות עלי ואני מודה לאור האינסופי על החסד שהוא מעניק לי. המאמין חוזר על המלים האלה בכל פעולה שהוא עושה וזוהי תזכורת יומיומית לשני מרכיבים חשובים: 1. היותו, היות כולנו, אנשים פשוטים הזקוקים לטיפת חמלה גם אם אינם מוארים או מסוגלים להגיע לתובנה קוגנטיווית עמוקה ואף נתונים לכישלונות בשליטה על תשוקותיהם, 2. שהחסד מתקיים כל הזמן לצד הדוקהה (במים שאנחנו שותים, בבלוגים שאנחנו קוראים). הארץ הזכה, משמע לאו דווקא לידה מחדש מחוץ להיסטוריה, אלא הסבת תשומת הלב כאן ועכשיו אל החסד.
וכמובן, בודהיסטים של פיורלנד קוראים סוטרות ועושים מדיטציה (בעיקר מדיטציה בשירה, צ'נטינג), אבל המסורת מציעה לאלה שאינם פנויים או מסוגלים לכך דרך נוספת, קלה יותר, עממית אכן, לא אליטיסטית, למצוא מרפא בבודהיזם.
אהבתיאהבתי
"רבן גמליאל קבע כי "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור" – וקביעתו תמיד הילכה עלי קסמים. נדמה לי שלא בכדי, שהרי היא מוסרת לנו מעין נוסחת קסם: אמרו שלוש מילים, וצאו ידי חובה. נכון, אולי צריך לעשות עוד כמה דברים אחרים, אבל בלי אותן מילים אי אפשר, זה בטוח. "
מאחר ואתה מודע לגמרי למשמעות של "תנאי הכרחי אך בלתי מספיק", הרי ידוע לך כי המשפט "אמרו שלש מלים וצאו ידי חובה" – אינו נכון.
אז למה להשאיר אותו?
אהבתיאהבתי
אמנם רבן גמליאל נותן לנו נוסחה מתומצתת לזיכרון ההיסטוריה, אבל ההגדה, ושאר זכרונות היסטוריים של היהדות אינם עומדים בפני עצמם. הם בדרך כלל משמשים לנו כלקח. המטרה אינה זיכרון כשלעצמו. המטרה היא חיי המעשה, שלומדים מהזיכרון. (למשל – למה לזכור את סיפור הבריאה? כדי לזכור שחביב אדם שנברא בצלם, ועוד תירוצים רלוונטיים במדרשים). רבן גמליאל הוא חלק אחד מתוך שלל מסרים, אבל אני חושב שרוב ההוגים מסכימים שהבסיס של ההגדה הוא דווקא "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", שזה הבסיס של "והגדת לבנך ביום ההוא". כלומר לא עבר ולא עתיד אלא הווה רלוונטי.
אהבתיאהבתי
"הרי היא מוסרת לנו מעין נוסחת קסם: אמרו שלוש מילים, וצאו ידי חובה".
אני די בספק אם זו כוונת המשורר. להבנתי, מדובר במין מתכון לדעת מתי קיימת את מצוות ה"והגדת". אם במהלך הסדר, בכל הדיאלוגים השונים שלוו את סיפור יציאת מצרים נאמרו שלושת המילים הללו, הרי שאליבא דרבי מאיר, קיימת את מצוות "והגדת". ואני מחדד, לא מדובר בהקראת מנטרה, אלא האם נאמרו שלושת המלים הללו במהלך הערב.
התפיסה בה מספיק להגיד שלוש מלים אלה ולצאת כידי חובה, היא לדעתי הבעייה העיקרית במעבר מדת של מצוות ומעשים לדת של טקסטים ומלים. עצם רעיון ההגדה הוא מייצג נאמן של הדבר, שהרי אם לוקח האב את בניו ומספר להם על יציאת מצרים, בלי כל הקשקשת בארמית שאפילו הוא לא מבין ונוסחאות החישוב ההזויות של מכות וכו', הרי שקיים את המצווה. ההגדה נוצרה כדי לפשט (streamline) את התהליך, כספר עזר. איךשהוא בדרך הפך האמצעי למטרה, קריאת ההגדה הפכה למצווה ואמירת המילים הפכו למנטרה חסרת תוכן.
הדבר דומה להפרשת מעשר וזריקתו לפח, להמצאת גוי של שבת ושאר דוגמאות בהן ההלכה עיבדה (ואיבדה) את המשמעות האמיתית של המצווה והחליפה אותה בטקס, באמירת מנטרות.
אהבתיאהבתי
הופה, רבן גמליאל, לא רבי מאיר, ניחא.
אהבתיאהבתי
רבותי, כולכם אומרים דברי טעם. אני עצמי גם לא טוען שאני פותר את התעלומה. אני מגיש כאן הצעה לסדר, זה הכל. אבל האם מישהו מהמתעקשים על הנראטיב הסיפורי יכול להסביר: איך זה שההגדה עצמה לא מספרת את סיפור יציאת מצריים? איך זה שיש לנו שם מדרשים, שירים, ורשימות למיניהן, אבל את הסיפור העסיסי עצמו אין?
אהבתיאהבתי
הרב דוב זינגר (בית מדרש להתחדשות) מתייחס לכך במסגרת לימוד ועיון בהגדה של פסח
http://www.lifnim.co.il/content.asp?pageid=117
ציטוט
"האם בהגדה יש סיפור על יציאת מצרים או סיפור ביציאת מצרים? מה ההבדל? הפסוקים מספר שמות הם פסוקים שמתארים את ההתרחשות. יש בהם מימד היסטורי. הפסוקים מספר דברים הם התייחסות להתרחשות המקורית בספר שמות. בהגדה יש דרשה של הפסוקים מספר דברים. הפסוקים הללו הם הדרשה הראשונה על הסיפור המקורי מספר שמות – שמסופרת בגוף ראשון. מישהו שמדבר בשם עצמו ("ארמי אובד אבי…") מול הקב"ה את סיפור יציאת מצרים. הדובר בספר דברים לא נמצא בתודעה היסטורית. הוא מדבר בשם עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים. הוא בתודעה קיומית – והתוצאה שלה היא הודאה. בתורה עצמה יש פסוקים שהם מדרש (הפסוקים בדברים) – ואותם אנחנו חוזרים ודורשים. התוצאה של העובדה שאני רואה את עצמי כאילו אני יצאתי ממצרים היא אמירת הלל והודאה: "לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל… לאבותינו ולנו".
ההגדה – דרשה.הגדה של פסח איננה סיפור על… איננה תיאור היסטורי. בו בזמן, היא קשורה לפסוקים. מהי דרשה? דרשה היא לקחת פסוקים ולפתוח פתח אישי להבנת הסיפור. יש כאן דרך להיות בעבר ובהווה בו זמנית. בדרשה שבהגדה אנחנו מביאים פסוקים מספר דברים, ודרכם נדרשים לעצור ולדרוש – כל מילה ומילה בפני עצמה. שוהים ליד כל מילה בפסוקים: מה הכוונה כאן? איך זה היה נראה? המטרה בדרשה היא לשהות ולראות מה בעצם כתוב בפסוקים. דרשת הפסוקים מעוררת שאלות: "מה הכוונה במילה עברה"? היא דורשת מאיתנו לפרט איך נראית מכת דם? איך יש בה 4 מכות? איפה רואים בה חרון? זעם? הדרשה מובילה אותנו לתוך המילים והופכת אותן לתמונות. הדרשה של סיפור יציאת מצרים בנויה בקומות: קומה ראשונה: הסיפור עצמו. קומה שנייה: דרשה אישית חיה. בתמונות. מה היה שם? איך זה היה נראה? בקומה הזו יש ערבוב בין עבר (הסיפור עצמו) להווה (אני). מתערבב המקום האישי שלי היום עם הסיפור ההיסטורי. "ונצעק" – איך נשמעו הצעקות של בני ישראל? איך אני צועק? איך זה נשמע? בקומה שלישית: נוצרת ציפייה לעתיד.
ההגדה איננה תורה שבכתב. היא הדרכה מעשית לאופן בו דורשים את העובדות, את העבר, את החיים. היא הדרכה לאיך מספרים סיפור. דרשה דורשת מהפסוקים רלוונטיות. היא קוראת לנו לספר אותן. לגעת בהן באופן אישי. הכניסה לתוך הסיפור באופן אישי מערבבת ומטשטשת את הגבולות בין התורה לביני. בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. הסיפור בלשון הווה מבלבלת עבר-עתיד-הווה. משום כך, הסיפורים צפים גם בלי הנחיה של סדנא. הערבוב משמיט את האחיזה ב"אני". זה מה שקורה בדרשנות אמיתית של "בית מדרש". נוסח הברכה "לפיכך אנחנו חייבים" מכיל את הרעיון הזה: כיוון שנכנסנו לתוך הסיפור לגמרי, אנחנו גם מודים ומשבחים – כמו הדובר בספר דברים. לשון הברכה גם גולש לעתיד: "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים". הגלישה והערבוב מובילים גם לציפייה לעתיד.
תפילה. לנסות להעביר את זה למעשה. איך זה יכול להיראות בתוך משפחה? זה תלוי בהצלחה להתכוון לתודעה כזו של "התרחשות". משפחה יושבת ונכנסת לתוך רגשות של עבדות. היא עוברת חוויה של נפילה וקימה. של מעבר משעבוד לשחרור. המעבר הקיומי הזה מוליד את העתיד, את הגאולה העתידית שלנו. זה תהליך ממשי של ציפייה לכוס החמישית, לכניסה לתוך הברכה של גאולה. סה"כ הבתים שעוברים את התהליך הזה – בונה את הגעגוע ואת הקומה הבאה לקראת גאולה.
אהבתיאהבתי
לדעתי, ואני לא זוכר מי אמר את זה, שהדת היום לא ממש מתה על התנ"ך. והסיפור עצמו לא רלוונטי כמו פירוט הטקסים והמצוות.
אהבתיאהבתי
כי סיפור יציאת מצריים מוכר היטב לאדם הדתי. הוא שומע אותו בבית כנסת כל שנה, כל החיים. למה לחזור על ספר שמות? בא נפרש את ספר שמות בדרכנו. הטקסט בעולם הדתי שבו נכתבה ועוצבה ההגדה יודע את סיפור יציאת מצריים בע"פ. זה זורם לו בדם ובתת מודע. זו אגב בדיוק הסיבה שבהגשות הקיבוציות הוחסר הסיפור – כי אנחנו בכבר לא קוראים בחומש.
אהבתיאהבתי
דברי רבן גמליאל, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, לקוחים ממשנה במסכת פסחים ופירש רבי עובדיה מברטנורא: שלא פירש טעמן של שלשה דברים הללו. כתב דון יצחק אברבנאל שמצוה לספר ביציאת מצרים, ורבן גמליאל ביאר מהם הדברים שחובה לזכרם בליל הסדר והם: פסח, מצה ומרור, כי אע"פ שיאכל הפסח המצה והמרור, לא יצא ידי חובתו מבלי שיספר עניניהם בפה; וציוה רבן גמליאל שידרוש אותם כדרך השואל והמשיב, שכל אחד מישראל ישאל "על שום מה" בכל אחד משלושת הדברים האלה, וישיב עם הטעם והסיבה למה ציוה הקב"ה בהם, ומי שאמר כבר יצא ידי חובתו, והמוסיף בסיפור ההגדות אשר נזכרו וזולתם הרי זה משובח.
אהבתיאהבתי
אני לא מבין את השורה האחרונה במאמר בפיוט.
"עבור העם היהודי משמעותה של הוויה כזאת, היוצאת מתוך המציאות השבלונית והחוקיות המכנית, היא כמובן אחת: גאולה."
איך יצירת קדושה קשורה לגאולה?
זו לא בהכרח המסקנה המתבקשת..
אהבתיאהבתי
הכוונה היא שהגאולה מתאפיינת בחריגה מתוך שלשלת הסיבתיות הרגילה, בשפה קבלית ביושר, ולא בעיגול, ובמישור ההיסטוריה בחריגה ניסית מחוץ להיסטוריה. קדושה, כיחוד של אתר או זמן או אדם, היא גם הוצאתו מהמחזוריות הרגילה, מהסיבתיות הרגילה. לכן זה דומה.
אהבתיאהבתי
צריך לקרוא את דברי רבן גמליאל בפני עצמם ולא להניח שהוא מסכים לדרכים בהם מפרשים אותו או למודל הרמוניסטי המוסיף את דבריו לסיפור יציאת מצריים.
רבן גמליאל מציע מודל של איך לתקן את המציאות של אין בית מקדש ואין קרבן פסח, ולכן הוא מציע להחליף את הטקס הזה במילים. ולכן בהחלט ניתן להציע כי מבחינתו זה כל הסיפור. (בדומה לתקנת התפילה שלו)
אגב בתוספתא מובא סיפור בו רבן גמליאל עוסק בהלכות הפסח בסדר ולא כעמיתיו מהמעשה המובא בהגדה של פסח העוסקים ביציאת מצריים.
ההגדה לעומת זאת מביאה מודל מורחב לדברי רבן גמליאל בו היא מפרטת פסח על שום מה וכו'.
אהבתיאהבתי
דברי רבן גמליאל במלואם מופיעים במשנה:
"רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן, פסח, מצה, ומרור. פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה, על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. מרור, על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים."
ככה שנוסח ההגדה בתקופת התנאים היה קרוב לנוסח ההגדה שלנו, רק שבמקום נוסח של שאלה ותשובה אמרו את הטעמים בנוסח של אמירה. דברי רבן גמליאל מופיעים במשנה אחרי המשנה על שאלות מה נשתנה. מובן מאליו שדבריו אומרים
שלא די באכילת פסח מצה ומרור, אלא שחייבים לומר מה טעמם.
בתוספתא יש את שתי הבריתות הבאות:
"אין מפטירין אחרי הפסח אפיקומן, כגון אגוזין, תמרים וקליות. חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה, אפילו בינו לבין בנו, אפילו בינו לבין עצמו, אפילו בינו לבין תלמידו" וראה מכילתא סוף פרשת בא.
"מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר, הגביהו מלפניהן, ונועדו והלכו להן לבית המדרש".
כתב הרה"ג ליברמן על מעשה רבי אלעזר וחכמים שבהגדה שיש לומר שהחכמים הללו לאחר שסיימו ד' כוסות האריכו בענין יציאת מצרים.
אהבתיאהבתי
הי תומר, תודה על תשובתך. אני חושב שמדובר ברעיון מקסים, אבל חייבים להודות שהוא רחמנא ליצלן ניו אייג'י כלומר מדובר באינטרפטציה שלך לכך שמדובר למעשה בגאולה. הרי גאולה (נדמה לי) לא מוזכרת בהגדה, ובטח לא שהיא מושגת כתוצאה מקיום הסדר. הרי ישנן עמדות שונות לגבי מהי הסיבה שבגללה מקיימים מצוות ופילוסופים של ימי הביניים (כמו הרמבם ואבולעפיה ואבן פקודה ובני דורם) באמת אהבו לדבר על הגאולה כמטרת היהדות, אבל באותה מידה יש עמדות כמו של ישעיהו ליבוביץ' שכמובן סבור אחרת.
הרעיון יש יצירת מרחב קדוש, שחורג מהמרחב הרגיל על ידי כוחן המאגי של המילים שנאמרות הוא באמת הבחנה מרתקת בעיני. אבל הקישור של זה לרעיון של גאולה זו כבר ספקולציה. אמנם ספקולציה מעוררת השראה, אבל עדיין ספקולציה.
אהבתיאהבתי
מבהיר, ודאי. לא הייתי אומר ניו-אייג'י דווקא, אבל זה שמה שכתבתי הוא מדרש מסויים, כלומר אינטרפרטציה כדבריך, זה לגמרי ברור מבחינתי.
אהבתיאהבתי
הגאולה בהחלט נוכחת בהגדה, אם לא למעלה מזה. "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", קל וחומר "כן ה' אלהינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו, ברוך אתה ה' גאל ישראל". כוס של אליהו ועוד. אין לך קץ מגולה מזה (:
אהבתיאהבתי
להלן פירוש ל"פסח, מצה ומרור" שמופיע ב"הגדה לעם ישראל" שההסברים שבה נכתבו בשפה כללית השווה לכל נפש ויחד עם זאת מתאימה למקורות עם ישראל:
"פסח – מקורו של שם החג מגיע מהפסיחה על הבתים של עם ישראל במצרים.
לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו "פוסחים על שתי הסעיפים" – מנסים להשיג הכל ובעצם לא משיגים דבר. זה קורה לנו בעיקר כאשר אין לנו עמדה מוצקה, כאשר המטרה והחזון אינם ברורים לנו.
כאשר האידאל ברור לנו ואנחנו חיים אותו, המציאות מתבררת ומתוך כך, גם ההבנה שלנו לגבי העשייה הפרטית והכללית. מכאן, שהפסיחה איננה הקפיצה מעל משהו אלא הדריכה עליו.
ביציאת מצרים הופיע האידאל בתוך המציאות של עם ישראל ובבת אחת התבררה לעם דרכו ומתוך זה הבין העם וידע מה עליו לעשות.
מהות החג והיסוד לשחרור מהעבדות של הפרט והעם הוא החיבור לאידאל הכללי ויישומו בחיים עצמם.
מצה – המצה היא התוצאה הבסיסית של הרכבת קמח ומים ללא תבלינים ואפיה במשך זמן מינימלי.
המצה מרמזת לנו על מיצוי החיים, מיצוי הפוטנציאל האישי והלאומי ועל מיצוי הזמן.
החמץ, מנגד, מרמז על ההשקעה בהתפחת הרעיון, בטעמיו, במראהו החיצוני. לפעמים ההשקעה במרכיבים שאינם עצם העניין, מובילים להחמצת הרעיון.
היחס שלו למטרות החיים האישיות והלאומיות אמור להיות מתוך רצון למצות את הפוטנציאל הטמון בנו ולא להתמכר רק ליצירת התפאורה החיצונית.
ההנחה היא שהשקעה ברעיון הערכי תביא לשיפור בעשייה עצמה ובתוצרים הממשיים והרוחניים.
האחריות המוטלת עלינו היא למצות את הפוטנציאל הרעיוני והמעשי הנמצא בכל אחד ואחת מאיתנו וכמובן – בעם ישראל כולו.
מרור – עלינו לזכור שלמרות שאנחנו עוסקים באידאלים ורעיונות נפלאים שאליהם אנחנו שואפים, המציאות הנוכחית עדיין רחוקה מהחזון.
העיסוק ברעיונות משפיע על המציאות העכשווית, אבל ישנם קשיים גדולים בדרך.
מנגד, כאשר אנחנו פוגשים בקושי או בתופעה שלילית בחיים הפרטיים או הלאומיים, עלינו להבין שהוא חלק בלתי נפרד מהדרך ומהתהליך כולו. הבנה זו תסייע לנו להמשיך להחזיק באידאל ובערכים גם במצבים קשים ומתוך כך להמשיך הלאה."
למעוניינים להוריד את ההגדה כולה, ניתן לעשות זאת דרך הקישור הבא:
יש ללחוץ כדי לגשת אל __.pdf
אהבתיאהבתי
לפני כמה שנים עשינו ערב משותף בין קהילת נאוה תהילה (החובבת צ'אנטינג של פסוקים) ומורה הודית בשם רג'י, שבאה ללמד כאן קורס בנשימות והיא גם מובילת בהאג'נים ידועה. קראנו לערב "בין הודו ליהדות". כשניגשנו להכין את המזמורים שהיא הביאהושאלנו אותה מה משמעות (ואפילו מה התרגום) המשפטים שאנחנו שרים היא ענתה: "זה לא משנה" (כמו שאורי בן דב העיר בהתחלה). אני, יהודיה שכמותי, לא יכולתי להישאר עם תשובה שכזו ולימדתי את עצמי בחסדי האינטרנט משמעותם (הנדרשת) של שאראנם גנשה,רדהה שאם וחבריהם. והאמת היא שהצלחתי למצוא משמעויות שדרשו מורים הינדואיים ברשת – והיה קשר בין המשמעויות האלה לבין המיקום בערב שהבהג'אנים ישבו בו. למשל: היא עמדה על כך שהצ'אנט של גנשה יהיה תמיד המזמור הפותח- ואמנם גנשה הוא זה המפלס נתיבים בתוך יער הבערות (ממש כמו פיל ביער אמיתי).אל המזמור של האהבה השמימית הגענו רק אחרי שריככנו את הלבבות- אבל היא לא הסכימה להגיד כלום בין מזמור למזמור. רק "pregnant silence",כדבריה. קיימנו את הערב כמה פעמים ואחרי הפעם הראשונה, ללא דיבורים, גם היא הודתה שזה לא כל כך "עובד" עם הקהל הישראלי- ובהמשך היא הסכימה שאני אצרף כוונות למזמורים שלנו ושלהם כהזדמנות ליצירת משמעות אצל המשתתפים. זה כבר עבד יותר טוב. ולעניין סדר פסח -בשבילי תמיד זה היה בעניין יצירת משמעות פנימית עבודי ועבור המסובין. לפני כמה שנים עזרתי לאישי שיחיה לכתוב פירוש המתאר את כל שלבי ההגדה כתהליך פנימי – – קטעים מ"בין אי סדר לסדר"אפשר לקרוא כאן http://www.navatehila.org/35897/Passover_kavvanot
אבל השנה אנחנו עושים סדר עם הורי- אבא שלי מעדיף שלא נאריך במגיד (בשיטה האהובה עלינו זה לוקח שעות)- והרעיון שלך, תומר, להתיחחס להגדה כמנטרה יכול להיות פתרון, לפחות עבורי…
אהבתיאהבתי
ההבדלה בין נקודות המבט (קדימה ואחורה) נחמדה ואף משכנעת כמודל, אך אני חושש שהאנלוגיה בנוגע לחשיבות השפה חוטאת לעיקר. גם אם ביהדות נוכל לעגן את החשיבות המנטרית של ההיגדים במהותם וללא קשר לפשרם, למשל תוך תלות קבלית בסיפור הבריאה, חשוב לזכור שהיחס הבודהיסטי כלפי השפה איננו נייטרלי או ניתן לפרשנויות, אלא שלילי במפורש. פפנצ'ה, שתיקת הבודהה, כמעט כל התייחסות זנית לדיבור – ריבוי המנטרות הטנטריסטיות שנכנסו לתוך הבודהיזם אינן רק בגדר השפעות זרות כמקובל בכל דת חיה, אלא פניה בוטה כנגד הפילוסופיה העומדת ביסודו (מה שאינו כך במקרה היהודי, למשל); כמובן שאין הדבר יעמוד לרועץ בעבור מתרגל ארץ טהורה שמקפיד גם על קריאת הסוטרות, אך אותו היבט אחד נותר לו, ועל כך אני מתעקש, מחוץ למה שראוי שנקרא לו בודהיזם. ואגב, בהקשר זה אפשר לזהות את הדמיון דווקא בין אותו זרם בודהיסטי פופולארי ובין ההינדואיזם – גם אם לא נלך עד לבהרטריהרי ושות' – מכיוון שהשאיפה היא בראש ובראש להתגלגל מחדש בארץ הטהורה, ולא ממש להשתחרר (בפועל; כמובן שבתיאוריה מדובר בשלב ראשון בדרך אל ההארה). קצת וודי, ללא?
אהבתיאהבתי
מעניין לחשוב אם "הארץ הטהורה" היא אכן עוד "מקום" בסמסארה. הארץ הטהורה נוצרה על ידי אמיטבהה על מנת לשחרר לחלוטין את מי שמגיע אליה, לכן אני לא בטוחה שיש לה מעמד שווה לעולמות הסמסארים, אפילו לא לעולמות שמיימים מאוד.
אהבתיאהבתי
אני מסכים, ועם זאת – הארץ הטהורה היא אינה הנירוונה, השחרור, ההפסקה או איך שלא נקרא לזה – ועל כן קשה לי לראות איך נוכל שלא להתייחס אליה כאל חלק מן הסמסרה… ואם אכן כך, או אז – על אף השאיפה הבודהיסטית העקרונית לשחרור – בפועל יוצא שאנחנו מתאמנים על להגיע למקום אחר במסגרת עולם התופעות, 'ומשם כבר יהיה בסדר'. ההתמקדות היא לא בשחרור מעולם התופעות אלא בחלק מסוים בו, ולכן דומה בעיני הדבר יותר לרעיונות קדם בודהיסטיים (ואפילו קדם אופנישדיים, במקרים מסוימים).
עדות לכך שהארץ הטהורה נתפסה כמפלט מטאפיזי מן התרגול הבודהיסטי העקרוני אפשר למצוא כבר במאה השביעית שמינית, בביקורת העדינה שמעביר (או לפחות שמיוחסת ל)הווי ננג על אותם מתרגלים שלוקחים את הרעיון יותר מדי ברצינות.
אהבתיאהבתי
ההבנה שלך בשני עניינים שהזכרת מוטעית. אמנם הטעות אינה שלך בלבד, ועמישראל שותף אליה. תלמידי חכמים אמנם לא יכשלו בה, אך יש ערך ומאפיינים הראויים למחקר גם בהתנהגות הציבור, גם אם אינה משקפת את הכוונה המקורית.
בכל מקרה :
1. "פסח מצה ומרור" – אין הכוונה לשלוש מילות קסם, הכוונה שלא יוצאים ידי חובה אם לא מדברים על שלושת העניינים האלה בהרחבה בסדר הפסח, שבין יתר משמעויותיו קיים גם המימד הפדגוגי ("והגדת לבנך", "סיפור יציאת מצריים")
2. ביטול חמץ – מדובר באקט הלכתי פורמלי של הפיכת החמץ להפקר, ולא בתהליך מיסטי. ניתן לעשות הליך זה לגבי כל חפץ ברשותו של האדם, ובפסח יש חשיבות לעשותו לחמץ שברשותי. אם אין ברשותי חמץ אין צורך לעשות זאת.
כאמור – רבים מבינים את שני העניינים בצורה שגויה, וההשוואה שלך צריכה להיות (לכל היותר) בין התנהגות היהודים להודים (וסדנא דארעא חד הוא), ולא בין ההלכה היהודית המקורית לזו ההודית.
אהבתיאהבתי
תחל"ש,
אני חושש שלקחת את מילותי ביתר רצינות. אני לא באמת חושב ש"פסח מצה ומרור" הן מילות קסם, אלא חושב שהתייחסותו של רבן גמליאל אליהן מזמינה תחושה כאילו הן מילות קסם. וכך לגבי ההגדה ושיריה הרפטטיבים.
בעניין ביטול חמץ, כאן מדובר פשוט במילים שהפילוסוף של השפה ג'ון אוסטין היה מכנה 'מבע אילוקוציוני', או פשוט מילים פרפורמטיביות, כלומר מילים שעושות משהו במציאות. המשהו הזה לא חייב להיות גדול ("ויהי אור!") או מרגש ("הרי את מקודשת לי"), אבל הוא חייב להשפיע על ידי דיבור על המציאות. כן, גם הפיכת החמץ להפקר נחשב.
מה שאני אכן לא מבין הוא מה היא "ההלכה היהודית המקורית".
אהבתיאהבתי
שלום תומר, ממליץ בחום על מאמרו של יואב שורק, היום. באמת מעניין ומקורי. מקווה שתכתוב עליו.
לגבי הפוסט הנוכחי:
שני דברים מתוך הפרשנות של הראשונים וההלכה במשך הדורות, לא כקושיה, פשוט לימדתי את זה בישיבה, וזה אולי יוסיף קצת:
יש מחלוקת ראשונים לאיזו חובה מתכוון רבן גמליאל. מדברי התוספות והר"ן נראה כי הם פירשו שהכוונה לחובת אכילת המצה. שימו לב, לא למצוות סיפור יציאת מצרים, אלא למצוות אכילת המצה.
כיצד האמירה משפיעה על קיום מצוות האכילה, הלא הוא מצווה לאכול ואכל? כאן מגיעה הפרשנות לפיה כוונתו לאמירת טעם המצווה.
פרשנות זו אינה קשה, כי זה המשך המשנה שם, "פסח על שום מה…" את כל זה עליו לומר ולא רק פסח. זוהי רק הכותרת שפורטה בהמשך.
כלומר, עליו לאכול ולומר את טעם המצווה, ורק אז הוא יקיים את מצוות אכילת המצה.
נראה כי יש כאן בחירה של התורה בדרך מסויימת לזכור אירועים: דרך מעשים סמליים שמסמלים את האירוע, ולא דרך סיפור מילולי. האב צריך לספר לבנו מדוע הוא אוכל את המצה, להעצים את החוייה שבאכילה. זה גם פשט הפסוקים (שמות יג'): (ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה': (ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: (ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:
פסוק ח' הוא המקור למצוות סיפור יציאת מצרים. הקשר בינו ובין אכילת המצה ברור. ומכאן הגיע ר"ג לאמירתו לפיה רק כאשר הוא יאמר את טעם אכילת המצה, בשעת אכילתה, הוא יקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים. במאמר מוסגר, מבחינתי זה ודאי עדיף מכל הדרשות סביב ההגדה.
אז שיהיה חג חירות שמח.
אהבתיאהבתי
כנראה שיש ל "ארץ טהורה" הרבה מאד פלגים (מן הסתם). אני צרגלתי בעבר במשך כמה שנים תחת הדרכתו של מורה יפני – והחזרה על הטקסט (שכללה עוד חלקים) היתה רק דרך להעמיק בתפילה של הלב, ולא טכנית. בתרגול הראשון לא הבנתי זאת והוא די התפוצץ מצחוק. והתפילה בלב – על מנת לשחרר את כל הברואים, לא רק את עצמך ולא לשום צורך אחר.
אהבתיאהבתי
מאז ומעולם הבנתי כי קביעתו של רבן גמליאל לא מתייחסת ל3 המילים "פסח מצה ומרור" אלא למה שבא לאחריהם "פסח זה שאנו אוכלים על שום מה וכו'".
אהבתיאהבתי