מסה קצרה ליום ירושלים
במאות הראשונות לספירה התרחש תהליך מוזר, אשר במסגרתו הפסיקו בני המערב להתעניין בהקרבת קרבנות. חורבן המקדש היהודי מחד, ועליית הנצרות מאידך, הביאו לכך שפולחן על ידי הקרבת בעלי חיים הפך פתאום ללא רלוונטי, ומאוסף של דתות וכתות ששחיטת בעלי חיים, שריפתם ואכילתם עמדו במרכז הוויתם, עבר העולם המערבי לצורה אחרת של עבודת אלוהים.
הסיבה לכך היא מיסתורין אמיתי, שהרי היו יכולים הנוצרים להעמיד קורבן של שור (למשל) במרכז דתם, והיו היהודים יכולים להנהיג הקרבת יונים (למשל) בבתי הכנסת שנפוצו לאחר חורבן הבית. אולם זה לא קרה. כאילו מתוך תיאום הדדי דחה המערב את צורת הפולחן הישנה, והנהיג טקסים אלטרנטיבים לצורך סיפוק אלוהיו. כנראה שחיטה של חיות כבר לא עשתה את הרושם הרצוי על התודעה האנושית בשלב הזה, ודרכים אחרות נולדו שבכושרן ליצר במפעיליהן רושם של עבודת אלוהים אמיתית. אכן, כבר הרמב"ם הסביר (מו"נ, ג, לב) שהאל ציווה על הקורבנות רק מפני שבזמני עבר העבריים לא היו מסוגלים עדיין לעבוד אותו בצורה עליונה, רוחנית יותר.
השינוי שהביאה זניחת הקורבנות בדת היהודית הוא עצום, והוא מצטרף לשינויים אחרים שהתרחשו אחרי חורבן הבית השני. למעשה אפשר לומר שהיהדות שאחרי המאה הראשונה לספירה היא דת שונה מזו שלפניה: מדת שבמרכזה מקדש, בו הפולחן הוא כלל-ישראלי, מנוהל על ידי כוהנים וקשוב לעונות השנה היא הפכה לדת שבמרכזה בית הכנסת ובית המדרש, בהם הפולחן הוא קהילתי, מנוהל על ידי רבנים ומנותק ממחזור הטבע.
היהדות החדשה, הרבנית, גיבשה עבור עצמה אוסף של חוקים מחייבים, הלכות, שיתרונן על פני המקדש היה אי תלותן בזמן ובמקום – בדיוק מה שהיהודים, שהתפזרו עכשיו לגלויות שונות, היו צריכים כדי להישאר בקשר. ודאי שהיו חוקים רבים שבני ישראל היו כפופים להם גם קודם, אבל המשנה והתלמוד הביאו פירוט, שכלול והעצמה חסרי תקדים לחוק היהודי.
וזה היה רק תחילתו של התהליך: עם הזמן הלכה ההלכה והשתכללה – חוקים חדשים נולדו מתוך הישנים וחוקים ישנים גוועו ומתו, כפי שניתן לצפות מכל מערכת תרבותית חיה. השינוי הרדיקלי הבא באופי היהדות הגיע במאה ה-19, עם התפשטותם של ההשכלה והחילון. אז התחיל השלב המודרני שלה, יציאתה (המאוחרת יחסית) מימי הביניים.
פונדמנטליזם יהודי, הגל הראשון
האמנסיפציה מצד אחד, וההשכלה מצד שני, נתנו ליהודים הזדמנויות חיות ומרחבים רעיוניים ששימשו אותם לעזיבת הדת. לפתע היה אפשר פשוט לעזוב את השטעטל, ולפתע היתה גם סיבה טובה: לא כדי להתנצר, וכך בעצם רק להחליף מבנה דתי אוטוריטטיבי אחד במשנהו, אלא כדי להפוך ל"חושב חופשי", אולי אפילו לפילוסוף, שבהתאם לערכי הנאורות אחראי להשכלתו, למעשיו ולבחירותיו וכפוף רק למרות ההגיון הצרוף ולחוקי המוסר האוניברסלי. יהודים רבים ניצלו את ההזדמנות להיפרד משררתו של הרב הקהילתי ולפתוח בחיים חדשים, "חופשיים". והחופש קרא להם.
בתחילת המאה ה-19, כאשר קהילות שלמות התפרקו בגלל התחלנותם המואצת של חבריהן, היה ברור לרבנים שהנשק הישן כנגד "אפיקורסים" – החרם – לא יכול כבר לעבוד. מה שהפחיד בודדים בזמנו של שפינוזה ולפניו כבר לא יכול להרתיע את מי שממילא פועל במסגרתו של זרם אדיר, של תנועה חברתית עצומה, זו שתשנה, למעשה, את פני המערב. התגובה היתה התנתקות והתכנסות. הרבנים החליטו להגביה את החומות ולהגן על צאן מרעיתם על ידי יצירתו של מרחב סטרילי, נקי מהשפעות המאתגרות את השקפת עולמם. כך נולדו הקהילות החרדיות הראשונות. כך התחיל גל הפונדמנטליזם היהודי הראשון.
פונדמנטליזם, בפשטות, הוא ניסיון לחזרה למה ש"פונדמנטלי", כלומר ליסודות. מקור המילה בחוברות שהדפיסה חבורה מודאגת של נוצרים פרוטסטנטים בארה"ב בתחילת המאה העשרים, חוברות שנקראו The Fundamentals ושבהן פורטו יסודות הנצרות לדעת אותה קבוצה (כמו האמת שבכל מילה שבתנ"ך, לידת הבתולין, והצפייה לביאה השניה של ישו), יסודות שהם חששו מאוד שהנוצרים סביבם שכחו. המילה כיום משמשת לתיאור תגובתם של זרמים דתיים מסויימים למודרנה, אותה ריאקציה שמרנית וקנאית שקל מאוד לראות סביבנו, מטהרן, דרך בת-עין ועד חגורת-התנ"ך בארה"ב.
הפונדמנטליזם החרדי מתאפיין לא רק בסגירות כלפי חוץ, אלא גם בהעצמת מעמד הרב כפוסק בלעדי בכל רבדי החיים, ובעיקר בהענקת משקל הולך וגדל לאות החוק הכתובה על פני מסורת המנהגים החיה. הדקדקנות שבה שומרים על המצוות התגברה במאתיים השנים האחרונות בצורה חסרת תקדים, עד כדי כך שפעמים רבות מה שהיה כשר והלכתי מבחינתם של אבותינו עד לפני מאתיים, מאה או עשר שנים נחשב כ"חפיפניקי" או אף פסול לחלוטין עבורנו. באופן אירוני, כך דווקא הפונדמנטליסטים הם אלה שאינם שבים ומבצרים את המסורת, אלא סוללים לעצמם דרך חדשה.
פונדמנטליזם יהודי, הגל השני
דבר זה ניכר מאוד בגל הפונדמנטליזם השני של היהדות, זה המורכב מיהודים השואפים ופועלים למען הקמתו המחודשת של בית המקדש בירושלים. כיום פועלות קבוצות שונות, בעלות רקע מגוון, שעבורן קימום בית המקדש אינו רק מושא לתפילות, אלא תוכנית אופרטיבית למימוש מיידי. מכון המקדש, נאמני הר הבית, התנועה לכינון המקדש ועוד כהנה וכהנה יוזמים ופעלתנים המעוניינים לראות את עבודת הכהנים שבה ושוחטת כבשנים קדמוניות.
אני מכנה את הכמהים למקדש פונדמנטליסטים 'מגל שני' לא רק מבחינה כרונולוגית. הצעד של העורגים למזבחות הוא "שני" מפני שהוא לוקח את הפונדמנטליזם למקום רחוק יותר, לעבר קדום יותר, לסדר שני של "יסודות". שהרי אם החרדים מנסים לחזור, או לפחות לשמור, על נאמנות מוחלטת למערך הלכתי 'מקורי' ו'אמיתי' לכאורה, שוחרי בית הבחירה מנסים לחזור עוד יותר אחורה, לתקופה קדם-הלכתית, תקופה בה חוקי המשנה עדין לא היו קיימים, תקופה בה היו כוהנים, ורגלים, ודם הוזלף על קרנות המזבח. משום כך מקימי המקדש מציגים בעצם פונדמנטליזם של דת אחרת: בתוך היהדות הרבנית הם מקדמים פונדמנטליזם כוהני.
הפונדמנטליזם המקדשי קשור בצורה עמוקה ללאומיות הישראלית. ראשית, מפני שהוא תוצר של האפשרות הממשית לבנות את בית המקדש, כלומר קשור להקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, קשור לכיבוש ירושלים, וקשור לאפשרות הריאלית לשנות את המציאות הפיזית כך שהמקדש אכן יוקם. ברור מכאן שכל התנועות הללו הן צעירות יחסית, ונולדו רק אחרי קום המדינה.
שנית, וחשוב יותר, הפונדמנטליזם המקדשי קשור לכמיהה, שגם היא הפכה ריאלית רק עם הקמת מדינת ישראל, לאיחוד כל העם היהודי תחת מנהיגות דתית אחד. אם נתבונן לאחור נראה שמאפיין אחד של היהדות שאחרי חורבן הבית השני היה חלוקתה לא רק לפלגים וזרמים, אלא גם בתוך כל זרם לקהילות שונות, שבראשן עומד מנהיג דתי, רב, שונה. לא רק בבל מול ארץ ישראל, אלא קהילות שונות בכל הגלויות, ובתוך כל גלות וגלות. מנגד, בעת שהמקדש עמד על תילו היה (רשמית, מיתית) רק מרכז דתי אחד לכלל ישראל. הפונדמנטליזם המקדשי רוצה לאחד שוב את עם ישראל, להחיות שוב את הלב שלכאורה פעם פעם במרכז גופו המשותף.
דה-אינדבידואליזציה, דה-דה-מיתולוגיזציה
העורגים למקדש, אם כן, כמהים לעם, לאומה, לאחדות לאומית. בניגוד לחרדים, הם פחות חוששים מהמודרנה, ואין להם בעיה לבוא במגע עם העולם המתועש והמתוקשר. אולם הם דוחים את ערכיו משתי בחינות חשובות: הם קמים כנגד האינדבידואליזם, וכנגד הדה-מיתולוגיזציה שמאפיינים אותו.
לגבי הראשון, הרי זה ברור: אם מאז עידן הנאורות עיקרון הפרדת הדת והמדינה היווה מדד מרכזי לבחינת קריטריונים כדמוקרטיזציה וחירות הפרט, ואם תוצאותיה של השקפה זו הן ראייתה של הדת כעניין אישי ואינדבידואלי, הרי הפונדמנטליסטים רוצים להחזיר את הדת למלכותה הימי-ביניימית (ולפני כן), אז היא חלשה או השפיעה כמעט על כל מימד ציבורי – כלומר, הם רוצים לכונן מחדש דת-מדינה המשותפת לכלל העם. בדת כזו ידע כל פרט את מקומו, לא רק מבחינת אמונותיו, אלא גם מבחינת מעמדו החברתי, שהרי הדת הכוהנית מחולקת לקאסטות – כוהנים, לויים וישראל.
לגבי השני, גם די ברור: המקדש מציג חזרה לתפיסת עולם בה האל שוכן במציאות, בה הוא זקוק לבית גשמי. מדובר כאן באל שלא רק שאינו טרנסצנדנטי, אלא שאף אינו אימננטי, אינו קיים בכל דבר, אלא במקום מסויים מאוד. וכמובן, מדובר בפולחן קולקטיבי, בו כלל העם עובד יחד את אלוהיו. מדובר, אם כן, בתפיסה בה עם מסויים עובד יחד אל מסויים, ואותו אל פורש את כנפיו על כלל בניו, בני אותו העם.
משתי בחינות אלה מדובר במהלך שמנוגד לכיוון מרכזי שאליו נעה הדתיות המערבית, והוא כיוון של הפנמה, אינדבידואליזציה ודה-מיתולוגיזציה חריפה. כמעט בכל אתר במערב ניתן לשמוע על השאיפה לדתיות "רוחנית" יותר, ופירושו של דבר פולחן המתבצע רובו ככולו בתוככי נפשו של האינדבידואל, המתבסס על חוויותיו הסובייקטיביות והשואף לטרנספורמציה פרטית שלו.
הפונדמנטליזם המקדשי שואף לדת לאומית וללאום דתי, למצב בו כלל הפרטים פונים לעבר מרכז משותף וממנו מקבלים משמעות וזהות. שחרור ירושלים מבחינתו הוא שיבוצה כיהלום בכתר כלל ארצי ובינלאומי שמכונן ממסגרת דתית היררכית וכוללת-כל. בניגוד לגלובליזציה הקפיטליסטית, האינדבידואליסטית מאוד, הוא מציג גלובליזציה של מקשה אחת, של עם אחד, בראשות דת אחת, תחת אל אחד.
שחרור מהרצון להשתחרר מהשחרור האחר
הניחוחות שעולים באפינו הם, אם כן, של שני סוגים שונים של שחרור: מחד, הכיוון התרבותי המערבי הכללי מושך לשחרור פרטי ותודעתי, שבו האינדיבידואל עובר תהליך נפשי שבסופו הוא מגיע לחירות אישית. מאידך, שוחרי המקדש מציגים אידיאל של שחרור לאומי וגשמי, שבו העם והעולם משתחררים אל עידן גאול על ידי הגשמה פיזית של זיכרון היסטורי שהפך לתקווה דתית.
שני הצדדים הללו, השואפים שניהם לשחרור, הולכים ומתרחקים זה מזה. בפינה אחת מתקבצים אלה שעבורם הדת מאכלסת לא יותר מאשר את הלב והראש של הפרט. בפינה שניה אלה שבשבילם הדת חולשת על ארץ, עם ועולם. בפינה אחת מדגישים את החוויה, בשניה את המעשה. בפינה אחת המסע הוא פנימי, בשניה מדובר במפעל חיצוני.
על פי החלוקה הזו נראה שכדי לפתור את שאלת שחרור ירושלים צריך תחילה להחליט ולבחור באיזה מישור נשחרר אותה, אם תודעתית או גיאוגרפית, אם באמצעות טרנספורמציה פנימית או בעזרת חברת בנייה.
אולם זו היא ברירת שווא. אין צד אחד שלם ללא הצד השני, בדיוק כפי שקצהו האחד של מקל אינו מתקיים ללא הקצה השני. חירות אמיתית היא הכלה, ולא דחייה. ואכן, יש לשים לב היטב למניעים הנסתרים שעומדים בבסיס רעיונות החופש שלנו: ממה אנחנו מבקשים להשתחרר באמת? אם נדמה לנו שנשיג חירות על ידי דחיית החומר וחוק, או לחילופין על ידי מחיקת הרצון האינדיבידואלי, הרי שיש לחשוד בכך שהשחרור שאנחנו מבקשים נועד בעצם להקל עלינו, ולא לפתח אותנו.
כוונתי היא שהשאיפה לשחרור עצמה משמשת כמניע עיקרי בהתרחקותן של העמדות הללו האחת מהשנייה: השחרור הרוחני הוא פעמים רבות גם שחרור מהצורך לתת דין וחשבון מעשי, להתמודד במישור הפיזי עם העולם. כך הנטייה להרחנת האידיאלים הדתיים שלנו היא בקשה של חופש מהתנאים החומריים שלכאורה כובלים אותנו. באופן דומה, השחרור הפונדמנטליסטי הוא תגובה לשחרור הרוחני, ולמעשה שחרור מההנחה שחירות אמיתית היא פנימית. קיים מימד מודגש של ריאקציונריות בגישה הפונדמנטליסטית, דהיינו מדובר בתגובה קשה להלך הרוח שמבקש רק רוח. התגובה כאן מנסה לחזור לעידן שבו (לגבי עם ישראל) חירות נמדדה בעיקר בכלים לאומיים ופוליטיים.
שלא יהיה ספק: כמו הרמב"ם המוזכר לעיל, המישור התודעתי חשוב בעיני יותר מזה המעשי. וכמו הרמב"ם, גם אני לא נלהב ממיתוסים המבשרים על גאולה ניסית. כך שהשפעתם של נזירים שמודטים במערות, אם ניקח את המקרה הקיצון, טובה לדעתי לאין ערוך מזו של המקדישים חייהם לתקוות או יוזמות של גאולה הנדסית-קבלנית בהר הבית. אלא שניתן להבחין בתוככי כל קבוצה בשאיפה לגאולה שבאה על חשבון ובמנותק מהצד השני, ותקווה כזו עתידה תמיד לאכזב.
אמור להיות מובן לכל בר דעת ששחרור אמיתי לא ייתכן ללא שיתוף של שני מישורי הקיום הללו. רוצה לומר, למען שחרור אמיתי על כל צד לוותר על שאיפות השחרור שלו מהצד השני. כוונתי היא שלא רק שאין שחרור אותנטי ללא התייחסות לכל היבט של המציאות, אלא לכך שרעיונות השחרור של הצדדים השונים הופכים גרוטסקים בדיוק מפני שכל צד מבקש לבטל את אחיו, מפני שהשאיפה לרוחניות מבקשת להתנתק מהחומר, ומפני שהשאיפה לדת פונדמנטליסטית מבקשת לבטל את התודעה. השחרור שעלינו לשאוף אליו מתחיל בשחרור מבקשת השחרור מהצד המקביל וההופכי מאיתנו, על עקרונותיו כמו גם על אנשיו.
—
המאמר פורסם במסגרת "שישה ימים ביוני – מסע לשחרור ירושלים" – שיתוף פעולה בין "הרשות העצמית" והאמן גיא ברילר לעורכי "ערב רב" רונן אידלמן ויונתן אמיר, המשלב מסע ומגזין מודפס הכולל עבודות אמנות ומאמרים בעברית וערבית. בשידורים, תצלומים ועבודות וידאו מהמסע ניתן לצפות כאן. מאמרים נוספים ניתן לקרוא גם כאן.
לולאת האל 
יפה מאוד, נהניתי לקרוא.
רק שתי הערות –
דבר ראשון, חשוב לציין שלקבוצה של שוחרי המקדש אין באמת כוח, משקל או השפעה המתקרבים בצורה כלשהי לאלו של הזרם ה'רוחני' יותר. אתה מקדיש להם במאמר המון מקום, על אף שזה זרם זניח מבחינת חשיבותו הפוליטית והחברתית – למעט 'סיבוב שערים' ומודעות עם פונט גדול שקוראות לעלות להר במועדים שונים, אין להם יותר מדי השפעה..
בקיצור אתה מציג במאמר את הכיוון התרבותי המערבי הכללי ולמולו את שוחרי המקדש, כשני כוחות שניצבים זה מול זה – אבל התמונה היא כמובן לא כזו.
הערה נוספת – אתה כותב ש"הפונדמנטליזם המקדשי קשור בצורה עמוקה ללאומיות הישראלית" ושהתנועות לכינון המקדש נוסדו לאחר קום מדינה. אך התיאור הזה מתעלם משני דברים –
ראשית, שבתפילות (למשל בתפילת שמונה עשרה) יש כמה וכמה אזכורים של הרצון לשוב ולכונן את ביהמ"ק ולהקריב קרבנות. אמנם נכון שמבחינה פוליטית זה לא היה אפשרי, והמילים הללו היו ריקות עבור רוב רובם של מי שאמרו אותן 3 פעמים ביום (בדיוק כמו שהן ריקות עבור רוב הדתיים בימינו אנו שאומרים אותן 33 פעמים ביום, חרדים כדתיים); אבל עכ"פ זה היה קיים שם ברקע.
ושנית, נכון שהניסיון להעביר את הכיסופים הללו לפסים מעשיים התחדשו רק בעת המודרנית, כשזה נעשה בגבולות האופק הפוליטי, אבל לא נכון לומר שזה התרחש רק לאחר הקמת המדינה. הרב קוק, הרב קלישר, החפץ חיים ואישים אחרים – מתחילת המאה העשרים – כולם נקטו פעולות שעניינן חידוש הקשר עם עבודת הקורבנות בפסים מעשיים (לא תכנון הנדסי של המקדש, אך שאלות על האפשרות להקריב כיום כשאנו טמאים, או כינון של לימוד סדר קודשים), וזאת משום שהריחו ששיבת ציון שמתרחשת (העליות, התבססות היישוב בארץ) עשויה להביא לכינון של מרכז יהודי חדש.
אהבתיאהבתי
איתמר,
תודה על הדברים. אתה צודק בשני חלקי התגובה שלך. אומר למרות זאת שלדעתי לשוחרי המקדש יש יותר השפעה ממה שאתה חושב, הן מפני שהיא הולכת ומתגברת, הן בחיבורם לזרמים אוונגליסטים, והן פוטנציאלית, במקרה שמטורף בודד יצליח איכשהו להתחיל את "הכשרת המקום" בכיפת הסלע לבניין המקדש. שנית, זה נכון שהרב קוק ואחרים פעלו לקראת בניתו של בית המקדש, ובאמת יש חוסר דיוק בכך שלא הזכרתי אותם. יחד עם זה, אני חושב שכתנועה ציבורית מדובר בתופעה שהיא לאומית בעיקרה, וקיבלה את הוויתה אחרי קום המדינה, ובמשנה תוקף אחרי 1967.
אהבתיאהבתי
אם כך, הפרנויה הפלסטינית לגבי עתידו של מסגד אל-אקצה אינה משוללת יסוד? אתה בעצם אומר שראאד סלאח, למשל, לא סתם ממציא סיסמאות מדימיונו הפורה…
ישנו סיפור ששמעתי בזמנו על הרב שלמה גורן והצנחנים בכותל. אני תוהה אם הדברים מוכרים לך:
הטענה היא שבשעות שאחרי כיבוש העיר העתיקה, ניסה הרב גורן לשכנע את אחד המפקדים הבכירים בשטח (לא זוכר את שמו) להעלות משאית של דינמיט להר הבית ולסלול את הדרך להקמת ביהמ"ק ה-3. האופציה, כך אומרים, היתה מאוד ריאלית. מה שמנע את הטרגדיה זו תחושת האחריות הלאומית וההיסטורית של אותו קצין…
מה אתה אומר, אמת או דיבה?
אהבתיאהבתי
יש חלקים בה שמשוללים יסוד, כמו אלה המכחישים את היותו של בית המקדש קיים בעבר שם בכלל, ורואים בכל הסיפור קונספירציה. אבל זה שאל אקצה מאויים פיזית על ידי יהודים מטורללים, זה לא ברור?
לגבי הסיפור הנאה על הרב גורן, שמעתי אותו בעצמי, אבל אין לי מושג אם הוא התרחש…
אהבתיאהבתי
טוב, בעניין שלמה גורן.
מלקוח מתוך וויקיפדיה: "…את כניסתו לעיר העתיקה ואת התפילות ליווה בתקיעות שופר. לאחר כיבוש הר הבית הציע הרב גורן לאלוף עוזי נרקיס, שפיקד על מבצע הכיבוש, לפוצץ את מסגד אל-אקצה[2]. נרקיס סירב. הרב גורן ונהגו היו הראשונים שהגיעו לקבר רחל בבית לחם ולמערת המכפלה בחברון".
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94_%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9F#cite_note-1
הרפרנס שכלול בפיסקה לקוח מתוך ספרו של נדב שרגאי: הר המריבה – המאבק על הר הבית, כתר 1995, עמ' 397 הע' 8.
נדב שרגאי: עובד ככתב ביומון "ישראל היום". כתב ב"הארץ" בשנים 1983-2009. שרגאי הוא בעל קו אידאולוגי ימני והנו מומחה למגזר הדתי-לאומי.
אם כך, אני מתאר לעצמי שיש דבריו בגו.
אהבתיאהבתי
איתמר, הקבוצה יחסית קטנה, אבל ההשפעה שלה עלולה להיות עצומה.
20 אלף איש שפורצים להר הבית יכולים לעורר שרשרת התרחשויות שסופה רע ומר.
לא רק הפלסטינאים בסוריה למדו את רזי ה"מוב פלאשינג" מהמצרים והתימנים.
אני משוכנע שהמתנחלים עובדים ברגעים אלו על טריקים דומים. עליהם, אף אחד הרי לא יפעיל נשק.
אהבתיאהבתי
הי חובבן (וגם תומר ואיליה)
אני לא חולק על כך שלקבוצות האלה יש השפעה, שיכולה להיות הרסנית, בכל מיני תחומים; אבל לטעמי זה לא טיעון שרלוונטי לנושא של הפוסט – שעסק רק בפן התיאולוגי/דתי/רוחני של הקבוצות השונות. בפן הזה לבדו, הקבוצות האלה באמת שאינן בעלות משקל מספיק כדי לעורר השוואה בינן לבין המיינסטרים היהודי שמתרחש מאז החורבן.
אהבתיאהבתי
תודה על המאמר המאלף
אהבתיאהבתי
יפה ומעניין. הערה צדדית ביחס לאנשי המקדש: זה לא מדוייק (ואולי אפילו ממש לא נכון), לןמר שחובבי המקדש למיניהם עורגים ל-"תקופה קדם-הלכתית, תקופה בה חוקי המשנה עדין לא היו קיימים", וכו'. גם אם אני, ואתה, וחוקרי משנה ותלמוד ובית שני, יודעים כי התיאורים בספרות התלמודית של דרכי פעולת המקדש, והקורבנות, ותיפקוד הכהנים, ושאר עניינים, הם, ברובם הגדול (אן לא יותר מכך) פנטזיה רבנית על איך המקדש "היה אמור לתפקד", ואין הרבה קשר בינם ובין המציאות ההיסטורית, לא כך רואים זאת חובבי המקדש המודרניים. הם קוראים את תיאור המקדש, והבגדים, והקורבנות, דרך עיניי של הספרות התלמודית. הם רוצים לחזור למשהו שבאמת לא היה קיים אף פעם, אבל הם למיטב הבנתי לחלוטין כן מחוייבים ל-"חוקי המשנה" (והתלמוד), שהם רואים כתיעוד מהימן של מה שקרה במקדש.
אהבתיאהבתי
"התיאורים בספרות התלמודית של דרכי פעולת המקדש, והקורבנות, ותיפקוד הכהנים, ושאר עניינים, הם, ברובם הגדול (אן לא יותר מכך) פנטזיה רבנית על איך המקדש "היה אמור לתפקד", ואין הרבה קשר בינם ובין המציאות ההיסטורית".
מהיכן, אם יורשה לי, הוודאות שמדובר ב"פנטזיה" של התנאים? האם גם לעדויות הישירות מהנעשה בבית המקדש (למשל אלו של ר' אליעזר בן יעקב) אין קשר למציאות ההיסטורית?
אהבתיאהבתי
צודק.
אהבתיאהבתי
שלום קרולינה. אני סבור שאת צודקת בהחלט בכוון דבריך. התנועה הציבורית סביב המקדש, לא רק שאינה מבטלת את כלי הלימוד והסמכות הישנים, אלא שואפת להיות נאמנה להם, כי רק מתוכם תושג המטרה. מקדש על פי רצון ה'. כבר היו לנו מקדשים, והם חרבו כי לא התנהגו בהם, ובזמנם על פי רצון ה'.
לשם המחשת קרבתו של המקדש לחיים, משתמשים בכלי הדמיה מודרניים. לכן אפשר לטעות ולקבל רושם שיוצר כותב הבלוג. במציאות, המקדש השלישי, הנו מקדש חדש, שכל הישן נמצא בו.
בנוסף, הכינוי מודרני, לתנועה זו אינו מדויק. אפשר לקרוא לה כך באופן של כינוי מושאל, כלומר, חדש, מתקדם, נאור, משוכלל. אבל בסך הכל הציבור הזה, מהיכרותי האישית עמו, והשתייכותי אליו, אינו מגדיר את עצמו במינוחים הללו, אלא משלב אותם בהגות הנוצרת בעקבות התודעה המתפתחת של "שוחרי המקדש".
אם מכניסים לפרופורציות את הפחד מרצחנות, לומדים את התרבות המוסלמית-ערבית, ולומדים תורה כראוי, הרבה מאד רעש לא רצוי היה נחסך מציבור.
אהבתיאהבתי
תודה על המאמר.
הערה אחת, האנשים הדוגלים בפונדמנטליזם סוג 2 שציינת, אינם בדיוק פורצי דרך מבחינה מחשבתית, הם לא באמת מתרפקים על יהדות מסוג אחר. הם מנסים ליישם את היהדות הכהנית והמקדשית כפי שהיא נשקפת מתוך הספרות ההלכתית, עוד סוג של פרפקציוניזם של חובות ומצוות, לא רפורמה או חדשנות.
אהבתיאהבתי
כן, זה נכון, וגם קרולינה העירה על כך למעלה. כוונתי היתה שהם מכוונים למציאות קדם-הלכתית לא במודע. בכ"א, היסוד הלאומי הוא שמניע אותם, לא פחות מזה ההלכתי, ולדעתי יותר.
אהבתיאהבתי
שלום תומר.
היית יכול להסתפק בשתי הפסקאות האחרונות ולחסוך את מטחי ההבלים חסרי השחר שכתבת לפני זה.
נתחיל הטעויות הקרדינליות . החרדיות המסתגרת נולדה אחרי החזון איש , כלומר , היא צעירה במאה שנה ממה שהצגת אותה. היא גם אף פעם לא היתה פונדמנטליסטית , אם כבר פעם ניתן היה להאשים אותה בריאקציונריות , אבל מאז זרמו הרבה מים ולא רק בוולגה.
עוד עניין קרדינלי, הוא המקדש , שהוא רחוק מאוד מלהיות קדם הלכתי. החיבור ההלכתי הראשון הגיע לפיגורציה הסופית שלו בשנת 120 לספירה , חמישים שנה אחרי חורבן הבית , אבל הוא מכיל תכנים שמקורם מאתיים שנה קודם , בתקופת החשמונאים. עבודות המקדש , הפרטים שלהן , החשיבות והסדר , כל אלו משמשות , ככלי העיקרי להתפתחות ההלכה, מתוך הבסיס שלה מהתקופה ההלינסטית , עד לתהתפתחויות המודרניות.
גם התפיסה של הרוחניות המערבית המודרנית כאנטיתזה לתפיסה הלאומית מקדשית , לוקה בדוגמטיות שאינה עומדת במבחן הזמן.
אפילו אם ניקח דוגמא קלאסית לרוחניות אינדבדואלית , כמו "הנבואה שמיימית " של רדפילד , הרי אותם רעיונות כמעט אידאיים , הפכו לספרי התנסות מעשיים ואלו הביאו ליצרת קבוצות עבודה וארגונים. יש לרוחניות נטיה טיבעית להתגשמות בכל מיני מבנים גבישיים , אבל אם היא שווה משהו , היא אף פעם לא נשארת ברוח.
אולי הקהל הנבער , הנאור בעיני עצמו , מעוניין לקבל מדי פעם חיזוקים בדמות מאמרים על "גלי פונדמנטליזם" , אבל אף פעם לא טרחתי לברר.
אהבתיאהבתי
דרול,
קשה להתייחס לטיעוניך כשהם מנוסחים בצורה כזו
או במילים אחרות, גם אם אתה צודק יש דרך להגיד את זה
אהבתיאהבתי
הוא לא צודק. חוץ מבתאריך של התגובה אולי.
אהבתיאהבתי
דרול…
כבר כמה וכמה פוסטים את מגיבה לכל פוסט, ולכל תגובה בפוסט ולכל תגובה על תגובה בפוסט.
ולרב בחוסר טעם מהסוג שמסריח מאינטלקטואליות יתר שמונעת ממניעים דתיים אינטרסנטים.
זה משול לבן אדם שמשתלת על שיחה בסלון ולא נותן לאף אחד לדבר
במחילה ממך
אהבתיאהבתי
תומר,
אני מבין את הטיעון הדיאלקטי שלך לגבי שני קצות הקשת.
ובכל זאת, לא ברור לי אילו עקרונות של נאמני הר הבית אתה מבקש לקבל ולהכיל?
פיצוץ המסגדים? שחיטה פולחנית? הנהגת קאסטות?
פשוט נראה לי שגל הפונדמנטליזם השלישי כבר יחזור להקרבת קורבנות אדם…
אהבתיאהבתי
רק את העקרון הבסיסי שיש צורך (גם) בשינוי המציאות הפיזית. אישית הייתי לוקח את זה לכיוון רווחה חברתית ועמידה על שוויון זכויות.
אהבתיאהבתי
דרול, הרבה הבלים, אבל סתם שאלת תם: איזה "חיבור הלכתי ראשון הגיע לפיגורציה הסופית שלו בשנת 120 לספירה , חמישים שנה אחרי חורבן הבית"? אתה מתכוון לבשורה על פי יוחנן? או לחיבור אחר? ושרוול: גם טקסטים שמצטטים חכמים מתקופת המקדש הגיעו אלינו רק לאחר שנוסחו זמן רב אחר כך. ודאי שחלק מכילים איזשהו גרעין היסטורי, אבל אילו, וכמה, ומה, ברוב המקרים, יטענו כיום רוב רובם של חוקרי התלמוד, אי אפשר לדעת.
אהבתיאהבתי
לשאלתך בקיצור "שישה סדרי משנה".
זה ספר הילכתי פרופר בכל חלקיו , גם אלו שקשורים לעבודת המקדש כמו סדר קודשים וזרעים (בחלקו) וגם בחלקים האחרים.
הספרות התלמודית ככלל ,אינה מנותקת מהמקדש ומהקרבנות וטענות כאילו המקדש הוא פרה הילכתי או שההלכה היא פוסט מקדשית , הן טענות חסרות שחר ובאות כמניפולציה שנועדה לנתק באופן מלאכותי את הארגונים מקורבי המקדש מהיהדות הקונוונציונלית.
אהבתיאהבתי
אני שמח לראות שעברנו מוודאות מוחלטת ("אני, ואתה, וחוקרי משנה ותלמוד"… "יודעים" (!)… "ברובם הגדול (אם לא יותר מכך)"… "פנטזיה רבנית") ללשון קצת יותר ספקנית ("אלו וכמה ומה"… " אי אפשר לדעת"), ספקנות הראויה למי שעוסק, או מתיימר לעסוק, בניתוח טקסטים מלפני למעלה מ-1,500 שנה.
אהבתיאהבתי
לפחות ניצלנו מגלי הפונדמנטליזם הגועשים. D-:
אהבתיאהבתי
דרול, בשנת 120, יש להניח שלידתו של מי שכנראה ערך את המשנה (בלי להיכנס לשאלה מה הכוונה "ערך", והאם המשנה היתה ספר כתוב בעקבות זאת), עדיין לא היתה אפילו מתוכננת. הוא נולד עשור, אולי שניים, אחר כך. הספרות התנאית עברה את ראשית קיבועה במשנה בתחילת המאה השלישית, סביב, אולי, 210.
אהבתיאהבתי
נניח שאת צודקת לגבי התאריכים ונניח שהמשנה לא נכתבה מעולם לפני המאה השלישית , עדיין הטענה כי המקדש הינו פרה הילכתי , היא עיוות פראי של המציאות וכולה מניפולציה לצורך דמגוגיה.
תנאים כמו רבן גמליאל חיו ופעלו בזמן קיום המקדש , וחלקי המשנה אותם יצרו , היו קשורים באופן ישיר לעבודת המקדש ועבודת הקרבנות.
אפשר להפריך את הטענות הדמגוגיות האלו בעוד דרכים. לדוגמא , היהדות "ההלכתית" באמת מקפידה על חוקי התרומות , המעשרות ,הכלאיים והשמיטה , למרות שבמשך הגלות הארוכה הם לא היו רלוונטיים כיוון שיהודים כמעט לא גרו בארץ ישראל ולא גידלו כאן תבואה.
הקשר בין המקדש , הארץ וההלכה הוא חד משמעי והניסיון להפריד בינהם לצורך תעמולה פוליטית הוא ניסיון מגונה.
אהבתיאהבתי
שמע, דרול,
קרא שוב את מה שכתבתי. לא כתבתי שלא היתה הלכה לפני חורבן הבית, וברור שזה לא נכון. גם קרולינה לדעתי לא כתבה כך. אתה שוב ושוב בונה אנשי קש ונלחם בהם בשצף קצף. מה שכתבתי הוא ש"היהדות החדשה, הרבנית, גיבשה עבור עצמה אוסף של חוקים מחייבים, הלכות, שיתרונן על פני המקדש היה אי תלותן בזמן ובמקום – בדיוק מה שהיהודים, שהתפזרו עכשיו לגלויות שונות, היו צריכים כדי להישאר בקשר. ודאי שהיו חוקים רבים שבני ישראל היו כפופים להם גם קודם, אבל המשנה והתלמוד הביאו פירוט, שכלול והעצמה חסרי תקדים לחוק היהודי."
מבין? המקדש התנהל על פי חוקים, אבל הם היו מעטים הרבה יותר, וממילא תלויים בו ובעונות השנה. אחרי חורבן הבית היתה קפיצת מדרגה רצינית בכל הנוגע להתפתחותן של הלכות. בדומה, אגב, לקפיצה ההלכתית מאז סוף מלחמת העולם השנייה, שקשורה לתפוצת הדפוס, לעלייה החדה באוריינות, ולעלייה החדה בחרדה מפני החילון.
אהבתיאהבתי
דבריך אינם מבוססים בלשון המעטה. המשנה יסודה בהלכות שרובן היו נהוגות במהלך בית שני. יתירה על כך, אומרת
הגמרא שבתקופת הבית היו שש מאות סדרי משנה לעומת ששה סדרים אחרי חורבן הבית, ונכתב באגרת רב שרירא גאון שאחרי חורבן הבית הרבה הלכות נשתכחו והמשנה היא מה שהצליחו לאסוף ולשמור. גם ספרא, תורת כהנים, מבוסס על הלכות שהיו נהוגות בבית שני, כך שעבודת בית המקדש היתה מבוססת על הלכות מפורטות. באשר לעיסוק הכביכול מוגבר בהלכה בדורות האחרונים, אם תפתח את ספרי השו"ת, תראה שבכל הדורות השיח ההלכתי הוא פחות או יותר אותו דבר.
אהבתיאהבתי
אתה בטוח שאתה היסטוריון?
אהבתיאהבתי
זו איננה תגובה המתאימה לחוקר באוניברסיטה. אם לא למדת את הספר "תולדות ההלכה" של רב צעיר, ספר היסוד בחקר תולדות ההלכה, מוטב שתביע את דעתך רק על נושאים שאתה בקיא בהם.
אהבתיאהבתי
יפה תומר שחזרת בעצמך כל כך מהר מטענתך השגויה לפיה יהדות המקדש היתה "קדם הלכתית". אנו יודעים טוב מאוד שזה לא נכון גם מבן מתתיהו וגם מממצאים ארכיאולוגיים.
מהפכות תיאולוגיות התרחשו ביהדות מספר פעמים , לעיתים בגלל רעיונות חדשים ולעיתים נסיבות פוליטיות אגרסיביות כמו חורבן הבית.
הקסם שביהדות היא היכולת שלה להכיל בכפיפה אחת , גם רעיונות שבטיים קדם תרבותיים יחד עם תפיסות קיומיות עדינות א-לה זן בודהיזם. בגלל זה אני חושב שזה לגמרי מגוחך לדבר על "פונדומנטליזם" ביהדות . כזה דבר לא קיים היום ואני בספק אם יתקיים בעתיד. קיימת ריאקציה , קיימת רטרטספקטיבה , אבל פונדמנטליזם ממש לא , כיוון שדבר לא ממש ניטש , כך אין לאן לחזור.
אהבתיאהבתי
דרול,
שמע, אני מתחיל לאבד את הסבלנות שלי איתך. נאמר כך: אם תמשיך לעוות את דברי ודברי אחרים לא תוכל להגיב כאן, ואתה מתקרב לגבול.
אהבתיאהבתי
מה שתגיד, תומר.
אני בדיוק בדרך לאומן.
צריך משהו מצדיק האמת? נוף ים מהחלון? מרצדס ארבע דלתות? מכשיר נינטנדו חדש? יאכטה? משהו?
אהבתיאהבתי
דרול, מכיון שהקשה קלה על שמך ועל הלינק המקושר לו הראתה שאתה לא רק בור בעניינים רבים, וביניהם ספרות רבנית (דבר לגיטימי לגמרי), אלא שאתה גם גם גזען עלוב המדבר על "מפלצות ערביות" (דבר לא לגיטימי כלל), הרשיני להיפרד מדיון זה, וממך, וודאי שלא כידידים.
אהבתיאהבתי
פוסט מעניין.
ואפשר להסתכל על זה מעוד שני כיוונים:
הרעיון של עם אחד-מרכז אחד-מקדש אחד – הוא בסה"כ אפיזודה קצרה יחסית ובוודאי בעייתית בהיסטוריה שלנו.
בימי בית ראשון לא היתה בעיה עם ריבוי מרכזי פולחן עד לרפורמה הדתית של חזקיהו.
עוד משהו ששווה להזכיר הם הזרמים התת-קרקעים שהתנגדו לקו של האליטה השלטונית בירושלים בימי בית שני – כמו האיסיים הנוצרים הראשונים, וקבוצות חתרניות נוספות.
אהבתיאהבתי
יופי של מאמר!! אהבתי את היבט המקורי על המושג "שחרור ירושלים".
הפסקה האחרונה והמסכמת שלך כאילו באה מספר הזהר בפירוש הסולם "שרעיונות השחרור של הצדדים השונים הופכים גרוטסקים בדיוק מפני שכל צד מבקש לבטל את אחיו, מפני שהשאיפה לרוחניות מבקשת להתנתק מהחומר, ומפני שהשאיפה לדת פונדמנטליסטית מבקשת לבטל את התודעה. השחרור שעלינו לשאוף אליו מתחיל בשחרור מבקשת השחרור מהצד המקביל וההופכי מאיתנו, על עקרונותיו כמו גם על אנשיו." בספר הזהר פירוש הסולם שזור כמעט בכל תכניו רעיון יסוד הדינמיקה של הפכים (חסד וגבורה) השואפים לבטל האחד את השני ורק גורם שלישי יוצא מתוכם ובו זמנית מאזן ביניהם על ידי צמצומו של הפן הכאוטי המעשי והמכלה והכללתו בפן המופשט הרוחני רק כך הפן הרוחני יכול לשאת צורה ולא לדחות אותה.
כלמר נפסיק לבקש "שחרור" מן הקוטביות אלא נלמד להכליל אותה באופן שהוא אפשרי כאשר מפסיקים לעשות דה הומנזציה לצד השני ברמה האישית כמובן, כאשר מקדמים את המכנה המשותף הכללי הרצון והזכות האונברסלית לחיות באושר ובביטחון, ענית תומר בתגובה לאיליה "בכל זאת, לא ברור לי אילו עקרונות של נאמני הר הבית אתה מבקש לקבל ולהכיל?"
אמרת "רק את העקרון הבסיסי שיש צורך (גם) בשינוי המציאות הפיזית. אישית הייתי לוקח את זה לכיוון רווחה חברתית ועמידה על שוויון" זכויות.
את החלק השני של התשובה שלך הבנתי למה התכוונת "בשינוי המציאות הפיזית?" האם במבנה החברתי דתי שלטוני חוקתי?
אהבתיאהבתי
תמר שלום,
בעיקר פשוט בדאגה לשוויון זכויות, תנאים חברתיים נאותים לכל, חינוך, רווחה וכו'…
אהבתיאהבתי
תודה!
"… מה שהיה כשר והלכתי מבחינתם של אבותינו עד לפני מאתיים, מאה או עשר שנים נחשב כ"חפיפניקי" או אף פסול לחלוטין עבורנו. "
אפשר לקבל דוגמאות מובהקות לתופעה זו ?
אהבתיאהבתי
דוגמא פשוטה היא המלחמה הנוכחית על האוטובוסים המופרדים. אמהותיהם ואבותיהם של החרדים כיום ישבו יחד באוטובוס ואיש לא חשב שזה "לא צנוע". והנה היום פתאום יש להפריד (ולא בין חרדים לחילוניות פרוצות, אלא בין חרדים לבין חרדיות!).
ויש עוד דוגמאות רבות. מהמאפיינים של פונדמנטליזם הם המצאת המסורת מחדש (בכלל וכ"מסורת"), והקצנה גוברת והולכת.
אהבתיאהבתי
אדרבא במאה השנים הקודמות פחות הקפידו על עניני צניעות בין גברים ונשים משלוש סיבות. האחת, לדורות הקודמים היו מדות טובות יותר ופחות התעסקו בחיצוניות. השניה, לא היתה מודעות לנושא. השלישית, השפעה חזקה של המודרניות, במיוחד באמריקה. המנהגים של עירבוב בין גברים ונשים ברשות הרבים מקורם ברנסנס או בתקופת הנאורות. קודם לכן לא היו נהוגים בישראל.
אהבתיאהבתי
נכון, רק בבית המקדש היו נשים וגברים עומדים יחד. אתה בהחלט היסטוריון מומחה, אין מה להגיד.
אהבתיאהבתי
בבית המקדש היתה הפרדה בין נשים וגברים כפירושי רש"י והרמב"ם, ובשמחת בית השואבה החמירו ועשו הפרדה נוספת.
אהבתיאהבתי
בכותל המערבי, בתמונות מזמן התורכים, אין הפרדה בין נשים וגברים.
אהבתיאהבתי
יש לי תמונה של הורי-סבתי, חסידי גור. הסבא-רבא עם זקן מלא וירמולקה (התרבוש הקטן שחבשו חסידים בפולין ורוסיה, לפני שעברו לכובעים). הסבתא-רבה בשמלה עם צווארון גבוה ושיער מסורק ואסוף – ללא שום כיסוי ראש וגם ללא פאה.
אהבתיאהבתי
הנגדה יפה ואמירה מעניינת בסופה, אך שתי הערות, בעיקר ביבליוגרפיות, לי.
1, יש מאמר של שלמה פישר ב"תיאוריה וביקורת" על הקשיים בהגדרת הפונדמנטליזם שכן החרדים מצמצמים בעוד החרדלים מרחיבים את תחום את השליטה הדתי.
2, ההבחנה של פונדמנטלי הר הבית כנאבקים נגד ההרחנה וההפנמה של הדת היא מעניינת, אך יש להוסיף שיש כאן גם בריחה מהצורך להתמודד באופן יומיומי עם ההלכות המשעממות. זוכרני בספר "אחים יקרים" של חגי סגל הוא מביא עימות נוקב בין ורד נועם לבין יהודה עציון בו הראשונה משמיעה דברים בסגנון זה. וידועים הדברים בפתח יצירת המופת "צמח אטלס": "קשה למסור נפשך על התורה, קשה שבעתיים לחיות את התורה".
אהבתיאהבתי
יורשה לי להעיר ולהאיר. ראשית, ללא השאיפה לבנות את ירושלים ואת המקדש לא היה עם יהודי. לכן צודקים האומרים שמתן הר הבית על ידי האידיוט משה דיין לפלשתינאצים האיסלמיסטים היתה טעות נוראית עליה אנחנו משלמים ועוד נשלם. אף עם נורמלי לא היה נותן את המקום הקדוש לו ביותר לאויביו השואפים לחסלו. רק אנשים הנגועים בסרטן השמאל, בתקינות הפוליטית ובשוויון המוסרי יכולים יתמוך באויב. אינני אורתודוקסי ובוודאי אינני קיצוני, אבל לו היו בונים ב-1967 בית כנסת על הר הבית ההיסטוריה היתה נראית אחרת. ולנושא הקורבנות. אין לי ספק שלו היה מוקם בית מקדש היו מקריבים קורבן פסח, אבל אין לי גם ספק שכל חגיגת הקורבנות לא היתה קיימת. היהדטת עברה כברת דרך, והיום התפילות מחליפות את הקורבנות. מדוע כאשר המוסלמים שוחטים מליון כבשים ועזים בחג הקורבן אין צפצוף של יפי הנפש ואף אחד לו מעז למתוח ביקורת על המנהגים הברבריים? אבל כשזה נוגע ליהדות השנאה העצמית מרימה את ראשה המגעיל. אני מסכים עם הרבה ביקורת על החרדים ולכן אני קונסרבטיבי, אבל גם אני תומך בבניין בית המקדש השלישי. שהאיסלם תמיד בונה מסגדים על מקומות קדושים של אחרים זו עובדה. המסגד בגדול בני דלהי בנוי על חורבות 11 מקדשי ג׳יין ולכן ביקורינו בהודו פסחנו עליו, כמו על כל המסגדים האחרים.
אהבתיאהבתי
א. נניח שהיהדות לא אוהבת קרבנות היום כמו הנצרות, אבל למה לא יאהבו את בית המקדש בתור מרכז דתי כמו שיש לדתות אחרות? תומר פרסיקו חושב שעדיף לדת היהודית בלי מרכז, אבל דעתו אינה מאפיינת את הדת היהודית – הרי כמעט כל היהודים שחיו עד המאה התשע עשרה ראו באדם שמתנהג כמו תומר פרסיקו אדם שאינו דתי…
ב. יש כאן טעות אופטית: אנו יודעים שאחרי חורבן בית המקדש בשנת 70 לא בנו אותו שוב קרוב לאלפיים שנה, ולכן נראה לנו שמיד אחרי החורבן כל הלכות קרבנות נעשו ארכאיות.
היהודים באותו דור חשבו שבית המקדש כבר היה פעם חרב שבעים שנה בגלות בבל, ובעוד כמה שנים יש סיכוי שהרומאים יתירו לבנות אותו או שהרומאים ייפלו. יש סיפור בתלמוד שטריינוס התיר לבנות והתחרט, בר כוכבא תיכנן לבנות, יוליאנוס באמת התחיל לבנות אותו ורק מותו (על ידי נוצרי?) הפסיק את הבנייה.
ג. אילו לא היה מסגד בדיוק בהר הבית – קרוב לוודאי שהיה שם מזבח כבר אלף שנה, וכל יהודי העולם היות תורמים מחצית השקל כל שנה להקריב קרבנות. בעליית בעלי התוספות רצו לבנות מזבח, בזמן הרב קלישר הרבנים באירופה רצו לבנות, עד שכתב להם החתם סופר (שהיה המארגן של איסוף הכסף ליהודי ירושלים ולכן הכיר את המצב יותר מכולם) שאין סיכוי שהמוסלמים יניחו להקריב קרבנות. ובשנת 1920 כתב אחד מנכדיו לרבני ירושלים שהגיע הזמן לבנות מזבח, עתה שהאנגלים שולטים בירושלים.
ד. גם התכלת בציצית היתה דבר אגדי יותר מאלף שנה, עד שהאדמו"ר מראדזין החליט להחזיר אותה, והתכלת מהחילזון נפוצה מאוד היום.
אהבתיאהבתי
תקן אותי אם אני טועה.
נראה לי שהיהדות יצאה מימי הביניים ביחד עם כל השאר. באותן שנים.
אצלנו קוראים לזה מקובלי צפת ושולחן ערוך. אחר כך ספרות הכללות וכו'. מה שקרוי "אחרונים".
נשמע לי דמגוגי, ומעליב, לטעון שהיהדות נשארה בימי הביניים לאורך כל התקופה הזאת. כאילו היהדות של האחרונים לא שונה מהותית מהיהדות של הראשונים.
אהבתיאהבתי