אותו נושא נידון שוב ושוב על ידי הכופרים והפילוסופים, ואותן טענות מועלות. מאיפה בא הרוע? למה מתירים את קיומו? מהו מוצא האדם? ובאיזה אופן הוא הופיע?
טרטליאנוס על תחומי העניין של הגנוסטיקאים, De praescriptione haereticorumא7, סוף המאה השנייה
במקרה נפל לידי ספר מסויים, לכאורה לא שום דבר מיוחד, מעין מדריך בסיסי לדתות ארץ ישראל בזמן בית שני, נראה חביב למדי, אבל עלעול קצת בתוכו חשף בפני אוצר אמיתי. אולי יש בספר עוד אוצרות, אבל אני עצרתי ועמדתי על האוצר הראשון שמצאתי, והוא היה יפיפה: סיכום תמציתי של מיתוס הבריאה הגנוסטי. לא ראיתי דבר כזה מעולם. כמובן, לא ראיתי משום שזה לא ממש אפשרי, שכן כיתות הגנוזיס הן רבות ושונות, וממילא לכל אחת היה מיתוס שונה. אבל כאן קובץ ממקורות שונים לפחות אחד המיתוסים המרכזיים, או יותר נכון שלד המיתוסים המרכזי, שעמד בבסיס שיטותיהם המטאפיזיות של רבים מזרמי הגנוזיס.
כיתות הגנוזיס, שפרחו במאות השניה והשלישית, התאפיינו באמונה בסיסית בידע סודי שהוא הדרך היחידה לגאולה, גאולה שפירושה העלאת הניצוץ האלוהי שבנו חזרה לאלוהות האחת המוחלטת והמנותקת מהעולם. כפי שניתן להבין מכאן, היחס של הגנוסטיקאים אל העולם הזה היה שלילי למדי, והוא נחשב לכלא שבו מדוכא אותו ניצוץ אלוהי. בכך הגנוזיס הוא מרידה רבתי, ופרשנות מנוגדת בצורה רדיקלית, לתפיסת העולם של היהדות ושל הנצרות (כפי שזו האחרונה התגבשה לבסוף). מו"ר פרופ' גי סטרומזה היה מכנה את עמדת הגנוסטיקאים "אנטישמיות מטאפיזית". (עוד על הגנוזיס, והבשורה על פי מריה מגדלנה, כתבתי כאן)
הספר המדובר הוא An Introduction to Second Temple Judaism, של Lester L. Grabbe, היסטוריון אירופאי רציני ביותר, והמיתוס המדובר קובץ מחיבורו של אירנאוס נגד הכופרים (1.29-1.31), והחיבורים הגנוסטיים Apocryphon of John ו- Hypostasis of the Archons. כאמור, יסודות שונים בו מופיעים אצל מרבית כיתות הגנוזיס. כפי שנראה, המיתוס משלב את סיפור בראשית המקראי עם המהלך ההאצלתי שעל פיו נוצר העולם המוכר לנו מהניאופלטוניזם, ובתוך כך הופך את זה הראשון על ראשו, כך שהאל היוצר את העולם הוא למעשה אל מרושע.
ואולי כדאי לומר גם כמה מילים טיפולוגיות על המיתוס הגנוסטי. המיתוס הגנוסטי מתאפיין בכך שהוא מאוחר, ומכיוון שכך, בכך שבדרך כלל הוא עיבוד של מיתוס אחר. כאמור, מיתוס הבריאה שנביא מיד הוא עיבוד של מיתוס הבריאה שבספר בראשית. אם נזכור שספר בראשית הועלה על הכתב כנראה סביב המאה השביעית לפני הספירה (יש בתוכו מקורות שונים כמובן), ושכיתות הגנוזיס התגבשו במאות הראשונות לספירה, ברור שעבר די זמן כדי לפתח ולשכלל – כמו גם לעוות או לתפוס אחרת לגמרי – את סיפור בראשית.
עוד חשוב מאוד לזכור שהמיתוס הגנוסטי מסופר כסוד, ולא פחות מזה כסוד גואל. לא מדובר בסיפור פשוט על מקורו של הברק או הזמן, אלא בידע אזוטרי שהבנתו הנכונה יכולה לגאול את נשמתנו. הגאולה היא על ידי חילוץ הנשמה, הניצוץ האלוהי בנו, מהעולם הזה והעלאתה עד לאל העליון, מקורה הקדמון. המטאפיזיקה עבור הגנוסטיקאים היא אם כן גם אתיקה, כלומר המסע דרך העולמות העליונים מקביל למסע של הפרט לשלמות נפשית, וממילא הגנואולוגיה הטרגית של היקום היא גם סיפור הנפילה הפרטי של כל אחד מאיתנו (ולכן יונג רצה כל כך לשים ידיו על מגילות גנוסטיות).
נפנה אם כן למיתוס. פשוט אתרגם ואתמצת אותו, כי הוא כל כך יפה ומורכב, ואוסיף מילה או שתיים פה ושם, וגם הערות למטה. על הדרך שימו לב עד כמה הוא מזכיר כמה וכמה רעיונות קבליים, לוריאניים בעיקר. אכן, מדובר באחת מחוליות הביניים בין ספר בראשית לקבלה הלוריאנית. אחריו אביא דיאגרמה נאה שמובאת בספר (עמ' 113), אשר מציגה בתרשים את שלשלת הבריאה שבמיתוס.
מאיפה בא הרוע? למה מתירים את קיומו? מהו מוצא האדם? ובאיזה אופן הוא הופיע?
הכל התחיל באחד, שלבדו מלך נורא. לא היה דבר חוץ ממנו, והוא היה הכל. אבל – בודד. הוא נקרא 'המונאד', כלומר, האחד, הוא היה מאז ומעולם, והוא תמיד היה ויהיה מופשט וטרנסאנדנטי לחלוטין. מתוכו, כתוצאה מהחלוקה (או המחשבה) הראשונית, נולדה הישות השניה. נולדה Pronoia, שהיא הידיעה המקדימה(1), או Ennoia, "מחשבה". היא נקראת גם ברבלו (Barbelo – אה, לחיות בזמן שהשם "ברבלו" הוא סוד אדיר ונורא!). אחריה נולד אוטוגנס (Autogenes), כלומר "הנוצר-מתוך-עצמו"(2).
אחרי זה נולדו תריסר האאונים (Aeons). האאונים הם ישויות נצחיות. הם נמצאים בפלרומה (Pleroma, "מלאות", "שלמות"), שהיא רקיע שמימי השופע בישויות. עד כאן בכל הלך כשורה. והנה מגיעה השבירה.
הישות הנקבית הנקראת Pistis Sophia, "חכמה נאמנה", חטאה, ובחשבה שהיא יכולה ליצור ללא בן זוג וללא רשות של המונאד, הרתה. אבל היא הפילה. העובר, הנפל, נקרא בשמות רבים: כאוס, סכלא (טיפש בארמית), סמאל ובעיקר ילדבאות. הוא מתואר לפעמים כדרקון עם ראש אריה, והוא הוא הדמיורגוס, כלומר בורא העולם שלנו. ילדבאות הוא כנראה שילוב של המילים השמיות "ילד" ו""צבאות", שהוא כמובן שמו של האל המקראי. על פי הגנוסטיקאים האל המקראי, בורא העולם, הוא לא טוב, אלא רע, מפני שרק אל רע יכול היה ליצור עולם מלא בכל כך הרבה סבל. אחרי שיצר את העולם הוא הכריז: "אני אל קנא – אין עוד מלבדי!". שטות מוחלטת כמובן, על פי הגנוסטיקאים.
ילדבאות יצר לעצמו ארכונים, שליטים, שישלטו תחתיו, ושמותיהם יהו (כנראה השם המפורש), אלואייאו (כנראה 'אלוהים') אדונין (ברור) וצבאות. והוא יצר גם 365 מלאכים רעים(3).
ילדבאות והארכונים שתחתיו יצרו את האדם הראשון, אדם. הם עשו זאת בעזרת השתקפות של הפלרומה, כלומר האדם הוא מודל איזומורפי של העולם העליון(4). אבל האדם נשאר ללא רוח חיים, ולא יכול היה לעמוד על רגליו. סופיה נחלצת לעזרה, ומאפשרת לניצוץ אלוהי (הפעם ברשות, ניצוץ אמיתי, מהאל העליון, האחד) לרדת ולהיכנס אל תוך אדם – כלומר האל נופח בו רוח חיים.
אבל בכך סופיה למעשה מרמה את ילדבאות והארכונים, כי בכך היא הופכת את אדם לעליון עליהם, שהרי להם אין ניצוץ של אלוהות בתוכם – המונאד לא השתתף בבריאתם, והם נפלים(5). לכן הם מבקשים עכשיו לכלוא את אדם בגן נעול (גן עדן), ולשדוד ממנו את הניצוץ האלוהי שבו.
אבל סופיה שוב מתערבת ומנסה להציל את המצב(6). היא שולחת את בתה, זואי (Zoe, ביוונית "חיים", כלומר זו המקבילה של חוה אמנו). זואי חודרת אל הנחש שבגן ומעניקה לו חכמה – הנחש מאוחר יותר יתן עצות טובות לאדם (7). זואי גם נכנסת אל חוה הארצית, כלומר יצור בשר ודם שנמצא יחד עם אדם בגן. כשאדם מזדווג עם חוה הארצית, הוא מוליד ממנה את נוריאה (Norea) ואת שת, ששניהם מולידים את שושלת הגנוסטיקאים (שהרי הגנוסטיקאים מאמינים שהם בני אדם מיוחדים, בני אור, בעלי ניצוץ אלוהי). אבל אז זואי עוזבת את חוה הארצית, והיא, חוה הארצית, מתעברת על ידי הארכונים, וכך נולד קין, אשר ממנו נולדים האנשים הרגילים, שאינם גנוסטיקאים ואין להם ניצוץ אלוהי – כלומר, בני החושך.
האנושות מתחילה את דרכה. אבל מיד בהתחלה 365 המלאכים מזדווגים עם הנשים של בני האדם הרגילים, בני החושך. מלאכים אלה גם נותנים לאנושות תורה רעה. כך נוצרת לה אנושות מרושעת, בורה, ורבת עוצמה, ובקרבה חבורה קטנה של בני אור חכמים ומדוכאים(8).
—
(1) השוו: ספירת חוכמה (שהרי איזהו חכם? הרואה את הנולד).
(2) אוטוגנס מזוהה עם המשיח או ישוע בקבוצות הגנוסטיות הנוצריות.
(3) אני מנחש, לא רק כנגד 365 ימי מחזור השנה בעולמו המדכא, אלא כנגד 365 מצוות לא-תעשה, שהרי עבור הגנוסטיקאים החוק היהודי הוא מלאכת השטן, הוא הכלא של האנושות. עוד על כך להלן.
(4) טוב, זה כבר ממש קבלה.
(5) המלאכים הרי נחותים מהאדם בסופו של דבר, גם על פי התיאולוגיה היהודית.
(6) לי זה מזכיר את האל הלוריאני מנסה שוב ושוב לתקן את שבירת הכלים, את חטא האדם הראשון, את חטא העגל – כל פעם משהו משתבש.
(7) בדיוק כמו בסיפור בראשית, שם עוזר הנחש לאדם להערים על האל הבורא. וזכרו שגם בסיפור בבראשית האל בעצם מפחד מהאדם (סוף פרק ג').
(8) ממש עכשיו יצא לאור ספר חדש של יהודה ליבס (פולחן השחר: יחס הזוהר לעבודה זרה). בספר, שהוא tour de force עצום, המציג את הידע הפנורמי מעורר היראה של ליבס לא רק בתרבות היהודית אלא גם בזו ההלניסטית והערבית, מתייחס ליבס למיתוס העתיק על יחסיהם המיוחדים של בני האלוהים עם בנות האדם, שלו גרסאות רבות.
ליבס מציין (עמ' 51) שעל פי כיתות הגנוזיס שהמיתוס הזה היה משמעותי עבורם, צאצאי זיווגם של בני האלוהים עם בנות האדם היו היהודים, שנולדו מזיווג מקולל זה – והרי בני האלוהים כאן הם מלאכיו של ילדבאות, בורא העולם האכזר, שנולד בעצמו מלידת-נפל של פיסטיס-סופיה – והיהודים הרי מתגאים תמיד בכך שהם עובדים את בורא העולם הזה וריבונו של העולם הזה.
ליבס גם קובע שכיתות הגנוזיס מקורן ביהדות, אלא שפרשו ממנה וגיבשו תיאולוגיה שרואה בה את תורת השטן. מקורן של כיתות הגנוזיס הוא חידה מחקרית ותיקה, ויש הרואים בגנוזיס תופעה יותר הלניסטית. יש להניח שזרמים שונים הגיעו ממקורות שונים, ובכל מקרה מדובר בשילוב פורה במיוחד של שתי התרבויות.
מהמיתוס המובא כאן ברור שמאפיינים הלניסטים הולבשו על יסודות יהודיים, כך שאלו האחרונים עברו למעשה עיוות שלא שלל את אמיתותם אבל שלל את טובם (לסטרומזה הנ"ל יש מאמר, pdf, שקושר את כפירתו של 'אחר', אלישע בן אבויה, לגנוזיס). השערה אחת בדבר מקור הגנוזיס היא שיהודים שהתאכזבו מחוסר יכולתו של האל להושיע את עמם במאה הראשונה לספירה הם שגיבשו את התיאולוגיה האנטי-יהודית הזו. דבר זה מתאים הן לזיהויו של 'אחר' כגנוסטי (ראו מדרשי התלמוד המסבירים את כפירתו) והן לציטוט לעיל של טרטליאנוס, המדגיש את שאלת הרוע בעיני הנוסטיקאים.
מה שמענין הוא שמאפיינים שונים שאנו רואים במיתוס הזה (תמונת העולם הניאופלטונית; תפיסת השבירה כאסון קוסמי, פנים אלוהי; הרעיון של הפלרומה, אותו עולם עליון עמוס בישויות; תפיסת הסוד הגואל) עלו שוב בקבלה – כאלף שנה מאוחר יותר – אולם שולבו בצורה חיובית בתפיסה הגנאולוגית והסוטריולוגית של המקובלים היהודים.
לולאת האל 
נושא מרתק.
בהקשר הזה הייתי מציין את "הבשורה של יהודה", בשורה אפוקריפית (קרי- גנוזה, שלא נכנסה אל הברית החדשה) שנתגלתה רק במאה ה-20, והכותב שלה אמור להיות לא אחר מאשר יהודה איש קריות (שהפך למסל הבגידה בישו).
בבשורה זו יהודה הוא התלמיד המועדף על ישוע, והאחרון מגלה לו את אותו "סוד גואל" אליו התייחסת לגבי העולם.
הנצרות לכשעצמה אינה דת גנוסטית, ולכן ברור מדוע הטקסט הזה לא נכנס אל הברית החדשה לאחר הקאנוניזציה שזה עבר, אבל גם השפעת הכתות הגנוסטיות על הנצרות (שבכל זאת אימצה מוטיבים מסויימים) מרתקת.
בנוסף, כדאי גם להתייחס אל המנדעים, שהם, ככל שלי ידוע, האחרונים שהאלמנטים הגנוסטים (שוב, כולל התייחסות אל האל היהוויסטי היהודי כאל דמאיורג המרושע) מהווים את מרכז הדת שלהם.
יצא לי אף לראות במוזיאון ארצות המקרא בירושלים צלחת עם טקסט מנדעי – שפה שהתפתחה מארמית הכתובה באלפבית מיוחד שלה, עם כמה מוטיבים מעניינים (ה"ניקוד" הוא חלק מן האות… יש לאות צורה בסיסית, אך הניקוד "מתלבש" על האות עצמה. בנוסף, האות ח' מקודשת אצלם, יש בה 24 אותיות כשהאות הראשונה והאחרונה הן א', לסמל השלמת מעגל).
אהבתיאהבתי
עיסוק בגנוסטיות הוא תמיד סיבה למסיבה אינטלקטואלית , למרות שאין לו השלכות משמעותיות על התיאולוגיה המודרנית ,שנמצאת כבר יותר מאלף שנים לפניו.
קראתי לאחרונה ניסיון מודרני להחיות את הגנוסטיות , לפחות ברמת הפרוזה , בספר "ואליס" של פיליפ ק. דיק , שממש מראה את השילוב בין היהודי הקדום לבין ההלניסטי.
דיק , כנראה , לא זכה להכיר את עולם המשנה והתלמוד והוא מתייחס ליהדות כסיכום של התנ"ך ורעיונות נוצריים מוקדמים, אותם הוא משלב עם הרקליטוס כדי ליצור את המודל הגנוסטי שלו , שמזכיר לגמרי את המודל של Grabbe.
כתבתי על ואליס ביקורת מאוד מגוייסת כאן:
בכל מקרה הוא ספר מצויין.
תודה תומר , על הפוסט , שמטיל אור על פינה היסטורית כמעט אבודה.
אהבתיאהבתי
נושא מרתק
מה קרה לדתות הגנוסטיות ולרעיונות שלהן? יש עדיין קבוצות שמאמינות בהן?
אהבתיאהבתי
יש היום מעין תחייה גנוסטית בקבוצות רוחניות ונוצריות שונות, משום שחלק מהטקסטים הגנוסטים יכולים להתפרש כפלורליסטים (כל הגנוסטים קדושים, ללא כנסייה או היררכיה) או פמיניסטים (היו להם לפעמים מנהיגות-כוהנות). חלקם גם מציעים בעצם פירוש אחר לחייו של ישו והאירועים בהם, דבר שאוהבים לפעמים להציג כגרסה "מושתקת" ואמיתית יותר לנצרות, שהכנסייה דאגה להעלים.
אבל לבד מזה, גם אם לא שרדו קבוצות גנוסטיות, הרבה מהרעיונות שלהן השפיעו מאוד על התרבות המערבית.
אהבתיאהבתי
אם הבנתי נכון מהפוסט , הרעיון המרכזי של הגנוסטיקה הוא שהאל הוא לא טוב , אלא רע – איך זה מסתדר עם התפיסה הנוצרית? אם האל הנוצרי (אבא של ישו) הוא האל הטוב , אז מיהו האל ה"רע" , שהוא גם סוג של אלוהות? ואיך זה מסתדר עם השילוש?
אהבתיאהבתי
זה לא מסתדר, אבל את זה לא לוקחים. לוקחים את מה שמסתדר עם האמונות הנפוצות עכשיו, כמו פמיניזם.
אהבתיאהבתי
האל הרע, אצל הגנוסטים, היה האל של היהודים (מה שהפך גם לאל של הנוצרים). בניגוד ליהדות, הגנוסטים ראו באל היה כאל החומרי, ש"בגד" באלוהות הרוחנית – שהוא האל הטוב בו הם מאמינים.
אהבתיאהבתי
זה תלוי על איזו גנוסטיקה אתה מדבר.
גם בגרף למעלה תראה, שיש בכל האמונות הגנוסטיות תמיד אנשים שמביאים את הניצוץ האלוהי האמיתי לבני האדם – מושיעים או נביאים. הפרשנות הגנוסטית לשילוש (אם הם בכלל מאמינים בו) שונה בין כת לכת. הנטייה הגנוסטית מעצם היותה מיסטית ואיזוטרית מתייחסת לכתביה בצורה הרבה יותר אלגורית מאשר הנצרות באותה תקופה, ולכן לא תראה כתבים גנוסטיים שמתייחסים לישוע כבן האלוהים בצורה פיזית, לפחות לא בשלבים הגבוהים של הכת. בכלל, הגנוסטים מזלזלים בעולם הפיזי ורואים בו כלא, במקרה הטוב, ולכן מרבית התיאולוגיה שלהם מוקדשת לעולמות עליונים, ולא ממש חשוב להם מי הוא בן של מה.
ה"בשורה על פי תומאס" לדוגמא, הטקסט הגנוסטי הקדום ביותר, מתייחס לישוע אך ורק כנביא ומביא אמירות מפיו. שאלת אלוהותו או קרבתו לאלוהות נרמזת, אך לא זוכה לתשובה.
ולנטינוס, אותו הגנוסטי שמוכר בזכות ההתקפה של איראנוס עליו, מתייחס לשילוש כחלק מהקוסמולוגיה הגנוסטית. האב הוא האלוהים האמיתי, סופיה היא רוח הקודש ואילו הבן הוא הנביא, המושיע (או הלוגוס, תלוי בפרשנות). השילוש המופיע בברית החדשה הוא בעצם רמז איזוטרי למבנה של העולמות העליונים וכו'.
המנדעים, אותה כת גנוסטית ששרדה עד היום באזור עיראק, מאמינים שהנביא האמיתי בעל הניצוץ האלוהי היה יוחנן המטביל, ואילו ישוע סילף את תורתו (הוא נקרא במנדעיזם "משיחא כדבא"). זאת כחלק מתהליך של הרבה נביאי אמת ונביאי שקר.
והניאו-גנוסטים? כמו כל מחדשים הם בוחרים את מה לחדש.
אהבתיאהבתי
אם נזכור שספר בראשית הועלה על הכתב כנראה סביב המאה השביעית לפני הספירה–מאיפה זה?
אהבתיאהבתי
זה פחות או יותר הזמן על פי המחקר המודרני. כמובן שיש בספר מקורות שונים שנכתבו על ידי קבוצות שונות ואוחדו רק לאחר מכן, כך שהעניין יותר מורכב.
אהבתיאהבתי
בהחלט סיפור נפילה פרטי
הנה התחלה של אחד כזה אם אפשר:
אני נופל מגן עדן. בעצם אני נמצא במצב נפילה אין סופי, האורות כבים ושבים, ככול שאני יורד עמוק יותר החשכה מתפשטת יותר וטווח הראייה שלי מתרחב. החושך מאפשר לי לראות ביתר בהירות את הגחלים הלוחשות. לשונות האש זוהרות כזיקיות המחליפות צבעים ללא הרף .
עד היכן אפול ? שואל את עצמי בדרך הארוכה שאני עושה למטה. לפעמים יש לי הרושם שאני דווקא עולה וכל העניין הפוך.
אהבתיאהבתי
זה מזכיר באיזושהי צורה את התפישה של שטיינר לגבי העולם – הפרדת האל היהודי (שהוא קורא לו רוח-הצורה) מהאל הנשגב (לא יודע איך לקרוא לזה.. בתרגומים לאנגלית זה Godhead), היווצרות העולם הפיסי ע"י ישויות לוציפריות (עוד לא לגמרי הבנתי אותו בחלק הזה..) ובטח יש עוד כמה הקבלות..
עוד לא ברור לי אם הוא אימץ את אותו יחס שלילי שאתה מדבר עליו כלפי היהדות – היחס שלו מסווה..
אתה יודע אם הוא היה מושפע מכתבים גנוסטים כאלה?
אהבתיאהבתי
אני לא יודע מספיק על מקורותיו של שטיינר, אבל מה שאתה מציע נשמע דומה מאוד. רעיונות כאלה מחלחלים ואדם לאו דווקא יודע מאיפה הוא קיבל את ההשראה לתורתו…
לגבי היהדות, למיטב ידיעתי היחס שלו לא היה שלילי. הוא ראה בה שלב חשוב בהתפתחות הרוחנית של האנושות, ולכן ברור שלא מדובר בבני-שטן חשוכים. יש כאן ודאי כמה קוראים אנתרופוסופים שיוכלו להאיר את עינינו ביתר פירוט.
אהבתיאהבתי
הייתי מחפש בארכיב, אבל אין לי מושג מאיפה להתחיל.. הוא דיבר הרבה על הגנוסיס, אז בטוח שהייתה לו גישה לאי אילו מקורות..
אהבתיאהבתי
מי שבטוח הושפע זה טולקין. סיפור הבריאה שלו, כפי שמופיע בסילמריליון, הוא ממש העתקה של הסיפור שסיפרת – האל אחד, הבדידות, יצירת הישויות, האל שיוצר חיים ללא רשות וכו' וכו'. ואני חשבתי שהוא היה קתולי במיוחד…
אהבתיאהבתי
מענין מאוד.
אהבתיאהבתי
אני לא בטוח כמה ההקצנה של שלילה לעולם מוחלטת איפיין את כל הכתות הגונסטיות או שזו תעמולה נוצרית. הנצרות הקתולית\אורטודוכסית דחתה את כל הבשורות ההגותיות וקיבלה את הסיפוריות. לפי מה שהבנתי המאפיינים גנוסטיים, אמונה בידע עליון סודי(גנוסיס) שמיועד ליודעי סוד, חלוקה בין יודעי סוד ולהמון העם וזילזול בעולם הזה. להבנתי הנצרות החלה כתנועה גנוסטית שבה חלה השתלטות של תומכי המון העם וכתוצאה רדיפה של יודעי הסוד, שחלק ניכר מהם היה ממוצא יהודי.
לדעתי יש מאפיינים גנוסטיים לא רק אצל המנדעים, אלא גם אצל היזידים(נקראים עובדי השטן ע"י שכניהם), הדרוזים, העלוים, הבודהיזם הטיבטי. השאלה כמה מהמאפיינים הגנוסטיים נמצאים בקבלה? אלישה בן אבויה עסק בקבלה. הקבלה התפתחה באזור שבו פעלו הקתרים שהיו להם הרבה מאפיינים גנוסטים.
אהבתיאהבתי
גם אצל קסטנדה, מהצד האחר של הפלנטה, מופיעים יסודות גנוסטיים מובהקים. דון חואן לא שולל את העולם הפיסי, אבל יש לו את הדרך והכלים לצאת מעולם החומר המוגבל , בראש חבורתו, אל מציאות מקבילה טהורה יותר.
אהבתיאהבתי
תומר שלום,
לזיהוי של אלישע בן אבויה-'אחר' עם הגנוסטים, יש הוכחה חותכת ממקורותנו. אחת מהכיתות הגנוסטיות המרכזיות היה המנוכאיזם כידוע שגיבש מני. רבי יוסף אלבו אומר במפורש בספר העיקרים שהביטוי "מינות" בחז"ל מקורו במני והכת שלו, אשר יצרו דואליות קיצונית מחרידה. ואכן הביטוי "מינות בחז"ל מופיע בדרך כלל בהקשר של תפיסה דואלית קיצונית של העולם.
על 'אחר' כמובן נאמר בתלמוד ש"ספרי מינים נושרים מחיקו".
יותר ברור מזה?
אהבתיאהבתי
הי תומר
התחיה הגנוסטית שאתה מדבר עליה באה ממקורות ברנסנס, והתגלגלה לשם דרך האימפריה הביזנטית, שם התפתחו הדתות הגנוסטיות המקוריות. היא פעלה מאירופה רק לאחר הכיבוש הטורקי של קונסטנטינופול, לשם ברחו הנוצרים מהאימפריה הרומית המזרחית. כך הגיעו כתבי אפלטון אל מלומדי איטליה שתרגמו את כתבי אפלטון ללטינית מיוונית, מה ש-א. ייסד מחדש את התפיסה ההרמטית ועל פיה קיים ידע נסתר שיגאל את האדם, התפיסה נשתמרה אצל ראשוני המדענים – ג'ורדנו ברונו הועלה על המוקד בגללה. ב. עורר את חקר הקבלה הנוצרי ושילב מחדש את תפיסת הספירות בתיאולוגיה הנוצרית.
ראוי לציין גם שהגנוסיס היתה קיימת מתחת לפני השטח לאורך כל הדורות וההתפרצות הגדולה שלהם היתה במאה ה-13 בפרובנס. הקתרים הושפעו מהבוגומילים שנפוצו באימפריה המזרחית, ובעיקר בבולגריה. ג'ובאני פיקו שברח מרדיפת האפיפיור באיטליה גלה לפרובנס ולא במקרה.
בקשר לבולגריה אני יכול לומר שלא מדובר בבולגריה של הסלבים אלא בעם טורקי שחי מצפון לים השחור והתנצר בהשפעת כמרים מהאימפריה הביזנטית. למיטב ידיעתי הבולגרים המירו את דתם למניכאיזם, והומרו לאורתודוכסיה רק בעקבות לחץ ממזרח, מהרוסים שהתנצרו על ידי בישופים יוונים. האורתודוכסיה גם נגסה באריאניזם ששלט באירופה הגרמאנית באלף הראשון לספירה, כך שניתן לומר שכפירה באורתודוכסיה היתה קיימת באירופה תמיד. עמדות שלא תמכו בשילוש הקדוש התפרצו בשני מוקדים בסוף ימי הביניים – ברוסיה על ידי ה"מתייהדים" ובשוויץ על ידי האנאבפטיסטים (שהושפעו מהתיאולוגיה של מרקיון, גנוסטי גם הוא). כמובן שגם מסעות הצלב הפנים אירופיים הופנו נגד גילויים של גנוסיס.
במקביל נפוצה תורת האר"י באיטליה על ידי רבי ישראל סרוק ודרך כתבי אברהם הכהן הררה וכתביו הפילוסופיים עבר גם אל העולם הנוצרי. הררה השפיע גם על השבתאים שהחזיקו בתורה גנוסטית סדורה וגם על הפילוסופים הניאופלטוניים של העת החדשה ובראשם לייבניץ, הגל, הנרי מור וכמובן שפינוזה שסביר להניח שנחשף ישירות לכתביו (הוא נולד 3 שנים לפני שהירירה מת, וחי באותה הקהילה). תורותיהם של הפילוסופים הללו יש בהן יסודות גנוסטיים מובהקים, וסביר להניח שהחילון הגדול של העת החדשה נעוץ באותו הגנוסיס.
כמובן שגם את הבונים החופשיים נוטים לקשר אל הגנוסיס, וכמובן שלמייסד האילומינטי מייחסים פעילות עם יעקב פרנק, ששניהם פעלו בסביבות פרנקפורט של המאה ה-18.
ובקשר לתיאולוגיה הגנוסטית אני חושב שההגות של קאנט משקפת הכי טוב את המוטיבים הגנוסטיים בפילוסופיה של העת החדשה. כתבתי על זה בלינק המצורף. אני חושב שעצם העמידה על כך שיש ישות טרנסצנדנטית שהגבולות של התודעה מונעים מהאדם להגיע אליה, מקורה במיתוס הגנוסטי על כלא התודעה של הדמיורגוס.
http://culture-agent.com/culture/aletheia
כמובן שגם כל רעיון השד המתעתע של דקארט מתיישב עם תפיסת הדמיורגוס, וגם המוסר המופשט שהגל תיאר ב"רוח הנצרות וגורלה" כמי שמפריד בין האדם לגורלו מתאים לאותה התפיסה. ועל זה כתבתי כאן.
http://culture-agent.com/culture/anti-christ-anarchist
לסיום – אריק פוגלין טוען שכל הפילוסופיות הפוליטיות האוטופיות של העת החדשה מושפעים ישירות מהגנוסיס בשל שאיפתם "לקרב את הקץ" (immanentize the eschaton), ושבאופן כללי כל הדיקטטורות שיישמו את תפיסת האדם החדש של ניטשה ובתוך כך איבדו שליטה היו כשל שמקורו בתפיסה הגנוסטית הזו. על פי התפיסה הזאת גם הציונות היא גנוסטית בעיקרה – הן של גוש אמונים והן של בן גוריון. יותם חותם הוציא ספר שעוסק בנושא בשם "גנוסיס מודרני וציונות". דוד אוחנה הוציא ספר בשם "המיתוס של ניובה" שעוסק ביסודות הניטשיאנים משולחי הרסן בדיקטטורות מחד ובציונות מאידך. ועל זה כתבתי כאן כמו שאתה בטח יודע גם הרבה על גנוסיס בבלוג שלי.
http://culture-agent.com/culture/the-myth-of-niobe
אהבתיאהבתי
אבי,
לפי דעתי אתה נוהג כמו פיל בחנות חרסינה.
הרי קוים מקבילים כאלה או אחרים בין תנועות שונות ניתן למצוא בין כל תנועות הרוח האנושיות, אבל ההבדלים כל כך רבים ועבים בין כל התנועות שציינת, שהדגשת המשותף פשוט מוחקת כל הבחנה בין כל התנועות האנושיות השונות.
למשל: תודעה טרנצנדנטית המכירה במציאות שהיא מעבר לתודעה לא התחילה עם הגנוסטים בשום אופן, והם בטח לא בעלי הבית עליה.
תפיסה אוטופית וקירוב הקץ בטח לא התחילה עם הגנוסטים והם בטח לא בעלי הבית עליה.
ועוד כהנה.
בקיצור, ככה לא בונים רוח.
אהבתיאהבתי
אלכס,
הגנוסיס לא היה השפעה ישירה על אף אחד, אלא בכל המקרים השפעה עקיפה. לדעתי ההשפעה שיש לרעיון הגנוסטי על כל התנועות המאוחרות יותר היא רק במוטיב הכללי של שבירת הסדר הישן והקמת סדר חדש ומתוקן במקומו. כמו כן אני לא טוען שלגנוסיס זכות ראשונים על הגישה הזאת. אם אפשט את הטענה שלי, אני טוען שבעולם קיימים שני רעיונות שמתחרים אחד בשני כל הזמן, ומנסים להגיע לשיווי משקל למרות שזה באופן פרדוקסלי לא יכול לקרות כמעט אף פעם (אלא אם תהיה ביניהם "סינתזה").
הרעיונות המתחרים הם גישה "בונה" שמייצגת האורתודוכסיה וגישה "הורסת" שמייצג הגנוסיס. או יותר נכון גישה ממסדית שמייצג הגנוסיס וגישה אנטי ממסדית שמייצג הגנוסיס, שהבעיה שלו היא שהוא מתמסד בעצמו ברגע שהוא ממוטט את הממסד האורתודוכסי. הגישה ה"הורסת" במובן המונותאיסטי בלבד התבטאה בגנוסיס, אבל כמובן שלא התחילה בו.
הגישה המוסרית ה"גנוסטית" מתבטאת אצל ניטשה, הגישה הפסיכולוגית מתבטאת אצל שפינוזה, הגישה החברתית מתבטאת אצל מרקס וכו'. בכל המקרים מדובר ב"ממסד" שהוא הדמיורגוס, ו"אנטי ממסד" שהוא הידע הנסתר, שבאמצעות אימוצו הופכים את היוצרות.
אהבתיאהבתי
עם זה אני יכול להסכים, וזה די מקביל לעולם התוהו ועולם התיקון ביהדות
אהבתיאהבתי
עולם התוהו ועולם התיקון אלה מונחים קבליים. זה מחזיר את השאלה על הקשר בין הגנוסטיקה לקבלה?
אהבתיאהבתי
מרתק כרגיל, תודה רבה.
אהבתיאהבתי
Nach sieben Ausgaben erfolgte die Vereinigung des Luzifer mit der von Wiener Theosophen herausgegebenen okkulten Zeitschrift Gnosis: Januar 1904 erschien die erste Ausgabe als Lucifer mit der Gnosis. Anfangs kamen aus Wien kleinere Beiträge, doch verfasste Steiner den größten Teil der Artikel in Lucifer-Gnosis selbst und fungierte auch als Herausgeber und Redakteur. Praktisch die einzige Unterstützung erfuhr er von seiner Sekretärin Marie von Sivers, die für Lucifer-Gnosis Schurés Les Grands Initiés und Les enfants de Lucifer übersetzte. Als Steiners Vortragstätigkeit immer größere Ausmaße annahm, kam es immer wieder zu Verzögerungen bei der Fertigstellung der Zeitschrift und dadurch zu verspäteten Auslieferungen
אהבתיאהבתי
Didn't understand a word, but after some google-translating, I have to say that I didn't understand your point.
What confuses me about Steiner's creation model (though I didn't real occult-science yet) is that he claims the physical world is only possible due the rebellious luciferic beings on one hand, and also claims that the jewish YHVH is a rebellious spirit of form..
How do these coincide?
אהבתיאהבתי
תודה תומר, מרתק. אני מוצא דמיון רב גם לתנועה רוחנית חדשה בהרבה – הברהמא קומאריס. מכיר את הנושא?
אהבתיאהבתי
שלום אסף. אני מכיר אותם מעט. מה אתה מוצא דומה, את ההפרדה החמורה בין הנשמה לגוף? שהרי אין להם מעין מיתוס בריאה שכזה.
אהבתיאהבתי
לא מצאתי בעברית ספר אחד שלם שעוסק בגנוסיס\במיתוס הגנוסטי\תרגום של נאג חמאדי. יש לך המלצה בבקשה?
אהבתיאהבתי
דוד פלוסר כתב כמה חיבורים על מקורות הנצרות ושם הוא מתייחס גם לגנוסטים. גגל את שמו. חפש גם חיבורים של גדליה סטרומזה, אם כי אני לא בטוח כמה יש בעברית. וכן האוניברסיטה הפתוחה אמורה להחזיק משהו. תהנה :)
אהבתיאהבתי
הי ינאי. בדיוק כעת יוצא בהוצאת "רסלינג" ספר בשם "גנוסטיקה" שכולל כמה תרגומים לספרים שנמצאים באוסף נאג' חמדי. הספר כולל גם מבוא שפחות או יותר כותב את מה שתומר כותב כאן, וגם אפילוג – תרגום של מאמר של הנס יונס, שנחשב קלאסי בחקר הגנוסיס, ומדבר על הקשר בין הניהיליזם המטאפיזי של הגנוסיס לניהיליזם הפוליטי במאה ה-20.
אהבתיLiked by 1 person
במחשבה הגנוסטית יצאו ספרים שעוסקים בתפזורת. יותם חותם הוציא ספר בשם "גנוסיס מודרני וציונות", שמדבר על יסודות משיחיים במחשבה הציונית. דוד אוחנה דיבר על דברים דומים ב"מיתוס של ניובה". בהיבט התאולוגי יצאו כמה מאמרים של הנס יונס ברסלינג, "מושג האלוהים אחרי אושוויץ", שלא עוסקים בגנוסיס פרופר אלא יותר בבעיית הרוע ובמחשבה על אלוהים אדיש ומרוחק. הבעיה עם הספרים האלה זה שהם לא מדברים על גנוסיס פרופר, אלא יותר על פילוסופיה של המאה העשרים באופן כללי ובפרט על ניהיליזם וסכנותיו. כלומר, אין בין זה לבין מדעי הדתות מן המשותף.
אהבתיאהבתי