ב"מוסף הארץ" בסוף השבוע הזה פורסמה כתבה די מרגשת של נועה לימונה תחת הכותרת המשומשת משהו "הודו למורה כי טוב". הכתבה מספרת על "שפת הקשב", שיטה להנחלת ופיתוח תשומת לב (או בבודהיסטית מתמערבת, mindfulness) אצל ילדים, בתוך מסגרת בית הספר. הנה תיאור קצר מתוך הכתבה יחד עם השורה התחתונה שגומרת את ההלל:
המדריכה מקבלת אותם בכניסה לכיתת המדיטציה, והם מסירים נעליים, מסתדרים בטור, ונכנסים אחד-אחד. כל תלמיד, בתורו, זוכה לתשומת לב, מגע וברכת בוקר טוב מהמדריכה. על הרצפה מסודרים מזרנים. הילדים בוחרים מהם, וגם המחנכת נשכבת לצדם על מזרן משלה, עוצמת עיניים. השיעור מתחיל בהקשת גונג ותרגילי נשימה. בהמשך, באמצעות שימוש בכלים המבוססים על דמיון מודרך, יוגה ומדיטציה, יתרגלו כיצד לשמור על קשב בכל רגע ורגע, ולהתבונן באופן לא שיפוטי בתהליכי הגוף. באורח פלא, אין כמעט אלימות, האווירה בין המורים והתלמידים נעימה וההישגים הלימודיים גבוהים.
"שפת הקשב" היא בעצם עיבוד של מדיטציה בודהיסטית מסוג ויפאסנה לתרגול על ידי ילדים. מובן שאין לצפות מילד, כנהוג בזמננו, לשבת ברגליים משוכלות במשך 45 דקות ולהתבונן בנשימה, בטח לא לעשות את זה לאורך קורס של שבוע או עשרה ימים, ולכן לוז מדיטציית הויפאסנה – תשומת הלב להווה, בחינת העולם הפנימי, הקניית האפשרות להתבונן בתוכן של הנפש מבלי להזדהות איתו מיד – מועבר לילדים בצורות אחרות.
את השיטה פיתחו שניים: שימי לוי, מורה ותיקה לויפאסנה (אותה אני שמח להכיר אישית מזה שנים מפעילותי בעמותת תובנה) וד"ר נמרוד שיינמן, נטורופת ומייסד "המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש", והיא כבר נוסתה בכמה בתי ספר (ויש לה מקבילות בעולם). לא אאריך בפרטים (אנא קראו את הכתבה), ואביא רק ארבע פסקאות מרכזיות שאני רוצה לומר עליהן משהו קטן:
לפי מחקרים שנעשו בעולם לאחרונה, תלמידים המתרגלים קשיבות מדווחים שהם שמחים יותר להגיע לבית הספר, שהם יותר שבעי רצון מהמורים ומבית הספר, ושהם מרגישים פחות לחוצים משיעורי הבית, מהמבחנים ומהציונים. הניסיון המצטבר בעבודה עם ילדים מעיד על שיפור ביכולות הריכוז, המודעות העצמית, הוויסות הרגשי, האינטליגנציה הרגשית ויכולות ההתמודדות עם קשיים ולחצים.
בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות שעומדות בבסיס תרגולי הקשיבות, דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. מחקר של ריצ'רד דיווידסון מ-2007 מצא שאנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה, וכן, שבזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. "הפניית הקשב פנימה נשמעת על פניו אגואיסטית", אומר ד"ר שיינמן, "אבל בתל חי התיאוריות הבודהיסטיות התאמתו: ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים. זה בא כסוג של תופעת לוואי חיובית – לא אמרנו להם להתנהג יפה, הם למדו את זה לבד".
העניין המדעי בנושא הקשיבות גדל בשנים האחרונות במהירות. כמות הפרסומים על ההשפעות המוחיות והפסיכולוגיות של תרגול קשיבות גדלה פי 100 בעשור האחרון, וכמות המחקרים הממומנים על ידי ארגון הבריאות העולמי קפצה מ-0 ל-100. מה שהניע את הפרץ המחקרי הזה היה הצטברות הולכת וגדלה של עדויות שהגיעו גם מאוכלוסיות של מבוגרים בריאים שסובלים ממתח, וגם מאוכלוסיות של חולי סרטן, פיברומיאלגיה, פסוריאזיס, ואנשים הסובלים מכאב כרוני, הפרעות חרדה ודיכאון, ועוד – כולם הפיקו תועלת משמעותית מתרגולי הקשיבות. הממצאים המוחיים מראים שתרגול קשיבות משנה נפחים של חומר אפור (כמות הנוירונים), משפיע על החומר הלבן (חיבורים בין אזורים במוח), על רמות פעילות (עוצמת הנוירונים), ועל פעולת הרשתות המוחיות (כמה אזורים שונים במוח מצליחים לעבוד יחד בעבודת צוות). ד"ר ריצ'רד דיווידסון מספר על מחקרים שערך שהראו כבר אחרי שבועיים של תרגול קשיבות במשך שעתיים ביום, ראיות חזקות לשינויים פונקציונליים במוח. אחד ממחקריו הראה שכבר אחרי שמונה שבועות נוצרים שינויים במבנה המוח עצמו. "יש לנו סיבות טובות להאמין שאצל ילדים השינויים הללו חזקים וברורים יותר", אומר דיווידסון, "כי המוח הרבה יותר פלסטי בגילם".
לדבריה של ד"ר נאוה לויט בן-נון, השינוי החיובי ביחס המדעי לנושא אינו מפתיע. "למרות הסטיגמה, לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות, תחום שנחקר במדעי המוח כבר שנים. זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות".
נתחיל מהסוף: "לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות" – מהמשפט הזה ניתן ללמוד למה עושים מדיטציה בודהיסטית ולא מתפללים שמונה-עשרה. מעניין אמנם שד"ר בן נון לא מכחישה שמדובר גם בעניין רוחני – תכופות נוכל להיתקל במתרגלי מדיטציה שיתעקשו שמדובר רק בטכניקה מנטלית-פסיכולוגית – אם כי היא ודאי לא מתכוונת שהתלמידים נחשפים או מכוונים לאיזה עולם עליון שבו שוהים הבודהות המוארים, או שהם משתדלים לפתח כוחות פרה-פסיכולוגיים על-טבעיים. הכוונה היא שיש כאן פיתוח של הפוטנציאל הרוחני של הילדים, כלומר העמקה של חייהם הפנימיים, טיפוח רגישותם ואפשרותם ללמוד איך לתקן את נפשם.
אבל אכן, הויפאסנה היא גם טכניקה שמפתחת מיומנות. האדם לומד איך להיות מודע, איך להישאר בהווה, איך להקשיב, איך לשים לב. ולמידת המיומנויות הלכאורה כל כך פשוטות האלה אכן יקרה מפז. היא מגלה לנו את החיים, פשוטו כמשמעו, והחיים הגלויים והמתגלים הם הכל.
מנגד, תפילה היא תפילה. אפשר להתפלל בהתלהבות ובכוונה, אבל קשה מאוד לעשות מתפילה טכניקה. יש שיאמרו שגם לו היה אפשר היה הדבר חילול הקודש. היתרון של המדיטציה הבודהיסטית כאן הוא שהיא מראשיתה היתה ממוקדת אדם ומכוונת למען למידתו את עצמו. מראשיתה היא היתה טכניקה. מכל מני סיבות (תהליך החילון, האתוס המדעי, המצב הפוסטמודרני, ההתמקדות בפסיכולוגי, ההתמקדות בתרפויטי) היא בדיוק הדבר שמתאים למערביים רבים לאמץ בזמן הזה.
נעבור לעניין המחקרים: אכן המחקרים על כל מה שקשור לתודעה האנושית בפריחה חסרת תקדים מאז שנות התשעים. בעוד שלפניהן מדענים נמנעו לעסוק בנושא, שנחשב בלתי ניתן לפענוח, כיום מתבצעים מחקרים רבים ויש מדענים שכבר מכריזים שבקרוב נדע סוף סוף איך גוש לח של תאים אפורים מנפיק חוויה אור-קולית ססגונית – שלא לדבר על תחושת עצמיות.
גם המחקרים על השפעתה של המדיטציה באופן ספציפי הולכים ומתרבים, ואיתם הולכים ומתבהרים היתרונות הגדולים הטמונים בתרגולה. הלוואי שאכן "זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות". הלוואי, מפני שזה כל כך נחוץ, בעיקר בזמן הזה שבו גירויים יותר ויותר אלימים מנסים לשבות את התודעה שלנו, את תשומת הלב שלנו, מהאינטרנט דרך הסלולרים ועד לסמים סינטטיים מתוחכמים יותר ויותר. הילדים שלנו בהחלט צריכים ללמוד, מגיל צעיר, איך להיות מודעים לעצמם, איך להבחין במה שמתרחש בנפשם, איך להרגיש מה טוב ומה רע להם, איך למצות את הפוטנציאל האדיר של התודעה האנושית.
ועכשיו לעניין המעניין ביותר, המסתורי ביותר, זה שמתואר בפסקה השנייה לעיל.
בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות […] דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. […] אנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה […] בזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. […] "ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים."
הכוונה ב"תיאוריות הבודהיסטיות" היא אולי לארבעת ה- Brahma-Vihara, כלומר למקומות, או לתכונות, בהם כל אדם שהופך לבודהה שורה. אלו הם/ן איזון פנימי, חמלה, אהבה חברית ושמחה אמפתית. לבד מאיזון פנימי (שמתורגם לעיתים "שוויון נפש" – ותודה לקרן ארבל על העזרה בתרגום המונחים) שלושת ההוויות האחרות של האדם המואר מופנות בפירוש החוצה: חמלה כמובן, אהבה חברית, ושמחה אמפתית, שהיא שמחה בשמחתו של הזולת. כך שעל פי המקורות הבודהיסטים הדהרמה (שכוללת אמנם לא רק ממדיטציה, אלא דרך אתית מגוונת ומלאה, הכוללת גם מוסר וחיי קהילה) מובילה לפיתוח המודעות, המובילה ללימוד עצמי, המובילה להפטרות מ"שלושת הרעלים" (השתוקקות, סלידה ובלבול), המובילה להשתלמות בדמות פיתוח איזון, חמלה, שמחה ואמפתיה.
וכאן המיסתורין הגדול בעיני: שכן למה שההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק, ולמה ההבנה, לגבי הפרט עצמו, שאין כל מוקד של עצמיות ושל זהות שניתן לאחוז בו – למה שאלה יובילו לאיזשהו תנועה נפשית חיובית? למה שתהיה בעקבות אלה נביעה פנימית של חיוביוּת לעבר הזולת? למה שהנפש המתוקנת תתמלא אהבה? למה שלא תישאר מאוזנת וניטרלית? למה שלא תשהה באפתיה? לא יותר הגיוני?
במילים אחרות מה ומנין הוא אותו מעיין צלול שיכול – אם רק נותנים לו לנבוע, אם רק מסירים את הסלעים שניצבים בפיו, אם רק מוכנים להרחיב למים הרעננים את הדרך – להחיות אותנו כך, שיכול להעניק לנו לא רק מספיק אהבה עבור עצמנו (וזה תנאי ראשוני והכרחי כמובן) אלא גם שפע שעולה על גדותיו ומשפיע הלאה, לאחינו ורעינו ולסתם זרים שנקרים בדרכנו? מהי אותה נקודה פנימית שאיננה רגועה גם כשאנו עצמנו ב"איזון", אלא רוטטת הלאה ומעוררת חיוּת ואהבה? מהו אותו עומק שיש בנו שגועש בטוּב ומוכן להתפרץ בכל עסיסיותו המתוקה? מהו אותו עונג פנימי שופע, או שפע פנימי מענג, או טוביות פנימית גואה וגולשת, או פנימיות טובה פורה וגודשת?
זה לא אור פנימי, זה דבש פנימי. אבל מאיפה? ולמה? ואיך? ומה?
סתם
—
[בשבוע הבא יתקיימו שני כנסים מעניינים: הראשון באוניברסטית חיפה על הספר תורת המלך (ובו גם אדבר), והשני במכון ואן-ליר על דו"ח "לבחינת תופעת הכתות" שהוגש לא מזמן למשרד הרווחה, עליו כתבתי כאן. ראו פרטים על שני הכנסים כאן]
לולאת האל 
המלה בה משתמשים באורח עקבי כמושג למדיטציה כל המפרשים, כל הפילוסופים היהודיים וכל המקובלים היא התבודדות כך שבטרמינולוגיה היהודית מדיטציה נקראת בשם התבודדות והתבוננות.
המלה נגזרת מן השורש – בדד. אבל הכוונה לא רק להתבודדות פיזית, אלא להתבודדות הפנימית בה האדם מבודד את המהות הפנימית מן המחשבות שלו.
על מנת להשיג את אותה ההתבודדות הפנימית, היה על הנביאים ותלמידיהם בראש וראשונה להתרחק מן ההמון הסואן.
כך גם לגבי התבוננות והמצב הנפשי בו האדם הדתי נדרש להיות בזמן התפילה , כפי שאומר התלמוד הבבלי במסכת ברכות: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים ראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמיים . אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.."
ההבדל הגדול בין אותה מדיטציה בודהיסטית מסוג ויפאסנה עליו אתה כותב כאן ואותה הילדים מקיימים לבין תפילה ביהדות, התבוננות והתבודדות דתית היא כמובן לא הטכניקה זו שמבדילה ביניהם אלא המיקוד .
ביהדות ובתפילה המיקוד הוא כלפי הקב"ה ואילו נשמע שבמדיטציה הבודהיסטית המיקוד הוא בעצמי, כפי שנכתב להקשיב לקול הפנימי, לעצמי. ומבחינה זו יש כאן הבדל גדול מאד בין שני אלו.
מעניין שגם ליהדות ישנה עמדת גוף לאותה פעילות של התבוננות כפי שיש תנוחת גוף במדיטציה , ספר דברי הימים מתאר בפנינו את תפילתו של שלמה המלך באמרו: "ויעמוד עליו ויברך על ברכיו נגד כל קהל ישראל ויפרוש כפיו השמימה" , גם עזרא הנביא אומר: "ואכרעה על ברכי ואפרשה כפי אל יהוה אלוהי". תנוחה זו של פרישת הידיים ישיבה ועמידה אלו סוגים של 'מדיטציה' .
אבל כפי שכתבתי ההבדל אינו בטכניקה אלא במהות ובמהו המיקוד בזמן ההתבוננות , אל מי ולמה אתה מתבונן .
אהבתיאהבתי
רן,
נכון, אבל זה לא ההבדל היחיד. התפילה בעיקרה אינה טכניקה. היו כאלה שעשו ממנה דרך מיסטית, אבל הם היוצאים מהכלל. וגם אז, מדובר בדרך כלל יותר בכניסה לאקסטאזה והצפה רגשית מאשר בהתבוננות פנימית המובילה לתובנות על החיים.
אהבתיאהבתי
אני מסכים אתך לגמרי, התופעה של האקסטזה והניסיון להגיע לריגוש באמצעות תפילה זוהי עבודת אלילים ממש ואין בה דבר מהדת היהודית ומהאמונה .
אהבתיאהבתי
במילים אחרות מה שאתה אומר הוא – שכל ביטוי של אקסטזה דתית, התלהבות דתית, דבקות דתית או כל רגש דתי אחר – אסור על פי היהדות ובאופן מיידי גם מקוטלג כ "אלילות"?
וחוץ מזה אני מוחה על השימוש המהיר והלא מושכל בקיטלוג של אלילות כל דבר שלדעתו של הכותב *אינו* יהדות *אמיתית* או לכאורה אינו רוחני באמת…
מלבד זאת המושג אלילות על כל משמעויותיו הוא קודם כל המצאה של חכמי-הדת העברית הקדומה וטיפוח של צאצאיהם הרוחניים-יהודים כדי להבדילה ככל האפשר מדתות/מסורות רוחניות אחרות, שלמעשה נועדה לשמור על האקסלוסיביות של הדת העברית/יהודית ביחס לאמת מוחלטת כלשהי שלדעת חכמיה הם מחזיקים בה ושנעדרת באופן כזה או אחר מדתות/מסורות רוחניות אחרות.
אני חושב שלאלה מאיתנו האוחזים ותומכים בפלורליזם דתי ורוחני ראוי וגם צריך שנפסיק לקטלג באופן מיידי כל דבר שאיננו מסכימים עימו כ "אלילות".
אהבתיאהבתי
תומר – אני מפנה אותך ללימוד של "קונטרס ההתפעלות" של הרבי השני של חב"ד, ואת "שער היחוד" לר' הלל מפאריטש. בכלל – מתחילת חב"ד (לפני שהיא הפכה למה שהיא היום) העבודה שבתפילה היתה עבודת התבוננות בוחנת לעילא ולעילא. ממש לא פעילות חיצונית לקראת הצפה רגשית (אותה הם מכנים בשם "אש זרה", ברמיזה למקרה נדב ואביהו).
אוהד
אהבתיאהבתי
אוהד,
אני לא מסכים איתך. יש בחיבורים האלה דגש על התבוננות, אבל הדרך ל"ביטול" עוברת שם דרך "התלהבות". כמו כן, ההתבוננות הפנימית שם היא לא מודעות בוחנת אלא יותר ריכוז במעשה הנוכחי לדעתי.
אהבתיאהבתי
באופן כללי, אין קשר בין ההתבוננות החב"דית בתניא ובמקומות אחרים לבין דהינא בודהיסטית , על גרסאותיה.
בעקרון מדובר בכשל תרגומי.
אהבתיאהבתי
אם אפשר להוסיף עוד כמה דברים…
למי שמתפלל את התפילה היהודית בכוונה ומתוך מודעות, התפילה אינה רק מעוררת התלהבות רגשית, אלא גם משמשת כאמצעי להתבוננות פנימית: למשל הקטע של התפילה שהוא וידוי ('אשמנו, חטאנו' וגו') באמצעותו אדם יכול לראות את פגמיו ואולי גם את דרך תיקונם, או אותו חלק שאומר "למקללי נפשי תידום ועפר לכל תהיה…" שמעוררת תשומת-לב באדם לגאוותו מצד אחד ולטיפוח ענווה מצד שני, ולמיטב זכרוני יש בתפילה היהודית עוד חלקים מעין אלה המנחים אדם לחקירה ולהתבוננות פנימית.
אהבתיאהבתי
שלום רן, שמחתי לפגוש בך כאן.
כתבת כי "ההבדל הגדול בין אותה מדיטציה בודהיסטית מסוג ויפאסנה עליו אתה כותב כאן ואותה הילדים מקיימים לבין תפילה ביהדות, התבוננות והתבודדות דתית היא כמובן לא הטכניקה זו שמבדילה ביניהם אלא המיקוד. ביהדות ובתפילה המיקוד הוא כלפי הקב"ה ואילו נשמע שבמדיטציה הבודהיסטית המיקוד הוא בעצמי, כפי שנכתב להקשיב לקול הפנימי, לעצמי. ומבחינה זו יש כאן הבדל גדול מאד בין שני אלו."
הרשה לי לחלוק עליך. המיקוד תמיד תלוי באדם – המתפלל או המודט – ובבשלות, בעירות ובכוונה הרוחנית שלו. מבחינה זו, אין הבדל בין תפילה לקב"ה לבין מדיטציה – שתיהן יכולות להיות טכניקה, או עבודת אלילים, ושתיהן יכולות להיות אמצעי פנייה לקב"ה (שבשמיים, או בתוכנו, או גם וגם).
אני חושב שהרבה יהודים שמדקלמים את התפילות לא באמת פונים אל הקב"ה (וגם לא אל הקול הפנימי, העצמי שלהם), וגם אם הם חושבים ומאמינים שהם פונים לקב"ה הם בעצם עוסקים בעבודת אלילים – וכך גם הרבה מאלו שיושבים במדיטציה. אבל זו עדות למצבם הרוחני של רוב בני האדם, ולא לפוטנציאל הרוחני הטמון בתפילה או במדיטציה.
עמיר
אהבתיאהבתי
עמיר שלום, שמחתי לראות אותך ביום העיון ב'יקר' .
אני לא חולק על מה שאתה כותב במובן זה שהמיקוד בהחלט משתנה מאדם לאדם , ההבדל שאני דברתי עליו הוא שבתפילה גם אם האדם המתפלל לא תמיד מצליח להיות ממוקד באלוהים, הוא נדרש להיות ממוקד באלוהים ולא בעצמו ב'אני' במצב בו הוא נמצא כפי הדרישה במדיטציה הבודהיסטית שם המיקוד הוא ב'אני' .
לזה התכוונתי כאשר כתבתי שיש הבדל במיקוד, לא בהבדלים בין האנשים אלא בעיקרון ובמהות ובדרישה כלפי מי המיקוד.
אהבתיאהבתי
רן: על פניו נראה שההבחנה הזו קיימת, אבל זה רק על פניו.
כיוון שבתפילתו, האדם הבשל רוחנית מכיר בכך ויודע שאלוהים אינו אובייקט, ושכל דימוי או ציור שייתן לו רק יסיט אותו מהפנייה הישירה לאלוהים,
ובמדיטציה שלו, האדם הבשל רוחני מכיר בכך ויודע שה"אני" אינו אובייקט, ושכל דימוי או ציור שייתן לו רק יסיט אותו מהפנייה הישירה אל עצמו,
שניהם פונים בעצם אל אותו הדבר, שאינו דבר כלל.
אהבתיאהבתי
השערה: במדיטציה ההתבוננות היא במהות (לשון מה) ללא שם, קדם-ורבלית ואילו תפילה היא דו-שיח עם מי שיש לו שם. מקובל (למשל ג'יקטיליה) לייחס את המה לספירת החכמה ואת המי לספירת הבינה. בספר יצירה כתוב חכם בבינה והתבונן בחכמה ועל פי אריה קפלן (שכתב על מדיטציה יהודית) מדובר בשילוב של שתי הדרכים בחזקת רצוא ושוב.
אהבתיאהבתי
ישנם הרבה ניסיונות מודרניים ואופנתיים לחבר בין טכניקות המזרח לבין התפילות היהודיות. בעיקרון , אין קשר משמעותי בין הדברים .
היהודי מתפלל , כי הוא מצווה להתפלל , באותה מידה שהוא מצווה לעשות עוד כל מיני דברים שקובעים לו סדר יום מסויים.
סדר היום הזה שמורכב מהרבה דברים , רובם פיזיים לחלוטין, יוצר איזשהי מסגרת לחיים יהודיים, חיי קהילה וחיי חברה.
בחברות יהודיות אולטרא אורתודוקסיות , ניתן לראות איך הקהילה מגובשת סביב סדר היום , ואיך סדר היום קובע לאדם את ההתנהגות הסוציאלית ואת המוטיבציה.
המזרח והבודהיזם חיים באידאלים אחרים לגמרי. אמנם יש שם חברות קהילתיות , אבל שוב , הפרספקטיבות הערכיות כל כך שונות , כך שניסיונות לבצע גזרות שוות , הינם מטיבם , חסרי תוחלת ממשית.
אהבתיאהבתי
'זה לא אור פנימי, זה דבש פנימי. אבל מאיפה? ולמה? ואיך? ומה?'
תומר, אהבתי לקרוא, תודה…..
אני גם מזדהה מאד עם השאלה, שתהיתי בה בעבר לא מעט, במיוחד שעשיתי מדיטציה בודהיסטית…
אולי התשובה קשורה בכך, שאור זה בסה"כ היעדר חושך.
אתה בעצמך מסביר שהדהארמה (שבהחלט כוללת יותר מ"רק" מדיטציה) גורמת להסרת ה"סלעים" (הרעלים)— השתוקקות, סלידה ובלבול.
תאר לך מה יקרה לך אם יסירו לך את ההשתוקקות? אני אישית לא יודעת מה יישאר ממני, כי כל כולי השתוקקות. היהדות תגיד שזה בגלל שאני אישה, יכול להיות…..אבל בכל זאת.
מה שאני מנסה להגיד הוא- אם אתה מסיר את "מחסום" ההשתוקקות, שמנהל לרובנו את החיים, יכול להיות שתישאר עם "יצור" אמפתי ומלא חמלה.
זה לא שהוא "מלא" חמלה, הוא פשוט "ריק" מאנוכיות ופחד.
אהבתיאהבתי
לילך,
תודה על התגובה. רק אומר שזה בדיוק המסתורין הגדול והיפיפה לדעתי: למה שריקות מהשתוקקות תהיה מלאות? ועוד מלאות בחמלה? למה? למה שזאת לא תהיה אפאתיה? אדישות? נייטרליות? למה יש כאן חיוביות?
אהבתיאהבתי
אולי כי ריקות מהשתוקקות, סלידה ובלבול משמעה ידיעה ישירה ועמוקה כי אין באמת נפרדות?
אם אני לא באמת נפרד מאחרים, אותה אהבה לעצמי, אותה דאגה לרווחתי כעת מופנית לעולם כולו ללא הבחנה.
ב- Metta Sutta הבודהה מנחה את המתרגל כך:
"כשם שאם תגונן בחייה שלה על ילדה היחיד,
כך בדיוק יש לטפח בליבנו אהבה ללא גבול,
לכל היצורים החיים;
יש לטפח בליבנו אהבה חברית אינסופית,
אל העולם כוּלוֹ:
למעלה, למטה ולמה שביניהם;
ללא מכשול, ללא טינה וללא עוינות –
אם בעמידה, הליכה, ישיבה או שכיבה,
עד שהקהוּת איננה."
זה כמובן גם תרגול אך גם תיאור של תודעה ערה. כאשר אני רואה שאין נפרדות ושה"אני" עליו אני כל כך מגונן, שומר ודואג אינו קיים כפי שחשבתי (מה שקראת ההבנה שהכל (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית), אין סיבה לדאוג רק לאותו עצמי. כשה"אני" (בעצם אותם הרצונות, הסלידות, הכעסים, הדפוסים המזיקים, ההצמדויות) אינן "עומדות" ביננו לבין העולם, למה שתשאר אפתיות ולא אהבה, חמלה, שמחה?
מה קורה כאשר אין השתוקקות, שנאה ובלבול? האם לא מפציעים דווקא אהבה, ויתור וחכמה? כך לפחות הסביר הבודהה.
אני חושבת שזה אותו הטוּב הפנימי עליו אתה מדבר. טוּב שנגלה בעוצמתו כאשר אנחנו מסירים את הסלידה, ההשתוקקות וההיצמדות שנובעות בדיוק מאותה הבנה מוטעית של המציאות ושל האני.
יתר על כן, הדרך הבודהיסטית כוללת בתוכה (מה שנשכח כאשר "מפשיטים" את הבודהיזם ומשאירים רק את "טכניקת המיינדפולנס"), גם אורח חיים אתי, וכפי שציינת, גם פיתוח וטיפוח של איכויות לב. התרגול הבודהיסטי אינו מכוון רק לפיתוח מודעות (sati) ואיזון פנימי (upekkha) כי אם לפיתוח של איכויות לב של אהבה, חמלה ושמחה בשמחתו של האחר.
ותודה תומר על הרשימה הזו.
קרן.
אהבתיאהבתי
קרן, הסכמתי מאוד עם התשובה והניסוח הקולע שלה.
מפתה מאוד, בהיתקלות עם רעיונות כמו איזון מנטאלי (=שקילות מנטאלית) ובחוסר המהות, לקחת את החיים כמו שאנחנו מכירים אותם ופשוט להחסיר מהם את ההיאחזות והטלטלות הרגשיות – ולהסיק שהצד השני של המשוואה היא אפתיה.
אך אפשר במקום זאת, לבחון אהבה חזקה לאדם יקר, ולחפש את האיזון המנטאלי (אתה אוהב את האדם על יתרונותיו וגם על חסרונותיו!) ואת חוסר המהות (ההבנה שאתם חולקים כ"כ הרבה – שהגבול שעובר בינך ובינו אינו חד משמעי כל כך) ועוד…
ואם הניסוח החובבני שלי לא שכנע (וגם אם כן), ממליץ בחום על 'להרבות טוב בעולם' של אסתר פלד. הוא יבהיר את אי-ההבנות הללו והרבה יותר מהן.
ותומר, באופן כללי, תענוג לקרוא את הבלוג שלך.
אהבתיאהבתי
בוקר טוב, תומר,
ניכר שעניין המדיטציה "בוער" בך, ואותי זה מרגש – שעניין כל-כך עדין, ופנימי, ו(כן)מיסטי, בוער באדם.
הנושאים שאתה מעלה ראויים להרבה יותר מאשר טוקבקים (מתי נקיים כנס גדול על מדיטציה?), אבל צריך להתחיל ממשהו.
אז הנה – ואתחיל גם אני מהסוף, מטענתה של ד"ר בן-נון ש"לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות", אותה גיבית בטענה כי "מראשיתה [המדיטציה] היתה טכניקה".
יש, כמובן, אינספור סוגי מדיטציה ואינספור גישות והתייחסויות למדיטציה, ולרבים ממתרגליה, מדיטציה היא בעיקר או רק טכניקה. אבל אני מבין את התרגול הזה בדרך שונה לגמרי, כי בשבילי היא דרך לביטוי, מימוש וחיזוק הכמיהה שלי לנשגב, למופלא ולבלתי-נודע. בלי כוונה זו, שמחייה את תרגול המדיטציה שלי ונותנת לו משמעות מיסטית, דתית, התרגול היה די חסר משמעות בעיניי.
ומבחינה זו, מבחינת ביטוי, מימוש וחיזוק הכמיהה, הכוונה וההתכוונות, מדיטציה לא שונה בעיניי מתפילה. וגם "תפילה", אם היא לא נעשית (כדבריך) בהתלהבות ובכוונה, היא לא יותר מאשר טכניקה.
אני לא יודע מה פירוש הדבר ששימוש בתפילה כטכניקה זה "חילול הקודש". בעיניי, גם שימוש בחיים, ביחסים עם בני אדם אחרים, ובתודעה האישית שלנו כ"טכניקה" (כלומר, ללא עומק, כוונה רוחנית, אהבה) זה "חילול הקודש".
אז זו הנקודה הראשונה אליה רציתי להתייחס.
שלך, עמיר
אהבתיאהבתי
עמיר היקר,
תודה רבה על הדברים החשובים. באמת המדיטציה יכולה, גם צריכה, להיות ביטוי לכמיהה וגם לאהבה לנשגב. בהחלט בהחלט. ואפשר לדעתי למצוא גם את הכיוון הזה בכתבי זן למיניהם. תודה.
אהבתיאהבתי
תודה לך תומר.
ועכשיו לנקודה שנייה – השאלות שהעלית בסוף.
יכול להיות שעדיף להשאיר את השאלות האלו כמו שהן, ב"שאלתיותן" – לא לגעת במסתורין הזה, לתת לו לעורר שוב ושוב ולהחיות בנו את הפליאה, האושר, האהבה וגם את הענווה בפני זה שאיננו יודעים ואיננו יכולים לדעת.
אני רוצה, אבל, להציע תשובה אפשרית (שרבים כבר הציעו לפני) – ואני מקווה שהיא לא תפגום או תפחית מהפליאה, האושר, האהבה והענווה שמעוררות שאלותיך.
הצעתי היא שהתנועה הנפשית החיובית, האהבה והשמחה שהאדם יכול לגלות בעקבות "ההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק", קשורות בגילוי של עקרונות יסוד, "אידאות", או טבעו הבסיסי של הקיום – כפי שהם עוד לפני הופעתו של עולם התופעות.
כלומר – כשאנו מצליחים לשחרר את תשומת לבנו מעולם התופעות, מתעוררים לרגע מההתמקדות המהופנטת בו, ומפנים את תשומת לבנו אל אותו ממד (מופשט לחלוטין) שהוא מעבר לזמן, למרחב ולתופעות, אנו מגלים שממד זה רוטט בחיוביות מוחלטת, באהבה ובאושר.
וגילוי זה, אם הוא מצליח לחדור לנשמתנו ולשנות במשהו את המבנה הפסיכולוגי שלנו, גורם לכך שגם חיינו בעולם הזמן, המרחב והתופעות מתחילים להתמלא ולהקרין חיוביות, אהבה ואושר.
כך, בכל אופן, אני מבין את שקרה לי בחיי.
וכאמור, זהו רק הסבר שטוב לסבר את האוזן, אבל אולי יש לו גם תועלת כלשהי מעבר לכך.
שלך, עמיר
אהבתיאהבתי
מילים יפות, תודה. :)
אהבתיאהבתי
התשוקה לדעת…
זוהי תשוקה חיובית שאמורה להביא אותנו להיות אנשים יותר מודעים יותר אמפתיים, יותר אוהבים וכו'…
אבל צריך להיות מודע לתשוקה זו.
התשוקה לדעת את המהות חוסמת אותנו מלדעת את המהות…
חשוב להבין שיש דברים הבלתי ניתנים להבנה, בלתי ניתנים לכיבוש.
המחשבה לא מרפה וממשיכה לשאול…המחשבה נובעת מהתשוקה…התשוקה לדעת…
להרפות מהמחשבות…לתת אמון…פשוט להיות…פשוט…
להיות…
אהבתיאהבתי
יפה שאלת תומר.
אשיב לך בקווים כלליים , באופן שיתברר לך התהליך העקרוני , לכל הפחות.
כשם שלאדם ישנם איברים פיזיים , כך יש לו גם איברים נפשיים , אלו מכונים בד"כ צ'אקרות. כשם שלאיברים הפיזיים תפקידים פיזיים , כך לאיברים הנפשיים , תפקידים נפשיים וכ"א מהם אחראי על יכולות התנהגותיות מסויימות.
לדוגמא, הצ'קרה השניה אחראית על היכולת להעניק , הצ'אקרה הרביעית אחראית על היכולת להצטרף , לשתף פעולה , לחוש אמפטיה וכן הלאה.
אלו האיברים הנפשיים וכמו האיברים הפיזיים , גם הם מוזנים על ידי זרימה של משהו. האיברים הפיזיים מוזנים על ידי כלי הדם ואילו האיברים הנפשיים מוזנים על ידי משהו שיש לו הרבה שמות , כמו פראנה וכן הלאה , אנחנו יכולים לקרוא לו בעברית "חיות" , למרות שהמובן האמיתי שלו הוא "חיים" או "רוח חיים".
אז מה עניין המדיטציה לכאן?
ובכן, מסתבר שבין איבריו הנפשיים של האדם , ישנו איבר אחד שבמצבו המצוי , ההתנהגות שלו אנומלית וממאירה. לאיבר הזה ניתן לקרוא "שכל" , ובסלנג הניו אייג'י קוראים לו "מיינד" או "מיינד אגו". יש כאן גם הרבה הגדרות דקות שלא אכנס אליהן , אבל בגדול , האיבר הזה גונב לכל האיברים האחרים את החיות שלהם. כיוון שגונבים להם את החיות שלהם , הם מפסיקים לתפקד באופן משמעותי. מדי פעם הם פולטים איזשהו שביב של חמלה או נדיבות טיבעית , אבל בדרך כלל הם מתים כאבן.
כך שמצבו הרגיל של האדם הוא שבגופו הנפשי פועלות רק המערכות של דחף הקיום ודחף ההתרבות ואילו כל התפקודים הנפשיים האחרים מסולקים הצידה ובמקומם פועל המיינד אגו , שנטייתו היא להמציא כל הזמן בעיות ולנסות לפתור אותן.
באופן כזה מתנהג האדם הנורמאלי , לא משנה אם הוא מאבטחת בקניון , או נשיא אוניברסיטה.
ישנן טכניקות מדיטציה מסויימות שמה שהן עושות , הוא להחזיר את המיינד אגו לתפקודו הבריא והתקין , שכמעט אינו מצוי באופן טיבעי. מה שקורה אז אצל האנשים שמתרגלים , שפתאום האיברים הנפשיים שלהם חוזרים לתפקד ואז לפתע הם חשים חמלה , נדיבות , השתתפות וכן הלאה.
עד כאן ההסבר הכללי.
עוד נקודה אחת ברשותך, אומר אושו בספר "החיפוש אחר המופלא -צ'אקרות ,קונדוליני ושבעת הגופים" , שכל המערכת של האיברים הנפשיים (זה ביטוי שלי ולא תמצא אותו אצלו) מתחיל להתפתח רק אחרי גיל 21 , לכן אסור ומסוכן מאוד לנסות לגרום לילדים לתרגל טכניקות מדיטציה.
הם לא בנויים לזה והם שומרים על בריאותם הנפשית באמצעים טיבעיים הכוללים יצירה ומשחק. כל התערבות בתהליכים הנפשיים של ילדים באמצעות שיטות "צ'אקראליות" , עלולות להביא לנזקים חמורים ובלתי הפיכים.
אהבתיאהבתי
גם אני חשבתי על הערתו האחרונה של דרול. יש חשש שילדים יאבדו את האותנטיות שלהם לנוכח הדרכה שנוטה (מניסיוני) גם לכוון ולהסביר/לתאר לאן אמורים "להגיע" ובכך יש אינדוקטרינציה של ההרגשות. רואים את זה יפה גם בקרב מבוגרים בתחום הניו אייג' שיודעים to walk the walk and talk the talk, אבל האותנטיות מהם והלאה. ילדים נראים לי חשופים יותר לסכנה כזו (לפחות אלה שלא ישתוללו).
אהבתיאהבתי
תומר יקר, חברים יקרים,
המעיין הנובע מבחוץ פנימה ומן הפנים החוצה – חד הוא, היכולת להכיל את עולם התופעות במלואו, רב כינוונית היא ולמעשה גם בעלת אינסוף מימדים.
כמוה האהבה, מהות האהבה איננה ניתנת לחלוקה – ככל שהאהבה העצמית גדלה , והיא המקור, כך תבעבע אהבת הזולת במלוא עוצמתה.
ככל שהקשב נוכח, ותודעה של שחרור פועמת – הסלעים החוסמים את מעיין האהבה העצמית הפנימית נעלמים והמעיין בעל אינסוף המימדים והכיוונים שופע "כמים לים מכסים"
הניסיון האנושי להגדיר את אותו המעיין העצום על מנת לתפסו בשכל – מיותר .
כשהחוויה האנושית עומדת נפעמת אל מול ההוויה נוראת ההוד , ממאן השכל להרפות מאחיזתו ומבקש להגדיר ולהסביר על מנת לקנות "שליטה" אולי כדי להבטיח שיוכל לשוב אל החוויה הזו בכל עת שירצה.
והחוויה המצויה בגדר המילים הרי היא כאותה ציפור קסומה שבאה לבקרינו ובמקום ליהנות ממנה אנחנו מגיפים את החלונות על מנת שתהיה שלנו.
והציפור הקסומה, היא – אין לה קיום בשביה.
יומטוב לכולנו
שלמה
אהבתיאהבתי
תומר,
אודה כי נשגבו ממני שאלותיך.
אתה מניח הנחות ואחר כך שואל שאלות. למדיטציה אינספור כיוונים. למה מדיטציה חייבת לצאת מנקודות שלילה כלפי העולם שאתה מונה אותן?\אדרבא, קבלת ההוויה כמות שהיא, התחברות אל הקוסמוס ואל עומק הוויתך, מחברת אותך גם ליצורים אחרים כיצירי ההוויה, כמות שהם, בלי שום שיפוט. או אז אתה מתמלא בחמלה ובטוב לאין שיעור.
אצלי באופן אישי, המדיטציה מזכירה להפליא את 'לימוד המוסר' שלי מן הישיבה, בניטרול המסגרת ההלכתית התוחמת את האתיקה. יש סוג של 'רצוא ושוב', מחד אתה צולל פנימה אל עצמך ושוקע באוטוסוגסטיה מסויימת, מתעסק עם האגו, מאידך, אתה רואה בבירור את גבולות עצמך, היכן אתה מסתיים והיכן מתחילים אחרים. זה הפתח לאהבת אדם.
אהבתיאהבתי
שלמה,
אתה צודק, וזה מה שקרן אמרה גם כן, אבל אני חושב שיש יותר מזה. כלומר אני חושב שיש יותר מההכרה בגבולות העצמי וההכרה בחיבור שלנו עם כל השאר וכל היקום. זה כמובן יכול להיות הסבר מצויין וממצא, אבל אני חושב שיש כאן עוד משהו: יש כאן להט, שפע, יש כאן תנועה קדימה של חיוביות עסיסית שפורצת מבפנים. כלומר זה לא רק שיש לנו קשר לכולם ולכן ממילא טבעי להיות נחמדים – יש כאן משהו אנרגטי, אם תסלח לי על המילה. והוא מסתורי בעיני, כי הוא בעיני ממש לא מחוייב המציאות. כלומר לכאורה היה הגיוני יותר שהפנימיות תהיה נייטרלית, או שקטה. לא?
אהבתיאהבתי
ידידי היקר –
הוא מותיב לה והוא מפרק לה –
"הגיוני יותר שהפנימיות תהיה ניטראלית, או שקטה"
ברי מזל אנחנו שהיקום איננו מתנהל על פי ההיגיון שלנו, והפנימיות שלנו יכולה להכיל הכל – לרבות דברים הנראים קונפליקטואליים בעיני הההיגיון שלנו.
על כן המעיין ממשיך לנבוע..
אהבתיאהבתי
אמת אמת. והרי הפלא הוא חלק מהעניין, ב"ה : )
אהבתיאהבתי
שלום תומר,
תודה על הפוסט המעניין כרגיל.
תוכל להפנות אותי לאתר/ספר נגיש עם הדרכה למודט המתחיל?
בתודה מראש
אהבתיאהבתי
ענבל שלום,
אחד האתרים שהייתי ממליץ עליהם הוא אתר תובנה, עמותה לויפאסנה ששימי במוזכרת בכתבה פעילה בה: http://tovana.org.il/ .
ספרים יש איספור, ואולי הייתי ממליץ על
Seeking the Heart of Wisdom: The Path of Insight Meditation
של שניים מהמורים הגדולים בארה"ב כיום (הנה הקישור לאמזון: http://www.amazon.com/Seeking-Heart-Wisdom-Meditation-Shambhala/dp/0877733279 )
אבל האמת היא שאני לא חושב שאפשר ללמוד מדיטציה כמו שצריך מספר. הכי כדאי להצטרף לקבוצת ישיבה או להרשם לסופ"ש מדיטציה, או פשוט לקורס מדיטציה – אפשר למצוא את כל האופציות האלה באתר תובנה.
חשוב לציין עוד עמותה טובה שמארגנת קורסי ויפאסנה בישראל, והיא העמותה לויפאסנה: http://www.il.dhamma.org/ – הסגנון שלהם שונה, קצת יותר קשוח וקפדני, עם כל היתרונות והחסרונות של זה.
אהבתיאהבתי
ממליצה ללוד אצל יונתן הריסון.
יצא ללמוד במסגרות שונות ופרט לידע הרב (שניתן לגמוע ממורים רבים), הייחוד שלו הוא בכך שהלב שלו במקום הנכון :)
אהבתיאהבתי
הספר הזמין היחיד שישנו היום ללימוד מדיטציה הוא "מדיטציה , ראשית החופש ומהותו" של אושו. יש הרבה ביקורת על הספר הזה, אבל הוא הדבר האפקטיבי היחיד שניתן להשיג בארץ באופן קל יחסית.
יש פרוייקט קטן של ריכוז טכניקות מדיטציה למי שלא הצליח להשיג את הספר:
http://www.hydepark.co.il/topic.asp?cat_id=10&topic_id=1095571&forum_id=8516
חוץ מזה בתל אביב יש כמה מקומות שמלמדים מדיטציה , בהדרכות של שעה שעתיים . לא משהו שצריך בשבילו לארוז.
את דיוויה אני מכיר. היא מלמדת בירושלים ובתל אביב , במרכז ביכורי העיתים והיא מקצוענית מאוד וגם אדם חביב.
http://www.divya.co.il/150341/%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A1%D7%93%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA
אהבתיאהבתי
הנה בשבילך הזדמנות ללמוד מדיטציה.
http://www.facebook.com/event.php?eid=187141898000795
אהבתיאהבתי
לאור הפרסום הנרחב שניתן כאן למדיטציות של אושו, אני רוצה להעיר שאין ביניהן ובין הויפאסנה יותר מדי, שלא לומר כמעט כלום, מהמשותף, ושגם בדרך כלל הן לא רציניות במיוחד (עד כמה שנהנתי ממפגשי ה-mystic rose בפונה).
אהבתיאהבתי
בכתבה מתוארת שיטה שמכונה "שפת קשב" , שאין לה כל קשר עם הויפאסנה ובפרט לא עם הגרסה השנויה במחלוקת שמלמדים במוסדות של גוואנקה.
לפי הכתבה , מדובר במשהו בסגנון תרגילי ההכנה של ההאטה יוגה , שזה טוב. תרגילים כאלו לא יפגעו בילדים.
אושו התייחס התייחסות נרחבת מאוד לויפאסנה בכמה מספריו , כולל "ספר הסודות" , "הספר הכתום" , "אמנות האקסטזה" וכמובן "מדיטציה : ראשית החופש ומהותו".
נכון שהוא לא סבר שהטכניקה הזו כל כך רלוונטית לחסידים ולחסידים הפוטנציאלים שלו , והוא מתייחס לזה במאמר ב"ספר הכתום" , מאמר שמצוטט הרבה אצל מדריכי מדיטציה מבית אושו.
אהבתיאהבתי
דרול,
כמי שמכיר את השיטה ואת מפתחת השיטה, הרשה לי לומר לך שאין לך מושג על מה אתה מדבר. נסה להגיב רק על מה שאתה יודע. ובכלל, נסה להגיב פחות.
אהבתיאהבתי
http://www.malchuty.org/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8-%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93-%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%92%D7%99%D7%A0%D7%96%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%92/%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%91%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%AA-%D7%94
אהבתיאהבתי
נו באמת…
אהבתיאהבתי
היי תומר,
מבחינתי המקור הכי טוב להבנה של השאלה הזאת הוא קרישנמורטי.
הדבר הכי חשוב לי בחיפוש הרוחני שלי הוא כנות וישירות, ובמובן הזה קרישנמורטי עושה לי את זה בצורה מדהימה. חבל לי שיש בהמון חוגים נטייה להתעלם ממנו.
זאת פחות או יותר ההבנה שלי על תורת קרישנמורטי –
האגו, התודעה המותנית, המבין את כל הנזק שהוא גרם במשך תקופות אינסופיות, מבין כי אינו יכול למצוא את האמת ותמיד יהיה נפרד ממנה ואותו אגו מותנה הוא שמחליט לוותר על החיפוש. המוטיבציה היא החמלה! ללא החמלה לא הייתה אותה השלמה של המחזור קיימת והאמת לא הייתה נחשפת. הויתור מוביל לראיה ללא החלוקה, ללא ההבדל בין המתבונן לאובייקט, והפסקת החלוקה (גם בין עצמנו לבין הסביבה) גורם לטוהר הבסיסי להחשף.
אז בשום שלב לא היה ויתור על החמלה, זה ברור.
אני לא רוצה להכנס לאחר מכן למוטיבציות לעזור לאנשים אחרים, זה קשור להפסקת החלוקה לדעתי, אבל זה כבר עניין אחר ויותר מורכב, ויש את המהאיאנה וכל זה…
מה אתה חושב?
:)
אהבתיאהבתי
אני חושב שיופי! שאלתי היתה רק איך ומדוע אותו "טוהר בסיסי" שאתה מתאר הוא חיובי ועסיסי ופעיל. זה המסתורין בעיני. כלומר שכאשר אנחנו נכנעים, וכאשר האמת נחשפת, יוצא שהאמת הזאת היא לא רק ראייה צלולה ורעננה של המציאות, ולא רק סוף הסבל, ולא רק הבנה של כל מני דברים, אלא היא גם אהבה שופעת! אני לא זוכר שק' מסביר למה זה המצב – או שאני טועה?
אהבתיאהבתי
אני לא בטוח אם הוא מדבר על זה בדיוק כך, אבל אני אענה לך על פי הבנתי,
הסיבה שהאגו יכול לוותר על עצמו היא כי אחד הרכיבים שמהם האגו מורכב מראש הוא חמלה, האגו מחפש להתגבר ולהתפתח מתוך חמלה (בורה), כאשר הוא מבין שבמבנה הקיים נגרם נזק הוא בוחר לוותר גם מתוך חמלה.
לאחר הראייה הטהורה של המציאות, כל האנרגיה של האגו שהוא בעצמו חמלה מנותבת בצורה המוסכלת כנגד הסבל בעולם.
כלומר, ההבדל בין אדם מואר למישהו לא מואר הוא שהאנרגיה שלהם מנותבת למקומות שונים ולכן יש פרות שונים, סמסארה ונירוואנה.
זאת דעתי בכל אופן.
אהבתיאהבתי
אה, נכון. הזכרתי לי את הדיבור הזה של ק' על אנרגיות שבאורגניזם האנושי. נכון, הוא מפרש את העניין על ידי פנייה לכלכלת אנרגיות בגוף: אדם עם אגו ואשליות מוציא הרבה אנרגיה על כל מני שטויות – בעצם על לחיצות עצמית ואגואיזם וקנאה ופחד, ואילו לאדם שהרפה מכל זה יש מצבורי אנרגיות לא משומשים שמופנים למקומות אחרים, בין אם הוא יוזם את זה ובין אם לא. בסדר, הסבר מעניין, גם אם ברור שצריך להעמיק ולהסביר אילו אנרגיות ומה הן ומאיפה הן ואיך הן שופעות מכאן לשם. אבל נכון, ככה הוא מסביר את זה.
אהבתיאהבתי
:)
אהבתיאהבתי
פריימן ידידי היקר,
למה להיות צר אופק?
שלושים שנות מדיטציה ועדיין לא ללמוד שהכל אחד, אותו הדבר, בין שזה ביידיש, הודית או שתיקה?
עלה והצלח
(:
אהבתיאהבתי
בהקשר היהודי, ההגות של הרב קוק מכילה מאות פיסקאות שהתוכן שלהם נוגע לעצמיות ולהקשבה פנימית (למי שבקטע הזה), וכמה יתרון יש לאלו ש "מכירים את הנשמה בעומק העצמי שלה, איך היא מזלפת את שטפיה תמיד. לא פחות ודאי ממה שגוף מאיר מזלף קרני אורה מתוכו בלא הרף, מזלפת היא הנשמה, בעלת ההכרה והחפץ, הרגש והציור, את קרני אורה הרוחניים החיים. והזרם הולך ושוטף, הולך ומצייר". שהרי "הכשרון היותר נכבד הוא החידור אל עומק עצמיותנו" ולכןחשוב "מה שידע כמה קלה היא עבודתו, כמה הוא פוגם את הרום האצילי בעמל ויגיעת נפש, כמה הוא צריך להקשיב את התביעה של עדן המנוחה הפנימית". (מתוך פסקה בשמונה קבצים)
מובן שלפסקאות האלה יש תוכן מיסטי כמו הפסקה הבאה שמתארת מן חוויה של דממה ושקט פנימי :
"הירוס גדול בא במערכי הרוח, כשמופיע האור הפנימי של עת לחשות, והאילמות הקדושה העליונה בכל הוד כבודה ובכובד משאה היא ממלאה את כל הנשמה, אם ימרוד בה האדם, ויפרץ לדבר, מרידה זו במלכות הדומיה מחרבת את כל בניניו, כל האוצר של התום ושל היושר, של העומק ושל ההתקשרות העליונה, הכל מתרוסס. והוא צריך אחר כך, אם ירצה לבנות את הריסותיו, לכונן הכל מחדש, והמשכיל בעת ההיא ידום. אמנם כאשר יתן ל(ה)דומיה את כבודה בעת הופעתה, אז תנהיג היא את משטרה, תכונן את אולמיה, תחדור בעמקיה ותבא עד נבכי תהומיה, ומתוכה תוציא פארות וענפים נאדרים בכח צומח גדול ורענן, השיחים ימלאו כח, ויבא ניב שפתים. אז תחל העת לדבר, בהדר כבודה, ורוח הדומיה יהיה המיטטרון (=כמו שליט), הפועל על שיטפת הדיבור, אשר יזל כנחלים ברוב עושר וכל חמדה, בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו. והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה – להתיר פה אלמים."
לענ"ד ניתן למצוא קטעים של מן הקשבה לעצמיות שכזו גם בספרי חסידות.
אהבתיאהבתי
תודה רבה שי. יפיפה.
ובהחלט אפשר למצוא גם קטעים דומים בחסידות. אולי בהזדמנות אכתוב על זה.
אהבתיאהבתי
אהבתי את השאלה האחרונה שאותה אני לעיתים גם שואל את עצמי, במיוחד לאחר ישיבה "מוצלחת" של מדיטציה. הייתי רוצה לחשוב שאולי זה איזה משהו מעבר, אבל מה אם זה רק תגובה נוירולוגית שנוצרת כתוצאה מהאקט של ההתבוננות וההשקטה?
ואולי זה כל מה שזה, תגובה נוירולוגית מאד נעימה שהתוצר שלה הוא חמלה ואהבה.
אהבתיאהבתי
מתוך הנקיטה שלך במילה "רק" תגובה נוריולוגית, אני משער שאתה מחשיב דברים שהם מעבר ל"רק" תגובה נוירולוגית, או לכל מציאות של מושגים אמפיריים משדה מסוים. מעניין לחשוב מהם אותם דברים בעיניך. ואם הכל הוא "רק" נתונים פיזולוגיים, מה בכך? עדיין המסתורין נותר. מחוץ לזאת, ה"רק", בחלק גדול מהמקרים, איננו אלא סוג של היבריס מסוים הרווח בקרב אנשים "עם רגליים על הקרקע". אני זוכר שראיתי ראיון עם טיפוס אוטיסטי מסוים, חוקר שינה או בדומה, שהסביר במלוא הרצינות שחלומות הם "רק" תצרף אקראי של תמונות, לאמור, פעילות נוירולוגית עיוורת. אני חושב שמיותר לציין את המופרכות של הטענה הזו ואפשר אולי לייחס אותה לסיכוי שטיפוס כזה לא חלם, או לא זוכר את חלומותיו – אני מכיר אישית לפחות בנאדם אחד כזה. כאשר רואים הר ממרחק, הוא נדמה לנו רק כנקודה באופק.
אהבתיאהבתי
בתור אחת שמאמינה רק במדע, ושהגיעה לתרגל מדיטציה באמצעות קשיבות שלא דרך חיפוש רוחני או דתי, כי אם מתוך מצוקה נפשית גדולה, אני יכולה להעיד שלפחות במקרה שלי היה מדובר בהצלה. מעבר לסטטיסטיקות ולמחקרים (שכבודם במקומם מונח ושהם אלו שהביאו אותי לנסות בכלל) השיטה הזו עזרה לי אישית במקום שבו לא ממש הצליחו 2 פסיכיאטרים ו-3 פסיכולוגים. אמנם התרופות הן אלו שעזרו לי להתגבר על התסמינים השטחיים של המחלה הנפשית שסבלתי ממנה, אבל עדיין הייתי מוגדרת (בעיקר בעיני עצמי) כחולה כרונית שעלולה למצוא את עצמה שוב במצב קשה בכל רגע, שלא לדבר על הפוסט-טראומה שסבלתי ממנה, בעקבות אפיזודה קשה של המחלה שבה הייתי על סף מוות.
את התודה על מצבי השפוי, היציב והמרוצה כיום אני חייבת לקורסים ותרגול של הפחתת הלחצים בשיטת הקשיבות (MBSR),שפותחה בארה"ב על ידי ג'ון קבט זן, והובאה לארץ (למיטב ידיעתי) על ידי ד"ר דינה וישוגרוד. לפי הציטוטים שהבאת, מדובר באותה שיטה שבה עובדים עם הילדים.
אני לא יודעת לענות על השאלות התיאולוגיות והפילוסופיות שאתה מעלה, וההבנה שלי בבודהיזם היא בסיסית מינוס, אבל מנסיוני אני יכולה לומר שעיקר הלמידה והתרגול של MBSR הינו היכולת להתמקד, המודעות והרגישות למה שאנחנו חווים, והיכולת לקבל את מה שאנחנו מודעים לו בחמלה והבנה במקום בביקורתיות. כמה שזה נשמע פשוט ואף קיטשי, זה ממש לא. כל מי שמתרגל מדיטציה מסוג שהוא יודע שהדברים הפשוטים הם אלו שמצריכים הרבה תרגול והתנסות, ולא רק הבנה רציונלית תיאורטית. אולי גם מי שמתפלל.
כמו שהבנת, אני מתעניינת באספקטים הפסיכולוגיים והטיפוליים של הקשיבות, אבל אני מציעה לך לפנות עם התהיות והשאלות לד"ר דינה וישוגרוד (פרטי יצירת קשר כאן http://www.breathedeep.net/). היא עוסקת בשיטה כבר שנים רבות, ומכירה גם את הצד הרוחני וגם את הצד הטיפולי. באופן כללי, מדובר באישה מעניינת, אינטליגנטית ונעימה, בין האנשים הנדירים שהדוקטורט שלהם בפסיכולוגיה קלינית לא מונע מהם לנסות דברים, כמו לנסוע להודו או לטיבט כדי לחוות שיטות שונות של מדיטציה. אם אני לא טועה, יש לה גם הבנה וקשר קרוב לדת היהודית.
אם זכרוני אינו מטעני, אתה ירושלמי, כך שאם תרצה לקבוע איתה פגישה זה לא אמור להיות מסובך. היא דוברת אנגלית ועברית.
אהבתיאהבתי
תודה תודה.
אהבתיאהבתי
נו, הרי זה ברור כשמש.
כשאתה ריק, החמלה, האהבה הטרנסצנדנטלית יכולה לעבור באין מפריע דרך הריקות שלך ולקרון על האנשים שבמישור שלך.
מצד שני, היא יכולה גם לעבור דרכך ממש(דרך המלאות שלך) בתנאים מסוימים, אם אתה מעביר אותה ולא סופג אותה/מפזר אותה/משבש אותה
ונוסיף עוד משהו- מאגיה מעבירה אהבה מאחד לאחר, ע"י שינוי ההגדרות של האחד והאחר- במישור המידע.
נו, תגידו לי שלא..
אהבתיאהבתי
בניסויים הראשונים שנערכו בתחום "תעשיה וניהול", אלה שמדדו תפוקות בסרט נע, נמצא שכל שינוי היה (בטווח הקצר) לטובה.
צריך שהשיטה תהיה הנורמה בבתי הספר, במשך כמה שנים, לפני שאפשר יהיה לדעת אם באמת השיטה עצמה מועילה.
אהבתיאהבתי
שליטה בעץ הדעת מאפשרת לעץ החיים ללבלב
אהבתיאהבתי
תומר, אתה באמת לא יודע או שאתה "עושה את עצמך"?? (אני מתייחסת לסייפא של הרשומה).
אגב, בשנת 1995, כשלימדתי כיתות י"ב בביה"ס העברי התיכון בווסט אורנג', ניו ג'רזי, הייתי מתחילה את השיעורים בעשר דקות של מה שמכונה בקבלה ובחסידות – "התבוננות". האינטואיציה שלי אמרה לי שהתבוננות פנימית תרחיב התבוננות 'חיצונית', וכך היה. היום ברור לי, מעצמי ומתלמידים רבים, שכשיש אימון של התבוננות (- קשב) נרכשת והולכת, האדם מייצר את האנרגיה הזאת, היאנמצאת בשדה האלקטרו-מגנטי שלו, ואז היא יכולה לנוע 'פנימה' ו'החוצה' לפי האינטרקציה ההווית של האדם עם המציאות או עם המציאות של עצמו. הקשב הפנימי מוליד את החיצוני, ולפי הנסיון שלי זה גם קורה בדו-סטרי.
אבל באמת השאלה שלך היא ה-מעניינת, ואשמח אם תענה על זאת שלי, דלעיל…
אהבתיאהבתי
שושנה, את הרי יודעת את התשובה…: )
אהבתיאהבתי
אני מנחשת שהתשובה היא שאתה יודע ו'עושה את עצמך'… נכון?
אהבתיאהבתי
אני גם מנחש ככה.
אהבתיאהבתי
מדיטציה זה דבר אדיר,מאז שהתחלתי לעשות מדיטציה ,אני פשוט מצליח לחשוב בצורות הרבה יותר הגיוניות זה מאוד עוזר לנפש ולראש,גם מבחינה ספורטיבית זה נורא חשוב,מאוד עוזר לתפקוד הלב לאנשים מבוגרים שקשה להם לתפקד בהרבה דברים יש לזה תרומה רבה.
אהבתיאהבתי