האל מוציא כל לילה לבנה ממקום שבתה, וביום מחזירה לנרתיקה, כאשר השמש עולה ומפיצה את אורה. ולפעמים נותן האל ללבנה עוד שעה קלה של קיום משותף עם השמש, נותן לה בעצם להיות בצילה, כלומר באורו המסונוור של המאור הגדול. ואכן, כבר כשאישר אלוהים ללבנה לזרוח מעט יחד עם השמש היא התלוננה בפניו שהיא תהיה "כשרגא בטיהרא", כלומר כנר בצהריים, ומה יועיל נר שכזה?
לא לחינם ניסה האל לרצות את הלבנה ולהעניק לה פרק זמן של זריחה משותפת עם השמש. היה זה מיד אחרי שהוא עצמו ביקש ממנה להקטין את עצמה. במדרש (חולין, ס, ע"ב) מסופר כיצד כאשר ברא אלוהים את שני המאורות, השמש והירח, הם היו שווים בגודלם. אולם מיד לאחר בריאתם פנתה אליו הלבנה בתמיהה: "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" – האם תיתכן מציאות ללא היררכיה?
גם הקב"ה, אבי אבות ומלך מלכי כל ההיררכיות, חושב שלא תיתכן מציאות כזו, ולכן הוא מיד מבקש מהלבנה, "לכי ומעטי את עצמך", כלומר הקטיני את עצמך אל מול השמש, ותני לה להיות עליונה עלייך. אולם הלבנה נזעקת: דווקא משום שאמרה לפני הקב"ה "דבר הגון" היא נענשת? הקב"ה מבין שהצדק עמה, וכעת הוא מנסה לרצות אותה, ומציע כפיצוי שהיא תאיר קצת גם ביום, ולא רק בלילה. על כגון דא ממלמלת הלבנה שמדובר בשרגא בטהירא – בהצעה מבזה.
הקב"ה בלחץ. נשים, כידוע, דמעתן מצוייה (בבא מציעא נ"ט.), ואם פוגעים ברגשותיהם בדרך כלל מי שמשלם על זה ביוקר הוא הפוגע. מסתבר שעכשיו האל חייב לשכך את כאבה של הלבנה על מעשה שעשה והוא יודע שאינו צודק. הוא מציע לה שבני ישראל ימנו בה את ימיהם ושנותיהם, אבל היא משיבה שגם השמש שותפה למניין הימים. הוא מציע לה שיקראו צדיקים בשמה ("יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן"), כלומר שדווקא הקטנים יותר הם אלה שיזהירו כזוהר הרקיע בתולדות היהדות – אבל גם זה אינו מרצה את הלבנה. הקב"ה נותר בבעיה.
"חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח." כשרואה האל ש"לא מתיישבת דעתה" של הלבנה, הוא מבין שלא יוכל לקבל ממנה סליחה. לפיכך, הוא מבקש כפרה. הוא מבקש מבני ישראל שיביאו עליו קורבן שיכפר על מעשיו כנגדה. זהו "שעיר של ראש חודש", על פי מדרשו של ר' שמעון בן לכיש, שבו מכפרים ישראל על עוונותיו של הקב"ה.
—
התפישה שאלוהים חוטא, ויתרה מזאת, זקוק לכפרה, זרה לנו מאוד. באופן מובן קראו חכמים רבים במהלך הדורות את כל המעשה כמשל, והיום הוא הרי לא יותר מ"מדרש", שהוא שם קוד לסיפור מעשה חביב ותו לא. אולם ייתכן שהסיפור הזה צופן בתוכו משהו חשוב.
לא במקרה משווה הקב"ה את הלבנה לאותם צדיקים. יעקב הקטן, כפי שמפרש יהודה ליבס (עלילות אלוהים, עמ' 99) הרי הוא ישראל עצמה. ואכן, כפי שליבס מסביר שם, הקשר בין הלבנה לישראל מתגלה פעמים רבות במדרש, וכך גם הקשר בין גודלה של הלבנה לגורלה של ישראל: ליקוי לבנה נחשב לסימן רע עבור ישראל (סוכה כט.), ואילו כאשר נבנה בית המקדש "נתמלא דסקוס של לבנה" (שמות רבא, טו, כו).
אולם כאן מתברר לנו דבר נורא: כאשר המעיט הקב"ה את הלבנה, הוא למעשה המעיט את ישראל. לא רק עיון בתורה אלא גם עיון בהיסטוריה מלמד שישראל כמעט תמיד היו הקטנים מבין שכניהם, כמעט תמיד היו נתונים לחסדיהן של אימפריות אזוריות, כמעט תמיד סבלו מאוד מנחת זרועם של הבריונים שמסביב. לא פלא שאלוהים מרגיש שהוא זקוק לכפרה.
אולם המדרש מגלה לנו דבר עמוק יותר מקטנותה של ישראל מול העמים. אם הלבנה שקולה לישראל, הרי שכאשר הלינה שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד היא למעשה קבעה את הכללים במערכת היחסים בין ישראל לבין קב"ה. שני הצדדים בפולמוס הזה לא היו הירח והשמש, אלא ישראל וריבונו של עולם – האל הוא כמובן שמש העולם. ומעתה נקבע שהוא אמנם עליון עליה, אבל עצם עליונותו היא חטא הזקוק לכפרה.
למעשה, מעבר להתחשבנות עם הקב"ה, המדרש הזה מגלה לנו פן חשוב של מערכת היחסים בין האל לאדם: זה הראשון זקוק לאחרון לא פחות משהאדם צריך את אלוהיו. הלבנה זורחת יחד עם השמש, גם אם היא קטנה ממנה. אלוהים זקוק לכפרת האדם, גם אם הוא גדול ממנו. בכך שאלוהים מיעט את כנסת ישראל הוא הפך לשבוי שלה – ברצותה סולחת, ברצותה דומעת.
יחסי גומלין שכאלה מוכרים מאוד למקובלים, שכמעט כל הוויתם היא בתיקון העולמות העליונים. במסורת הקבלית שוררת מוסכמת יסוד שהאל זקוק לעזרתנו בתיקונו העצמי, אם כי ודאי שתיקונו העצמי הוא גם תיקוננו. אנחנו קצת שכחנו את האמת הגדולה הזאת, וראוי שניזכר בה: האור של אלוהים הוא זה שמקרין מתוכנו, ובלי שנשקף את אורו הלילה יהיה חשוך לחלוטין. אבל הקב"ה אינו מושלם, והוא זקוק לרצון הטוב שלנו על מנת למלוך בשלווה. אור נשאר בלתי נראה אלא אם כן הוא נופל על דבר מה.
אלו לא מילות כפירה, אלא המשמעות העמוקה של כפרה, שהיא תמיד השלמה וכיסוי (כפורת) בין ועל פני שניים. ניתן לקבל מנחת כפרה רק ממי שנחשב בעיניך. ניתן לתת קרבן כפרה רק למי שזקוק לו. האל הבלתי מושלם נמצא איתנו במערכת יחסים מפני שהוא, כמונו, זקוק להשתלמות. והוא זקוק לנו כדי להשתלם. כאשר אנחנו מִטהרים מחטאינו אנחנו עושים את זה לא רק למען עצמנו, אלא למען ה'.
—
הרשימה התפרסמה בשינויים קלים במסגרת פרוייקט מיוחד ליום הכיפורים של הקרן החדשה לישראל (כאן ב-pdf), יחד עם רשימות נוספות מאת צחי מזומן (שגם ערך), דן-בניה סרי, רבקה לוביץ, יוסי יונה, גילי זיוון, גלעד קריב וזיוה אופק.
בג' חול המועד סוכות, 16.10, יום ראשון, אדבר בפסטיבל הקהל על האפשרויות שפותחת בפנינו הרשת לקיים בית מדרש ציבורי ופתוח (פרטים כאן). אשמח אם תגיבו כאן ותרחיבו את הפרשנות למדרש שהבאתי. אפשר כמובן לחלוק, לפרש אחרת, להוסיף או להביא מדרש או מקור מקביל או סותר.
לולאת האל 
היי תומר
הפוסט הזה נגע לי בעצב חשוף שרועד בזעם כרגע
בשנה האחרונה אני חוקרת לעומק ולרוחב את הקשר בין הלבנה ונשים במסגרת העבודהשאני עושה סביב המחזוריות הנשית והאוהל האדום ומאז שראיתי את ההצגה האוהל האדום עולים בי התמרמרות וכעס כלפי "אלוהים" שהוא בעצם האל הפטריארכי היהודי עד כדי כך שהחלטתי השנה לראשונה מאז גיל 12 לא לציין כלל את יום כיפור אני מרגישה שאפילו כאן בפוסט שלך פספסת את הנקודה לגמרי
הלבנה היא סמל לנשיות היא לא רק סמל אנחנו הנשים מושפעות פיזית ונפשית מהלבנה (זה ידוע מדעית שיש קשר בין המחזור הנשי לבין מחזור הלבנה) בעיני הסיפור שם מתאר משהו אחר לגמרי לפני אלפי שנים הפולחן העיקרי היה פולחן האמא האנושות לא היתה פטריארכלית כמו היום אלא מטריאלינית כלומר סבבה סביב השושלת האימהית ובכוונה אני לא אומרת מטריארכלית כי השושלת הנשית היא לא היררכית היא מרחבית אין גבוה ונמוך חזק וחלש שולט ונשלט יש מעגל שמסתובב
ככה היינו פעם אחד עם אמא אדמה וכל מה שהיא ילדה ויצרה
ואז האנושות הייתה צריכה לעבור שינוי ולכן האחריות הועברה אל הגברים אבל מה שקרה זה שבעקבות זה נמחקה לחלוטין המורשת של האלוהות הנשית היום אני רואה את התנ"ך כולו כהכרזת מלחמת חורמה בערכים הנשיים במהות הנשית בחכמה הנשית
וזה התבטא לא רק במה שנכתב וסופר ובהיסטוריה כפי שהיא נכתבה
אלא גם ממש במה שקרה לנשים לאורך הדורות
הנשים עצמן דוכאו ללא רחם ולמרות שבמאה השנים האחרונות יש שינוי שהולך ומתרחב עדיין בחברות רבות נשים נמצאות בסכנת חיים ממש אם הן מעיזות להשמיע את קולן להיות עצמן
אז בהחלט האלוהים הזה צריך כפרה מהמהות הנשית מהנשים
בתלמוד יש רק אשה אחת שקרויה בשם וגם היא נענשה קשות כי העזה להיות חכמה כי העזה לאהוב
בתקופה האחרונה יש הרבה התעוררות סביב הנושאים האלו והבשורה של הנשיות המתעוררת של העוצמה הנשית שקמה לתחייה מתגלים במקומות שונים בין היתר במחאה החברתית שהיתה כאן הקיץ
אני אישית מאמינה שהגיע הזמן לאזן לרפא את הפגיעה הזאת שהאל הגברי פגע באלוהות הנשית והאחריות והבחירה היא בידינו הנשים התפקיד של הגברים בעיני הוא בעיקר להכיר בזה להכיר שנעשה עוול ולתת לנו הנשים יותר במה לבקש מאיתנו להוביל להאמין בנו שיש בתוכנו את התשובה
אהבתיאהבתי
שלום,
אני מסכים איתך שבמערב חל שינוי באופי הדתות, שדחק את היסוד הנקבי והמעיט אותו. בהחלט היו פעם אלות, וגם פולחן של האלה הגדולה, גם סביבנו במזרח התיכון, וכל זה נעלם עם התמסדות היהדות הרבנית ועליית הנצרות.
שימי לב שהמדרש הזה, על פי הפרשנות הזאת, מבין את זה, ולכאורה מצטער על זה. האל הזכרי חושב שהוא נדרש לכפר על המהלך של המעטת הנשיות.
ואגב, עליית הכוח הנשי במאה האחרונה לא נעלמה גם מעיני הוגים יהודיים חשובים. הרבי מליובאוויטש, למשל, ראה בזה סימן לעידן המשיחי (עלייתה של ספירת מלכות), וקידם בהתאם את מעמד הנשים בחב"ד.
אהבתיאהבתי
זה ידוע מדעית שיש קשר בין המחזור הנשי לבין מחזור הלבנה? "ידוע" אצל איזה מדענים?
לפי ו'יקיפדיה כאן (Strassmann B.I. (1997), "The biology of menstruation in Homo sapiens: total lifetime menses, fecundity, and nonsynchrony in a natural fertility population", Current Anthropology, 38: 123–129) נטען שאין שום קשר בין מחזור הלבנה לבין המחזור הנשי. ססיל, שתמיד תמיד אפשר לסמוך עליו שיתן תשובה שקולה, מוסיף ואומר שאין קשר (http://www.straightdope.com/columns/read/1348/whats-the-link-between-the-moon-and-menstruation) ורק לסיכום את מוזמנת לקרוא כאן (http://en.wikipedia.org/wiki/Lunar_effect) על הפסוודו-מדע שמקשר בין מחזור הירח לתופעות שונות אצל בני אדם בפסיכולוגיה, פיזיולוגיה, וכן הלאה.
הייתי מאושר למחוא כפיים מנומסות לשאר הפוסט שלך (הספר "מיתולוגיה יהודית" היה מחכים ומאלף בנוגע למלחמה שאת מדברת עליה, בין היהדות לבין האלוהות הנשית שהייתה קיימת לפניה, ופרק 7 ב-From Hell של אלן מור הוא אחד הטקסטים המרתקים שקראתי על האלוהות הנשית ששאריותיה נשמרו בקושי במסתורין הגבריים) אבל היהירות של "ידוע מדעית" שמופיע אצל כל רוחניק באשר הוא ("הרי ידוע מדעית שמדענים מצאו את עשרת הממדים בתורת המיתרים 3,000 שנה אחרי שהמקובלים כבר עלו עליהם בעצמם!" וכו') הוא משהו שצריך להדגיש ולהוציא, כפי שמפרידים בין המוץ לבר.
אהבתיאהבתי
אני מניחה שאתה מכיר את "המניפסט" dear woman
אהבתיאהבתי
לא, יש לך לינק?
אהבתיאהבתי
היי תומר,
תודה על הדברים היפים.
האם אתה מכיר את המאמרים של עמית עסיס בנושא?
[וגם: האם יצא לך לצפות בשעתו בהצגה "יומן ירח" של אבי אשרף?]
אהבתיאהבתי
לא – לא מכיר ולא צפיתי. יש לינקים למי מהם? או שתספר על מה מדובר?
אהבתיאהבתי
אהבתיאהבתי
ובפייסבוק http://www.facebook.com/consciousmen
אהבתיאהבתי
תודה.
השאלה שעולה לי כאן היא שלבד מההתנצלות והמודעות המחודשת שבוודאי מועילות, מה עושים הלאה? כלומר, הם מדברים על "התחלה חדשה" – אבל לאן? הם מודים בהבדלי האופי בין המינים, מעלים על נס את האינטואיציה הנשית – אחלה. כמובן שצריך גם להכיר בנטיות החיוביות של האופי הגברי. ובכל מקרה הרי צריך לזכור שלא מדובר בעניין מהותני, שהרי יש גברים נקביים או נשיים למדי, ולהפך. בקיצור, כהצהרה זה טוב, אבל צריך שינוי תודעתי אמיתי כדי שההצהרה תהפוך למציאות. לא?
אהבתיאהבתי
שלום תומר !
גברים נשיים ?????
גבר צריך להיות גבר.
אשה צריכה להיות אשה.
גנדריזם הוא ………. מצב מנטלי חולני.
בכבוד רב : מרים דבורה
אהבתיאהבתי
המאמרים של עמית עוסקים בסיפור הזה מזווית שמחברת בין המימד הפוליטי של מקומם של ישראל (שבו גם אתה נגעת), לבין המימד של היחס לטקסט שחז"ל מציעים. משהו כזה.
המאמר הראשון התפרסם במחקרי ירושלים לספרות עברית (תש"ע), והוא יותר מתמקד בניתוח הטקסט בהקשר ההיסטורי-תרבותי שלו.
המאמר השני הוא יותר תיאורטי באופיו. הנה לינק:
http://mafteakh.tau.ac.il/2010-02/08-2/
ההצגה של אבי אשרף הועלתה בשעתו בזירה הבין-תחומית, והיא התבססה על טקסטים שונים הקשורים ללבנה (מקראיים, מדרשיים, ליטורגיים, קבליים), כשבמרכז עמד המיתוס שאתה כותב עליו. שחקן ושחקנית ביצעו את הטקסטים, עם עבודה תנועתית מודגשת, כך שהמימד המגדרי-גופני היה מאוד נוכח.
אהבתיאהבתי
[[יש לי PDF של המאמר הראשון, אם תרצה שאשלח לך]
אהבתיאהבתי
תודה, באמת חבל שלא הכרתי את זה. אצטט חלק מהמאמר השני:
"דגם פרדוקסלי זה מתבטא בצורה ברורה יותר בסיפור מיעוט הלבנה שקראנו לעיל. בסיפור על מיעוט הלבנה מוצג היחס המהופך, הפרדוקסלי הזה, כיחס של פיצוי. העולם הממשי איננו משקף את העולם הקדום, האידיאלי, העליון, אלא מפצה על העדר או על עוול שבירידה מאותו עולם קדום. הערך של הלבנה המזוהה עִם עַם ישראל איננו ביטוי לסגולתה העמוקה והעליונה של הלבנה, אלא פיצוי על הקטנתה; גם הפולחן של קורבן ראש חודש איננו ניסיון לשקף את הזמן העליון של לוחות השמים, אלא ניסיון לכפר על העוול של התמעטות הלבנה. ההיררכיה הפוליטית היא היפוך של ההיררכיה בסדר הצידוק ולא שיקוף שלה. ברמת הצידוקים שמביאות הדמויות בסיפור שוב אפשר לדבר על נומינליזם: הלבנה מתמעטת בשם הצורך בסמכות ולא משום שאיננה ראויה למלוך, אבל במבט על מבנה הצידוק שיוצר הסיפור אפשר לראות יחסים של היפוך ושל פיצוי בין סדר הצידוק לסדר השלטון.
ההיגיון הסמיוטי שראינו בבראשית פרק א' ובספר היובלים הוא היגיון סמיוטי של שיקוף, ההיגיון ששוורץ מכנה אותו "ריאליסטי": העונות בימינו משקפות את השנה הקדומה של המבול; הפרקטיקה הפולחנית משקפת את הכתוב בלוחות השמים; עמדת הכוח של הכוהנים משקפת (באמצעות העתקה) את הידע העליון שניתן להם. העולם הממשי מציית לעולם העליון. האדם מציית לאל. זוהי גם רשות הדיבור המתבטאת ב-auctoritas. הסיפורים שהבאנו כאן מתארים מערכת יחסים אחרת: האל נותר עליון על האדם, אבל הסיפור על מערכת היחסים שבין מצווה למציית מתחיל מן המציית, מן הקורא: סדר הסיפור הפוך מן הסדר ההיררכי."
אם הבנתי נכון, מה המדרש מציג את סדר הדברים העכשווי, ההיררכי, כרע הכרחי, ולא כסדר הקוסמי המתוקן. אפשר לקשר את זה לדבריה של המגיבה מעל, ולומר שהסדר בו הגבר עליון לאשה (או הגבריות עליונה לנשיות) הוא צורך אנושי-אלוהי בהיררכיה (כדי לייצר תרבות, קידמה, טכנולוגיה) אבל בכך הוא אינו תואם את טבעם של הדברים או את מקומם הראוי. וזה מזכיר לי את הפרשנות הפופולרית לדבריו של הנביא הושע, שבאחרית הימים הגבר לא יהיה בעלה של האישה.
אהבתיאהבתי
דמות האל כאן כמי שזקוק לכפרה, מעניינת מאוד ולו בגלל שהיא מעלה שאלה האם האל הוא מופע של האנושי (ולא ישות מופשטת שהיא מעל לתפיסה האנושית)
אהבתיאהבתי
קראת את המאמר של ניר מנוסי (עוד כשהוא היה ניל), על תאולוגיה פמיניסטית? הוא מדבר על המדרש הזה.
אהבתיאהבתי
נכון, הזכרת לי. הנה המאמר:
יש ללחוץ כדי לגשת אל meafar-kumi.pdf
מנוסי מפרש את זה בלשון קבלית ומציע אפולוגטיקה להיררכיה היהודית (ואנושית במידה רבה) המסורתית. לכאורה גם כאן אמור לבוא תיקון בימות המשיח. הנה קטע רלוונטי:
"נבואה המופיעה בישעיה מספרת שבעתיד תתרחש שיבה למציאות הטרו ם-בראשיתית של שוויון בי השמש לירח:
וְהָיָה אוֹר-הַלְּבָנָה, כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם, כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים–בְּיוֹם, חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת-שֶׁבֶר עַמּוֹ, וּמַחַץ מַכָּתוֹ, יִרְפָּא. (ישעיהו, ל, כו)
לפי הפרשנות המקובלת משמעות הנבואה היא שהלבנה עתידה להתמלא מחדש ולהאיר בעוצמה זהה לזו של השמש. ממצב של מאור גדול ומאור קטו עתידי השמש והירח לשוב למצב של שני מאורות גדולי אולם לא מדובר כא ן בסגירת מעגל ובשחזור השוויון הבלתי יציב שהתקיי בעבר, אשר בו נכשל צמד המאורות להשתמש בכתר אחד. הפסוק מבהיר כי עוצמת האור בשוויו המחודש תהיה "שבעתיי ם כאור שבעת הימים ". אור שבעת הימים , יש להבהיר, איננו האור הפיזי שאנו רואי ם בעינינו, אלא אותו ברוא ראשון שהתקיי ם עוד קודם השמש, 'אור' המבטא תודעה רוחנית, שהקב"ה גנזו ושימרו לצדיקי לעתיד לבוא.השוויון שיכ ונן בעתיד יהיה אפוא שוויון 'עוצמתי' יותר מהשוויו ן המקורי, ואור של השמש והירח יהיה גדול מאותו אור אלוקי גנוז."
כלומר ההיררכיה היא אחד משלבי הדרך לתיקונה עצמה, ותיקון הכללי, שיהיה אף גבוהה יותר מהמצב לפניה.
ואם מנוסי, או עמית עסיס, בקהל, אשמח לתגובותיהם.
אהבתיאהבתי
"נשים זקוקות לתפילה שנובעת מתוך רחמן.
נשים זקוקות למילה שלהן, לצבע הדם, לאלוהה שיודעת את תחושת הרחם המתכווצת, הציר, החדירה , הנביעה.
ישות נשית זקוקה למרחב לגלות בו את עצמה כנוגעת בכל חי, כחווה.
לגלות שהיא האחת, והוא המין השני – העזר כנגדה.
שהיא הקדושה בכל תפארתה, שדמה הוא הרוח, שבשרה מדבר את האלוהות בכל נוכחותה.
שרחמה הוא מקדש בו מתלקחת אש החיים החדשים, יצירת פרי אדמתה.
אישה צריכה למצוא שוב את שפתה אשר אבד לה, שפה המכבדת את ממשותה, ואת ממשות ההוויה שהיא מביאה עימה.
נשים זקוקות לתורה משלהן, לבית מקדשן, לכוהנות היודעות את שפת גופן.
נשים זקוקות לדיברות שיכוננו את חזון גופן, רוחן, נשמתן.
על האישה לראות, אולי בפעם הראשונה, עד כמה התרחקה מעצמיותה, עד כמה אין היא יודעת את עצמה, עד כמה שפתה היא שפתו שלו, של איברו, של ערכיו, של אלוהי השמים שלו, של אלוהי הצבאות שלו.
אל קנא, כובש, משחית, תובע שליטה, זועם , טובח. אל שתובע התנכרות מוחלטת לה, לאלוהה שלך.
לזו הקוראת לך כשדמך נובע ממך, כשרחמך מתכווצת, כשאהובך מבקיע בתוכך, כשתינוקך חופר בך את דרכו ממך… "
בשפה קולחת, רגישה ואינטימית כותבת הפילוסופית האקסנציאליסטית דבורה לדרמן דניאלי את הספר "דת אישה".
ספר על אמונה ונשיות, על שפה ודיאלוג אל מול "את" .
אהבתיאהבתי
רן שלום,
האם אתה מצטט מהספר? או שאלו מחשבותיך?
אהבתיאהבתי
תומר זהו ציטוט מהספר, ספר מומלץ מאד לקריאה.
אהבתיאהבתי
תומר שלום,
לא זו בלבד שאין אלה דברי כפירה, מה שכתבת לעיל…היטבת להגדיר את הזיקה שנוצרה בין בורא עולם לכנסת ישראל – מרגע שנשאלה השאלה : כיצד זה ישמשו שני מלכים בכתר אחד… נשיאת ההפכים הייתה יסוד העולם לפני היום הרביעי, באה הלבנה (עפ"י המדרש) והפרה את האיזון ב א מ צ ע ו ת השאלה, הערעור על הקביעה הראשונית יצרה את החיסרון הראשוני, ומשם נגזר כל החסך בעולם…. משם, ממשיכים הדברים להתגלגל, ונוצרת מציאות חדשה של "משפיע ומקבל" בעולם, הלא כן? ובמשוואה החדשה, אכן – אין מלך בלא עם… וכדי שתינשא מלכותו בעולם צריך שיהיה פיוס…
אהבתיאהבתי
תודה טובה. המדרש על הלבנה כמיתוס אטיולוגי לדואליות ולהיררכיה במציאות. השאלה אם כן היא איך תבוא ההשלמה בסופו של דבר, בסופם של הדברים.
אהבתיאהבתי
אוקיי – אז – לעתיד לבוא, יהיה אור הלבנה "שבעתיים כאור החמה", לא ברור אם זו תהיה סימטריה, אבל זה יהיה תיקון ללא ספק…לר' יצחק גינזבורג (ראיתי לפני שנים סיכום של יחזקאל, תלמידו) יש על זה תורה מהודקת היטב, שבה התיקון גלום כבר במגילת אסתר, (אסתר,אסתהר, לבנה ג"כ בפרסית) ויש שורה של 'מתקני הדורות' דווקא דרך האמהות … ובגדול ע"י אחדות בעם ישראל, "קיימו וקיבל היהודים" …כאיש אחד, שלעתיד לבוא זה יעלה את הלבנה למעלתה הראשונה וד"ל.
אהבתיאהבתי
אני חושבת שהשינוי המעשי שצריך לעשות הוא מודעות והקשבה מנשים ומגברים אני אישית עוברת תהליך מאד עוצמתי שכולל גם מעבר דרך כאב
הלבנה בהחלט כואבת מבוישת וגם האל מבויש וכואב אני מאמינה שהגיע הזמן של נשים לעשות את הצעד הזה זה לא יקרה ביום או שנה זה תהליך ארוך מאד אבל הוא קורה בכל יום
כמו שנאמר "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" ואישית לך אני מציעה באמת לחקור קצת את הנושא הזה של האלוהות הנשית ב20 השנים האחרונות נכתבו המון דברים על זה בעיקר באנגלית על ידי נשים כמובן הגיע הזמן שגם גברים יקראו את הספרים האלו ולא רק פמניסטיות אני יודעת שהדיכוי הוא לא רק כלפי נשים אלא גם כלפי גברים
הגברים פצועים לא פחות מהנשים גם אם זה פחות בולט
אהבתיאהבתי
אז אני אתן כאן רשימת קריאה שהיא בעיני חשובה מאד
בעברית :
האוהל האדום מאת אניטה דיאמנט
מעגל אבנים מאת ג'ון דאר למברט (תרגום גרוע אבל בכל זאת כדאי)
אגדות המוות ההפיך מאת סימונה חנוך מצליח
ולמיטיבי חקור במהות הנשית רצות עם זאבים מאת קלריס פינקולה אסטס
באנגלית:
circle of stones, Judith Duerk
decendent of the goddess
יש גם סרטים והמון חומר שעוד לא הגעתי אליו
עובדת על זה
וכדאי גם לראות את ההצגה האוהל האדום בתאטרון הערבי עברי ביפו פשוט מביא את הספר לכאן והעכשיו הישראלי באופן מעודן ביותר לדעתי
אהבתיאהבתי
תודה תומר על הרשימה היפה, היא באמת יפה, אבל אני מרגישה שהיא גם מכווצת לי את הבטן (את הרחם?) בתחושת צער ובהלה. לא בגלל שאלו דברי כפירה, אלא בגלל תחושת ההחמצה, העלבון והאשמה, שע"פ מדרש זה וע"פ הפירוש שלך, וכמובן ע"פ התוספת הפמיניסטית שעלתה כאן, הם הבסיס של החיים שלנו, המצע שממנו אנחנו מתחילים את הפעולה שלנו בעולם. וגם הקב"ה או אלוהים או ה', בכל שמותיו -הוא מאשים ואשם. למרות היופי קורע הלב של תיאור כזה, הוא משאיר אותנו בשיח העלבון והאשמה, שמחליש את כוחנו לנהל מערכות יחסים, ומכניס אותנו לסחרורים ולהיצמדות אל הצמד הזה, גם שכבר שכחנו למה זה היה חשוב.
תוך כדי כתיבה אני מבינה שבעצם אני כבר יודעת את זה על התרבות היהודית, שמלאה באשמות ועלבונות (תסתכלו במיני פיוטי הסליחה שנעים בין אשמה לבין האשמה של הקב"ה על מה שעשה לנו..) ואנחנו ממחזרים אותם שנה אחרי שנה את אותם אשמות ואת אותן עלבונות (טוב, לפעמים אנחנו מצליחים לייצר כמה חדשים).
אני לא בטוחה לגמרי האם אפשרי שיח אחר, כמו שאני לא בטוחה שאפשרי באמת עולם לא היררכי (לא בגלל שיש בעיה עם עולם לא היררכי ברמה העקרונית, אלא בגלל שבפועל כנראה [או אולי] בני אדם לא יודעים לחיות אחרת), אבל אני מנסה לחפש בתוכי עולם כזה, והמדרש הזה בעומקו ובפרשנות שנתת לו, אומר – אין סיכוי, אין שפה אפשרית אחרת.
אהבתיאהבתי
חגית, תודה.
אני רוצה לומר שאני לא כתבתי את הרשימה הזאת כדי לומר אין סיכוי. המסר מבחינתי הוא שלמרות ההיררכיה או כל אשמה מצד מסויים כלפי צד אחר, בסופו של דבר אנחנו קשורים בינינו, ולא יכולים לעולם לתפקד רק למען עצמנו. אפילו אלוהים, לכאורה היש המנותק ביותר, העליון והטרנסצנדנטי, גם הוא זקוק לנו – אנחנו כולנו חלק מאותה מערכת. לכן ביום כיפור אנחנו מכפרים לא רק על עצמנו, אלא גם על אלוהים, וגם הוא מכפר על חטאינו לא מתוך עמדה של אדמות מנותקת, אלא מתוך כך שאנחנו עושים גם עבורו, ושהוא זקוק לנו. מבחינתי המסר הוא של אחדות, עם ומעבר לכל ההררכיות.
אהבתיאהבתי
אולי המשמעות העמוקה היא שאי אפשר בלי עלבון ואשמה, אבל אם נצליח לזכור שתמיד יש עוד מישהו שקשור, שמחובר אלינו, בין אם נרצה ובין אם לא, ושהוא כמונו, מונע מכוונות טובות ויצרים מורכבים – נוכל להפחית את תחושת העלבון שלנו ואת מידת האשמה שאנחנו מאשימים 'אותו' (תהיה אשר תהיה).
תודה, זו הבנה חשובה שהצלחתי להגיע אליה עכשיו בזכות הדברים שלך. אני מקווה שזה מובן גם לאנשים מחוץ לראש שלי… :)
שנה טובה
אהבתיאהבתי
למרות שהמדרש מציג את מצב השוויון במצב 'עליון' הרי שהוא יוצר מערכת ציפיות של ויתור על האפשרות לציית למצב 'עליון' או 'אידאלי', ולא נותר אלא לפצות על העדרו.
אם לקחת את הדברים לתגובה אפשרית לחוסר השוויון המגדרי (שנראה לי שהוא מה שמציק לאנשים כאן) הרי שאפשר להתוות כיוון שבו במקום לשאוף לשוויון צריך להראות איך חוסר הצידוק של המבנים ההירארכיים יוצר היפוכים שלהם, כלומר: קטנותו הבלתי-מוצדקת של הקטן הופכת לגדוּלה (ראו לדוגמא את הכח שיש לילד עם אבן לעומת טנק, במיוחד כשהסיטואציה הופכת ממציאות לתמונה).
לגבי ניר. הוא גם תירגם ספר בשם 'נפילתה ועלייתה של השכינה' מאת שרה יהודית שניידר, שמציע קריאות קבליות רבות בסיפור הזה.
אהבתיאהבתי
דווקא הייתי חושב שאלו דברי כפירה אבל מה לעשות שאני חילוני וכופר בעצמי. הפעם היחידה שהדת נשמעה איכשהו מתקבלת על הדעת באזני הייתה כשקראתי את ישעיהו ליבוביץ' , מזל שזה היה אחרי גיל ההתבגרות.
בכל אופן יש לי הרגשה שהוא היה קורא לך כופר, אבל היות ואני חילוני אני גם לא עושה סיאנסים אז אין לי דרך לבדוק.
אהבתיאהבתי
שלום :) אני אהבתי את האפשרות החתרנית שמסתרת במאמר שלך. הציור שעולה ממנה, של אלוהים כמין בעל בית שאין לו ברירה אלא לחטוא כלפי הנתונים תחתיו, וההשתכפלות כלפי מטה של המאבק על המיקום בהייררכיות, יש בו המון הומור. ולמה, כי בעולם הממשי אין מאבק ואין "אי-צדק" או קיפוח. אלה מונחים אנושיים בלבד. השמש היא שמש, הירח הוא ירח, הכוחות הגדולים הם הם-עצמם, מתוקף סדר קוסמי הכרחי שלנו, בני-האדם, אין אלא לנחש אותו כמיטב כשרוננו. והנה, מנגד לחקירות המדעיות השונות, באה הדת ועושה את הכיוון ההפוך: הסיפור קודם לבריאה. המדומה קודם לדימוי. הפרשנות קודמת לתופעה. ההצדקה קודמת לעוול. ולכן הממשי, שגויס לצבא הדימויים האנושי, לא נועד אלא להצדיק סדר עניינים בין אנשים, ואולי לרמוז על כיוונים לשיפורו – ברם לעולם לא לשבור אותו. וככה הסיפור עובד בשירות הכוח, השררה. התיקון שמוצע במדרש שהבאת מיועד כולו לקבע את המצב הקיים של האי-שוויון. נקודת המוצא שלו היא ש"ככה זה". התיקון בתחתונים יהיה רק טקס כפרה סימבולי של בני-האדם לטובת האל "החוטא".
אהבתיאהבתי
תומר שלום
הופתעתי מעוצמת הרגש שעלה בי לנוכח הכתיבה שלך הפעם. לא ציפיתי לדמעות ולא להתרוממות רוח כפי שאני חש כעת. בעיני, זה אחד הטקטסים ה"חיים" ביותר שקראתי בבלוג שלך.
יישר כוח!
שחר (קנדה)
אהבתיאהבתי
תודה שחר. איזה כיף לשמוע.
אהבתיאהבתי
כתבת:
"… והיום הוא הרי לא יותר מ"מדרש", שהוא שם קוד לסיפור מעשה חביב ותו לא.
"
קודם כל, ישנם דתיים שעבורם מדרשי אגדה משקפים מציאות ממש. בין אם מדובר ב"מעשה חביב" ובין אם לאו, הרי שהאופן שבו הוא מעניק לאל תפקיד אנושי "בגובה העיניים" איננו חריג על רקע סיפורי מקרא שכביכול משקפים את המציאות ההיסטורית.
בהמשך לדברי רחלפרץ, המדרש הוסיף עוד תכונות אנושיות, סופיות וקצת פתטיות לטעמי (כגון נמהרות, חרטה, הזדקקות) לרפרטואר התכונות האנושיות המתארות את האל בתנ"ך. לעניות דעתי, כל האנשה של אל מקטינה את הסבירות שהוא קיים.
הייתי מציע דרך קריאה אחרת, והיא נוגעת לשינוי הדרסטי שערכו חז"ל ביהדות, כאשר בחרו לחוג את חגי השנה לפי לוח-שנה ירחי, לעומת לוח-השנה השמשי שהיה נהוג תחת המשטר הדתי הכוהני. (ראה מחקריה של פרופ' רחל אליאור.)
הבחירה בלוח-השנה הירחי היתה לעומתית ופוליטית לחלוטין ולבטח יצרה חיכוכים רבים, כפי שגם מתואר בתלמוד. מתוך נקודת ראות זו, המדרש משמש ככלי לתירוץ, הדחקה, והצדקה בדיעבד של החלטות פוליטיות טהורות.
לא שזה שונה מהותית מכמעט כל טקסט דתי שאני מכיר. אבל בכל זאת היום יום-כיפור אליבא דחז"ל אז לא אמשיך לפגוע ברגשות הקוראים שאינם עובדים את ה' לפי מחזור השמש, כמנהג אבות האומה.
אהבתיאהבתי
הערה יפה, תודה. בהחלט צריך גם לקחת בחשבון "שיקולים פוליטיים" בניתוח מדרשים (שאכן עבור חלק מהאוכלוסייה הם כתבי סוד משמעותיים ביותר).
אהבתיאהבתי
שלום
בשעתו כתבתי מאמר שפורסם בדעות בנושא זה בדיוק
יש ללחוץ כדי לגשת אל pgima.pdf
לעיונך
אהבתיאהבתי
תודה רבה!
אהבתיאהבתי
תודה תומר, זה יפה בעיני.
במיוחד אציין את הרעיון החתרני, לפיו דמעות הן כח (בדרך כלל הן מגיעות כשאני באפיסת כוחות. אולי מול מראה הכל הפוך…).
אתה בטח יודע שיש מדרשות לבנות בהן מלמדים אותן שהגבר הוא השמש והן הירח, לכן הגבר צריך להוביל והן צריכות – – – (זה תמיד נשאר עלום. אולי לא להוביל?)
בכל אופן, קראתי וחשבתי, שאולי לא באופן פשטני כזה כפי ששמעתי בנות מצטטות, אבל כן, התמונה של השמש, הירח וה' כפי שהיא מובאת במדרש אולי אומרת משהו על תפיסה (מקובלת, לפחות) של יחסים בין נשים לגברים. אותי אישית זה מרתיע להפוך בזה ולהפוך בזה, אבל אולי אתה יכול. זה מעניין. אותי.
אהבתיאהבתי
והנה עוד פירוש לאותו המדרש – http://www.bac.org.il/ContentPage.aspx?id=978
אהבתיאהבתי