לקח איזה אלפיים שנה, אבל בשעה טובה תורגמה הדהמפדה לשפת הקודש. את הוקרת התודה אנחנו חייבים לד"ר אסף פדרמן, שעוסק בבודהיזם גם מהצד המחקרי וגם מהצד המעשי כבר שנים, ושלקח על עצמו לתרגם את הטקסט הקאנוני הזה לעברית מתוך הפאלי המקורית.

הדהמפדה כבר תורגמה לעשרות שפות, ומשום אופייה התמציתי הפכה לרב-מכר רוחְני במערב, הרבה אחרי שהיא היתה להיט בודהיסטי במזרח. הספר יצא כבר כמה פעמים בעברית, מתורגם מאנגלית. החל מתרגומו של שלמה קאלו (מפי בודהא, 1973, הוצעת דעת), כשהיה עוד בתקופה המזרחית שלו, דרך תרגומה של חנה גינגולד (דהאמפאדה, 1998, אסטרולוג) ועד תרגומו של שי שוורץ (דהמפדה, 2008, דהמדנה). כעת לראשונה יוצא, בהוצאת פרדס, הספר החשוב הזה בתרגום רציני משפת המקור, תוך התחשבות בפרשנות המסורתית, ובליווי מבוא היסטורי והסברים לכל פרק. יום חג הוא לנו.

אסף פדרמן, ידידי משכבר הימים, הוא בוגר החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, מוסמך המסלול ללימודי בודהיזם מהחוג לדתות של אוניברסיטת בריסטול באנגליה ובעל תואר דוקטור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת וורוויק (Warwick). הוא נשוי ואב לשניים ומתגורר במרכז אנגליה. והוא גם כותב בלוג כחלק מפרוייקט "רשימות".

הדהמפדה היא הטקסט הבודהיסטי ההפופולרי ביותר בכל הזמנים. הבודהיזם, שהחל את דרכו עם סידהרטה גוטמה, הבודהה, במאה החמישית לפנה"ס בצפון הודו, גדל מאוד תוך כמה מאות שנים והחל, כמקובל, להתפצל (להיסטוריה מקוצרת של הבודהיזם ראו כאן). מתוך הזרמים שנולדו, הדהמפדה בגרסתה הראשונה היא חלק מכתבי הקודש של אסכולת התהרוואדה, שנשמרו בשפה הודית עתיקה, פאלי. הקאנון הפאלי כולל כחמישים כרכים המחולקים לשלושה "סלים", סל הכללים (של מסדר הנזירים), סל הדרשות (שהעביר הבודהה), וסל התורה הנעלה (שכולל סיסטמטיזציה של התובנות המטאפיזיות והפסיכולוגיות שמסר הבודהה). כפי שניתן לראות בטבלה הבאה (מעמוד 8 בספר), הדהמפדה היא חלק מאוסף הדרשות הקצרות, שמתוך סל הדרשות:

שאלתי את אסף כמה שאלות

אז מהי בדיוק הדהמפדה? איך היא שונה מהכתבים האחרים של הבודהיזם? איזה מעמד יש לה כיום בין הבודהיסטים?
התשובה הקצרה היא שהדהמפדה היא קובץ של בתי שיר בודהיסטים עתיקים מתוך הקאנון הפאלי. זה אוסף של כמה מאות בתי שיר שעוסקים בנושאים מרכזיים להגות והתרגול הבודהיסטיים – מוסר, התעוררות רוחנית, מודעות, פרישות, שליטה עצמית וכיוצא באלה.

התשובה הארוכה היא – שזה מסובך. הדהמפדה היא קובץ ששייך לאסכולת התהרוואדה – אחת מהמסורות הבודהיסטיות העתיקות ביותר שעדיין פועלות היום. אבל אנחנו יודעים שיש לה מקבילות במסורות בודהיסטיות אחרות, ושחלקים ממנה מופיעים בתוך טקסטים אחרים. נראה לכן שבהודו העתיקה הפסוקים שהיום אנחנו מכנים "דהמפדה" היו בשימוש וכמה קבוצות בסופו של דבר אספו את הפסוקים הנפרדים אל תוך קבצים שנחתמו, קצת כמו שנחתמה התורה היהודית.

כמו רוב הטקסטים ההודים, אנחנו לא יודעים בדיוק מתי חוברה הדהמפדה, אבל יודעים שזה היה מזמן, לפני יותר מאלפיים שנה. המסורת מייחסת את הדברים לבודהה עצמו שחי ולימד בהודו במאה החמישית לפני הספירה אבל כמובן שהקובץ עצמו בסידור הנוכחי לא יכול היה להכתב על ידי הבודהה במו ידיו. עדיף לחשוב שהפסוקים עצמם, או לפחות חלק מהם, נאמרו על ידי הבודהה ונערכו מאוחר יותר אולי אפילו בכמה שלבים עד שנוצר הקובץ שהגיע אלינו. אני חייב לציין כאן שמה שאני תרגמתי הוא קובץ ספציפי מתוך מסורת ספציפית, הדהמפדה בפאלי ממסורת תהרוואדה.

איך היא שונה מהכתבים האחרים של הבודהיזם?
ברשותך אני אתייחס רק לכתבים מהקאנון הפאלי. הרי מלבדם יש המון כתבים טיבטיים, סיניים, יפנים וכולי. רוב הכתבים האחרים בקאנון הפאלי, שהוא אגב בעצמו קודקס עצום שמחזיק כחמישים כרכים, כתובים פרוזה וחלקם הגדול דיאלוגים. אבל הדהמפדה יחד עם עוד כמה קבצים אחרים כתובים בתי שיר. לצורה הזו יש שתי משמעויות עיקריות בעיני. קודם כל, היא תמציתית מאוד, שנית קל יותר לדקלם אותה לצורך זכירה. כל הטקסטים הבודהיסטים העתיקים הועברו מאדם לאדם בעל פה על ידי דקלום. הצורה הזו, בצירוף התוכן והעתיקות הפכה את הדהמפדה לאחד הקבצים הפופולריים ביותר בעולם הבודהיסטי. בארצות דרום מזרח אסיה נזירים לומדים את הדהמפדה בעל פה, וגם מי שאינם נזירים מכירים לפעמים פסוקים אחדים בעל פה.

מה עם מלאכת התרגום? האם יש כתבי יד עם נוסחאות שונות? אם כן, באיזה השתמשת?
אז אם מסתכלים על הדהמפדה כחלק מסוגה שלמה של אמרות שפר בודהיסטיות הגרסאות שונות מאוד זו מזו. אבל כשמסתכלים על הדהמפדה בפאלי רואים טקסט אחיד מאוד. הבדלי הגרסאות בתוך האסכולה קטנים וכמעט זניחים. נראה שהגרסה שלפנינו היתה גם לפני הפרשן בודהגהוסה במאה החמישית לספירה, ואולי אפילו הרבה קודם לכן, שכן בודהגהוסה עצמו אסף פרשנויות שכבר היו קיימות. לשמחתי לא הייתי צריך לעבוד עם כתבי יד ממש. השתמשתי במהדורה השוואתית של הפילולוג א.ק. נורמן שיצאה לאור ב-Pali Text Society באוקספורד. כדי להבין חלק מהפסוקים הייתי חייב גם להיוועץ בפרשנות המסורתית, למרות שלפעמים דחיתי פרושים שלא מתקבלים על הדעת.

התרגום בשבילי היה שעור מאלף בקריאה מאוד איטית. כיוון שפאלי מאוד שונה מעברית, וממילא הטקסט הזה קשה לעיתים לפענוח, הייתי צריך לחשוב על כל מילה מילה. תרגום כזה הוא כמו תשבץ מורכב, ולפעמים מסתכלים על פסוק מסויים כמה שעות עד שנופל האסימון. זה היה מעניין מאוד.

הטקסט עצמו אינו חרוז אבל הוא שקול. לא יכולתי לתרגם וגם להתחשב במשקל, והעדפתי תמיד את התוכן. זה הולך יד ביד עם מה שלימד הבודהה – התוכן חשוב מהעטיפה.

כתבת דוקטורט על בודהיזם ומחקר התודעה – תוכל לומר כמה מילים על מה שחקרת ולאילו מסקנות הגעת?
כשכתבתי את הדוקטורט התמקדתי בשתי שאלות. אחת, למה בכלל מדענים, בעיקר מתחום הפסיכולוגיה, מתעניינים בבודהיזם. אני לא רואה התעניינות דומה של מדענים נניח ביהדות או נצרות, ולא בדתות אחרות מהמזרח. השאלה השנייה היתה קשורה לעניין עמוק יותר שלי בבעיית הרצון החופשי. שתי השאלות האלה התחברו בעבודה.

מה שחשפתי, אם אפשר לקרוא לזה ככה, זה הקבלה בין שני שינויי פרדיגמה: בעת העתיקה בהודו ואחד שמתרחש ממש היום. בשני המקרים, מתקיימת דחייה של מושג "עצמי" מסויים ונעשה מאמץ להחליף אותו במושג חדש. כיוון שאנחנו חיים בתקופה בה המדע נאבק להיפטר מהדואליזם של גוף ונפש, כלומר להיפטר מהנפש כאילו היתה מרכז שליטה אטונומי וסובייקט טרנסצנדנטי, מדענים נמשכים לגישה הבודהיסטית שגם היא, על פניו, דוחה את הרעיון של נפש שהיא מרכז שליטה אוטונומי וסובייקט טרנסצנדנטי.

ניסיתי להראות בעבודה שלי איך התהליך הזה התפתח במאה העשרים במיוחד בתחום מדע הקוגניציה ובפסיכולוגיה, ואיך תהליך מקביל התרחש בהודו העתיקה כשהבודהה התחיל ללמד שלאדם אין עצמי קבוע ובלתי משתנה ששולט על הפעולות של הגוף ומהווה את המהות האמיתית שלו. בשני המקרים התפתחו מודלים חדשים כדי לתאר עצמי שהוא תהליך בהתהוות, ולא דבר קבוע וטרנסצנדנטי. המודלים כמובן שונים, אבל אפשר גם לראות מדענים ופילוסופים מסויימים מחפשים להיות מושפעים מהמודל הבודהיסטי כשהם משרטטים את המודלים שלהם.

יש הרי קשר מעניין מאוד בין מחקר הבודהיזם לתרגול הבודהיזם. הרבה מהאקדמאים חוקרי הפן התיאולוגי-מיסטי של הבודהיזם גם מתרגלים מדיטציה, ואולי אפילו אפשר לומר שהם "אנשי דהרמה" מבחינת הקוד האתי שהם מנסים להיות נאמנים לו. אי אפשר למצוא דבר כזה במחקר הזרמים הרוחניים של הדתות האחרות, שהרי רוב החוקרים של הקבלה אינם מקובלים (רבים מהם אף אינם שומרים מצוות), רוב חוקרי המיסטיקה הנוצרית אינם משתדלים להגיע למפגש אישי עם ישו וכו'. כחוקר אקדמי שהוא גם מתרגל, תוכל לשפוך אור על הקשר, או ההיזון החוזר, הזה?
אני לא בטוח איך לענות על זה. ברובד אחד יש לזה סיבות סוציולוגיות פשוטות. מי שרוצה ללמוד קבלה לא צריך ללכת לאוניברסיטה כי יש מקומות אחרים לעשות את זה, לכן מי שהולך לאוניברסיטה אלה האנשים שאינם רוצים ללמוד קבלה מתוך אמונה, אלא מתוך סקרנות. ביהדות יש מסגרת אלטרנטיבית ללימוד, ובבודהיזם אין, במיוחד באירופה שם הידע אינו קיים כמעט מחוץ לאוניברסיטה. יש מעט מאוד מנזרים, ועוד פחות מזה מנזרים בהם מתקיים לימוד רציני של טקסטים. הטיבטים טובים בזה, אבל צריך להיות נזיר בהודו וזה לא בשביל כל אחד. בקיצור, בפועל, מי שרוצה ללמוד טקסט בודהיסטי ואת השפות העתיקות, במיוחד במערב, צריך ללכת לאוניברסיטה. ומי שרוצה ללמוד דברים כאלה הם הרבה פעמים אנשים שהגיעו לבודהיזם מתוך תרגול. זה מה שקרה לי.

מה קורה מחינת הסצנה הבודהיסטית (ניו-אייג'ית – אני לא מתכוון למהגרי-עבודה שמדליקים קטורת לפסלון של הבודהה) בבריטניה כיום? פורחת? קמלה? מעניינת? משעממת?
אנגליה היא מקום עם היסטוריה בודהיסטית עשירה. אחרי הכל בריטניה שלטה בארצות הבודהיסטיות תקופות ארוכות ומשם צמח העניין בלימודי הדת והתרבות. אבל משנות השבעים יש גם סצנה פוסט-היפית באנגליה, במיוחד במקומות כמו ברייטון, בריסטול, טוטנס וכמובן לונדון. אני לא חושב שהשתנה הרבה בשנים האחרונות בזירה הזו. גאיה האוס ממשיך להיות מרכז חשוב ללימוד מדיטציה וממשיכים להתקיים פסטיבלים כמו בודהה-פילד שמושכים אלפי משתתפים בכל קיץ.

מעניין לראות שעל פי מרשם האוכלוסין של שנת 2000 היו כמאה חמישים אלף בודהיסטים באנגליה, פחות ממספר היהודים. אבל היו דיונים בתוך הקהילה על כך שהרבה מהבודהיסטים שאתה מכנה ניו-אייג', כלומר אנגלים שמתרגלים קצת מדיטציה ובגדול חיים על פי הבודהיזם, לא מתפקדים כבודהיסטים במרשם. זה בגלל שחלקם מגדירים את עצמם ביותר מדת אחת – כלומר אפשר להיות נוצרי או יהודי ועדיין לעשות ויפסנה – וחלקם חושב שההגדרה בודהיסטית היא צרה מדי והם לא רוצים להכניס את עצמם לזה. נראה מה יהיו התוצאות מהמרשם של 2011.

השינוי הגדול בשנים האחרונות הוא סביב מדיטציית ויפסנה או בשמה המוטבל מיינדפולנס (בעברית, קשב או קשיבות). היום ה NHS, השירות הרפואי הציבורי באנגליה, מציע מדיטציה כטיפול מניעתי לדיכאון ויש מרכזי מחקר וכנסים על הנושא כל הזמן. מפתחים תוכניות להוראת מיינדפולנס בבתי ספר, במשרדים, למנהיגות, להפרעות אכילה. מה שלא תרצה. יש בודהיסטים שמאוד ביקורתיים לגבי זה, הם חושבים שנעשה שימוש רדוד במסרים העמוקים והמורכבים של הדהרמה. בעיני זה הסיפור הגדול של בודהיזם באנגליה – מי היה מאמין שילמדו מדיטציה בברקליס או ב-KPMG או לסטודנטים באוניברסיטה?

איזה יופי. בהמשך לכך ודאי ידוע לך שמספר מרשים ביותר, גדול הרבה יותר, יחסית, משיעורם באוכלוסייה, של יהודים מתעסק, מתרגל וגם מלמד בודהיזם כחלק מהסצנה של הרוחניות העכשווית. מה לדעתך מושך יהודים רבים כל כך לבודהיזם? מה יש בבודהיזם שאין ביהדות? למה אתה התחלת לתרגל מדיטציה ולא חזרת בתשובה (והאם יש אפשרות שתבוא תעשה שבת)?
טוב, לא אתיימר לענות בשביל כל היהודים. אבל אני יכול לספר לך על עצמי. אני לא מאמין באלוהים, לא מאמין במשיח, ולא מאמין בכך שהתורה ניתנה על ידי אלוהים במעמד הר סיני (זה באמת יהיה קצת קשה בלי להאמין באלוהים). אני גם לא מאמין בעם סגולה, בקדושת הארץ, בעולם הבא ובכל מה שמשתמע מכך. זו נקודת פתיחה גרועה מאוד בשביל לחזור בתשובה. מעולם לא האמנתי בכל זה, ולא חיפשתי ולא מצאתי סיבות לטפח אמונה כזו. אני משער שבשביל רבים שנולדו לתוך היהדות בעולם ליברלי ומערבי, התכנים פשוט לא מתאימים יותר. כיוון שהם עדיין מחפשים משמעות, הם פונים למקומות אחרים.

אני יכול לדבר שעות על איך היהדות מוצגת במערכת החינוך הממלכתית ככה שהיא הופכת לא רלוונטית לעולמם של נערים ונערות. אני משער שאלה היו התנאים שמהם צמח חוסר העניין שלי. אבל יש גם כמה דברים מהותיים שמקשים. ביהדות יש אלמנט מובנה של בדלנות ושוביניזם דתי-לאומי. יש דוגמטיות וארכאיות, במיוחד בממסד האורתודוקסי. כשהתחלתי לתרגל אף אחד לא שאל אותי מה הדת של אמא שלי. לא ביקשו שאתחיל להתלבש אחרת, או לאכול אחרת. הלימוד היה זמין לכל אדם שרוצה, והמטרה היא לעזור לעצמך ולכל היצורים. לא לכל היהודים, אפילו לא לכל האנשים. לכל היצורים החיים – זה רעיון עצום! תשתמש במה שעוזר, כל השאר לא חשוב. זה בעיני חזק הרבה יותר מהפנטזיות של הדתות המונותאיסטיות.

כמובן שאמונות תפלות ומנהגים מטופשים וסמכותנות קיימים גם בבודהיזם. לשמחתי לא גדלתי אל תוך זה ואני יכול לבחור מה מתאים לי. מעולם לא הצהרתי שאני בודהיסט ואני משאיר את ההגדרות האלה למי שזה מעניין אותו. אבל יש גם כמה עקרונות עומק שמשכו אותי משעה שהתחלתי ללמוד קצת יותר. קודם כל זה לא היה דוגמטי. אמרו לי בוא תבדוק מה עובד בשבילך. אמרו לי שזה מבוסס על נסיון של אנשים אמיתיים, לא על התגלות אלוהית של יחידי סגולה. אתה לא צריך "לחזור" משום מקום, לא צריך להתחפש, לא צריך להתחיל לאכול מצלחות חד פעמיות אצל אמא שלך בבית. וזה היה סופר-פרקטי.

"יש בחיים סבל, זו הסיבה לסבל, אפשר לסיים את זה, הנה הדרך." ואני היה לי לא מעט סבל שלא יכולתי אפילו להתחיל להסביר לעצמי. הנה מצאתי פרקטיקה, אפילו לא דת, שכל מה שמעניין אותה זה לעזור להפסיק את הסבל. והתרגילים היו פשוטים, קשים, אבל הביאו תוצאות שהממו אותי. זה היה כמו לצאת ממעבה היער אל האור. פתאום ראיתי דברים בבהירות שאף פעם לא היתה לי. אולי יהודים נמשכים לזה בגלל שיש לנו היסטוריה של סבל. אני לא יודע. האמת שהשאלה לא כל כך מטרידה אותי. למה שתטריד?

תראה, בסופו של דבר הכל תנאים ונסיבות. התנאים לחזרה בתשובה לא התקיימו. התנאים לתרגול מדיטציה כן התקיימו – הרי הגעתי לזה כמעט במקרה. אני מרגיש בר מזל ומוקיר תודה לכל מי שעשה את זה אפשרי. אחת המטאפורות בדהמפדה היא חציית הערוץ בשיטפון. זה קל לתת לסחף לקחת אותך, להיטמע בלאום ובדת שאליה נולדת, אבל קשה להגיע ככה אל הגדה השנייה. כשאתה נסחף אתה לא יכול לעצור ולהתבונן בקפידה במציאות שלך. אתה לא מרים את הראש מעל המים. התמזל מזלי להכיר משהו אחר.

—

• את הדהמפדה אפשר להזמין בחנויות או לקנות ישירות מההוצאה
• ביום רביעי הקרוב יתקיים ערב על "קבלה חדשה" במסגרת הקמתה של נביעה, האקדמ>יה העברית של הרוח. ידברו שם אוהד אזרחי, מלילה הלנר-אשד, אלחנן שילה, שמואל שאול ואנוכי. אני אדבר על המתח הנוכחי בין הקבלה הקלאסית לניסיון הפשוט מחד, והמתח המתגלה בין הרוחניות העכשווית הניו-אייג'ית להלכה מאידך, ועל הצורך לא לשבור אלא לאזן בין הקצוות בשני מוקדים אלה. פרטים כאן.