תרשו לי לרגע, באמת, רק לכמה רגעים, הרי היום כבר אי אפשר, אני יודע, עם כל הבלגן שיצרנו לעצמנו, ואני רוצה לחזור רק לשניה ולתהות לרגע בתמימות, אני מבין שלא תאמינו לי שזה באמת בתמימות, ולכן אני מבקש רשות רק לרגע בכל זאת לדבר כמו בן אדם, או פחות מזה, כמו גבר, או אולי בעצם כמו ילד, אם רק תרשו לי, אם רק תרשנה לי גבירותי.
אני רוצה לכתוב על דבר מה קטן, כל כך גדול, דבר מה שנשכח בתוך המחאה על שירת הנשים והדרת הנשים והורדת הנשים מלוחות המודעות. באמת התחלתי לכתוב על הנושא מנקודת מבט עקרונית-מוסרית (זה עוד יגיע) ופתאום נזכרתי באותו דבר, אותו דבר מה שפוספס ושאסור היה שיתפספס, דבר מה שקצת קשה לומר אותו היום בקול מכל מני סיבות, לא משנה. כי אני רוצה לדבר רק לרגע על היופי הנשי. היופי הזה, שאליו אני רוצה להתייחס בעוונותי, ברוב חטאי, כגבר, וכהטרוסקסואל (סלחו לי על זה) היופי הזה שהוא חשוב כל כך, טוב כל כך, יפה כל כך.
ואולי אני בכלל רוצה להתייחס אל היופי הזה כאדם. כי מה שאני רוצה לומר הוא שהיופי הזה לא מעורר בי רגש מיני. באמת. לא תאווה, לא תשוקה, לא איווי, לא השתוקקות, לא חשק, לא שקיקה. לא שום דבר מיני בכלל. או אולי קצת, אבל באמת שזה זניח, בטל. זה פשוט לא העניין. אפשר אפילו לשער שזה נכנס איכשהו מהצד לכל הסיפור, כי זה לא קשור ליופי. יופי אינו סקס-אפיל. למרות שאלו קשורים, זה לא אותו יסוד פנומנלי. בקיצור, כשאני מביט באישה יפה, לא מתחשק לי לשכב איתה. באמת. אמרתי לכם שלא תאמינו לי, אבל באמת.
מה כן? כן אני רוצה להעריץ אותה. כן אני רוצה להוקיר לה תודה. כן אני רוצה לא להבין מה זה בכלל. כן אני רוצה להמשיך ולהתבונן בה בערגה (מיד נפרש מהי ערגה זו). כן אני רוצה להתבסם בזה, להתמוגג מזה, להתפעל מזה, להתפעם מזה. כי יופי נשי (אולי גם גברי, אבל כאמור) הוא אחד הדברים המקסימים ביותר, כלומר אחד מאלו שמכשפים אותנו בצורה היסודית ביותר, שמטילים עלינו קסם, שפורטים בנו על מיתרים דקים דקים דקים.
הגעגוע מהיפה, אל היפה
כדי לנסות לשכנע שאכן כך, אביא כמה שורות משיר ישן, שיר של קאלידאסה, שחי בתחילת המאה החמישית ושנחשב על ידי ההודים כגדול משוררי המסורת הקלאסית ההודית. הנה:
אדם שמח בחלקו
הרואה מראה נאה
או השומע קול ערב
בן-רגע מתמלא ערגה*
קאלידאסה מסביר כאן דבר חשוב ועדין מאוד: הוא מצביע על כך שגם כאשר אנחנו מרוצים, היופי מעורר בנו ערגה לא מוסברת (כבר כתבתי קצת על השיר הזה פעם, אבל עזבו). זאת הערגה שאליה כיוונתי, והערגה הזאת גדולה הכי כשהיא נולדת ממפגש עם אדם יפה, ובמקרה שלי עם אשה יפה – שורות השיר הללו הן מתוך המחזה שקונטלא, שכל כולו עוסק ביופי הנשי, ובערגה.
אבל רגע, שימו לב לחידה שמעלה השיר: האם ייתכן שאדם השמח בחלקו ירגיש בחוסר כלשהו? האין שביעות-רצון וחוסר תרתי דסתרי? ואם כן, מהו סודו של היופי הזה, שהוא כך מצליח לעורר בנו געגועים למשהו שלא ידענו כלל שאנחנו חסרים?
והתשובה: ביופי יש כוח להוציא אותנו מתוך עצמנו, לערער את תבניות חיינו ולעורר בנו הכרה בהן, במוגבלות שלהן, במוגבלותו של העולם שלנו. מתוך הכרה זו נובע הגעגוע למה שאינו מוגבל. ושוב: היופי מזמן אותנו מתוך שגרתנו, קורא לנו לשאת עינינו, שואל אותנו מעצמנו ומבקש תשובה, תשובה שהיא שיבה אל מהותנו, תשובה שהיא לגמרי "הן".
למה ככה? תראו, יופי הוא תמיד בהווה. זיכרון של דבר יפה אינו מרשים, אלא אם הזיכרון עצמו, עכשיו, יפה. האם אפשר שבצורה פרדוקסלית גם הגעגוע שהיופי מעורר בנו הוא געגוע להווה? האם אפשר שיש ביופי הנשי (אולי גם בגברי, אבל כאמור) משהו שמעלה, משהו מרומם? נדמה לי שיש בו משהו שמוציא אותנו מהעבר שלנו ומזמן אותנו להווה. ואולי להוויה הוא מקרב אותנו, להוויה עצמה, כלומר לאלוהות, כלומר לשכינה. היופי, אני מציע, מביא אותנו לזה שבעולם, לעכשיו, לאמת לאמיתה, להכי הכי.
כך שייתכן שהיופי מעורר בנו געגוע להוויה עצמה. כאשר נגלה לפנינו יופי הוא מנביט בנו את זרעי הכמיהה לקיום. געגוע ל-isness, ל-thusness, ל-suchness. לככיות, לכמו-שזה-עכשיו. כי היופי הזה הוא ממש כמו שהוא עכשיו, ולראות יופי פירושו לראות דבר שהינו "כפי שצריך להיות", דבר מה שאין בו צורך בשינוי – על כן ה"הן" ההחלטי ההוא. היופי, אם כן, הוא ביטוי מודגש של העכשיו. העכשיו שהוא הנצח. לא במקרה גם אפלטון רצה, על גבי נציג זה של הנצח, להעפיל ולהגיע אל "היפה כשלעצמו".
ואפלטון, הוא הבין משהו עמוק. כפי שרוג'ר סקרוטון כותב בספרו על היופי, היופי עבור אלפטון הוא לא רק הזמנה לתשוקה, אלא הקריאה לוותר עליה. אפלטון הרי רצה שנוותר עליה כדי להתנייד על כנפיו של היופי אל "היפה" עצמו, אולם אפשר שתחת החלוקה הדואליסטית השגויה שלו לבשר ורוח מסתתרת אינטואיציה בריאה: היופי קושר אותנו אל עצמו במערכת יחסים של הערצה אשר באופן עקרוני היא לא ממומשת. זו התעוררות של השראה, ולא פתרון של חידה. התמיהה כאן היא חלק מהעניין.**
יופי וחיפצון
רגע רגע, אני שומע אתכםן: אתה לא בסדר, אתה מחפצן. אוקי, רק שניה, אני דווקא חושב שלא. כי יופי אינו משהו שניתן לחפצן אותו. או לחילופין, היופי שניתן לחפצנו אינו היופי שאני מדבר עליו. כי נכון, בר רפאלי יפה ומחופצנת. אבל יופי כזה אינו המדובר כאן. כאן מדובר ביופי חי, יומיומי, נגיש, בלתי-מושלם. הנה כמה מילים של אורטגה אי גאסט שיבהירו את העניין. אי גאסט מדבר על האשה שלה יופי מושלם, ולכן היא "יפיפיה רשמית", אשר "הבריות מצביעות עליה ממרחק, כפי שמצביעים על אנדרטאות לאומיות". גברים נלכדים ביופי מושלם שכזה:
שלמות נדירה של פנים מביאה אותם לכדי אובייקטיביזציה של בעלת הפנים הללו, להקמת מחיצה בינם לבין הפנים הללו כדי שאפשר יהיה להעריצן כאובייקט אסתטי. באלה המכונות "יפיפיות רשמיות" מתאהבים רק שוטים וזבנים. יפיפיות כאלה הן מעין מנומנטים ציבוריים, אתרים שזורקים בהם מבט חטוף, ממרחק-מה. בנוכחותן מרגיש אדם יותר כתייר מאשר כמאהב. ***
ואל תבינו מאהב אלא כמי שאוהב. בקיצור, אין קשר ממשי בין היופי שאני מדבר עליו לבין דוגמניות. כלומר, לפעמים יש, אבל זה עניין מקרי. מפני שהיופי שאני מדבר עליו הוא חי, והוא מעודד התייחסות, ואילו היופי המונומנטלי, אם לשחק על משמעויות מילותיו של אי גאסט, הוא מת ומדכא כל יחס. היופי המדובר בו כאן אינו מחפש שלמות אלא חיים, לא סטטיות אלא זרימה, לא אידיאל אלא מציאות. לכן אין כאן אובייקטיביזציה של האישה, אלא דווקא הערכת הנשיות שלה. ניתן לומר שאין כאן רצון להשוות את האישה למודל (תרתי, תרתי) ערטילאי, אלא נכונות להקסם מקיומה של האישה הזאת ממש (והרי היופי, קבע קאנט, הוא חוק פרטי).
יופי ואלילות
יש ביופי בכלל, ואולי ביופי הנשי בפרט, יסוד של אלילות, נכון. הכישוף שהוא מטיל בנו יכול להטעות, יכול להכשיל. בעיקר, הוא יכול לשבור את שליטתו של הגבר בעצמו, ובעולם. אולי לכן דתות מונותאיסטיות מאוד לא אוהבות אותו. "הבל היופי" מספר לנו קהלת. אין צורך לדרוש בחוסר הטיפוח הכרוני של דוסים ודוסיות למיניהםן (הרגעו, ברור שלא כולםן). הגדיל חלק מהאיסלאם וכיסה את היופי הנשי לגמרי וחסל. רק לנצרות יש רגישות ליופי. טוב, לנצרות יש רגישות בריאה לאלילות.
כי מי שלא מבין שהאלילות היא חלק מהאלוהות מפריד ומבדיל ועושק מעצמו את עולמו הדתי. מי שמחפש רק את האלוהות הטרנסצנדנטית, הגברית-רציונלית-מחוקקת-שולטת, ימצא שליטה וחקיקה ולא ימצא אלוהות. ימצא גברים רציונלים ולא ימצא נשים אלוהיות.
ולכן הדרת וכיסוי הנשים הוא לא פחות מפשע נגד האלוהות. אותם רבנים שה"צניעות" תקועה תמידית בגרונם הם האחרונים שמעוניינים בדעת ה', או אפילו בעבודת אלוהים אמיתית. הם רוצים שליטה, סדר, ציות. הם רוצים להיות בסדר, רק להיות בסדר, וזהו אחד מביטוייה העיקריים של האלילות.
סתם
—
* פרקים בשירה ההודית, תר. דוד שולמן, עמ' 67
** אגב, היוונים באופן כללי ידעו היטב שליופי נשי אין קשר הכרחי למין. הם העריצו אותו, אבל כידוע חשקו בנערים.
*** מסות על אהבה, תר. יורם ברונובסקי, עמ' 141
לולאת האל 
רשימה יפה :-)
הערה קטנה: במשפט האחרון בחלק על יופי וחיפצון (קצת לפני קאנט) כתוב "ארטילאי" וצריך להיות "ערטילאי".
שיהיה יום יפה.
אהבתיאהבתי
תודה.
אהבתיאהבתי
הגישה שאתה מנסה לומר שיש להפריד בין יופי למין.. נמצאת בדברי חז"ל במדרש כשרבי עקיבא היה בהר הבית וראה אשה כותית יפה וברך עליה ברוך אתה ה' שככה לו בעולמו וכו' וודאי לא חשוד רבי עקיבא ועוד במקום קדוש כהר הביית לחשוב על ענינני מין.. אבל הפלא בעינני שאתה תומר יודע להפריד בין יופי למין ואני לא מדבר על יופי של נוף יפה או ילד חמוד אני מדבר על יופי של אשה שאדם בריא בנפשו זקוק להתחבר ליופי הזה ואתה מפריד בין יופי למין אתמהה??
אגב גם היוונים נמשכו ליופי רק שמבחינתם יופי של אישה אינו האדיאל המושלם אלא דווקא יופי של נער שכן נער משלב בתוכו את השלמות של גבר ואשה בגוף אחד אגב זו השלמות של מלאך מטטרון שנקרא נער – בוא נראה את היוונים מסגלים לעצמם את התפיסה שכתבת ביופי של נער…
אהבתיאהבתי
יופי כתבת
אהבתיאהבתי
קטע אקסיסטנציאלי יפייפה. קראתי באמצע ואז בדיוק חשבתי לעצמי "אוך, כאן צריך להיכנס אפלטון" והפלא ופלא, הכנסת אותו :-)
עם זאת, אתה מתנצל על משהו שאתה לא צריך, ועוד בלי הרף – מחשש שההמון יסכול אותך מתוך חוסר הבנה של מהותך (*אפצ'י-קחדוגמאמסוקרטס-אפצ'י*).
אני חושב שאתה צודק. אבל אם יורשה לי להוסיף, כן – יש פה חלק מהוויה העכשוית. אבל מבחינתי יש משהו הרבה יותר משמעותי מזה – יש פה יופי טרנסנדנטלי, שיוצא מן העבר, העתיד וההווה.
בקטע זה נתת מקום מדהים לחווית והווית ההווה. ובצדק,
אמנם, יש להבין שלמרות שאנו חיים בהווה באופן תמידי, זה לא אומר לשלול את העבר. העובדה שאינך מסכים עם רבנים כאלה ואחרים לא צריכה להעפיל על כל חווית העבר והמסורת עצמה. על חוקים בריאים כאלה ואחרים. נקודה למחשבה.
בנוסף, ביופי מעיין זה (איך שאני חווה אותו) יש הרבה יותר במשותף עם העתיד. עם חווית העתיד שנעשית בהווה יותר נכון. כי היופי שאתה מדבר עליו הוא ייחודי במהותו לאדם המתבונן, משהו שהוא עוד לא נתקל בו – אבל חלק מהחוויה זאת המחשבה לעתיד.
בקיצור, בניגוד לדעתו של אפלטון – המחשבה המעשית לכיצד מתקרבים ליופי כזה ויוצרים איתו אינטראקציה בריאה בכל מקרה לגופו? התשובה המתגבשת בראשו של האדם הקיים לשאלה זו, היא לדעתי חלק עצום בחוויה כשלעצמה.
בכל מקרה, בשביל קטעים מאין אילו נרשמתי לבלוג שלך. סחטיין, היה כיף לקרוא ולחשוב בעקבות כך :-)
אהבתיאהבתי
"וכל שלא חשק באשה, דומה לחמור ופחות ממנו" (ר' יצחק דמן עכו, המאה השלוש עשרה; מצוטט ברמיזה אצל הרב קוק, ההקדמה לשיר השירים).
אהבתיאהבתי
למה "אולי היופי הגברי"? צ"ל: בוודאות היופי הגברי! על גופו! איברו! תוי פניו! גבו המיתמר! זקנו הגולש! עיניו הטובות! זרועותיו החסונות! כתפיו התמירות! חזהו השטוח! שפתיו הבשרניות! שיערו הקצוץ! מראהו משובב הנפש והמזמין חיבוק! הו, הגברים…
דבר נוסף, יופי (ובמיוחד הקשר השחוק/בעייתי בין יופי לנשים) היה בנקל מוחלף במילה "אסטתיקה"- האסתטיקה שבהתבוננות באדם (גבר או אישה) יפים כמו יצירת אומנות… או פרסומת אמריקאית לחברת ביגוד… או פשוט שבורכו בגנים טובים משני הוריהם… יוצא לי לבהות בכמה כאלו מדי פעם (כאמור, גברים כנשים) ברחוב או במועדונים שיש סביבם הילה כזאת…
אהבתיאהבתי
יפה! אני קוראת וחושבת כל הזמן שזה מה שאני מרגישה לגבי מופעי השקיעה כל ערב (סליחה שזה קצת corny), תחושה של נשגבות מול משהו שכפי שכתבת, מוציא אותי מעצמי לעבר משהו נשגב, מעורר השראה, ובו בזמן לא ניתן לקיבוע, אחיזה או ניכוס… יופי וההכרה ביופי באשר הוא – כל כך חיוניים לחיים שפויים.
כמי שעוסקת גם בשאלות של חפצון, הפוסט הזה הוא נקודת מבט רעננה ומעורר זווית חשיבה נוספת. תודה!
אהבתיאהבתי
בכל זאת יש בזה חיפצון, כי בסופו של דבר אשה יפה היא לא אשה אלא דבר יפה שמסתכלים עליו מרחוק (בערגה, כדבריך), בדומה לנוף יפה, או חפץ יפה שרוצים להיות בעליו, בעוד שאשה – יפה או לא – זה בנאדם שראוי להתייחסות כמו אל בנאדם (ואפילו הנשים, שבדרך כלל נהנות מזה שמתמוגגים מן היופי שלהן) בסופו (הטוב) של דבר דורשות יחס לעובדה שהן בני אדם ולא חפצים יפים.
אהבתיאהבתי
אני מצטער אני חולק עליך בתוקף. למילה שאמרת פה "בני-אדם" אין שום משמעות כשלעצמה כפי שהיא מופיעה בדבריך מעבר למילה הכתובה עצמה. כדרך המשוררים. (כה אמר זאראטוסטרא)
האישה שונה במהותה מן הגבר וגם ההפך הוא הנכון.
לשניהם יש מאפיינים שונים, למרות שיש בניהם גם הרבה מן המשותף.
אסטתיקה, לרוב, נתפסת כמשהו נשי יותר ואין להצר על כך. זוהי הכרה טהורה במציאות כפי שהיא מוצגת לפניינו.
ההתבוננות שמוצגת בקטע אינה התבוננות מחפיצה, אלא התבוננות מתמוגגת.
התבוננות מחפיצה נעשית משני הצדדים – גם הגברי וגם הנשי – בהקשר הבריא של המילה (דהיינו, כן, צריכה להיות אינטראקציה מחפיצה בין הגבר לאישה, כל עוד היא בריאה לשני הצדדים) היא התבוננות לעתיד – שתומר לא הזכיר פה בדיוק כדי לא לקבל תגובה כמו שלך.
אהבתיאהבתי
אני רק אתקן את תגובתי הקודמת ויגיד שכיוונתי לדעתו ולא קבעתי את דעתו, כלומר סביר להניח שהוא יענה ביתר נחת ועדינות, ואני רק ניסיתי לכוון לדעתו.
אהבתיאהבתי
אליהו, הערה קטנה בשול-שולי הדברים. לעניות דעתי הבלתי קובעת, צריך להזהר ממהלכים שמרוקנים ממשמעות מילה אחת בטקסט (אין משמעות למילה בני אדם). דווקא בגלל החוזק של מהלך כזה.יש לו נטייה בלתי נשלטת להיות מדבק, ותוך שהוא מערער את הטיעון של הזולת, הוא גורם לרעידת אדמה בינונית שפוגעת גם בדבריו של המשיב עצמו.
או כמו שאבא שלי היה אומר- מי שגר בבית מזכוכית, שלא יזרוק אבנים.
תומר תודה על שפתחת דיון מרתק. יהיה שמח!
מיכל
אהבתיאהבתי
אליהו, הסיבה היחידה שאסתטיקה נתפשת כנשית היא שהיא (כמו כל דבר אחר בעולמנו) הוגדרה והוכתבה על ידי גברים הטרוסקסואלים; אין בזה שום דבר מהותי. ויש להצר על כך מאוד, כי התפישה הזו מגבילה, מחפצנת ומשפילה. אם נשים הן המין היפה משמע שגברים הם המין החכם. אם נשים סבילות (הרי היופי לא עושה דבר על מנת להיות כזה), משמע שגברים פעילים. זו תפישה מתנשאת ומכפיפה.
ביחס לפוסט עצמו, אני מסכימה בהחלט עם הפסקה האחרונה שלך.
אהבתיאהבתי
אני רוצה להתייחס למשפט: "אסטתיקה, לרוב, נתפסת כמשהו נשי יותר ואין להצר על כך. זוהי הכרה טהורה במציאות כפי שהיא מוצגת לפנינו."
נניח שהיינו חיים בחברה שבה מגיל צעיר היו מוצגים לנו רק דימויים של גברים יפיפיים, מטופחים, מרהיבים ומעוררי הערצה, שחושפים חזה שרירי וחלק בכל הזדמנות, ושלעולם אינם מקריחים, מכריסים, מתקמטים או מזדקנים, ואילו לנשים היה מותר להופיע כמו שהן, יפות יותר או פחות, צעירות או מבוגרות, שמנות או רזות, בלי הגדלת חזה, הרמת חזה, ניפוח שפתיים, ניתוח עפעפיים, העלמת קמטים, צביעת שיער, העלמת צלוליטיס, יישור שיניים, הלבנת שיניים, שיזוף מלאכותי, הרמת מצח, שאיבת שומן, צביעת ריסים, הלחמת ריסים, פילינג, הצרת היקפים, מילוי קמטים, מתיחת לחיים, ניתוח אף, החדרת לחות, הזרקת בוטוקס, הסרת שיער – כל אחת כמו שהיא, באופן טבעי. [ותאמינו לי שלא המצאתי אף אחד מהטיפולים האלה]
כמה מההנחות שיש לנו היום על נשים וגברים היו משתנות?
"המציאות כפי שהיא מוצגת לפנינו" היא תוצר של לחץ מתמיד, מייאש, משתק ובלתי נסבל שמופעל על נשים מגיל צעיר מאוד להתאים את עצמן לסטנדרטים לא מציאותיים של "אסתטיקה". לגברים יש פריבילגיה אדירה, כי הפער בין הלחץ שמופעל על נשים לבין זה שמופעל על גברים בתחום הזה הוא עצום.
כשאנחנו מצהירים הצהרות לגבי המציאות כפי שהיא מוצגת לפנינו, כדאי מאוד לשאול: מוצגת לנו על ידי מי? ולמי יש את הכוח להחליט מה יוצג לנו ומה לא? ולמי יש אינטרס שדברים יוצגו לנו כך ולא אחרת?
אהבתיLiked by 1 person
רונית, הערתי למטה, שיש לי מה להגיד על הנושא הזה של "חיפצון".
אנסה להעיר פה בקצרה-
אני חושבת שנעשה היום שימוש לא מדוייק במושג "חיפצון".
אני חושבת שכוונת המשורר במושג הזה היתה למקרים מאוד ספציפיים- שבהם היחס אל האדם-במקרה הזה אישה- מוציא אותה מכלל 'אנושית' – "משהו" שאין צורך להתייחס לרגשות שלו, אולי משהו שלא מרגיש בכלל.
אני חושבת (לא באמת מומחית בנושא, אז לא בטוחה) שבמקורו, המושג הזה הגיע מעולם שירותי המין.
כך למשל- כשמזמינים חשפנית למסיבת רווקים, וכולם 'עוברים' עליה, או נוגעים בה- יש בזה מן החיפצון-
האם מישהו מהמשתתפים חושב על מה היא מרגישה? על מה עובר עליה?
כשגברים משתמשים ב"שירותי מין"- ופורקים על היצאנית המסכנה את כל הפנטזיות הכי מופרעות שלהם- זה חיפצון-
היחס אליה הוא כלחפץ שאמור להביא לסיפוק מיני, בלי מתן מחשבה לגבי העולם הפנימי- הריגשי שלה- האם זה נעים לה? האם היא סובלת? האם היא רוצה בזה? האם זה גורם לה לחוסר נוחות? איך הייתי מרגיש לו הייתי יודע שהבת שלי, נמצאת בסיטואציה כזו..
גם שימוש בגוף נשי עירום בפרסומת הוא סוג של חיפצון- אבל כבר דק יותר- משתמשים במה שמושך את העין, ונעשה שימוש בגוף האישה כמקדם מכירות.
לעומת כל זה, השימוש במושג 'חיפצון' עבור כל התייחסות אפילו -כלשהיא-, ליופי נשי- הוא מאוד מוטעה.
כשאדם רואה אישה יפה, ואולי אפילו נמשך אליה- הוא לא מוציא אותה מחזקת 'אנושית'. אם היא תיפול- הוא ירוץ לעזור לה לקום, כי כואב לה. אם יהיה לה קר- הוא יביא לה סוודר.
כשאני מביטה באישה יפה, וכן– גם בגבר יפה- ונהנית מהיופי שלו
(אישי היקר, תסלח לי. ו-גברים יקרים, תסלחו לי גם אתם. מסכימה שיש משהו בקשר בין נשיות ויופי- אבל אולי נעלם מעיניכם, שיש גם גברים יפים, והם יכולים לגרום למביט/ה בהם התרוממות רוח רבה)
אני לא הופכת אותו בזה לחפץ.
אני מביטה בו מתוך התייחסות אליו כאל- **אנושי יפה**. לא- כאובייקט יפה. אני לחלוטין לא מוציאה אותו מכלל אנושי.
ופה נעוץ ההבדל, ופה לדעתי מקור הטעות.
אהבתיאהבתי
ועוד אוסיף ואשאל- שאלה חושבה מאוד-
האם כשאישי היקר רוצה לשכב איתי, הוא מחפצן אותי? הוא הופך אותי לאובייקט מיני?
האם כשאני נמשכת אליו ורוצה לשכב איתו- אני הופכת אותו לאובייקט מיני?
שאלה חשוב הוכדאי לתת עליה את הדעת
אהבתיאהבתי
תומר רשימה מאד יפה, מחשבה גברית מרוממת את הרוח .
הבעיה היא שהטקסט כולו הוא גברי הן של הכותב והן הדוגמאות ואנשי הרוח שהבאת ציטוטים שלהם כולו מבט גברי ביחס אל היופי הנשי.
על כן נראה לי שיש בטקסט יותר מאשר מכניזם של מנגנון הגנה שתפקידו להגן על הגבר ממודעות לרגשות שליליים ובייחוד מחרדה , חרדה מיופייה של האישה
אינטלקטואליזציה , אידאליזציה (האדרה) המנסה להתמודד עם ההדרה הנשית שנראית לך לא נכונה שגם היא מגיעה מאותו מקום בדיוק של חרדה מיופייה של האישה.
מבחינה זו הדרה ואדרה שניהם אותו מנגנון הגנתי שלא יודע להתמודד עם היופי הנשי.
אהבתיאהבתי
אתה מבלבל בין יופי לבין משיכה מינית שלפעמים מאיימת.
אהבתיאהבתי
אבל באמת- למה אי אפשר פשוט להתמוגג מהיופי, ממה שהוא עושה לנו בפנים, וגם לכתוב על זה..
בלי לצאת בסוף מדירים, מאדירים, ופועלים מתוך מנגנון הגנה שלא יודע להתמודד עם היופי הנשי??
אני באמת חושבת, שהמאבק הפמינסטי, קצת שוכח לפעמים- שלא תמיד חייבים להילחם. לא כל מקום הוא חזית. לפעמים מותר לנוח. ולפתוח את הראש, ולהקשיב- כי אולי יש פה משהו נכון.
ואולי- לא כל העולם נגנדנו.
כן- יש משהו ביופי שמעורר בנו דברים מאוד עמוקים בנפש, איזה השתוקקות למשהו מושלם, טוב, לטוב האינסופי.
לתכלית.
כן- כשאני רואה אישה יפה -ונכון- גם איש יפה, יש בזה משהו, שגורם לי לרצות להיות -אפילו- טובה יותר. להשתלם.
כן- לא כל התייחסות ליופי, ופה- יופי נשי, מגיעה ממקום של מאבק.
לפעמים- הדברים הם באמת כפי שהם- כמו שאנחנו מרגישים אותם.
לפעמים מותר להאמין.
אהבתיאהבתי
אתה כותב "הם רוצים להיות בסדר, רק להיות בסדר, וזהו אחד מביטוייה העיקריים של האלילות".
וכמדומני אין זה נכון כלל.
באלילות הביטוי של "להיות בסדר" היא שלאל יהיה בסדר. בעוד שהיהדות מטפחת את המחוייבות הפנימית "להיות בסדר" בין אם יש שכר ובין אם יש עונש. לכן ביהדות יתכן מצב של "צדיק ורע לו", משום שחוסר השכר לא מערער את הרצון להיות בסדר – בתוך תוכי האדם. לעומת זאת באלילות אם האל לא נותן – אין צורך לפייס אותו – אולי מקסימום בכדי שלא יזעם.
אהבתיאהבתי
איזה יופי
איזה יופי של דברים כתבת ידידי
ואין צורך בהתנצלויות
כדברי אחת הזמרות החביבות עלי ששמה מורלי (וגם היא יפה עד מאד)
Never never appologize for the love that's in your life
never never……..
אהבתיאהבתי
יפה מאד. ואני מצטרף למגיבות שמעליי בשאלה למה אתה מגביל את זה ליופי נשי?
אהבתיאהבתי
אני לא מגביל. הרי כתבתי שאולי גם גברים וכו'. פשוט בשבילי יופי נשי מעורר השראה, ויופי גברי לא (אלא אם כן מדובר בגבר נשי). אבל ברור לי שאצל אחרים זה יכול להיות אחרת. ועם זאת, יש לחשוב על ההבדלים בין יופי נשי לגברי. הרי יש הבדלים מסויימים.
אהבתיאהבתי
ודאי שיש הבדל מבחינת הצופה, אבל לא יותר מכך. הרי היופי שאפלטון מתייחס אליו הוא יופי גברי. בקיצור, יופי אנושי
אהבתיאהבתי
נכון. אני דיברתי באופן אישי לגבי. כמו כן, הגבתי לעניין הדרת הנשים. ועוד: יש עניין מיוחד בנשיות שמאיים על המונותאיזם.
אהבתיאהבתי
נכון
אהבתיאהבתי
תומר תודה,
תודה על נשיאתו והבאתו של הקול השפוי חזרה לעולמינו המטורף .
יופי של מאמר.
אהבתיאהבתי
תומר תודה;
אהבתיאהבתי
הרבה מילות הלל נכתבו על היופי הנשי, היופי הטהור, ומילותיך התמות, תומר, לא תישכחנה במהרה. אינני אדם מאמין, כמותך, אבל אני מבין לליבך בדברך על יופי הבריאה. אני מכיר הרבה אנשים, אשר בעמדם נפעמים אל מול מפלי איגואסו, רטובים עד לשד עצמותיהם מרסיסי הטיפות הרבים, עדיין יכלו לומר לנשותיהם, ברעש הבלתי פוסק סביב, שהן יפות יותר מכל פלאי הטבע, ואמת דיברו. שום דבר שברא אלוהים, לפי אמונתך, אינו משתווה ליופי הנשי. אנו לא צריכים להרחיק עד קצווי עולם לחזות בפלא הבריאה; מוקפים אנו בבנותיה של חוה לעולמי עד.
מכל מקום, אין יופי אוניברסלי. היופי קיים רק בעיני המתבונן, ומה שיפה בכך, שהנשים כולן יפות הינן, כי תמיד יימצא מי שיאמר להן זאת. מכיוון שישנם רבים השבויים בתפישה שגויה כי היופי הינו אוניברסלי, הרי מאמר פרי עטי (לא מן הקלים לקריאה), סיכומם של כמה מחקרים מעניינים שפורסמו בנייצ'ר ובסיינס:
תבורך, תומר.
אהבתיאהבתי
לא שאני, אבל רק רציתי לומר שבעקבות הפוסט הזה אני מתנתקת מפרסיקו (שימו לב לחיפצון). אין לי שום דבר נגד הערצת יופי נשי, שמשתפך כאן גם בפוסט וגם בתגובות, אבל בתור אשה, זה ממש לא מעניין אותי. כנראה בכל זאת צריך להפריד בין גברים לנשים.
אהבתיאהבתי
הנני מתנצל בפני הקוראים הדתיים על תעוזתי להתפרץ אל תוך אמונתכם. יהודי אני כמותכם, אולם נושא על גבי השפוף עיקרי מדע. אין בכל תורת האבולוציה – התורה המרכזית בהוויית החיים המודרניים – מושג בשם חפצון או דבר הקרוב אליו. המשיכה המינית בין הזוויגים אין לה שום קשר לעולמות הפסבדו-מדעיים של הסוציולוגיה ודומיה. לא חלה עליהם חובת ההפרכה, לטעמן. משום כך, איש מעודו לא הצליח לאשש את טענת החפצון. זוהי טענת שווא, מרבים לדבר אודותיה, מייחסים לה חשיבות מסוימת, אך היא אינה קיימת. מילה היא ותו לא.
אהבתיאהבתי
יהודה, תעיין שוב במה שכתבת הוא לא מראה על הבנה במהו מדע. המדע לא עוסק בערכים או בפרשנויות. הוא במימד אחר. איננו קשור למושגים שכאלו. המדע לא יכול לומר דבר בנושא של מהו דיכוי והאם הוא ישנו או איננו והאם גלידת שום חציל הינה דבר טוב או רע. חיפצון, חירות, חירות, טוב ורע וגם יפה (להבדיל ממושך) הינם דברים שהמדע אין לו עסק איתם. אז אולי אתה בא לומר שלכן לא צריך לעסוק במושגים שכאלו… אבל ביום שבוא בת זוגתך תבגוד בך אתה לא תקבל טענה ולא תרגיש בהתאם
ש: "בגידה זו מילה ואין הוכחה לכך שיש דבר כזה בכלל נאמנות, או דברים בסיגנון" ואז אולי תדון אם בת זוגתך אם יש איפשרות לסליחה וכו….
אהבתיאהבתי
חוששני כי עליי לחלוק על ידיעותיך. המדע עוסק בהחלט, ובצורה נמרצת, בסוגיית היופי, בסוגיית הטוב, בסוגיית הרוע, בסוגיית הצדק, בסוגיית האלטרואיזם, בסוגיית האמונה, וכהנה וכהנה. ובאומרי מדע במקרים דנן, כוונתי לביולוגיה. הכיצד עלה בדעתך שהמדע יגביל עצמו לתחומים צרים בלבד? כל דבר שיש עניין בו, סופו להיחקר.
אהבתיאהבתי
או קיי בא נראה אם אנחנו מתכוונים לאותו הדבר. מה היא חירות ומה הוא שיעבוד?
האם ריבוי נשים הינו בני זוג הינו דבר חיובי או שלילי? מה הוא קנה המידה להתנהגות טובה או רעה? מהי הדרך שייבור לו האדם? האם להרוג המון אנשים זה מומלץ? האם לחטוף השפלה זה טוב? ולהשפיל? האם ללדת ילדים זה טוב ? ולמי? האם ציורים של מכאל אנג'לו הם יפים? מה יותר יפה הגרנד קניון או בקעת הירדן? האם יש זכויות לבני אדם? עכשיו תנסה להשתמש בכלים מדעיים לענות לשאלות האילו. עדיף (מדע…) בצורה כמותית. לחילופין תן השערות מדעיות וכיוונים איפשריים להפריך ולהוכיח אותם….
אהבתיאהבתי
הבה לא נרחיק לכת מנושא הפוסט עד כדי כך. אני מנהל תכתובת ענפה עם קוראיי הקבועים בנושאים שונים, ואתה מוזמן להציג שאלות אלה ואחרות. נא הזדהה לפני כן, כי לעיתים אינני חס על קוראים מזדמנים, ועונה להן תשובות כמיטב דמיוני. מכל מקום, הביולוגים אכן עוסקים בסוגיות של פוליגמיה; טוב ורע לפי היבטים צרי פרשנות; קטל בקרב בני אותו מין; ילודה; יופי וכדומה. ודע נא, על כלים מדעיים מתווכחים תמיד, כדי לשפרם. הדוגמה המפורסמת האחרונה היא שבירת המוסכמה כי אין מהירות בטבע הגבוהה ממהירות האור. הללו שדוחים טענה חדשה זו סבורים כי הכלים והשיטות בהם נעשה שימוש אינם מדויקים. ואנו מדברים על המדע המדויק מכולם -הפיסיקה.
אהבתיאהבתי
אולי יעזור לשניכם לקרוא את זה.
אהבתיאהבתי
תומר, יש משהו אלילי ומיתי בפוסט הזה, כלומר אם אני דן בו כאיזו הוויה בפניי עצמה. בניגוד למושגי ומונותאיסטי. ההפרדה שעשיתי באה מנקודת השקפה ספציפית על המושגים הללו שתיכף יוסברי מנקודה זו. אני מוצא בזה דבר שלילי, אם הפוסט בה כשלעצמו. אני שמח על ההתפייטות של אדם את תחושותיו ותשוקותיו. טוב להביע טוב לזמר טוב להנכיח. טוב לחוות ולהחוות על הנפש המשתוקקת. אבל צריך בכל זאת להבחין בין היפה והיופי לנושא אותו ולו בפאן המושגי. זאת אומרת: אשה איננה המראה המדהים שלה. אשה איננה הגינונים "הנישיים" המצודדים שלה ואיננה תכונות ש"הנשיות" שבה. ועכשיו אני חוזר למיתוס. המיתוס לעומת הפילוסופיה לצורך הענייו. לעומת המונותאיזם ונראה לי לעומת הבודהיזם גם. (איזו העזת מצידי!).בשעה שאתה חווה את הים אתה חש את עצמתו האין סופית (?) את החושך והתהום את החידה ערגה למרחק וכוליי… הרבה המשגה ודימויים נכללים בחוויה הזו. דימויים שנוגעים בהיבטים ריגשיים ואולי ביולוגים עמוקים. וכך אתה חווה את עולמך בכלל. וכך הרבה מהשירה בנוי על חוויה זו עצמה. אלתרמן מדבר לרחוב קד קידה לשקמה והירח לוהט כנשיקת טבחת. אבל לא רק הוא האהוב עליי, ככה נכתבת רוב השירה. וגם אנחנו חשים שהעולם דובר בנו או אלינו. ובעייני שירה היא רילגיוזית ואלילית אפילו. אבל יש בתרבות שלנו גם צד מושגי, שנציגתו היא המוזה של הפלוסופיה, הצד המושגי שיכול להפריד בין הים לים באשר הוא מופיע במושגינו. יכול? יכול לשאוף התכוונתי. (הרצון ל….)
מכייוון שכך אני חושב שהאהבה בעייתית לאיש הדעת והערצת היופי (והאחר!) אף הם..
ובכן, מה כן? לחיות בין החוויות לשיר לים לשיר לאישה (מבחינה מסויימת עבורנו הים והאישה הניהם אובייקטים) ולדעת שאנחנו סגורים בעולמינו בשעה זו. שירה ופילוסופיה בתוך אותו אדם יחד עם הפער שבין שניי הדברים. שנינו צופים אחד בשנייה, אני לך דימויים לאין מיספר את לי דימויים לאין מספר אנחנו חידה. למה אלילי? בגלל הזיהוי של העולם ושל הכוחות הפועלים בטבע עם האלוהות. למה מונותיאיסטי? בגלל הפרדת המהות מהפיזיות מהעולם (כן בהחלט ארץ ישראל ועם ישראל תופחים בפניי. ועוד כמה מאפייניי היהדות) . הפילוסופיה (הרעיונות של אפלטון ואריסטו אינם אליליים, אינם שייכים למיתולוגיה) והבודהיזם מוציאים אותנו לחירות מהשיעבוד לעולם מהותני. אז למה שירה? כי אני לא מוכן להשתעבד להיקשים, אינני רוצה לאבד את עולמי כפי שאני חווה אותו אינני רוצה להדחיק את מה שנותן לי תחושות מהותיות כל כך.. ( ניטשה) אז רק שירה פילוסופיה והפער בניהם
אהבתיאהבתי
מצטער על כל טעויות הכתיב פתאום אני שם לב שעשיתי המון…
אהבתיאהבתי
יש כאן חיפצון, זה ברור, אבל אני (במחילה) לא חושב שזה אמור להפריע. נו, ומה בכך. אנחנו מתייחסים ליופי נשי (לא לאשה) בתור אובייקט ומביטים בו ומתמלאים כמיהה. זה יחס מזלזל? לא אמיתי? לא נכון? לא ככה מתייחסים לאשה. למעשה, בודדים הם אלה שבוחרים את נשותיהם רק בגלל יופין, וגם על אלה מלגלגלים כל חבריהם.
לא צריך להגזים עם כל הפוסט-סטקורטוריאליזם הזה, עם שיח הכח ושולט-נשלט, עם תובנות כמו 'בגלל שהוא מתייחס ליופי נשי מבחוץ, כאובייקט, כנראה שמחר הוא ילך לאנוס אותה'. וההפרדה בין נשים לגברים, במחילה, בתור אחד שהתנסה בשני העולמות, רק גורמת הרבה יותר לכל הנשים להיות אובייקט. אובייקט בלתי ידוע ובלתי מושג, אבל עדיין.
אהבתיאהבתי
רציתי להגיב גם בנושא המקסים של הערגה כדבר שלעצמו. האדם השמח בחלקו ומלא ערגה. אני מזדהה מאוד עם הרעיון הזה. פעם ראיתי תוכנית על אהוד מנור. האיש הנעים הזה עומד ליד המרפסת שבפתח בית הוריו בבינימינה. ומספר את געגועיו אל הימים בהם כילד היה יושב בערבים (תחשבו צרצרים, "ימי בניימינה","אני רוצה לחזור אל הימים הם", "אל קו ההתחלה זו היא רק משאלה") יושב על המרפסת שומע שירים מעבר לים באמריקה הרחוקה ומתגעגע ומתגעגע למקומות אחרים. למה האדם מתגעגע (עורג?) לזמן שבו הוא היה מתגעגע! גם אצל רבי נחמן במשל הלב והמעיין יש את הרעיון של הגעגוע כ איזו חווית חיים בסיסית. געגוע כמהות ותכלית לאדם… האם זו סתירה פנימית? האם הגעגוע הוא לכיוון כל שהו? העם העורג בהכרח חסר?
אהבתיאהבתי
יפה מאוד, תומר.
אני חושב שאני הייתי משתמש במילה אחרת כדי לתאר את היופי הזה, לאו דווקא בגלל שהיא יותר נכונה אלא בגלל שהמילה יופי כבר תפוסה בשפה היום ל'בר רפאליות'. ליופי עליו אתה מדבר, אותו אחד שמעורר געגועים להווה, הייתי קורא חן. החן הוא היופי שמעבר לדבר, שחופף עליו ומגלה את האנושי והאלוקי שבו. החן הזה נמצא לאו דווקא בדברים יפים, במובן האסתטי של המילה, וכמובן שלאו דווקא בנשים. אפשר לפעמים למצוא אותו דווקא בכיעור, בקמילה, בצרימה, בחלקים הפחות יפים של העולם – אלה שמגלים את האנושיות הגדולה שיש בו. "ווי להאי שופרא דבלי בעפרא"
אבל יכול להיות שאנחנו מדברים על שתי חוויות שונות.
אהבתיאהבתי
הצעה מצויינת. בהחלט התכוונתי למשהו כזה.
אהבתיאהבתי
הדרת וכיסוי נשים היא פשע? בהחלט. אבל גם התייחסות ליופי הנשי כאל משהו שנועד לסיפוק הגבר היא חטא. לא סתם המציאו אבותינו את הצניעות ואני בטח לא צריך ללמד את פרסיקו מה קורה כשהופכים משהו ארצי , מציאותי לערך.
הצניעות שהביאה היהדות לעולם נועדה (או יכלה לשמש) להגנה על האישה מפני הפיכתה לכלי בשירותו של הגבר. מפני הידרדרות לתהומות של רקבון כפי שעשו הרומאים באורגיות שלהם ובמסיבות שבהם היו זוללים ואז מקיאים וזוללים שוב. שום דבר ארצי איננו ערך ומי שהופך דבר ארצי לערך כמו למשל את גוף האישה , מאבד את ערכיו (כי אישה יפה שהיא טיפשה או מרשעת עדיפה על אישה פחות יפה שאיננה כזו) .
כמובן שכמו בכל דבר אחר הגזימו קצת לכיוון השני והצניעות הפכה לכלי כדי לדכא את האישה – הפעם בכיוון ההפוך.
אהבתיאהבתי
אהבתי מאד. את הרשימה עצמה, כמו גם את מה שמוקרנת ממנה: האהבה לחיים ולמה שיפה ונעים בהם.
אהבתיאהבתי
בראבו תומר (אפשר אפילו עם פחות אפולוגטיקה בהתחלה)
יחי היופי.
אהבתיאהבתי
שמע תומר, חשבתי שאתה רק אינטלקטואל, והנה מתברר שאתה גם משורר.
ישר כוח
אהבתיאהבתי
רשימה מעניינת וראויה לכיכוב.
אני מצטרף ליסמין?
בשביל מה כל ההתנצלויות? אתה מפחד להעיר את הפמניסטיות מרבצן?
אהבתיאהבתי
נראה לי שהשובניסט התעורר מרבצו.
אהבתיאהבתי
מטבע הדברים , יופי נשי הוא דבר מעורר.
אהבתיאהבתי
הערה/שאלה
הי תומר
גם אני מאוד אוהבת יופי נשי… (למרות שאני סטרייטית, מה לעשות, נשים יותר מעניינות נראה לי שכבר הסכמנו על זה)
אבל לאחרונה ולאחר שנעשיתי לאמא אני מוצאת את עצמי ניהנת (ומחפשת) הרבה יותר מראות נאים של תינוקות, נשים עם בטן של חודש תשיעי, אבא וילד…
(ברור שהבייבי הפרטית היא המראה המקסים מכל, על הכתם הקטן והאזניים המצחיקות..)
אז אם כמו שאתה אומר ההנאה מן היופי נובעת מן החיבור העמוק להווה- האם ההווה הזה הוא הווה רגעי ויחסי להווה הנתפס על ידי כרגע? האם בגיל שיבה אמצא את עצמי מתלהבת יותר מנשים מבוגרות מוקפות נכדים מאשר מנערות חטובות?
תודה
מיכל
אהבתיאהבתי
מיכל שלום
תודה על התגובה. אני לא חושב שההווה הזה הוא ההווה שלנו באופן ספציפי, כלומר צעיר כשאנחנו צעירים וזקן כשזקנים. זה גם לא הווה שקשור בצורה מהותית למה שמעורר בנו את הערכתו. היופי מזמן אותנו אל ההווה שהוא הרגע הזה, שלעולם לא חולף, ולכן הוא נצחי. הרגע הזה שהוא תמיד עכשיו, כי תמיד עכשיו הרגע הזה. כלומר, התפאורה והתוכן משתנים, אבל הרגע הזה נשאר עכשיו. את תמיד כאן ועכשיו.
אהבתיאהבתי
למדתי פעם שלפי השלחן ערוך יש ברכה שחייב אדם לברך כשהוא רואה אשה יפה. אבל כתוב במשנה ברורה (בהלכות ברכות?) שהיום "לא נוהגים" לאמור את הברכה הזאת. חבל. טעות.
אהבתיאהבתי
תודה על העדות האישית שיש בה גם כוונה יותר פרקטית, לעורר שינוי, להביא למודעות,
כאשר אתה מציג עמדה כה אישית על חויה כה פרטית, אתה הוא שלוקח אחריות על תגובות שלך ליופי ולהשפעה הנשית עליך וכל מה שיוצא בכך, ולא מפיל את האחריות על הנשים, שאשמות בעצם הוויתם, שמכוח יופיין הן מערערות את היציבות והאיזון אצל הגברים, כאלו היו תנור שמחמם יותר מדי שאפשר לכבות אותו. כמובן שבתפיסה הלא מודעת של הגברים הללו המפילים את האחריות להשפעה הקסומה הנשית עליהן, משקף את הסכנה שבפחד בסיסי שאינו מותיר מרחב נשימה לדמיון למחשבה להתבוננות פנימית, לשאלות, ולהתמצאות בהוויה, בהתפעמות מן ההווה היא הברכה.
אהבתיאהבתי
ביקורת מעמיקה נוספת על תופעת "צניעות" היתר, מתוך עולם הרבנות הציונית ניתן לראות כאן תחת הכותרת: "על צניעות שהיא פריצות"
http://sederyom.co.il/questions-and-answers/item/410-%D7%A2%D7%9C-%D7%A6%D7%A0%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%AA
אהבתיאהבתי
שמעתי לא מזמן –
"ברוך שלא עשני אשה"
שרק כך, אני יכול להתבונן באשה, להביט בה בעיניים של גבר, להתפעל ולהודות
אהבתיאהבתי
עוד פרשנות כזות ואבדנו. להצדיק שוביניזם עמוק בשוביניזם מחפצן.
אהבתיאהבתי
גבר יפה:
http://www.google.co.il/imgres?q=beautiful+man&hl=iw&sa=G&gbv=2&tbm=isch&tbnid=nSrAuy01J5lWPM:&imgrefurl=http://izismile.com/2010/02/25/the_top_100_most_beautiful_men_100_pics.html&docid=4X2idArF8we7yM&imgurl=http://img.izismile.com/img/img3/20100225/most_beautiful_men_40.jpg&w=600&h=827&ei=K3XOTt-mHIi5sgaFncH0DA&zoom=1&iact=hc&vpx=207&vpy=185&dur=829&hovh=264&hovw=191&tx=126&ty=210&sig=110771341236803107232&page=2&tbnh=159&tbnw=103&start=11&ndsp=14&ved=1t:429,r:4,s:11&biw=1024&bih=567
אהבתיאהבתי
תודה רבה
אהבתיאהבתי
בלוג חשוב ויפה…
רק הערה אחת על דבריך ש'דתות מונותאיסטיות לא אוהבות אותו' – את היופי הנשי.
המקסימום שניתן להגיד שזה הנרטיב הדומננטי לצד נרטבים אחרים.
להלן קטע מתוך תגובה לתגובות שפרסמתי על מאמרי 'יהדות רצופה בין הלכה לחילוניות', המובא בקישור זה: http://www.academics.co.il/Articles/Article17930.aspx
"תפיסת המיניות שיש ביהדות ההלכתית היא רק אחת מכמה יהדויות רב-גוניות שהתקיימו במשך ההיסטוריה. שיר השירים (לפני שהפך למשל) מספר על אהבה ארוטית חושנית של טרום נישואין. גם בתוך מחשבת חז"ל עצמה התרוצצו נרטיבים שונים. לדוגמה: "מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה בהר הבית וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר, אמר 'מה רבו מעשיך ה' " (עבודה זרה, דף כ' ע"א). באו נדמיין לעצמנו מה היה קורא אילו רב אורתודוכסי בימינו היה מתבטא בצורה כזאת".
אהבתיאהבתי
זה כתוב נורא יפה, ובכל זאת, חפצון, חפצון חפצון.
לנשים צריך להיות מותר להופיע על שלטים ולשיר מול קהל לא בגלל שהן יפות או מעוררות השראה או הערצה אלא בגלל שהן חצי מהאוכלוסיה.
יש נשים יפיפיות ויש נשים מכוערות, כאלו שמעוררות השראה וכאלו שמעוררות כעס וחלק שסתם משעממות. ולכולן מותר לשיר בציבור או להופיע על שלטים.
אהבתיאהבתי
איזה כיף של פוסט. תמיד כשזה אישי, זה יותר כאן ועכשיו, ובהתאם – יותר יפה… :-)
ואם יורשה לי – אני דווקא חושב שללא כל ההסתייגויות וההתנצלויות זה לא היית אתה.
שבת שלום
אהבתיאהבתי
ברשותך, תומר, אני מעתיקה את התגובה שלי מהפייסבוק שלך, לכאן.
חיפצון יופי נשי הוא הגדרתו דרך עיני הגבר – כאשר הגבר הוא הסובייקט הצופה, והאישה היא האובייקט הנצפה – וזה לא משנה אם לפי ההגדרה הוא מעורר זקפה או ערגה. אין רע בלכתוב דרך נקודת מבט של גבר הטרו׳, אבל יש להדגיש שהיופי הנשי לא מוגדר בכך שהוא מעורר ערגה אצל הגבר, אלא שלעורר ערגה אצל הגבר זה אחד מהדברים שהוא גורם להם. מעבר לכך, הקשר בין הגוף הזכרי ורציונאליות, הירארכיה, סדר, אנרגיה, שמש והקשר בין הגוף הנקבי אמוציונאליות, קומונאליות, כאוס, חומר וירח קיימים רק בתרבות, לא במציאות. אלה הם קשרים שרירותיים. אין אנרגטיות אינטרינזית בזוג אשכים, כשם שאין חומריות אינטרינזית בצמד שחלות. אין אלוהות טרנצנדנטאלית בזיפי פנים, כשם שאין אלילות אימננטית בצמד שדיים. שוב, זה סבבה להתבסס על קונוטציות תרבותיות, אבל חשוב להדגיש את המגבלה שלהם – כשאתם פוגשים יופי נשי ברחוב, אל תצפו שהוא יגיע בהכרח עם רוחניות מקורקעת ועם ברכת הלבנה. יש מצב שהיופי הנשי יגיע דווקא עם רציונאליות מופשטת. ובכל מקרה, העובדה שיופי נשי מעורר ערגה הוא לא הסיבה לצאת כנגד היחס הנוראי של חלק מהיהדות האורתודוקסית כלפי נשים, אלא העובדה שהיחס הזה אינו מוסרי. לא האלילות של האישה מזכה אותה (ואת יופייה) בחופש, כי אם האנושיות שלה.
אהבתיאהבתי
מסכים עם כל מילה, אבל אני לא חושב שתומר טוען שהערגה ליופי הנשי היא הסיבה לצאת נגד היחס הנוראי וכו'. הוא בסך הכל הראה שמלבד הטיעון המוסרי יש בגישה האורתודוקסית בעיה פנים-דתית
אהבתיאהבתי
בוא נראה אם הבנתי.
הגישה האורתודוקסית, שקוראת להדרת נשים: היופי הנשי מעורר גברים מינית. העוררות המינית עלולה להביא גברים לידי חטא. לכן, צריך להסתיר את היופי הנשי.
הגישה האורתודוקסים, שתומר כותב עליה: היופי הנשי מעורר ערגה אצל הגברים. הערגה מביאה גברים לידי התעלות, והתקרבות אל האלוהי. לכן, לא צריך להסתיר את היופי הנשי.
הבעיה הפנים דתית בגישה האורתודוקסית: כיצד יתכן והיופי הנשי גורם להתעלות ולחטא בעת ובעונה אחת.
הבעיה שלי עם הטקסט: העוררות, הערגה, החטא, ההתעלות – כולם נמצאים אצל הגבר (ההטרו'). לפי הטקסט, היופי הוא טריגר ואמצעי לכל התופעות האלו. מצד שני, ההדרה מצד אחד, והטרדה מצד שני, הן תופעות מהן הנשים סובלות, ונעשות בד"כ ע"י גברים.
במציאות הזו, קשה לי עם עוד טקסט שמדבר על היופי הנשי, ועל נשים, מנקודת מבט של גבר הטרו', בייחוד כאשר הנושא שעומד על הפרק הוא הדרת נשים. בכך שתומר כותב על הגישה האורתודוקסית התומכת בהדרה, מתוך נקודת מבטה, ובלי להעביר ביקורת כלפיה (גם אם הוא מצביע על סתירה), הוא בעצם תומך בגישה המדגישה את מה שהיופי הנשי עושה עבור הגבר, ולא את מי שהיופי הנשי שייך לו – האישה.
אם תומר רוצה להיות בן ברית של נשים במאבק כנגד ההדרה של (חלק מ)היהדות האורתודוקסית, מוטב שיכתוב טקסטים שמדברים עם נשים, ולא עליהן. מוטב שיתמוך בהן, כאשר הן מסנגרות על עצמן, ולא ינסה "לשווק" את הזכויות שלהן למי שמדיר אותן, בטענה שזה בעצם מסתדר עם הגישה שלהם.
מאחר ו"היופי הנשי" מהווה תירוץ בידי גברים מסויימים להדיר או לחילופין להטריד (ואף גרוע מכך) נשים, מדובר בנושא מאוד רגיש. תומר יודע את זה, והוא אף כותב ש"היום כבר אי אפשר… בגלל הבלגן שיצרנו לעצמינו". זה לא מדוייק שאי אפשר. אפשר, אבל בזהירות. אם תומר היה מסייג את הדברים שלו, וכותב ש"היופי הנשי" שייך לנשים, והתגובה של גברים ל"יופי הנשי" שייכת לגברים, ושתי גישות הגישות של היהדות האורתודוקסית (המדירה, והמעריצה) שוגות בכך שהן שופטות את היופי הנשי לפי התגובה שהוא מעורר אצל הגבר, אז לא הייתה לי בעיה עם הטקסט.
מצד אחד, תומר לא כתב את ההסתייגות הזו. מצד שני, כל הטקע מלא באפולוגטיקה, שנראית לי לא לגמרי אותנטית. הוא, בין השאר, מתנצל על כך שהוא הטרו', וברור לי שגם תומר חושב שלא צריך להתנצל על היותך הטרו'. לכן, יש משהו בקטע שמגחיך את הבקשה לא להתייחס לנשים רק דרך נקודת מבט גברית.
אהבתיאהבתי
תודה על התגובה הזו. מסכימה עם כל מילה.
אהבתיאהבתי
ווואאוו!! איזו רשימה יפה! גרמה לי לשמחה רבה.
יש לי הרבה מה לכתוב על זה, כישתפנה קצת זמן,
רק רוצה להעיר שלדעתי, יש פה נק' חשובה, שאני מזה זמן רוצה לכתוב עליה ולהרהר עליה בקול בפורום פמיניזם שאני פעילה בו לעיתים-
אני חושבת שהמושג 'אובייקטיביזציה', הוצא מהקשרו הנכון, ונעשה בו שימוש של הכללת יתר במקרה הטוב, ושגיאה בהבנה במקרה הרע,
בכל מקרה- רשומה יפה ונוגעת מאוד. יפה- במובן היפה של המילה : )
אהבתיאהבתי
תודה תומר!!!תודה רבה ממש!!!!!!!!!!!!החזרת את הקול השפוי לדיון, התובנות האקזיסטנציאליות שלך מרגשות ומעמיקות חקר!!!!!111
אתה אדיר , ממש גאון!!!
והבעיטה במפשעה של הרבנים בסוף הייתה ממש סופלה בסוף הסעודה המדשנת הזאת!-!-!
הרגישות שלך והאומץשלך לדבר ככה ממש בגלוי גם על העניינים שהם כאילו אינטימיים היא מזה מופתית, אש!!!
הציטטות המגוונות והמעשירות שלך ממש החכימו אותי, אתה יודע ממש הרבה אתה יודע את זה???
בולשיט שטחי.
בלוגר שחושב שהוא ירמיהו. אתה לא מעשיר את השיח. אתה משטיח אותו עם התעמולה הפסאודו-אינטלגנטית הזאת, שמתיימרת ליישב כל קונפליקט בויכוח הציבורי על פי האג'נה הליברלית האינפנטילית שלך.תעמולה היא תעמולה היא תעמולה. היא מספקת את מי שכבר משוכנע בה ומתסיסה את מי שלא. עיון מעמיק – בחיים לא!
אהבתיאהבתי
אני רואה שהוא ממש הצליח לעצבן אותך.
רק נסה בפעם הבאה לנמק למה אתה לא מסכים, במקום לנופף בידיים ולצעוק.
אהבתיאהבתי
תומר, בעבר הייתי קורא מושבע של הבלוג שלך, אבל בזמן האחרון משהו קרה לו, מידי תקופה אני נכנס לוודא שלא פספסתי שום דבר רציני, ומתאכזב מחדש. אתה כבר כמעט ולא יוצר נושאים, אלא רק מגיב, על ספרים חדשים שיוצאים, ובעיקר על אירועים אקטואליים, ובפרט כשיש לך הזדמנות לתקוף את החרדים.
פעם היינו קוראים אצלך פרשנות על גוונים דתיים שונים ונחשפים לעולמות מגוונים.
זה היה בלוג מדהים ומרתק.
תומר, מה יהיה?
יש סיכוי שזה יחזור?
אהבתיאהבתי
אליעזר שלום,
לצערי לא, אין שום סיכוי שזה יחזור.
למעשה, זה גם אף פעם לא היה – אתה כנראה מבלבל ביני לבין חוקר דתות אחר.
נראה שהיתה כאן איזו אי-הבנה, או כמו שאומר לאחרונה משה קצב, צר לי על כל אי-נעימות שגרמתי.
אהבתיאהבתי
יפה מאוד. הבלוג הטוב ברשת.
אהבתיאהבתי
רגע, אז בר רפאלי לא יפה (במובן בו אתה מדבר עליו) רק משום שהיא דוגמנית?
אני חושב שהרבה מהמגיבים פה יסכימו שהיא בהחלט מעוררת בהם את אותם התחושות שאתה מתאר! (ולא דווקא תחושות מיניות! (כמו שאמרת))
אהבתיאהבתי
רשימה יפה, תומר, ועמוקה.
באמת. וכמה מחשבות (לא כתובות באופן מסודר במיוחד, סליחה על כך):
א. אולי דווקא משום שהוא פועל על החושים (רואה מראה נאה / שומע קול ערב) היופי לא מקרב אותנו אל ההוויה (הנצחית) אלא מרחיק אותנו ממנה להווייה הזמנית, לאשליות העולם (הזה), במובן הזה הוא בהחלט יוצר כמיהה לקיום אבל לקיום הארצי, החושי, החושני (לא החושני-המיני, אלא זה שמופעל על ידי החושים, אבל בהחלט יש קשר כנראה).
ב. אבל היופי דווקא כן מחפצן, סליחה – היופי דווקא כן מחופצן. היופי, כמו שאתה כותב יפה, מרים אותנו אל משהו שהוא מעבר לחיים, מעל לחיים, כלומר, הוא כוח-משיכה שמקורו איננו (ב)חיים, כלומר משהו שהוא שונה מהחיים, כלומר נטול-חיים, כלומר – חפץ.
ג. היוונים, כשהם דיברו על היופי, הם לא דיברו בכלל על נערים? (כלומר , לא רק חשקו בנערים – ראיתי את ההערה – אלא חשקו בהם מכיוון שהם יפים… שזה לא אומר שנשים אינן יפות, כמובן, אבל רק לשם האיזון…)
ד. רשימה יפה כבר אמרנו?
אהבתיאהבתי
יניב שלום,
על פי השגותיך אני חושב שיש בינינו חילוקי דעות יסודיים באשר למקומה של "ההוויה" במציאות. אתה טוען ב-א' שהיופי יוצר כמיהה לקיום ארצי, ולכן מרחיק אותנו מההוויה הנצחית. אתה מנגיד את זו ל"אשליית העולם". בקיצור, אתה מציג אונטולוגיה דואליסטית על פיה הרוחני הוא "שם למעלה", ואילו העולם הוא "חומרי" ו"ארצי".
ושוב בסעיף ב' אתה טוען שהיופי לוקח אותנו "אל משהו שהוא מעבר לחיים, מעל לחיים", ולכן הוא עצמו חפץ, נטול חיים.
אבל אני לא מקבל את תמונת העולם הזאת בכלל. מבחינתי ברמה העמוקה ביותר אין הבדלה בין העולם הזה לבין ההוויה הנצחית. זו ההוויה, כאן הנצח, מלוא כל הארץ כבודו – העולם הזה הוא הוא האלוהות. האונטולוגיה שלי היא מוניסטית (אולי פנאנתאיסטית, אולי פשוט פנתאיסטית), ולכן היופי, שהוא כבר חלק מהאלוהי, פשוט מזכיר לנו, שגם אנחנו חלק מהאלוהי, שהאלוהי הוא כאן ועכשיו, שהמציאות הזאת היא כבר הכי אלוהים שיכול להיות. לכן גם החיים עצמם, גם החושני, גם המיני, הם כולם אלוהיים, ופשוט צריך לתפוס את זה. מה אתה אומר?
לגבי ג', כן, ודאי שנערים היו יפים בעיניהם. רק ציינתי את זה שהם העריצו את היופי הנשי בלי לעשות ממנו בהכרח אובייקט מיני, כדי להראות שזה אפשרי.
ד' – תודה
אהבתיאהבתי
מותר להגיב מאוחר?
אז אם כן, אז כן, כן, בהחלט. אני מסכים לכל מה שאמרת. כאמור, אלו היום סתם מחשבות מעניינות שהתעוררות בגלל רשימה מעניינת (ויפה). הניגוד בין ההוויה הנצחית להוויה הזמנית הוא בהחלט בעייתי, בטח ברמה העמוקה ביותר, כמו שאמרת.
אבל בכל זאת, אם להתווכח לשם השקלא וטריא, אז אם הכול הוא אלוהי, ואם היופי כחלק מהאלוהי (כי הכול בעולם הזה אלוהי) פשוט מזכיר לנו שגם אנחנו חלק מהאלוהי, אז גם הכיעור הוא חלק מהאלוהי וגם הוא כחלק מהאלוהי צריך להזכיר לנו את זה. אז איך אנחנו מבדילים בין כיעור לבין יופי? (כמובן, על טעם ועל ריח וגו' – אבל אפילו ברמה האינדיבידואלית?)
אהבתיאהבתי
הנה עוד כמה מחשבות שהיו לי בעקבות התגובה המאוחרת:
קודם כל, ההוויה היא המציאות. או בלי ה"א הידיעה, זה נשמע יותר טוב: הוויה היא מציאות. אני חושב שזה בעצם מה שאמרת, לקח לי זמן להבין. :)
דבר שני, עכשיו שמתי לב ששאלת שאלה (מה אני אומר) – אז כמו שאמרתי אני מסכים לגבי זה שהדואליזם הוא בעייתי. לגבי האלוהות, או גם לגבי הנצח – נראה לי שהתשובה הכי טובה תהיה שפשוט אין לי מושג.
ודבר אחרון – שזה בעצם תשובה לשאלה שלי על איך אנחנו מבדילים בין כיעור לבין יופי, ואולי זה גם מתקשר לעניין של גברים ונשים – – הרי היופי הוא בעיני המתבונן (מעניין, יש לך מושג מה המקור של האימרה הזו? כי ניסיתי קצת לברר אם זה ממקורותנו ולא הצלחתי…)
תודה רבה על הדיאלוג המפרה. וגם על הרשימה, שכמו שכבר ציינתי – (ועכשיו אני יכול גם להוסיף: בעיניי) רשימה יפה!
אהבתיאהבתי
נכון, שאלה טובה. נדמה לי שהתשובה היא שאיכשהו הקיום הוא חיובי. הוא לא ניטרלי. לטוב יש ערך מוסף על פני הרע. ולכן דברים יפים, מעשים טובים, זמנים קדושים – להם יש איכות שמזכירה לנו את העובדה הקיימת שהכל ממילא אלוהי. לא שדברים מכוערים, מעשים רעים וזמנים של חול לא יכולים להזכיר לנו את זה, אבל גם באלו זה יקרה כאשר נראה את היופי, הטוב והקדושה שבהם. ככה נראה לי לפחות.
אהבתיאהבתי
כשם שאפליית 50 אחוזים מהאוכלוסיה בשל היותן נשים היא פשע מוסרי, כך גם אפליית המכוערים-חיצונית היא פשע מוסרי. בל נשכח שמרביתנו מכוערים חיצונית. איזה אחוזון בודד מהאוכלוסיה דן בינו לבין עצמו כמה נאה להעריץ נשים יפות. בעוד 99 אחוז מהאוכלוסיה, כירסם בולטת ממכנסיהם, שדיהן נפולות, פלומה על מצחם – אותם 99 אחוזים מהאוכלוסיה שפרצופיהם עקומים מדי או שהם נמוכים מדי או צמח להן שפם או כל "פגם אסתטי" אחר שמרבית האוכלוסיה לוקה בו – הם קוראים בשקיקה ובשיכחה עצמית דברים כאלה ואחרים שכתב משורר מכוער או יפה כזה או אחר על אישה יפה, אחת מיני רבבה "מכוערות".
לדעתי, עצם הדיון ביופי של אישה זו או אחרת, עצם הדיון ביופי הגוף, זהו חטא כלפי המכוערים שבינינו שהם רובנו!
מזכיר קצת את התכנים שנכתבו פעם בעיתוני הכלכלה בישראל. היתה אווירה של הערצת האלפיון העליון. כתבים יחפנים נהגו לכתוב כתבות נוטפות ריר על אורח חייהם של תשובה, דנקנר וכו' עבור קהל הקוראים התפרן.
כולנו עניים, כולנו מכוערים, כולנו בני-תמותה. בואו נדבר על הבעיות האמיתיות – אלה שמעסיקות בנות-תמותה מכוערות ועניות ובני-תמותה מכוערים ועניים.
אהבתיאהבתי
"ולא פעם סגדת אפיים, לאשה בצחוקה…".
אהבתיאהבתי
רציתי להוסיף משהו שנדמה לי שלא נגעו בו בתגובות – השורה השנייה בשיר שציטטת על הערגה : "או השומע קול ערב".
השירה האנושית, לדעתי, הקול האנושי השר, יכול לגרום לאותה תחושה של חיבור להווה, של אחדות. כשאנחנו שומעים מישהו שר אנחנו יודעים איך הוא מרגיש כעת. אנחנו אחד עם משהו מעבר לעצמנו. אם הוא מרגיש יופי, חווה יופי, הוא יכול לחלוק אותו איתנו. וזה משהו שמתקיים אך ורק ברגע זה.
גם החוויה של מי ששר, יכולה להיות חוויה של הווה. כל עוד השיר נמשך אינך זקוק לדבר. הכל נמצא.
כמה עצוב שיש אנשים שזה נראה להם אפל כל כך!
אחת מנקודות השבר שלי עם היהדות היתה בהרצאה של רב (אינני זוכרת את שמו) שטען שמעשה האמנות הוא תעלול של השטן, ועלינו להיזהר מפניו…
אהבתיאהבתי
איזה יופי תומר! הגעתי רק עכשיו אבל זו רשימה נפלאה.
אולי לא שמתי לב שכתבת אבל הייתי רוצה להדגיש: אותו יופי הווי (אפשר לכתוב את זה, אי אפשר להגיד את זה) הוא יופי שאיננו שייך רק לאובייקט – הוא שילוב של הרואה והנראה. ללא יכולתו של הלב להבחין ביופי שמולו, אין יופי. והנראה גם הוא – שילוב חד פעמי של דברים. לפני יותר ממש שנים, בעת זריחה, אהובתי ישבה על ספסל שיש באגרה, הטאג' מאהל, וררוד בקרני השמש, מאחוריה.
אהבתיאהבתי
תודה. אכן. יפיפה.
אהבתיאהבתי
הבעיה פה היא לא בהתרשמות מהיופי, אלא ב- male gaze. למה דווקא לנשים יש יופי שמימי שגורם (לגברים, כמובן לשלגברים!) לשקוע בו? כי נשים לא נחשבות. כי ההעדפות האסטטיות של נשים שנהנות מיופי גברי לא מקבלות את אותו מקום תרבותי. למרות שמי שנותנת מקום לקולות נשיים בחיים שלה, מגלו שיש לא מעט התענגות על יופי של גברים בעולם שלנו.
מי שבוחר להתייחס ליופי נשי דווקא, הוא מי שבוחר בנקודת המבט של הגבר (ההטרו, כמובן). וזאת הבעיה.
מי שסגד אפייפ לאישה בצחוקה הוא הגבר, וזה לא נייטרלי בכלל להתייחס לגבר בנתור הנייטרלי, בתור נקודת המבט המובנת מעליה.
בעולם בו מתייחסים לנשים כשוות ונותנים מקום לקולות שלהן (ולקולות של גברים הומואים) אפשר לראות את אותו יחס לגברים.
זה לאו דווקא החפצה, למרות שזה בא ביחד. אבל זו קביעה מאוד ברורה מי האובייקט ומי הסובייקט.
אהבתיאהבתי