פרידה מגדול הדור
בסוף שנות השבעים עברה ספרד מדיקטטורה צבאית לדמוקרטיה, וזאת עם מות הרודן שלה מאז שנות השלושים, הג'נרליסימו פרנסיסקו פרנקו. בימיו האחרונים היה פרנקו חולה מאוד, כתוצאה משילוב מוצלח של כמה התקפי לב ופרקינסון. למעשה חייו נמשכו באותה תקופה רק הודות למכונות, ואילו הוא עצמו היה חסר הכרה – ניתן לומר שלכל דבר ועניין היה מת. אחרי שסוף סוף הוציא את נשמתו תהה מישל פוקו על מצבו של אותו אדם ששלט שליטה אבסולוטית בחייהם, ולא פעם במותם, של מיליונים, ושעבר פתאום להיות נשלט חסר-אונים וחסר-מודעות על ידי צוות רפואי שלכאורה כפוף לפקודותיו, אך למעשה פועל מתוקף ערכים הומניסטים אוניברסלים.
משום מה נזכרתי באנקדוטה הזו לאור מה שמתרחש בתקופה האחרונה עם הרב אליישיב. כבר שנים שאינו שולט, למעשה, בנתיניו, כלומר באלה שנשבעים לו אמונים, וחבורה של פונקציונרים סביבו מחליטה בשבילו ובשבילם מה דעתו. אולם המצב החמיר לאחרונה, כאשר אלישיב הפך תלוי בהשגי המדע והרפואה המודרנית כדי להמשיך ולחיות. כאן, כדי להמשיך ולשמש כמנהיג אבסולוטי הוא היה צריך להיכנס תחת פיקוחם ופיקודם של אנשים שמעולם לא היו נתיניו, ואשר פועלים בשדה ערכי ומחשבתי שונה לחלוטין. אלו הנשימו את מנהיגותו הגוססת עבור מאות האלפים שבשבילם הוא הסמכות העליונה.
כמובן, אין מה להשוות בין דיקטטור רצחני לבין גדול-דור מלומד. למרות שסביר להניח שאיסורו העקשני של הרב אליישיב לתרום איברים אחרי מוות-מוחי הביא לקיצור חייהם של חולים שונים, הוא בוודאי לא רודן אכזר. לכן אני כמובן משווה בין השניים רק בעניין המסויים של שליט-אוטוקרטי-שכבר-בעצם-לא-חי- אבל-כל-עוד-הוא-מונשם-הוא-לכאורה-השליט-למרות-שבעצם-ממילא-כבר-הרבה-זמן-הוא-לא-שולט-על- כלום.
ראוי לשים לב למצב האירוני שמופיע כאן לפנינו: אדם שמתנגד רשמית לאפשרות שרבבות האנשים ששומעים לו יצאו וירכשו השכלה ומקצוע, תלוי בחסדיהם של מי שיצאו ורכשו מקצוע, ולמעשה הם מהרופאים הטובים בעולם היום. לא זאת אף זאת: מבחינה עקרונית כל המבנה האמפירי-רציונלי שעל פיו פועל המדע המודרני מהווה עבור הרב אליישיב במקרה הטוב קשקושים של "חול", ובמקרה הפחות טוב "טומאה" ממש. והנה אותם קשקושים וטומאות הם שמאפשרים לרב הגדול להמשיך ולחיות, להמשיך להיות גדול הדור וגדול בתורה, ותוך כדי כך גם להמשיך ולאסור על תלמידיו לצאת וללמוד את אותן טומאות, שמחזיקות אותו חי.
בזמן כהונתו כגדול הדור המשיך הרב אליישיב ואף העצים את האידיאולוגיה החרדית הנפסדת של ניתוק מהעולם. אפשר, כאמור לעיל, לבחון את העמדה הזאת הן מהזוית של ההתנגדות לאפשרות לרכוש השכלה כללית, ואפשר גם להתבונן בה מהיחס שלו כלפי חילונים. כפי שכתב פרופ' בנימין בראון לא מזמן:
בניגוד לקן הדומיננטי בהלכה האורתודוקסית במאה העשרים, הרואה בחילונים של זמננו "תינוקות שנשבו", ולפיכך דן אותם כחוטאים מאונס, [הרב אלישיב] קבע כי החילונים בימינו הם בגדר "מומרים", שדינם כגויים, שיין שנגעו בו הופך ליין נסך [שאינו כשר]. בשל מעמדם זה עולה גם ספק אם מותר לצרפם למניין. (לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית, עמ' 76)
החילונים הם גויים, ועל כן ממילא אין להתקשר עמם. הקו המחשבתי ברור: כמה שיותר להפריד בין הטומאה שבחוץ לבין הטהרה שבפנים. ולא ניכנס כאן לסנקציות הכבדות שמופעלות נגד מי שנתפס מתרועע עם אותם "מומרים".
ומשום מה שוב עולה בדמיוני אנקדוטה על רודנויות עבר: כאשר בנתה מזרח גרמניה את חומת ברלין בשנות השישים היא טענה שהחומה אמורה לבלום את האימפריאליזם הקפיטליסטי ולמנוע את השחתת "רצון העם", שכולו, כמובן, שואף לבנות דמוקרטיה פרולטרית סוציאליסטית והרמונית. כידוע, למעשה החומה נבנתה כדי למנוע מאנשי מזרח גרמניה לברוח למערבה. האין בניית חומה שכל תכליתה למנוע מאנשיך שלך מגע או מעבר אל העולם החיצוני העדות הברורה ביותר לפשיטת הרגל הכללית של האידיאולוגיה שלך?
פרידה מהארכיבישוף
ראש הכנסייה האנגליקנית הודיע השבוע על פרישתו, תשע שנים לפני שהיה חייב על פי הנוהל. לכאורה, לרב אליישיב נשמעים כמה מאות אלפי יהודים, לארכיבישוף רואן וויליאמס נשמעים מעל שבעים מיליון נוצרים. למעשה, הכנסייה האנגליקנית היא גוף הרבה פחות אחיד וממושמע מגייסותיו של אלישיב. ואכן, המשימה העיקרית שעמדה בפני הארכיבישוף בכהונתו היא למנוע פיצול רשמי בכנסייה, וזאת בין הליברלים יותר לשמרנים יותר. "רשמי" כתבתי, כי מעשית מדובר בגופים שונים, כאשר השמרנים, שיושבים בעיקר באפריקה, מאמינים שאלוהים חושב שהומוסקסואליות היא חטא ושנשים לא יכולות להיות כהנות דת, ואילו הפרוגרסיבים, שיושבים בעיקר בארה"ב ובאנגליה, היו שמחים לאפשר נישואים חד מיניים ולמנות הומואים ונשים לתפקידי כהונה.
(תגידו, לא נמאס שכל הזמן רבים על אותם נושאים? הומואים, נשים, הומואים, נשים, מין, מגדר, הומואים, נשים? גברים הטרוסקסואלים מתקוטטים על מה אסור למי שאינו הם. אולי נריב קצת על עושר מול עוני, סמים בעד או נגד, פציפיזם מול הגנה עצמית, ביקורת המקרא, למי יש גלימות יותר יפות, אקולוגיה וזיהום אויר, חשיבותה של החוויה המיסטית, צמחונות, איזו ברנדי הכי טובה?)
אכן היו לו כמה בעיות עם ענייני הומואים, תחילה כאשר הכנסייה-האחות האפיסקופלית בארה"ב מינתה את Gene Robinson, הומו מוצהר לבישוף (2003), ואחרי זה כשמינה בעצמו את חברו Jeffrey John לבישוף, גם הוא הומו, ונאלץ לסגת במהירות לנוכח זעקות השמרנים. הבעיה כאן היתה ההתמודדות עם האנגליקנים שבאפריקה, שכנסיותיהם גדלות, ולא קטנות כמו במערב (כחלק מגל הנצרות הגלובלית), שלא היו ממש בעניין.
וויליאמס הוא, על פי הגדרתו העצמית, "שמאלני שעיר" (hairy leftie), והליברלים שבכנסייה ציפו ממנו לגדולות, אבל התאכזבו מרצונו להתפשר שוב ושוב עם השמרנים (כידוע, פשרה עם שמרנים משמעותה בעצם קבלת עמדתם). מדי פעם הוא אכן פלט משהו שמאלני להפליא, שלא לומר סמולני (כמו בעניין השריעה, או חיסול בן לאדן), אבל למעשה כנראה היה פחות ליברל ממה שעשו ממנו, כפי שמדגישים כמה פרשנים (למשל כאן). עבורו הקהילה היתה חשובה לא פחות מהפרט וזכויותיו, ושמירה על הקהילה הייתה החובה העיקרית ששם לעצמו. כאמור, וויליאמס ניסה בכוח לשמור על הכנסייה מפיצול רשמי, וכן מקפיצתם של כוהנים שמרנים יותר אל הכנסייה הקתולית, אחרי שהאפיפיור הציע (תוך סיבוב הסכין בגבו של וויליאמס) לקלוט אותם בתנאים משופרים (אפשר להביא את האשה והילדים!). בזה הוא הצליח.
אינטליגנטי מאוד גם בעיני מבקריו, וויליאמס הגיע למעמד מקריירה אקדמית מצליחה, ואליה הוא עכשיו ישוב. לעיתים הדרך המורכבת שבה התנסח, כך קובעים במאמר המערכת בגרדיאן, הרחיקה ממנו את הקהל, אבל מצד שני "הרעיון שנוצרים אדוקים חייבים להיות טפשים, אטומים או בעלי דעות קדומות לא היה יכול להיתפס ברצינות על ידי כל מי שהקשיב לארכיבישוף." באופן אישי מאוד הרשים אותי מכתב שהוא כתב לילדה בת שש ששאלה אותו "מי המציא את אלוהים?" הנה השורות הראשונות מתשובתו (אחרי שהוא מבהיר שידבר בשם אלוהים):
לולו היקרה – אף אחד לא המציא אותי – אבל אנשים רבים גילו אותי והיו מופתעים למדי. הם גילו אותי כשהתבוננו סביב בעולם וחשבו שהוא ממש יפה וממש מסתורי ותהו לעצמם מאיפה הוא הגיע. הוא גילו אותי כשהם היו מאוד מאוד שקטים, לבדם, והרגישו מעין שלווה ואהבה שהם לא ציפו לה. ואז הם המציאו רעיונות עלי – חלקם בעלי טעם וחלקם לא ממש בעלי טעם. מפעם לפעם שלחתי אליהם סימנים – בעיקר בחייו של ישו – כדי שיתקרבו למה שמי שאני באמת.
יפיפה. מעניין איך היה עונה הרב אליישיב על אותה שאלה.
לולאת האל 
מאד מעניין. עוד הבדל בין החרדים לכת האיימיש הוא מידת השפעתם על החיים הציבוריים שסביבם (מעניין גם לציין את האיסור שקיים לנציגים החרדיים לכהן בתפקידי שרים, בזמן שהם בהחלט בפועל מתפקדים כך). אגב, אהבתי את המשפט הבא: "כידוע, פשרה עם שמרנים משמעותה בעצם קבלת עמדתם".
אהבתיאהבתי
נהניתי לקרוא על דמות דתית בכירה אינטליגנטית, דבר נדיר מאד בעולמנו
אהבתיאהבתי
ראש הכנסייה האנגליקנית הוכיח את חוכמתו הרבה בכך שעזב את ראשות הכנסייה.
איזה בן-אדם אינטלגנט ירצה לעמוד בראש גוף מסועף, מורכב, מלא פוליטיקה ורחוק ומרחיק מהאמונה הפשוטה שבא אני בטוח שהוא מאמין.
אהבתיאהבתי
הי תומר, אהבתי לקרוא. היה מעניין מאוד אבל פחות אהבתי את הפסקנות בנושאים מסוימים.
א. בקשר לרב אלישיב, אני רחוק מלהיות מומחה בתחום אבל כמדומני ההתנגדות הגורפת שלו ללימודי חול לא נובעת מאמונה שלימודי החול פסולים מעיקרם אלא מתוך תפיסה אורגאנית לפיה יש חשיבות שמישהו יעשה את זה כל עוד זה מישהו אחר (עם היררכיה מאוד ברורה בגוף המטאפורי מי "ראש" ומי "רגל"). ולכן ההקבלה לפרנקו צורמת על אף ההתנצלות.
ב.בקשר לבחור הארכיבישוף, כמובן שזו זכותך להחזיק בעמדות משלך אבל זה מאוד בולט שמבחינתך יש bias אוטומטי, שכל מה שאקדמאי, מתירני ונאור הוא ראוי וכל מה שלא- פסול מעיקרו. זכותך לחשוב כך אבל הספליט הזה קצת מרדד את המורכבויות לא?
.
ג. אוף טופיק. כתבת "תגידו, לא נמאס שכל הזמן רבים על אותם נושאים? הומואים, נשים, הומואים, נשים, מין, מגדר, הומואים וכו…" אתה צודק במאה אחוז אבל מה לעשות, הומואים ונשים הם דברים מעניינים… שאל את חצי האינטרנט השני שעסוק רק בזה.
וכן. אני בעד ברדי
אהבתיאהבתי
אני מקווה בכ"א שאין לך התנגדות לפסקנות של הרב אליישיב בקשר לגוייותם של החילונים.
ואיפה ראית bias אוטומטי נגד השמרנות האנגליקנית?
אהבתיאהבתי
הי תומר
אני מסכים איתך רעיונית. ההתנגדות היא לצורה ולא לתוכן.
וכיוון ששניהם אחוזים זב"ז, לעניות דעתי ומנסיוני בבלוג המצוין שלך, כשאתה בא פתוח יותר אתה מביא את הדברים בצורה מורכבת ומדויקת הרבה יותר
אהבתיאהבתי
כן, ברור שכך. אבל אני חושב שלפעמים חובה מוסרית להציג עמדה ברורה.
אהבתיאהבתי
משהו על חומות פיזיות: הרבה מחקרים (מברזיל, מדרום אפריקה) מראים שהן קמות רק כשהניסיונות לשים חומות בתודעה של אנשים או על גבי העור (או הבגדים) שלהם לגבי איפה מותר ולא מותר להם להיות או ללכת. כלומר, ההקמה של חומות מראה למעשה על התרופפות השליטה על התנהגות ותודעה של אנשים.
אהבתיאהבתי
לגבי הרב אלישיב – במקביל להחזקתו בחיים באמצעות טכנולוגיות חילוניות משוקצות, נעשה שימוש בפרקטיקה הדתית של תפילות המוניות להחלמתו. מאחר ומדובר ברב קשיש מאוד וחולה מאוד, התפילות הללו מעלות שאלות אמוניות לא פשוטות, כפי שכתבתי כאן:
אהבתיאהבתי
מאוד מעניין ומעורר מחשבה, גם העיבוד של השיר של דוד אבידן חביב.
אבל אני גם חושב שלא הוגן להציג את הרב אלישיב כמתנגד להשכלה מעשית או ללימודי רפואה באופן גורף. הוא מתנגד לכך שחסידיו ירכשו השכלה, אולם הוא מודע לכך שיש עוד אנשים בעולם שיוכלו למלא את הפונקציה הזו. אני מניח שאם היית שואל את הרב אלישיב לגבי עולם שבו הרוב הגדול של האנושות יהיה חרדי (מה שיקרה בעוד 200 שנה, בקצב הריבוי הנוכחי של החרדים), הוא היה מודה שאז ההוראות היו צריכות להיות אחרות (אם לא היה פוטר את השאלה בתשובה שבעולם כזה בוודאי היה בא המשיח והמחלות היו נעלמות).
הדבר דומה לכך שאין שום צביעות בכך שמדינת ישראל נזקקת למכוניות, אבל אינה מוצאת הצדקה כלכלית ליצר אותן בגבולותיה (מבלי לזלזל בתעשיות רכב נצרת). פשוט יש דברים שהאחרים יעשו טוב יותר, ומוטב להניח להם לעשות זאת.
אהבתיאהבתי
זה גם קצת לא הוגן. לא מדובר בדיוק בסט כישורים שונים אך שווים, בבחינת עדיף שהגויים יבנו מכוניות, אלא בתפיסה אליטיסטית – היררכית. ערך המלאכה פחות מזה של לימוד תורה.
זה דומה יותר לכך שכולם יודעים שצריך מנקי רחובות, אבל אף אחד לא רוצה שהבן שלו יהיה כזה. צריך, אבל שמישהו אחר יעשה (ומשתמע, מישהו פחות ערך).
אהבתיאהבתי
מקבל את המטאפורה המתוקנת.
אהבתיאהבתי
עוד הייתי ומוסיף שמבחינה סוציולוגית מאוד מעניינת הנהירה של חרדים אל רופאים גדולים, בהנחייתו של הרב פירר. נראה לי שאין ציבור כל כך עני שמוכן לשלם כל כך הרבה כסף על שירותי רפואה מעולים.
אהבתיאהבתי
אני חייב להודות שצרם לי מעט ההתבטאות 'קלגסי הרב…' ובפרט הדימוי לפרנקו שבעיני הוא אידיוטי לחלוטין. התובנה האירונית נחמדה, אף שאלישיב לא קידש את הבורות ואת חוסר ההשכלה, אלא את התורה ואת המסגרת החרדית.
בהקשר לפסיקה על מיניותם של החילונים, שיהיה ברור שזהו מבט הלכתי בלבד, כהכרה בעובדה כי חילוניי זמננו יודעים דבר או שניים וכדו', ולא שום שפת טומאה וריחוק ברסלבאית רומנטית, לא זה לא השפה של האיש ולא הראש שלו.
אהבתיאהבתי
למה לא כותבים שמות?
בכ"א, אנונימי, אני לא השתמשתי בביטוי "קלגסי הרב". הקופירייט לגמרי שלך.
לגבי הפסיקה על גוייות החילונים, אני לא אוהב את האפולוגטיקה בסגנון "זה לא חשוב, זאת רק ההלכה".
אהבתיאהבתי
תומר
אין לי מושג איפה מצאת אפולוגטיקה, אולי אתה צודק ב100 אחוז שזה לא בסדר, כל מה שנאמר הוא שנתת לפסיקה משמעות של "העצמת האידיאולוגיה החרדית של היבדלות מהעולם" בלשונך, ובהנחה שהיא מגיעה ממניעים הלכתיים בלבד אין לה שום משמעות מעבר להלכה הצרה – מה שבאמת נכון.
אהבתיאהבתי
היי תומר , העלית נקודה מענינת – לא בהכרח לגבי הרב אלישיב אישית אלא לגבי הקשר בין חוכמת ישראל לחוכמת העמים.
ראשית – על עצמי : אני הילר במקצועי ,ומטפל ברפואה סינית בהשכלתי. כמו כן יש לי רקע ישיבתי ותורני מסוים.
ואקדים לדברי גם כן את דברי הרמב"ן (ויקרא כו' יא'):
"והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה' רופאך וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג) ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם מה טעם שיזכיר הרופאים אין האשם רק בעבור שלא דרש השם אבל הוא כאשר יאמר אדם לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח (שמות כג כה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו וכך אמרו (ברכות סד) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא והמשל להם (במדב"ר ט ג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא והוא מאמרם (ברכות ס) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו שאילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה' אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים וזו היא כונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר שכבר נהגו ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים כאשר אמרה (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מדעתו שכן יהיה אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים"
מדברים אלו יוצא כי עיקר הרפואה לפי היהדות היא ריפוי רוחני. והאדם הממונה על רפואה זו היה הנביא. ולשיטתו של הרמב"ן , גם בימינו "ברצות ה' דרכי איש , אין לו עסק ברופאים !".
אלא שכיום העולם במדרגה שפלה , האנשים חומריים והרפואה חומרית גם כן , וממילא אין מקום לדברי הרמב"ן הללו כהנהגה לציבור אלא אולי כהנהגה ליחידים. כהנהגה לציבור יש הלכות שלמות בשולחן ערוך הנסמכות על הרופא והרפואה , ואלו הן ההנהגה לציבור.
אך למרות זאת , ברור לי כיהודי דתי ומאמין שמצב זה הינו מצב מקולקל. ברור לי ששורשי הרפואה המערבית הן פילוסופיה חומרית – חומרנית הרואה את האדם כרובוט , ומנוגדת לכל מה שהיהדות רוצה ללמד אותנו. השתלת איברים היא למשל דוגמה מובהקת לעניין זה.
זכורני כי קראתי על שאלה שנשאל רב בזמן השואה : האם מותר לאכול גוויה כדי להציל חיים ? ואותו רב אסר , כפי שרובינו היינו מזדזעים ! (עיין כאן http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/farbshteyn-4.htm )
אינני רואה שום הבדל בין השתלת איברים לבין מעשה כזה. גם אם ניתן להתיר אותו (מאותם נימוקים בדיוק) , הוא מתעלם מהצלם אלוהים שבאדם , והופך אותו לרובוט לחלקי חילוף. מוטב למות לפעמים ולא לעשות מעשה כזה , שהוא בעיני "אביזרייהו" של רציחה.
(גם השתלת איברים מביאה בסופו של דבר לידי רציחה , כמו שרואים בסין. ואפרופו הרב אליישיב , הוא אחד הרבנים שיצאו בגלוי נגד הרצח שהממשלה הסינית עושה לפאלון גונג)
אלא שלמרות כל זה , העם והעולם כרגע אינם בדרגה של רפואה אחרת. העם חומרי ותעשייתי , ולכן יש להם רפואה חומרית ותעשיתית.
אך עם שיבתינו לארץ , מתחילות לנשוב בעם ישראל רוחות חדשות. נבטי החוכמה של הרפואה היהודית מתחילים להתגלות. השיבה לארץ עצמה היא גם כן השיבה אל הגוף – שהיה בזמן הגלות מנותק ומוזנח.
רוב החרדים לדעתי כציבור שמרן אינם מסוגלים לרפואה רוחנית (ורפואה אלטרנטיבית ברובה איננה "רוחנית") , אך לאט לאט היא מתעוררת. אני עוסק בכך , וחברים רבים אחרים שלי עוסקים בכך.
אולי זה יקח זמן אך רפואה זו בוא תבוא , ה"מדע היהודי" בוא יבוא , וכל אלו הם הקדמה לחידוש הנבואה – שגם היא בוא תבוא.
זה תלוי בעיקר בטרנספורמציה שתתרחש בתוך היהדות עצמה. היהדות עצמה צריכה לפשוט את בגדי הגלות ולחזור להיות מה שהיא לא היתה מאז בית ראשון.
אהבתיאהבתי
צלם הא-לוהים של האדם בא לידי ביטוי דווקא כשהוא תורם איברים להצלת אנשים אחרים. בפרשת הבריאה א-לוהים מוצג כבורא, מבדיל ומעניק חיים, זאת אומרת שצלם א-לוהים הוא היכולת של האדם ליצור (אמנם לא יש מאין), לשפוט (אמנם לא בהבדלה מוחלטת בין טוב לרע) ובהולדה והצלת חיים. בעז"ה עוד נזכה לחזור ליהדות המקורית שדרכיה דרכי נעם.
אהבתיאהבתי
אם היתה לידך גופה , ולא היה לך אוכל. האם היית אוכלת מהגופה כדי לשרוד ? זה בדיוק אותו דבר !
אני בהחלט מבין את מי שכן , ויש להם גם על מי לסמוך הלכתית , אבל משהו כאן מרגיש לי מאוד מאוד לא נכון.
אני מאמין שקיימות דרכי ריפוי אחרות , ואני עובד עם דרכי ריפוי אחרות , רק שהן תקועות עדיין עם כל מיני "מסורות" שמעכבות אותן , והמחקר האמיתי (והלא מדעי) שלהן נמצא עדיין בחיתולים. אני מקווה ומאמין שבעתיד הן תתפתחנה לרמה כזאת שהן תהיינה טובות לא פחות מהשיטה המערבית , והרמוניות הרבה יותר.
עם זאת – מי שתורם איברים כדי להציל חיים , בוודאי עושה מצווה בכוונתו הטובה , והקב"ה ישלם שכרו על כך.
אהבתיאהבתי
ברור שהייתי אוכלת. גם אם המצב היה הפוך, הייתי רוצה שיאכלו את גופתי. אינני פוסקת, אבל נראה לי שלפי ההלכה במצב כזה חייבים לאכול, ולא רק מותר, כשם שחולה חייב לאכול ביו"כ. אתה מדבר על התרבות המערבית החומרית, בזמן שאתה מעדיף שאנשים ימותו מאשר שישתמשו בגוף מת להצילם.
אהבתיאהבתי
אז לכן הבאתי לך בהודעתי למעלה קישור לפסיקה של רב בתקופת השואה שאסר זאת מכל וכל , ולדעתי בצדק רב.
רואים מדבריו שהוא אסר זאת מהבחינה הערכית , אך נימק זאת גם בטענה כי אם הוא יתיר זאת אנשים יסכנו את חיי הנוטים למות כדי לאוכלם.
ואכן גם ב"תעשית" האיברים המודרנית אנו רואים כי ממשלת סין רוצחת אנשים ומשתמשים באיבריהם להשתלות – כולל לאנשים מהארץ שנוסעים לשם.
כמו כן עצם ההסתכלות על איברי אדם כעל מוצר עובר לסוחר , והביטוי "קציר איברים" מסמל מבחינתי את כל מה שרע ולא אנושי ברפואה המערבית.
החיים ביהדות אינם ערך עליון.
איך חיים כן.
אני חושב שאני אישית אעדיף למות מלהשתמש בדברים הללו , ואני קורא לכל אחד לעשות כמוני.
ולמרות זאת – אין אדם נתפס על צערו , אני מבין לחלוטין את מי שכן מחפשים השתלות כדי להציל את חייהם , ויש להם על מי לסמוך.
אהבתיאהבתי
כמו כן , יש בהלכה מושג של "אביזרייהו".
דהיינו יש ציווי יהרג ואל יעבור על 3 עבירות חמורות בלבד – עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.
אך לעיתים בהלכה מרחיבים את ":יהרג ואל יעבור" לעבירות נוספות הקשורות ל3 אלו – למשל הלבנת פנים נחשבת כמו שפיכות דמים מבחינות מסוימות ולכן "נח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו".
זה נקרא "אביזרייהו": עבירות המביאות לזה או שדומות לזה וכו'.
מבחינתי גם כאן יש אביזרייהו של שפיכות דמים – כי אנו רואים שההתיחסות לאיברים כמוצר מביאה לידי רציחה , לידי גניבת איברים בניתוחים ועוד ועוד.
לכן אני חושב שראוי לאסור זאת גם מהבחינה ההלכתית – לא רק מהבחינה הערכית.
אבל כפי שציינתי קודם – למקילים יש על מי לסמוך , ואין אדם נתפס על צערו.
אהבתיאהבתי
לאסור תרומת איברים זה לא "אביזרייהו" אלא "לא תעמוד על דם רעך" ממש. אתה פה המקל, ואני לא בטוחה שיש לך על מי לסמוך. הראיה מהרב אהרונסון לא רלוונטית, ונדמה שחיפשת את הרצוי לך בכח. הוא כותב שמדינא מותר, אבל הוא מפחד שיהרגו חיים. זה השיקול המוסרי שלו- קדושת החיים ולא קדושת הגוף, כשיטתך. לכן זה לא רלוונטי, לא לאי הבודד ולא להשתלת איברים במערב, תחת פיקוח הדוק. המצב בסין נוראי, אך לא רלוונטי לשאלה. בכל טכנולוגיה אפשר להשתמש לטוב ולרע. ישנן מדינות שבהן זוגות רבים עושים הפלה אחרי שגילו באולטרא-סאונד שיש להם בת. עובדה זו פוסלת את השימוש באולטרא-סאונד?
אהבתיאהבתי
הוא מפחד שיהרגו חיים – ובצדק.
ואת חושבת שבמדינות המערב אין סחר באיברים ? את חושבת שרופאים לא הורגים לפעמים חולים הנוטים למות כדי להשתמש באיבריהם ?
ומעבר להכל – את באמת חושבת שזה היה השיקול המרכזי של הרב אהרונסון , או אולי ההבנה הערכית ש"יש גבול" ?
לגבי מה שאמרת על ההפלה – זוהי אכן דוגמה מצויינת כיצד ההסתכלות החומרית גורמת לאנשים לשכוח את קדושת החיים (או את המושג קדושה בכלל).
כאשר מסכלים על האדם כעל גוש בשר ועל איברים כחלקי חילוף , מבחינה ערכית זה הרס נוראי.
לכן השוויתי את זה לאכילת גופה – גם אם נניח וזה "כשר" זה מסריח !
אני מבין את מי שחושבים שזוהי הצלת חיים , וכאמור מי שכוונתו טובה עושה בזה מצווה ויש לו על מי לסמוך , את דעתי כתבתי.
אהבתיאהבתי
"רופאים לא הורגים לפעמים חולים הנוטים למות כדי להשתמש באיבריהם ?"
בוודאי. ואם נקרא לידם ילד נוצרי, הם מעבירים את הדם לאפיית מצות לפסח.
טמבל.
אהבתיאהבתי
"נקרה"
אהבתיאהבתי
חחח.
אהבתיאהבתי
אני חייב להודות שדי צרם לי ההתבטאות 'קלגסי הרב…', והדמוי לפרנקו אידיוטי לחלוטין.
התובנה האירונית נחמדה, על אף שאלישיב לא קידש את הבורות ואת חוסר ההשכלה, אלא את התורה ואת המסגרת החרדית הצרה.
הפסיקה על מיניותם של החילונים, שיהיה ברור שהיא באה ממבט הלכתי בלבד שבעיניו חילוני זמננו יודעים דבר או שניים וכדו' יותר מבעבר, ואין לה שום זיקה עם טומאה וריחוק ושפות ברסלבאיות רומנטיות שונות. זה לא האיש ולא השפה שלו.
אהבתיאהבתי
כאמור לעיל, אני לא השתמשתי בביטוי "קלגסי הרב". הקופירייט לגמרי שלך.
לגבי הפסיקה על גוייות החילונים, אני לא אוהב את האפולוגטיקה בסגנון "זה לא חשוב, זאת רק ההלכה".
אהבתיאהבתי
אני לא יכול להגיד במקום אחר, אבל לדעתי הרב אליישיב כרגע חי לשיטתו (מוות מוחי אינו מוות, רק מוות לבבי)…
אהבתיאהבתי
"האין בניית חומה שכל תכליתה למנוע מאנשיך שלך מגע או מעבר אל העולם החיצוני העדות הברורה ביותר לפשיטת הרגל הכללית של האידיאולוגיה שלך?"
ברור. למה עדיין לא הפכנו לתיאוקרטיה עקב יתרון הילודה המוחץ של הרוצים בכך? גם העלייה מחבר המדינות לשעבר, אבל גם בגלל שלבוני הגטו לעצמם אין אפשרות להציב משמר חמוש על החומה שלהם…
אהבתיאהבתי
רואן וויליאמס מותק. העם מאד בעדו. אני לא חושב שהיה איש כה מצוין שעמד בראש כנסייה נוצרית בגודל משמעותי מאז אחינו אנג'לו ג'וזפה רונקאלי, שנודע לימים כיוחנן ה-23.
אהבתיאהבתי
תומר, ברורה לחלוטין ההתנגדות העקרונית לתפיסת העולם של הרב אליישיב (שאיננה כמובן תפיסת עולמו האדיוסינקרטית, אלא יש לה אי אלו הדים ומקבילות, אני מעריך, בעולם המחשבה החרדי בכללותו) ואולם, ברורה מעט פחות המהירות והנכונות להעמיד את מקרהו כעין המחשה אירונית של פירכת התפיסה הזו ובעיני אין כאן משום הוכחה ניצחת ולא שום תנא דמסייע לשיטתך.
אתה כותב:
—כאן, כדי להמשיך ולשמש כמנהיג אבסולוטי הוא היה צריך להיכנס תחת פיקוחם ופיקודם של אנשים שמעולם לא היו נתיניו, ואשר פועלים בשדה ערכי ומחשבתי שונה לחלוטין. אלו הנשימו את מנהיגותו הגוססת עבור מאות האלפים שבשבילם הוא הסמכות העליונה.—
מעבר לדמיון בין מקרהו של פרנקו לזה של אלישיב, הרי שאלישיב וההלכה גורסים שכל עוד אפשרי לשמור על חיי אדם במסגרת תנאים המקובלים על ההלכה, הרי שראוי לשמור על חייו. אני לא סבור שיש כאן התנגשות ערכים. רוצה לאמור – לא השמירה על החיים היא הערך העליון ועל כן, אף מוות איננו כישלון, כך שגם העדרם של הרופאים, הטכנאים והמכונות – וכפועל יוצא – מותו המוקדם יותר של הרב – לא היו נתפסים ככישלון וכפירכת העמדה ההילכתית. עושים מה שאפשר – כל עוד אפשר. והדגש איננו במיכסום אפשרויות ההחייאה, אלא בשמירה על עיקרון השמירה על קדושת החיים. זה הרעיון הכללי.
הפסקה הבאה בכלל מצערת בשל שטחיות ההבנה (ככל שהשגתי את עמדתך) של עניין מאוד בסיסי:
—-ראוי לשים לב למצב האירוני שמופיע כאן לפנינו: אדם שמתנגד רשמית לאפשרות שרבבות האנשים ששומעים לו יצאו וירכשו השכלה ומקצוע, תלוי בחסדיהם של מי שיצאו ורכשו מקצוע, ולמעשה הם מהרופאים הטובים בעולם היום. לא זאת אף זאת: מבחינה עקרונית כל המבנה האמפירי-רציונלי שעל פיו פועל המדע המודרני מהווה עבור הרב אליישיב במקרה הטוב קשקושים של "חול", ובמקרה הפחות טוב "טומאה" ממש. והנה אותם קשקושים וטומאות הם שמאפשרים לרב הגדול להמשיך ולחיות, להמשיך להיות גדול הדור וגדול בתורה, ותוך כדי כך גם להמשיך ולאסור על תלמידיו לצאת וללמוד את אותן טומאות, שמחזיקות אותו חי.—-
והרי הרב אליישיב איננו אותו מנהיג יחיד בדורו כפרנקו שעם מותו מת גם המבנה הפוליטי שהיה תלוי בכוח רצונו. עם כל הכבוד, אליישיב, הוא בורג מסוים במכונה שלא הוא שומר על חייה ולא רופאיו אלא היא פועלת מכוח חיים ציבורי ורעיוני, רחב הרבה יותר.גישת האד הומינם שאימצת כאן בבחינת המקרה האירונית שלך, לא ברורה לי. ההלכה היא אמנם עניין של הכרעה אנושית מתמדת, אבל היא באמת איננה עניין הבטל עם מותו של אדם. לא אישיותו ולא נשמת אפו של אלישיב הם הקובעים. עמדתו ההילכתית, אשר כפי שכבר ציינתי קודם, רחוקה מלהיות עמדה פרטית בתכלית, היא המשנה כאן. במובן זה הוא שונה מפרנקו ואין שום פער אירוני (למרות הפיתוי למצוא כזה) בין מצבו לעמדותיו. באשר לעצם הפסיקה של אליישיב, אפשר להשיג כך או אחרת על אודותיה אבל זהו כאמור עניין שראוי לו דיון קצת יותר רציני ועמדתך שלך, המנוגדת לפסיקתו והנכוחה כשלעצמה, הייתה יוצא נשכרת יותר, כמדומני, לולא נענית לפיתוי האירוני הדי זול של המקרה דנן.
ובאשר לאלוזיה האבידנית-קנטרנית… יש בה אמירה סוציולוגית ראויה לציון, אם גם מוכרת וידועה, אבל אין לה, כמדומני, שייכות או אפילו קרבה לסוגייה שבה ראוי היה לדון ביתר רצינות. מאחר ולמרות הקנטרנות המוצדקת בוודאי, מבחינות כאלו ואחרות, אני לא לא ממהר להאמין שאליישיב כתב פסקים חשובים כאלו על פי לחישות והוראות אברכים כפופים מעליו. נשמע לי קצת זקני ציון ולא כ"כ מתיישב עם העובדה שבכל זאת האמור הוא בגדול בתורה. אולי סבבו אותו בענייני גמ"חים וכאלה, זה נשמע לי מאוד קביל.. אבל לא בהקשר שבו דנת בגוף הרשימה.
אהבתיאהבתי
אסף, לגבי הנקודה הראשונה שהעלת, אין לנו ויכוח. לגבי השניה, אני חושב שלא הבנת מה אירוני כאן לדעתי. בכלל לא דיברתי על היום שאחרי אליישיב. דיברתי על אדם שמקדיש את חייו להגן על הכפופים לו משדה מסויים של ידע וערכים, ואז הופך כפוף ותלוי לחלוטין באותו שדה של ידע וערכים. בקשר לשיר האבידני, צר לי שלא היית יכול להעריך את יופיו.
אהבתיאהבתי
תומר, את האירוניה הבנתי בהחלט. אני פשוט סבור שהיא איננה במקומה. אתה מדבר על "הגנה משדה מסוים של ידע וערכים" ואילו אני סבור שהדגש הוא הגנה על שדה אחר של ידע וערכים (ובעניין הערכים – שלא כבעניין הידע – אני חושב שהדיכוטומיה פחות מובהקת) ועל כן, המצב הבסיסי אליו נקלע כעת אליישיב (ואשר אני מניח היה לנגד עיניו כמצב עקרוני גם כאשר הכריע הכרעה הלכתית, איננו משנה את הטעמים העקרוניים שביססו את פסיקתו. אבל כמובן, מבחינת האמור, על ידי ועל ידך, ההבדל נעוץ בהכרעה הסמנטית ובדגשים של התבוננות.
אליישיב, כפי שניסיתי להסביר בדברי, מבחינתו, כפוף ראשית כל להלכה. עניין היותו מונשם כעת בצורה מלאכותית הוא הרבה פחות משמעותי, לדעתי, מעניין מפעלו ההלכתי – לגביו ולגבי חסידיו. אפשר לומר שזהו עניין טכני טהור וכלל וכלל לא עקרוני. גילו הוא שהביאו אל סף מוות ואינני שותף, על כן, להתפעלות מן השמירה על חייו, באמצעים שהמודרנה מאפשרת, בבחינת הוכחת אגב ניצחת לפירכת עמדתו. מבחינת אליישיב, התורה היא הנותנת משמעות לחיים וממילא יוצא שהשמירה על פתיל החיים היא משנית ללמידת התורה. אין בהכרעתו ההלכתית כמובן משום התנגדות מהותית לקיום הרפואה המודרנית, אלא, כנראה, חרדה גדולה שלימודי המודרנה יסיגו את תחומה של התורה כפי שהוא תחום כיום בגבולה של החברה החרדית. האם ראייה זו של לימוד התורה ושל צביון החברה החרדית היא ראייה נכונה כשלעצמה? זוהי שאלה אחרת שסימוכין לנגזרות תשובותיה השונות אינם עשויים להיגזר ממקרהו של רב ישיש המונשם בבית חולים מודרני.
אליישיב, כאדם דתי (ואני סבור שלגבי דידו זוהי ההגדרה היותר חשובה ומכרעת מאשר היותו אדם סתם, דהיינו , בשר ודם ורצון חיים), כפוף ראשית כל להלכה ואחר כך, לגוף ככל אדם אחר. המכונות לא משנות זאת. אפשר לומר אחרת, אפילו: הוא הפך לקורבן השכלול המדעי, המחייה באמצעים מלאכותיים מה שמכל בחינה אחרת כבר מת. בוודאי שההלכה של הרב אליישיב תומכת בזה אבל האירוניה הגדולה היא שדווקא בעולם המערבי אנו מכירים תפיסה אתית המכירה ב "טעם החיים" כמומנט מרכזי והרואה טעם לפגם בהארכה כזו של חיים שאין בהם חפץ.
אהבתיאהבתי
אני רואה שהסתבכתי בתגובה ארכנית ומסורבלת קצת. אנקוט לשון אחר: לא סוד הוא שהראייה החרדית את הציבור החרדי ביחס לציבור הדתי היא ראייה מבחינה, ממדרת ונחרצת מאוד. גם אם נכיר באנשי ספר ואנשים דתיים אפילו הקובעים עתים לתורה, הרי שתפיסת העולם החרדים מגדירה בצורה מאוד ברורה את האופן האותנטי והחיוני של היהדות לגבי דידם. היהדות איננה תלויה כמובן ברפואה המודרנית. היא עשוייה לענות על שאלות עקרוניות שהרפואה מציגה לפניה אבל כתחום דעת, אני לא חושב שאליישיב, כמייצג המחשבה החרדית בנושא, מתנגד לרפואה מני ובי. הוא מתנגד לכך שצאן מרעיתו, נוטרי היהדות ואמונת האמת ישׁגו ויסורו מדרך המלך גם אם ישׂגו בדרך אחרת. היות שהחברה בכללותה היא חברה מודרנית, עיקר החשש, מבחינת אליישיב, הוא לעתיד התורה, כתחום של לימוד ואורח חיים השלובים זה בזה. לצורך העניין, אליישיב, החי בבועת הזמן של התגבשות האורתודוקסיה היהודית במאה התשע עשרה, היה בשמחה מוחל על חייו המוארכים בבית החולים לטובת שמירה על מרקם החיים של חברת הלומדים החרדית. אבל לא הא בהא תליא ועל כן הוא כבאים אחריו מן הסתם, וכקודמיו, יוסיפו לפגוש את עולם הרפואה המודרנית לא רק על ערש דוי, אלא גם בקופות החולים ובחדרי היולדות, כמדי יום ביומו. אנו איננו צריכים שהרב אליישיב יואיל לגסוס לנגד עינינו כדי לקבל רבבות מקרי בחינה מגוונים ונכוחים לא פחות.
אהבתיאהבתי
לגבי הרב אלישיב, פשוט שהוא חושב שבמצב הנוכחי כדאי לשמר את חבורת לומדי התורה בזמן שאחרים ממלאים את הפונקציות האחרות, בדומה לשבט לוי. אם הרמב״ם היה רופא, קל וחומר שהרב אלישיב אינו מתנגד לזה באופן עקרוני. אפילו קצת מביך לחשוב כך.
פסיקתו לגבי החילונים (שאינני מסכים לה מסיבות אחרות, בכלל, ההפרדה בין חילונים ודתיים נראית לי מלאכותית) דווקא נובעת לדעתי מהערכה רבה אליהם כבני אדם. אין כאן שום קשר לגויים. אתה כותב על סנקציות חריפות שמופעלות נגד מי ש״מתרועע״ איתם, ואני תמה אם אתה באמת מסתובב וחי בארץ ישראל ורואה שיש הרבה אינטראקציה בין חילונים וחרדים, ובכלל, בין כל חלקי עם ישראל.
ולגבי החומות, גם ההסתה הבלתי פוסקת נגד חרדים ושיחות הסלון בהן הם מואשמים בכל דבר (ואני שמעתי שמאשימים אותם גם במפגעי סביבה) היא סוג של חומה בצורה מסביב לתרבות החילונית. כך גם לגבי ההסתה נגד הימין והמתנחלים בפרט. ע״ע יאיר לפיד ועמי איילון, שהסבירו את הסיבות לגירוש האלים של יהודי גוש קטיף: הרצון להראות מי שולט במדינה. מי הבוס. זו חומת ברלין כפולה ומכופלת.
אהבתיאהבתי
הרמב"ם היה רופא, שמאי היה בנאי, יוחנן היה סנדלר ואילו החרדים של היום מעוניינים שהקהל שלהם יסתופף בישיבות ולא יעבוד כי כך הוא נתון למרותם. אלישיב אולי לא מייצג את 'כל' הציבור הדתי אבל הוא בהחלט הרב הראשי של הליטאים אז די להתחמק. הפוסט של פרסיקו לא רק צודק אלא עוד היה עדין ביחס למה שאפשר היה לכתוב.
אהבתיאהבתי
אני לא בטוח שאלישיב תופס את זה בדיוק ככה, כי הרי אם פתאום יחול נס ומצבו ישתפר אני מסופק אם הוא ייחס את זה לרפואה המערבית ולא לנפלאות שמיים.
אהבתיאהבתי
דגן, הייחוס הידעני של גישה מסוימת לאדם שכביכול מייצג את ה"חרדים" כציבור שלם, היא בעצמה ראייה משטיחה, פטרונית ומעידה בבהירות מביכה לגביך על בורותך בתחום האמור – בתחום התוכן של עולם התורה ובחתך הסוציולוגי שלו. לא כל החרדים שוכחים להודות לרופא כשהם יוצאים בריאים מביה"ח. יש להם שמץ שכל ישר (תתפלא) שמאפשר להם לזהות את הקשר בין המחלה, שבגינה הגיעו מלכתחילה אל הרופא, לבין ההיפטרות ממנה. עם זאת, יש מקום לאדם ירא שמים המחויב לפרוגרמה דתית מסוימת, גם להודות למי שלו הוא מייחס את עצם ההוויה. יש שם הכרה, שאדרבא, דורשת מורכבות של יחס אל נתוני ההכרה, המקיימת בקרבה לפחות שתי רשויות מובחנות של זולתיות – האחר האנושי והאחר הטרנסצנדנטי. שתיהן זכאיות לתודה ולברכה. גם על המוות, אגב (מינוס התודה).
אהבתיאהבתי
לא משנה כמה התקופה שלנו רציונלית ואין הכוונה לאתאיסטיות אלא רציונליות שמשולבת בהכרה בכוח שמעבר לחומר, תמיד תצוץ תת ההכרה של האנושות שכוללת מאבקי כוח פשוטים, פחד ממיניות ושליטה על מיניות, פחד מהאחר והשליטה עליו, הערצת העבר וחשיבה מיסטית שמתעלמת מהיגיון פשוט וממה שקורה בהווה.
צריך להכיר בתת ההכרה הזאת משום שאדם שלא מודע לתת ההכרה של האנושות נופל בפח של שיפוט מוטה של האחרים כמו של המערב את האסלאם וגם התעלמות מתת ההכרה של עצמו.
אהבתיאהבתי
תודה תומר
אני מאוד נהנה מהבלוג שלך (וגם מהפעמים בהם אתה מתארח בתוכניתו של ערן סבאג נ"י)- רוחב אופקיך יחד עם רהיטות לשונך הופכים את הבלוג הזה לפניה של ממש. כשלעצמי, בתור אתאיסט גמור, העיסוק האינטינסיבי של אנשים אינטלגנטיים בדמיונות שווא, בו זמנית- מפליא, ומקסים אותי. כשאני חושב על כך, ועל הפעם הראשונה בה האדם הראשון (לא ההוא מהתורה) התבונן סביבו ועלתה בו המחשבה המהפכנית שיש סדר ומסדר מאחורי הכל, אני תוהה אם שיער בנפשו לאן המחשבה הזו תתגלגל בסופו של דבר אלפי שנים קדימה
אהבתיאהבתי
אז מה תאכלס היה בפוסט? כמה תובנות לעוסות, ואוסף ירידות על הרב אלישיב, פרסיקו לא מסוגל לניתוח רציני של הרב אלשיב כמנהיג או כפוסק או כהוגה דעות. אין לו ברירה אלא להנחית (כרגיל) מבחוץ תובנות מוכנות מראש (בדרך כלל שטוחות) ולהתאים אותם למושא הירידות התורן.
אכן פוסט מרתק (ונורא חתרני)
אהבתיאהבתי
"הוגה דעות". מעולה.
אהבתיאהבתי
מזעזע:
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1680685
גם כאן – שימוש ברפואת הנפש, שאת ההנחות שלה בוודאי שאין חסידי גור מקבלים, לצורך המשך שליטה וקיום של אורח החיים הגוראי.
אהבתיאהבתי
The clue is perhaps in this assumption of exchangeability. The effect of this is exactly what Marx defined as the dissolution of everything that seemed fixed and settled in itself: “All that is solid melts into air, all that is holy is profaned,” in the famous axiom of the Communist Manifesto. And, to stay with the categories of the early Marx for a bit longer, this result can be characterised as “alienation”—but not only of the labourer from the products of labour. Sandel is describing an alienation of the subject from the body, of the will from the material world. What is lasting and “real” is the abstract ego, independent of its physical nature, its environment, even its actual history. The fundamental model being assumed here is one in which a set of unconditioned wills negotiate control of a passive storehouse of commodities, each of them capable of being reduced to a dematerialised calculus of exchange value. If anything could be called a “world-denying” philosophy, this is it.
http://www.prospectmagazine.co.uk/2012/04/rowan-williams-archbishop-canterbury-markets-sandel-skidelsky-marx-morality-aristotle-good-life/
אהבתיאהבתי