מה נשתנה בתקופה הזאת מכל התקופות? שבכל התקופות נשים ניקו לפני פסח ולא עשו מזה עניין. בתקופה האחרונה זה עניין. כלומר, זה issue. ולא תגידו, הפמיניסטיות האלה, בטח שהן עושות עניין, מכל דבר הן עושות עניין; אלא הבינו שהעניין שעושות הפמיניסטיות לא יכול שלא לגלוש ולחלחל אל תוך תודעתן של הנשים כולן, בדיוק כמו שקריאותיהם של צמחונים, גם אם כנראה לא יגרמו לרוב הקרניבורים להפסיק לנעוץ שיניהם בסטייק, בהחלט יעוררו מודעות למשהו שבעבר היה מובן מאליו.
נקיונות הפסח הם מבצע מתיש למדי, וכאשר הם מוטלים על הנשים באופן בלעדי או עיקרי, אותה מודעות, כלומר הרעיון שיש כאן משהו שיכול להיתפס כבעייתי גורמת לצורך לספק לעניין הסברים, וזאת גם ממי שלא רק שלא מתיימר להחזיק בדעות פמיניסטיות, אלא פעמים רבות אף מסתייג מהן. הסברים אפולוגטים כאלה באים פעמים רבות בצורה של פרשנות רוחנית למלאכת הנקיונות. הנה למשל, ציפורה בארבי (מישהו מכיר?) מבהירה ש
עבודות הבית של הנשים אינן עניין גשמי בלבד. אלו החיים עצמם. זה העולם הזה שלנו, זה העולם הבא.
ובפורום ברסלב דואגים להדגיש כי
כל אישה צריכה לדעת שעבודות לקראת פסח הם זכות גדולה אישה מכניסה את עצמה בקדושה וטהרה על ידי שטורחת לקראת פסח בעבודה קשה שגומרת לה להזיע, אישה שמזיעה בעבודות הפסח, הזיעה הזאת היא כמו טבילה במקווה טהרה
גם הרבנית ימימה מזרחי, אולי הבולטת שבין המנהיגות הרוחניות הפופולריות ביהדות האורתודוקסיות בארץ כיום, מסבירה ש
דווקא עבודות הכפיים הנחשבות כעומדות "בצל" [כמו בניית המשכן של בצלאל – ת.פ.] לעומת ההבנות הרוחניות של משה, מקנות את ה"סדר" האמיתי של הכוונה האלוקית, את "ליל הסדר" האמיתי! […] לפי ההבנה הזו, האמירה המזלזלת "נשים- לכיור!" תישמע באזני נשים חכמות לב, כמחמאה גדולה דווקא! לכן, בלי בושה, הסתערי בשמחה על נקיונות הפסח, מהעבודות הטהורות שבמקדש.
מזרחי מסבירה, בצורה אינטלגנטית מאוד אגב, מדוע העשייה החומרית מחזיקה בתוכה לא פחות רוחניות, ואולי אף יותר. מתוך מבנה תיאולוגי דיאלקטי (שמזכיר מאוד את הגות חב"ד) היא מביאה את הקוראות להבנת עבודתן כשיא רוחני, ולא כטרחה הכרחית אך מעצבנת. בהזדמנות אחרת (סליחה, אין לינק) עודדה מזרחי נשים להתייחס לנקיונות כהזמנה למודעות מוגברת לעצמן ולתהליך הניקוי החיצוני, שהוא גם ניקויי נפשי פנימי. פרשנות זו, שבעצם הופכת את עבודות הניקיון ל"עבודה בגשמיות" חסידית, משמעותית לדעתי ובעלת פוטנציאל אמיתי להפוך את העבודה לפרקטיקה רוחנית.
והיא שעמדה
כמובן, זו לא הדרך היחידה להעצמה נשית. ברשימתה של הרבנית ימימה לעיל, היא מציינת גם נשים שלעומת אלו שמנקות, דווקא "מתעמקות בהגות חג הפסח", ומוסיפה שזה "דבר נפלא כשלעצמו". כמה מהנשים הללו מציגות בפסח הזה צורה שונה להתמודדות עם מקומן המצומצם של הנשים במצוות החג. בשבועיים האחרונים ראו אור שני כותרים חדשים העוסקים בצורות שונות במימד הנשי של פסח. האחד, והיא שעמדה: הגדה של פסח עם מדרש נשי חדש (הקיבוץ המאוחד) מציג הגדה של פסח עם פרשנות פמיניסטית של מגוון רחב של מחברות. השני, עושות סדר: סדר פסח לנשים – מבט מגדרי מאת חגית אקרמן (רסלינג) מביא מחקר שסוקר את התפתחותה של ההגדה הזאת ממש. הסרט ותוכנית ה"מאחורי הקלעים" יצאו בבת אחת.
ההגדה הזאת נולדה מתוך תופעה שמכונה "סדרי נשים", שבה נשים חוגגות יחד, כמה ימים לפני ליל הסדר, סדר פסח "נשי". אקרמן מספרת בספרה החדש שראשיתה של התופעה בסוף שנות השבעים בארה"ב, אז ניסחו נעמי נמרוד ואסתר ברונר הגדה פמיניסטית ראשונה וערכו סדרי נשים ראשונים. ההתנגדות לתופעה, אף מצד "גברים שנחשבו [על ידי נמרוד] לרפורמטורים ופמיניסטים" (עמ' 30) היתה רבה. ובכל זאת, התופעה התמסדה ונמשכת מאז. על פי אקרמן
סדרי נשים רבים מתקיימים כיום בעיקר בארה"ב, באירופה, ברוסיה ובישראל. בישראל התרחבה התופעה של סדרי נשים בסוף שנות ה-90, כאשר קבוצות, קהילות וארגונים השייכים לזרמים שונים ביהדות מקיימים סדרי נשים. […] לאחרונה מתקיימת תופעה שנראית לי ייחודית לחברה הישראלית – סדר רב-זרמי של אורתודוקסיות, מסורתיות, חילוניות וליברליות [רפורמיות וקונסרבטיביות – ת.פ.]. נשים אלו לומדות בצוותא ויוצרות סדרים משותפים, המתקיימים בראשית חודש ניסן כ"מבואה" לסדר המשותף. (עמ' 32-33)
באחת מקבוצות אחרונות אלה בחרה אקרמן כדי לערוך את מחקרה, וממנה כאמור יצאה ההגדה החדשה.
לעמוד מחדש תחת הר סיני
הבחירה לפרש מחדש את ההגדה של פסח משמעותית לא רק מתוך מקומו המרכזי של החג ושל הסדר בחיים היהודיים כיום; אחת מנקודות התהוותו של הפמיניזם היהודי בארה"ב היתה קשורה גם היא בנעשה במדבר סיני, או ליתר דיוק במעמד הר סיני. ג'ודית פלסקו היא שפרסמה בספרה Standing Again at Sinai (1990), את קריאתה לעמוד מחדש תחת הר סיני. היא תוהה על ציוויו של משה:
וַיּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה (שמות, יט, טו)
פלסקו שואלת בעבודתה – מי כאן "העם"? מי מצוּוה, כהכנה לקבלת התורה, לא לבוא במגע מיני עם נשים שלושה ימים? והתשובה: הגברים כמובן. כלומר "העם" הוא הגברים היהודיים. הם מצווים, הם הפועלים, הם בני-השיח של משה. הנשים הן רק מה שאסור להתקרב אליו. כפי שכותבת פלסקו,
משה לא אומר "אסור לגברים ונשים להתקרב אלו לאלו". בנקודה המרכזית בהיסטוריה היהודית הנשים הן בלתי נראות. […] ההוראה של משה יכולה להיתפש כפרדיגמטית למה שאני מכנה "חוסר ההוגנות הבסיסית של התורה עצמה". בפסקה הזאת האחרוּת של הנשים מוצאת את דרכה ללב החוויה היהודית. (Standing Again at Sinai, עמ' 25)
וחוסר ההוגנות הזה ממשיך הישר אל תוך ההגדה, המספרת ביציאת מצריים. המצווה שסביבה נבנה החג, הרי, היא "והגדת לבנך", והיא כמובן מערבת זכרים בלבד. הגבר הוא שמנהל את הסדר, זאת למען חינוך בניו, ובנו הצעיר הוא ששואל את הקושיות. ההגדה כולה כתובה בלשון זכר, ואין בה ולו דמות נשים אחת. זאת, אגב, הסיבה שלהגדה החדשה קוראים "והיא שעמדה" – זו הפעם היחידה בהגדה שנוכחת בה הטייה נשית, ולו דקדוקית בלבד.
פמיניזם מכוונן פעולה
אם נחזור לרגע לרבנית מזרחי, נבין שהעלאת מעמדם של הנקיונות בפסח לכדי עבודת המקדש באה לא רק משום שלא קל או נעים לנקות, אלא, בצורה קצת אירונית, דווקא משום שסוף סוף נמצא כאן תפקיד שהוא "נשי"! דווקא הנקיונות, שמוטלים על הנשים, מעניקים לה "תפקיד" רשמי בחג שמתנהל כולו סביב הגברים. הנקיונות נותנים לאשה תפקיד מובחן ומיוחד, מצווה משלה, וממילא אפשר לבנות עליה פרשנויות והגיגים. העצמה נשית. (שימו לב שאותו מהלך מתבצע כיום גם ביחס למצוות הנידה, שהופכת למוקד של העצמה נשית/רוחנית.)
על פי ג'ודית פלסקו פמיניזם יהודי הוא תמיד מכוונן פעולה – החשיבה אמורה ליצור שינוי בחיים היהודיים, הלכותיהם ומנהגיהם. בהתאם לכך, בניגוד לפרשנות מקדשת הנקיונות של הרבנית מזרחי מנסה ההגדה הפמיניסטית לא להאדיר את מקומן הנוכחי של הנשים, אלא לקחת לעצמן מקום משמעותי יותר. על פי אקרמן
העובדה ש[לאורך כל המסורת היהודית עד המאה העשרים ]נשים לא כתבו ושלא נוצרה מסורת של כתיבה נשית הופכת כל כתיבה נשית, במודע או שלא במודע, לאקט מורד החותר תחת הריבונות הגברית; ובמילים הלקוחות מהגדת הפסח המסורתית – הכתיבה כיציאה (נשית) משיעבוד לגאולה. הכתיבה בהקשר זה מהווה מסע לגיבוש הזהות הנשית ותשובה למסע לגיבוש הזהות הגברית, שהוא קונקרטי – מסע הגיבור. הכתיבה מאפשרת לנשים הכותבות להרגיש שייכות ולהפנים את האפשרות שיש להן מקום בנצח הספרות הכתובה, ושהן יכולות ליצור ידע בעל סגולות ייחודיות. (עמ' 62)
החשיבות של האפשרות להרגיש משמעותיות בסדר משותפת כאמור לנשים מזרמים יהודיים שונים. על פי אקרמן המפגש הבין-מגזרי הוא גם הזדמנות להפרייה הדדית, ליצירת קהילה משותפת ותומכת, וללידתו של מסר תרבותי משותף:
במפגש הבין-מגזרי נולדת שפה חדשה, שאותה ניתן לכנות "שפה משייכת". שפה זו שוזרת את שיח הזהות, השיח הדיאלוגי והשיח הגישורי-שוויוני עם השיח הפמיניסטי. היא מאפשרת יצירה של מרחב להתחדשות יהודית, ומהווה בשורה דיאלוגית-חברתית החורגת ממרחב סדר הנשים אל המרחב הבין מגזרי ואל לב הקהילה הישראלית. (עמ' 181)
במילים אחרות, הנשים הנידונות פיתחו "תודעה מעמדית" שהופכת אותן לבנות-ברית במאבק משותף על ייצוג ושוויון, וזאת כנגד הסדר הגברי, תרתי משמע, המנוכר עבורן. פחות משנה להן שהן שומרות או לא-שומרות הלכה בצורות שונות. חשוב להן יותר שכולן סובלות מאותה מצוקה, ומנסות להתמודד איתה יחד.
עבור רוב המשתתפות בסדר הנשים, מספרת אקרמן, הסדר המרכזי, עם המשפחה, נותר חשוב יותר, אולם ההשתתפות בסדר נשים מאפשרת להן לבטא זוויות שבאופן טבעי לא היו באות בו לידי ביטוי. כמו כן, ישנו תהליך של היזון חוזר בין הסדרים,
כשאחד מזין את האחר כמו גם מתעמת עמו ושואל עליו. התהליך המתרחש הוא תנועה בין חידוש לשימור […] שבמהלכה כל אחד מהטקסים משתנה ומתעצב מחדש. (עמ' 156)
בעוד סדר הנשים הוא חדש כולו, רק מעט ממרכיביו ורוחו מגיעים גם לסדר הרשמי, המשפחתי. קטעים ודיונים מסדר הנשים עולים גם בסדר המשפחתי, ולפעמים גם אלמנטים סמבוליים כגון כוס מרים, כנגד כוס אליהו. על פי אקרמן "הסדר הנפרד מתפקד כמרחב המאפשר תיקון לחווית הדרה שאותן חוו הנשים בסדר המשותף" (עמ' 176). בהמשך לכך ההשתתפות בסדר הנשים גם מאפשרת הרגשת שייכות גדולה יותר בקרב הנשים לסדר הרשמי, זאת אחרי שהרגישו ניכור כלפיו בעבר.
הרושם שעולה הוא שסדר הנשים משמש כמעין בסיס של העצמה ויצירתיות, ממנו יוצאות הנשים כל אחת לסדר המשפחתי שלה, ומביאות רוחות ומנהגים חדשים. כמובן, יש הבדל בין החילוניות או לבנות הזרמים הפלורליסטים שעושות כן – על פי אקרמן הן לעיתים הופכות למובילות הסדר במשפחותיהן – לדתיות האורתודוקסיות, שלא מובילות את הסדר ואף צריכות לפעמים להאבק על הכנסתם של יסודות חדשים אליו. אקרמן גם מבהירה שעבור החילוניות משמש לפעמים סדר הנשים כמקור להעצמה יהודית יותר מאשר נשית, כאשר הן מנכסות את ההגדה "כחלק מיצירת זהות יהודית, תוך יצירת חיבור משמעותי לטקסט על מנת ליצור טקס משמעותי הנוגע למשתתפים בו" (עמ' 160).
פמיניזם פוליפוני
ההגדה עצמה יפה, מאירת פנים, מעניינת, וחשוב ביותר: מפגינה מודעות עצמית והומור בריא. היא בנויה סביב הטקסט המסורתי, שמובא בשלמותו ומסומן בצבע מאפיין, ומשלבת בצדדיו את יצירותיהן של הכותבות. כתבו אותה במשותף לא פחות משלושים ותשע נשים, ביניהן שמות מוכרים כעלמה זהר, יוכי ברנדס, סיון הר-שפי, רבקה לוביץ' ורבקה מרים – אם כי אולי העובדה המשמעותית יותר היא שישראליות "רגילות", לא משוררות ולא רבניות, השתתפו ביצירה.
מימד חיובי נוסף בהגדה הזו היא שהיא איננה עוד הגדה בסגנון הידוע שבה לצד הטקסט המקורי מובאים דבריו ופרשנויותיו של רב פלוני (ולעיתים, פרופסור פלוני; ולאחרונה, סופר). כאן מדובר ביצירה קולקטיבית, רב קולית, של נשים רבות, שאף מגיעות מזרמים יהודיים שונים. דווקא בכך ההגדה הזו קרובה הרבה יותר לרוחם וצורתם של המקרא, המשנה והתלמוד, חיבורים רבי יוצרים ופוליפונים בעצמם.
ההגדה הנשית הזאת מצטרפת לתופעה מתרחבת והולכת של כתיבה יהודית-דתית-נשית, שכוללת גם תפילות, מדרשים וכמובן הגות. זהו הצד ה"יוצר" של המהפכה הפמיניסטית היהודית, שמגיע (בישראל) אחרי שנים שבה זו התמקדה יותר בלימוד. אחרי שנשים לקחו לעצמן את הרשות (ויש יאמרו, חובה) ללמוד ברצינות מקרא, גמרא והלכה, כעת הן גם עושות בידע הזה שימוש. את היצירתיות הזאת ניתן כבר כמה שנים לראות, למשל, בטקסי חתונה, וכאמור גם בחיבורים שונים. כעת היא מגיעה גם לחגים, ופסח תחילה. בכל זאת, חג החירות.
סתם
—
השיר "והיא שעמדה" לקוח מתוך ההגדה, והוא מאת טליה גלזר. האיור, ככל איורי ההגדה, הוא יצירתה של רחלי שלו.
בשבוע האחרון הוספתי כמה רשימות בבלוג המשנה – ראו שם על רצוננו במדע קסום, על בורותו של הרב חגי לונדין ועל התבטאויות שערוריתיות של הרב קרים והרב אפרתי.
לולאת האל 
"שגומרת לה להזיע" הטעות במקור?
אהבתיאהבתי
כן.
אהבתיאהבתי
כוס מרים (נהוגה במשפחה של אישתי [שלא לומר של בת זוגי]) היא בעיני לעג לרש. כלומר אם את משתתפת במשחק הניקיונות ואפילו מוותרת על ההסבה אבל מתעקשת על כוס מרים – אין יותר תודעה כוזבת מזו.
אהבתיאהבתי
"זאת, אגב, הסיבה שלהגדה החדשה קוראים "והיא שעמדה" – זו הפעם היחידה בהגדה שנוכחת בה הטייה נשית, ולו דקדוקית בלבד"
כולם הרי זוכרים במבוכה את הפסקאות על "ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדיים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה". לא שvתוכן מאוד פמיניסטי, אבל באופן טכני גם כאן יש הטייה נשית.
אהבתיאהבתי
כרגיל, התנועה להפיכת האמבטיות ,עושה כמיטב יכולתה כדי למשוך את תשומת ליבה של התקשורת הצהובה.
הקשר בינהן הוא סימביוטי והכרחי , כיוון שלאף אחת משתיהן ,אין זכות קיום עצמאית ,או למעשה אין זכות קיום בכלל.
עיוות וסילוף של הטקסט המסורתי , הוא הפיתרון הקל ביותר ,ולמעשה ברוב המקרים הוא הדבר היחיד שאקטיביסטים מסוגלים לעשות בעניין .
מיותר לציין, כי כשהמניע והמוטיבציה לביצוע רפורמות , נובעים רק מרגשי נחיתות , משטמה וממרדנות לשמה, אזי גם התוכן וגם משך הקיום של השינויים , הינו בהכרח מוגבל ולא משמעותי.
כל אלו רלוונטיים לגבי הפוסט הזה, אבל יש לציין כי במקביל לפרובוקציות של הקבוצות הפירוטכניות למינהן , נעשית גם עבודת הסברה ולימוד מעמיקים ויסודיים מצד גדולי ישראל בהקשר לתפקידן ההיסטורי של הנשים ביציאת מצריים ("בזכות נשים צדקניות וגו'") שהוא מקביל למקומה המרכזי של האישה העברית בתהליך הרוחני של חג הפסח , ובמנגנון הגאולה בכלל.
התפיסה הארכאית של חג הפסח כ"חג הניקיונות" , מושטטת לא רק על בורות תפיסתית במקורות היהודיים , אלא גם על התחזקות של קונספציות רכושניות – חומרניות – מטיריאליסטיות א-לה אמרקניזציה של החג היהודי. את הכשלים האלו , באים חכמי ישראל של הדורות האחרונים לשרש ולהשיב את משמעותו הרוחנית – מסיטית של חג הפסח , ע"פ המקורות העתיקים והמקודשים , להיות לנחלתם של היהודים הן הגברים והן הנשים.
להלן קישור להרצאה בנושא הזה של הרב עופר ארז שליט"א מהשנה שעברה:
הרצאה דומה תתקיים בע"ה היום ברמת גן:
http://www.facebook.com/events/170122483109446/
אהבתיאהבתי
כלומר המהלך הוא להסביר שהמערכת ההיררכית בה תפקיד הנשים הוא לנקות ותפקיד הגברים להגות בקודש היא בעצם מערכת שוויונית וטבעית? מאכזב מאוד. מזכיר את הטיעונים לפיהם "התפקיד הטבעי" של האשה הוא טיפוח הבית והילדים ונסיון להעניק לו חשיבות – רק במלים, כמובן – שווה ל-"תפקיד הטבעי" של הגברים שהוא כמובן הנהגה ולימוד תורה, או שנשים פטורות מקיום מצוות כי הן "קרובות יותר לא-ל" (אז גויים כנראה ממש קרובים לא-ל). מס שפתיים ולא יותר מזה, ולמעשה אשרור מחדש של הסדר השוביניסטי הקיים.
אהבתיאהבתי
אולי הדרך הנכונה להתייחס אל מה שכתוב בילקוט שמעוני היא שלנשים במצריים הייתה הכרעה מוסרית לבצע , הכרעה שכלל לא עמדה בפני הגברים , כיוון שאלו עבדו בפרך בלי שהייתה להם ברירה.
אבל זה נכון לתקופת השעבוד שבה הנשים פעלו וגם קיבלו שכר שהיה גאולת מצריים.
מה שנכון היום , הוא להבין את פסח כמהלך רוחני – אמוני שבו יש לנשים ולגברים חלק וזה במקום לראות את החג כמערכת של תהליכים מטריאליסטים , בהם מישהו צריך להיות העבד ומישהו צריך להיות האדון.
הרי המגמה החומרנית הזאת , מעקרת את חג החירות ממשמעותו המילולית.
אהבתיאהבתי
בניגוד למגמה המבורכת של סדר נשים, פרשנות והגות נשית, הניסיון לצקת משמעות רוחנית לעבודת הניקיון אינו חדש, וגם אינו פמיניסטי. גם אם מי שמשמיעות אותו כיום הם נשים, המקור לכך הוא גברי במובהק, כפי שניתן לראות, למשל, כאן:
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=13438
למה הדבר דומה – לדרישות הצניעות המחמירות שמקורן גברי, וקבוצות נשים שונות,שהפנימו אותן בצורה טוטאלית עד כדי שלילה מוחלטת של מיניותן, לקחו אותן מיוזמתן צעד קדימה, כמו לדוגמה "כת השאלים". האם ניתן לראות בכך העצמה נשית?
עוד על הקשר המפתיע בין שני התחומים הללו כאן:
אהבתיאהבתי
רק אבהיר שלא טענתי שיש כאן משהו פמיניסטי, אלא דרך נוספת של התמודדות עם השאלות שיוצרת החלוקה הלא שוויונית בזמננו.
אהבתיאהבתי
את מ
קשקשת שטויות
אהבתיאהבתי
זה היום טרנד של נשים ליילל על כול דבר וכן גם על הניקיונות שהן צריכות לעשות לסדר, נו שויין זה מה שהן עשו בעבר וזה גם מה שהן יעשו בעתיד ולנו הגברים לא נותר אלא לתת להן לצווח ככרוכיות.
אהבתיאהבתי
לא הבנתי. מה שהן "עשו בעבר", הי ה לילל או לנקות? כי אם לילל זה טרנד חדש אז הן לא עשו זאת בעבר ואם אתה חושב שהן ינקו גם בעתיד – נו, אנחנו יודעים למי ניתנה הנבואה.
אהבתיאהבתי
כאשר האמור הוא בחוקים טבעיים איזה קשר יש כאן בעצם לנבואה? האם בכדי לצפות שגם מחר תזרח השמש יש צורך שרוח אלהים תנוח עלי, או שאהיה סתם שוטה אופטימי? עניין של שכל ישר. ועדיין, גברים צריכים לנקות לא פחות! צריך לחטוף קדושה איפה שרק אפשר.
אהבתיאהבתי
א. אסוציאציה: בקידוש בשבת אומרים את הפסוק: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך…". איפה האשה? העדרה אולי בגלל שהיא אוטונומית בציווי זה, למרות הפניה בלשון זכר.
ב. באשר ל"והיא שעמדה" כאזכור נקבי, ראה גם את דרשת הפסוק בהגדה: "ויהי שם לגוי גדול עצום ורב": וָרָב – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי
דימוי האשה כיולדת סדרתית (גָּדול עָצוּם – כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאד מְאד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אתָם), וכמי שננטשה ונאספה ע"י האל (ע"פ הפסוקים ביחזקאל טז) מוצגים בהגדה.
ג. ההגדה של פסח היא יצירה רב קולית, והיא מורכבת מטקסטים עתיקים מאד לצד טקסטים מאוחרים. מספרות התלמוד עולה כי היו מספר הגדות של פסח (מחלוקת רב ושמואל מהי הגנות ומהו השבח) אשר נרקמו זו בזו בהגדה הבלתי מובנת לעין בלתי מזויינת בביקורת המקורות. תופעה מעט דומה לזו של סידור התפילה.
ד. אביעד הכהן הביא קצת פמיניזם ליציאת מצרים. http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/59-2.htm
אהבתיאהבתי
הרבנית מזרחי עושה סלטה יפה באויר ובסופה צוללת חזרה לאותה בריכה שמרנית המאופיינת בשובניזם (ולעתים אף גזענות כלפי מי שאינם יהודים). בריכה שכבר מזמן היה צריך להחליף בה את המים.
והיא לא הראשונה. מהלכים כאלו עשו ועושים גם רבנים רבים אחרים (המוכשר שבכולם אולי הוא הרב גינזבורג), שאין להם בסופו של דבר את האומץ הרוחני לבוא ולהגיד שצריך לשנות כאן משהו בבסיס התופעה. בבסיס התורה.
כי אכן יש רוחניות גבוהה שניתן לתרגל תוך עשיית עבודות שירות , כמו ניקוי רצפות ושטיפת כלים, כשהן נעשות מתוך "מינד-פולנס". כל נזיר בודהיסטי לומד זאת. אבל לדרשה הזו אין משמעות כשהיא באה להצדיק את זה שבני (או בנות) מעמד חברתי מסויים יעשו את העבודות הללו. רק כשבשל עובדה זו גם ראש המנזר מסרב לוותר על חובתו לשטוף רצפות כאחד הנזירים הפשוטים רק אז יש לזה משמעות רוחנית אותנטית.
אהבתיאהבתי
אוהד אזרחי – טיעון קולע ונהדר.
אהבתיאהבתי
אני מעריכה את העובדה שהכתבה יוצאת מנקודת מבטה של אשה חיה ונושמת, ולא תיאורים של אשה מנקודת מבט מתנשאת המשבחת את האישה כמשהו פסיבי ומכליל או כגוף שמגשים את הרוח ושאר פלפולים שמתאימים לתיאוריות שהומצאו כדי להצדיק את נחיתותה, וזה כאשר טורחים לא להשמיץ אותה או בכלל להתייחס אליה.
יישר כוח!
אהבתיאהבתי
פעם, כשאהיה איש גדול חשוב וחוקר, אכתוב מחקר שכרגע יש בידי רק את כותרתו, הרי היא מוגשת לקוראים בחינם כמתנה לחג החרות הקרב ובא: "קוים לחקר הפמיניזם המודרני – ההתמקדות ביוצא מן הכלל במטרה לשכנע את הצופה התמים שהוא צופה בכלל".
ישנה קבוצת נשים(בעיקר) שולית לחלוטין(מבחינה מספרית כמובן, רק מבחינה מספרית, מי אני שיקבע בחינות אחרות) שממציאה מסורות, מתקנת תקנות, חוקרת מחקרות (בשביל החרוז…) וכו', ובעיקר עושה כל כך הרבה רעש מעצמה ומדיונים על עצמה ומדיבורים על עצמה וממחקרים על עצמה עד שעובר אורח תמים, שמכיר את היהדות רק מבלוגים ושאר ירחוני מחקר פופולארי עלול לסבור בטעות שזו היהדות עכשיו, ולא מה שחלק מבוטל מבין הנמנים עליה רוצים שהיא תהיה.
אולי בניגוד לאנשים אחרים כאן ואולי לא, (אין לי מושג וזה לא משנה באמת) אני חי ונושם ומסתובב בתוך עולם שכולו יהודי ויהדות. ולצורך אותו עובר אורח תמים הריני מעיד עלי שמים וארץ שהקולות העולים מפוסט זה ומהמחקרים המופיעים בו, הוא כה חסר משמעות מבחינת היקפו עד כדי שלולי אג'נדה חזקה, לא היה טעם לדון בו.
אהבתיאהבתי
יהונתן,
הביקורת שאתה מעלה היא רצינית, אבל אני רוצה להזכיר לך שכל מהפכה/שינוי/תמורה חברתית מתחילה מאוונגרד או אליטה אינטלקטואלית. תמיד מיעוט מקורי ופורץ דרך הוא שמתווה את הדרך להמון. כמה אנשים עסקו בקבלה לוריאנית במאה ה-16? קצת יותר מעשרה. כמה היו סביב הבעש"ט במאה ה-18? וכו'. כמובן, אתה יכול לטעון שאותן נשים אינן האר"י ואינן הבעש"ט. זה יכול מאוד להיות. אבל עצם היותן מיעוט לא אומר שהן לא משפיעות או לא תשפענה.
אהבתיאהבתי
מסכים לגמרי, גם הבלוג הזה עצמו הוא היוצא מהכלל המעיד על הכלל. ממתי יש אדם דתי שהוא גם נאור וסובלני? זה הרי תרתי דסתרי.
אבל נחמד שיש את פרסיקו ועוד כמה יוצאים מהכלל כדי שנדע שיש גם אפשרות אחרת.
אהבתיאהבתי
ליהונתן ישורון
המהפכות הגדולות התחילו בצעדים קטנים ולכן אין זה מן החכמה לזלזל בפירסום שנותן תומר פרסיקו לקבוצות שאולי כרגע הן קבוצות שוליים אבל אל תשכח שגם רוזה פארקס היתה אחת בהתחלה…
אהבתיאהבתי
עד שיש חג אחד שבו הנשים מחויבות בכל ההלכות והדקדוקים ממש כמו הגברים, ונטפלים אליו גם?
נכון, היהדות היא דת שנכתבה ע"י גברים ובעיקר למען גברים. נכון, בדורות האחרונים התעוררות הפמיניזם מאתגרת גם את היהדות וההלכה בהרבה דברים חשובים וטובים. אפשר להאריך עוד רבות בנושא הזה, אבל עלי לשוב לסבלותיי ולנקות לפסח (גם לי זה נחשב כטבילה במקווה? האם אני יכול לעלות להר-הבית אחרי שהזעתי בניקוי התנור והמקרר?).
כל מה שרציתי להגיד הוא שבליל הסדר נשים מחויבות בארבע כוסות, באכילת כזית מצה, ואפילו בהסבה (לפחות האשכנזיות). אז לא עדיף להיטפל למקומות בהם באמת יש אפליה ביהדות (וזה לא כזה קשה, יש הרבה…)?
אהבתיאהבתי
לא יודע מה איתך אבל אצלי בהגדה כתוב שבעל הבית מברך, מגביה המצות, שותה מהכוס וכן הלאה. אז לא, אין אפילו חג אחד שבו הנשים שוות לגברים.
אהבתיאהבתי
לא בטוחה שהדברים נאמרים כהיטפלות.. להפך. אנשים כ"כ רגילים לקרוא דברים כאלה כדברים שליליים- במקום לקרוא את זה הפוך. איך הגבת כשההגדה הישראלית יצאה? אני מאוד התלהבתי, ולא שמעתי אף אחד מתלונן ואומר- אוף.. החילונים האלה, שוב נטפלים לחגים ומנסים לעורר דברים בחגים.. להפך- כולם בירכו על זה שיש את אלו שמפיחים אוויר חדש במסורות עבר, והם מביאים ומעלים את השיח מחדש.
למה לא להסתכל על הגדת הנשים (שד"א רכשתי אותה לפני שקראתי את הפוסט הזה והיא בהחלט בהחלט משובחת!!) ולהגיד- ואו, איזה יופי. עד היום לא שמעו נשים (ולא משנה כרגע מה הסיבות ההלכתיות/ סוציולוגיות לכך) והנה- קריאה אחרת ומעניינת לכל ענין.
אני בעד ריבוי דעות- כמו אחד מהמדרשים שמעלים שם בהגדה- יש 4 בנים, לא כי יש 4 בנים שונים, אלא ללמדנו שיש 4 קולות בכל אחד מאיתנו. ועלינו לחיות איתם.
זו קריאה נשית. אחרת. מענינת. מאתגרת.
חג חירות שמח :)
אהבתיאהבתי
מסכים איתך לחלוטין. לא קראתי אף אחד מן הספרים המתוארים בסקירתו של תומר, ותגובתי הייתה לפוסט שלו. הוא לא רק הוסיף את הדברים הטובים, אלא קבל רבות על הדברים הלא טובים בעיניו, ועל מיעוט הקול הנשי בליל הסדר. אם הוא העביר נאמנה את תוכן הספרים, הרי שביקורתי היא גם על הספרים, ואם לאו – יש להתייחס לדבריי כמופנים לבלוג זה בלבד.
ועידו – אינני יודע מי כתב את ההוראות על ההגדה שלך, בהיסטוריה אפשר לראות פעמים רבות מוציאי סידורים ומחזורים (ובמיוחד הגדות) שאינם בקיאים בהלכות. אני התייחסתי להלכה, לא למה שכתוב על גבי הגדות שונות ומשונות. ואעפ"כ, ייתכן מאד ולשון 'בעל הבית' היא מתוך ההרגל לדבר בלשון זכר, ואם מנהלת את הסדר אישה, הרי שהיא 'בעלת הבית'.
אהבתיאהבתי
אני רוצה לספר על סדר נשים ממשי שערכתי לפני ארבע שנים בביתי למספר נשים גרושות שנשארו ללא הילדים באותה שנה. ההגדה שהיתה לפנינו היתה ההגדה הישראלית, וגם בה מצאנו דברים שהתאימו לנו. מכיוון שנשים חייבות בכל המצוות בליל הבר- גם מותר להן לערוך את הסדר, ואפילו להוציא דברים…
אהבתיאהבתי
תומר, תודה על הפוסט המשובח. יש בהחלט טעם להרחיב את השורות לפרשנות נשית בהגדה של פסח, וההגדה הזו אכן מבורכת. ברם, נדמה לי שהפרשנות האפולוגטית של הרבנית מזרחי ואחרים לנקיונות ממש, אבל ממש לא אמורה לשרת את השארת הנשים ליד הכיור.אני מתכוונת לומר שדווקא בדורות האחרונים גברים התרחקו מאוד מעבודות הפסח המסורתיות והנשים נותרו עם הספונג'ה..בעבר גבר היה מסייד את הבית, שוחט את הבשר (וייתכן אפי' שבישל אותו), אופה מצות וכו', והחיוב ההלכתי של "נקיונות" לפסח הסתכם בפשפוש בכיסים וטאטוא הבית ביום של ערב הפסח. לכל משפחה היו שני סירים ורבע לימות החול ועוד כמה סירים לפסח, הכלים המהודרים היו דווקא אלה של פסח (להזכיר את "ויצאו ברכוש גדול"). במילים אחרות – אני ממש לא בטוחה שבדורות הקודמים הנשים היו בהכרח יותר עייפות מן הגברים עם פרוש החג.
זה שלקחנו על עצמנו (הנשים, בעיקר) להפוך את התקופה שבין פורים לפסח לנאורוזת ניקיון הוא אשמתנו הבלעדית, כשבמקביל – תפקידי הגברים ברובם תועשו (מצות, בשר, יין) . וצריך להודות ביושר – מי שבאמת מנסים לאזן את המצב בין גברים ונשים בכל הקשור להכנות לפסח הם דווקא אברכים חרדים. הם פנויים מראש חודש (בין הזמנים) והם עורכים קניות, שומרים על הילדים, עושים את הניקיונות המורכבים והקשים (תנור, ספריות, ארגזים כבדים – טוב, גם לדאוג לגמ"חים על הראש שלהם :-) והם גם צריכים להיות מאורגנים עם דברי תורה מתאימים לליל הסדר, משימה מחייבת לכשעצמה.
בקשר לפלסקו – צריך לזכור שדווקא ארצות הברית מוצפת יותר מהרבה חברות מערביות בעקרות בית נואשות, שמסורות לעובדה שהבעל שלהן שותף במשרד עורכי דין ועובד 70 שעות בשבוע כאשר כל עיסוקן מסתכם בהוראות לגנן והסעות לבתי הספר ולחוגים. ככה, רק לשם האיזון הקדוש…מועדים לשמחה
אהבתיאהבתי
לטובה אבן חן
צריך להזכיר שלאברכים החרדים שאת מעלה על נס תמיד יש זמן לסייע לאשה בעבודות הבית (ולהבדיל למלא באלפיהם וברבבותיהם את ההלוויות שנערכות בצהרי היום)-הם הרי לא צריכים,כמו הגברים האחרים ,לדאוג לפרנסת המשפחה ולעבוד בשתי משרות..
אז כבוד גדול אין לי אליהם.
אהבתיאהבתי
קיבלנו במתנה את ההגדה הזו מאורחים אהובים. קראתי בה קצת, והיא ערבוב של הרבה מאד קטעים מביכים עם, אולי מעט קטעים שאינם מביכים. די מדהים וקצת עצוב שזו הרמה.
גיסי, אדם חד לשון ומחשבה (למרות שמאלניותו המצערת :), הציץ בהגדה ומיד הבין במה מדובר. כשהוא עושה את עצמו קורא מההגדה, התחיל לקרוא: ״אילו רק שטפתי את כל הכלים, דייני! אילו רק ניקיתי אבק מכל המדפים, דייני!״. כמה מביך היה לגלות ששיר דומה, אותו ״והיא שעמדה״ מופיע ממש בספר!
נראה שיש ליצירה החילונית היהודית עוד כברת דרך לא קטנה לעבור עד שתהיה רצינית ורלוונטית.
אהבתיאהבתי
גיסתי שתחיה הראתה לי את הכתבה של נועה ירון בגליון החג של הירחון לנשים דתיות "פנימה". שדרוג הנקיונות לעבודה רוחנית מהמעלה הראשונה.
אהבתיאהבתי
יש לך לינק לכתבה?
אהבתיאהבתי