היהדות כתנועת מחאה

kol hamon2 המחאה היהודית כוונה לא פעם – מצד נביאים, שופטים, רבנים – כנגד העם הסורר, שזנח את הדרך הישרה בעיני האל או פשוט פסק מלהתקדם לאורכה. ואולם, קריאה יסודית במקורות תעלה שלא פחות ממחאה כנגד העם, היתה המחאה היהודית מכוונת באופן עמוק כלפי האלוהים. לא רק שלאורך ההיסטוריה היהודית נוכל למצוא מקרים לא מעטים של טרוניה וכעס כלפי האל, אלא שאף ההיסטוריה היהודית עצמה היא מחאה נוקבת כלפי האל. שכן את אלוהים ניתן לתפוש בשתי צורות, וכנגד שתיהן היהדות היא תנועת מחאה.

האל היהודי מעולם לא היה ישות מופשטת וערטילאית המנותקת מעולמה. המניע-הבלתי-מונע האריסטוטלי, למרות הנפשות שהרמב"ם ניסה לעשות לו, לא נגע ללבו של עם ישראל, וזאת בניגוד גמור לדמות האבהית-מלכותית שאותה ניתן לפגוש החל מהמקרא ועד לחסידות. זו, אם כן, הצורה הראשונה שנתפוש בה את האל: כבורא ומנהל, כקודקוד פרמורדיאלי הקודם לעולם, כמי שמחזיק את היקום בכף ידו, ומשום כך אחראי לעשות בו סדר. אלא שבאופן נורא הסדר שהוא עושה בו אינו תמיד מוצלח, וכנגדו קם האדם ופותח במחאה.

ההוגה היהודי בן זמננו הרב פרופ' דוד הרטמן הצביע על כך שבעוד שלרוב אברהם, כאב היהודי הקדמון, נטוע בתודעה הקולקטיבית כמי שציית ללא עוררין כאשר ציווה עליו האל להקריב לו את בנו יחידו, הרי שבאותה מידה ניתן לתפוש את אברהם כמי שהתקומם כנגד האל כאשר זה התכוון להשמיד את סדום על יושביה. בניגוד לדמותו הצייתנית בסיפור העקידה, בסיפור הרס סדום מתגלה אברהם המוחה על כוונתו של האל להשמיד "צַדִּיק עִם רָשָׁע", דהיינו, להיות עיוור למורכבות המצב שלפניו.

לגבי סדום מנהל אברהם פולמוס נוקב עם האל, וכמעט גוער בו כאשר הוא זועק לעומתו, "הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט". במקרה זה מעורערת סמכותו של האל לקבוע את המטריצה המוסרית, ואברהם מבהיר לו שהתנקשות בצדיקים שיושבים בין רשעים היא רשע בפני עצמה. "נזק היקפי" כזה, כמו שנהוג לכנות אותו בימינו, לא מקובל על אבי האומה, והוא לא מוכן להשלים עם פעולה בלתי מוסרית מצדו של האל.

בשם איזה מוסר זועק אברהם אל האל? האם לא האלוהים הוא זה שקובע מראש ולנצח מה טוב ומה רע? המחאה כנגד האל בעייתית מבחינה עקרונית, שכן ניתן לפקפק בקיומה של נקודת משען מוסרית ממנה אפשר לצאת כדי למחות על החלטותיו. נראה שאברהם מזהה בתוכו מצפון, מוסר טבעי, שניתן לו על ידי בורא העולם, אולם לא מתוכנת על ידו. בשם אותו מצפון הוא זועק כנגד השמים, שכן אותו מצפון הוא זה שישפוט את מעשיו של האל לא רק על ידי אברהם בעתיד, אלא גם על ידי כל בני האדם האחרים, אלה שנמצאים ב"כל הארץ" ויבחינו היטב אם אלוהים "לא יעשה משפט". אל שיחטא כנגד המוסר האנושי יהפוך ללא-רלוונטי, או גרוע מכך, לדמון. אברהם מוחה כנגד האל בשם כל האנושות.

בשם הצדק, נגד האלוהים

מחאתו של אברהם, היהודי הראשון, היא סימן לבאות. אחרי גיבוש "העם", כלומר, בני ישראל, יוצאים אלה מדי פעם לא רק כנגד המוסר האלוהי המופשט, אלא אפילו כנגד חוקיו המפורשים, כלומר, כנגד ההלכה שקבע. כך קורה, לדוגמה, עם מותו של צלפחד במדבר, בדרך לכנען, שנה אחת בלבד לפני הכניסה לארץ. משום שלא היו לו בנים שירשו אותו, משפחתו אינה אמורה לזכות לנחלה בארץ-ישראל. בנים אין לו, אבל בנות דווקא יש, חמש, ובנותיו מוחות לפני משה, שמעביר את מחאתן אל האל: הן קובלות על כך שאינן יכולות, על פי החוק הקיים, לרשת את אביהן. הן מבקשות לקבל את נחלתו, וכך להמשיך את שמו.

האל נאלץ להסכים לצדק שבדבריהן, ומורה לשנות את החוק. "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת", אומר האל אל משה. "נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן". שלא כאברהם, כאן אין מדובר במחאה של יחיד, אלא של קבוצה, ואף כזו הבאה בשם נשות ישראל כולן. ואולם, כמו במקרה אברהם, גם כאן מדובר באמת שצומחת מארץ וזועקת כנגד השמים, באתערותא דלתתא שמעירה גם את העליונים, שמעוררת תפישה ראויה יותר של צדק.

זמן התגבשותם של עבדים משוחררים לעם הוא זמן טוב למחאה. במדבר מוחים כלפי שמיא גם בני ישראל שבדיוק בפסח היו טמאים ולא היו יכולים להביא קרבן ולחגוג את החג. "וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא; וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". השאלה כאן, כמו במקרה בנות צלפחד, היא "לָמָּה נִגָּרַע". זה השורש שהמקרא משתמש בו בשתי הפרשות, ובשתיהן המסר זהה: היחיד אינו מוכן להיגרע מהכלל, וזאת לא רק מהבחינה הפרקטית, אלא בעיקר מהבחינה העקרונית. לא בשל היותו אשה ולא בשל היותו טמא. גם כאן המחאה מצליחה, והחוק מתעדכן.

לא תמיד המחאה מצליחה – ובני עדת קרח יעידו – אבל תמיד היא היתה שם, עולה מתוך פיות הנדכאים כנגד האל הלא-הוגן. כך הנביאים השונים שניסו לפייס את לבו של אלוהים לבלתי השמד את העם, כך התנָּאים שמפקפקים בגדולתו אחרי החורבן, כך המקובלים שמנסים להבין על מה ומדוע השתבש תהליך בריאת העולם. בכל דור ודור הוציאה מתוכה המסורת היהודית מוחים ואנשי מעשה, פרטים וקבוצות שזעקו כנגד האל, כנגד שרירות לבו או חדלות מעשיו.

המחאה היהודית כלפי האלוהים עתיקה כימי היהדות עצמה, ומכוננת יחסים של דיאלוג ופולמוס בין התחתונים לעליונים. אלוהים אמנם ברא את העולם, אבל מרגע שעשה זאת עליו להתחשב בבריאתו. האדם אמנם קיבל את קיומו מאלוהים, אולם מרגע שנברא הוא יצור שבוחר בטוב, ששואף לשלמות – ועל כן, שמוחה.

המחאה כנגד האל האימננטי

כל זאת בהתייחס אל אותה תפישה של האל הרואה בו את מנהל העולם, הבוס הגדול, הבורא, המחוקק והמתחזק. כנגדו אפשר לפנות בצעקה ובטרוניה, לצפות גם לתשובה ולדרוש אותה. אולם זו לא הצורה היחידה שניתן לתפוש בה את האל, וכנגד הצורה השנייה היהדות – ולא פרטים בתוכה – היא כולה תנועת מחאה. האופן השני שבו ניתן לתפוש את האל הוא כאלוהות, כלומר, כשכינה אימננטית במציאות. כאן האל הוא העולם עצמו, הטבע, הקיום ו/או מהותו.

תפישה כזאת רווחת ביותר בצדו המזרחי של כדור הארץ, בין תרבויות הודו וסין. על פיה האלוהות היא שלשלת הסיבתיות המתגלגלת, המציאות האורגנית המולידה את עצמה מתוך עצמה, "הדרך" שסוללת את עצמה ומסתלסלת במעגליות אינסופית. אברהם העברי ניצב מן העבר השני לתפישה זו. היהדות היא שהציגה לראשונה את רעיון האלוהות הטרנסצנדנטית, דהיינו, התפישה שהאלוהות היא משהו שנבדל ואחר לחלוטין מהעולם הזה. בתמונת העולם הזו האל מציג עבורנו אופק אינסופי שאליו עלינו לשאוף: כאן האדם ניצב אל מול האידיאל האלוהי כנתון במתח מתמיד שבכמיהה אל הבלתי-ניתן-להשגה. תכלית חייו היא תמיד "אי-שם", בעתיד, באינסוף. צדק ארתור שופנהאוור כשהאשים את היהדות ב"אופטימיזם ממאיר" ובהתנגדות להבלעות באלוהות האימננטית, באיִן המנחם.

על פי תפישה זו, חורגת היהדות מתוך המציאות. היא מורדת בעולם האלוהי ומכריזה עליו כאלילות. המצב הנוכחי – ההווה, ההוויה כשלעצמה – לא מקובל עליה. היהדות מציגה תנועה אסימפטוטית שפורצת מתוך הקיים וחותרת אל מה שאינו, ולמעשה, אל מה שלעולם לא יהיה. הפילוסוף של החינוך אילן גור-זאב דיבר על היהדות כמי שיצאה תמיד כנגד "נורמליות שדי לה בעצמה, ושמפצה את עצמה על העדר הטרנסצנדנציה באינטנסיביות הולכת וגוברת," דהיינו, כנגד החיים למען עצמם, ותוך שלהובם ההדוניסטי. היהדות מתנגדת לקריאתו של העולם האלוהי לשקוע בתוכו, להתמזג איתו, לשמוח בו, ומציבה מלפניה אוטופיה עתידית שאותה היא יוצאת להגשים.

ההתעקשות להישאר אחרים

לכל מי שאינו בן-עשרה ברור כי אוטופיות אינן ניתנות להגשמה. אולם הכמיהה אל המושלם היא מה שמשכלל ומשפר את העולם. הקריאה התמידית לנסות להשלים את הפער בין המצוי הריאלי לרצוי האופטימלי היא הורתה הקדומה של מצוות תיקון העולם, והיא זו אשר צאצאיה המודרניים הם רעיון הקדמה והמחקר המדעי. אותה עמידה לקראת האופק האידיאלי הבלתי נתפש היא זו שהניעה את בני המערב לפתח ולשכלל לא רק את חייהם (מבחינה מוסרית), אלא גם את עולמם (מבחינה טכנולוגית). אין זה מקרה שבמזרח לא התרחשה המהפכה המדעית, שכן בתפישת העולם האימננטית אין את אותה קריאה בלתי מתפשרת להתעלות.

תנועתה של היהדות במקרה זה, אם כן, היא אל עבר האופק המשיחי, אל עבר הגאולה שלעולם לא תגיע. כאן היהדות מציגה פריצה חצופה מתוך הוויה, ומתנגדת בכל לבבה ובכל מאודה לפיתוי התמידי לשקיעה נוחה בהווה. תנועה זו ברורה מתוך המיתוסים הקדומים: עקירתו של אברהם מכור מחצבתו הנעים; כיבוש הארץ על ידי השבטים למרות הנוחות שבמדבר ואזהרות המרגלים; חוסר הנכונות, בניגוד לעמי הסביבה, לראות את המלך היהודי כאלוהים (ובכך לסגור את הפער בין שמים לארץ).

היא ברורה גם מתוך חוסר הרצון היהודי להשתלב בארצות הגלות, להתפוגג מתוך שקיעה נעימה בין העמים, וההתעקשות להישאר "אחרים", תמיד אחרים, גם תוך תשלום מחיר אדיר. היהדות היא תמיד מנגד, תמיד הלאה, תמיד מוקד עקשן של אקסקלוסיביות מוסרית, של היררכיה, של אתנוצנטריות – לטוב ולרע. המלאך שנלחם עם יעקב הוא האל שעל האדמה, ומולו מתייצבת המסורת היהודית כשואפת מעלה. ישראל, במהותו, שורה עם האל.

כל משיח שהגיע אינו משיח יהודי

ודוק: המרד באלוהי ההווה יוצא בקריאה משיחית אל האינסוף, אבל אין לבלבל אותו עם הרעיון שהמשיח כבר הגיע או בכל רגע עומד להגיע. למעשה, לפעמים הרעיון שהגאולה קרובה הוא פשוט גרסה נוספת, מתוחכמת ומסוכנת יותר, של רעיון אלוהי העולם וטבע. זאת מכיוון שיש והרצון לגאולה קרובה מבטא את הרצון לסופה של הפריצה אל הנצח, לסופה של התנועה, לסופו של המסע המפרך אל האוטופיה הבלתי מושגת. במקרים אלו מדובר באותה קריאה של דור המדבר לחזור למצרים – קריאה המפגינה ייאוש עמוק, המתחזה לתקווה.

"משיח טרם בא," קבע פעם בן גוריון, "ואיני מאחל למשיח שיבוא. ברגע שמשיח יבוא – יחדל להיות משיח. כאשר תמצאו כתובתו של משיח בספר הטלפונים – אין הוא משיח יותר." השאלה כאן אינה זהותו של המשיח. כל משיח שיבוא לא יהיה המשיח, וניתן להוסיף: כל משיח שיבוא לא יהיה יהודי. זאת משום שהמשיח מסמן את סופו של המרד, את סוף המחאה כנגד המצב הקיים. המשיח מספר לך שהגעת, שהרווחת, שאתה, כפי שאתה כבר עכשיו, מושלם. על כן המשיח המתממש הוא הייאוש מן הדרך, הוא חוסר הסבלנות, הוא הרצון לנוח, להתמזג, לשקוע. המשיח המתממש הוא סופה של היהדות.

השאיפה לימות המשיח, וחוסר הנכונות לקבל כל משיח שבא, הם מה שמגדיר את היהדות כתנועת המחאה העתיקה והעקשנית בעולם. המרידה בהווה ובאלוהי ההוויה, השאיפה התמידית הלאה ומעלה – זו קשות עורפה של היהדות. השאיפה הזאת, על הטוב והרע שבה, היא שמגשימה את האנושי שבנו, שכן היא החריגה מהמובן מאליו אל המסתורי, מה"שיטה" אל המרחב נטול השבילים.

סתם

המאמר המדרשי לעיל נכלל (בעריכה קלה) בקטלוג התערוכה 'קול המון' בבית אבי חי (אוצרת: מורן שוב), והיה הבסיס לדברים שנשאתי בערב הפתיחה, אתמול. תרגום לאנגלית של המאמר נמצא כאן. (בלי כל קשר, אתמול פורסם מאמר קצר שלי באתר קומפרס על התרגיל המלוכלך שביצע אובמה בשבוע שעבר.)

31 תגובות

  1. "כאשר תמצאו כתובתו של משיח בספר הטלפונים – אין הוא משיח יותר" זה כמו "משיח לא יבוא, משיח גם לא יצלצל". אתה גם הבטח מכיר את ההתבטאות של ישעיהו ליבוביץ בעניין

    בעניין המחאה נגד אלוהים האימננטי. אריק פוגלין ביקר את התנועות האוטופיסטיות של המאה העשרים בכך שם ניסו "להפנים את הקץ" "immanentizing the eschaton", כלומר להביא משהו שלא מהעולם הזה, אל העולם הזה. כאילו מתוך תפיסה שהעולם הזה הוא מקולקל וכדי לתקן אותו צריך להביא לו את התיקון מבחוץ. שזו באמת התפיסה של הקבלה, או של החסידות שמנסה "לקדש את החומר". מי שטוען שהמשיח לא יבוא טוען למעשה שהאוטופיה הזאת או לחלופין "תיקון העולם" לא תוכל להגיע, כי עולם כמנהגו נוהג. בהקשר החברתי יאמר שטבע האדם רע ולכן אין אפשרות לצפות ממנו לנהוג על פי הטוב. ה"מחאה" ביהדות ובכל תנועה אוניברסלית/מיסיונרית/מונותאיסטית אחרת אם כך היא לחנך את האנשים שלמרות טבעם הרע והמגושם, הם יכולים להשתנות, להתנהג טוב, ולגאול את נפשם. בגאולת נפשם תבוא גם גאולת העולם.

    אהבתי

    1. תודה על הפוסט המעניין.
      נקודה אחת למחשבה. כתבת "אין זה מקרה שבמזרח לא התרחשה המהפכה המדעית, שכן בתפישת העולם האימננטית אין את אותה קריאה בלתי מתפשרת להתעלות."
      הדוגמה הזו פחות מסתדרת עם העובדה שבסין (בתקופה כמעט זהה) הומצאו הדפוס, אבק השריפה והמצפן. שלש המצאות שיהיה קשה לטעון שהקשר ביניהן לבין קידמה הוא רופף.

      אהבתי

      1. דוגמאות מצויינות דווקא: מהפכת הדפוס החלה באירופה, הצבאות הראשונים שצוידו ברובים היו באירופה והאירופים הם שניווטו את ספינותיהם בעולם בעזרת מצפנים. אנשי המזרח לא היו טיפשים יותר מהאירופים אבל להבדיל מהם לא היו קפיטליסטים ולא רצו יותר מהחיים.

        אהבתי

        1. לרגע גם אני השתכנעתי שבמזרח לא היתה התפתחות מדעית והם נשארו תקועים באותו מקום בניגוד למערב שתמיד שאף קדימה בגלל השאיפה להתעלות לאלוהות נשגבת. אבל אחר כך חשבתי על כך שהקדמה באירופה החלה רק במאה ה-16. היו להם הרבה מאוד מאות שנים שבהם דשדשו עם אמונות תפלות. חוץ מזה שהיתה להם את המורשת של פילוסופית יוון החילונית שהחלה בעולם אלילי ואת הסדר והאירגון של רומי שחילחלה בזמנו באירופה שהיתה בחלקה בבעלותם. כלומר, דווקא החילוניות היא שעזרה להתפתחותם.

          מצד שני ההתפתחות הבודהיסטית וההתעמקות בתוך החוויה האישית והרוחנית היא לא פחות חשובה מהכיוון המערבי. בנוסף לכך אפשר להיווכח היום שהמזרח מתחיל להחליף את המערב. למרות האלילות והבודהיזם, יפן הצליחה להתחרות עם המערב לאחר מלחמת העולם השניה ודווקא הפילוסופיה הבודהיסטית גרמה להם להשלים עם התבוסה ומייד לאמץ את הקידמה האמריקאית בניגוד לאיסלאם המונותיאיסטי שעדיין תקוע בימי הביניים. גם סין היא מתחרה רצינית למערב. ואפילו הודו הבלגניסטית היא מתחרה רצינית למערב וייתכן שמה שעוזר להם זה מצד אחד הסלחנות הבודהיסטית כלפי המערב לאחר שנות הכיבוש ומצד שני הדמיון והפתיחות של ההינדואיזם.

          אהבתי

        2. לא מדוייק.
          בסין הבינו את הפוטנציאל הצבאי של אבק השריפה והשתשמשו בו. היתה תעשיית דפוס צומחת. אלא שבסוף המאה ה-15 מתפתחת בסין תרבות שלטונית שרואה את העיקר ב"חזרה לשורשים" ובניתוק מן העולם החיצוני. כבר היו להם מושבות באפריקה. אבל השלטון המרכזי מחק את ההתקדמות. הדפסת ספרים ללא אישור הצנזורה הקיסרית היתה עבירה שעונשה מוות.

          גם באירופה, ניסו המלכים לעצור את ההתפתחות. אבל "הטכנולוגיה הפוליטית" שלהם היתה גרועה מדי. פיליפ היפה הוציא צו שאוסר על הדפסת ספרים? אין בעיה, המדפיסים עוברים לגבול שווייץ, שם אין אכיפה יעילה של הצווים, וממשיכים כאילו לא היו צווים כאלה מעולם.

          דווקא החולשה הפוליטית היא שאיפשרה לאירופאים לפרוץ קדימה.

          קריאה מומלצת:
          אנדרסון, "לאומיות ולאומים" – יש לו פרק מאלף על הדפוס.

          אהבתי

      2. אבק השרפה אמנם הומצא (או התגלה) בסין אבל הסינים לא עמדו על הפוטנציאל שלו ולא השתמשו בו לשום דבר מועיל או מזיק.
        באופן דומה – הסינים הם כנראה ה*אימפריה* הראשונה ש"גילתה" את אמריקה (כחומר לפניהם היו גם ויקינגים בודדים וגם אמריקאים ילידים שנדדו לשם) אבל הם לא הבינו את פוטנציאל הגילוי ולא הבינו למה יבשת חדשה אמורה לעניין אותם.

        אהבתי

  2. רבי הילל אומר: אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה. אמר רב יוסף: שרא ליה מריה [ימחול לו הקב"ה] לרבי הילל! חזקיה אימת הוה? בבית ראשון. ואילו זכריה קא מתנבי בבית שני ואמר [זכריה ט'] גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות.

    צדיק ונושע=משיח לעניים, לא מושיע נושע

    אהבתי

  3. סתם שאלה: למה שאלוהים יבוא להתייעץ עם אברהם אבינו לגבי סדום (או כל דבר אחר)? האם לו משום שרצה לבחון אותו? הרי באותה מידה אם היה רוצה במותו של יצחק לא אמורה להיות לו בעיה להשיג את זה בלי שיתוף הפעולה של אברהם.

    אהבתי

      1. התלות של האל בבני האדם בכלל, ובעם ישראל בפרט, מתבטאת באינרפטציה החריפה של חז"ל לפסוק מישעיהו: "אתם עדיי אני אל" – *אם* אתם עדיי – *אז* אני אל.

        אהבתי

  4. אתערותא דלתתא

    (ארמית) התעוררות מלמטה.

    בקבלה מקובלת הפרדה בין העולמות העליונים (אלוהות) לעולמות התחתונים (בני האדם). התעוררות בעולמות התחתונים משפיעה על העולמות העליונים.

    המונח מבטא פעילות מלמטה למעלה, בניגוד לאתעררותא דלעילא – השפעה אלוהית הבאה מלמעלה כלפי מטה.

    אהבתי

  5. אהבתי מאוד אבל הסוף הוא לא טענה יהודית במיוחד. לייבוביץ' ודאי ידע היטב שהדברים מנוגדים לתפיסת הרמב"ם, אך העדיף לבטל את דבריו במשנה תורה כאופיום להמונים.

    מלבד היותו של האל מחוץ ובתוך המקום בו זמנית, הוא גם מחוץ ובתוך הזמן. תפיסת הנצח כמימד היחיד של האל היא שגויה – כיון שהנצח משפיע על הזמני והחולף. פעם כתבתי שזה מעין חוק קוריוליס: הספירלה מתכנסת בסופו של דבר למרכז, על אף שהיא ספירלה. כשהמשיח יבוא – יהיה ברור

    כל השאר כתוב כ"כ טוב עד שבניגוד ללייבוביץ' – אין כאן תחושת 'להכעיס' אלא הנאה מהקריאה. מה שאומרים – אם האיך טוב אז למי אכפת מהמה

    אהבתי

  6. מאלף ומעורר מחשבה כתמיד.
    שתי הערות קצרות:
    1. המרד של קורח ועדתו, שמובא ברשומה כדוגמה למחאה שכשלה, לא הופנה כנגד אלוהים אלא כנגד מי שאלוהים בחר להנהגה, ודווקא משום כך הוא נכשל. האל הוא היחיד שמחליט על המנהיגים והוא זה שמעביר אותם מתפקידם אם כשלו, כפי שלמד שאול בדרך הקשה.
    2. החיבור בין המושגים "אלוהים" ו"מוסר" מעלה כמעט אוטומטית את סוגיית אלוהים בשואה. לצד התנועות של "משיח עכשיו", המבטאות, כפי שהיטבת להסביר, "ייאוש עמוק במסווה של תקווה", ניצבת גם התפיסה *המצדיקה* את השואה מבחינה תיאולוגית כעונש על חטאים (המיוחסים תמיד לקבוצה האחרת), ובכך, כמה נוח, פותרת את עצמה מההתמודדות עם שאלת המוסר האלוהי ומכבה את להט המחאה הפוטנציאלית.

    אהבתי

  7. פרופסור יגאל ינאי טען פעם כי "הסיפור המקראי נועד לחנך ולמה הוא נועד לחנך? הוא נועד לחנך ליהדות".
    החשיבות של הפולמוס מול האלוהות, כפי שזה מצטייר בסיפורי המקרא, היא בראש ובראשונה חשיבות חינוכית, כאשר המועבר כאן הינו שהאל יודע תמיד את המניעים של האדם , הנסתרים והגלויים.
    לכן כאשר המוחים הם קדושי האומה כמו אברהם אבינו או משה רבינו "מחני נא מספרך אשר כתבת" , טענתם מתקבלת , כיוון שהאל יודע כי מניעיהם טהורים ושאיפותיהם חיוביות.

    לעומת זאת , כאשר המוחים פועלים מתוך אינטרסים צרים, אגואיסטים וקטנוניים , אזי האל יודע לחשוף את פניהם האמיתיות וגומל להם באש וגופרית ובמגפה.

    באור הזה צריך לראות את "מחאתם" "הדתית" של גידולים פאסוודו אינטלקטואלים של מכון ון ליר והמכון הישראלי לדמוקרטיה , ולא להשוות אותם , חלילה , לאבות האומה , רק בגלל שהם מטילים רפש בממסד האורתודוקסי.

    אהבתי

  8. תודה על המאמר המעניין, שמציג את הפן המחאתי-מרדני שמתבטא כל כך יפה בדוגמאות שהבאת מן היהדות, בשם המוסר הטבעי, האנושי. אבל אני חושש כי הקורא המוטה או הבלתי מיומן עלול להסיק מדבריך שאכן קיימת איזושהי חפיפה וזהות בין האידיאל האנושי הרצוי שאתה מציג כאן לבין היהדות, וכאילו שהיהדות היא כלי מוצלח ומומלץ כדי להתקרב אליו.
    למיטב הבנתי, הטוב הזה קיים ומופיע בחברה היהודית מהסיבה האחת והיחידה שהיא חברה אנושית, ולכן מופיעים בה הטוב והרע, במינונים שונים בתקופות שונות. כבני אדם השייכים מלידה לקולקטיבים אנושיים נבדלים, הסכנה הרובצת לפתחנו תמיד היא שבמקום שנשים לנגד עינינו כאידיאל את הטוב גרידא, את תיקון העולם, את המוסר האנושי הבסיסי הזה, נתפתה לשים לנגד עינינו את הטוב הקולקטיבי הנבדל, כגון "היהדות". בשימת ה"איזם" הקולקטיבי-נבדל כחזון המוסרי אנו עלולים להתפתות ולהבדיל בין הטוב היהודי לטוב הגויי, שיוצר למעשה הבדלה מדומיינת בין טוב ולטוב. ההבדלה הזאת היא דבר מסוכן, שבינו לבין הטוב אין אלא ניגוד.

    אהבתי

  9. שאלה קטנה תומר,
    האם ריבוי המצוות ביהדות לא נועד בין השאר להטמיע את הקדושה בעולם? כלומר, כאשר האדם הדתי מברך על התפוח בטרם הוא נוגס בו הרי שיש בכך כדי להזכיר לו את הקדושה העוטפת את הפרי, ומכאן שגם את העולם האימננטי כולו. האם אין כאן בעצם מערכת פרדוקסלית של טרנסצנדנטיה אימננטית? אל שנמצא מחוץ לעולם ועדיין נובע כמתוך הכרח גם מבפנוכו?

    אהבתי

    1. תראה, ברור שיש כאן משחק תמידי של רצוא ושוב. ברור גם שככל שהרעיון של הטרנסצנדנציה הלך והזדקק במסורת היהודית, ליוותה אותו התעצמות של הרעיון האימננטי, למשל בקבלה ובחסידות. אין כאן תמונה חדה, ואפילו להפך: הרעיון האימננטי הולך וכובש לו יותר ויותר נתכים מהיהדות של ימינו.

      אהבתי

  10. קראתי את הדברים אך לראות בטבעה של היהדות מחאה כנגד האל הראית לא בכיוון הנכון.

    אני חושב שהאתגר "המאיים" בדבריך תומר, הוא, שבבוא המשיח באמת לכאורה לא יהיה לאן להתקדם, כי לכאורה המשיח מביא את הגן עדן עלי אדמות – "אפוקליפסה חיובית".

    לכאורה זה סתירה חזקה מאוד ביחס ל"תנועת המרד הישראלית בהווייה"… כי המשיח הוא באמת תקווה יסודית בעולמה של היהדות. רעיון המשיחיות הוא באמת אבן יסוד בתולדות ישראל.

    אפשר לומר שהמשיח הוא בעצם ביטוי של המרידה במציאות עגומה וממושכת… אך אני רוצה להניח שאין מטרת היהדות "למרוד".

    אני רוצה להניח שמטרת היהדות היא ליצור את "ממלכת הכהנים וגוי קדוש", אני רוצה לטעון שאדרבא קיומה של ממלכה זו אינו מבטיח מציאות של שלווה אלא מציאות שקודם כל קיימת אומה שהנהגותיה בראי האלוהות – קודש וצדק (ועוד אידאלים), וניסיון ליישמם תוך כדי מציאות מאתגרת, הן ביחס לפרטים והן ביחס לציבורים.

    "משיח" אינו אפוקליפסה, "משיח" הוא מימוש פוטנציאל.

    לאור זה, "המחאה" כשלעצמה נראית לי כדבר… דל, ריק- חסר משמעות…

    הערות נוספות:

    תומר, איך תסביר את פניית האל לאברהם? : יז וַיהוָה אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. יח וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. יט כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו. (פרשת וירא).

    היה מניע מאחורי בנות צלופחד, הן לא סתם רוצות למחות, הן רוצות להמשיך נחלה בארץ אם לא על שם אביהן, אז עוברן! הן רוצות בארץ והן רוצות בעלות עליה, הן לא רוצות להיות נספחות או חסרות קרקע בארץ! כי הן רוצות להנציח גם שם אביהן בארץ…

    אני מרגיש שרעיון "המחאה" לשם "מחאה" אינו מספיק, גם למשל בדוגמת המקריבים, הרצון הוא להיות חלק מהפסח, מחאה אמיתית לכאורה משמע להציב אלטרנטיבה למציאות קיימת!

    אשמח לקרוא את דעתך – ואחרים…

    אהבתי

  11. הרב זקס, ב'רדיקליות כאן ועכשיו', מפרש את המדרש על אברהם ש'ראה בירה דולקת' כמעמיד ביסוד היהדות את שאלת הפער בין קיום האל והסדר בעולם לבין קיום הרוע ואי-הסדר שבחברה. ופונה ליישב את הפרדוקס בפרקסיס ולא בתיאוריה.
    "היהדות פותחת לא בתמיהה על שהעולם הוא כפי שהוא, אלא במחאה על כך שאין הוא כפי שהוא ראוי להיות. אותה זעקה, אותה אי שביעות רצון מקודשת היא המקום שבו מתחיל מסעו של אברהם". עמ' 37-8.
    http://www.shalempress.co.il/download/Products/1313sacks_gen.pdf

    אהבתי

  12. רשומה יפה!
    2 הערות לי.

    1. לגבי החלק השני: הצגת את היהדות כתנועת מחאה באל. אבל על-פי עיון בדברים, נראה שהמחאה היא בעצם כנגד **תפיסות אנושיות** מקובלות/שהיו מקובלות הרואות את האל כאימננטי לעולם.
    אם היהדות **מלכתחילה** רואה באל יישות טרנסצנדנטית, הרי שהזיהוי של העולם כאלילי והקריאה אל האינסוף שמחוץ לקיים, אינם מזוהים כמחאה *באל*, אלא-שוב-מחאה כנגד התפיסה האנושית המקובלת של האל.
    (או במילים אחרות-תלוי מהי נקודת המוצא- בעייני דתות המזרח היהדות היא מורדת אך בעייני היהדות עצמה היא לא באה למרוד באל אלא בתפיסות אנושיות שגויות ואליליות המורדות באל…)

    2. מאד אהבתי את זה: "נראה שאברהם מזהה בתוכו מצפון, מוסר טבעי, שניתן לו על ידי בורא העולם.. בשם אותו מצפון הוא זועק כנגד השמים, שכן אותו מצפון הוא זה שישפוט את מעשיו של האל לא רק על ידי אברהם בעתיד, אלא גם על ידי כל בני האדם האחרים".

    ואני מוסיפה- בעיניים אמוניות- אותו מצפון הוא הכלי שאלוהים נתן בנו, ושבשלו אנחנו נתבעים למוסריות ואנחנו עתידים לתת דין וחשבון על מעשינו – לפני אותו אלוהים!

    זאת בעייני נקודה מאוד חשובה ואני לא בטוחה שאצליח להסביר את כוונתי באופן בהיר, אבל אנסה.
    אכן-כמו שמפורט ברשימה אבותינו לא חששו להתריס מול אלוהים,בעייני, דווקא בשל האמונה העמוקה בו .
    יש עוד דוגמאות רבות מלבד המובאות ברשומה, כמו למשל גדעון שאומר: "ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו" וכן דוגמאות רבות מספור בנביאים.

    אני חושבת שהדוגמה העכשווית של הסוציאליזציה הדתית- של השתקת כל קול מחאה/התרסה/שאלה/הוכחה כנגד האל והנהגתו בעולם היא מאוד לא יהודית, במובנה העמוק.
    כשאני בתור נערה הטחתי שאלות אמוניות על הנהגתו של אלוהים בשואה, ענו לי שאין לנו יכולת להבינו, 'מחשבתו עמוקה ממחשבתינו', ולכן בעצם אין טעם לשאלה.
    בעייני התשובה הזו מעוקרת ומעקרת את האמונה הדתית מתוכן.

    שהרי- כמו הציטוט היפה לעיל- מה שיש לנו זה המצפון, אותו חלק תודעתי שקשה להגדירו במילים-שהופך אותנו לבני-אדם הנתבעים מוסרית.

    זה מה שיש לנו ואין לנו שום כלי אחר.

    אם אין לנו כבני אנוש את הכלים להבין את ההנהגה המוסרית בעולם-מה הטעם לדרוש ממנו התנהגות מוסרית?
    אם המוסריות לא נגישה לנו- איך זה אנחנו נתבעים לה??
    להוציא את אלוהים מהתביעה המוסרית כיוון שה"כללים אצלו שונים", זה בעצם לרוקן את המוסריות מתוכן/להפוך את אלוהים לבלתי רלוונטי.
    אני תמיד חשבתי שדווקא אמונה באלוהים כנוכח ומשגיח וגם מקור הטוב והמוסר-כפי שרואה אותו היהדות (לפחות זו המרכזית) היא-היא זו שצריכה להביא את האדם לתביעה והתרסה כלפי האל-מול עוולות מוסריות.
    אני זוכרת שכבר בתור נערה הרגשתי שה'התגייסות הזריזה להגנתו של האל' היא בעצם בעוכריו. היא מקטינה אותו. כאילו אלוהים זקוק להגנה ולא מסוגל לעמוד מאחורי המעשים שלו. בעייני אדם מוסרי שמאמין באלוהים שנוכח והווה, ומאמין בקיומו של חלק אלוה ממעל באדם/מצפון/נשמה נתבע! להוכיח את האל.

    השלמה שותקת מול עוולות בהנהגה האלוהית היא בעצם השלמה עם הרוע והאכזריות והאי-מוסרי או לחילופין הפקעה של המוסריות מאלוהים ושל האלוהיות מהמוסריות.

    לא בהכרח יש תשובה או ניתן ליישב את הסתירה הידועה בין הרע בעולם והאמונה באלוהים משגיח. אבל בעייני עצם ההתרסה, התוכחה, הזעקה- היא הכרחית למי שמאמין באמת-גם באלוהים נוכח וגם בטוב. בעייני הזעקה הזו מגיעה דווקא מתוך קרבה. הפחד של ה"מחנכים הדתיים" מזעקה כזו משקף בעייני חוסר-אמונה בעצמתה של האמונה וחוסר אמונה באלוהים.

    לא יודעת אם הצלחתי להסביר את עצמי..

    אהבתי

    1. ובקריאה נוספת.. יש מצב שהרב זקס שגלבוע ציטט מדבריו, מצליח להביע בצורה הרבה יותר בהירה ומובנת את הנק' לעיל. מומלץ להציץ בקישור. לי הספר הזה סיפק כמה תובנות מהפכניות ומרתקות ממש

      אהבתי

    2. תודה רבה אביטל. אהבתי מאוד את תגובתך.

      אני מסכים לחלוטין עם ההערה השניה שלך. אם אנחנו לא מבינים את המוסר של האל יוצא, כפי שכתבתי, שהוא פשוט לא רלוונטי עבורנו, או שהוא דמון. בכל מקרה זה אינו אלוהי ישראל שאברהם מוחה נגדו בסיפור סדום. ומה על השואה? אין ספק שמדובר בכישלון אלוהי קולוסלי. כלומר לא רק בני האדם יכולים להיכשל ונכשלים כל הזמן, אלא גם הוא יתברך לא מושלם.

      בקשר להערה הראשונה, רק אומר שלדעתי יש כאן מציאות שהיא מעבר לתפיסה. כלומר, אני לא חושב שהתפיסה של האל האימננטי היא פחות אמיתית מהתפיסה של האל הטרנסצנדנטי. יש גם זרמים יהודים שונים שתופסים את האל כאימננטי (החסידות וכו'), והם לא טועים לדעתי. רק שעם כל אמיתותה של התפיסה הזאת, היא לא היחידה, והיהדות כולה היא מעין מחאה כנגדה. לטוב ולרע.

      אהבתי

  13. חלש מאוד. להביא כמה ציטוטים ולהחליט על פיהם ש'היהדות כולה היא תנועת מחאה'. הרי באותה מידה אפשר להביא ציטוטים של משה ושאר נביאים שמצדיקים את האלוהים. כל הרעיון של העלאת ניצוצות בחסידות הוא פרי של הצדקת האלוהים, הרב קוק מצדיק את האל האימננטי בלא מעט פסקאות (נגיד, אורות התחיה מו). בקיצור הרבה מחכמינו אימצו את
    מאמר המשורר בתהילים – גם לשוני כל היום תהגה צדקתך. בקיצור, חלש.

    אהבתי

  14. "לכל מי שאינו בן-עשרה ברור כי אוטופיות אינן ניתנות להגשמה." תלוי למה הכוונה ב"אוטופיות אינן ניתנות להגשמה." אם הכוונה היא לכך שהגשמה היא פעולה שאינה יכולה להתייחס לאוטופיה (כלומר, כמו ב"אוטופיה לא ניתן לאכול"), נראה שיש הסכמה מקיר לקיר. אך אם הכוונה לכך היא שאוטופיות אינן בנמצא, ובכן, זה לא ברור לכולם-כולם. בודהה, ישו, אדי שנקרה, הרב קוק הם כמה מהחריגים.

    אהבתי

  15. תודה על המאמר,
    אתה יכול להוסיף פרטים מתי התחילה האמונה במשיח ?
    הרי בתחילת דרכה של היהדות לא מוזכר עניין המשיח.
    אם אני לא טועה רעיון המשיח
    עלה לאחר הרס בית שני וניתן כאיזה שביב תקווה, כפתרון ליאוש הנרחב בעם.

    אהבתי

    1. ארנון שלום,
      האמונה המשיחית התחילה עם הנביאים, בסביבות המאה השמינית לפנה"ס. כמובן, היא לא היתה מגובשת כפי שאנחנו מכירים אותה כיום, והיו לה מאפיינים שונים. נביאים שונים מדברים למשל על תקופה בה שתי הממלכות, ישראל ויהודה, יתאחדו שוב, משהו שאפשר היה לקוות לו עוד הרבה לפני חורבן הבית השני, ואפילו הראשון.

      יש, אגב, סיכוי שהמשיחיות היהודית הושפעה מזו הזורואסטרית, שייתכן שהקדימה אותה מעט.כתבתי על זה קצת כאן:
      https://tomerpersico.com/2008/11/16/thus-spoke-the-real-zarathustra/

      אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s