נדמה שלא היתה אי פעם תקופה טובה יותר לחכמת הקבלה מאשר בזמן הזה, לבד אולי מאותן שנים מלהיבות ומשולהבות לפני התאסלמותו של שבתי צבי ומעט אחריה. שכן אם לפני הקטסטרופה השבתאית הקבלה זכתה לפרסום ותהודה חסרת תקדים, הרי שאחריה התכנסו המקובלים שוב פנימה, ויוזמות להפצת תורת הסוד ככלי להבאת הגאולה, שיצאו מצפת והתרבו ברחבי העולם היהודי, שוב לא פרחו כתמול שלשום. או אז חזרה הקבלה, שהחל מהופעתו של ספר הזוהר במאה ה-13 הוכתרה כ"סוד" הרשמי של תורת ישראל, להיות גוף-ידע אזוטרי, או אז שוב נחשבה היא מסוכנת מדי עבור היהודי הפשוט.

רק במאה ה-18 היתה זו תנועת החסידות שגאלה מתוך תורת הסוד את מה שחשבה שראוי להפיץ, ואכן הצליחה להביא להתעוררות רוחנית בחברה יהודית במזרח אירופה, וזאת תוך טרנספורמציה פסיכולוגיסטית של התורה הקבלית. הקבלה הלוריאנית בגרסתה הלא-חסידית התקיימה אז בישיבות בודדות, בהן עסקו מקובלים, לרוב בשקט ובצניעות, בייחודים וכוונות.

החל משנות השבעים של המאה העשרים הקבלה נחשפת שוב, והפעם מזמינה את הכל לגמוע ממימיה: גברים כנשים, יהודים כנוכרים. הפופולריות המחודשת של תורת הסוד היהודית קשורה כמובן לעלייתה של התרבות הרוחנית של הניו-אייג', שבה גם תורות רוחניות עתיקות אחרות זוכות להפצה, שלא לומר החפצה ומסחור. הקבלה, שברנסנס זכתה לאהדה בקרב משכילים נוצרים, הופכת במודרנה לרוחניות פופולרית עבור כל מי שנהנה מהאמריקניזציה של תרבותו.

אחד המאפיינים המעניינים של הפופולריזציה של הקבלה בימינו הוא הקשר שבין המחקר האקדמי שלה לבין התקבלותה בציבור. רבים ממחדשי לימוד הקבלה כיום שואבים את הידע שלהם מהמחקר האקדמי על הקבלה, דבר שאפשר להבחין בו מתוך השימוש שלהם במקורות, שלולא היו יוצאים בצורה אקדמית היו נשארים בכתבי יד. משנה תוקף מקבל ההיזון החוזר בין האקדמיה לחיל-החלוץ הרוחני היהודי בארה"ב, בתופעת ה-Jewish Renewal, אשר בה המחקר האקדמי מאפשר לא רק נגישות לטקסטים נדירים, אלא גם לתרגומם בשפת המקום.

דניאל מט, שכיהן כפרופסור למחשבת ישראל במשך יותר מעשרים שנה באיחוד מכללות המקושר לאוניברסטית ברקלי בקליפורניה, הוא דוגמא מעניינת בדיוק לסוג הקשר האינטימי בין מחקר אקדמי לרוחניות היהודית הפופולרית בארה"ב. כותרת ספרו מ-1996, God and the Big Bang: Discovering Harmony between Science and Spirituality ('אלוהים והמפץ הגדול: גילוי הרמוניה בין דת למדע'), מבהירה זאת היטב. מט הוא מחברם של יותר מעשרה ספרים, הפופולרי שבהם הוא 'לב הקבלה' (The Essential Kabbalah), שאחרי שהפך לרב מכר גדול בארה"ב ותורגם לשש שפות, תורגם כעת גם לעברית (הוצאת עולם קטן). הספר הוא למעשה אנטולוגיה של מקורות קבליים וחסידיים, שעריכתו המדוייקת של מט יוצרת מהם אריג שמצליח להדגיש בצורה מרשימה את קווי המתאר של גוף הקבלה.

אולם את מירב דמו וחלבו מקדיש מט למבצע תרגום שחייב להיות בין היומרניים והקשים שיש: מזה ארבע-עשרה שנים מתרגם מט את ספר הזוהר לאנגלית, בליווי פרשנות מקיפה. מתוך תריסר כרכים מתוכננים יצאו כבר ששה, בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד, ועל עבודתו זכה בפרסים שונים, כאשר חברי הועדה של פרס Koret קבעו שתרגומו הוא לא פחות מאשר "תרומה מונומנטלית להיסטוריה של המחשבה היהודית". אם נבין שלא רק התקדמות המחקר האקדמי, אלא הרבה מהתפתחותה של התרבות הרוחנית היהודית אכן תלויה בנגישות למקורותיה העתיקים, יהי לנו ברור שאכן כך. ניצלנו את ההזדמנות, ולרגל צאת ספרו הפופולרי בעברית שוחחנו עם מט על עבודתו.

נתחיל במפעל המרכזי שלך, תרגום הזוהר. הזוהר הרי כתוב בניב משונה מאוד של ארמית, בשילוב עברית ואם אני לא טועה גם מילה בספרדית ימי-ביניימית פה ושם. איך אפשר לתרגם את זה?
איך אפשר לא לתרגם את זה? הרי במובן מסויים כל הבנה של הזוהר כרוכה בתרגום שלו. לפי ר' יהודה (במסכת קידושין), 'המתרגם פסוק כצורתו – הרי זה בדאי, והמוסיף עליו – הרי זה מחרף ומגדף'. כל תרגום הוא מעין בגידה מסויימת במקור, אבל בכל זאת חבל לפספס את הקסם הטמון בספר הזוהר, ולכם העזתי לקפוץ לתוך ההרפתקה הזאת. אגב, לעתים קרובות בעלי הזוהר בעצם חושבים בעברית וכותבים בארמית. לפעמים הם יוצרים מלים חדשות בארמית תוך הוספת א' למלה עברית, למשל: דביקותא.

ובכל זאת, ממה מתרגמים? הרי יש כתבי יד ונוסחים שונים – איך אתה מחליט איזה זוהר לתרגם?
תחילה התכוונתי לבדוק כתבי יד של הזוהר רק כשנתקלתי בביטויים מבולבלים, אבל מהר גליתי שלעתים קרובות כתבי היד משמרים נוסח עדיף בהשוואה לנוסח הדפוס. לכן החלטתי לשחזר טקסט ארמי של הזוהר שמבוסס על כתבי היד ולתרגם לאנגלית את הנוסח הזה ולא את נוסח הדפוס. עבודה זו מייגעת, אבל היא מאפשרת לי להסיר הוספות והגהות וקלקולים שהוכנסו לזוהר על ידי סופרים ועורכים והצטברו במשך מאות שנים. כך יצרתי נוסח "חדש-עתיק" שהוא יותר מסתורי ופיוטי וקרוב יותר למקור החמקמק והמשוער של הזוהר. טקסט ארמי זה מצוי באתר האינטרנט של המו"ל (www.sup.org/zohar), וכל מי שרוצה יכול לקרוא או להדפיס אותו משם. כל שינוי מנוסח הדפוס מזוהה בקו תחתי. ובאמת, אנצל הזדמנות זו כדי להודות לפרופ' רונית מרוז שסייעה לי בנדיבות והעמידה לרשותי רשימות מדויקות של מאות כתבי יד של הזוהר.

ההחלטה לקחת על עצמך מפעל התרגום בסדר גודל כזה ודאי לא היתה פשוטה. תוכל לומר מה שכנע אותך בסופו של דבר להתחייב למבצע מונומנטלי שכזה?
בשנת 1995 פנתה אלי משפחת פריצקר משיקגו (בעלי רשת בתי מלון היאט) בהצעה לתרגם את הזוהר. נדהמתי. כעבור זמן מה החלטתי להקדיש חודש שלם לניסיון. כל יום ישבתי ותרגמתי וכל ערב הרגשתי מותש לגמרי. החלטתי לסרב באדיבות. נפגשתי עם גברת מרגו פריצקר להסביר לה את נימוקי. אבל במשך הפגישה היא שאלה אותי: 'אם היית מסכים לתרגם את הזוהר כמה שנים תידרשו למפעל'? עניתי: 'שתים-עשרה עד חמש-עשרה שנה'. מרגו השיבה: 'אתה לא מפחיד אותי'. פתאום הבנתי כמה רצינית ומסורה היא היתה, ולפני שסיימנו את הפגישה הסכמתי להתחייב למבצע.

אנחנו מכירים את הזוהר היום בעצם דרך הפרשנות של האר"י ותלמידיו, כך שנדמה לנו שהוא מדבר על ספירות ופרצופים וצמצום-שבירה-תיקון. האם יש "פשט" לזוהר? איך הוא נראה ללא המשקפיים הלוריאניות?
האר"י העמיק בזוהר ועל ידי הבנתו ופירושיו יצר שיטה קבלית חדשה ובעלת השפעה עצומה. אבל אני מעוניין לקרוא את הזוהר, כפי שאמרת, ללא המשקפיים הלוריאניות. אי אפשר להתעלם מתורת הספירות שהיא חיונית להבנת הזוהר. למשל כל דף של הספר רומז על הרומן שבין הקדוש ברוך הוא והשכינה. אולם הרבה מפרשני הזוהר התעקשו להסביר כמעט כל ביטוי צבעוני וכל פסוק מצוטט כרומז על ספירה מסויימת, וכך הם החלישו את הפואטיקה של הזוהר ודיללו את יצירתיותו – הם צימצמו את המרחב הדמיוני שלו לנקודה אחת מסויימת. בתרגומי ובפירושי אני מנסה לשחזר ולשמר את האמנות הספרותית של ספר הזוהר.

מה בדבר הסגנון של הזוהר? האם אחרי שישה כרכי תרגום אתה מצליח להבין את "הראש" של משה דה-ליאון וחבורתו? את האופי שלהם? בנוסף, האם יש לך איזושהי השערה איך הם עבדו? איזה הווי ליווה אותם? מה בעצם התרחש שם בקסטיליה של המאה ה-13?
לפני כמה שנים אמרתי למישהו שעכשיו אני מרגיש סוף-סוף שנכנסתי לתוך ראשו של בעל הזוהר. הוא השיב לי, 'לא, הוא נכנס לתוך ראשך'! אולי. אני בהחלט מרגיש שעכשיו אני מכיר את סגנונו וגם את הטריקים הנעלים שלו. הוא אוהב להפוך את הפשט לגמרי. אפשר לקחת לדוגמא את הפסוק המפורסם בסוף סיפור גן עדן: 'ויגרש את האדם' (בראשית ג:כד). הזוהר שואל שאלה מדהימה (בתרגום): 'אנו לא יודעים מי גירש את מי? האם הקדוש ברוך הוא גירש את האדם, או לא'? כמובן לפי הפשט אין ספק מי גירש את מי, אבל כאן בעל הזוהר מעז לקרוא את הפסוק בדרך הפוכה לגמרי: 'ויגרש את'—הוא גירש את השכינה, שאחת משמותיה הרבים הוא 'את'. ומי גירש אותה? הפסוק ממשיך להסביר: 'האדם'! אדם פיספס את ההזדמנות לייחד את הקדוש ברוך הוא והשכינה, ובמקום זה הוא הפריד אותם והכניס חוסר הרמוניה לעולם. במובן מסויים האדם — קרי, כל אחד — נמצא עדיין בגן עדן, אבל אין אנו מודעים לכך, משום שגירשנו את נוכחות האל, את הרוחניות, מחיינו.

אפשר שבעלי הזוהר עבדו יחד. אולי השיחות המהוות את רובו של הספר מייצגות דיאלוגים ממשיים שהתקיימו ביניהם בבית המדרש או בדרך כש'רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי באורחא' (היו הולכים דרך). קשה לדעת. יותר סביר שהם יצרו את סיפורי הזוהר כמו שמחברים ומשוררים תמיד כותבים — בחדרם. אבל הם לבטח הושפעו לעומק על ידי אינטראקציה אחד עם השני, עם עמיתים, מורים ותלמידים.

איזו תמונה עולה מהזוהר ביחס לאלוהות, ולקשר בין האדם לבינה?
לפי הזוהר כל תיאור של האלוהות הוא לקוי כי האל האמיתי הוא אין סופי ואי אפשר להגדירו או לתארו. כידוע, המקובלים קוראים לו – אין-סוף. יש שם אלוהי נוסף שהוא אף רדיקלי יותר: אַיִן. מהו משמעותו של שם זה? הוא לא מצביע על אי-קיומו של האל אלא רומז שקיומו הוא מעבר לכל מה שנוכל לשער. במילותיו של מקובל אחד בן דורו של הזוהר: "אותו אין, יותר הוא יש מכל היישות שבעולם". אַיִן הוא מקור הכל: ממנו שופע זרם האצילות וכן כל הויית כל העולמות.

אחת התרומות הגדולות של הזוהר היא דמותה של השכינה. כמובן, כבר חז"ל מדברים הרבה אודות השכינה, אבל בזוהר היא מופיעה כבת-זוגו של הקדוש ברוך הוא, והרומן ביניהם היא העלילה המרכזית של הזוהר שמפותחת במאות דרשות בכל הספר. הזוהר טוען שהזוג האלהי אינו מצליח להתייחד אלא בעזרת עם ישראל, דהיינו על ידי כך שזה ינהל את חייו בקדושה ויקיים מצוות בכוונה. למעשה אפשר לומר שכל מצווה מעוררת תשוקה אלוהית. על בסיס התיאוריה הזאת נוצרה הפורמולה הקבלית: 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה'. עבודת השם היא מתוארת כהכרחית לאל, כ'צורך גבוה'.

ומה עם הומור? תוכל לומר כמה מילים על תפקיד האירוניה והקריצה בזוהר?
לפי הזוהר 'מעט שטות מראה ומגלה יקר החכמה… יותר מכל דרכי העולם' (בתרגום). במלים אחרות, הניגוד בין שטות לחכמה מבליט את ערך החכמה. אבל נוסף על כך, השטות וההומור מעוררים חכמה. ולכן הזוהר מספר סיפורים מפתיעים ומצחיקים על אנשים יוצאי דופן אותם פוגשים החברייא תוך טיוליהם בגליל. חמר זקן מעצבן המפטפט בלי סוף ומטריד את ר' יוסי בדרך מתגלה לפתע כחכם מדהים והוא מגלה לר' יוסי ועמיתו ר' חייא סודות עמוקים של גלגול הנשמות. ילד הנראה והנשמע כפרחח גמור מותח ביקרות הלכתית על ר' יצחק ור' יהודה ופורש לפניהם דרשות מרשימות. אי אפשר לדעת איפה, מתי וממי תציץ תובנה חדשה. הרבה מסיפורי הזוהר מגשימים את הפתגם: 'איזהו חכם? הלומד מכל אדם'.

כתבת ספר על הדמיון שאתה רואה בין ההשקפה של הקבלה על האלוהות לבין התמונה שעולה מתוך התיאוריות העדכניות ביותר של האסטרופיזיקה ושל מכאניקת הקוונטים. למה אתה חושב שחשוב למצוא דמיון כזה?
בדרך כלל חושבים שיש ניגוד בין דת ומדע. מי צודק, הרבנים או המדענים? האם העולם נברא על ידי האל, או כתוצאת המפץ הגדול? אני טוען שמדע ורוחניות הם שני כלים להבנה שאפשר להשתמש בהם במקביל. כשאנו מגלים סימני הרמוניה בין שתי גישות אלה, תודעתינו מתרחבת ואנו מטפחים תחושה של פליאה. אחת המקבילות שאני בוחן בספר היא בין תורת שבירת הכלים של קבלת האר"י והתאוריה הקוסמולוגית של סימטריה שבורה. אני משווה גם בין התיאור הנוכחי של התפשטות היקום לבין השקפת המקובל שמעון אבן לביא במאה הט"ז שכתב: 'בהופיע האור נתרחב העולם ובגניזתו נבראו כל הנמצאים למיניהם. זהו סוד מעשה בראשית והמבין יבין'.

אפשר לומר שמאז המאה השש-עשרה חכמת הקבלה נמצאת במגמה של הפצה, עד כדי כך שכיום ניתן לדבר גם על פופולריזציה ודמוקרטיזציה רבתי שלה, כאשר כתבי קבלה מופצים לכל עבר, ופרשנים להם צומחים תחת כל עץ רענן. איך אתה תופס את שדה הקבלה העכשווית?
מדהים איך שהקבלה כבשה את ההמונים בעשורים האחרונים. ללא ספק מה שהעולם טעם מחכמת הקבלה הוא גרסה מאד מדוללת, ובכל זאת משהו מהקבלה האמיתית ריתק קהל עולמי רחב גם מעבר לעם היהודי. לדעתי אחת הסיבות לכך הוא שהקבלה מתארת ומאפשרת רוחניות בתוך העולם הגשמי בלי לדרוש בריחה מחיי היום-יום. אנשים נרגשים למשל על ידי הרעיון של העלאת הניצוצות האלהיים הטמונים בכל דבר שבעולם. בין ההמונים שכעת מכירים נוסחאות פופולריות של הקבלה, רק אחוז קטן ימשיך ויתעמק בחכמה זו,אבל אחוז קטן של מליונים הוא משמעותי.

"לב הקבלה" הפך לרב מכר עולמי, עוד לפני שתורגם לעברית. מה קיווית שתהיה תרומתו?
יש הרבה ספרים על אודות הקבלה המתארים את התפתחותו או מנתחים את תורותיה. במקום זה רציתי לחבר ספר המציג את הקבלה ישירות. כתבתי מבוא קצר והוספתי הערות בסוף, אבל עיקר הספר הוא מבחר מקורות מתקופות שונות של תורת הסוד היהודית מסודרים לפי נושאים: אין-סוף, עשר הספירות, בריאת העולם, התבוננות וחוויה מיסטית, תורה והתגלות, החיים בעולם הזה. בחרתי קטעים מספר יצירה, ספר הזוהר, כתבי מקובלי ספרד וצפת, וגם כמה תורות חסידיות וכתבי הרב קוק. הנה למשל קטע אחד מאת אברהם אבולעפיה המתאר את תכלית החיים:

'ואין תכלית נשיאת האשה לאיש אלא מפני החיבור. ותכלית החיבור — עיבור. ותכלית העיבור —תולדה. ותכלית זה — לימוד. ותכליתו — השׂגה. ותכליתה — קיום התמדת המשיג עם תענוג השגתו'.

איזה תפקיד יכול להיות לדעתך למסורת המיסטית היהודית עבור היהודי המודרני? לבד מפולקלור, למה זה טוב?
הקבלה השפיעה עמוקות על ההסטוריה היהודית והעניקה השראה לדורות רבים, ולכן כדאי להכיר אותה מנקודת מבט הסטורית ותרבותית. אבל מעבר לכך מה שמרגש אותי בקבלה הוא הרעיון שאלהים הוא לא סתם מישהו היושב בשמים אלא חיוּת הזורמת בכל המציאות. כך הבינו המקובלים את הפסוק 'ואתה מחיה את כולם'. אפשר לטעום חיות זו, אפשר לגלות את הניצוץ האלהי השוכן בתוך כל אחד ובתוך כל דבר. כך הופכת המציאות היום-יומית למשהו קדוש ומרהיב.

סתם

—

פורסם ביום שישי האחרון מוסף 'שבת' של מקור ראשון, בגליון מיוחד שהוקדש לקבלה (ראו מאמרים מעניינים של אלחנן ניר על קסמה של הקבלה ורון מרגולין על הגותו של הרב אשלג).

את הספר לב הקבלה ניתן לרכוש מהחנות עולם קטן, דרך האתר, או דרך הכתובת info@olamqatan.com, או בטלפון 02-5637507