הדגשת הדמיון בין דתות שונות היא תחביב אהוד ביותר על מעגלי הרוחניות החדשה, שכידוע מחזיקים שכל הדתות מכוונות אל אותה מטרה ובלבן פועמת אותה אמת. לצורך ההתאמה בין המסורות הדתיות השונות שבברור אינן דומות אחת לשניה (ובטח שלא זהות), נוהגים הרוחניקים להפשיט מהן את מה שנחשב למדיהן החיצוניים הגסים, וזאת על מנת להגיע אל מהותן הפנימית הדקה, שהיא היא הזהה בכל מקום ובכל זמן.
המהלך הזה הוא לאו דווקא שטחי או טפשי. הוא נובע (גם אם הולך צעד אחד רחוק יותר) מאופן החשיבה הרציונלי, המחפש את האוניברסאלי ולצורך כך מדגיש את הדומה על חשבון השונה בתופעות שונות. זוהי, אחרי הכל, האינדוקציה, ומשתמש בה גם המחקר המדעי. אין גם לזהות את החשיבה הפרניאליסטית הזו, כפי שנוהגים אכן לעשות בביקורת הפוסטמודרנית של חקר הדתות, עם הנצרות הפרוטסטנטית (למרות שהיא בהחלט מאפיינת אותה והפרוטסטנטיות בהחלט הולידה בעזרתה את הניו-אייג'), שכן ניתן למצוא דוגמאות לטענות בדבר הזהות הפנימית של הדתות כולן אצל מוסלמים כרומי או כביר, והינדואיסטים כראמאקרישנה או סרוופלי ראדהקרישנן. למעשה, כבר פילון האלכסנדרוני השווה בין הנבואה המקראית לאקסטאזה של הקוריבנטים.
שיווק האסטרטגיה היעילה הזאת אינה שונה באופן מהותי מזו שבה השתמשו המקובלים בבואם לייבא אל תוך היהדות את תמונת העולם הנאופלטונית: בשלב א' מכריזים שמה ש"בחוץ" הוא תפל למה ש"בפנים", ושמה ש"בפנים" הוא סוד שרק יודעי ח"ן יודעים. בשלב ב' מכריזים שאין מה לחשוש, מפני שאותם יודעי ח"ן מוכנים לגלות לנו, ההדיוטות, את הסוד, כך שגם אנחנו נחשף לאמת (ואז נבין, למשל, שהפסוקים הראשונים בספר בראשית "באמת" מדברים על בריאה של מדרגות אלוהיות בדרך של האצלה – או כל דבר אחר). כאמור, באופן דומה ניתן למצוא חלקים נרחבים מהנמנים עם התרבות הרוחנית הנוכחית שיעמדו על כך שכוונת כל הדתות כולן הוא X או Y, אלא שזה כמובן סוד שניתן לגלות רק אם הם מסבירים לך אל מול איזה אור יש להחזיק את כתבי הקודש, כך שתמונתם הפנימית תחשף לעין.
אולם נכון שהצעד הנוסף שצועד הניו-אייג' בכיוון הזה הופך את כל התהליך לפשוט למדי, פשוט מדי. למצוא דמיון בין תופעות אחרי שהשארת רק את "הכוונה האמתית" או "החוויה המיסטית" שלהן פירושו בדרך כלל לגזור אותן בהתאם לתבנית שהכנת מראש. בלילה כל החתולים שחורים, ובפנימיוּת כל הדתות מתקתקות.
—
אם לא דמיון "פנימי", מה, אם כן, בדבר דמיון חיצוני בין מסורות דתיות שונות? לפעמים קשה להבין עד כמה אנחנו מתעלמים דווקא ממימדיו של דמיון שכזה. האין אנשים כמעט בכל העולם מתפללים? האם לא הקריבו כמעט בכל העולם קורבנות על מזבחות? האם האלוהות לא נחשבה באופן גלובלי "למעלה", על הר, בשמים או מעבר להם? אפרופו הרים, האם אפשר להתעלם מהתפקיד שהם ממלאים כמעט בכל מסורת מיתית? ומה על מערות, המופיעות שוב ושוב? ומטאפורות של אור וחושך? ונחשים מכונפים (כיום אנחנו קוראים להם דרקונים)? לא לוקח זמן רב מדי לגלות דפוסים דומים של פעילות דתית, ואף של סמלים דתיים.
אבל האם זה משמעותי? כלומר, האם זה אומר משהו? למשל, עצם העובדה שרוב בני האדם נהגו להקריב קורבנות – האם זה אומר שאנחנו מבטאים את הרגש הדתי שלנו בצורה דומה? ואם כן, האם זה מצביע על מקור היסטורי משותף, או (אפשרות הגיונית הרבה יותר לדעתי) על כך שמשפחת השפות הדתיות משתמשת, כמו משפחות אחרות של שפות, בכללי דקדוק דומים? במילים אחרות, האם ייתכן שמעשי הפולחן שלנו הם סמלים במערכת סמיוטית אחת מני רבות המשמשת להבעה של דתיות, ושחולקת עם אחיותיה כללי הסמלה משותפים? לגישה הזאת קוראים כמובן סטרוקטורליזם, והיא ספגה התקפה קשה מאז שנות השישים, אולם מעולם לא נכחדה, ולדעתי צפויה לקאמבק היסטורי בעקבות מחקרי המוח המקיפים של ימינו.
אחד השמות המזוהים ביותר עם הסטרוקטורליזם הוא קלוד לוי-שטרוס, והנה תמצית תורתו:
אמת היא – ולשם הדיון הבה נאניש את הטבע – שלטבע יש מספר מוגבל של פרוצדורות באמתחתו, ושסוג הפרוצדורה שהטבע משתמש בה ברמה מסויימת של המציאות צפויות לשוב ולהגיח ברמות שונות. (Myth and Meaning, p. 10)
כפי שלוי-שטרוס ממהר להבהיר, התרבות מורכבת הרבה יותר מהטבע כמובן ועל כן מספר ה"פרוצדורות" שלה מרובה הרבה יותר. אבל מאחורי הפרוצדורות הללו מונחים לדעתו כמה כללים בסיסיים משותפים.
אמהר ואבהיר: כמובן שלדעתי יש הבדלים דרמטיים, מהותיים ועקרוניים בין דתות שונות. אני לא טוען שאין הבדלים כאלה או שההבדלים האלה הם זניחים או טפלים לעיקר. אבל אני כן מציע שיחד עם ההבדלים האלה יש גם קווי דמיון, ושקווי הדמיון האלה יכולים ללמד אותנו משהו על האדם (או, למי שמאמין, אפשר לומר שאולי הם מלמדים גם משהו על אלוהים. למשל שהוא אהב ששרפו בשבילו בעלי-חיים, והיום הוא כבר לא אוהב את זה).
—
נראה לי שקצת נהנתי יותר מדי בכתיבת ההקדמה. בסך הכל רציתי להציג כמה זוגות של דוגמאות שאספתי לקווי דמיון בין-דתיים. רובם בכלל מסוג שלישי של דמיון, והוא השפעה בין תרבותית פשוטה, ובכל מקרה הם כמובן מעמיקים הרבה פחות מאשר הדמיון בציור האלוהות למעלה או בהצמדתה ל(מטאפורה של )אור. אין כאן גם בשום פנים ואופן "הוכחה" לשום דבר שהוא. ערכם, על כן, הוא בידורי בעיקרו. אולם יחד עם זאת, ייתכן שיש כאן רמזים ל"סטרוקטורות" בחוויה האנושית. עלו על התמונות עם הסמן לפירוט על הדמויות שבתמונה. (אם השתמשתי שלא כדין בזכויות יוצרים של מישהו, אנא ידע אותי ואורידה מיד).
—
- תודה לשי כהן על התמונה של מקדשו של יוסף בן יעקב רפאלי.
- קוראים יקרים, כדאי להיזהר לפני שמגיבים, מפני שייתכן שוורדפרס שינתה את כללי התגובה ותשלח אוטומטית את כל התגובות על הרשימה הזאת שתווספנה אחריכם.
- בעוד שבועיים יתקיים כנס מעניין מאוד על "מזרח ומערב בראי תורת הנסתר", זאת לרגל צאת ספרו של ד"ר אייזיק לובלסקי. הפרטים כאן.
לולאת האל 
התמונות ללא ספק אומרות את הכל בתמציתיות. כמו שתמונות נוהגות לעשות מידי פעם.
השאלה המטרידה היא כיצד הידיעה על הדמיונות והמהות שהן אולי משקפים משפיעה על הדרך שלנו לחוות ולבטא את הקשר שלנו לאלוהות. האם ניתן לסנן את ההבדלים וליצור עולם מושגים חדש שישתמש במשותף בלבד? האם המשותף בהכרח הוא אותנטי או שאנו מייחסים חשיבות גם להבדלים?
מה יעשו המאמינים לאחר ביאת הרפלקטיביות?
אהבתיאהבתי
תומר יקר,
רשימתך זו מתחברת אצלי לשני "פרויקטים" (מסוג הפרויקטים של חיים שלמים) שמעסיקים אותי בשנים אלו:
* ניסיון לזהות (אצלי, כמובן. זה כל מה שעומד לרשותי) את מה שאתה קורא לו "מהותן הפנימית הדקה" של החוויות הרוחניות שלי, לפני שהפלתי עליהן פרשנות כלשהי. האם זה אפשרי בכלל? נראה לי שברגע החוויה זה אפשרי (וגם אז דורש מאמץ נפשי-רוחני, כיוון שאנחנו מפרשנים מיידית ואוטומטית את כל חוויותינו בהתאם לתפיסתנו ועולם המושגים והמטפורות שלנו), אבל האם גם ממרחק הזמן זה אפשרי? אני לא בטוח, אבל הניסיון עצמו חושף את ה"קליפות החיצוניות" ומאפשר את השלתן, שוב ושוב.
* ניסיון למצוא מילים, רעיונות, מטפורות, ביטויים חדשים לאותם סנטימנטים דתיים, אינטואיציות רוחניות, שהביאו את אבותינו להקריב בעלי חיים, להתפלל, לגלגל עיניהם למרום או להצמיד ידיים בתחינה. כיוון שמניסיוני ולהבנתי (נכון לעכשיו ופתוח לשינויים), הרגש(ות) הדתי(ים) הם חלק מהנפש האנושית כמו שהמוזיקה ואהבת הטבע הם חלק מהנפש האנושית, והם מחפשים דרך אותנטית ורלבנטית לביטוי גם אחרי מות האלוהים. רוב מה שאני פוגש בניו אייג', משום מה, לא נראה לי כביטוי הולם של הרגשות הדתיים האלו (של ענווה, כניעה, פליאה, הכרת תודה, אהבה וכו') – לא על-פי חווייתי, בכל אופן.
יום טוב,
עמיר
אהבתיאהבתי
ענווה , פליאה, הכרת תודה ואהבה הם בהכרח רגשות "דתיים"? למה בעצם?
אהבתיאהבתי
כמובן שרגשות אלו עולים גם בהקשרים לא דתיים, אבל אני מתייחס להופעתם ביחס למי שפעם קראנו לו "אלוהים", וגם "היקום", "הבריאה", "הטבע", "המוחלט" וכדומה. בהקשר כזה אני קורא להם "רגשות דתיים" (במובן של implicit religiosity). לא טוב?
אהבתיאהבתי
נו שיהיה
אהבתיאהבתי
עידו היקר,
כשם שקשה להסביר לבתול מהי אורגזמה, כך גם מאוד מאוד קשה להסביר את הופעת הרגשות שעמיר מדבר אליהם **אחרי** החוויה שאותה בכלל קשה עד בלתי אפשרי להביע במילים.
לעמיר אני עונה שהחוויה עומדת בפני עצמה והופעת הרגשות תלויה במי שאתה לאחר החוויה (הקשר תרבותי) ולכן הרגשות שלו הם תולדה שלו ואילו אחר ידווח על רגשות אחרים אחרי החוויה וכמובן יבלבל את כולם ביחס לחוויה הדתית.
מכאן ברור הקושי שלך "ללכת אחורה" בהסבר של עמיר כדי להבין על מה הוא מדבר.
אהבתיאהבתי
שלום תומר,
ההקדמה הייתה מעוררת ציפייה אבל ההוכחות קצת קוסמטיות. אין לזלזל בתמונות אבל הן נגועות בגורמים שניים, שלישיים ורביעיים שעשויים להסביר את הקשר. למשל, אולי הדמיון בין ר' שניאור זלמן מלאדי למר סינג הוא תוצאה של סגנון צילום/ציור דומה באותה תקופה? ואולי זה בכלל קשור לתקופת הצילום/ציור עצמה ולאו דווקא לזמן בו הם חיו?
אותה ביקורת אפשר להעביר על כל אחת מצמד התמונות ומה שנשאר בסוף זה עם אנקדוטה קוסמטית נאה ותו לא. דווקא מעניין לשמוע דוגמאות מהותיות יותר לטענה שלך וכמובן לא מדתות סמוכות גיאוגרפית אלא מדתות מרוחקות שאין סיבה להאמין שהקשר תרבותי או השפעה הדדית היא הגורם לדמיון.
יום טוב.
אהבתיאהבתי
ברק, נדמה לי שלא קראת בעיון את הרשימה לעיל. קרא שוב, ושים לב לפסקה האחרונה.
אהבתיאהבתי
מעניין, ומשאיר טעם של עוד.
במסגרת התחקיר שלי על חוויות סף-מוות (NDE) הקדשתי פרק להבדלים הבין-תרבותיים.
מצד אחד הטענה הרווחת היא כי החוויות מאוד דומות. מצד שני, מה זה אומר בעצם? שמדובר במציאות מטאפיזית? או שהמוח שלנו פשוט "גוסס" באופן דומה?
ובכלל, מסתבר שיש הבדלים בין תרבותיים משמעותיים מאוד:
"בשערי המוות 3 – השוואה בין תרבותית" http://wp.me/p1K6uX-pL
זה מתחבר לי אסוטציאטיבית עם הדברים שרשמת כאן.
אהבתיאהבתי
זו שאלה שמאד מעסיקה אותי לאחרונה. האם באמת כל הדתות מצביעות אל אותה "אמת" נשגבת וכשמגיעים לפסגת הדתות האלה רואים שבעצם אין כלל הבדל בתפיסות הגבוהות שלהן? אני זוכר ששמעתי אותך תומר דן בסוגיה הזו עם סטיבן פולדר בפנל שדן בקשר בין בודהיזם ויהדות.
כפי שאני מבין את הדברים (או אולי רוצה להבין אותם כך) אני לא מוצא הרבה הבדל במהות בין חכמת הקבלה והתורות של אי שניות, וזה מעורר אותי לשאול האם זה משום שכולם מדברים על אותה "אמת מוחלטת"? או שאולי נפש האדם בנויה כך שהיא מחפשת תשובות וזו התשובה שנותנת מנוח לשאלות ללא קשר לעובדה אם היא אמת או לא.
אוי הספק… :)
אהבתיאהבתי
תומר, ההקדמה מרתקת ומעוררת טעם לעוד. התמונות, לעומת זאת, מאכזבות (כן, קראתי את הדיסקליימר שלך שם בסוף ובכל זאת, נדמה שהבאת אותן לא רק בגלל שאתה חושב שיש להן "ערך בידורי").
ואם כבר ניטפוקים:
"התרבות מורכבת הרבה יותר מהטבע כמובן ועל כן מספר ה"פרוצדורות" שלה מרובה הרבה יותר." התרבות היא כמובן חלק מהטבע והייתוגים התרבותיים הם ייצוגים מנטליים (נו, מוח, נוירונים וכו') – לגמרי טבע.
אהבתיאהבתי
אתה ממש צודק. אבקש מתומר להחזיר לך את הכסף.
אהבתיאהבתי
כן, אני אשמח אם תבקש/י ממנו. אתה נשמע לי מקורב במיוחד כך שאולי יש לי כאן סיכוי אם תהיה הלוביסט שלי.
אהבתיאהבתי
"לא לוקח זמן רב מדי לגלות דפוסים דומים של פעילות דתית, ואף של סמלים דתיים…
האם זה מצביע על מקור היסטורי משותף, או (אפשרות הגיונית הרבה יותר לדעתי) על כך שמשפחת השפות הדתיות משתמשת, כמו משפחות אחרות של שפות, בכללי דקדוק דומים?"
האפשרות השניה, אכן, מסתברת יותר, אך צריך להפריד בין *הפרקטיקה* של הדת (תפילות, קורבנות) לבין *הסמלים* בהם היא משתמשת (הר, מערה, נחש מכונף). לגבי הפרקטיקה, הדימיון אכן נובע, מן הסתם, מהמספר המוגבל של פרוצדורות מעשיות. אך מקורו של הדימיון בין הסמלים הוא עמוק יותר. יונג טבע את המונח "תת-מודע קולקטיבי" המתייחס, לשיטתו, לתמונות וסמלים ארכיטיפים שהוטבעו בתת-התודעה האנושית הקולקטיבית, ומוצאים את ביטויים בסמלים חזותיים, מיתוסים, דמויות ואלים המופיעים בתרבויות שונות ובזמנים שונים. זה מסביר מדוע דווקא ייצוג חיצוני מסויים (איש זקן, אור, זרימה, כפי שמופיעים בתמונות שצירפת) מוצא הד בליבנו ,ומופיע שוב ושוב בהקשרים דתיים שונים ומגוונים. אך ברור שייצוג חיצוני זהה אינו מבטא בהכרח דמיון או זהות *בפנימיות* הרעיון. והא ראיה – אותם סמלים ארכיטיפיים מצויים הן בדתות המונותיאיסטיות והן בפוליתאסיטיות, השונות במהותן.
אהבתיאהבתי
אור הדים ריוורב מוזיקה חשמל יונים…
אהבתיאהבתי
זרמים
אהבתיאהבתי
אלוהים פה
אהבתיאהבתי
יפה וחמוד.
ואף משעשע.
אהבתיאהבתי
המטאפורה שאני משתמש בה היא שמיסטיקה היא כמו גלגל, והדתות השונות הם אוטובוס או אופניים או מכונית. לכאורה לא דומים בכלל אבל הקונספט הוא תנועה באמצעות גלגל.
מטאפורה נוספת היא משחק בכדור ואהבת המשחק. הדתות שונות (כדורגל, כדורסל, כדורעף) אבל הבסיס הוא כדור ואהבת המשחק.
מה שמצחיק הוא שכל הדתות מספרות שיום אחד כולם ישחקו בכדור, אז היהדות טוענת שכשיבוא המשיח כ-ו-ל-ם ישחקו כדורגל, האיסלאם טוען שכ-ו-ל-ם ישחקו כדרוסל והנצרות טוענת שכ-ו-ל-ם ישחקו כדורעף. אכן משעשע.
לעמיר: בעקבות עוצמת האהבה, אכן הרגש הראשוני הוא תמיהה או השתוממות, אבל חשוב לזכור שלמרות שהחוויה משנה את האדם, היא לא מזככת אותו לרוחניות או אפילו מכוונת אותו לשם אלא אם החווה מחפש תשובה לחוויה שעבר.
המשמעות בעיני היא שהחוויה גורמת לשינוי היא העצמה של הקיים בחווה או גילוי עמוק יותר של מה שקיים בחווה אבל לא שינוי מהותי של החווה. זה כמו אהבה למישהי, זה משנה את החווה אבל לא משנה את הקיים. אחר כך מתחיל האתגר של ההתמודדות עם מיליוני ההרגלים שיש לנו לפני החוויה, הרגלים שנוטים לשחוק את עוצמת החוויה.
או אז החיפוש אחר תשובה לחוויה מוביל לרגשות של ענווה והכרת תודה אבל הם אינם קיימים בחוויה עצמה אלא הם תוצאות של החיפוש אחר הסבר לחוויה.
הניסיון הראשון לא יצלח, זה קורה רק בהארה ועד אז אתה "תקוע" עם הנרטיב האישי שלך מבחינת אופי (הרגלים), תפיסה והקשרים תרבותיים וכן הלאה. הניסיוון לתפוס את המהות על ידי השלת השאר לא יצלח כי אם אין אני, איך תצליח להשוות משהו קיים (החוייה) למשהו שאינו קיים (החווה)?
הניסון השני הוא האתגר של כל מיסטיקן בדורו. למצוא את המטאפורות שמתאימות לאותו דור מבחינת ההקשרים התרבותיים וכן הלאה. בעולם של שניות, מאוד קשה להעביר תחושה של אחדות (ואז כמובן המטאפורה היחידה הזמינה היא אהבה), וכמו שקשה להסביר לבתול מהי אורגזמה, כך המיסטיקנים של כל דור מתקשים מאוד להעביר את החוויה שעברו וחיפשו אחרי המילים הנכונות, אז בהצלחה. :)
אהבתיאהבתי
מאוד מעניין! מאוד אהבתי גם את התמונות שאומרות הרבה!
מאוד מעניינת שפת הגוף, אולי אפשר לומר שאנשים שפונים אל קהל מאמינים רחב ישתמשו בתנועות ידיים (מודרות) שפונות ומדברות אל כל אחד מהקהל ואל הקהל ככלל.
(כמו ברכת כהנים?), הידיים למעלה מסמלות אקסטזה, התנועות של רב עובדיה מסמנות דיוק וקפדנות, של הרבי מלובביץ' והסאי בבא נראות כמו – 'יאר השם פניו אליך ויחונך' ומריה ואמו של קרישנה מסמלות ומראות ומשדרות חסד. באמת אם לראות את הצדיקים כצינורות השפע אז כל תנועה ופרשנותה היא דרך וגישה מסויימת בה נוקט הצדיק, אפילו אפשר לפי התנועה שמאפיינת אותו ללמוד הרבה על המטאפיזיקה שלו. בגלל שיש הרבה הקבלה בין מטאפיזיקות וגישות שונות בין הדתטת (הבהקטי של הסבא, הדרשן של הרבי מלובביץ' וההתעמקות העצומה שמופנית אל הארץ אך עיניה בשמיים של האדמו"ר הזקן).
יש עוד הרבה תמונות שאפשר להוסיף – החסידים רוקדים מול סופים רוקדים, מוסלמים מלקים את עצמם מול הינדים שמלכים את עצמם.
אבל עוד משהו מעניין מאוד זה להקביל עם זה תמונות וצילומים לא דתיים – כמו מסיבת טראנס או נאום של פוליטיקאי או משחק כדורגל – ובלי הרבה כתובים ליצור דמיון ורעיונות רק מהקבלת תמונות.
אהבתיאהבתי
מרטין – אהבתי את מה שכתבת, אני אוהב להסתכל על זה על פי עקרון ההתהוות המותנית או על פי מה שכתב סנט-אקזיופרי – הוא כתב שהאמת היא כמו עץ שגדל ומשתנה ושואף לצמוח למרחבים חדשים, שהאמת היא משתנה, מותנית ביחס לזמן ולמקום. לכן גם הבודהיזם מאוד השתנה עם הזמן, התפתח, דווקא בגלל עקרון הריקות שמאפשר חופש ומרחב בלתי מוגבל (חבל שלא ככה ביהדות עם הגבולות הברורים של ההלכה והעיקרים {למרות שהיהדות גם מאוד השתנתה}), אני חושב שהמהייאנה יותר עמוקה ומורכבת מהבודהיזם המקורי, שניטשה יותר מעמיק ומורכב מהמיסטיקאים הנוצרים, אבל זה לא מפריע לאושו להראות את תורתו לפי ההסתכלות המיסטית בצורה יפה.
יש משהו מסוכן ועיוור בגישה הניו-אייג'ית שאומרת שהכל טוב והכל מדבר על אותה אמת, לראות באיסלאם לדוגמא דת שביסודה שוחרת שלום, גם אם יש לה גרעין כזה זו טעות, כי זו דת לוחמנית, את הג'יהד התחיל מוחמד (הרבה מאוד ישראלים היו תמימים ולא פלא שהסכמי אוסלו שנראו אוטופיים התגלו כאסון עצום..). ביהדות יש הלכות מאוד לא נחמדות, יש הרבה אמת בביקורת של ניטשה על הנצרות ובכלל בביקורת על הדת. להתעלם מביקורת ומהתעמקות והפרדה זה לפספס את האמת לפי דעתי. אם המיסטיקה קוראת לאדם לצאת להתבודדות, לצאת מה'עדר' אז הניו אייג' הוא ברובו תנועה מאוד שבטית, עדרית.
אהבתיאהבתי
ולסיום בבדיחותא לגבי התמונות –
"זה לעומת זה עשה אלוהים.."
או
"אלו ואלו דברי אלוהים חיים.."?
אהבתיאהבתי
אליק שלום,
בטבע, הן חיות והן צמחים מנסים להיות דומננטיים על אחרים מבחינת טרטוריה. כשאני נכנס לטרטוריה של כלב בר הוא רואה בכך איום על הדומיננטיות שלו, אולם אם אני נכנס קצת לתוך הטרטוריה שלו ונעמד דומיננטית מול הכלב, הוא לא יתקוף אותי כי אני מפגין דומיננטיות של "לא משנה מה, מכאן אני לא זז, ואם תנסה לתקוף אותי אני יהרוג אותך" (זה כמובן משחק עדין, כי צעד שלי קדימה או אחורה עלול לגרום לכלב לתקוף וצריך באמת להרגיש דוומיננטי כדי "לשדר" לכלב שאתה באמת דומיננטי ולא מזייף את זה).
בדירה החדשה שלי בבנגקוק יש במרפסת זוג יונים שכנראה חי שם שנים. היון ניסה להפגין מולי דומיננטיות וזה מה זה חמוד לראות את היון "כובש מחדש" את המקום בו ישבתי לפני רגע ומפגין מולי את הדומיננטיות שלו. האמנות כאן היא להראות ליון את הדומיננטיות שלי (אחרת הוא לא יקבל אותי ויראה בי תמיד יריב חלש שצריך לגרש) לבין לא להפחיד את היון ואז הוא יברח בבהלה ולא נהיה חברים.
מצד שני, חיות מאוד אוהבות לשחק ואז תראה בין כלבים של אותה להקה "קרבות דומיננטיות" בין חברים והשמחה רבה, אולם בני האנוש לא רואים את את ההנאה של המשחק וחושבים שהכלבים "רבים".
מהטמה גאנדי ידוע בתפיסת ה-"אי אלימות" שלו אולם מושג זה הובן שלא כהלכה וההגדרה שלי לפועלו של גאנדי היא 'דומיננטיות רוחנית" בבחינת "אותי לא תזיזו מכאן". מול האימפריה הבריטית זה עבד ב-"צעדת המלח" כשהמפגינים ההודים חטפו מכות ופשוט נפלו לקרקע ללא התנגדות. גישה כזאת של דומיננטיות רוחנית בשבטים של חצי האי ערב במאה השביעית לספירה לא הייתה עובדת , הם היו פשוט הורגים את מוחמד וחבריו. זאת הסיבה שהדומיננטיות הרוחנית של מוחמד התבטאה באלימות בחצי האי ערב וזאת הייתה הפעולה המתבקשת בהקשר התרבותי שלו.
המיתולוגיה היהודית מלאה ברצחנות, ממכת בכורות וכיבוש הארץ ועד ליפתח הגלעדי שרוצח עשרות אלפים משבט אפרים, אבל אתה לא אומר שהיהדות היא דת לוחמנית. מסעות הצלב היו רצחניים אבל אתה לא אומר שהנצרות היא דת לוחמנית. (אגב, הרדיקלים המוסלמים רואים באלימות הצבאית של המערב בעיראק ואפגניסטן נצרות צלבנית לוחמנית אז ההיגיון העקום הזה עובד לכל הכיוונים).
יש לי דרכון בריטי והסתובבתי במלזיה ואינדונזיה וגיליתי מהר מאוד שאני יכול לספר לכולם שאני מישראל ושאני יהודי, כולל המוסלמים האדוקים עם כיסוי הראש המסורתי, והם במיוחד מתרגשים לשמוע שאני מירושלים, עיר הקודש. יש להם ביקורת פוליטית קשה על ישראל (והיו לי יופי של דיונים איתם), וברור שבכל מקום יש את האלימים שרוצים להיות אלימים ולא משנה מה הסיבה (מסתם פשע ועד קנאת דתית) ואכן המקומיים הזהירו אותי לאן לא ללכת או עם מי לא לדבר, אבל לא נתקלתי בצד הלוחמני של האיסלאם שאתה מדבר עליו. גם בבנגקוק אני פוגש המון מוסלמים ממדינות המפרץ והמזרח התיכון, פקיסטן והודו ועדיין לא נתקלתי באותה דת לוחמנית שאתה מדבר עליה, והדומיננטיות הרוחנית של מוחמד פשוט מפורשת לאלימות על ידי מי שממילא אלים בתפיסתו. מה הקשר לדת?
יש סיפור על מוחמד שבמהלך אחד הקרבות הוא המליח להעיף את החרב של יריבו. היריב, באקט אחרון של התנגדות לפני מותו, ירק בפניו של מוחמד. מוחמד מחה את הרוק, חיכה מעט זמן ואז נעץ את החרב והרג את היריב. כששאלו אותו למה הוא לא הרג אותו מייד, הוא עשנה ש-"לא רציתי להרוג אותו מתוך שנאה אלא מתוך אהבה".
בעבודתי במד"א ירושלים, על לא מעט נפגעים הפעלתי אלימות (החוק מגדיר אלימות כמגע ללא הסכמה), גרמתי כאב (הטיפול) ועדיין זה בא ממקום של אהבה. כשחברים או משפחה של נרקומן למשל תקפו אותי פיסית, מימשתי את הדומיננטיות שלי באלימות (הדפתי את ההתקפה הפיסית) אבל לא מתוך שנאה אלא מתוך אהבה. לשפוט את הדומיננטיות הרוחנית שמוחמד ביטא במאה השביעית ולשפוט אותה מהכורסא הנוחה של המאה ה-21 נראה לי קצת שינוי כללי המשחק אחרי שהמשחק נגמר ואז לשנות לאחור את הביקורת על המשחק.
בעיני, דת היא לא "ככה וככה" אלא השאלה היא מה אומרים בשם אותה דת ואת הביקורת ניתן לכוון רק למדברים בשם הדת, לא לדת עצמה שהיא מהות מעורפלת מאוד. מכאן לקפוץ להסכמי אוסלו ולקשר את זה לרעיון הג'יהאד המוסלמי של מוחמד נראה לי קפיצה גדולה מידי ולא מבוססת. לא כל דבר שמוסלמים עושים זה בגלל שהם מוסלמים, כמו שלא כל דבר שאתה עושה הוא בגלל שאתה יהודי. לאט לאט לך בהדבקת התוויות ידידי :)
אהבתיאהבתי
תודה על ההבהרה מרטין, מסכים עם כל מילה. התכוונתי רק להראות שיש הרבה דברים בדתות שלא תואם את ה'גרעין' שלהם, קשה לי להאמין ואני גם לא רואה את זה שהגרעין של כל הדתות הוא גרעין משותף. הבאתי את הדוגמא של האיסלאם ואמרתי שהגרעין שלו הוא לא של שלום ואהבה אלה של לוחמנות ותיקנת אותי ואני מסכים איתך שזה לא כך, אבל אתה לא יכול להגיד שהגרעין של האסלאם הוא אותו הגרעין של הבודהיזם, או של השבטים האינדיאניים, לזה התכוונתי.
לא כתבתי שהגרעין של הנצרות הוא לוחמני כי האלימות והטבח של מסעות הצלב סתרה את דבריו של ישו, ביהדות אתה צודק שיש הרבה אלימות אבל לאורך ההיסטוריה של היהדות, מאז התורה שבעל פה היהדות לא הפעילה אלימות והרג בקנה מידה גדול.
לגבי האסלאם – אני לא מכיר אותו כמעט אז קטונתי אבל אני יודע שמצוות הג'יהד מופיע בקוראן, והפשט שלו זה לא מלחמה רוחנית ביצר הרע… גם הסיפור על מוחמד שהרג מישהו מתוך אהבה די עומד בניגוד לאמרתו של ישו של לאהוב את האויב ולתת לו את הלחי השניה.. אני לא טוען אז שהגרעין של האסלאם הוא לוחמני אבל… אני לא יכול להסכים שהגרעין של האסלאם הוא של אחדות עם האין-סוף, ואם לחשוב שהגרעין של האסלאם הוא אחדות מיסטית בין האדם לאל אז למה צריך את כל השריעה וראיית הדתות האחרות ככפירה ואת מעמד האשה הנמוך ואת השלטון הדתי וכו'… כנראה שהגרעין הוא לא הגרעין המיסטי אלא חברתי כמו היהדות והנצרות (אחרי ישו).
מתי הנצרות נהפכה לדת?
ברגע שקמה הכנסייה, ז"א ברגע שהגרעין של השלום והאהבה הוחלף במנגנון נוקשה שסותר הרבה מדבריו של ישו, ואז זה נהייה לדת, אז כנראה שהגרעין של דת הוא כפייה ושליטה…
למה אל הבודהיזם מתייחסים לפעמים לא כאל דת אלא כדרך חיים? כי אין בו הרבה מסממנים של דת (האחר ככופר, רק המאמין מגיע לגן עדן, פניה רק לחברי הדת, כפיה דתית וכו') אז בודהיזם הוא לא דת בגלל שאין לו את הסממנים של דת ויש לו את הגרעין היפה שכולם יסכימו עליו – יוצא מכאן שה'גרעין' הוא בכלל לא קשור לדת אלא להפך!
אפשר להשוות בין ניטשה לבין הזן בודהיזם ולחלק מהמיסטיקנים דווקא בגלל המכנה המשותף שלהם של חוסר קבלת מוסכמות מבחוץ אלא חקירה פנימית! יוצא שהדת סותרת את ה'גרעין הרוחני' שאומרים שהוא משותף, או לפחות לא מייצגת אותו.
גם מה זה גרעין רוחני? זה מאוד נתון לוויכוח, האם לראות בחכמים הסופים שלפעמים אף הוצאו להורג את הגרעין של האסלאם כי הוא באמת דומה לגרעין של ההינדואיזם (בהקטי) ושל דתות אחרות (בצורה מאוד גסה אני אומר את זה – אני גם לא טוען שהבהקטי היא גרעין ההינדואיזם אלא לצורך הדוגמא). אם ישנם בכל דת קבוצות אזוטריות קטנות שבאמת יש ביניהם דמיון רב (כמו בציור של הצ'אקרות והספירות) אז להסיק מכאן שהם הגרעין של הדת ושלכן הגרעין של כל דת הוא אותו גרעין נראה לי פשוט מוטעה.. האם הקבלה היא הגרעין של היהדות? האם הסופיזם הוא הגרעין של האסלאם? האם היוגים שפ-ר-ש-ו (מדגיש) מהדהרמה והחברה בשביל מוקשה הם גרעין הדת ההינדואיסטית (בהינדואיזם זה קצת יותר מסובך..)? נראה לי שאפשר להגיד שלהפך, המיסטיקנים הנוצרים לפעמים נחשדו בכפירה (מאייסטר אקהרט), הסופים לפעמים הוצאו להורג והקבלה הושפעה מהגנוסטים אז לטעון שהיא הליבה של היהדות זה קצת מוזר… אם כבר הם האווט-סיידרים של הדתות ולא הליבה. האווט-סיידרים מוצאים אולי את הרעיון הרוחני המשותף דווקא כי הם האווט-סיידרים של הדת.
צריך להפריד בין האווט-סיידרים והקבוצות האזוטריות לבין הדת עצמה וגרעינה ששונה מדת לדת.
אהבתיאהבתי
אליק שלום,
רואים שאתה בא ממקום חיובי של הרמוניה והסכמה, אבל אתה מבלבל בין המון מושגים שונים ותרשה לי לעשות לך קצת סדר.
תדמיין שבאופן פתאומי עוברת בך אנרגיה אדירה, היא מרגישה כמו אהבה ובתוכה יש אמת, מעין תובנות עמוקות שלא ידועות לך עדיין אבל ברור לך שקיבלת המון "קפסולות" של ידע. אתה מרגיש שהשתגעת ואיבדת את השפיות (וכך אתה נראה ומתנהג בעיני הסביבה) וחמור מכך, אתה לא מצליח להעביר החוצה שבפנים הההיגיון המעשי שלך עדיין עובד וגם הוא משתומם ומלא פליאה על החוויה הלא מובנת שגרמה לך לאבד את שפיותך. אבל למרות שהחוויה לא מובנת, החווה יודע שהוא עבר את "זה". ה-"זה" במזרח הוביל למילים בהקשר התרבותי שלהם וה-"זה" במערב הוביל לאלוהים.
אז מה זה ה-"זה" שכל המיסטיקנים מדווחים עליו? שאלה טובה. אין לי תשובות אלא רק מטאפורות.
האתוס של המזרח (אם ממש, אבל ממש נכליל) הוא מניעת סבל, חמלה וחוק הקארמה. האתוס של הנצרות והאיסלם הוא ניצחון הרוח על החומר. האתוס של היהדות הוא יציאה מעבדות לחירות. (עכשיו אתה מבין למה גויים יוצאים לחופשה וישראלים יוצאים לחופש…). היום זה כבר לא כזה ברור והדתות מאוד מושפעות אחת מהשנייה והרעיונות של מניעת סבל, מערכת של שכר ועונש, חמלה, ניצחון הרוח על החומר ושאיפה לחירות מתבטאים היום בכל הדתות כרעיונות "מקוריים ועתיקים".
זה היופי של הדת, כל אחד מוצא בה את מה שהוא מחפש. לכן לא הדת היא המוקד, אלא מה מחפשים המחפשים כי ברור לנו שהם ימצאו בדת את מה שהם רוצים לשמוע. המיסטיקן מנסה לתת הכוונה כדי שהחוויה לא תהיה שיכנוע עצמי או דימיון אלא חווייה אותנטית. וכאן מגיעה ההבנה המפתיעה שגם אחרי החוויה, החווה יכול למצוא בדת את מה שהוא מחפש כי החוויה מעצימה ומשנה מצד אחד אבל מצד שני עושה זאת בתוך עולם ההקשרים של החווה (כלומר החווה לא יקבל מידע או מילים שלא היו קיימים בו קודם אלא החוויה "מזכירה מחדש" את הידע הפנימי שכבר יש בחווה והיא מעוררת את המיסטיקן לדעת עוד). לכן אדם אלים שחווה את החוויה ירגיש שאלוהים אומר לו להיות אלים (ופגשתי בחור כזה בבנגקוק לא מזמן) והוא כמובן רוצה להיות אלים ממקום של "אהבה" (יש לאיבוד שפיות כזה היגיון פנימי משלו וצר המקום מלהסביר). החווים שאינם רוצים לגלות עוד או פשוט ניסו להתעלם מהחוויה (לא נעים. השתגעתי וחשבתי שחוויתי את אלוהים) לא יעלו על המסלול של חקירה מיסטית ולא יהיו מיסטיקנים.
היות ואתה בא ממקום של חופש ושאיפה לחירות (יהודי), אתה רואה רק את "הניצחון" והאלימות שיש באיסלאם, היהדות לא השתמשה בכוח מאז ימי המשנה כי לא היה לה כוח אבל בשנייה שיש ליהודים כוח הם התחילו כמובן להרוג ולהפעיל אלימות (ראה הקמת מדינת ישראל) תוך מציאת הצדקה דתית בכתובים (ראה הרב קוק והציונות דתית-לאומית), הושטת הלחי השנייה" זה בסה"כ סלוגן שימושי שהכנסייה משתמשת בו מתי שנוח לה וחבל על המילים להפריך אותה.
המושג המרכזי באיסלאם הוא כניעה (submission) ומושג זה יש להבין היטב.
כשם שאי אפשר להרגיש שמח בלי לדעת להרגיש עצוב, כשם שאין גבוה בלי נמוך (יינג ויאנג במזרח, זיווג דהכאה בקבלה), כך גם אין תחושת חופש בלי תחושת עבדות. היהדות מציעה דיל פשוט: תהיה עבד האל ותרגיש חופשי. (איך זה עובד בדיוק הוא מאמר בפני עצמו). את אותו רעיון של עבדות ניסה להעביר מוחמד ברעיון הכניעה. "לעולם יהיו לו לאדם שני כיסים, באחד מונח המאמר 'אנכי עפר ואפר' ובשני 'בשבילי נברא העולם" (ר' בונם מפשיסחא) ומדגים יפה איך בחסידות מפרשים בצורה מודרנית יותר את רעיון הכניעה/עבדות. מצד אחד ענווה מוחלטת (אנכי עפר ואפר, עבד האל הכנוע) ומצד שני בשבילי נברא העולם.
נחזור למה שביקשתי ממך לדמיין בהתחלה. יחד עם האנרגיה האדירה של אהבה ו-"קפסולות" אמת של מידע לא ידוע, מרגיש החווה שבשבילו נברא העולם. הוא מרגיש בעל עוצמה אדירה, בלתי מנוצח ונכון לכל אתגר שהקול הפנימי שלו יורה לו לעשות. כדי שהמיסטיקן יחווה שוב את אותה אנרגיה אדירה הוא צריך להיות שוב "עפר ואפר", ענוו, עבד האל הכנוע ואז הוא חווה שוב את ההיפך ומרגיש את אותה עוצמה פנימית אדירה של בלתי מנוצח שיכול לשנות את העולם. הרב קוק קרא לזה "רצוא ושוב" ועכשיו אתה מבין (בערך) איך מנהיגים רוחניים שאבו את עוצמתם הרוחנית הדומיננטית. עכשיו אולי אתה מבין את חשיבות ביטול האגו כדי לחוות את הכניעה / ענווה / עבדות שמכינה את הקרקע לחוויה.
Diversity is the essence of colorful
יש בעולמנו מגוון של בני אדם ולכן הדת שלהם מתבטאת במגוון דרכים. המגוון הזה אומר ארצות של מנומסים לעומת ארצות של אלימים, ארצות של חכמים לעומת ארצות של טיפשים וכן הלאה, מגוון אדיר שגורם לאלוהים "להתגלות" במגוון צורות שונות, גם אלימות. מה לעשות, אלוהים הוא הכל, על כל צורות ההתגלות שלו.
לכן אין טעם לבקר את צורת ההתגלות במזרח התיכון האלים, שגם לו יש את ההרמוניה של איך להסתדר בינו לבין עצמו בלי יותר מידי אלימות, אבל עוד לא עלינו על זה כי הישראלים עדיין לא נהיו ערבים. כשהם יהיו ערבים, יהיה רנסס יהודי ולא יהיו מלחמות יותר בין הערבים בני הדתות השונות אלא רק אלימות מקומית נורמלית.
אז האם ה-"זה" הוא זהה בכל התרבויות? לא יודע, אבל המיסטיקנים אומרים שכן.
אהבתיאהבתי
שלום מרטין
אני נראה לי מבין במה אני לא מסכים איתך, אתה חושב שהדת היא ביטוי של ה'זה' (איך שאומרים – 'יש לו את 'זה' (-: ). ושבכל מקום ולכל עם יש את דרך הביטוי המתאימה של ה'זה' שמבוטאת באמצעות הדת (אהבת האל בנצרות, נירוונה בבודהיזם, כניעה באסלאם מפגש ישיר עם האל בהינדואיזם וכו'…).
אני לא רואה את זה ככה – קודם כל האידיאל היהודי הוא לא האידיאל הקבלי, האידיאל המוסלמי הוא לא האידיאל הסופי והאידיאל שמציגה הכנסיה לא ממש תואם לאידיאל של ישו. תשים לב שלרוב המיסטיקנים הם מחוץ לחברה ולדת המאורגנת, ההודי יפרוש מן הדהרמה, הסדר החברתי הדתי, הסופי לא שייך לאיסלאם כ"כ בזן בודהיזם מדברים על להרוג את הבודהה, חכם הדאו יוצא מהחברה וחי על פי הדאו ולא על פי מערכת דתית, ולגבי הנצרות בקטע של השיחה של האפיפיור עם ישו ב'אחים קרמזוב' רואים יפה איך הכנסיה היא הניגוד של תורתו של ישו, וביהדות המטרה היא לא איחוד עם האל (אני מדבר על מה שמלמדים בישיבות), אלה קיום מצוות ושמירת החיים היהודיים.
נאמר שהדתות התחילו מהתגלות ספציפית וייחודית, אבל התגלות ספציפית זו כל עוצמתה שהיא הייתה חדשה, עם מסר חדש, מיתוס חדש.
הגילוי של אברהם היה כשנאמר לו לעזוב את ביתו ומשפחתו וכל הידוע לו, לכן הוא נקרא העברי, עבר השני.
הגילוי של ישו הוא החסד ומכך התחילה הנצרות.
בהארה הבודהה גילה שאין אני לעומת האטמן שהוא חיפש,
הפרישה מהדהרמה וההליכה אל המוקשה החלה לאחר שראו שהקרבנות לאלים לא 'משחררים' את האדם לצמיתות,
השמאן נהיה שמאן לאחר הרבה חזיונות ושינוי פנימי מהותי וכו'..
אני לא אומר שמי שהולך לפי הבודהיזם ומגיע להארה חייב להוסיף נדבך שלו לדת או להקים דת חדשה, מאוד הגיוני שהוא יישאר נזיר צנוע, אבל – כן רואים שההתגלות של האלוהות דורשת מהאדם כנות אמיתית ונישול מהשכבות המזויפות שלו, הוא צריך להיות פתוח לאפשרות שיתגלה לו שכל מה שהאמין בו היה שקרי – הוא לא יכול באמת להיאחז בדת.
אם הדת מאגדת את האנשים לחיי דהרמה עם פלוסים (אהבת הזולת, עזרה הדדית) ומינוסים (איסורים ועונשים דתיים, פגיעה בזכויות, כפיה וכו'), אז הפניה אל המוקשה, אל ה'זה', האלוהות, דורשת מהאדם את היציאה מהדהרמה, מהחברה והדת המאורגנת והליכה אל הלא נודע, ברור שהדת תנסה להחזיק בעלות על המיסטיקאים כדי שלא ייפגעו בדת או יימשכו את ההמון בדרכי כפירה, אבל תמיד הייתה מתיחות בין המיסטיקנים לבין הדת המאורגנת.
1. הגרעין של הדת שונה מן הדת עצמה ולפעמים מנוגד לו {הכנסיה העשירה לעומת ישו שהפיץ עוני ופשטות } (למעט אולי בודהיזם שדווקא בגלל זה היא ספק דת)
2. הגרעין של הדת לפי דעתי הוא הדהרמה (אם נגיד לא הייתה קמה כנסיה הנצרות אולי (לדוגמא) לא הייתה נחשבת כדת אלא כדרך חיים, אולי קצת דומה לדואיזם – שהוא לא דת בעיני), מי שמחפש את המוקשה יוצא מן הדהרמה, ולכן יש מתח בין הדהרמה למוקשה, בין הדת למיסטיקה, הדת מפלגת בין אנשים, המיסטיקה מדברת על אחדות אולי ההתחלה של הדת היא בהתגלות מיסטית אבל זה לא נכון להגיד שהגרעין של הדת הוא המיסטיקה שיוצאת נגדה.
דווקא בגלל שמי שחווה את 'זה' מרגיש שבשבילו נברא העולם, הוא מעל הדת ולכן גם לא באמת מחוייב לה.. זה מסוכן לדת (שבתאי צבי לדוגמא…).
אתה כותב – "יש בעולמנו מגוון של בני אדם ולכן הדת שלהם מתבטאת במגוון דרכים",
אני מסכים איתך חלקית, אבל שים לב שהדת הרבה פעמים נכפית על בני אדם, בהודו יש מליוני מוסלמים או במדינות אחרות במזרח, האם האסלאם הוא הדרך הטבעית שלהם לביטוי עצמי? הנצרות נכפתה בהרבה מקומות על עולם פגאני עם ערכים אחרים לחלוטין, האם הנצרות היא הביטוי הדתי של אנשים אלו?
הרבה מהמיסטיקנים שהיו חופשיים לדבר בלי פחד דיברו על כך שהם לא לא מחוייבים לשום דת ודיברו בצורה אוניברסלית לחלוטין, אצל רמנה מהרישי החקירה העצמית היא המרכז (בזה אין אף סממן דתי), רמהקרישנה ניסה פרקטיקות של הרבה דתות, זן מאסטרים שורפים פסלי בודהה כדי להתחמם, בודהא אמר את ארבעת האמיתות, היו סופים בהודו שאמרו שהם מלאי תשוקה ושהם כמו עובדי אלילים וכו'..
קצת מאוחר..
לילה טוב
אהבתיאהבתי
אולי הניו אייג' היה רוצה שנאמין שבאמת הוא תר אחרי איזשהו גרעין אוניברסלי.
האמת היא אחרת.
לניו אייג' אג'נדה ברורה ואחידה "הפוך את הדברים למתאימים לכל אחד ודאג שתוכל לגבות על כך תשלום." עם האג'נדה הזו הוא הולך לדתות רבות וגוזר אותן לדמותו.
את מה שמתאים הוא משאיר, את מה שלא ,הוא מסיר.
כך באיסלאם הניו אייג' צינזר את נחליף עלי והשאיר את ג'לל רומי וביהדות הוא העצים את הבעל שם טוב וצינזר הרבה אחרים , את רשב"י את בעל התניא, לא משנה ממש.
אבל לניו אייג'יזם קדם תהליך אחר, שאפשר לקרוא לו מיינדיזציה.
אם נניח , וזו סתם הנחת עבודה שלא צריך להיות לה בסיס, שבבסיס של כל דת קייימת התגלות , אזי המינדיזציה היא התהליך שהופך את ההתגלות לדת מאורגנת.
המינדיזציה היא כנראה המכנה המשותף האמיתי של כל הדתות. היא יוצרת קהל מאמינים , היא יוצרת כהונה ויוצרת פולחן. בדרך כלל , היא תיצור את הפולחן לפי הצרכים של הכהונה.
לדוגמא קורבנות.
למה קורבנות הם מכנה משותף לדתות בהודו, במזרח התיכון ובאיים הבריטיים?
תער אוקאם יכול להסביר לנו שישנו מקדש ולמקדש ישנן הוצאות והקרבנות הן דרך לתחזק את המקדש בזמן שאוכלוסיית המאמינים הנתונה היא בעיקר חקלאית.
כך שהניו אייג' פועל על הדתות אחרי שכבר עברו "נירמול" ראשוני .
ישנו עוד תהליך שיוצר דימיון בין דתי וזה התהליך של הפאן פאנטיזם , אבל הוא ממש לא קשור לנושא הנוכחי.
אהבתיאהבתי
מעניין ומחכים, כרגיל.
תודה, תומר.
רק שתי הערות נוקדניות –
ראשית, בציטוט מתוך לוי סטרוס, יש לומר "הבה" ולא "הבא";
ושנית, אולי כדאי לנקד את סוף הפיסקה הרביעית; כיוצא מוסדות דתיים חשבתי שכבר ראיתי הכל אבל בקריאה ראשונה התפלאתי ללמוד ש"בַּפְּנִימִיּוֹת כל הדתות מְתַקְתְּקוֹת" :)
אהבתיאהבתי
תודה רבה על התיקון, וישר כוח על הפרשנות היצירתית לאותו משפט : )
אהבתיאהבתי
תומר, התובנה על המכנה המשותף בין החוויה האלוהית – האלילית מה שתרצה – לסוגיה, היא כמעט מוכחת מהתאולוגיות השונות, שרב בהם המשותף על המפריד.
רק לא כ"כ הבנתי את האנלוגיות הוויזואליות, שככל הנראה בחלקם הדמיון מקרי, ובחלקם אינו בן אותה משמעות – למעט אולי המקדשים, והנותרים הם ממצלמתו של חסיד זריז.
אהבתיאהבתי
אבל למה לא לתת קרדיט למקור?
http://www.hahem.co.il/sartan/?p=1413
אהבתיאהבתי
"כמובן שלדעתי יש הבדלים דרמטיים, מהותיים ועקרוניים בין דתות שונות. אני לא טוען שאין הבדלים כאלה או שההבדלים האלה הם זניחים או טפלים לעיקר. אבל אני כן מציע שיחד עם ההבדלים האלה יש גם קווי דמיון, ושקווי הדמיון האלה יכולים ללמד אותנו משהו על האדם"
אולי תרחיב על הנקודה המעניינת הזו?
המעניין לדעתי הוא שלא רק שקווי הדמיון יכולים ללמד אותנו משהו על טבע האדם, אלא שקווי השוני יכולים ללמד אותנו לא פחות. כיוון שהדת הממוסדת היא לפני הכל תורה של ארגון ושליטה בחברה האנושית, חברות שונות עם מבנה חברתי דומה יפתחו מערכת דתית שהיא ביסודה דומה (אולי), ולהפך.
אהבתיאהבתי
אין לי לצערי זמן להרחיב ממש על הנקודה, אבל אומר שאסור להתעלם מההבדלים הרציניים בין הדתות. היהדות למשל, כדת שמכוננת ברית בין עם לאלוהים טרנסצנדנטי, שונה מהבודהיזם, שמכוון לתהליך פנים-נפשי בו הפרט גואל את עצמו ללא כל דיבור על אל בכלל. זה פשוט שני כיוונים שונים לחלוטין.
אהבתיאהבתי
שלום לתומר ולקהל הקדוש-
אולי אני מתפרץ לדלת פתוחה ואתם מכירים כבר את המקורות הללו- אבל אולי לא- אז הנה:
פרופ. בני שאנון (משלנו!)על הקשר בין החוויה הדתית היהודית- הסנה הבוער ושאר פירוטכניקה והקשר האפשרי שלהם ל"אייוואסקה"-
Shanon, Benny (2002) *Antipodes of the Mind: Charting the Phenomenology of the Ayahuasca Experience.
oxford university press
Shanon, Benny (2008) *Biblical Entheogens: A Speculative Hypothesis- Time and Mind: The Journal of Archaeology
Consciousness and Culture Volume 1—Issue 1, March 2008
וגם את הספרים השנויים במחלוקת על "נקודת האל" במוח (god spot) – הכימיה הגורמת לנו לחוות חוויות דתיות- של אנדרו נוייברג ושות':
Andrew Newberg, M.D. and Mark Robert Waldman (2009) How God Change your Brain: Breakthrough Findings from a Leading Neuroscientist. ballantaine books
———– (2006) Born to Believe: God, Science, and the Origin of Ordinary and Extraordinary Beliefs. Free Press
Andrew B. Newberg, Eugene G. D'Aquili, Vince Rause, (2002) Why God Won't Go Away: Brain Science and the
Biology of Belief .Ballantine books
קצת מאוחר וקצת הרבה בשביל פוסט אחד בבלוג……אבל מה-זה מעניין.
חקסמח!
אהבתיאהבתי
ימך שמכם!!!!
איך אפשר להשובת בין צדיקים יסודי עולם שיש בינהם דמיון לנוצרים חו" איך אפשר???
אתם בטוחים שיש לכם אמונת חכמים????????????
ימך שמכם!!!!!
אני ממליץ לכול מי שיש לו אמונת חכמים להפסיק 'לגלוש' באתר זה!!!!!!
אהבתיאהבתי