כתנועה משיחית היתה 'גוש אמונים' שמרנית למדי. נהנים מהיתרון של הפרספקטיבה ההיסטורית, היו אנשיה מודעים היטב לסכנות שמציבה התפרצות משיחית למבנה המסורתי של הדת בכלל, ולמסגרת ההלכתית בפרט. בכוונת מכוון הקפידו אנשיה על כל תג ותו, ונזהרו מאוד בכל מקרה לא להצדיק פריצת גבולות מקרית בטיעונים משיחיים, דהיינו לא לזקוף זאת לזכות התפיסה שמכיוון שכמעט הקיץ הקץ, חלק מהמצוות כמעט מתבטלות. ד"ר גדעון ארן, סוציולוג שליווה את פעילות אנשי ג"א בשנות בשמונים, מספר במחקר שכתב על מקרה שבו במהלך מבצע התנחלות שנמשך אל תוך השבת ניהל רב בולט שיחה טלפונית, בטענה שהדבר חיוני לצורך שמירת מצווה החשובה יותר מהשבת. התגובות למעשה היו קשות, והוא גונה חריפות והושתק.
מים רבים שטפו מאז את גב ההר, וכיום יש מי שייתן אישור רשמי למה שנראה בעבר כחריגה חמורה מההלכה. ביולי 2009 אישר הרב דב ליאור שימוש בטלפון על מנת להזעיק פעילים כדי למנוע פינוי מאחזים בשבת, ומאז אושר גם שימוש במצלמה. נימוקיו כמובן איתו (מצוות השבת נדחית מפני מצוות כיבוש הארץ), אולם אי אפשר שלא לתהות על האופן שבו ההלכה נמתחת והולכת בכדי לתת מקום לפרוייקט ההתיישבות ביהודה ושומרון.
ועם זאת, יש מי שעבורו פרוייקט ההתיישבות ביהודה ושומרון עצמו כבר איבד את התבלין המשיחי שלו, ועל כן יש להחליפו בפסגה גאולית חדשה. במאמר פובליציסטי מרתק, תחת הכותרת "מהגבעות להר", קרא לפני כשבועיים (כ"ה סיון) מעל דפי החדשות של עיתון זה משה פייגלין לעדכון המטרה המשיחית: "תמו הימים שבהם יכולנו להתגנב באישון לילה לאיזו גבעה ולהחזיק בה מתוך תירוצי ביטחון משפטיים. במרחב החדש חייבים לומר אמת – והיא מובילה להר הבית."
האמת של משה פייגלין מובילה אותו לבית המקדש השלישי. כמובן, לדעתו זו האמת של כולנו, אולם מה שמעניין במאמרו הוא שהוא מודע לחלוטין שרוב הציבור הדתי (קל וחומר רוב העם) כלל לא חושב כמוהו. חציו הראשון של המאמר מציג שיחה שקיים פייגלין עם רב מסויים איתו הוא לומד בחברותא. פייגלין אמר לאותו רב שלו הוא היה נבחר לראש הממשלה הוא היה עולה להר הבית ומקריב קורבן פסח. הזעזוע שהפגין הרב מדבריו של פייגלין הביאו את האחרון לחשוב ולהודות ש"ישנם רבנים רבים ומומחים לנושא שכבר הוכיחו באותות ובמופתים את היתכנות הקרבת קרבן הפסח גם קודם לבניית המקדש, אך הם עדיין במיעוט מזהיר. גדולי הדור המוכרים אכן נמצאים במצד השני של המתרס."
מה שמעניין בעמדתו של פייגלין הוא שהוא לא מרגיש מחוייב לדבוק בדעת גדולי הדור. אדרבה, סירובם להתיר את הקרבן מבחינה הלכתית הוא זה שדווקא מבהיר לו שבהחלט אין לשמוע לקולם. להלן אבקש להתעכב על נימוקיו של פייגלין ולנסות לשים אותם בהקשר המתאים להם. זאת משום שראש 'מנהיגות יהודית' מציג במאמרו צורה שונה של משיחיות סרוגת כיפה, הנבדלת מזו של 'גוש אמונים' בצורה מהותית, ולכן למעשה מבקשת בפועל להחליף אותה.
מחכה ליהושע בן נון
בתגובה למצב הפסיקה הנוכחי באשר לאפשרות להקריב קרבנות בהר הבית מציין פייגלין כי "פעמים רבות, כשעם ישראל נמצא על סף שינוי מהותי בהתקדמותו לקראת הגשמת יעודו, רוב גדולי ישראל אינם מזהים זאת ואף נוקטים עמדה שלילית." קרי, מכיוון שאנו נמצאים כעת בזמן של שינוי מהותי לקראת הגשמת יעודנו, לדעת פייגלין ממילא יש לצפות שרוב גדולי ישראל לא יבינו זאת וינקטו עמדה שלילית דווקא לגבי מה שיש בו מן ההכרח. על כן, כאמור, עבור פייגלין עצם התנגדותם של גדולי הדור להקרבת קורבן לפני קיומו של מקדש היא המבהירה לנו עד כמה הדבר מותר ואף חיוני.
זאת ועוד: כדי להתגבר על דעתם מעכבת-הגאולה של גדולי הדור יש צורך ברוח מיוחדת המפעמת בקרבם של יחידים בני סגולה: "אני מכבד מאוד את גדולי ישראל ונשמע להם בכל עניין," ממשיך וכותב פייגלין, "למעט כאשר מדובר בקטגוריה הזו [של הר הבית – ת.פ.]. במקרה זה אני מחפש לי את ה'יהושע בן נון' של הדור הזה. אני לא מביט בכמות הגדולים, אלא ברוח האחרת שמפעמת במעטים שביניהם."
פייגלין אם כן מחפש לא גדולה הלכתית, אלא רוח מרדנית דווקא, פרטית ואינטימית, המחוברת בצורה בלתי אמצעית עם האלוהות. זו הרוח שאיפשרה ליהושע בן נון להתנגד לדעת רוב המרגלים ("ה'גדולים' שבעם" דאז, על פי פייגלין) ולהבין שיש לעלות על הארץ. זו הרוח שתאפשר ליחידים שהיא מפעמת בלבם כיום לעלות על ההר.
כל המכיר את רוח המשיחיות הגוש-אמונית מבין מיד שכאן ניצב לפנינו משהו שונה בתכלית. החתירה לקראת הגאולה במסגרת 'גוש אמונים' ותחת הנהגתו של הרב צבי יהודה קוק היתה תמיד עניין קולקטיבי, ציבורי, כללי. רצונו עמוק, האותנטי, של "כלל ישראל" הוא זה שהבטיח לגיטימציה לפעולות האוונגרד האמוני, דהיינו להתיישבות ביהודה ושומרון. אך ורק ההסתמכות על ה"גב" האיתן של התמיכה הציבורית הרחבה בהתיישבות בשטחים, תמיכה שבאותן שנים חצתה מגזרים ומחנות פוליטיים, היא שאיפשרה לרצי"ה ולתלמידיו לפעול על פי מה שתפסו כמנדט האלוהי. הכוונה האלוהית, הבאה לידי ביטוי דרך רצונו הקונקרטי של עמו הנבחר, היא הסמכות שהפעילה את אנשי 'גוש אמונים'.
שני צעדים קדימה, וקפיצה
ד"ר שלמה פישר ערך מחקר מרשים ביותר על התגובות השונות של הציונות הדתית למודרנה ולמציאות הפוליטית והחברתית בישראל, ובכוונתי להסתמך על כלי הניתוח שלו להלן, משום שלדעתי הם נוגעים בדיוק לעניינינו. אחת הדוגמאות שמביא פישר במחקרו כדי לאפין את המשיחיות של הרצי"ה היא ציטוט מתוך איגרתו הידועה, "לא תגורו!!" (ספטמבר 1967). בסעיף ה' של אותה איגרת כותב הרב צבי יהודה כי
לפיכך כל מה שייעשה בזה, בנגוד ובקלקול לשלימות תורת ישראל ולתוקף בטחון ישראל, אם מצד שיבושי מדינאים או מצד היסוסי תלמידי חכמים, הוא בטל ומבוטל מעיקרא ולעולם, בכוחם של כל ישראל, מעתה ועד עולם.
נשים לב שכמו פייגלין, גם הרצי"ה מוכן לבטל את "היסוסי תלמיד חכמים", אולם שלא כמוהו הוא לא עושה זאת מתוקף הרוח המפעמת בלבו של יהושע בן נון מודרני, אלא "בכוחם של כל ישראל", דהיינו מתוקף רצונו הכללי של העם. בנימה דומה כותבת כמה שנים אחרי כן הרבנית חנה טאו בעלון הישוב קשת כי "הננו שלוחי הציבור האמיתיים המגלים ומוציאים לפועל את רצונו הפנימי העמוק והבריא של עם ישראל." הרצון הכללי, העמוק והאמיתי של העם, הוא זה שמאפשר לשליחיו ליזום פעולות שיענו בפועל לרצון זה ממש.
השליחים אמנם רצים לפני המחנה, אולם רק מפני שברור להם שכל המחנה מיד מאחוריהם. כפי שקבע זאב (זמביש) חבר אחרי התגלותה של המחתרת היהודית באמצע שנות השמונים, "מותר למשוך את עם ישראל אחרינו כל אימת שאנו רק שני צעדים לפניו, ומקובל עלי שלא יותר מזה." (חגי סגל, 'אחים יקרים', עמ' 238) – דהיינו, חברי המחתרת הגזימו במרחק שתפסו מכלל העם. רק השבוע חזר זמביש באירוע התמיכה שנערך לכבודו בעפרה על עמדתו וקבע כי את מפעל ההתנחלויות בונים "יחד עם עם ישראל והנציגות של עם ישראל היא מדינת ישראל ואנחנו בונים אתה יחד ולא נגד."
פישר מאתר את לידתו של רעיון "הרצון הכללי" הלאומי אצל ז'ן ז'ק רוסו, ומצביע על הגעתו לכדי מיצויו המלא והאיום בדמוקרטיה היעקובינית רווית הדמים. בשלטון הצרפתי הבתר-מהפכני נשלחו בשם הרצון הכללי אזרחים שנחשדו בהתנגדות לרוח המהפכנית, דהיינו לרצונו של העם, הישר אל הגליוטינה. שלא כמו בדמוקרטיה הליברלית, בה זכויות אדם ואזרח מהוות חלק בלתי נפרד מצורת הממשל, הדמוקרטיה היעקובינית היא לא יותר מאשר רודנות של הרוב, שבה המיעוט הוא הראשון להיפגע. מובן שהמשיחיות הגוש-אמונית לא התדרדרה לתהומות שכאלה, אולם העיקרון כאן הוא דומה: בשם הרצון הכללי של העם ניתן, ואף הכרחי, להתעלם מ"שיבושי מדינאים" ו"היסוסי תלמידי חכמים".
מתוך כך גם מובן מדוע, אחרי הסכמי קמפ-דיויד, כאשר הבין הרב צבי יהודה שרוב העם תומך בהחזרת סיני, הוא אמר במפורש ש"העם לא איתנו", וציווה להפסיק לאלתר פעולות של התנחלות בלתי חוקית. ללא רצון העם, ממילא אין סמכות לפעול כדי להגשימו. הרצי"ה, מיותר לציין, היה 'ממלכתי' בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ומבית מדרשו אכן נולדה התפיסה הממלכתית האדוקה על פיה אין שום עניין או טעם להתנגד לרצון העם, אלא יש להמתין בסבלנות לשינוי רוחו הכללית. בינתיים עלינו לעשות לחינוכו של העם והכוונתו בכיוון הנכון, כמו גם להעמדת תלמידי חכמים שינהיגו אותו בעתיד. זו כמובן גישתן של ישיבות הקו.
מתוך גישה זו ניתן להבין את הצורך האקוטי בין אנשי הזרם הזה לזהות קבוצה קטנה של פרטים שמוליכה שולל את העם. זו אותה תיאוריה על מעגל קונספירטיבי מצומצם אך נחוש העושה בדעת הקהל כבתוך שלו (החשודים המיידיים כאן הם כמובן "התקשורת" ו/או לאחרונה, "הקרן החדשה"). מציאת הגורמים הסמויים מהעין לחוסר העניין המופגן של ההמונים מההתישבות ביהודה ושומרון יכולה לשמש כאליבי להמשך הפעילות ההתנחלותית, וזאת מתוך אמונה שלמרות שלא נראה כך, העם, על "רצונו הפנימי העמוק והבריא", אכן עם המתיישבים.
נבואה ניטשיאנית
אולם זו אינה דרכו של משה פייגלין, מי שעוקב אחרי התבטאויותיו יראה שהוא לא עוסק הרבה בדעת הקהל או בשיבושה לכאורה על ידי "התקשורת". למעשה, במאמר המדובר מיום שישי האחרון הוא מודה בפה מלא ש"גבעת האולפנה היא מאבקם של המתנחלים – לא של החברה הישראלית." עבורו אין בכך דבר, מפני שממילא הוא אינו זקוק לדעת הקהל על מנת להצדיק פעולות מחישות משיח. פייגלין, כאמור, אינו שואב את הלגיטימציה למעשיו מרצונו הכללי של עם ישראל. לא, הוא מהווה נצר עדכני של זרם משיחי אחר בתולדות הציונות הדתית, קטן בהרבה אולם משמעותי לא פחות.
על הזרם הזה כתב ד"ר ברוך פלח את הדוקטורט שלו. פלח מזהה תנועה משיחית בעלת קוהרנטיות רעיונית הנמשכת מחברי ברית הבריונים (אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר), דרך אברהם (יאיר) שטרן ואנשיו בלח"י, דרך ישראל (שייב) אלדד וכתב העת "סולם" ועד שבתי בן דב. כל החברים בשלשלת המסירה הזו הצביעו על המשמעות הגאולית של חזרת עם ישראל לארצו וכולם הדגישו את חשיבות בנייתו של בית המקדש השלישי. שבתי בן דב הוא כמובן ההוגה המעמיק מכולם, כאשר בכתביו הוא משלב את רוח הנבואה של אצ"ג עם מכלול ההגות של הראי"ה קוק, ובאופן חשוב במיוחד: מוסיף קמצוץ של ניטשה.
כידוע, למי שזכה הופכת תורתו של ניטשה לסם חיים, ולתנועה המשיחית הזאת היא בהחלט פתחה פתח חי וחשוב להבנתה המחודשת של הנבואה. שב"ד ראה צורך עז בחידוש הנבואה, וחידוש כזה אפשרי לדעתו עם החזרה לארץ ישראל. אולם אין צורך לחכות לקריאה משמיים: הנביא עבור שב"ד הוא פעיל אידיאולוגי היוצא מיוזמתו להגשים את מטרתו, וזאת מתוך תודעה אוונגרדית ומהפכנית. גיבורי המחתרות שהוזכרו קודם ניכנו לדעתו ברוח נבואית, אולם נבואה גבוהה יותר תתאפשר רק על ידי ניתוק מההוויה ההומניסטית האירופאית ההססנית, כמו גם על ידי ניתוק מההוויה הרבנית ההססנית. שכן הנביא השב"די הוא חלוץ שלפני המחנה, נועז בבדידותו, המתעלה מעל עצמו ומעל סביבתו. אותו פרט, היונק ישירות מהרוח הנבואית של נצח ישראל, מקדים את זמנו ועל ידי פעולתו המהפכנית מקדים גם את זמן הגאולה.
קיום מול יעוד
הבאנו לעיל את דברי התוכחה של זמביש אחרי תפיסתה של המחתרת היהודית. היה זה יהודה עציון אשר במסגרת המחתרת הזו ניסה, כידוע, לפוצץ את כיפת הסלע. עציון לא חשב על הרעיון הזה בעצמו, אלא קיבל אותו משב"ד, כלומר את התפיסה על פיה יש לגיטימציה לפעולה חלוצית ויחידאית של העל-אדם/הנביא שבכוחה לשנות באחת את ההיסטוריה ולהביא את הגאולה. על פי פלח עציון אף קיבל ממנו, בעוד שב"ד על ערש דווי, אישור ודחיפה לביצוע הפעולה הזאת.
עציון הוא גם זה שערך את כתביו של שב"ד, והוא זה שממשיך להפיץ את רעיונותיו. בחיבוריו מבדיל עציון בין "חוקי קיום" ל"חוקי יעוד". בעוד הראשונים משמשים למען הישרדות גרידא, הרי שהאחרונים מכוונים לקראת מטרה עליונה, ובמקרה של עם ישראל, לקראת הגאולה. עציון פרסם את אבחנתו זו כבר ב-1985 בכתב העת 'נקודה' בזוג מאמרים (הראשון תחת הכותרת "מחוקי הקיום אלי חוקי היעוד"), בהם הוא קורא להחליף את הדמוקרטיה בישראל במלכות בית דוד. התמורות השלטוניות הללו יתאפשרו, על פיו, מתוך פעולות היחיד שנמצא כחלוץ (הרבה) לפני המחנה. אותו בן-נביא שומע את קול ה' קורא לו:
שמיעה זו מתאפשרת כשברור כשמש, בוודאות עליונה, שיש הכרח בשליחות כי המצב הקיים איננו נסבל כי הוא הוויית חטא, מנוגד לרצון ה' וכורח הוא לתקנו; גם הנכונות האישית מפעפעת באיש, הוא דרוך ונסער, אין לו אפשרות עוד לשתוק ולמעול בתפקידו […] ואז עולה תשובתו: 'הנני, שלחני' והוא קם ומתייצב. (נקודה, טבת תשמ"ו, עמ' 29)
לאותו יחיד מצפה גם משה פייגלין – הוא ה"'יהושע בן נון' של הדור הזה" שמוזכר במאמרו. במאמר זה, שמונה פחות משש-מאות מילה, משתמש פייגלין בשורש י.ע.ד לא פחות משש פעמים. ההשפעה של הגותם של שב"ד ועציון ברורה: היעוד הוא שקורא לנו לפעול, והוא גם שמצדיק פעולה יחידאית שכזו ללא התחשבות ברצון העם. נהפוך הוא: רצונו השפוף של העם הוא שמחייב פעולה מהפכנית שתפקח בבת אחת את עיניו ותחדיר בליבו את יראת ה'. המאמר של פייגלין משמש אם כן כקריאה לאותו יחיד המוכן לומר "הנני, שלחני" ומוכן גם לבצע את שליחותו המהפכנית.
עם הנצח מפחד מדרך ארוכה
שלמה פישר מנתח בצורה מאלפת את ההבדלים הגדולים בין הפרוגרמה המשיחית-ניטשיאנית הזו לבין המשיחיות הקוקיסטית הקלאסית: ראשית, בעוד זו האחרונה מקבלת, לפחות באופן זמני, את מצבה הנוכחי של מדינת ישראל מבחינת צורת השלטון והלגיטימציה של מוסדותיו, הראשונה רואה באלה כפירה ושיקוץ, ועושה להחלפתם. שנית ובהמשך לכך, בעוד האחרונה פעולת לשינוי התודעה של העם היושב בציון כאמצעי להתקדמות לקראת הגברת אופייה האמוני של המדינה, הראשונה מציעה להגביר את אופיה האמוני של המדינה על ידי הפיכה פוליטית או פעולה מהפכנית, שיולידו, מתוך התדהמה שתבוא בעקבותיהם, את השינוי הנדרש בתודעתו של העם.
שלישית, בעוד עבור האחרונה הסמכות לשינוי נמצאת ברצונו העמוק של "כלל ישראל", ועל כן יש להמתין עד שתוכשר העת, הרי שעבור הראשונה הסמכות לשינוי נמצאת אצל היחיד שהגיע לנבואה, והעת תגיע לכשרותה דווקא בעקבות פעולתו, שאינה נדרשת על ידי העם. "יסוד ההתקדשות בשליחות שציינו לעיל – הוא גם יסוד הסמכות" כותב עציון (שם). ורביעית, בעוד שאצל המשיחיות הקוקיסטית הקלאסית האל הוא זה שמכוון את מהלך ההיסטוריה, בהדרגה, מלמעלה למטה, הרי שעבור יהודה עציון האדם הוא זה שקובע את מהלכה של ההיסטוריה (אמנם מתוך מענה לקריאה האלוהית) וביכולתו לשנות סדרי עולם – מלמטה למעלה.
משיחיות מהסוג המהפכני הזה, כפי שמציין פישר, אנו מוצאים כיום לא רק אצל תלמידי יהודה עציון, אלא גם בקרב תלמידי הרב יצחק גינזבורג. המשותף לקבוצות אלה הוא ההסתמכות על הקול הפנימי, הנחשב אותנטי ונבואי, של הפרט, והתעלמות מרצונו הכללי של העם היושב בציון. פישר מדגיש שלא מדובר, על כן, בפונדמנטליזם שיוצא כנגד המודרנה, משום שהפנייה למעמקי הנפש, התפיסה שהקשר עם האל הוא אישי בעיקרו ונטילת הסמכות הדתית על ידי האינדיבידואל הם ממאפייניו המובהקים של העידן המודרני. האוונגרד המהפכני שיוצא להגשים את מלכות השמיים על פני הארץ גם הוא רעיון מודרני להפליא, והיה אפשר לטעום מעסיס פירותיו לא רק במהפכה הצרפתית אלא גם בזו הבולשביקית.
דרך ארוכה, אם כן, עברנו מאז השמרנות ההלכתית והפוליטית של 'גוש אמונים'. השבר האמוני שהביאה איתה ההתנתקות מהווה דשן המיטיב בצורה חסרת תקדים עם צמיחתה של התפיסה השב"דית-עציונית-גינזבורגית, שניזונה היטב גם מהחיכוכים הנוכחיים בנוגע לפינויים הממשמשים ובאים. האכזבה מחוסר התלהבותו של רוב העם ממפעל ההתישבות עושה גם היא את שלה, ונראה שלפחות לחלק מבניו של עם הנצח נמאס לא לפחד מדרך ארוכה. כאמור לעיל, תפיסתו המשיחית-מהפכנית היא שהביאה את יהודה עציון לשמוע את קריאתו של האל בתוכו ולנסות להשמיד את כיפת הסלע. משה פייגלין עדיין ממתין ליהושע בן נון של הדור הזה, ונותר רק לחכות ולראות מה יצווה על בן-נביא חלוצי זה קולו הפנימי, האלוהי.
נספח: הרב לבנון מחפש סכין חדה שתביא לשינוי בהנהגת המדינה
בגליון יום שישי (pdf) של עלון מעייני הישועה כתב הרב אליקים לבנון את הדברים הבאים:
יש זמנים בחיי האומה, גם כאשר היא בארצה, בה מתחייבים שינויים, לא בדרך של עליה מתונה, אלא בזינוק, עם שינוי דרסטי. נראה שבימים אלה הננו זקוקים לאותה "סכינא חריפא" אשר באחת תביא לשינוי כביר בהנהגת עם ישראל בארצו.
כבר לפני שנתיים קבע הרב לבנון ש"רבנים יכולים לפרוץ את מסגרות הדמוקרטיה", ונראה שכעת הוא היה רוצה לא רק פריצה, אלא את סופה המוחלט של הדמוקרטיה, אותה יחתכו ב"סכין חדה". לבנון, שלמד שנים בישיבת מרכז הרב, מייצג היטב את המעבר מהממלכתיות הישנה והפרגמטית של 'מרכז' למשיחיות חסרת-הסבלנות שתסכולי ההווה מייצרים אצל מאמינים חסרי-בגרות. לתשומת לב המחלקה היהודית בשב"כ.
סתם
—
המאמר (ללא הנספח) פורסם במוסף 'שבת של מקור ראשון ביום שישי, 29.6.12. על יחסו המשועמם של פייגלין להלכה ראו כאן. למתעניינים, הנה מאמר של שלמה פישר (pdf) שפורסם באקדמות ושנוגע בחלק מהנושאים לעיל.
לולאת האל 
ממה שראיתי כאן וממה שאני יודע על פייגלין ממזמן , הוא רחוק מלהיות משיחי.
אילו היה משיחי , הוא היה מציע לבנות את בית המקדש, אבל הוא לא.
האמת שהוא אפילו לא מציע לטהר את הר הבית מהמבנים המוסלמים הבלתי חוקיים.
גם יהודה עציון לא הציע לבנות את בית המקדש. אני שמעתי אותו כמה פעמים בזמנו ומה שהוא רצה לעשות , זה לנקות את הר הבית ואז לסגור אותו בהמתנה למשיח, אבל בשום אופן הוא לא טען שהאקטים האלו יקרבו את המשיח.
עציון ופייגלין , שניהם מיצגים סוג של אוונגארד פוליטי.
אנחנו מכירים את המטומטמים של כיכר הבימה בתור אוונגארד פוליטי , אבל האמת היא שהאוונגארד יכול להיות הרבה יותר מתוחכם ובעל פרספקטיבה הרבה יותר מפותחת. זה מה שפייגלין עושה, הוא פוליטיקאי ואפילו אחד כזה שזקף לזכותו הישגים לא מעטים.
סתם פופוליזם לקרוא לו משיחי, איפה הוא ואיפה המשיחיות האמתית , בה נתקלנו פעם אחר פעם בהיסטוריה היהודית?
ד"א , מי ששמע את נאומו ההיסטורי של הרב ברלנד מיום חמישי באצטדיון וינטר , היה מוצא בו משיחיות הרבה יותר משמעותית מאשר ב"גוש אמונים" ותולדותיו.
הוא קרא לשיוויון ואחוות עמים מול קהל המורכב בעיקר מקיצוני הפנאטים של העדה החרדית, אנשים שמכנים כל מי שהוא לא כמוהם בכינויים בסגנון "קליפה" "עמלק" "טומאה" וכיוב' .
אכן ימות המשיח.
אהבתיאהבתי
משיחי יכול להתחפש לאדם פרגמטי. לא הוזה ובלי קצף על השפתיים. השאלה היא מה כוונותיו
אהבתיאהבתי
לרגע לא טענתי שפייגלין פרגמטי או מתחזה לפרגמטי.
פייגלין הוא אקטיבסט שהפך לפוליטיקאי עשר שנים מוקדם מדי.
הוא פשוט לא משיחי, אלא רדיקאל.
אהבתיאהבתי
כל משיחי הוא רדיקל אבל לא כל רדיקל הוא משיחי , כלומר קיימת חפיפה בין המושגים . אני אישית חושב שבכל סוג של חזון אוונגרדי יש מידה של משיחיות [ אנרכיזים , קומוניזם ]
אהבתיאהבתי
הייתי אומר שמשיחיות ,היא תפיסת עולם ששיקול הדעת שלה תלוי גם בשינוי מציאות שמקורו אפוקליפטי.
פייגלין בהחלט אינו כזה.
אהבתיאהבתי
אלוהים ישמור!
אהבתיאהבתי
וכבר כתב הנשר הגדול "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד".
אהבתיLiked by 1 person
מה שמעניין הוא ההשוואה עם הרשומה הקודמת שלך, העוסקת ביחס לפרשנות התנ"ך. אותה קבוצה, שניתן לכנות בהכללה "רבני הקו", נעמדת על הרגליים האחוריות כאשר מדובר בפרשנות אישית לתנ"ך, ודורשת הצמדות לפרשנים המסורתיים הקלאסיים. לעומת זאת, כאשר מדובר בהלכה, יש היתר – ואפילו ציפיה – לאותו פורץ דרך שיתנער מהמהלך המסורתי הבנוי על כתפי הדורות הקודמים, מכוח הקשר האישי שלו עם האל והפרשנות האישית-עכשווית להלכה.
אהבתיאהבתי
נאה דרשת. רבני הקו ספציפית הם ממלכתיים מאוד, אבל מעניין באמת להשוות איפה אפשר להציג חדשנות הלכתית נועזת בשם מצוות ישוב הארץ ואפילו לבטל את דעת גדולי הדור בשם הקריאה הפנימית, ואיפה אי אפשר. בפרשנות לתנ"ך, כמו גם בהיתר לנשים להיות עדות בבית דין (או כל דבר אחר שכזה), כנראה אי אפשר.
אהבתיאהבתי
מילא להאמין בקורבנות כמנהג עמי קדם, אשר נביאים, תהילים (נ) והרמב"ם כבר ניסו לעקור. אבל, להאמין בסיסמא, 'מי שמאמין לא מפחד' ששים שנה אחרי השואה, בה נספו החרדים (ובהם משפחת אבי) – יותר מכל זרם אחר ביהדות – זאת כבר טיפשות. עצימת עינים ללקח ההיסטורי הנורא, ככל שהיא נפוצה כך היא מסוכנת לנו כישראלים יותר.
אהבתיאהבתי
תומר, אתה מכיר את המאמר של פרופ' רביצקי על התופעה התודעתית של הכהנאות?
אהבתיאהבתי
לא. היכן פורסם?
אהבתיאהבתי
סכינא חריפא??? המשפט הזה הוא ממש פסע מהסתה לאלימות.
אהבתיאהבתי
אין כל פלא שנוח לתומר מאוד עם ההשקפה הקוקיסטית, בפרט בפרשנותה ההר המור -ניקית, שמותירה את התלמידים צופים מן הצד על המציאות ומנסים לנתח את הרצון של כלל ישראל, לא אקטיביים, ודאי לא אקטיביסטים, רק פאסיביים ומובלים, בעוד תומר יכול לשבת בנחת ולהציג באופן מופרך את המחנה שלו כמייצג הרצון של 'כלל ישראל'. בכלל, הצביעות כאן היא מדהימה: מצד אחד ללכלך על המצב במדינה כאן ולהציג את העם בישראל ככובש ואפרטהייד, ולמחרת להציג את עצמך כמייצג עם ישראל שכבר בחל במפעל ההתנחלויות, כל זאת בלי ראיה והוכחה, סתם ככה, כאילו לעם בישראל נוזל הריר כמו לאנשים מסויימים לגרש עכשיו מאות אלפי יהודים,. אבל צביעות היא כבר מזמן השם השני של מחנה השמאל והקיצוני בפרט.
אכן, יחד עם הנקודות הטובות שיש למצוא במשנה של הרב קוק ראוי להיות מודע גם לנקודות התורפה שבה, שיכולות להיות מנוצלות על ידי אנשים שנחשפים לטקסטים האלה ומכוונים לעשות בהם שימוש בלתי תמים.
הערה מקראית: הפרשנות שהמרגלים היו גדולי הדור היא בוודאי לא פרשנות של פייגלין ורווחת מאוד. אפילו אין צורך לקרוא לה פרשנות כי הכתוב דיבר ברור:
שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. ג וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי יְהוָה: כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה
אהבתיאהבתי
עם ישראל הוא אכן כובש ואכן יש כאן משטר אפרטהייד, לא בגלל שתומר 'מציג' את זה כך אלא בגלל שאלו העובדות. תחת שלטון ישראלי יש מיליוני אנשים נטולי זכויות שחיים תחת משטר צבאי. זהו כיבוש. אם תטען שהשטח שבו הם חיים שייך 'לנו' (ושאלה רצינית היא מיהו אותו 'לנו' שכולם מדברים בשמו) אז היה על מדינת ישראל להחיל את חוקיה על אותו שטח כפי שעשתה ברמת הגולן וזה לא קורה.
אבל אתה יודע מה? נעזוב את הערבים בצד, אני כיהודי לא יכול להתחתן במדינה הזאת באופן חוקי אלא עם יהודיה (כפי שאמנם עשיתי). מה שאיננו שונה במיוחד ממצבו של לבן בדרום אפריקה שלא היה יכול להתחתן עם אישה שחורה. זהו אפרטהייד והעובדה שהרוב מסכים איתו לא הופכת אותו לפחות אפרטהייד.
אהבתיאהבתי
יפה, אז לדעתך הרוב מסכים עם ה'אפרטהייד'. ואילו תומר כותב שהעם בחל במפעל ההתנחלויות. אז צריך להחליט מה באמת מייצג את העם.
אהבתיאהבתי
שי, בוא נדייק. אני כתבתי על "חוסר התלהבותו של רוב העם ממפעל ההתישבות", ואני חושב שזה נכון. זה פחות מבחילה, אבל זה בטח לא סיפור אהבה. לרוב העם פשוט לא מש איכפת, ולכן כל ההפגנות נגד פינויים נערכות כמעט על טהרת הכיפות הסרוגות.
אהבתיאהבתי
לי זה יותר נשמע כמו wishful thinking אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא שצריך להיות עקבי.
אי אפשר כל הזמן להתלונן על כך שהעם גזען וכובש וממש לא משנה מה חושב הרוב, שזו העמדה שבדרך כלל אתה מציג כמו עידו ופתאום ככה בהנף מקלדת כבר העם הפך את עורו והוא בכלל שמאלני.
אני חושב שאם באמת השמאל היה חושב שהציבור איתו לא היינו רואים את ניפוצי החלונות והאלימות בהפגנה האחרונה, אלו היו אקט של תסכול שנובע מהבנה אמיתית של המפה הפוליטית.
.
אהבתיאהבתי
שמע, שי, די להלעיז. מעולם לא כתבתי שהעם גזען או כובש. בחיי, תביא ציטוט שכזה אם אתה יכול, ואם לא אשמח אם תהיה מספיק ישר להודות שטעית. אני גם לא טוען שהעם שמאלני. אני טוען שלרובו לא איכפת מההתישבות ביו"ש, וזה בדיוק כמו שלא איכפת לו מהכיבוש ביו"ש. רוב העם רוצה לחיות טוב ולראות "האח הגדול".
אהבתיאהבתי
בזה אנחנו מסכימים ובדיוק מהסיבה שאנשים אדישים, בדיוק מהסיבה הזו אין להסיק מה הם חושבים, אם הם אדישים זה אומר שהם רוצים לראות גירוש המוני?. יש מליון אנשים שנמצאים תחת איום רקטות והם לא יוצאים להפגין אז נסיק מזה שמבחינתם זה בסדר ככה להיות ברווזים במטווח?
אין לי כוונה להתנצל כי אני קורא את טוריך מספיק כדי להבין מהי העמדה הפוליטית שלך.
בנוסף, נאה דורש נאה מקיים. לא ראיתי שהתנצלת כאן על קשקושים שכתבת בעבר גם אם הוכח לך שקישקשת.
רוצה דוגמא?
הטענה המגוחכת שהביטוי 'שבת מנוחה' טבעו החלוצים לפני כמאה שנה, בעוד שמספיק לפתוח סידור עם תפילות של שבת כדי להבין כמה זה קשקוש.אז במטותא, קודם תיישם
את היושר הזה על עצמך.
אהבתיאהבתי
איזה גשש בלש. אתה מצליח לזכור שכתבתי בפייסבוק סטטוס אירוני על "שבת מנוחה". אני מאחל לך כל טוב, ומקווה שתפטור אותי מנוכחותך הגרוטסקית בעתיד.
אהבתיאהבתי
סטטוס שהופיע גם כאן בבלוג, ועדיין אין לך את היושר להודות שהיה קשקוש, כנראה לא האחרון.
בכל מקרה,
ביקשת, קיבלת. לא אגיב כאן יותר.
אהבתיאהבתי
לעזאזל, אתה צודק. זה הופיע גם בבלוג. אמנם לא הבלוג הזה, אבל הבלוג המשני. בכ"א, שים לב שמה שאני טוען שם הוא שהנוסח במוסדות חינוך דוסיים מדגיש את הקודש, ואילו החלוצים הדגישו את המנוחה. לא טענתי שאין את המילה "מנוחה" במקורות (כן, שמעתי על ספר שמות). וממילא, לא זה נושא הרשימה ההיא. אתה נטפל אל זה כמו זבוב לרירית, ולא שם לב שהעיקר במקום לגמרי אחר.
אהבתיאהבתי
תומר, תודה על רשימה מאלפת,מרתקת ומטרידה.כמה הערות/שאלות: האם הביטוי "סכינא חריפא" הוא מקובל בשיח של החברים המסוכנים הללו?האם מקורו תלמודי?
הציטוט מעציון בהשראת שב"ד על הצורך או ההיתר להישמע לקול הפנימי, הוא כמובן מרחיק לכת ויכול היה מן הסתם לשמש את יגאל עמיר במשפטו.האם עציון לא חזר בו מכך כחלק משינוי הכיוון (המסוים) שלו לאחר פרשת המחתרת? או בניסוח אחר-כיצד היה מגיב לו עמיר היה בא להתייעץ עמו לפני מעשה, ומדווח ששמע קול וכו…?
והרהור נוגה כללי יותר-לאן הידרדרנו אם מי שקיבל רבע מקולות מתפקדי הליכוד חולם על קורבן פסח בהר. באמת מעורר געגוע לליכוד נוסח יצחק שמיר המנוח(חובב שרימפסים,בין היתר)ועוד יותר למפד"ל של ורהפטיג, שפירא ובורג (מניח שמשאל קצר ב"מרכז הרב של היום יגלה ששמות אולו אינם מוכרים כלל…).
ישראל
אהבתיאהבתי
ישראל שלום,
לגבי הביטוי סכינא חריפא, הוא מופיע בתלמוד אבל אני לא יודע עד כמה הוא מקובל בשיח. אם יש מישהו שיודע, אשמח לעדכון.
לגבי הקול הפנימי, יגאל עמיר דווקא הלך להיוועץ עם רבנים והשמועה אומרת שהוא גם קיבל מהם אישור, כך שהוא לא הטיפוס הזה. ועציון לא חזר בו. הוא הרי כתב את המאמרים שציטטתי אחרי עניין המחתרת.
אהבתיאהבתי
"התפיסה שהקשר עם האל הוא אישי בעיקרו ונטילת הסמכות הדתית על ידי האינדיבידואל הם ממאפייניו המובהקים של העידן המודרני."
למה בדיוק הכוונה בנטילה ובאינדיבידואל? את אברהם אבינו אף אחד לא המליך. את משה עם ישראל לא המליך. את ירמיהו עם ישראל לא המליך. וגם את ישו הכהן הגדול לא המליך. היהדות הטרום-מודרנית רצופה אנשים שהיו מבחינתם בקשר אישי עם האל ונטלו לעצמם סמכות דתית. זה שהם לקחו את הסמכות הזו לכיוון של הנהגה, אנחנו יודעים כי אלה הדברים ששרדו על הכתב, כי סתם אנשים שמדברים עם אלהים היו תמיד בשפע. אז לא ברור באיזה מובן זה דווקא סממן מודרני יותר מסממן טרום-מודרני, בפרט לאור העובדה שהקשרים האלה לא היו אנקדוטליים אלא היוו, בעצם מהותם ולא נסיבתית, בסיס לתופעות הרבה יותר רחבות.
אהבתיאהבתי
תראה, יש תפיסות שונות של נבואה בתולדות היהדות. התפיסה המקראית היא שהאל בוחר את הנביא ומתגלה אליו. חז"ל פסקו שהעניין הזה נגמר. בא הרמב"ם ואחריו המקובלים, וקבעו שהעניין הזה ממשיך, רק שהאדם צריך להכין את עצמו לזה: טהרה, ידע איזוטרי, מסלול השתלמות שלם.
במשיחיות העציונית יש משהו אחר: אין התגלות רשמית, אין מסלול הכשרה, יש קריאה פנימית, אינטואיטיבית, לעשות מעשה. הנבואה כאן היא כולה פנימית. הסמכות היא פרטית ואינה תלויה בהתגלות (כלומר, אין דיאלוג עם ישות חיצונית). זה חדש ומודרני. זה גם מאוד דמוקרטי: כל אחד יכול, אם רק יתחבר למעמקים שלו. לא כמו אצל הרמב"ם או המקובלים שרק יחידי סגולה יכולים, אחרי לימוד וכו'. אז גם זה מודרני. הנביאים במקרא ניסו להשפיע על המציאות על ידי דיבור, הטפה. המקובלים על ידי עשיית מצוות בכוונה. כאן מנסים להשפיע על המציאות על ידי פעולה מהפכנית, שתשנה בבת אחת את המציאות והתודעה של העם. הפרט כחלוץ לפני המחנה, כאוונגרד מהפכני. שוב, זאת תפיסה מודרנית.
אהבתיאהבתי
תומר, אין ספק שהציונות הדתית של ימינו מושפעת באופן עמוק מרעיונות אשר מקורם במודרנה. עם זאת, מדוע לדעתך יש מקום למונחים כגון "מהפכנות", "אוונגרד", "אינדווידואליזם" ו"דמוקרטיה", כאשר מדובר ברעיונות דתיים-משיחיים השייכים במהותם לימים שלפני תנועת ההשכלה?
לעת המודרנית משמעות ייחודית (לטוב ולרע) וזו אינה כוללת אמונה בלתי רציונלית בניסים, מלאכים, חמורים לבנים ומלכות שמיים.
קשה לי מאוד על כל הרלטיוויזם הפוסט-מודרני הזה אשר מציב אמונה משיחית בשורה אחת עם ההגות המרקסיסטית ומגדיר כל מעשה רדיקלי כ"מהפכה", מבלי להתייחס לאידאולוגיה העומדת מאחוריו.
עם כל הכבוד, מה שקרה באיראן ומה שעלול להתרחש ביו"ש זו לא מהפכה, אלא ריאקציה קיצונית לשינויים המתחוללים בעולם העכשווי.
אהבתיאהבתי
רלטיביזם? פוסטמודרניזם? אני? למה להשמיץ? אין כאן שום דבר כזה. יש כאן ניתוח של התופעה. העובדה הפשוטה היא שישעיהו הנביא סבר שהקב"ה נגלה אליו ומדבר אליו ("וָאֶרְאֶה אֶת אֲדנָי ישֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא; וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת-הַהֵיכָל. ב שְׂרָפִים עמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד"). העובדה הפשוטה היא שהרמב"ם דיבר על מגע עם השכל הפועל והמקובלים דיברו על עליית נשמה והשפעה על הספירות. העובדה הפשוטה היא ששני האחרונים דיברו על תהליך הכשרה ארוך, ממושמע ומייגע הכולל תעניות וטהרות. כדי להיות זכאי לכל הטוב הזה והעובדה הפשוטה היא ששב"ד מדבר על נבואה ללא כל הדברים האלה, אלא כפעולה של אוונגרד *פוליטי* הנענה לקול האלוהי שפועם *בתוכו*.
האם ההבדלים העקרוניים כאן לא ניכרים לעיניך? אם כן, אני מציע, בעקבות שלמה פישר, דרך לנתח ולהבין אותם.
אהבתיאהבתי
קיבלתי. תודה על התשובה המפורטת :-)
אהבתיאהבתי
אגב, אולי אומר מיד שאין לי כל טענה על כך שהרעיון הזה הוא לא "אותנטי" או "יהודי" בגלל שהוא מודרני. ממש לא. היהדות משתנה והשפעות הזמן ניכרות עליה, כמו תמיד. גם המעבר מנבואה מקראית לנבואה רמב"מית היה בעקבות השפעות סביבתיות וצורות חשיבה חדשות. כך שלא זאת הטענה כלפי עציון או פייגלין. מבחינתי הם יהודים אותנטים ומבטאים רוח נבואית יהודית (אחת מני רבות).
אהבתיאהבתי
ציטוט :
"במשיחיות העציונית יש משהו אחר: אין התגלות רשמית, אין מסלול הכשרה, יש קריאה פנימית, אינטואיטיבית, לעשות מעשה. הנבואה כאן היא כולה פנימית. הסמכות היא פרטית ואינה תלויה בהתגלות (כלומר, אין דיאלוג עם ישות חיצונית). זה חדש ומודרני. זה גם מאוד דמוקרטי: כל אחד יכול, אם רק יתחבר למעמקים שלו. לא כמו אצל הרמב"ם או המקובלים שרק יחידי סגולה יכולים, אחרי לימוד וכו'. אז גם זה מודרני. הנביאים במקרא ניסו להשפיע על המציאות על ידי דיבור, הטפה. המקובלים על ידי עשיית מצוות בכוונה. כאן מנסים להשפיע על המציאות על ידי פעולה מהפכנית, שתשנה בבת אחת את המציאות והתודעה של העם. הפרט כחלוץ לפני המחנה, כאוונגרד מהפכני. שוב, זאת תפיסה מודרנית."
זו ממש לא תפיסה מודרנית ! חז"ל לא "פסקו" בשום מקום לגבי מסלול הכשרה של נביא , כי חז"ל עצמם לא היו נביאים.
הם לא שוללים בשום מקום "התגלות". נכון שהם אומרים שקיימת גם דרך לימוד המובילה לזה , אך הדרך איננה העיקר.
וכי שמואל עבר "מסלול הכשרה שלם" ?
זה שנביא מייצג דיעות שאינן מקובלות על רוב העם , והוא אוונגרד ומהפכן ולפעמים אפילו נראה כאכזרי ולא הומניסט בעליל – מוכר וידוע.
"והשארתי בישראל, שבעת אלפים: כל-הברכיים, אשר לא-כרעו לבעל, וכל-הפה, אשר לא-נשק לו"
(ולא רק במורשת שלנו – בדיוק קראתי אתמול את הדיון בוודות של ארג'ונה עם קרישנה , כאשר ארג'ונה רואה את כל האנשים שיהרגו בקרב ורחמיו נכמרים עליהם , ואילו האל המיוצג שם על ידי קרישנה אומר לו שחיים אינם נאבדים , ואילו הוא פשוט צריך לבצע את תפקידו המוטל עליו ולהילחם , וזהו).
לנביא יש מבחן אחד ויחיד בסופו של דבר – מבחן התוצאה.
ההבדל בין נביא לבין משוגע הוא דק כחוט השערה.
אם הנביא נביא אמת , רק ההיסטוריה יכולה להגיד.
הנביא מטבעו הוא אדם בודד ואדם שלא עבר הכשרה מסודרת !
אין BA לנבואה , כי נבואה איננה תעודה על הקיר. נבואה היא הרוח השורה באדם.
העולם החיצוני של היום השם תוויות ופלומבות כדי להבטיח "הכשרה ראויה" וכדומה – הוא בדיוק ההיפך מנבואה.
כדי להיות נביא אמת , הנביא קודם כל צריך להיות אדם שהחברה ותעודותיה ואישוריה אינן מענינות אותו כחוט השערה. להיות איש אמת. וזה רק השלב הראשון.
אהבתיאהבתי
יוסף, האם קראת את מה שכתבתי? הנבואה במקרא ואצל חז"ל היא דבר אחד, אצל הרמב"ם ובקבלה היא דבר אחר. ואידך זיל גמור.
אהבתיאהבתי
קראתי , וכתבתי כי הרמב"ם וחז"ל והמקובלים בוודאי שלא באו לשלול את הנבואה המקראית.
הם כתבו על מה שיכלו לכתוב.
מטבע הדברים אי אפשר לכתוב הרבה על "מישהו שה' בחר בו" כי מה תכתוב על זה ? ה' בחר בו וזהו !
אך הם כן כתבו על הלימוד המוביל לנבואה , למרות שהוא כלל לא העיקר – העיקר היא אכן הבחירה השמיימית. הלימוד המוביל לנבואה אפשר שיביא פירות ואפשר שלא.
בסופו של דבר הנביא איננו נשען על הכשרות מסודרות ועל לימודים ועל תעודות ועל מוסכמות חברתיות , וגם לא על "העמקה בספרים".
בניגוד לכהונה או סנהדרין נביאות איננה "מוסד".
הנביא מדבר לאנשים אך ורק בכח "הרוח" שבתוכו , ומי שההולכים אחריו הולכים אחריו אך ורק בזכות "הרוח" שבתוכו , שמהדהדת עם רוחם.
אין לו שופטים ושוטרים העומדים לרשותו , ולא כלי כפיה חיצוניים ולא תקציבים. הנביא הוא אדם בודד שמדבר לאנשים מכח המצפון ,והם שומעים לו מכח המצפון.
לכן רק ההיסטוריה וכן לב בני האדם יכולים לשפוט נביא.
אהבתיאהבתי
במאמרך המרתק ישנה טעות נפוצה מאוד בדעתו של הרצי"ה זצ"ל.
לטענת ישיבות הקו, הרצי"ה התנגד למאבק בימית מכיוון ש'העם לא איתנו'. טענה זו לא נכונה. הרצי"ה היה חולה מאוד באותה העת, ולכן לא יצא בחריפות כנגד הסכם השלום. אולם, בידי הרב חיים שטיינר מכתבים וכרוזים בהם הרצי"ה קורא לרדת לימית לעצור את הנסיגה, ומתנגד למהלך כולו.
כמו כן, בידיו הקלטה של הרצי"ה, בעת שהיה מאושפז בבית החולים, בו הוא מבקש מהרב שטיינר שינתק לו את הצינורות וירד איתו לימית.
אהבתיאהבתי
תומר,
דומני שקישרת את פייגלין להקשר המשיחי במובן הלא נכון, כמנהג הנפוץ לחפש את המטבע תחת הפנס (דהיינו בפרדיגמות אליהן רגילים) ולא במקום בו הוא אבד.
הנקודה המרכזית של פייגלין היא הניסיון לפרוץ דרך מנהיגותית (שזה אגב גם המשמעות הבסיסית של המושג המשיחי לפני שהוא התעוות בכל מיני תאוריות רוחניות שהקשר בינן לבין המציאות רופף) ושם הוא אומר שנכון בעיניו ללכת אחרי ה"יהושע בן נון" ולא אחרי ה"גדולים".
כמובן אפשר לחלוק על דרכו, אבל רצוי קודם להבין אותה, דבר שנראה לי שדי החמצת.
אשמח לתגובות.
אשר.
אהבתיאהבתי
מעניין מאד
כמוך, דויד גרוסמן ב"זמן הצהוב" שלו, תאר את המשיחיות של גוש אמונים. http://www.slomib.blogspot.co.il/2012/03/blog-post.html
אהבתיאהבתי
פייגלין אינו מביא בשורה חדשה מבחינה רוחנית. הוא פשוט מוכן ורוצה להוציא לפועל ממש את מה שהיהודים האמינו בו אלפי שנים וממשיכים להאמין בו גם כעת, תוך שהוא יוצא לפועל בחלקו: שעתיד עם ישראל להתקבץ לארץ ישראל מהגלויות ולהקים שם ישות לאומית שייעודה הוא להיות אור לגויים בהתנהלות לאומית לפי העקרונות והערכים היהודיים.
פייגלין אולי מהווה חידוש בעולם הפוליטי הישראלי, הרגיל לכך שכל עניינם של האנשים המאמינים המצויים בו הוא דאגה לשמירת הסקטור ממנו באו. הוא רגיל לכך שאנשים מאמינים אינם חושבים שהמגרש הזה רלוונטי לביטוי האידאולוגיה שלהם, הם רק שומרים על הקיים ומחכים למשיח שיגשים את שאר החלומות (שאולי כבר אינם באמת החלומות שלהם…)
אהבתיאהבתי
הביטוי "סכינא חריפא" מופיע כמה פעמים בתלמוד ומשמעו: יכולת הכרעה ייחודית, או יכולת להבחין הבחנה מוחלטת בין נושאים שנראים לכאורה קרובים. בקיצור המשמעות של הביטוי בהקשר של דברי הרב מכוון לסגולות הכרעה וחשיבה של המנהיג המיוחל.
דומני שכדאי שתתקן את המאמר, משום לקורא הבור, וכפי שהגיב מישהו למעלה, הדברים יכולים להצטייר אחרת לגמרי.
אהבתיאהבתי
קראתי את המאמר שוב , המשפט "סופה המוחלט של הדמוקרטיה, אותה יחתכו ב"סכין חדה". המשפט הזה לא נכון ולא קשור לביטוי שהדובר בהשתמש בו.
אהבתיאהבתי
אני לא מסכים איתך מר אנונימי. הרב לבנון אינו ילד, והוא לא השתמש דווקא בביטוי הזה במקרה (ודוק: לא מדובר בפליטת פה, אלא במאמר ערוך). הוא היה יכול לומר "הכרעה חדה" לו היה רוצה, או מגוון ביטויים נוספים. הביטוי הזה, כשאחריו באות המילים "אשר באחת תביא לשינוי כביר בהנהגת עם ישראל בארצו", הוא ביטוי אלים, ביטוי מבהיל. הרב לבנון מספיק חכם כדי להבין זאת.
אהבתיאהבתי
לא נכון לעשות תאוריות על כוונות נסתרות של אדם שמדבר לציבור שלו בשפה הנהוגה ביניהם. תשאל אנשים מציבור שומעי לקחו של הרב מה הם מבינים מדבריו. לי, כמי שמכירה קצת את הציבור הזה, נראה שרובם ככולם יאמרו שהכוונה היא להכרעה חדה וברורה ללא שום קונוטציה של אלימות מכוונת.
אהבתיאהבתי
ניצה,
אל תהיי תמימה, תומר וחבריו תמיד יודעים להתפלפל יפה ולגלגל עינים ולפטור בשפה רפה אם בכלל כשחבריהם ו/או הקרובים לדעותיהם מתפרעים , ולבנות תילי תילים של אלימות בהלה וכד', על קוץ שלא במקום לדעתם בדברי מי שבדעה האחרת, דומני שהתייחסות ענינית ורצינית לצביעות המכוערת הזו, היא חטא חמור לא פחות מהנוהל הצבוע הזה בעצמו.
(מקוה שמותר לכתוב ביקורת כזו בבלוג מבלי להימחק)
אהבתיאהבתי
אוריינטליזם חילוני.
אהבתיאהבתי
סליחה שאני אנונימי, לא היה לי כח לכתוב פרטים, חשבתי שתשמח לדעת מה פירוש הביטוי, כנראה שטעיתי.
אהבתיאהבתי
על הרב השמרן והמחמיר מרדכי אליהו נכתב במוסף שבת:
"הרב היה פוסק בכל שאלה כסכינא חריפתא ולא לחינם רבים מתלמידי החכמים של הדור היו סמוכים על שולחנו להורות להם המעשה אשר יעשון".
אהבתיאהבתי
הטענות כאילו אנשי גוש אמונים הביאו את המשיחיות לציונות קצת צורמות, שהרי גם הרצל ובן-גוריון היו משיחיסטים, וכלל הציונות מעצם האג'נדה שלה הייתה כזו. לא כך?
אהבתיאהבתי
ברור. מי טוען שג"א הביא את המשיחיות לציונות?
אהבתיאהבתי
אי-אפשר להגיב יותר בשרשור עם שי, אז אקשר כאן.
מאמר יפה בעניין שבת קודש ושבת מנוחה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3692811,00.html
אהבתיאהבתי
סליחה, המאמר עוסק בנושא אחר, אבל חלקו האחרון מתייחס לעניין.
אהבתיאהבתי
המאמר מרתק כתמיד.
שתי הערות:
א. לדעתי היסודות המשיחיים המתוארים כאן חיו היטב בקרב אנשי גוש אמונים לאורך כל השנים. יהודה עציון הינו בשר מבשרה של גוש אמונים. הרטוריקה המתנחלית מתחילתה היא כזו הדוחקת את הקץ ומקרבת את הגאולה.
ב. התגלות נבואית מהפכנית היא לטעמי הדרך העברית המקורית. אם נתייחס לספר שופטים שנחשב כאחד מספרי התנ"ך המוקדמים ביותר, נראה שם שורה של התגלויות אישיות המובילות למעשה.
אשמח לתגובתך.
אהבתיאהבתי
יעקב שלום, ותודה על ההערות.
א. נכון, אבל שים לב להבדלים העקרוניים בין הזרמים, שנמנים בסוף המאמר. ודאי שאנשים לא פשוט מתחלקים בצורה טוטלית לזרם אחד או השני, אלא מקיימים מאפיינים מסויימים של שניהם, אבל אפשר לאפיין בכל זאת פרטים (כעציון למשל) בזרם אחד ואחרים (כרב אבינר למשל) בזרם שני. ועוד: הזרם המשיחי-מהפכני היה לפני גוש אמונים. כפי שכתבתי כאן, ד"ר ברוך פלח מראה שהוא מתחיל עוד לפני קום המדינה.
ב. התגלויות אישיות המובילות למעשה אכן היו, אבל שים לב שוב להבדלים. אין כאן התגלות נבואית שבה האל פונה אל האדם, אלא אינטואיציה פנימית וספונטנית, נכון? הרי אף אחד כאן לא שומע ממש את קול ה' ועונה "הנני" או רואה את השרפים סביב כסא הכבוד. כאן יש פעולה של אוונגרד *פוליטי* הנענה לקול האלוהי שפועם *בתוכו*. שנית וחשוב: הנביאים נשלחו לדבר אל העם, ולא להפעיל אלימות. השופטים נשלחו להילחם עבור העם, אבל לא בשליטים יהודים.
יחד עם זאת, אני לא מנסה לומר שהתופעה הזאת לא "אותנטית" או לא "יהודית". גם זה ביטוי עכשווי של היהדות, וככזה ודאי שיש לזה קשר למה שהיה פעם. אבל את ההבדלים חשוב לראות.
אהבתיאהבתי
משה פייגלין הגיב למאמרי לעיל, ובסוף תגובתו הגבתי לתגובתו:
אהבתיאהבתי
והנה סקר שמפריך את טענותיו העובדתיות של פייגלין:
אהבתיאהבתי
קצת הצטערתי לראות שכתגובה על דברי פייגלין, בחרת לדון בסקרים במקום ברעיונות.
בסופו של דבר, טענתך הייתה שפייגלין מייצג מיעוט שלא אכפת לו בכלל מה הציבור הישראלי חושב. פייגלין ענה על זה, בפשטות, שאם היה כך לא היה מעמיד את עצמו לבחירה דמוקרטית.
פייגלין טען שגם יהודה עציון, וגם זמביש, לא באמת מאמנים שהציבור הישראלי ילך אחריהם. לכן שניהם צריכים לפעול באופן מחתרתי – יהודה עציון במחתרת, וזמבי"ש בבניה מחתית של עוד דונם ועוד עז.
פייגלין לעמת זאת טוען שהוא מאמין שהציבור הישראלי ילך אחריו, אם תהיה לו באמת בחירה. פייגלין לא טוען שכעת כל העם חושב בדיוק כמוהו, (ועכשיו כולם רוצים לבנות את המקדש, לדוגמא – גם הוא מופתע מהסקר המפרגן). אבל פייגלין מאמין שאם הוא ידבר ישירות אל הציבור אז הציבור ישתכנע, בגלל שלדעתו דבריו הם דברי אמת, והאמת משכנעת.
המשיחיות של פייגלין, א"כ, איננה ההחלטה שלו ללכת לבד, תוך התעלמות מכל מי שחושב אחרת. אלא התעוזה לכוון גבוה. כלומר להציב יעד, ולהתחיל ללכת לקראתו, תוך אמונה שאכן הציבור הישראלי יבחר (בדגש על בחירות!) בדרך הזו.
כאשר פייגלין מבקש להתעלם מדעת גדולי הדור, אין זאת אלא משום שהוא סבור שהם מפחדים. לדעתו גדולי הדור מפחדים מהנסיון להגיע לשלב חדש במציאות היהודית, הם מפחדים מהכישלון, אבל גם בו זמנית מפחדים מההצלחה.
פייגלין בוחר שלא לפחד, והוא מאמין שאם יאמר לעם את האמת, כך לפי דעתו, אז הציבור הישראלי ישתכנע ויבחר בדרך זו (שבאופן ריאלי תתבטא בבחירה בו באופן דמוקרטי).
אהבתיאהבתי
סליחה. שכחתי לרשום את שמי.
אהבתיאהבתי
אבנר, את התגובה שלי לדברי פייגלין נתתי כאן:
לגבי דבריך, ודאי שפייגלין מנסה לנצל את השיטה הדמוקרטית לטובתו, ובזה הוא אכן שונה מעציון (לא מזמביש). אבל זה לא שהוא מקים מפלגה ורץ לכנסת, נכון? הוא מנסה להשפיע, בעזרת קבוצת לחץ, על שרים מהליכוד לעשות את רצונו, בעוד הוא עצמו כלל לא מצליח להיבחר אפילו לרשימה. זה לא בדיוק מראה שהעם איתו.
אהבתיאהבתי
תיקון טעות: מטרתו של פייגלין אינה לנסות להשפיע על ידי קבוצת לחץ על שרים. מטרתו היא להיבחר לראשות הליכוד, כשלב ביניים בדרכו להיבחר לראשות הממשלה. האפשרות להשפיע על שרים ועל החלטות פוליטיות היא תוצאה נלווית לעצם הכניסה לשדה הפוליטי, (קבוצתו של פייגלין ,אגב, מנצלת מעט מאוד את יכלתם ללחוץ על שרים, יחסית לקבוצות לחץ אחרות).
ועוד תיקון- פייגלין הצליח להיבחר לרשימה למקום ה20 אולם ביבי הצליח להוריד אותו למקום ה36 על ידי פרשנות לוליינית של התקנון.
בדרך בה פייגלין הולך אם העם לא יהיה אתו – הוא לא יגיע לשום מקום. ולהפך אם הוא יגיע למשהו זה יעיד שהעם אתו. כך שאפשר להירגע. אם מישהו חושב שבאמת שהעם אינו רוצה מקדש- אז אין לו מה לחשוש – הוא לא ייבנה.
אהבתיאהבתי
לכל המתעניינים, כתבתי ספר שלם על נושא הכתבה, שמכיל ניתוח מאד מקיף של פייגלין, גינצבורג, עציון ובן דב, והקשר האידיאולוגי והפרסונלי בינהם. שם הספר – "פונדמנטליזם יהודי והר הבית" – והוא יצא בשנת 2008 עם מאגנס.
אני לא מסכים עם תומר שצבי יהודה קוק היה ממלכתי בכל רמח אבריו. לדעתי הוא היה ממלכתי ופוסט ממלכתי, וזה תלוי בתקופה. היו תקופות שהוא היה יותר קרוב לפייגלין מאשר לזמביש. פרסמתי על כך מאמר, והנה הלינק:
יש ללחוץ כדי לגשת אל 2.pdf
אהבתיאהבתי
מוטי,
תודה רבה על ההפנייה, ואני אכן ממליץ לכולם על הספר.
אהבתיאהבתי
אחד הטורים ההזויים והמופרכים שפורסמו באינטרנט מעולם. חוסר הבנה מוחלט של השפה.
למשל, כשפייגלין מבקר את המתנחלים על כך שלא השכילו להפוך את האולפנה למאבק של העם אלא למאבק מגזרי בלבד, ולכן הוא אינו משמעותי ואינו מעניין, פרסיקו טוען שלפייגלין לא אכפת מה חושב רוב העם.
גם את המושג "סכינא חריפא" הוא מסלף ומעוות. פרסיקו היקר, על גוגל שמעת? כשרבנים משתמשים במושג ציורי במשמעותו הרוחנית אתה ישר רץ להזעיק את השב"כ? זה הרבה יותר מביך משזה מכעיס. הנה, סתם בשביל הכיף, עשיתי בשבילך העתק-הדבק מאתר ישיבת הר עציון:
"כלוומר, הביטוי "סכינו חדה" מתייחס לכוח ההכרעה הייחודי לרבא; רבא איננו נוהג להתלבט ולהתחבט בשאלות סבוכות, אלא מוצא להן מענה חד וברור".
אלא רק דוגמאות לחוסר הבנה טוטאלי ולחוסר הכירות מביך עם השפה. כל אדם עם גישה לגוגל יכול להבין וללמוד באופן מדוייק יותר.
אהבתיאהבתי
תודה על המאמר המחכים. תירגמתיו לרוסית (בצירוף קישור כמובן)
http://chassidus.ru/library/actuality/persiko-post-gush-emunim-messianizm.htm
אהבתיאהבתי