בימים אלה יצא לאור ספר המאגד בתוכו מאמרים רבים וטובים על המימד הערכי והרוחני (כן, רוחני) שבחינוך. להלן חלק מתוך המאמר שתרמתי אני לספר. עוד פרטים על הספר בסוף הרשימה.
—
חינוך בין חומר לרוח, בין חוק לצחוק
[…]
על החוק ועל האהבה
כשנודע לראשונה לגאורג ולהלם פרידריך הגל, הפילוסוף הגרמני הגדול, על מחשבותיו של עמנואל קאנט, גם הוא פילוסוף גרמני גדול, בנוגע לנישואין, צמרמורת אחזה בו. קאנט חשב שחתונה היא במהותה חוזה: "איחוד בין שני אנשים ממינים שונים למטרת בעלות הדדית לכל החיים על אמצעי המין שלהם". הגל המזועזע קבע שכך יכול לדבר רק רווק. לדעתו של הגל, האהבה היא לב הנישואין, והחוזה הוא רק המסגרת שבתוכה מוכשרת האהבה. רומנטיקנים גדולים יותר מהגל ילכו רחוק יותר ויאמרו שכשאוהבים באמת, כלל לא צריך חוקים.
נדמה לי שאפשר בקלות למצוא הקבלות בין המחלוקת שהתגלעה בין קאנט להגל ובין הפולמוסים העֵרים בימינו בנוגע לחינוך: האם כדי לחנך צעירים דרושה מסגרת ברורה, דרושים חוקים, דרושים הכוונה ומיקוד ומשמעת – או שמא צמיחה אמתית זקוקה דווקא לחופש, לגמישות, לפתיחות? ועוד: האם ילד יתחנך כראוי אם כשיפרושׂ את ידיו לצדדים יגלה שם גבולות המתוחים בבהירות, או דווקא אוויר הנושב חופשי?
כמו במקרים רבים, יש לחפש את שורש המחלוקת בתפיסות שונות לגבי האדם. יש הרואים באדם יצור מוגבל וחלש מראשיתו, שזקוק להכוונה – וָלא ייטה וייפול אל מצולות של חוסר משמעות ואף של רוע. אחרים תופסים את האדם כיצור שלבו טהור וטוב, שמסוגל להפיק מתוך עצמו, אם רק יאפשרו לו, את המיטב, ושדווקא ניסיונות להכוונה יסיטו אותו מדרך הישר ואף ידכאו את הטוּב הטבעי שבו.
העמדה השנייה מפתה אותנו מאוד. יש לה שורשים בתורות רוחניות קדומות, שראו את גאולת האדם כמצב שבו הנשמה, החופשייה מכל חומר, יושבת לצד (או מתאחדת עם) האל המופשט, שגם הוא כמובן חופשי מכל חומר. למודל סוטריולוגי (soteriologic) זה יש שורשים עמוקים בתרבות היוונית הקדומה ובתרבות ההינדואיסטית הקדומה, ובמערב הוא זכה לפופולריות בזכות זרמי הגנוזיס ובעיקר הודות לנצרות, שאימצה אותו בחום כבר מתחילתה. במסורת הנוצרית, נוסף על כך, התפתחה השאיפה לשחרור מהגוף במקביל לשאיפה לשחרור מהחוק, כלומר מהחוק היהודי, מהמצוות שלכאורה ניתנו על ידי האל.
יש לשים לב שבתורות אלו נתפס האדם ה"אמתי" כנשמה שמימית, ערטילאית, שהגוף הוא לה כלי במקרה הטוב, וכלא במקרה הרע. מכאן מובן מדוע היחלצותה של הנשמה, שהיא כאמור מהותו ו"ממשותו" של האדם, מהגוף, מדוע ריחופה המשוחרר מכל חומר או מכל חוק נתפסים כאידאל וכשיאם של החיים. המערב אם כן צמח (גם) על בסיס התפיסה, שהחומר והחוק הם מוגבלים, מגבילים, ואף שליליים מעצם טבעם. לפי תפיסה זו, הגוף וחובותיו הם זמניים בהחלט, ושניהם ייעלמו עם המעבר לגן עדן, אם כתוצאה מהמוות ואם עקב בואה של הגאולה השלמה.
במהלך ההיסטוריה המערבית המודרנית נזנחו תורות אלו, אולם לא העקרונות העומדים בבסיסן. דרך הדואליזם הקרטזיאני (כלומר החלוקה בין עולם החפצים לעולם המחשבות שהציג הפילוסוף הצרפתי דקרט) ודרך הפסיכולוגיה המודרנית מבית מדרשו של פרויד (שבה האני נתפס כמתווך עצמאי בין הצרכים הגופניים וחוקים החברתיים) תמונת האדם שלנו התעדנה ועברה נטורליזציה, אולם עדיין שמרה על החלוקה בין הגוף פחוּת הערך והמוגבל, לבין הנפש שחייה סוערים וחסרי גבולות.
כך הגענו עד הלום, כלומר למצב שבו השאיפה לשחרור מהחומר ולנסיקה לגבהי עדן הפכה לשאיפה לשחרור מה"חומריות" והתבסמות בחיים "רוחניים" – אינטלקטואליים או רגשיים. כך גם הגענו למצב שהשאיפה לשחרור מהחוק הדתי עברה הפנמה והפכה לעמידה על הזכויות שיש לנו כבני אדם בעלי נפש חופשייה מלידה: הזכות לחיים, לחופש, לשוויון (שהרי בפנים כולנו זהים!), וכמובן, הזכות ל"רדיפה אחר האושר".
כאשר זרמי תרבות עצומים אלה מגיעים לתחום החינוכי, אפשר להבין מדוע הנטייה הרווחת בקרב האוונגרד החינוכי בימינו, נטייה שחלחלה זה מכבר לכל מערכת החינוך, היא להסיר ככל האפשר סייגים וגדרות בעלי אופי סמכותני מהחינוך, לתת ככל האפשר לילד לעצב את יומו ואת תלמודו, ולעודד ככל האפשר את רוחו החופשייה לפתח וללמד את עצמה. אם אכן המצב האידאלי (בין של הנשמה ובין של השכל האנושי) הוא רוחני ושמימי, יש בזה היגיון רב, כמובן.
החיים בגוף
ברם, לדעתי גישה זו מתעלמת מכמה גורמים חשובים שהם חלק בלתי נפרד מהחיים האנושיים. האחד, חיינו הם חיים בגוף. כוונתי היא לא שיש לנו גוף, דבר מובן מאליו, אלא שגם חיי הנפש שלנו מתנהלים שלא בנפרד מגופנו. ושוב, אין הכוונה רק שהנפש תלויה בגוף (בבריאותו, באיזון החומרים שבו), אלא אף הרבה יותר מזה: הנפש שלנו היא "נפש גופנית"נפשנו חושבת ומנהלת את עצמה דרך הגוף .
אם אנחנו רוצים "להתקדם", "להתעלות על עצמנו" או פשוט "לגדול", אנחנו משתמשים במטאפורות גופניות כדי להבין את התהליכים המתחוללים בנפשנו. אם אנחנו מפחדים מ"נסיגה", מ"צמצום" או מ"סגירות" אנחנו מנתחים את הוויות נפשנו בעזרת מושגים "חומריים". אף לומר שהנפש היא "גבוהה" או "עדינה" יותר מהגוף פירושו מניה וביה שיש לנו רק דרך אחת להבין את עצמנו, והיא על ידי פנייה אל העולם שסביבנו וחוקיו החומריים. אין דרך אחרת, כי אין עולם אחר.
מציאות פשוטה זו צריכה לרמוז לנו שהשאיפה המובלעת לנסיקה חופשייה-מגוף למרומים היא אשליה המנותקת (אכן, בדיוק כפי שהיא עצמה מבקשת) מהמציאות. מוזר, אכן, שדווקא בתקופה שהמדע מגלה עד כמה הנפש קשורה בגוף, עד כמה חיי הנפש שלנו הם בעצם תוצר של הגוף, הנחות מובלעות כאלו בדבר אפשרות ניתוקה של זו הראשונה מזה האחרון, הנחות שמניעות כאמור את הכיוונים החינוכיים שדובר בהם, שובות בצורה עמוקה כל כך את לבנו. כך, אף שרבים אינם מאמינים שהם נשמה שחבויה בתוך הגוף, הם יהיו מעוניינים, לא פחות מאבותיהם התרבותיים, להשתחרר ממגבלות הגוף. אך אם חיינו הם כאן, בעולם הזה, יש לשים לב לדרך בה מתנהל העולם: על פי דפוסים קבועים, על פי חוקים, על פי הגיון, ותמיד בכפוף למגבלות.
גורם נוסף הוא, שגישה זו מתעלמת גם מהממד החיובי שבחוק. אם כי מילה זו מעוררת ברבים מאתנו חוסר נוחות, הרי החוק פעמים רבות הוא בבחינת רחם המגדל את אותם עוללים שיקרים לנו כל כך. פעמים רבות דווקא מתוך מגבלות – ורק מתוכן – תיתכן יצירה. כך, כשם שהניצוץ מגיע דווקא מתוך חיכוך של שני סלעים מוצקים מאוד, כשם שהצורך הוא אבי ההמצאה, פעמים רבות יש הכרח בתנאים מסוימים מאוד ובמסגרת יציבה כדי לעורר יצירה.
בשדה האמנות ניתן לראות זאת בקלות: המסורת היהודית-נוצרית, על כל מגבלותיה הדוקטריניאליות והממסדיות, הייתה הכרחית בהחלט ליצירת הקפלה הסיסטינית. לא רק מבחינת התוכן, אלא שהיצירה גם הגיעה רק לאחר ויכוחים קשים בין מיכלאנג'לו לכנסייה. כל אלה לא מנעו, אלא דווקא איפשרו את לידתה של יצירת המופת. בניגוד לכך כיום, כשבשדה האמנות הפלסטית הכול אפשרי, המוזיאונים מלאים ביצירות חסרות פשר. בדומה לכך גם במוזיקה (ואיזו אמנות היא חופשייה ממנה?), קבלת ההגבלות המוגדרות לסוגות המוזיקליות השונות בזמנן היא שאיפשרה דווקא את היצירתיות של גאונים כבאך וכמוצרט. המוזיקה החופשייה, הא-טונלית, שנכתבת בימינו, מושכת הרבה פחות.
ואם נחזור לדוגמה שפתחנו בה, שדה האהבה, הרי ייתכן שהגל מתעלם מכך שפעמים רבות החוקים הם הם שמאפשרים את האהבה. לא רק מפני שהם כופים התמדה מסוימת ומייצרים בכך אהבה חברית ועמוקה, אלא גם כשהם מייצרים אהבה בוערת ושטחית, כמו במקרים שבהם נתאהב באדם מסוים רק מפני שאין סיכוי שהוא יהיה שלנו, או במקרים שמגבלה כלשהי (מרחק, מסורת או מנהג) מונעת מאתנו קשר חופשי וזמין עם אהובנו או אהובתנו. במקרים כאלה הלהט מגיע דווקא מתוך המפגש עם הגבול. מתברר לנו אם כן, שהגבולות וההגבלות משמשים לנו כגרעיני דין שהכרחיים כדי שתהיה בריאה: ללא קורות לא ייתכן בית; ללא קירות לא ייתכן חלון; ללא חוקים לא ייתכן משחק – ההגבלה היא פשוט חלק מהעניין.
[…]
—
הספר חינוך – מהות ורוח הוא אנתולוגיה של מאמרים על חינוך בזמן הזה, זמן המתאפיין באינסטרומנטליזציה הולכת וגוברת של החינוך, והפיכתו למנותק מכל הקשר של ידע, ערך ורוח. החינוך, בעיקר בבתי הספר, אבל לדאבון הלב גם בין הורים לילדיהם, הופך בתקופתנו להסדר מנוכר המכוונן ל"הישגים" שעיקרם שיעתוק מידע, או לחילופין למגרש משחקים הפרטי של הילד, בו הוא אמור לממש במלואם את מאוויו. הספר, שנערך על ידי פרופ' ישעיהו תדמור ועמיר פריימן (שהקימו יחד גם את התנועה להעצמת הרוח בחינוך), מכוון לעורר שיח חדש-ישן בנושא המימדים המהותיים יותר של החינוך. בספר כלולים מאמרים של (על פי סדר הופעתם):
אדמיאל קוסמן
קיבוץ נאות סמדר
אילן גור-זאב ז"ל
זהר מליניאק
אגי משעול
עמיק פריימן
אליעזר שור
יוסף אבינון
מוקי צור
יהודה בר שלום
דב זינגר
נעמי סרוקה
דני לסרי
תומר פרסיקו
עדנה אולמן-מרגלית
זהבית גרוס
רחאב עבד אלחלים
שלמה בק
מארי קופטי
ציפי מרחיים
נפתלי רוטנברג
ניר מיכאלי
נמרוד אלוני
רון מרגולין
עדנה ענבר
חנן אלכסנדר
ת'אולה אבו-בקר
אריה ברנע
שלמה טיקוצ'ינסקי
עפרה מייזלס
תמר לוין
ישעיהו תדמור
טליה בירקאן
גלעד גולדשמיט
נירית רייכל
שבתאי מג'ר
יורם הרפז
ניתן לרכוש את הספר בחנויות הספרים, בחנות המכוונת של מכון מופ"ת, או בכרטיס אשראי בטלפון 03-6988616. עוד פרטים ורשימות בבלוג הספר.
לולאת האל 
מאמר מעניין, תודה. רציתי להעיר לגבי ההשוואה למוזיקה: "המוזיקה החופשייה, הא-טונלית, שנכתבת בימינו, מושכת הרבה פחות." לצערי נפלת כאן למלכודת, השוואתך אינה מדוייקת. מוזיקה א-טונלית איננה חופשייה מחוקים (בהכללה גורפת) יותר מכל מוזיקה אחרת, אלא שהחוקים אליהם היא כפופה נועדו (גם כן, בהכללה) להוות נגטיב למוזיקה הטונלית. להתייחס למוזיקה זמננו באופן כללי (מכל סוג שהוא) כפחות מצייתת לחוקים ומוסכמות מן המוזיקה של הדורות הקודמים תהיה טעות עובדתית, בלי שום קשר להיות המוזיקה מושכת יותר או פחות בעיני המאזינים – זו שאלה אחרת לגמרי שאיננה שייכת לכאן.
אהבתיאהבתי
תודה. נדמה לי שהזמן שכתבתי את זה היה היחיד בחיי שהאזנתי ליצירותיו של ג'ון קייג'.
אהבתיאהבתי
ג'ון קייג' כמעט לא כתב א-טונאלי. הוא כתב מופשט, סוריאליסטי, אלקטרוני, אוונגארד. א-טונאלי, סיריאלי, שייך לבית מדרשו של מהר"ן צ"צ ארנולד שנברג וחצרו כעיקרון. היא למעשה כמו שאמרו – תמונת נגטיב. אותם חוקים של ההרמוניה, על מה שמכאיב מאד לאוזן למי שלא ממש אוהב את זה / למד את זה ואיכשהו התרגל.
מה שגם זה קצת בעייתי להשוות. גם אם האוונגרד נקי מחוקים – מוזיקה לעולם לא חופשית באמת. יש אינסוף צלילים מוגדר שהאוזן שלנו שומעת,וגם אז האוזן האנושית תמיד תחפש את הנוח והקל יותר לתפיסה, ע"ע ההרמוניות בגלגל"צ. אבל זה נטו על עניין המוזיקה.
חוץ מזה אחלה של פוסט, ועשית לי חשק לקנות את הספר.
תודה!
אהבתיאהבתי
אהלן תומר,
לגבי הפסקה על האמנות… זה שדה מוקשים… :)
יש הרבה שיטענו שכמה משיכות מכחול נגיד של קנדינסקי יש בהן יותר משמעות מאשר לקפלה הסיסטינית.
ויהיו אחרים שיגידו שהכנסייה בתקופות שונות כן הגבילה את האמנות, שלא לדבר על אמנות מגויסת או משטרים שהגבילו אמנות מסוימת…
הכי כדאי זה להתייחס לאמנות מבחינה אסתטית ולא יותר…
אהבתיאהבתי
חולי, זה בדיוק העניין, שאני חושב שהאמנות כיום חוטאת לתפקידה, בכל שהיא לא מנסה לעורר באדם השראה או משמעות קיומית. זה נושא מאוד גדול כמובן, אבל אני לא חושב שמדובר רק "על טעם ועל ריח".
אהבתיאהבתי
מנין הקביעה שאמנות כיום אינה מנסה לעורר באדם השראה או משמעות קיומית?
אהבתיאהבתי
ממבט על השדה העכשווי. יש כמובן יוצאים מהכלל.
אהבתיאהבתי
כתבת שהנצרות שייכת לזרם שרואה את האדם בבסיסו כטוב וטהור.
עד כמה שידוע לי הכנסיה הקתולית רואה את האדם דווקא כחוטא שצריך להתאמץ כדי להיגאל מהחטא הבסיסי שרובץ עליו.
אהבתיאהבתי
איפה כתבתי את זה? ממש לא.
אהבתיאהבתי
קיבוץ נאות סמדר a whole kibuz write in a book– very intersting!
אהבתיאהבתי
רשומה מעניינת!
אני ממש לא מסכים איתך.
דווקא התנועות הדואליסטיות שטענו שעל האדם להשתחרר מגבולות החומר הם ששמו דגש עצום על חוקים ומשמעת נוקשה ויצרו היררכיה ברורה בין הרוח לחומר.
אם זה תקנון הנזורה הנוצרי המלא בחוקים נוקשים ביותר ועם משמעת מוחלטת לאב המנזר, אם זו היוגה הקדומה הנוקשה עם משמעת עצמית עצומה ותרגולים נוקשים ביותר והסיגוף הרב (הדואליזם של הסנקיה), כך גם הגנוסטיים.
הדואליזם מוביל לחוקים ומשמעת נוקשה מכיוון שהתשוקה החומרית שולטת באדם ורק על ידי משמעת נוקשה ותרגול מדוייק ונוקשה אפשר לשחרר את החלק האלוהי החופשי ממגבלות החומר. בסוף החלק האלוהי משתחרר ולגמרי חופשי אבל בשביל לשחרר אותו נדרש החוק המאוד נוקשה והמשמעת הלא מתפשרת.
אני חושב שמה שמשפיע היום זה בעיקר התפישה הפוסט-מודרנית, המוזיקה והאמנות היום נראים איך שהם נראים בגלל התפישה הפוסט-מודרנית, התפישה הדואליסטית היא זאת שעושה היררכיה ברורה ואומרת 'זה אומנות גבוהה וזה לא' או זה 'אלוהי וזה לא' בגלל שיש לה את ההיררכיה הברורה בין הרוח לבין החומר, היא עושה הפרדה בין החומר לרוח ובכך יוצרת מלחמה, לכן האמן המיוסר.
הגישה הפוסט-מודרנית לעומת זאת יצאה נגד התפישה הדואליסטית ונגד ההפרדה הזו בין הגבוהה לנמוך ובין החומרי לאלוהי ואמרה שאלו רק הבניות חברתיות, אין באמת היררכיה אמיתית ולכן גם אין חוק או צורך בחוק ,במשמעת או בהיררכיה (כפי שהוא קיים בתפישה הדואליסטית) ולכן היום קליפת בננה רקובה יכולה להיות מוצגת במוזיאון.
נראה לי שתפישת החופש היום שאתה מדבר עליו היא ממש לא תולדה של התפישה הדואליסטית אלה בדיוק להפך = היא תולדה של התפישה הפוסטמודרנית שיצאה נגד הדואליזם וגם של השפעות של רוחניות נון-דואליסטית וקריאה לא נכונה של הזן-בודהיזם.
אם האוונגרד החינוכי היום היה מושפע מהדואליזם אז בתי הספר האלו היו נראים יותר כמו מנזרים נוצריים עם משמעת נוקשה (שהרי כדי לשחרר את האלוהי חייבת להיות משמעת נוקשה ואין שום מקום לפשרנות).
אבל הוא נראה לי מושפע מהפוסט-מודרניזם ולכן לא מציב שום גבולות כי גבולות הם לא אמיתיים אלה הם רק הבניה חברתית של הכוחות החזקים (בעיקר הגבריים) ומהשפעות נון-דואליסטיות וקריאה לא ממש נכונה שלהם ושל הבודהיזם והזן בודהיזם ורוחניות עכשווית ותיאוסופיה (כמו – ללכת אחרי הלב, הכל כבר טוב ולכן אין צורך בחוקים וכו')
אהבתי את המשפט שללא קיר אין חלון ואת הנמשל.
אהבתיאהבתי
אנחנו מדברים על שני דברים שונים. אתה צודק שהדואליזם הביא לדיכוי הגוף. אבל זה בדיוק העניין: שאנחנו מרגישים חופשיים מהגוף, ולכן גם לא זקוקים לחוקים שאפיינו את תמונת העולם דואליסטית. (סלח לי על התמצות, אני באמצע משהו: )
אהבתיאהבתי
לתומר – אז למה לפי דעתך זו השקפה דואליסטית (על החינוך) ולא השקפה שמושפעת דווקא מהנון-דואליזם (והבנה לא עמוקה שלו) ומהניו-אייג'?
למה אנחנו מרגישים חופשיים מהגוף אם לא עשינו פרקטיקות סגפניות ולהפך אנו מלאי תשוקה?
ואם אנחנו מרגישים כבר חופשים מן הגוף אז האם זה לא נון-דואליזם?
אהבתיאהבתי
אליק, אנחנו מרגישים חופשיים מהצדדים המדכאים של הגוף, שהפכו במהפכה המדעית ל"טבעיים" ולכן חסרי ערך דתי או אתי. אני לא חושב שמדובר בנון-דואליזם. אולי יותר קרוב לפנתאיזם, אלא שלא את האל אנחנו רואים בכל דבר, אלא את הפוטנציאל להנאה.
אהבתיאהבתי
אליק,בעניין בננה רקובה במוזיאון -העניין שמעוררת קליפת הבננה נובע מעצם היותה במוזיאון .
בסביבה האמיתית שלה, קרי בפח הזבל,שם אין לה משמעות אבל הבאתה למוזיאון בהחלט יכולה לעורר חשיבה לא פחות מתמונת הצעקה של אדוארד מונק.
אהבתיאהבתי
אבשלום, נראה לי שיש הבדל בין קליפת בננה לציור של מונק.
ציור של מונק יפה גם בתוך המוזיאון וגם בחוץ וקליפת בננה תעורר עניין רק במוזיאון.
מה שמעניין בקליפת הבננה תהיה המחשבה שהיא תעורר, הקונספט, ואילו הציור הצעקה מעביר תחושה ורגש והזדהות שהם לא קונספטואלים גם אם יש צד קונספטואלי ביצירה.
קליפת בננה או לפי דעתי רוב העבודות הקונספטואליות מעוררות עניין ומחשבה אבל לא יוצרות אווירה ולא משאירות רושם שנשאר בנפש אלה חולפות כמו שבאו.
אם לצורך השוואה ניקח עבודה שראיתי שבה מוצג רובה שאל הקנה שלו מחובר דילדו
וזה מציג את כל הקונספט של הגבריות הכובשת והדופקת, שהרצון לשלוט בשטחים הוא רצון גברי שוביניסטי וכוק וכו', והרבה הרבה אפשר להגיד על היצירה הזאת, אבל אם נשווה אותה לצילום טוב שהצליח לתפוס ברגע הבאת פנים ייחודית של זקן ערבי במחסום או ציור של כפר ערבי עם גדר הפרדה בשקיעה ישאיר הרבה יותר רושם והזדהות וכך גם הבנה מעמיקה יותר והרגשה של הפגיעה של הכיבוש
(הבאתי את הדוגמא של הכיבוש לא מתוך איזו אידיאוליגיה פוליטית שלי אלה רק לצורך דוגמא והמחשה, אני יותר קרוב לימין מלשמאל)
אהבתיאהבתי
אליק,הרשה לי שוב לא להסכים אתך.
אנחנו מדברים על מה שקורה לך בראש בזמן ביקור במוזיאון ולא כאשר אתה עוזב את המוזיאון ולכן אין חשיבות למה שתחשוב כשתראה קליפת בננה בפח הזבל.
היתרון של תצוגות מהסוג הזה הוא שההפשטה שלהם יוצרת תחושה עמוקה יותר בגלל שהמחשבות יכולות להתפרס ולהתפרש במניפה הרבה יותר רחבה של רגשות בהתאם למצב הנפשי ולחוויות האישיות של המתבונן.
בדיוק כמו שמוזיקה של בך מעוררת רגשות עמוקים יותר משיר של שלמה ארצי (עם כל הכבוד לשלמה ארצי שיש לו איכויות אחרות.)
אהבתיאהבתי
מעניין.
לא מזמן העברתי סדרת סדנאות כתיבה לבני נוער, ואחת הסדנאות (מצורפת בקישור למטה) הייתה במטרה לחבר את המשתתפים חזרה אל הגוף שלהם. העולם המודרני כולל כל כך הרבה דברים שייעודם הוא להשכיח את העובדה שיש גם מציאות קונקרטית (הכל בנוי, מרחבים מבודדים, בגדים, נעליים, חוסר קשר לטבע) ולהתעלות לאיזו מציאות אחרת, וניסיתי להזכיר להם מחדש שיש להם גוף. שהוא קיים, שהוא נוכח.
אגב, אני חושב שאתה צריך להקדיש מאמר שיעסוק בתפישת הגוף של בנות דתיות. עניין מרתק. אוכל להפנות אותך הלאה, אם תרצה.
[הסדנה: http://gizbar.wordpress.com/2012/07/08/%d7%a1%d7%93%d7%a0%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%a8%d7%aa-%d7%92%d7%95%d7%a3/%5D
אהבתיאהבתי
לא תומר, אל תקדיש לזה מאמר.
תן למישהי דתייה לכתוב את זה
חוץ מהקטע הפטריארכלי, תמיד אני מוצא בכתיבה שלך חוסר זיקה לדתיים (אורתודוקסים מנוונים שכמונו).
מעין עיוורון אמפתי שאוטם אותי מלקבל את הדברים, מעניינים ככל שיהיו
אני תוהה אם אחרים מרגישים ככה
אהבתיאהבתי
כפי הנראה יהודה גזבר לא מרגיש ככה. אני גם לא מרגישה ככה.
אהבתיאהבתי
אני מתלבט בעיקר מהצד שגבר כותב על תפישת גוף מעיניים נשיות.
אהבתיאהבתי
תומר,
זה ממש לא קשור ישירות לפוסט- אבל אם כבר הזכרת אהבה- אשמח מאד לשמוע ממך בפוסט עתידי מה יש לך לומר לחבריך הרווקים והרווקות הדתיים. אני מאמינה שתוכל לומר לנו כמה דברים מעניינים ואולי גם מנחמים.
תודה רבה.
אהבתיאהבתי
תומר רשימה מצויינת תודה.. רק רציתי להוסיף שגם לגבולות צריך לשים גבולות.
ובקשר לאומנות מודרנית, כאן עלית על דיון עמוק והסטורי לגבי מה האומנות אמורה לעורר.. מרסל דושן שהכניס אסלה ורפי לביא ואומנות דלה, או המנימליזם שמציג את הנעדר.. הדיון על המהות, הופך למהות, היציאה מאומנות כמגדירה רק יופי ואסטטיקה, לאומנות המגדירה כיעור, או אי קיום… העניין כאן הוא התפיסה מוטעית של חופש כלגיטמציה לכל דבר.. אבל הכל דבר הזה… הוא רק שבירה של מה שקיים היוצא מתוך מודעות מוגבלת. הגבול הוא בתודעה עצמה. ספר שאני ממליצה לך לקרוא מדריך לתרבות המודרנית של רוג'ר סקרוטון.
הגבולות הם דינאמיים ומשתנים עם ההתרחבות של הידע והתודעה, ההשפעה היא אנטגרלית, הפרקטיקה והמיומנות מאפשרת את ההרחבה של הנפש, או הביטוי העשיר, התגובה שלנו לאייכות היא התפעלות והתפעמות, אבל גם למידה, או התרחבות, לא רק הביטוי הרגשי הוא המהותי כאן אלא גם ההתרחבות הרב חושית הכוללת את את הידיעה השכלית.
אהבתיאהבתי
שלום תומר
כתבת: "כשם שהצורך הוא אבי ההמצאה, פעמים רבות יש הכרח בתנאים מסוימים מאוד ובמסגרת יציבה כדי לעורר יצירה."
לתפיסתי, הצורך הוא לא אבי ההמצאה (בהקשר הזה אפשר לקרוא ב"רובים חיידקים ופלדה" את הפרק העוסק בנושא). הייתי אומר שאפילו להיפך, ההמצאה היא אם הצורך.
לפחות בכל מה שקשור להמצאות המשמעותיות, מעולם לא היה בהן צורך לפני היווצרם, מכיוון שלא היה שום דבר דומה להם לפני כן… כשהומצאה המכונית הראשונה, כולם היו ממש בסדר עם כרכרות וסוסים. אחרי שההמצאה קיימת עולה הצורך בשיפורים שלה (מכונית טובה יותר, סמארט-פון טוב יותר, וכו'…) אבל אלו לא המצאות משמעותיות.
המון פיתוחים טכנולוגיים יועדו לדברים אחרים במקור, ורק אח"כ הוסבו לשימוש המוכר לנו כיום.
בהקשר של חינוך:
יותר משהמצאות נובעות מצורך הם נובעות ממשחק, תשוקה, טעויות, חופש.
רוצה לומר, בדיוק מאותם דברים שנמצאים כביכול בקוטב השני של החינוך כפי שהצגת אותו.
אני כן מסכים איתך שיש צורך בחוקים… אלא שחוקים נוטים להפוך למשהו מגביל מאוד הרבה יותר מאשר מפתח. אני לא בטוח שאנחנו יודעים עדיין איך מחוקקים באהבה
אורי
אהבתיאהבתי
תומר,
טקסט מעורר מחשבה – אבל לוקה בעיני בהתייחסות עומק לתחום שאתה מכיר פחות, נדמה לי – הוא החינוך החופשי.
ציירת את החינוך היום כחינוך שמרוב חופש הוא נעדר גבולות. רק שאם תבחן מקרוב בתי ספר דמוקרטיים, למשל, תגלה שיש להם מערכת חוקים מאוד ברורה – שאמנם לא נוצרת על ידי סמכות מנוכרת (המדינה/משרד החינוך/המורה) אלא על ידי קהילת בית הספר. בבתי ספר דמוקרטיים יש מנגנונים מובנים וברורים מאוד של חקיקה (פרלמנט), שיפוט (ועדת משמעת) וביצוע (ועדות נושאיות). ילד שמתחנך במסגרת כזו ילמד הרבה על גבולות, על יחסי הכוח סביבם וגם על האפשרות לשנות אותם, כיחיד או כחלק מקבוצה. יש בזה, נדמה לי, לא מעט מזון לנפש. יותר מאשר למצב שבו הגבול הוא מסוג "ככה זה וזהו זה".
אהבתיאהבתי
יולי שלום,
כן, תודה על התגובה. אני באמת לא מכיר את המערכת הזאת מקרוב, והחלוקה הפשטנית ל"חופש" מול "מסגרת" כמובן לא עושה צדק לאף מערכת. למעשה, נדמה לי שדווקא במערכת הרגילה יש פעמים רבות חוסר בכל מסגרת ממשית, מתוך איזו הנחה שכללי המשמעת הטכניים שקיימים אמורים להפעיל את עצמם או להספיק, בעוד שאיש לא לוקח על החינוך אחריות אמיתית.
אני רק רוצה להעיר גם שמה שמובא כאן הוא פחות מחצי מהמסה המקורית, כך שזו לא תמונה לגמרי מדוייקת של מה שאני טוען.
אהבתיאהבתי
אפשר לבדוק מה קרה לפני מה קרה לפני שהיו חוקים ולפני שהיתה הפרדה של גוף-נפש. העולם הפגני היה עשיר באמנות ובטקסים דתיים, בעולם היווני הגיעו לפילוסופיה מודרנית והתחלה של דמוקרטיה, מדע ואפילו ספקות מודרניים אתיאיסטים.
אי אפשר לומר שהחוקים המסודרים לא תרמו לעולם המודרני היום, הכולל מדע, משפט המגן על זכויות אנוש של כל האזרחים, מדינות מסודרות, כלכלה מודרנית והיום כל זה הופך לגלובאלי, כל העולם נהנה או אמור ליהנות מההישגים האלו.
מצד שני, המגבלות החוקיות גרמו להרבה מאוד סבל, נזק ודיכוי ולהרס וחלק מהמאבק היום הוא להתנער מחוקים ומגבלות או לפחות לבדוק אותם ללא הרף.
אהבתיאהבתי
נדמה לי ששאלה קריטית כאן היא האם החוק הוא חוק אישי – של האדם על גופו ונפשו, או קבוצתי. ואם קבוצתי – האם לפרט יש אפשרות להשפיע על עיצוב החוק.
לאורך רוב ההיסטוריה המוכרת לנו עיצוב החוק היה נחלתה של "אליטה יודעת" (אריסטוקרטיה, אליטה דתית – כהנים, כנסיה, אליטה מקצועית – משפטנים). גם בדמוקרטיה ייצוגית עיצוב החוק הוא עדיין נחלתם של מעטים.
ככל שדיבור או פרקטיקות של עיצוב חוק קהילתי – קבוצת אנשים קובעים חוקים לעצמם – הופכות נפוצות יותר, אפשר לשאול אם לחקיקה יש גם פוטנציאל שחרור.
אהבתיאהבתי
רוצה לשתף באופן שבו אני מתבונן את הדברים שהצגת, ובעצם את כל ההתרחשות המופלאה הזו ש'רוקדת' סביבנו תמיד:
תנועת כוחות הניגוד (הכאוס והסטרקצ'ר, או כל שם אחר שנרצה לתת לאותם כוחות…) הינה תמידית ומערכת היחסים, הדינמית במהותה, שמתרחשת כל הזמן בינהן, היא מהות לקיום זה של העולם (המציאות הנתפסת).
האחד ללא השני מפסיק למלא את חלקו ב'ריקוד', ומעצם העניין מבטל את משמעותו של השני ואת שלו ואת התממשות המציאות סביב.
עולם שכולו חוקים (סטרקצ'ר) יתנוון, ידעך ויתפוגג.
עולם שכולו כאוס (תוהו) לא יצור דבר אלא פשוט ישאר במצב של כוליות נטולת כיוון והתפתחות.
זיהוי היחסים המשתנים בשיחה המתגלגלת בינהן יוצרת את המציאות המגוונת והמשתנה בכל רגע. זהו אינו האיזון הרגיל שנתפס במוחנו של נקודת האמצע (50:50) אלא היחס משתנה ומדוייק, הנוכח ברגע הנתון הזה, רגע שלאחריו ימשיך 'לרקוד' ולנוע.
זיהוי המקום הזה, שמתבטא בחוסר ידיעה ונכונות אמיצה ולעיתים מאתגרת, שמעיזה לפגוש את אותו בלתי ידוע, מאפשרת לנו לרטוט ו'לרקוד' את הריקוד הנצחי הזה בלי להתפס לדבר כמשהו מוחלט ובלתי משתנה.
אודה לתגובתכם…
אהבתיאהבתי
יפה ונכון
אהבתיאהבתי
אמן ואמן.
אהבתיאהבתי
תגובה לטאו-טאצ'
נשמע מעניין, נראה לי כמו ההבנה הטנטרית של שיווה ושאקטי ומזכיר לי את ההתהוות המותנית הבודהיסטית מה שמעורר אצלי את השאלה/מחשבה:
האם הבודהיזם עם הנון-דואליזם (המהייני) שלו ותורת ההתהוות המותנית הוא טנטרי ביסודו או שהוא יותר כמו תפישת הוודנטה ושל שנקרה שהיא יותר של כיבוי התשוקה וגילוי העצמיות או טבע הבודהה או שהיא גם וגם (ישנו זן בודהיזם ווג'ריינה וישנה גם היניינהמצד שני {בצורה מאוד גסה}).
כנראה שכל ההגדרות האלה באמת מתמוססות אבל עדיין זה מעניין…
(מצטער על הסטייה מהנושא).
לתומר –
אני חושב שאני עכשיו התחלתי להבין את מה שהתכוונת בזה שהחינוך שמבטל את החוקים הוא מתקשר לדואליזם, זה מזכיר לי את המתח שהיה קיים בהודו העתיקה בין הדהרמה לבין המוקשה, הדהרמה דגלה בחיי חוק ושלבי חיים ברורים ומובחנים וקסטות ואילו אנשי המוקשה שראו את האמת בתור משהו חפשי ומשוחרר מחוק לחלוטין, יצאו ממסגרת החוק אל היער.
נכון שהם עסקו בסיגופים ומשמעת נוקשה בשביל להשתחרר אבל בגלל שהתפישה הכללית שלהם הייתה שהאלוהי הוא מחוץ לחוק לכן הם יצאו ממסגרת הדהרמה והחוק הוודי וממעמד הקסטות. המשמעת הנוקשה שלהם היא לא החוק הדהרמתי אלה פשוט אמצעי להגיע לשחרור מוחלט מגל תלות. האם לזה התכוונת?
זה גם מעניין שהרבה מהאנשים שחיים בדרך אלטרנטיבית ודוגלים בחינוך אלטרנטיבי מתייחסים לחברה שלנו בתור 'בבילון', מה שמפריע ומדכא את החופש האמיתי, די דומה לאיך שהסגפנים שיצאו אל היער ראו את חיי הדהרמה. לצערי אין היום באמת דהרמה אמיתית אלה יש חברה שמבוססת על קפיטליזם וצרכנות ותשוקה מוגזמת ואין גם ממש תנועה של מוקשה אלה יותר ניו-אייג' פשרני.
אם תנועת מוקשה אמיתית תתחיל היא כנראה תתחיל מתוך הציבור הדתי ומהדתל"שים
אבל באמת מצטער שסטיתי מהנושא, פשוט זה באמת מרתק כל המתח הזה.
אהבתיאהבתי
פוסט מרתק תומר, תודה.
אחת התובנות האהובות אליי היא:
"מוזר, אכן, שדווקא בתקופה שהמדע מגלה עד כמה הנפש קשורה בגוף, עד כמה חיי הנפש שלנו הם בעצם תוצר של הגוף, הנחות מובלעות כאלו בדבר אפשרות ניתוקה של זו הראשונה מזה האחרון, הנחות שמניעות כאמור את הכיוונים החינוכיים שדובר בהם, שובות בצורה עמוקה כל כך את לבנו."
אבל הייתי די בטוח שאתה הולך לומר שהיהדות מציעה איזושהי אלטרנטיבה מהותית בעניין בין הניורולוגיה והספיריטואליזם. אתה יודע, משהו אחר שישבה בצורה עמוקה כל כך את לבנו…
אהבתיאהבתי
מנין לך מה אמרתי? הרי יש כאן פחות ממחצית המסה. בכ"א אני שמח שאהבת.
אהבתיאהבתי
מאמר יפה,
אם כי קשה לקבל את המסקנה הסופית.
השיטות של דקארט והגל הן תפיסות דטרמיניסטיות מקובעות והקונספציה הזאת כבר מיושנת.
מי שמסתמך על המזרח או על כתבי האר"י , רואה באישיות האדם סופרפוזיציה של דחפים פיזיים ורוחניים שאותה צריך לקחת בחשבון , גם כשמחנכים.
כיוון שהנושא די למלא בו סדרה של הרצאות , אני אקצר.
הילד יש מספר סוגים של התנהגות , שצפויים לסתור זה את זה והמערכת החינוכית צריכה להיות די גמישה כדי לקחת שלפעמים צריך להציב גבולות ברורים ונוקשים ולפעמים צריך להעביר מסר לילד שאין גבולות בכלל ושהחירות מוחלטת כמלוא מרחב השמיים והארץ.
לתיאורטיקן , תפיסה חינוכית כזו תיראה בלתי אפשרית לביצוע, אבל הניסיון מראה שישנן הרבה גננות מעולות שמסגלות אותה לעצמן באופן אינסטיקטיבי.
האתגר הוא באמת , להוריש תפיסות כאלו למערכות חינוכיות יותר מתקדמות מגן הילדים.
אהבתיאהבתי
עד כמה שהצלחתי לצפות בהורים ומורים, שמתי לב שבמקרים רבים, ההסברים לחוקים (צריך מסגרת, הגבלות וכו') מגיעים לאחר מעשה. בשעת מעשה הכל כל כך אוטומטי ולא מודע. פעמים רבות אנחנו משתמשים במין משפטים קבועים שמעבירים מאב (או אם) לבן (או בת) בלי לחשוב יותר מידי.
אני רוצה לומר שלפחות חלק מהחוקים שאנו קובעים לילדינו, נקבעים באופן לא מודע, אולי בדומה לריטואלים, אמונות דתיות, ואמונות טפלות.
מבחן פשוט הוא התגובות שלנו לאי-ציות שהן הרבה יותר היסטריות, מחוק שמופיע כמסקנה לאחר דיון, ומטרתו חופש אמיתי.
אהבתיאהבתי