סיום מחזור הלימוד של הדף היומי הוא מאורע מרגש. במידה מסויימת הוא מגשים משאלת לב משיחית-משהו המלווה את היהדות מאז ימי חז"ל, והיא להתאחד כגוי אחד בארץ שלומד יחד תורה. באחדות הזאת יש משהו יפה, והיא היתה ממטרותיו של הוגה רעיון הדף היומי, הרב מאיר שפירא מלובלין, שביקש כך לקרב יהודים איש אל אחיו. אף יותר מזה, דומני שיש לו משמעות סמלית מאוד ביחס למצב היהדות בזמננו.
על הסימליות שבעניין מיד. ראשית נציין את מה שאמור להיות מובן מאיליו, והוא חשיבותו המרכזית של לימוד גמרא במסורת היהודית. זו כמובן חשיבות שכמעט אין דומה לה, ואני חושב שבמידה רבה של צדק. תלמוד תורה נחשב כמובן למצווה גדולה, ואף "כנגד כולן" וכו', אבל גם אם נשאיר את הסיסמאות מאחור, אני חושב שאין ספק שהתפלפלות ראויה על סוגיה תלמודית היא תבלין חסר תחליף בתבשיל היהודי. יש בה משהו שמכונן את הרוח היהודית בצורה שלא דומה לשום דבר אחר.
התלמוד אינו ספר הלכה. רבים מהדיונים בו אינם מסתיימים ב"מסקנה" או בפסיקה חד משמעית. דווקא תכונה זו היא המאפשרת פוריות שופעת שמעיינה מתגבר כבר יותר מאלף שנים. הרבגוניות הפוליפונית של התלמוד בולטת גם על רקע טקסטים אחרים שנכתבו בסביבתו בערך באותו זמן. במאות הראשונות לספירה כותבים הוגים נוצרים כהרונימוס או אוריגנס טרקטטים תיאולוגיים; כתות גנוסטיות למיניהן מחזיקות כל אחת בכתב קודש משלה על שם דמויות כמריה, יהודה איש קריות, או תומס; חיבורים אפוקליפטים נכתבים בשם חנוך בן ירד, וחיבורים הרמטיים נכתבים בשם הרמס טריסמגיסטוס. מבין אלה ניצב התלמוד כיוצא דופן נדיר: זה אינו טקסט של מחבר אחד.
למעשה, התלמוד הוא ההפך הגמור מכך: זהו טקסט רב-רובדי, עשיר בקולות ואף בויכוחים. זהו טקסט שחוסר האחידות שלו בולטת, ולמעשה מגדירה אותו: כולו ניגודים ופולמוס. זהו טקסט שכולו מבקש פרשנות, דרשנות ופילפול. נמצא שבזמן שסביבם תיאולוגים ונביאים מחברים מנשרים רשמיים ודוגמטיים לציבור המאמינים, היהודים אינם מחברים ספרים ביחידות, אינם מדברים בקול אחד וגם אינם מעמידים רשימה סגורה וסופית של עיקרי אמונה – הם אורגים יצירה משותפת ורבת משתתפים.
וכאן יש לחזור לעניין הסמליות שהזכרתי קודם, הסמליות שבקריאה המשותפת בדף היומי. זו משמעותית לדעתי דווקא במה שהלימוד המשותף מייצג, וזו ההאחדה האדירה שעברה היהדות בעידן המודרני. ממגוון של קהילות מפוזרות, בעלות מנהגים שונים ומסורות שונות, התהוותה יהדות אחת, שגם אם היא כמובן מחולקת לזרמים הרבה (ובהחלט יש בה גם מגמות של גיוון), הרי שיש בה סטנדרטים אחידים וברורים לגבי נושאים שונים. הן בתחום ההלכתי, והן בתחום ה"מנהגי", השפע שהולידה הגלות עובר בצוואר בקבוק של הַשְגָרָה, שהופכת את העדות השונות לדומות יותר ויותר. התהליך הזה מתגלגל כבר כמאה שנה, ומי שמבקש דוגמא קיצונית לאופן פעולתו יכויל למצוא אותה כיום בכל הנוגע ליהודים האתיופים ומנהגיהם.
יש בתהליך הזה כאמור יתרון למי שמקווה לראות "גוי אחד בארץ" שסימנו לא רק אחדות אלא גם אחידות, אבל יש בתהליך הזה גם מימד מצער. אישית, כמי שחושב שמגוון תרבותי תורם לבריאותה של כל חברה אנושית, יש משהו קשה בכך שהמסורת היהודית הססגונית עוברת סטנדרטיזציה. לא רק אסתטית, אלא גם מוסרית יש בזה לדעתי משהו לוקה. גם לימוד התלמוד עצמו עובר האחדה קיצונית. כאשר יהודים בכל העולם לומדים מתוך נוסח אחיד ובקצב אחיד, האם אין הגבלה מסויימת על היכולת לפרוץ לכיוונים חדשים? יש בתופעה משום צמצום של האופק היצירתי, גם אם הלומדים יכולים לבטא אותו בהזדמנויות אחרות.
הסכנות שבבית המרחץ לגברים
רבות דובר כבר, ובצדק, על התרומה האדירה שהביא לעולם היהודי הרב שטיינזלץ בתרגומו לתלמוד הבבלי, ואין ספק שמגוון בתי מדרש פלורליסטים חווים חבים הרבה מאוד לפרשנותו, המקלה על מי שלא בקיא בקריאת הגמרא ללמדה. גם עבור מי שאינו דובר עברית כשפת אם – ומדובר בחלק ניכר מהעם היהודי כיום – פירוש התלמוד של שטיינזלץ (כמו גם תרגום שושנשטיין) מציע שביל גישה נוח להיכל הגמרא.
מרבית לומדי "הדף היומי" לא לומדים מתוך פירוש שטיינזלץ, אבל הייתי רוצה להשתמש בו כדי להדגים את המימד המצער שבתופעת ההאחדה. במילים אחרות, מכיוון שההאחדה מוצאת בשימוש בפירושים/תרגומים ביטוי מובהק וחריף, הייתי רוצה להשתמש בדוגמא מתוכם כדי להצביע בפניכם על הצדדים הפחות חיוביים שלה. ובכן, העניין הוא כזה: כאשר אנחנו לומדים דף גמרא מתוך פרשנותו של שטיינזלץ, הקלות שבה הוא פותר עבורנו סוגיות לא מובנות יכולה להשלות אותנו שהפתרון שהוא מציע הוא היחיד האפשרי. הנה הדוגמא: במסכת ברכות, דף ס, עמ' א, נידונה הברכה שיש לברך עם הכניסה לבית המרחץ (מדובר בבית מרחץ ציבורי, על פי רוב בסגנון רומאי, כנהוג באותם ימים):
הנכנס לבית המרחץ אומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתצילני מזה ומכיוצא בו, ואל יארע בי דבר קלקלה ועון, ואם יארע בי דבר קלקלה ועון תהא מיתתי כפרה לכל עונותי'.
ברכה מעט משונה, הלא כן? מה אמור הקב"ה להבין כאשר מבקשים ממנו להציל את המתפלל "מזה וכיוצא בו"? ומהו אותו "דבר קלקלה ועוון" שיכול להתרחש בבית המרחץ? מה העניין? מה כבר יכול לקרות בבית מרחץ שבו רוחצים את עצמם יחד מספר גברים ערומים? את התעלומה הזאת פותר שטיינזלץ כך:
בבתי מרחץ רומיים שהאש היתה לוהטת מתחת לבריכת המים שבה היו מתרחצים, והיתה סכנת מפולת אל תוך האש
כלומר התפילה הקצרה לפני הכניסה לבית המרחץ אמורה להגן על המתרחץ מפני קריסת תחתית הבריכה ונפילתו, יחד עם המים, אל תוך האש. "דבר קלקלה ועוון" הוא מוות בשריפה, או אולי כוויות דרגה ב'. נו. אני חושב שלא קשה להעלות בדעתנו פרשנות אחרת, מתקבלת יותר על הדעת, למילות התפילה הללו. זאת ועוד: הסוגייה ממשיכה ומצטטת מיד את דברי הנביא ישעיהו המזהיר ש"הרי כסדום היינו לעמורה דמינו", דבר שעבור לומד גמרא רחב אופקים אמור גם לומר דרשני. נראה לי שהאפשרות שמציע פירוש שטיינזלץ במקרה זה היא הפחות סבירה, וממילא היא רק אחת מתוך אפשרויות שונות.
הפרויקט של שטיינזלץ הוא מונומנטלי, לא רק בהיקפו אלא גם בברכה הגדולה שהוא הביא לעם ישראל ולכל המתעניינים בתלמוד. הדוגמא שהבאתי כאן נועדה רק להצביע על הסכנה שבאחדה של הלימוד התלמודי, האחדה שנגרמת משום הלימוד הגלובלי, ובצורה קשה יותר משום ההסתמכות (לפעמים) על הפרשנות המאוד מסויימת (ובמקרה זה שמרנית ומגוננת) של הרב שטיינזלץ. אין בדברים אלה שום ניסיון לפסול אף אחד מהמפעלים הגדולים והיפים הללו, אלא רק להצביע על אחד החסרונות שלהם, מתוך תקווה שמודעות לדבר תסייע לאזנו.
סתם
—
פורסם באתר אבי חי
בשנת הלימודים הבאה אעביר קורס בבית המדרש של 'בינה' על משיחיות יהודית מודנית. הקהל הרחב מוזמן. פרטים כאן.
לולאת האל 
כל מי שקורא טקסט המלווה בפרשנות (ובכלל זה טקסט מתורגם) צריך להיות מודע לכך שפרשנות היא רק פרשנות. ללא הבנה בסיסית כזו לא תצלח שום קריאה, עם או בלי הסתייעות במפעלו של שטיינזלץ. בענין זה, אזהרה נוספת לגבי שטיינזלץ: הדמיון הרב בין הארמית לעברית הופך את התרגום בד"כ לחד ערכי, אבל לא תמיד. נתקלתי בתרגומו במספר מקרים שבהם התרגום הניב משמעות שונה לחלוטין מן המקור.
אהבתיאהבתי
טעות יפה: חווים במקום חבים?
אהבתיאהבתי
באמת טעות חביבה ביותר. תודה על התיקון.
אהבתיאהבתי
בזמן הקמתו סבל "הדף היומי" מהתנגדות רבה מצד החרדים הקנאים עד שנודעה הבדיחה הבאה:
איש נטורי קרתא נכנס לחנות ספרים ומבקש לקנות גמרא.
"איזו מסכת?" שואל אותו המוכר.
"אני לא יודע ," עונה הקונה הקנאי "רק שלא יהיה בה את הדף היומי."
לגבי הפירושים המאולצים, נזכרתי בפירוש "דעת מקרא" לתהילים מ"ה פסוק י'. הוא מפרש שם את המילה "שגל" בתור מלכה.
אהבתיאהבתי
"שגל" היא אכן מלכה בלשון המקרא (ומקור המילה באשורית כנראה), ושתי ראיות מפורשות לדבר:
דניאל ה כג – וְאַנְתְּ וְרַבְרְבָנָךְ שֵׁגְלָתָךְ וּלְחֵנָתָךְ (לחנתך = פילגשך)
נחמיה ב ו – וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ
ומכאן שגם בתהלים פירושו מלכה, כדברי דעת מקרא.
ומכאן ראיה שחסידי ברסלב צריכים לקרוא עוד ספרים בתנ"ך, חוץ מלמלמל א-קפיטלאך תהלים:)
אהבתיאהבתי
אכן , דעת מקרא סילף את פירוש המילה גם במקומות אחרים ולך מוטב להציץ במילון אבן שושן, בטרם תחרוץ לשון.
אהבתיאהבתי
מאכדית: ekalli הוא ארמון, ו-sza ekalli "של הארמון".
אהבתיאהבתי
תומר שלום,
למרות שבהחלט אפשר שהקלקלה היתה יחסים הומו-ארוטיים או עבודת האלילים שבבתי המרחץ הרומיים, הרי שקריסת הרצפה-תקרה בבית המרחץ היתה דבר שכן היה קורה. ר' בכתובות ס"ב א' שני סיפורים על קריסת הרצפה בבית המרחץ, המיוחסים גם לר' אבהו וגם לר' יוחנן.
כמובן, אין בדברים אלו כדי לגרוע מהסכמתי הכללית למה שכתבת. ביקורת ממוקדת ומרהיבה על כך ניתן למצוא גם בדברי הנצי"ב מוולוז'ין על מגדל בבל, שחטאם של בוניו היתה באחידות המחשבה. ר' גם ב"כלי יקר" על בראשית י"א, וגם בדברי ישעיהו ליבוביץ':
…דומני, שגזרה זו (של פיזור דור הפלגה) לא היתה ענישה, אלא דווקא תיקון גדול לטובת האנושות. עיקר משמעותה של פרשת מגדל בבל אינה כלל בנסיון להקים את המגדל, אלא היא מתייחסת למה שנאמר לפני זה: שהיתה "כל הארץ" – האנושות המחודשת שלאחר המבול – "שפה אחת ודברים אחדים". לאחר כשלון הבניה קמו לשונות שונות וממילא גם דברים שונים. דומני שיסוד המשגה, או החטא, של דור הפלגה איננו בבניית העיר והמגדל אלא במגמה לקיים באמצעים מלאכותיים אלה את המצב של "שפה אחת ודברים אחדים" – של ריכוזיות, שבסגנון המודרני אנו קוראים לו טוטליטריות.
(מתוך "הערות לפרשיות השבוע" לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 14-15)
נ.ב.
בזמנו כתבת על האגדה על כך שהדלאי לאמה אמר ליהודים שדתם עדיפה, או משהו כזה. דיברתי עם האשה שאני מכיר שהיתה שם. זה היה בפונה ב-2005. היו שם ישראלים שחיו במקדש וכשהוא הבחין בהם הוא ביקר את שהותם שם ואמר להם שיש להם דת כל כך עשירה וטובה, והוא לא מבין למה הם באים עד להודו לחפש תשובות, בזמן שיש להם עושר כזה כל כך קרוב אליהם.
אז אכן לא היתה כאן אמירה שדת כזאת עדיפה על דת אחרת, אבל בהחלט היו דברי שבח לדת היהודית.
אהבתיאהבתי
יורם,
תודה על הדברים.
רק לגבי עניין הדלאי לאמה, כתבתי כבר אז שאני לא טוען שהוא לא חושב שעל האדם להעמיק בדתו הוא. זה נכון, ועולה בקנה אחד עם התפיסה שעדיף להיות גרוע בדהרמה (כאן סוג של גורל ויעוד) האישית שלך מאשר טוב מאוד בדהרמה של אדם אחר. אבל אין כאן בשום אופן ראיית היהדות כדת טובה יותר מהבודהיזם הטיבטי, או כל דת אחרת. הוא היה אומר אותו דבר למורמונים. מה שכן, את היהדות הוא מכיר לא רע, משום שיש הרבה יהודים סביבו.
אהבתיאהבתי
הדיון בדבריו של הדלאי למה מזכיר קצת את הדיון בפירוש הגמרא על סכנות המרחץ, והנסיון שלך תומר להאחד פירוש מסויים בדבריו של הדלאי כמוהו כמעשיו של שטיינזלץ.
אהבתיאהבתי
נו, מי ייתן ומעשי יהיו כמעשיו של הרב שטיינזלץ.
אהבתיאהבתי
הדוגמה שהבאת מפירוש שטיינזלץ אינה קשורה לנושא הפוסט, כל פרשנות בוחרת פירוש אחד ומוותרת על פירושים אחרים. אין שום קשר בין זה לבין תופעת הסטנדריזיציה של התרבות היהודית בעת החדש אותה ניסית לתאר.
אהבתיאהבתי
יצא לי השנה האמת לעשות "שטייגן" בלימוד השנה באיזה מוסד(ישיבה) ליטאית בירושלים והאמת שהם לא מתים שם על שטיינזלץ,הם טוענים שהוא הכניס בפירוש כל מיני הסברים שלא לרוחם (לא עולה לי בדיוק איך האברך הסביר לי למה הם מתנגדים אליו) אז הם פוסלים אותו לגמרי,יכול להיות שלזה הם מתכוונים,שהוא מסלף שם דברים כמו העניין עם בית המרחץ,ואם כבר להיעזר במשהו אז בשוטונשטיין שמפרש "לטעמם" וגם מביא את מהלך הגמרא ולא פירוש שטחי ועל הדרך ראשונים ועוד מפרשים.בכל אופן מי שבאמת מעניין אותו התלמוד יכול להכנס ללמוד איך לומדים את התלמוד במוסד כל שהוא ,לפי דעתי לדעת לבד לפרק דף גמרא זה מספק מאד את השכל רק צריך לתפוס סוגיה מעניינת שליטה בארמית ולהעיר כמה תאים אפורים.
אהבתיאהבתי
תומר, כהמשך לדבריך. קלעת לנקודה הבסיסית של 'הדף היומי' ומגמת ההאחדה שלו. רבים טועים וחושבים שר"מ שפירא הוא אבי הרעיון של לימוד דף ליום, ולא היא. נוהג זה היה כבר מאות רבות קודם לכן, ואף בישיבת וולוז'ין בראשית המאה ה-19 למדו דף תלמוד יומי. ההצלחה של שפירא היתה אך ורק הודות לממד הפוליטי של המפעל, שהושק ב'כנסיה הגדולה' של אגודת ישראל 1923, כפרוייקט האחדה פוליטי, שבכל מקום ילמדו יהודים את אותו הדף ותהיה בכך מדה של הצהרה על השתייכותם למפלגה. משום כך, מתנגדיה הפוליטיים של אגודת ישראל הפכו גם למתנגדים רעיוניים ל'דף היומי', עד ימינו אלה. ואגב, גם על זכויות היוצרים של שפירא היו עוררין, שכן שנתיים קודם לכן הגה זאת הרב שפיבק מדאלשיץ, אך איש לא שמע לו, מפני שלא היה לו כוח ציבורי כפי שהיה לאיש אגודת ישראל הרב שפירא. ראו כאן: http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1306580&forum_id=1364
אהבתיאהבתי
אמרתי ולא ידעתי מה אמרתי. תודה רבה שלמה.
אהבתיאהבתי
פוסט מרתק וקולע, תומר.
שאלת הדיוט: האם יש פרשנויות קדם-מודרניות מתוך המסורת היהודית שמצביעות באופן מפורש (בניגוד לזה המרומז ברשומה) לכך שיש סכנת משכב זכר בבית-המרחץ?
ומזווית חוקר הדתות: הפרק הקלאסי של חוקר הדת J.Z. Smith
"Sacred Persistence: Toward a Redesription of Canon" מספרו
Imagining Religion (1982)
דן בנטייה של מסורות פרשניות להרחיב את היריעה המוגבלת מלכתחילה בקאנון הקדוש, אשר מגדיר למאמיניו עולם הלכתי או חשיבתי מצומצם. במידה וזה עוזר.
אהבתיאהבתי
תודה רבה.
בדף הפייסבוק שלי העיר יאיר ליפשיץ שבמסכת פסחים דף נא, עמוד א, הבבלי מתייחס אל בית המרחץ כמרחב הומוארוטי, לפחות לפי רש"י. אני בטוח שיש עוד מקומות שבהם העניין נרמז, וכמובן יש סיפורים שלא קשורים לבית מרחץ שבהם מדובר העניין של משכב זכר. אם תבדוק את כתבי חבורת האר"י בצפת של המאה ה-16 תראה שהם התעסקו לא מעט באיסור הזה, והאר"י נתן לכל מני אנשים תעניות מיוחדות כדי לכפר על המעשה, מה שמוביל למסקנה שהם כמובן עשו אותו.
ותודה על ההמלצה לספר.
אהבתיאהבתי
למיטב ידיעתי המרחצאות בימי המשנה היו מעורבים ולא רק שהיו מעורבים אלא שביקרו בהם גברים ונשים , יהודים וגויים יחדיו.
לכן נקבעה הברכה שהוזכרה.
הבולמוס לקשור אותה דווקא ליחסים הומוסקסואלים, היא עוד אחד מהקישקושים האופנתיים בני זמנינו , שאין להם אחיזה משמעותית במציאות ההיסטורית.
אהבתיאהבתי
או קי, אז לא ליחסים הומוסקסואלים אלא ליחסים הטרוסקסואלים אסורים, עדיין הפרוש של שטיינזלץ לא שלם.
אהבתיאהבתי
אמור מעתה: הבולמוס לקשור אותה ליחסי אישות בכלל הוא עוד אחד מהקשקושים האופנתיים וכו'.
אינני יודע מה היקף נסיונם בתלמוד של השוקלים והטרים דכאן, אבל בקריאה פשוטה ונטולת אג'נדה צהבהבה הטקסט מצביע בבירור על פרושו של שטיינזלץ.
עיינו מטה לניתוח מפורט יותר.
אהבתיאהבתי
מקסים!! רק תיקון קטן: "שוטנשטיין" ולא "שושנטיין"
אהבתיאהבתי
האמת היא שהפירוש של הרב שטיינזלץ הוא גם הפירוש הראשון שעלה בדעתי. החלטתי להשקיע וקראתי את תחילת הסוגיה ואת המשכה, וכעת אני משוכנע שהפירוש שלו הוא הנכון (אע"פ שמותר לתת פירושים נוספים. הרב שטיינזלץ משתדל להגיע לפירוש המתבקש, ובמקרים רבים הוא מציע כמה פירושים).
ראשית, ההקשר הכללי הוא הברכה שמברך אדם בכניסתו לכרך, ונוסח התפילה כולל גם 'ותצילני מכל כל איוב ואורב בדרך' (בדומה לתפילת הדרך בימינו), כלומר – ההקשר הוא של סכנת חיים, לא של סכנה מוסרית.
שנית, התפילה בכניסה למרחץ מזכירה בעצמה אופציה של מוות.
שלישית, ההודאה על היציאה בשלום היא 'מודה אני לפניך ה' א-להי שהצלתני מן האור'. הפירוש הפשוט נוטה לומר שהכוונה לאש ממש, לא לאש הגיהנום או לאש היצר המתלקח בין גברים ערומים.
רביעית, הסיפור הצמוד להלכות הללו הוא על רצפה שקרסה בבית המרחץ ור' אבהו ניצל והציל אחרים (בנס).
בקיצור, לי אישית קשה לפרש אחרת, אני חושב שבמקרה הזה לא רק שמדובר בפירוש לגיטימי (וכפי שציינו לפני, כל פרשנות היא מסוימת, ואין קשר בינה ובין בעיית ההאחדה בתפוצה המטורפת שיש היום בלימוד הדף היומי), אלא בפירוש האולטימטיבי. אשמח לראות הוכחות (מקומיות, לא מסוגיה בפסחים) לפירושים אחרים.
אהבתיאהבתי
שלמה,
אתן לך קרדיט שאתה רציני, ואשאל במחילה: איך "ואל יארע בי דבר קלקלה ועון" פירושו לדעתך "אל יארע בי מוות בשריפה"? ממתי קלקלה ועוון הן לא משהו מוסרי אלא אסון פיזי? זו לדעתי ראיה מקומית שקשה ליישב אותה עם הפירוש של הרב שטיינזלץ.
אהבתיאהבתי
מסכים איתך שהמילה 'קלקלה' בדרך כלל מתקשרת לדבר בעל אופי מיני, אע"פ שלאורך ספרות חז"ל ניתן למצוא אותה גם בהקשרים אחרים, ומצאתי אותה לפחות במקום אחד גם בהקשר של מיתה.
מכל מקום, צריך לזכור שבעולם של חז"ל אין דיכוטומיה כל כך חדה בין אסון פיזי ואסון מוסרי, שכן מוות לא טבעי נתפס כעונש ישיר על התנהגות מוסרית לקויה.
לסיכום, גם אם קושייתך חזקה, ארבעת הראיות שנתתי מטות את הכף, לטעמי, לפירוש של הרב שטיינזלץ.
אהבתיאהבתי
גם אני מצטרף להנ"ל.
הסיפא של הבקשה "…תהיה מיתתי כפרה על כל עוונותיי" – נוסח הלקוח מווידויו של מוצא להורג שאינו יודע, או אינו מסוגל, להתוודות בפירוט – מתאים בהחלט לתפילתו של החושש מפני מיתה חטופה. מה למבקש סיוע אלוקי בעמידה בניסיון ולווידוי על חטא שטרם חטא בו? "אחטא ואשוב"?
גם תליית הכפרה ביום המיתה אינה חלק אינטגרלי מתהליך התשובה (שהרי רק חילול השם דורש מוות כחלק מהכפרה), מלבד כאשר מדובר בווידוי לפני המוות, כאמור.
הסייעתא שהביא הכותב לפרשנותו מהמשך דברי הגמרא "לסדום היינו לעמורה דמינו" עניינה לכאן כעניין שמיטה לתשמישי מיטה. לנוחות הקוראים, הנה הציטוט המלא: "אמר אביי, לא לימר אינש הכי [דהיינו, "תהא מיתתי כפרה וכו'"], דלא ליפתח פומיה לשטן". כדוגמה לרעיון פתיחת הפה לשטן מביא רב יוסף את דברי בני ישראל "לסדום היינו, לעמורה דמינו" שבגינם נענו מפי הנביא: "שמעו דבר השם קציני סדום".
אם כבר, הקונטקסט בסוגיה תומך בפירושו של שטיינזלץ: לפני הקטע הנזכר דנה הגמרא בתפילת הדרך (על סכנות הדרכים) ומיד לאחריו בתפילתו של העומד לפני הקזת דם.
את השאלה מלשון "קלקלה ועוון" ניתן ליישב במובן של "שמא יגרום החטא", אך האמת היא שבפשטות לשון "עוון" שהוראתה "עיוות, סטייה מהדרך" יכולה גם להתייחס לתקלה ("קלקלה") ואסון. אין באמתחתי כעת דוגמאות לשימוש כזה במילה, ולכן אשאיר זאת כאפשרות בלבד.
בסך הכל, לטעמי, משקל הראיות נוטה בהחלט לטובת פירושו של שטיינזלץ.
אהבתיאהבתי
אמנם עבר זמן רב, אינני יודע אם תהיה עוד תגובה, אך רק למקרה שמישהו ייתקל בדיון הזה, חשוב לי להוכיח שהמילה 'קלקלה' כלל לא חייבת להתפרש בהקשר מיני:
1. משקלקלו המינין – משנה ברכות פ"ט מ"ה.
2. בתלמוד הבבלי במסכת חולין, פרק שמיני יש הלכות רבות הנוגעות לדיני הסעודה. בין השאר מובאות שם שתי ההלכות הבאות: א. "אמר אביי מריש הוה אמינא האי דלא שקיל מידי מפתורא כי נקיט איניש כסא למשתי שמא יארע דבר קלקלה בסעודה". ב. "לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס בידו של בעל הבית, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה".
בשני המקרים הקלקלה קשורה לשפיכת המשקים על הסועדים. ממש לא עניין מוסרי.
אהבתיאהבתי