ביום שישי האחרון פורסמה במוסף 'שבת' של מקור ראשון ביקורת של רוני שויקה על ספרו האחרון של הרב דוד סתיו. ביקורת שנונה, חודרת וקטלנית. שויקה (חוקר הגניזה הקהירית ומחבר הספר שיר חדש – דרשות על יצירות רוק ישראליות) התייחס לניסיון של סתיו לתת מענה הלכתי לשדות קיום מודרניים כאמנות, בילוי ופנאי בספרו בין הזמנים: תרבות, בילוי ופנאי בהלכה ובמחשבה. למעשה אפשר לתמצת את ביקורתו של שויקה בכך שהרב סתיו לא תופס שאמנות, בילוי ופנאי הם אכן הוויות מודרניות בפירוש ולחלוטין, ועל כן, כשניסה לטפל בהם בכלים הלכתיים סטנדרטיים, הוא נכשל.
שויקה מביא דוגמאות רבות מספור לבעיות שבספרו של סתיו, וגם עומד על הכשלים העקרוניים שבחיבור. הנה ארבע פסקאות (שבמקור אינן עוקבות) הראשונה שמביאה אחת מהדוגמאות והבאות המצביעות על כשלים אלו:
חלק גדול מהמקורות המצוטטים מהספרות הרבנית חסרי רלוונטיות ומתייחסים למושגים הרחוקים שנות אור מצורתם הנוכחית. כך, לדוגמה, בפרק שעוסק בטיול בהלכה מצטט המחבר את "מדרש שמואל" לפרקי אבות הממליץ למי "שיימצא גופו חלוש" "לטייל מעט בשווקים וברחובות". ובכלל – מדוע צריך אסמכתא מר' שמואל אוזידה בשביל לצאת עם האישה והילד לטייל בשכונה? אלו בדיוק המקורות שיגרמו לכל אדם בריא בנפשו לבעט ולצאת ולסגור אחריו את הדלת בטריקה עזה. גם בשביל לצאת מהבית לנשום קצת אוויר אנחנו צריכים אישור מהרבנים?
הרב סתיו פותח במקרא ומסיים ברב קוק, והסגנון הרגיל הוא: אנו רואים כי האמנות / הספרות / המוזיקה וכו' ליוו את עמנו לאורך הדורות, יש בהם כדי לתרום לבריאות ולשלוות הנפש באמצעות מנוחה ורגיעה הנדרשות מעת לעת, ואף חכמינו התייחסו לכך באהדה; אלא שאין לעסוק בהן בקביעות והן מציבות סכנות רבות שיש לזהותן ולהימנע מהן וכו'. מהלך דיון כזה, המבקש להציב את התרבות המודרנית בתוך המסגרת הקלאסית של הדיון ההלכתי, חוטא בשניים. ראשית, הוא מגלה פנים שלא כהלכה פעמים רבות בדברי חז"ל ובספרות הרבנית, ושנית הוא מגלה חוסר הבנה בשאלות מהי תרבות מודרנית, כיצד היא נוצרת, באילו הקשרים חברתיים היא פועלת, אילו תפקידים וצרכים היא ממלאת, וכדומה.
בפרט יש כאן החמצה של דיון אמיתי על הזיקה האימננטית בין תרבות במאה העשרים וחילוניות, על אי-הנחת הדתית מהתרבות האוטונומית, ועל השיתוק היצירתי שהציבור הדתי נמצא בו כבר שנים רבות מאוד, ורק לאחרונה מתעורר ממנו. […] המחבר אינו מכיר עדיין אפילו בזעזוע שעברה החברה היהודית בעקבות תנועת ההשכלה כמשבר דתי חיוני, ואינו מודה בתרומה של ספרות ההשכלה ודור התחייה לעיצוב חדש של האדם הדתי כאדם שלם ובריא יותר. כביכול, עולם כמנהגו נוהג ותומת ישרים תנחם.
אני בספק אם ניתן למלא את הקטגוריות ההלכתיות הישנות במרחב [תרבותי] זה בתוכן חדש שיתאים לדורנו. אני מאמין שחינוך טוב לתרבות והקשבה יגדל דור שיצליח למצוא את דרכו בכוחות עצמו לעבר חיים של אמונה, שמירת מצוות ותיקון החברה והאדם. אולם אסור להשלים בשום פנים עם הונאה עצמית, העמדת פנים או זיוף, גם במחיר של שבר נוסף בתודעה הפיקטיבית של הרציפות ההלכתית.
הבעיה ששויקה מצביע עליה, אם כן, היא חוסר ההבנה של סתיו את הקטגוריות התרבותיות המודרניות כמודרניות, או לחילופין, מה שסביר יותר, הניסיון של סתיו לשכנע את עצמו ואת קוראיו כי קטגוריות אלה אינן אלא מופע נוסף, בשם שונה, של גזרי מציאות שהיו מאז ומעולם, אם בעת נדודיו של אברהם מחרן לכנען, אם בימי בית שני, ואם בגליציה או בליטה של לפני ארבע-מאות שנה. את זה מכנה שויקה "העמדת פנים או זיוף", וניכר שלא נתקררה דעתו עד אשר כתב את מאמרו.
ועל כך ארצה לומר שני דברים.
ראשית ועיקר, והוא השאלה שעולה מבין השורות של מאמרו של שוויקה. שאלה זו היא לדעתי השאלה החשובה ביותר שיהודי יכול ואמור לשאול את עצמו בזמן הזה. זו אכן שאלה שרבים שואלים אותה ועונים עליה, אם כי לרוב לא בצורה מודעת, ואנצל הזדמנות זו כדי לנסות להעלות אותה על פני השטח.
השאלה היא האם קרה משהו בשלוש-מאות השנים האחרונות. במילים קצת יותר מפורשות, השאלה היא האם ההשכלה, החילון, התודעה ההיסטורית והמתודה המדעית הם התפתחויות בעלות משמעות בהיסטוריה האנושית, או שהם אירועים נוספים על רצף התלאות שעובר עם ישראל במסעו מגלות לגאולה, חסרי ייחוד כשלעצמם. כפי שכתבתי כבר בעבר, הדבר החשוב ביותר
שעל היהודי – או הגוף האידיאולוגי-דתי היהודי – להכריע עבור עצמו האם המודרנה, על ערכיה וחזונותיה, היא שינוי של ממש, או עוד אופנה חולפת; האם תהליך החילון אומר משהו, או אינו אלא סימן לאופיים החלש של האנשים כיום ונהייתם אחרי תשוקותיהם; האם המהפכה המדעית היא אכן מהפכה או שמא ממצאי המדע המודרני – על הפיתוחים הטכנולוגים הנובעים מהם – אינם שונים מבחינה מהותית מתמונת העולם האריסטוטלית שמלכה בכיפה לפניהם, או המערכת הקבלית שמציעה אלטרנטיבה להם גם בימים אלה.
אם יכריע היהודי דנן שההתפתחויות הרעיוניות, התרבותיות והחברתיות שנתרגשו על יושבי כדור הארץ במאות השנים האחרונות אינן מהוות שלב חדש בדברי ימי האנושות, אינן קפיצה ממשית מעבר לכל מה שקדם להן, אינן עליית מדרגה אלא המשך של השתרכות מישורית, ממילא לא יראה כל צורך בעדכון או התאמה של המערך ההלכתי אל המצב המודרני. אם, לעומת זאת, יחשוב שהעולם אכן השתנה מבחינה ממשית, סביר להניח שיגרוס גם שההלכה אמורה להשתנות איתו.
דוגמאות נאות לגישות הנבדלות שהובילו כבר לפני מאתיים שנה לתשובות מנוגדות על השאלה הזאת הן כמובן התנועה הרפורמית מחד גיסא והחברה החרדית מאידך גיסא. הראשונה החזיקה שהמודרנה, החשיבה הרציונלית הרווחת, הנאורות, האמנציפציה – כל אלה הן סימניו המובהקים של עידן חדש, ושעל היהדות להתאים עצמה אליו. האחרונה סבורה שעוילם גוילם כמנהגו נוהג, ולכן על היהודים גם לנהוג כמנהגיהם מימים ימימה (אלא שבגלל שרבו פורצי הגדר, עלינו לבנות גדר סביב עצמנו וכו'. ולא ניכנס כאן לאירוניה שבעובדת היותה של החרדיות עצמה היא תופעה מודרנית).
או ניקח למשל את המשכילים של מזרח אירופה במאה ה-18. מה שאיפשר להם לפרוק עול ולפרוץ דרכים חדשות של הוויה יהודית היא קודם כל ההכרעה שאכן הגענו לנקודת שבר, שמשהו דרמטי אכן קרה, ומתוך כך שעלינו להוביל דרך חדשה. ייתכן שמה שמאפשר לרב סתיו לכתוב את ספרו הנ"ל הוא השכנוע העצמי שאולי קרו כמה דברים מעניינים מבחינה חברתית וטכנולוגית (ואליהם יש להגיב, כך או אחרת), אבל שום דבר מהותי שדורש חשיבה רצינית מחדש. אם כי קשה לי להאמין שהוא אכן חושב כך. ניתן לומר שחבל שלא השתמש הרב סתיו בספר תחת הכותרת "בין הזמנים" כדי לנתח גם ובעיקר את ההבדל המהותי בין התקופות השונות בתולדות הציביליזציה המערבית, ועם ישראל בתוכה.
יש להדגיש ולומר שחשיבה מחדש אינה חייבת בהכרח להוביל למסקנות שהגיעו אליהם המשכילים או ראשי התנועה הרפורמית. באופן אישי אני חושב שלא נכון עולם ישן עדי יסוד להחריב, ולנסות לברוא את עצמנו מחדש אך ורק על פי עקרונות רציונליים שנדמה לנו שאנחנו מחלצים מתוך המצב המודרני או הפוסט מודרני. אבל התחשבות במפנה הדרמטי שאכן התרחש היא מן ההכרח על מנת להיות נאמנים ליושר האינטלקטואלי הבסיסי, ועל מנת לאפשר לעצמנו ולתלמידנו התמודדות אמיתית עם המציאות הקיימת.
וכאן אנחנו מגיעים לדבר השני, הקטן יותר, שארצה לומר, והוא הציפיה מהרב סתיו, רב סרוג כיפה שגם מכהן כיו"ר ארגון רבני צהר, לגלות אחריות ולא לנסות להגיש לקוראיו פלפולים הלכתיים שלא מחזיקים מים על אמנות ופנאי. דהיינו אני מנחש שלוּ היה אותו ספר יוצא תחת ידיו של הרב טאו למשל, או הרב אבינר למשל, רוני שויקה כלל לא היה נזעק, משום שברור מראש שרבנים אלה הינם חסרי מודעות היסטורית מינימלית, לעיתים גם כמעט חסרי מודעות עצמית, ואין תימה בכך שינסו להציג לתלמידיהם מציאות וירטואלית שמקופלת כולה בין דפיו של ה'שולחן ערוך'.
ובאופן מעניין יש לנו כאן עוד קריטריון המבדיל בין הזרמים כיום בציונות הדתית: אם אתה רב מהזרם המרכזי לא יקבלו ממך טיפול לא אמיץ ולא כן במציאות הפיזית וההלכתית, ולא יסבלו ממך העמדת פנים. אם אתה חרד"לניק לא יצפו ממך לצאת מתוך העולם הבדיוני שבו כלאת את עצמך ואת תלמידיך.
סתם
—
אני כמובן לא שוכח שיש מכם שמחכים עדיין לפרק הבא בסאגת 'ג'וזף סמית נביא ואזוטריקן'. אקווה שהרשימה הבאה תרווה, לפחות זמנית, צימאון זה.
עדכון 12:35: מסתבר שהערב בעשר אדבר עם ערן סבג בתוכניתו בגלי צה"ל על ג'וזף סמית, לכל מי שלא רוצה לחכות…
בשנת הלימודים הבאה אעביר קורס בבית המדרש של 'בינה' על משיחיות יהודית מודרנית. הקהל הרחב מוזמן. פרטים כאן.
לולאת האל 
לכנות את הרב טאו והרב אבינר "חסרי מודעות היסטורית מינימלית" זו תמימות. הם מבינים היטב את המציאות אך בוחרים להגיב אליה באופן מסוים שאינו לרוחך (וגם לרוחי). הם לא טפשים ולא עוורים.
אהבתיאהבתי
שמע, זה בדיוק העניין, שלדעתי הם לא מבינים היטב את המציאות.
אהבתיאהבתי
היא הנותנת. אילו היו הרבנים טאו ואבינר מבינים את המציאות *באמת*, הם היו יודעים שלא יעזור להם לבטל אותה במחי יד. התגובה שלהם למציאות מרמזת שהם בזים למציאות ומאמינים שהם יכולים ליצור מציאות חדשה בעקבות הזלזול שלהם במציאות הקיימת. ההיסטוריה תשפוט אם הם קראו את המפה נכון או לא.
אהבתיאהבתי
זליג-
לא להבין את המציאות הנוכחית ולהאמין שאתה יכול ליצור מציאות חדשה זה שני דברים שונים לגמרי
אהבתיאהבתי
ניתוח מעולה. אותי הוא גם מעודד. אני באמת מקווה שתימצא לנו, או אנחנו נימָצא לנו, הוגים של דרך רוחנית\דתית שתיקח בחשבון באמת את החילון כאופציה דתית.
וגם התעודדתי לגלות שלא שכחת את ג'וזף סמית'. ואולי תסביר גם איך זה קשור לקפיטליזם הקיצוני שמייחסים לרומני ועדתו
אהבתיאהבתי
תודה. לגבי סמית ורומני, הנה עוד אחת מהדוגמאות להומור של שר היהסטוריה. סמית עצמו רצה להקים ישובים שיתופיים בהם הרכוש מחולק בין כולם, וצאצאיו הם מהקפיטליסטים האדוקים ביותר. איך זה קרה? לא חקרתי את הנושא הזה ספציפית, אבל לדעתי מדובר ברצון מורמוני להשתלב באמריקה, שמקבל חיזוק מהאתוס האינדיבידואלי/עצמאי שבכל זאת היה חזק גם הוא כבר בתחילת המורמוניות.
אהבתיאהבתי
ניתוח יפהפה לדעתי.
הייתי רק מחלק בין ישראל לגולה (בעיקר ארה"ב) בהקשר הזה: הרב סולובייצ'יק למשל הכיר באופן עמוק במשמעותה של המודרנה, והאורתודוקסיה המודרנית האמריקאית נשענת רובה ככולה על הגותו.
אהבתיאהבתי
"ולא ניכנס כאן לאירוניה שבעובדת היותה של החרדיות עצמה היא תופעה מודרנית"
אהבתיאהבתי
עיון היסטורי קצר ובלתי מחייב מראה מיד כי הצדק אצל החרדים.
מה בין הרפורמים למתיוונים ולקראים, לשבתאים ולצדוקים?
גם תרבות הפנאי שנוצרה במערב באמצעות המיכון, כבר הייתה קיימת באימפריה הרומית בזכות העבדים.
נכון שהחרדיות היא המצאה מודרנית, אז מה? הקנאות וההקצנה כבר היו פה בהרבה גילגולים.
עוילם גוילם.
מה שאני שואל את עצמי, אם כבר , זה מה התחדש מאז סוטרת הלב. אולי רבי נחמן מברסלב וגם זה בספק.
"צא, צא , אל ההארה"
אהבתיאהבתי
הממם… ומה בין החרדים לאיסיים?
אני חושב שהיהדות החרדית נמצאת במסלול בטוח אל הכיליון. אבותינו לפני שלוש מאות שנה נהגו כמנהג העולם סביבם. החרדים של היום נוהגים כמנהג העולם לפני שלוש מאות שנה.
אהבתיאהבתי
החרדים הם פרי רצונה של המערכת הפוליטת החילונית שמטפחת אותם בכוונה כבר עשרות שנים.
לכן הקיום שלהם תלוי אך ורק בקיומה
לא סביר שיחדלו להתקיים כל זמן שהם מטופחים ומגודלים באופן כל כך בוטה , תוך השקעת משאבים עצומה.
אהבתיאהבתי
הפוסט הזה ממש עשה לי סדר בראש לבעיה שלא ידעתי שלא הבנתי עד שקראתי אותו. מעולה!
אהבתיאהבתי
אור,
אתה צודק לגמרי, רק שלרב סולבייצ'יק היתה גם רקע והבנה עמוקה ביותר בתחומי הלמדנות והמחשבה היהודית (בין אם נסכים עם קביעותיו ובין אם לא) דבר שקיים באופן הרבה פחות שורשי אצל הממשיכים-נשענים על הגותו.
אהבתיאהבתי
לא ממש הבנתי את הביקורת של שויקה, וכן את הטענה שלך תומר, אודות השאלה הכל כך חשובה על השפעת המודרניות. גם אם נניח שקרו כאן דברים חשובים מאוד בכל קנה מידה, למה זה חייב להוביל לפגיעה בתודעת הרציפות? הרב סתיו כרב, מנהיג דתי, מחנך, מנסה לחזק את התודעה שלתורה יש מה לומר, איך לכוון, את תרבות הפנאי. שהיא לא עוינת אותה לגמרי, אלא מכירה בה כדבר לגיטימי באופן עקרוני ומעצבת אותה. זאת התודעה שהוא מעדיף שתהיה לחניכיו, תלמידיו, הקהילה שלו. שעולם הפנאי שלהם יושפע מהתורה. איפה כאן הבעיה? מה עדיף שתהיה להם תודעת משבר, תודעה שהמקורות התורניים שלהם לא רלבנטיים? זה אולי טוב לכמה קוראי שבת, אך לא לציבור הרחב, ולשם הרב סתיו חותר. איפה כאן הבעיה? למה לקרוא לזה פלפולים?
בהקשר הזה הרב סתיו נשען על מסורת ארוכת ימים של 'מוטב שיהיו שוגגים מאשר מזידים', מסורת שאומרת 'שכשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע', מסורת שמבינה שההדרכה התורנית באה להיטיב את המציאות, לקדם אותה לאט לאט, ליצור תודעה שהתורה (גמ' ראשונים אחרונים) היא תורת חיים, תורה אוהדת את החיים וכו'. מה הבעיה?
אהבתיאהבתי
אייל, הבעיה היא כמובן לא ברצונו הכשר של הרב סתיו. הבעיה היא בהתייחסות הלא רצינית לתחומים רציניים כאמנות, ספורט ופנאי, שתופסים מימדים רחבים ועמוקים בחיי האדם המודרני, ובכלל זה שומר המצוות היהודי סרוג הכיפה. ההתייחסות הלא רצינית הזאת נובעת מתוך תפיסה חסרה של השינוי האדיר שהתחולל בעולם בשלוש מאות השנים האחרונות, תפיסה שלא עומדת על התזוזות הטקטוניות בתודעה האנושית, שכוללות תחומים נרחבים, החל ממוסר ועד המתודה המדעית. הטענה היא שהתעלמות משינויים אלה מתאימה אולי לרבני ה'קו', אבל לא לרבנים הפתוחים יותר, ובודאי לא לרוב הציבור סרוג הכיפה בימינו.
אהבתיאהבתי
היכן אותה 'התייחסות לא רצינית לתחומים רציניים כאמנות ספורט ופנאי' באה לידי ביטוי? איפה אתה רואה אותה בספר?
לא חשבתי שתהיה ביקורת שכזו על הספר, חשבתי אם כבר על ביקורת הפוכה שיכולה להיות: על זה שהוא מתייחס בצורה עמומה מאוד למשל לשאלות שקשורות לאיסור להסתכל באשה לא צנועה, איסור שלפי גדריו הפשוטים אוסר לראות כמעט שום תכנית, דבר שרוב הציבור הד"ל נוהג לעשות ומשמעותי מאוד לשאלת תרבות הפנאי. הרב סתיו ממש מתייחס לכך בצורה עמומה וכאילו מסרב לדון בכך, על כך חשבתי שתהיה ביקורת, לא על זה שהוא מתייחס בצורה לא רצינית. איפה אתה רואה התייחסות שכזאת?
אהבתיאהבתי
אייל, ראשית, אני לא כתבתי על ספרו של הרב סתיו, אלא על הביקורת של רוני שויקה על ספרו. קרא את הביקורת וראה שם דוגמאות להתייחסות שאינה מתאימה לתחומים אלה.
אהבתיאהבתי
"מודרנית" ולא 'מודנית'
אהבתיאהבתי
חן חן
אהבתיאהבתי
תומר, ייתכן שידוע לך, אבל לטלאל אסד יש מסגרת מעניינת להסתכל על הדבר הזה, באחד מספריו האחרונים ותורגם לעברית ברסלינג, "כינון החילוניות".
אהבתיאהבתי
טרם קראתי. תוכל לתמצת מה הוא אומר?
אהבתיאהבתי
קראתי רק חלקים, אבל הרעיון הוא "אנתרופולוגיה של החילוני". אם אנתרופולוגים באופן מסורתי נוהגים לחקור את ה"דתיים" (האקזוטי) אז הוא מציע מסגרת לאנתרופולוגיה של "החילוני", לבדוק מה הפרקטיקות שלו, כיצד הוא מכונן את הזהות שלו וכו'. מה שמעניין זה הוא לא מערער על הערעור השחוק על האבחנה "חילוני-דתי" כי "כולנו דתיים" (למשל: "גם הלאומיות היא סוג של דת, גם זכויות אדם הן סוג של דת וכו'), אלא הוא דווקא מכיר באותנטיות של רעיון החילוניות, אבל שם אותו בהקשר היסטורי, למשל הבינאריות חילוני-דתי של היום היא לא החילוני-דתי של סוף המאה ה-19 (הוא נותן דוגמה מעניינת ממצריים הקולוניאלית). זה לא קשור ישירות לפוסט שלך, אבל המסגרת שהוא מציע היא של גיניאולוגיה של מושגים כמו קדושה, משפט, חילוני וכו' דרך בדיקה של החוויה האישית, ובכך היא מאוד מתאימה לביקורת היסטורית על ספר כמו של הרב סתיו.
לסיום, אם זה לא נשמע מקורי מידי, אני מצטער, זה רק בתיווכי, אני משוכנע שהוא אומר משהו מקורי.
ומלבד זאת, עיין בוויקיפדיה :)
אהבתיאהבתי
ההשכלה החילון והמודרנה הם תהליך שלא ניתן לעצירה.האדם נותר בעל אותן תכונות ואותם מניעים כפי שהשתקפו במהלך ההיסטוריה.אלא שעיקר השוני הוא באוטונמיה שהוא מתיר לעצמו בבחירותיו.
.ברצותו יקיים אורח חיים דתי וישאר תלוי ברבו או בנורמות החברה אליה הוא משתייך וברצונו יעניק לעצמו את החופש להחליט איך יעשיר את חייו כשהוא עדיין אדם מאמין המקיים מצוות מעשיות.יתכן שיבחר לעסוק באמנויות פלאסטיות,,במוסיקה או בספורט ועדיין ישמור מצוות.
.בחברת "הסרוגים" בה אני חיה , אין פונים לבדוק את דעתו של רב זה או אחר על הדרך בה נחיה את חיינו ובמה נעסוק כשלא נלמד גמרא("שומו שמים!").האמנות הפלאסטית ורכישת תרבות רחבה,מהווה רובד נוסף בחייו של כל מי שחושק בכך.ואני שמחה על כך.
בכל אופן ברור הוא מעל לכל ספק שדווקא הרבנים(סליחה על ההכללה)העוסקים גם בחינוך משפיעים על בני הנוער ועל צעירים המסתופפים בסביבתם ומעורבים בבחירותיהם. לצערי רבים מהם רחוקים מאוד מהבנת העולם המודרני,ובעיקר מתכחשים לצורך של האדם המודרני לקבל כלים בנעוריו כדי שיוכל בבוא העת לבחור את דרכו בעצמו אם ירצה. ובוודאי לא לקבל מרותו של רב זה או אחר בשאלת תרבות הפנאי.
אהבתיאהבתי
יפה אמרת!
אני רק רוצה לציין יוצאים מהכלל.
הרב עופר ארז שליט"א , למרות מיקומו בקצוות החרדיים של הסקאלה, מוכיח פעם אחר פען בקיאות והבנה עמוקה במורכבות החיים המודרניים.
אהבתיאהבתי
למה כתוב "סתם" בסוף בפונט לבן?
אהבתיאהבתי
כדי שמערכת הניהול לא תחליט שזו שורה ריקה ותמחק אותה, ואז לא יהיה שם רווח.
אהבתיאהבתי
נראה לי ששחר כבר קיווה שעל כל מה שאתה כותב אתה גם מתרחט עמוק בתוכך….
;)
אהבתיאהבתי
הביקורת של רוני שוויקה קולעת ומבריקה. באחת התגובות נאמר שהיו רבנים והוגים דוגמת סולובייצ'יק שהפנימו את משמעות המודרנה, אשמח לדעת האם יצאו מבית מדרש זה התייחסויות קונקרטיות השונות מהותית מאלו של הרב סתו? הלוואי וכן, אך חוששני שאין הדבר כך. אולי ניתן לומר בצער שזה המקסימום שהמחשבה הדתית הממסדית מסוגלת לנפק בעידן הנוכחי. ספציפית, חוששני שיש כאן ביטוי נוסף לגישת רבני צוהר- ליפות קצת את המציאות הבעייתית, כמו בטקסי הנישואין "הנחמדים " יותר מאלו של החרד"לים או של החרדים, אך התחמקות מהתמודדות נוקבת עם שאלות -יסוד.וגם על המעט הזה כידוע ממררים הקיצונים מהם את חייהם.
ייתכן שהמענה יבוא מאותם יחידים שומרי מצוות ההולכים ורביםבמספרם, שעוסקים באמנות ובתרבות פנאי אחרת,במשמעותה המודרנית החדשה ומחפשים לעצמם תשובות כיצד לישב זאת עם מחשבת היהדות. כשתיווצר מסה קריטית כזו היא תכפה עצמה על שינוי הפסיקה(שיהיה ודאי איטי מאוד). ההתייחסות המשתנה קמעא קמעא לנשים עשויה אולי להעיד על כך.
ישראל
אהבתיאהבתי
פוסט מצויין, תודה.
מי שמכיר את רבני הזרם המתון בציונות הדתית יודע שכוחם מצוי בספרי הגות ורעיונות, בעוד שאת הפלפולים ההלכתיים הם משאירים לחרדי ולחרד"לים. העובדה שבבואו לכתוב על יחסה של היהדות לתרבות הפנאי, ראש 'צוהר' בוחר לעשות זאת דרך ספר הלכתי – מעידה שיותר משהוא התכוון לומר משהו משמעותי לציבור שתרבות הפנאי היא חלק מחייו, הוא כוונתו היתה לרצות את הציבור החרדל"י ולתרץ בפניו את הפתיחות כלפיה.
ולגבי השאלה אם החילוניות המודרנית היא גלגול נוסף של ההתמכרות לתשוקות – כבר כתב על זה יובל הררי כאן:
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1785955
אהבתיאהבתי
כחרדי הפוזל שנים רבות לכיוון הדתיות המודרנית, המאמר המצויין של שויקה לוקח אותי צעד אחורה דווקא לכיוון החרדי. הנה מתברר כי הסינתיזה בין הקודש לחול שהרב קוק מדבר עליה מזוייפת לגמרי. אין הרמוניה אמיתית בין עולם החול ועולם הקודש, ואין עולם הקודש יכול באמת להכיל את עולם החול. אין ברירה – יש לבחור בין הארץ לשמים.
אהבתיאהבתי
למי שמאמין שעולם הקודש לא יכול להכיל את עולם החול אכן נותר רק להסתגר אל תוך קיום מצומצם וכיתתי.
אהבתיאהבתי
או להישאר בעולם החול ולגחך על מי שחושב שיש בכלל 'עולם קודש'
אהבתיאהבתי
כמובן : )
אהבתיאהבתי
חס ושלום.
אתה נופל לפרדוקס "חד גדיא" , כלומר אתה מסתכל על שוויקה וסתיו כאילו היו החתול והכלב בפזמון ליל הסדר, בעוד אחד מהם מיצג את המוחלט והשני את הרוע.
אם מסתכלים כך, באמת נדבקים בטעויות של שניהם. שוויקה טועה כשהוא נאחז בקיום של עולם דימיוני "מודרני" , "חילוני" , "לא יהודי" , "לא הלכתי" ואילו הרב סתיו טועה את אותה הטעות , ומוסיף עליה חיפוש תזזיתי בפרוייקט השו"ת , כדי להחליף התיחסות מאוזנת ועירנית למציאות.
שניהם כמובן טועים.
כשהתניא קדישא הלחין את היצירה "ארבע בבות" הוא לא הלך לבקש רשות מהרב השכונתי ורבינו גם כן כתב על בת קיסר יפהפיה שמטביעה אניה ביריות , בלי להתמקח עם הלכות ביטול תורה.
היצירה היא חלק מהוויה אלוהית קיומית אמיתית , כמו טיולים וכמו משחקי מחשבה. כשאדם נמצא במציאות של עבודת השם, הוא להגביל את עצמו רק ללעיסת עוגיות בהכשר הבד"ץ. היחסים הקונקרטיים שלו עם האלוהות , מוצאים את ביטוים גם בסרטים שהוא רואה , או בקונצרטים שהוא שומע או בהופעות הרוק בהן הוא מבקר וגם אם הוא יוצר בעצמו , ההוויה האלוהית מתבטאת ביצירה שלו בנקודה ובמקום הקרובים לליבו בעת ההיא.
המשפט של הרב קוק "הישן יתחדש והחדש יתקדש" מקורו באקסיומה מוטעית לפיה היהדות היא משהו "ישן" והתרבות והיצירה הן משהו "חדש". שתי ההנחות שגויות , הא בהא תליא , אין יהדות בלי תרבות , אין תרבות בלי יצירה , אין יצירה בלי אלוהות , כמעיין המתגבר.
סתיו ושוויקה נותרו במורד הדרך , מתווכחים על נשל הנחש של היהדות , בעוד זו מצידה ממשיכה קדימה
אהבתיאהבתי
דרול, הצלחת לעצבן אותי. קראת את הספר "שיר חדש"?
אהבתיאהבתי
לא קראתי
אהבתיאהבתי
אז תקרא. ואחר כך תחליט איפה אני נמצא ועל מה אני מתווכח.
אהבתיאהבתי
מר שוויקה היקר,
מה שנכתב התייחס אליך , אך ורק בהתייחס למאמר שפורסם ב"מקור ראשון" תחת שמך.
אם מאז החלפת את עמדתך ודעותיך – זכותך ואשריך.
לגבי הספר הזה שכתבת – קורה שאנשים שולחים אלי ספרים שכתבו בתקווה שאני אכתוב עליהם ביקורת , או אוסיף אותם כמקורות בויקיפדיה.
במקרה דנן, אני לא יודע עד כמה צעד כזה יהיה רלוונטי , כיוון שאני מתעניין מעט מאוד בסוג הזה של רוק ישראלי.
אהבתיאהבתי
חן ברק, הניתוח שלך נכון רק אם מניחים כי לקודש יכולה להיות התייחסות לעולם הזה רק במקומות בהם יש לפסוק הלכה… הסינטזה בין קודש לחול מתאפשרת רק כאשר בנוסף לחוכמת ההלכה מתווספת גם הנבואה (כך גם לפי הרב קוק), שמייצגת את המימד היצירתי הפורץ גבולות בעולם הזה.
אהבתיאהבתי