הלוויתו של הרב פרופ' דוד הרטמן יצאה אתמול, בצהרי היום אשר בבוקרו נעצרו עשר נשים בעוון תפילה בטלית בכותל. המעצר היווה סיום לא נעים לבוקר משמח ביותר, בו את רחבת הכותל גדשו עשרות רבות של תומכים (ולא מעט עיתונאים), ביניהם כמה מן הצנחנים ששחררו את הכותל במלחמת ששת הימים. כדברי אחד מהם, יצחק יפעת, הם הגיעו כדי "לשחרר את הכותל שוב", והפעם מהממסד החרדי-אורתודוקסי האנטי-דמוקרטי שהשתלט עליו. מעולם לא זכו נשות הכותל לתמיכה ציבורית כה רחבה, ומעולם לא היו עד כדי כך קרובות לקונצנזוס. דוד הרטמן היה שמח לדעת שרבים כל כך הולכים בדרך אותה התחיל לפרוץ לפני ארבעים שנה, כשעלה לארץ אחרי אותה מלחמה.
הרטמן אמנם למד בצעירותו בישיבת לייקווד הליטאית בניו-יורק, אולם מאוחר יותר הפך לאחד מתלמידיו המובהקים של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שגם הסמיכו לרבנות. בשונה מרבו הוא עלה, בתור ציוני נלהב, לארץ, והקים בירושלים את מכון שלום הרטמן, על שם אביו. עם השנים הוא קנה לו שם כמומחה להגות הרמב"ם וכן כהוגה חשוב המתייחס לחזית ההתמודדות של המסורת ההלכתית עם אתגרי החשיבה המודרנית. הוא הצביע על כך שניתן לתפוס את מערכת היחסים של האדם עם אלוהיו לא רק כציות מושלם לסט של ציוויים שמימיים, אלא גם כמסגרת של דיאלוג מתמיד, עמוק ואינטימי. בעוד שהכיוון הראשון מיוצג בבירור על ידי האב-טיפוס המיתי של העקדה, השני נמשך מתוך הפולמוס שמקיים אברהם עם האל לגבי גורלה של סדום. שני המודלים האמוניים הללו קבועים בחייו של היהודי הראשון, וכל הכרעה ביניהם היא ממילא בחירה שלנו.
הרטמן בחר בדיאלוג. עם השנים דעותיו הפכו ליברליות יותר, והוא נחשב לסמן שמאלי מאוד באורתודוקסיה המודרנית. בספריו האחרונים הוא חורג במפורש מדעתו של רבו. בעוד שסולובייצ'יק עמד על נבדלותה ושלמותה של ההלכה כפי שהיא, ועל היכולת שלנו לגזור מתוכה עצמה, באופן כמעט מתמטי, פסיקות לגבי המציאות, הרטמן הדגיש שעלינו להיות קשובים יותר לעולם לפני שאנחנו כופים עליו הלכה. הפריעו לו לא רק חריגות ברורות מהמציאות הפשוטה (כגון הקביעה ההלכתית שאישה שהתגיירה אינה יכולה להתחתן עם כהן, מפני שהיא חשודה בזנות), אלא אף יותר מכך הסבל הנגרם לפרטים אשר עיוורונה של ההלכה למצוקתם כולא אותם בדרך ללא מוצא.
מתוך השנים הבודדות שלמדתי הוראה במכון הרטמן נחרתו בזיכרוני צעקותיו (ממש כך) כשהיה מגיע לדבר על מסורבות גט או עגונות. הוא היה משוכנע באופן חד משמעי שיש לפתור את מוקדי הכאב האלה בצורה מהירה, וזעם על רבנים שהסבירו לו שחוסר יכולתם להתיר את הקשרים הסבוכים במקרים כאלו היא ה"עקדה" שלהם. "אותן נשים נשארות במצוקתן, והם עוברים עקדה?!?" כאן ניכרת אותה חובה שראה בקיום דיאלוג נוקב – גם אם מתוך יראה – עם האל, על פני הכניעה התמימה (או המיתממת) להלכה במצבה הנוכחי. עומק עבודת ה' של היהודי אינו מתגלה, על פי הרטמן, בציות עיוור, אלא דווקא בבחינה מודעת ומתמדת של יחסו עם המסורת ועם האל, במימוש יכולתו לבחור ולהכריע מתוך חירות ואחריות. דוד הרטמן היה מאמין גדול באלוהים, אולם לא פחות מכך מאמין גדול באדם, והגותו מוקדשת להעצמתו ולעידודו לקחת אחריות על עולמו, החילוני והדתי.
השיעורים איתו היו תמיד מסעירים, ולא רק בגלל הנושאים שעסקנו בהם. הוא עצמו היה מתענג על הויכוח והפלפול, היה מתגרה בנו כדי שנחלוק עליו ונתעמת איתו, היה המרוצה ביותר מכל חיכוך המוליד הפרייה הדדית ופריצת דרך. החתירה אל האמת היתה בנפשו, ושוב ושוב היה מצטט את מסכת יומא בה קבעו החכמים שהנביאים השונים לא תיארו את האל כ"גיבור" או "נורא" משום שבימיהם, ימי החורבן, לא ראו לפניהם את גבורתו ונוראותו. "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו". חותמתו של הקב"ה אמת, ואין טעם לזייף מלפניו.
דוד הרטמן עלה לארץ משום שהיה משוכנע שנוצרת כאן יהדות חדשה, יהדות ארץ-ישראלית שפורצת את מוגבלויות הגלות. הוא התאכזב לגלות שאותה יהדות חדשה הקדישה את כל אונה, החל משנות השבעים, להתיישבות בשטחי יהודה ושומרון תוך התעלמות מזכויות האוכלוסייה הפלסטינית. עם השנים הצער שלו על מצב היהדות הדתית הארץ העמיק, והוא עשה ככל שביכולתו להציע אלטרנטיבה שעל פי דעתו לא מתכחשת למציאות, לא מתנתקת מהעולם. 'מכון שלום הרטמן' שייסד על שם אביו הפך בעשרים השנים האחרונות למרכז אינטלקטואלי שוקק, המכנס תחת כנפיו יהודים מכל הזרמים (ואף כמה לא-יהודים), מוציא לאור ספרי מחקר והגות ומחנך דור חדש של יהודים, הן בבתי הספר המסונפים אליו, והן בסדנאות ושיעורים שהוא העביר לרבבות שעברו בין שעריו. אין לי ספק שחלקים מהתחייה הפלורליסטית של הזמן הזה חייבים את קיומם למכון ולאנשיו. ברור לי שהתהודה הרבה שקיבלה עליית הנשים המתפללות לכותל ביום הלוויתו היא בחלקה בזכותו. היא, בין השאר, ההמשך לשליחותו.
סתם
—
פורסם באתר אבי חי
לולאת האל 
דוד הרטמן היה שמח לדעת שרבים כל כך הולכים בדרך אותה התחיל לפרוץ לפני חמישים שנה, כשעלה לארץ אחרי אותה מלחמה
הרגע הוספת לי עוד 4 שנים לגיל.
אהבתיאהבתי
תודה, תוקן.
אהבתיאהבתי
עוד הערה קטנונית,
כתבת : "הרטמן אמנם למד בצעירותו בישיבת לייקווד הליטאית בניו-יורק, אולם מאוחר יותר הפך לאחד מתלמידיו המובהקים של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שגם הסמיכו לרבנות." כאילו יש איזו הנגדה עקרונית בין ישיבת לייקווד לרב סולובייצ'יק, בעוד למיטב ידיעתי מדובר באותה אסכולה פחות או יותר. זה נכון שבאופן אישי הרב סולובייצ'יק היה בקי בפילוסופיה ובחכמות מערביות וגם נטה לפתיחות בענינים מסוימים יותר מהסטנדרט בזרם הישיבות הנידון , אבל עדין נראה לי לא נכון להציג את זה כניגוד, באשר באופן כללי הרב סולבייצ'יק היה שייך לגישה הליטאית בגרסתה האמריקאית כמו ישיבת לייקווד, וההבדלים הם בניואנסים שוליים יחסית למיטב ידיעתי.
אהבתיאהבתי
אני לא חושב שההבדלים הם רק נויאנסיים, אבל ההערה במקום.
אהבתיאהבתי
תומר, אמנם ההבדלים הם לא סתם ניואנסיםם אבל הרב סולובייצ'יק היה בריסקר בשיטת הלימוד ופסיקת ההלכה שלו וזה משמעותי הרבה יותר מההשכלה הרחבה שלו. בכל זאת, כדי לשבר את האוזן בדבר הדרך שעשה הרטמן מלייקווד/סולובייצ'יק השווה נא את מפעלו של הרב הרטמן לזה של הרב אהרון ליכטנשטיין..
ואנקדוטה קטנה: הרטמן היה הרב המיתולוגי של הקהילה של זוגתי במונטריאול. עד היום הם מספרים על דמותו החינוכית (והציונית) – בעיצומה של התפילה של יום טוב שני (של גלויות) של פסח הוא הודיע שאינו שומר את היום-טוב כי הוא עכשיו עוזב את בית הכנסת בדרך לשדה התעופה כדי לעלות לארץ ולפיכך כבר אינו חייב ביום טוב שני.
אהבתיאהבתי
אורן,
אכן למה שכתבת ברישא התכוונתי. שיחסית לדמיון בגישה הלמדנית הלכתית , ההשכלה והיותר פתיחות של הרב סולובייצ'יק היא שוני קטן יחסית בבחינת ניואנס.
אני מניח שלמי שמסתכל מבחוץ, ואמת המידה המרכזית שלו היא פתיחות והכרות עם המודרנה ההבדל נתפס כהרבה יותר גדול, הטיעון שלי הוא שזו הסתכלות לא נכונה כ"כ.
אהבתיאהבתי
"הוא הצביע על כך שניתן לתפוס את מערכת היחסים של האדם עם אלוהיו לא רק כציות מושלם לסט של ציוויים שמימיים, אלא גם כמסגרת של דיאלוג מתמיד, עמוק ואינטימי"
תומר, למה הוא מתכוון כשהוא אומר "דיאלוג"?
אהבתיאהבתי
כפשוטו. יש כאן שיחה, בה ניצבים שני צדדים שכל אחד מהם אחראי להתנהלותה וכל אחד מהם תורם את חלקו.
אהבתיאהבתי
אבל כידוע אלוהים מחליט להישאר דומם ברוב המקרים, איזה דיאלוג יש פה?
אהבתיאהבתי
הדיאלוג הוא כמובן עם המסורת היהודית, עם ההלכה וההגות היהודית לדורותיה, שאמורה להוות מעין בא-כוח לקולו החי של האל.
אהבתיאהבתי
אלהים דווקא עונה.
(רק מרוב רעש לא שומעים אותו כי הוא בא בקול דממה דקה).
אהבתיאהבתי
+1
אהבתיאהבתי
עוד פעם… ואני באמת מנסה להבין.
המסורת מכתיבה לנו חוקים מסויימים אליהם אנו צריכים לציית. (זאת הגישה שהרטמן מנסה לברוח ממנה)
במקום זה הוא אומר שיש דיאלוג, אוקי, המסורת אמרה את דברה על החיים שלי, עכשיו אני מתקומם ושופט את המסורת על פי אמות המידה שלי ובחור מה לקיים ומה לא.,
עכשיו מה המסורת אומרת על זה? אם הדיאלוג נעצר כאן אזי אין פה שום דיאלוג, אין מישהו שמגיב לדברי ולטענותיי, יש רק אותי ששופט את אלוהים הישראלי. מה בין זה לבין סתם רפורמה?
אהבתיאהבתי
אם תשאל את נשות הכותל זה באמת כמו לדבר עם הקיר.
מצטער פשוט הרמת להנחתה…
אהבתיאהבתי
הנחת המוצא שלך שגויה, ולכן אתה לא מבין.
אהבתיאהבתי
מה היא?
אהבתיאהבתי
אנסה את כוחי לענות לך :
המסורת מכירה בכך שיש כח לעם ישראל ולנציגיו (חכמי ישראל , הסנהדרין) , להגיד מה דבר האל. ובלשון התורה "ועשית ככל אשר יורוך".
(דבר שהודגש מאוד בתקופת בית שני ואחריו , כאשר בא רבי יהושוע ואמר "לא בשמיים היא" – לא פוסקים הלכה לפי התגלויות שמימיות , אלא לפי דעתם של החכמים היושבים כאן).
ממילא ההלכה איננה "מקובעת" והיא אמורה להיות נתונה לשיקול דעת. ולמה אני כותב "אמורה" ? כי במשך הדורות פוזרה הסנהדרין , ונכתבו ספרים רבים , ועליהם עוד ספרים רבים , ומרוב ספרים נעלם שיקול הדעת.
גם אם סיבות מסוימות הכתובות בספרים כבר אינן רלוונטיות , הספרים שהיו אמורים להיות "תורה שבעל פה" , הלכו להיות כל כך "תורה שבכתב" , עד שההיצמדות לספר ולנוהג מחליפה פעמים רבות את הרלוונטיות.
וכיום ישנם אצל הדתיים שני מחנות.
מחנה אחד הם ה"פלורליסטים" והם דוחפים לרפורמה , רק שמטבע הדברים היא תהיה פחות קיצונית מהרפורמה בגרמניה.
מחנה שני הם החרדלי"ם , והם מקדשים את הספרים ואת המנהגים , מתוך ההבנה כי מה שמתחיל כפרצה קטנה בסכר , הופך לפירצה גדולה.
ויש את המחנה האישי שלי ושל עוד כמה בודדים , שטוען כי אין ליהדות תקווה ללא שיבת הנבואה , וכי עלינו לשוב בעיקר אל המימד החוויתי של היהדות , ולעשות זאת במלא הרצינות. תורת הגלות היא תורה "מתה" בדיוק כפי שעם ישראל היה כעצמות יבשות באותה תקופה.
בלי חזרה אל המימד החוויתי של היהדות , אז יהיו לנו רפורמים חסרי חוט שדרה מחד שהיהדות עבורם היא "פולקלור" , ופנאטים קיצוניים ונוקשים מאידך חסרי חיות.
רק התחדשות המקור ממנו נבעה היהדות , השבת הנביעה של המקור האלוהי , יכולה להפיח בה את החיים מחדש.
(אך לשם כך ככל הנראה כמעט כל מה שקיים היום יצטרך להיהרס).
אהבתיאהבתי
יוסף, אז אתה טוען שהדיאלוג הוא בעצם אותו "שיקול דעת" שצריך להפעיל?
אם כן, כפי שכבר כתבת, שיקול דעת זה נמסר דווקא לחכמי העם ולא לכל יחיד ויחיד.
גם אם היה קיים היום סנהדרין אזי לא היה קיים כל דיאלוג בין הסובייקט לאובייקט הסהנדריני.
מה גם שלא הייתי מגדיר "שיקול דעת" כזה בתור דיאלוג בין אלוהים לאדם, סך הכל, המסורת המגדירה את אותם כללים היא היא אותה מסורת שנותנת לעצמה סמכות לשנות אותה בהתאם לשיקולה דעתה הבלעדי, איפה הדיאלוג פה?
אהבתיאהבתי
הדיאלוג תמיד היה קיים , והדוגמאות ידועות – פרוזבול , היתר עיסקא , מכירת חמץ , היתר מכירה וכו' וכו'.
חכמי ישראל אמורים להיות חלק מהעם. "בתוך עמי אנוכי יושבת". וככאלו הם צריכים להיות מודעים למצוקות העם , ואם צריך אז לפעמים אפילו "לכופף" את ההלכה בגמישות של אקרובט.
מחכמי ישראל הגדולים שישבו בסנהדרין היו חוטבי עצים ושובי מיים ופחמיים לפרנסתם. רק חוץ מזה הם היו גם "חכמי ישראל".
לצערינו בדורות האחרונים , התורה נותקה מהעם , היא הפכה להיות חבילת ספרים ללא קשר לחיים , חלק מהחכמים הפכו להיות מנותקים לחלוטין (במיוחד האשכנזים שבהם והמתאשכנזים) ועל אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מיים.
אהבתיאהבתי
ישר כוח, אכן דמות מרתקת וחשובה, שהרבה זכויות לה.
אוסיף הערה קטנה: אין קורלציה גמורה בין 'רב מובהק' ובין 'תלמיד מובהק', כלומר – אדם יכול לומר על רבו שהוא 'רבו המובהק', ועדיין לא להיחשב כ'תלמיד מובהק'.
בקרב רוב ככל תלמידיו המובהקים של הרב סולובייצ'יק, הרטמן מעולם לא נחשב כ'תלמיד מובהק' שלו, והוא נתפס כחורג ממסורת רבו הרבה לפני ספריו האחרונים.
כל זה כמובן לא ממעט מחשיבותו ויוקרתו שעומדת בפני עצמה.
אהבתיאהבתי
למדתי אצל פרופ' דוד הרטמן ז"ל קורס שנתי שעסק במשנתם של ליבוביץ', סולובייצ'יק והשל. אחד הדברים שהכי הפריעו לו בהוויה הישראלית היה החסרון בתיאולוגיה. השל היה תיאולוג פר-אקלנס. הרב סולובייצ'יק עסק אף הוא בתיאולוגיה, גם אם כנראה הוא לא היה שמח להודות בזה. נדמה לי שפרופ' לייבוביץ' היה מאוד לא שמח בהגדרה שלו כתיאולוג. בארץ אתה יכול להיות רב או פילוסוף, אבל אף פעם לא תהיה תיאולוג.
אהבתיאהבתי
המושג "תיאולוג" מפיץ ניחוח נצרות באויר.
אהבתיאהבתי
בקיצור עוד רפורמי
אהבתיאהבתי