בסוף מגילת אסתר, אחרי הנקמה בגויים ומשתאות הניצחון, מבקש מרדכי להפוך את האירוע ההיסטורי המשמעותי שעבר עליו ועל יהודי פרס למסורת, ליסוד טקסי שחוזר על עצמו ומשפיע לדורות על עיצוב תודעתם של היהודים. יכול להיות שזה נראה לנו מובן מאליו שמרדכי ירצה בכך, אולם מה שלבטח לא ברור הוא למה המגילה מספרת לנו על זה. מסורות נוצרות בדרכים רבות, אולם אלה על פי רוב סמויות מן העין. באופן נדיר ומעניין המגילה עצמה מספרת לנו על תהליך הקנוניזציה שלה, דהיינו על המהלך שיוזם מרדכי בכדי להכניס אותה, כחלק מציון אירוע ה"פורים", למחזור הדם של העם היהודי.
ומרדכי לא רק קובע שתימשך ממנו והלאה מסורת של חג שנתי, כלל-יהודי, אלא גם מעצב אותה על פי דעתו. הנה:
"וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים, לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל-שָׁנָה וְשָׁנָה. […] לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת, וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם." (פרק ט, פסוקים כ-כג)
היהודים מקבלים את פסיקותיו של מרדכי, וקוראי המגילה עדים לתחילתה של מסורת, ראשיתו של מנהג שנתי שמכונן באופן יזום ומודע מאוד (וההדגשה על תחילת המסורת נמשכת עוד שמונה פסוקים שלמים – כמעט מחצית מכל פרק ט). מעמד "קבלת החג", מרצון ומתוך מודעות, הוא מיוחד וחריג, ולא בכדי חז"ל העניקו לו משמעות מרחיקת לכת, על פיה העם היהודי מקבל כאן בהסכמה מראש את כל התורה כולה.
אולם לא רק המצאת המסורת היא המעניינת כאן, אלא גם תוכנה של אותה מסורת. יש לשים לב שמרדכי אינו מבקש מאחיו היהודים לכרוע בכל שנה על ברכיהם ולהלל את האלוהים על הנס אשר עשה להם. הוא גם אינו מבקש מהם להעלות קרבנות, ללמוד משניות, לקבוע מזוזות או להשתדל להתפלל בדבקות מיוחדת. הוא מבקש מהם שלושה דברים: לחגוג את האירוע בסעודה חגיגית ובשמחה, להעניק משלוח מנות לחבריהם, ולתת מתנות לעניים שסביבם. חגיגת הרווח וההצלה שעמדו ליהודים באה לידי ביטוי לא במצוות מול האל, אלא במחוות שבין בני האדם: בשמחה ביחד, באכילה משותפת, ובדאגה לחלשים.
בספרו The Invention of Tradition ("המצאתה של מסורת") טוען אריך הוסבאום שמסורות מגלות חולשה כאשר מוצאים להן צידוקים פרגמטיים (למשל, כשיהודים שומרי כשרות מסבירים שבשר חזיר אינו בריא). הצורך להצדיק את המסורת על ידי פנייה להגיון מראה על חולשתו של המנהג, שכבר אינו מובן מאליו, כפי שהיה בתור מסורת בעולם הפרה-מודרני. אולם ראו: דווקא המסורת שמתחיל מרדכי היא מראש פרגמטית והגיונית. היא פועלת לעידוד שמחה, קהילתיות ומוסריות. אלוהים, כידוע, כלל לא נזכר במגילה, והחג כולו סובב סביב האדם – וסביב אחריותו הקהילתית.
במרכז התנ"ך: האדם
לפני כשבועיים הגיע לארץ רבה הראשי של בריטניה, ג'ונתן זקס. הרב (הד"ר, הלורד) זקס יסיים באוגוסט הקרוב את תפקידו, וזאת אחרי עשרים ושתיים שנים של פעילות מרשימה. זקס נחשב כיום לאחד התיאולוגים היהודיים החשובים ביותר, והוא בוודאי אחד מבעלי ההשפעה הרחבה ביותר. לבד ממעל לעשרים ספרים שפרסם, הוא יועץ כבר למעלה מעשור לראשי הממשלה הבריטית (אולי קצת כמו שמרדכי ייעץ לאחשוורוש), ומהווה מקור השראה לרבים, יהודים ושאינם יהודים.
במרכז הגותו הדתית של זקס נמצא מושג האחריות. הוא מדגיש שהעבודה הדתית היהודית לא יכולה להסתפק, או אפילו להתמקד, בעבודת אלוהים פולחנית, אלא חייבת לחצות את הסף האישי ולעבור למרחב הקהילתי. דתיות יהודית היא לעולם עם הפנים לזולת, לקהילה, לחברה שסביבנו, והיא מבקשת תמיד להגיש יד פרגמטית וחומרית בהחלט לחלשים שבינינו. זקס גם מבקש להדגיש את מעמדו המיוחד של האדם שמסתבר מתוך כך: אלוהים העניק לאדם לא רק חופש בחירה, אלא אחריות מיוחדת לעזור לו לתקן את עולמו.
זקס רואה בתנ"ך ספר שמתמקד לא באל, אלא באדם, וביתר פירוט במסעו אל עבר אחריות ודאגה לכלל. עבורו העם היהודי אינו מיוחד אלא בכך שלקח על עצמו משימה ושאף (ושואף) לחיות חיי מופת מוסריים. בהמשך לכך, הוא לא חושב שהיהדות היא "דת האמת" או שליהודים עדיפות כלשהי בעבודת האל. המסורת היהודית בסך הכל מדריכה אותנו לחיי האחריות שהאל דורש מאיתנו.
וכאן חשיבתו של זקס מקבלת מימד אקטואלי וגלובלי. זקס הוא בין האינטלקטואלים הבולטים בזמן הזה שבוחנים את התרבות המערבית של ימינו בעיניים ביקורתיות, ומייחסים את הפרגמנטציה, את חוסר הסולידריות ואת השטחיות התרבותית לניתוק ממקורותיה המסורתיים-דתיים. כך הוא מנסח את דעתו בספרו 'לרפא עולם שבור' (הוצאת מגיד, תר. צור ארליך, ההדגשות במקור):
"המסר שהתנ"ך מציע לפוליטיקה של המערב בן זמננו הוא שאין זה מספיק להיות מדינה; נדרשת גם חברה – אותה השתייכות משותפת הנובעת מהתחושה שאיננו רק זרים, אלא גם שכנים; שיש לנו חובות איש כלפי רעהו, כלפי מורשת העבר וכלפי תקוותנו לדורות שטרם נולדו; חברה אינה מלון שאנו מקבלים בו שירותים תמורת כסף, אלא בית שאנו חשים חלק ממנו […]" (עמ' 155)
שימו לב שכמו מרדכי, זקס אינו מדבר כאן על חובות כלפי האל, אלא על חובות האחד כלפי השני. כיום ניתן דגש רב למצוות הקריאה במגילה, וזו הפכה לטקס רפטטיבי – למעשה למסורת על פי הגדרתו של הוסבאום לעיל. זקס מבקש לחדש ימים כקדם, בהם המימד הקהילתי היה העיקרי מבחינת הדת, ובו מתקיימת עבודת ה' האמיתית. מרדכי ייסד מסורת שאינה טקסית אלא פרגמטית ומוסרית; הרב זקס מנסה להחזיר מעט פרגמטיות ומוסריות למסורת הקיימת.
—
פורסם באתר אבי חי.
אתמול פורסם מאמר (די מוצלח, אם יותר לי) שלי על הראיון שנתן הרב דוד סתיו לאיילת שני ב'מוסף הארץ' בשישי האחרון.
לולאת האל 
אבחנה יפה. עם זאת, בפועל יש זליגה בין שני התחומים: קריאת המגילה, שאתה משייך אותה לטקסים הרפיטטיביים, היא כיום במידה רבה עניין *קהילתי* ודרך של הפרט להביע את השתייכותו לקהילה רעיונית (למשל קריאה במניין נשים). לעומת זאת, ההתעסקות המוטרפת עם משלוחי המנות – קבלתם, פירוקם וההתחשבנות מי נתן מה ולמי צריך להחזיר, מעבירה אותו במידה מסויימת מהתחום הקהילתי-חברתי לאגף הטקסים הרפיטטיביים.
אהבתיאהבתי
אולם אלא על פי-typo
אהבתיאהבתי
תודה
אהבתיאהבתי
היי תומר,
אלהה הפוסטים שלך אני אוהב!
א. כמה תיקוני שגיאות כתיב: "זקס רואה בתנ"ך ספק שמתמקד" – ספר. ו"מלון שאנו מקבלים ב שירותים" – מקבלים בו.
ב. שפרה קצת צודקת: הזכרת שלוש מתוך ארבע מצוות החג, ואכן יש זליגה. אבל בגדול הרעיון קולע: כמו שבמגילה כידוע האל נסתר, כך הוא גם נסתר ממצוות החג.
אבל הייתי מדגיש שהוא נסתר, לא נעדר. וכדאי לקחת את זה בחשבון. אפשר לנסח זאת בכמה דרכים: היהדות היא הומניסטית, אבל היא לא הומניזם. היא אנתרופוצנטרית, אבל זאת מנקודת מבטו של האל דווקא – ואת נקודת המבט הזאת עלינו לאמץ. כלומר, ה"בין אדם לחברו" הוא-הוא "בין אדם למקום".
ג. על החומריות של החג, אני אוהב את הצורה שבה רש"ר הירש בונה את מערכת החגים:
פסח – ייסוד גוף העם —- שבועות – ייסוד רוח העם
סוכות – שימור גוף העם —- שמיני עצרץ – שימור רוח העם
פורים – שימור גוף העם בגלות —- חנוכה – שימור רוח העם בגלות
(ראש השנה ויום כיפור נידונים בנפרד)
זאת מערכת שצריך להתבונן בה אבל היא מלמדת הרבה על החגים ועל הצורה שחוגגים אותם.
אהבתיאהבתי
תודה על התיקון, וכמובן שהאל לא באמת נעדר.
אהבתיאהבתי
בא לתקן שגיאות כתיב ועשיתי כמה משלי כבר בשורה הראשונה! סליחה. . .
אהבתיאהבתי
יפה מאד. שים לב שההפרדה בין 'טקסי' ל'מוסרי' עליה עמדת בסוף דבריך היא מלאכותית; הרי המתנות לאביונים ומשלוחי המנות שהם 'מוסריים', הם גם 'טקס' לא קטן, וכפי הידוע לנו מימי הפורים הקרבים, גם הם סובלים מ'טקסונומיה' (לא במובן של בלום) רבה.
לאור מה שכתבת תומר, נראה שיש לנו בהחלט מה ללמוד מהמחשבה ה'גלותית' האוטונומית-אחראית לחיינו כאן בישראל.
אהבתיאהבתי
פוסט נהדר
חשוב רק מאוד לציין כי, לפי לוינס ורבים מהוגי החסידות והקבלה, היחסים בין אדם לחברו הם הקונקרטיזציה של אידאת האינסוף. כלומר, עבודת ה' מתבטאת בעזרה שאני מעניק לזולת. מכאן שיש שני ערוצים חופפים ומשלימים זה את זה – מצוות שבין אדם למקום (טקסים רפטטיביים פולחניים וכו') ומצוות שבין אדם לחברו שגם הם עבודת ה'.
מכאן שהעזרה לזולת אינה רק מתוך נחמדות או מתוך רצון לגור בקהילה שנעים לגור בה (למרות שבוודאי אלה ערכים ראויים כשלעצמם) אלא שברגע שאני נענה לפניו המצוות של הזולת ומגיש לו עזרה בכך אני נפתח אל אידאת האינסוף ונותן לה מקום קונקרטי בעולם.
אם כן, על פי חלק מההוגים, החלוקה בין 'מצוות שבין אדם לחברו' ל'מצוות שבין אדם למקום' נכונה ברמה מסויימת אך ברמה עמוקה יותר הכל 'מצוות שבין אדם למקום'.
אהבתיאהבתי
http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/434/987.html
ראיון עם הרב זקס.
אהבתיאהבתי
תודה רבה! לכל המעוניין, הנה קישור לוידאו המתעד מפגש שהתקיים עם הדאלאי לאמה
בהשתתפות נציגים של שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות, ביניהם ג'ונתן זקס.
http://www.onbeing.org/program/pursuing-happiness-dalai-lama/feature/room-dalai-lama/653
אהבתיאהבתי
אולי צריך לבקש מהרב זקס להיות הרב הראשי של ישראל. אם יבוא של כשרונות מהגולה עבד בשביל בנק ישראל, אולי זה יעבוד גם עבור הרבנות.
אהבתיאהבתי
תסלח לי תומר, אם אני לא אמחא כפיים.
אין ספק שהרב זקס יודע את הנתיב הבטוח אל בית הלורדים ואל ליבן של התורמות העשירות שמממנות מכוני מחקר יוקרתיים.
מה שהוא עשה זה לנוון את הטקסט המיקראי, לתיבת מסרים אוניברסאלית שיטחית , שמתאימה היטב לתפיסות העולם הרווחות בתקשורת ובשיח הפוליטיקלי קורקט.
אילו היה בו שמץ ממה שנדרש מתיאולוג רציני, הוא היה מותיר הקונטקסט התנכ"י הברור וחוקר את הדרכים הארוכות והמפותלות שמובילות מההוויה הדתית הפרטיקולרית הבוטה של התנ"ך, אל העמדה האתאיסטית-הומניסטית, שמאפיינת חלקים בתרבות הפוסט מודרניסטית.
אני כמובן מתייחס כאן, אך ורק אל הציטוטים שהבאת בשמו, כי אני לא מכיר עבודות אחרות שלו.
במובנים רבים, דמותו של הרב זקס, גרמה לי להתגעגע לפרופסור לייבוביץ' ע"ה, שהיה הומניסט מובהק, אבל לא פחד גם להסתכל למציאות התנכ"ית בעיניה העתיקות והבוערות.
אהבתיאהבתי
"זקס הוא בין האינטלקטואלים הבולטים בזמן הזה שבוחנים את התרבות המערבית של ימינו בעיניים ביקורתיות" – הבעייה היא שהוא אינו משתמש באותן עיניים ביקורתיות גם לגבי המקורות היהודיים הדתיים. במובן זה הוא יותר רב אורתודוקסי מאשר אינטלקטואל.
אהבתיאהבתי
כל רב ראשי לבריטניה אחרי זקס יהיה ירידה. הנמצא כזה איש אשר רוח אלוהים בו?
אהבתיאהבתי
על שום מה האמירה שהחג נסוב רק על אחריות קהילתית ולא על אלהים? זה שהמילה אלהים לא מופיעה כלשונה במגילה לא אומרת שהוא אינו נוכח מאוד. אחריות קהילתית לא מסבירה למה אסתר צמה (קשה מאוד לפרש את הצום רק כמכשיר נפשי להטהרות לפני הרגע המכריע מול אחשורוש) ולמה כשנדדה שנת המלך הוא נתקל דווקא במעשה של מרדכי. לא חושב שברכת "על הניסים" היא מקרית כאן, והמעורבות האלהית מאוד מזכירה מעורבויות אחרות משתמעות יותר ופחות כמו הקשיית לב פרעה והכיבוש האשורי והבבלי.
אהבתיאהבתי
לדת יש נטייה להגדיר חוקים חברתיים כאילו הם דרישות של האל וזאת מורשת מהתקופה שרק כך אפשר היה לשכנע את האנשים לציית לחוק. לכן התנ"ך הוא במידה רבה ספר חוקים.
היום אין צורך בעונש ושכר של אלוהים כדי למלא את החוקים. היום ישנה מודעות לפחות חילונית שהחוקים שבין אדם לחברו נולדו מתוך צרכים אנושיים. קהילתיות גם היא היא צורך אנושי, כמו גם פרטיות. אפילו תפילות וטקסים דתיים הם צורך אנושי. אלוהים איננו זקוק לבני אדם שישבחו אותו. אלוהים הוא מודעות דתית ובני האדם מביעים אותו בעזרת טקסים, תפילות והודיה. כלומר, אלו שני דברים שונים.
אהבתיאהבתי
האנונומית הקודמת היא גליה. משום מה זה לא נכנס.
אהבתיאהבתי
שלום תומר,
התפרסם ביוטיוב כנס בהשתתפותם של לאו, הלברטל וזקס לרגל צאת ספרו בעברית של זקס.
בברכה,
משה עברי
אהבתיאהבתי
תודה רבה משה.
אהבתיאהבתי
בניגוד להצעתך לראות במסורת שכונן מרדכי פנייה לכיוון האנושי של הדת ויצירתה של מחוייבות קהילתית, אני מוצא בה דווקא רצון לשמר את המסר האנטינומי של המגילה.
לדעתי יש לקרוא את מגילה בכללותה באור חדש כטקסט נון-קונפורמיסטי שמעודד יציאה מהמסגרת. ראה כאן: http://bllabllablog.blogspot.com/2013/02/blog-post_5771.html
אהבתיאהבתי