ארנון סגל הוא מהפעילים הבולטים בכל הנוגע לחידוש הפולחן היהודי בהר הבית, ועורך בעיתון 'מקור ראשון' עמוד העוסק בנושא. בעמוד זה מתפרסמות בין השאר רשימות של אנשי ציבור ודמויות שונות בהן מובעת דעתם של אלה בנוגע לעניין. ביום שישי האחרון התפרסמה רשימה פרי עטי, והרי היא לפניכם.
חורבן בית המקדש השני היה אירוע טראומטי למדי עבור עם ישראל, אולם יש לשאול עד כמה הפסקת עבודת הקורבנות עצמה היתה חלק מהטראומה. אם נתבונן בתהליכים שעברו על דתות המזרח התיכון במאות הראשונות לספירה, נגלה דבר מוזר ומעניין: כאילו בתיאום מראש, הפסיקו בני האזור להתעניין בזביחת קורבנות. לרוב הדתות בסביבה השינוי בטעם הדתי לא הגיע אמנם בעקבות חורבן של מקדש מרכזי, אולם ההיסטוריה מראה שאם היית שה תמים במאה הרביעית לספירה הסיכויים שלך לגמור את חייך על מזבח היו קטנים ביותר, בוודאי בהשוואה לגורלך לו היית נולד במאה הראשונה לספירה.
האם היה השינוי מן ההכרח? האם לא היו יכולים יהודים למצוא דרך להכשיר זביחת קורבנות באתרים אחרים, אולי אף בבתי הכנסת? האם לא היו יכולים הנוצרים לעשות כן בכנסיותיהם? ומה עם הדתות הפגאניות או זרמי הגנוזיס – למה הן לא הקריבו ככל העולה על רוחן? אלא שלא כך קבע שר ההיסטוריה. חורבן המקדש היהודי מחד, ועליית הנצרות מאידך, הביאו לכך שפולחן על ידי הקרבת בעלי חיים הפך פתאום לבלתי רלוונטי, ומאוסף של דתות וכתות ששחיטת בעלי חיים, שריפתם ואכילתם עמדו במרכז הוויתם, עבר העולם המערבי לצורה אחרת של עבודת אלוהים.
הסיבות לתמורות התרבותיות-דתיות המקיפות האלה הן עניין למחקר מעמיק, ומו"ר פרופ' גדליה סטרומזה אף הקדיש לעניין ספר (The End of Sacrifice), אולם עוד הרבה לפניו התייחס הרמב"ם לנושא. אם כי השאלה שהעסיקה את הנשר הגדול היתה הפוכה: לא למה פסקו הקורבנות, אלא למה הם בכלל התחילו – לפחות בכל הנוגע לעם ישראל.
מבחינת הרמב"ם (מו"נ ג לב) מדובר בצורה נחותה למדי של פולחן. למה אם כן שיצווה לנו אותו הקב"ה? ובכן, הרמב"ם מסביר שהאל הטוב לא היה יכול פשוט לצוות על בני ישראל לעבדו בתפילה – לא כאשר "הדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים" (תרגום מיכאל שורץ). על פי הרמב"ם הקב"ה ציווה על בני ישראל להקריב קורבנות מתוך סוג של "ערמת חסד", בה הוא חינך את עמו על פי דרכו, כך שאחרי שנים רבות, יותר מאלף למעשה, היה עם ישראל בשל להפסיק עם הקורבנות ולהתחיל להתפלל, צורת פולחן שהיא על פי הרמב"ם עליונה לזו הקודמת.
דעתו של הרמב"ם על עבודת הקורבנות, אם כן, אינה חיובית במיוחד, אולם יש כמובן דעות אחרות. קל להבין שהמסלול שהרמב"ם מציג, בו הדת לא רק מתפתחת אלא גם משתפרת במהלך הדורות, יכול להוביל למסקנות מסוכנות מאוד עבור המסורת. כשלעצמי, אני לא חושב שאין לנו מה ללמוד מצורות פולחן עתיקות. נטיות אנושיות שהופגנו בצורה כל כך נרחבת בעברה של הציביליזציה ודאי נושאות איזו אמת עמוקה, ויש להניח שהיא נוגעת גם לנו, מודרנים ומעודכנים ככל שנהיה. מסעותיי בהודו הביאו אותי להכיר מקרוב את ערכו של המקדש, את ערכה של עבודת הקורבנות (הצמחיים), ואני רחוק מלזלזל בהם.
הר הבית היה המרכז הרוחני של עם ישראל בעבר, ובמשך אלפיים שנות הגלות יהודים נשאו אליו עיניים. אין שום סיבה עקרונית שתצדיק איסור על תפילת יהודים במתחם ההר. בלי קשר לויכוח ההלכתי על העליה להר, על המדינה לאפשר למי שמחזיק שמותר לעלות לממש את זכותו האלמנטרית להתפלל. לבי יוצא אל אותם יהודים שמרגישים שנמנעת מהם עבודת ה' אמיתית ומעמיקה.
דא עקא, אם סיבות עקרוניות למניעת תפילה אין, סיבות מעשיות יש ויש. למרות שהר הבית הוא בריבונות ישראלית, על ההר מופקד הווקף המוסלמי, שמגובה מבחינת סמכותו הן על ידי הרשות הפלסטינית והן על ידי ממלכת ירדן. למעשה, בהסכם השלום של ישראל ושל ירדן כתוב במפורש כי "ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים" (סעיף 9ב). אותו "תפקיד מיוחד" משמעותו מעין משמורת שיש לירדנים על הפולחן המוסלמי שעל ההר.
כל שינוי בסטטוס קוו הדתי על ההר מחייב על כן לכל הפחות הידברות, ואולי אף הסכמה, של כל הצדדים הנוגעים בדבר. מי שחושב שהעניין מסתכם בהחלטה של נציב המחוז או אלוף הפיקוד או השר הממונה או אפילו ראש הממשלה טועה ומטעה. ככל הנראה לא תותר תפילת יהודים על הר הבית עד שלא תהיה התקדמות מדינית משמעותית באזור, והנה עוד סיבה טובה להגיע להסכם עם שכנינו. ובקשר לבניין הבית עצמו, הרי שהדברים מבחינתי חדים עוד יותר: הרעיון שאגשים את שאיפותיי הדתיות על חורבנן של אלו של זולתי הוא מגונה בעיני ולא עולה על דעתי. המקום תפוס, ונדמה לי שבזה העניין מסתכם.
בקרב שוחרי הר הבית בזמננו נהוג לפעמים להתייחס לבניין הבית ולחידוש עבודת הקורבנות כאילו מדובר במפתח סודי שיפתח לפנינו את סודות הבריאה ואת הדרך הסלולה לקשר האינטימי עם האל, כאילו בית המקדש הוא מטה קסם שבכוחו להביא כל אחד מעם ישראל למצב של דתיות עמוקה וצדיקות עליונה. אני לא שותף לתקוות הללו. דתיות עמוקה היא תוצאה של תהליך רוחני ארוך, לא של השתתפות בטקס מיוחד. יתר על כן, נדמה לי שהרעיון שאפשר להגיע לגבהים רוחניים באמצעות אביזרים – ויהיו קטנים כטבעת או גדולים כבניין – שייך לשדות המחשבה של מסדרים סודיים וכתות אזוטריות, פחות למונותיאיזם היהודי.
בכלל, גם אם נוכל לתאר לעצמנו ששחיטת בעלי חיים, איסוף דמם, התזתו על מזבח ושריפת גוייתם יוכלו להעניק למי מאיתנו חוויה דתית מלאת הוד והדר, הרי שעם הזמן הפליאה הראשונית תפנה דרכה למונוטוניות שגרתית. זביחת קורבנות, באם אי פעם תחודש, תרגש את הנוכחים מאוד בשבוע הראשון, תרגש קצת פחות אחרי חודש, ואחרי שנה תהפוך לרוטינה יומיומית. כל מה שיוותר אז הוא קבוצה של יהודים שמדברים על המשחק של מכבי בזמן שהכהן עושה את מה שהוא הוכשר לעשות. זהו טבעם של בני אדם. יהיה דרוש נס כדי לשנותו. וכפי שכותב הרמב"ם באותו פרק בו התייחס לעבודת הקורבנות, "את טבעם של פרטי בני האדם אין האל משנה בשום אופן על דרך הנס."
—
פורסם ב'מקור ראשון', 26.4.13
לולאת האל 
אני מסכים איתך. אני כבר התפכחתי מאשליית המקדש כ"פתרון קסם לכל בעיה". מעניין שבדיוק היום סיפר לי חבר על הביקור שלו בהר הבית שגרם לו להבין כמה "עם ישראל חסר" בימינו.
אהבתיאהבתי
מאמר מצויין. תודה.
אהבתיאהבתי
אשמח להתייחסות ולהרחבה בנוגע לערך (או לפחות לסיבה להיעדר הערך) שאתה מייחס לעבודת הקרבת הקורבנות בפרט לעבודת המקדש בכלל.
אהבתיאהבתי
שלומי, איך הבנת ממני שאני לא מייחס לעבודה הזאת ערך? הרי כתבתי שבניגוד לדעתו של הרמב"ם אני הק' לא חושב שאין לנו מה להרוויח מבחינה דתית מפרקטיקות דתיות שהיו ואינן עוד. מצד שני, אני פשוט לא חושב שזה איזו נוסחת קסמים להגעה לרוחניות עליונה וכו'.
אהבתיאהבתי
תומר בוקר טוב ותודה על ההתייחסות הזריזה. אני חושש שלא הבנת את כוונתי (או שמא אני לא טרחתי להבהירה די הצורך ואם כך, התנצלותי). אני חושש שאני הוא זה שמלא בספקות לגבי הערך הרוחני/דתי הטמון בעבודת המקדש ובעבודת הקורבנות (לכל סוגיה), והאמת היא שחיפשתי אצלך מענה לספקות אלה. ובתקווה שאהיה יותר ברור עתה (ובתקווה שתתפנה לכך כמובן), אשמח להבין ממך מהו הערך שאותו אתה מייחס לעבודות אלו (מקדש וקורבנות) ובכלל מהו ערך שאתה מוצא בפנים הגשמיות של עבודה רוחנית ? תודה ויום מצוין!
אהבתיאהבתי
שלומי שלום,
שמע, שאלה גדולה שאלת. מהו הערך של הגשמיות בעבודה רוחנית? מבלי להיכנס להסברים מתורות רוחניות שונות (הקבלה, הזן וכו' – שהרי יהיו מבינינו אלה שלא מקובלות עליהם הנחות היסוד של תורות אלה), אומר בקצרה שהגוף חשוב, פשוט מפני שאנחנו יצורים גופניים. אנחנו חיים בגוף, ובמידה רבה אנחנו עצמנו גוף. גם אם לא נקבל שעובדות אלה מכריחות אותנו לעבוד את האל בגוף (ונאמר שלמרות זאת עדיף לעבוד את האל ברוח), אני חושב שנוכל להסכים שבכל מקרה הגוף *חשוב*, מפני שהוא משפיע על הרוח. הצורה שבה אנחנו מתנהלים עם הגוף משפיע על חיי הנפש שלנו – זה ברור, לא? לדעתי משום כך טקסים וסוגי פולחן שמבוצעים בגוף יכולים להיות דרכים חשובות להגיע לקרבה לאל. אני חושב שטועה מי שחושב שהתבוננות מדיטטיבית גרידא במעמקי נפשו תספיק לו כדי להתפתח רוחנית (ואני אומר זאת כמתרגל רב שנים של מדיטציה). לרוב יש צורך גם בפעולה, ואפילו בטקס.
מה אתה אומר?
אהבתיאהבתי
ראשית, תודה רבה על התייחסותך. ודאי אני מכיר בכך שמדובר בשאלה גדולה, ואודה שהיא מטרידה אותי מזה שנים הרבה. על אף הקושי שבשאלה זו, בעיניי היטבת להבהיר את היסוד של גישתך לנושא וסייעת בכך להבנתי. לגופם של דברים, כמובן שלא ניתן להכחיש את הקשר הישיר שבין הגוף לבין אותה מהות הנתפסת על ידי הפרט כרוחו, נפשו וכדו', וזאת הן נוכח התחושה הסובייקטיבית העמוקה והברורה לגבי קיומו של קשר זה, והן נוכח הממצאים האמפיריים המחקריים לכך. למעשה, לדעתי קשר זה הוא כה הדוק עד כי רציונאלית ובמיוחד אמפירית ניתן לטעון כי השאלה ה"נכונה" יותר היא מה ערך עבודה רוחנית לגוף. עם זאת, אין לכחד כי התועלת(?) או לפחות תחושת התועלת הצומחת לאדם בעקבות עבודה רוחנית והשינויים בתחושת ההכרה והמודעות המלווים אותה כמעט מחייבים או שמא כופים את המשך חקר השאלה המניחה תועלת לעבודה רוחנית, גם מבלי שתועלת זו הוכחה מחקרית ואמפירית די הצורך לפי אמות מידה מדעיות מקובלות. לאור זאת, גישתך (עד כמה שהשכלתי להבינה מהרמזים ) שלפיה היחס שבין הגשמיות לעבודה הרוחנית הוא כיחס שבין אידאות הרפואה שבשכלו ששבדבריךל המנתח, לכליו, קרי מכשיר שבלעדיו אין לגשר על הפער בין העולם הגשמי שבו שרוי (שקוע?) האדם, לבין המימד הרוחני שבו הוא מתיימר לפעול ובו הוא מחפש ליצור התפתחות ושינוי, מקובלת עליי. כמובן, גישה זו שוללת מניה וביה את החשיבות הדוגמטית שלעתים מיוחסת לחלק הגשמי והצורני של העבודה הרוחנית, עד כדי שמרוב דוגמה הוא הופך לטקס שבמהלכו מדברים על כדורגל, אם כי אני מבין מרשומות קודמות שגם לך שאין לך עניין רב (רוחני, להבדיל ממחקרי) בדוגמות. אין ספק שפתחת לי צוהר חדש לעיסוק בשאלה זו ותודתי גם על כך. עם זאת, אני סבור שאתה ממעיט בעניין שיכול לעורר מאמר מאלף מצידך שיעמוד על הגישות השונות של תורות רוחניות שנחקרו ונלמדו על ידך לשאלה זו, גם לגבי אילו מבינינו שלא יהיו מקובלות עליהם הנחות היסוד של אותן תורות או חלקן. אני אישית, אשמח לכך ובטוחני שיהיה במאמר כזה כדי לסייע בידי בהרהוריי ובפועלי בנושא, ואם עניין גם לך בכך וימצאו לך העיתים לכך, הרי אני בטוח שנברך כולנו ברכת הנהנין.
אהבתיאהבתי
תודה רבה שלומי. מאמר שכזה הוא בהחלט מהנצרך, ואני באמת מקווה שאכתוב אותו יום אחד.
אהבתיאהבתי
המקום לא בדיוק תפוס – כדי להקריב קרבנות צריך את מקום המזבח.
לכל השיטות המסגדים נמצאים על חלק צדדי של הר הבית שכלל לא ברמות הקדושה של שאר ההר.
רוב החלקים הרלוונטיים להקרבה הם רחבה פתוחה, חורשה בחצי הצפוני ולשיטת מיעוט כיפת הסלע עצמה (שלמעט שיטת הרב גורן הגורס שהיא מקום המזבח כל השאר מסכימים שהוא ק"ק ולכן בכל מקרה לא נתקרב לשם בשביל להקריב קרבנות רגילים)
אהבתיאהבתי
תודה שחר,
נכון, המקום לא *לגמרי* תפוס. יש דיבורים על חלוקת המקום בהסכמה ללא פגיעה בקודשי האיסלאם שם. אם זה אפשרי, אני מאוד אשמח. כמובן, זה דורש שיח רציני עם הצד השני.
אהבתיאהבתי
רק רציתי לעדכן שבכלכתה הם מקריבים עז בכל יום לאלה קאלי, וביתר מקדשיה מקריבים לה עז בראם-נאגאר. חוץ מזה, ברמת הפולחן הכפרי נהוג להקריב אפילו בהמות גסות מדי פעם לאלה (המקומית).
אהבתיאהבתי
המשותף להשקפת 'ארץ ישראל השלמה' ולשאיפה להקרבת קורבנות הוא עיוורון מוסרי, והפיכתנו המתמשכת לקורבנות ההשקפה הפונדמנטליסטית הזאת.
כבר אמר הנביא : 'כי חסד חפצתי ולא זבח'. וביחזקאל – 'ידיכם דמים מלאו, והארץ תרשו?'
ובכלל, מזווית דתית הומנית, כל שה תמים שמוקרב לאל, הוא חטא של אלימות מיותרת.
ואף הראי"ה קוק כתב כי במקדש השלישי יוקרבו רק קורבנות מן הצומח. עובדה שדווקא בעניין מהותי זה הוא לא חשש לעקור פרשות שלמות מן התורה. ובעתיד, יהודי טוב יהא צמחוני.
מוטב לדעתי, שאלו הרואים עצמם כתלמידיו יתבוננו טוב יותר על תורתו של מורם, ולא של בנו.
בברכת אהבת חינם, גם לחי,
ראובן
אהבתיאהבתי
הרב קוק למיטב הבנתי הגביל את אמירתו על כך שהקורבנות יוחלפו לצמחים לזמן עתידי שבו לדעתו בעלי החיים יתעלו במדרגתם השכלית, אולי עד לדרגת האדם היום
לגבי הנביאים, הם התנגדו לתפיסה שהרבת קרבנות מספיקה ללא קיום שאר המצוות, איך אתה גוזר מכאן התנגדות לבניית המקדש בימינו(אני משער שהפועלים לכך משתדלים לקיים את כל המצוות.)
אהבתיאהבתי
וטוב שכך. כי אני יודע לקרוא בשמונה קבצים קובץ ב פסקה כ שיש שמבינים
כנראה יותר טוב מהד"ר.
בברכת מדעים מדוייקים.
אהבתיאהבתי
פעם בא קבצן לארמונו של הארון אל ראשיד וביקש להיפגש עם המלך. לאמיר המאמינים היה מצב רוח נדיב באותו יום והוא הסכים. נפל הקבצן על ברכיו ואמר "הו הוד מעלתך. חלמתי חלום ובחלומי סולם שראשו בשמיים ורגליו בארץ ואתה ניצב באמצע הסולם, אש אללה סביב ראשך ואתה מפקד על כולנו".
'לתת לו עשרה מטבעות זהב ' , ציווה המלך.
למחרת הגיע קבצן אחר , צועק ומתחנן ודורש להיפגש עם השליט.
'הו הוד מעלתך", אמר הקבצן, 'חלמתי חלום ובחלומי סולם שראשו בשמיים ורגליו באדמה ואתה עומד בראש הסולם, אש אללה סביב ראשך ואתה מפקד על כולנו".
"להתיז את ראשו", סינן הארון אל ראשיד בכעס.
"מלכי", לחש היועץ אבו נוואס באזנו של המלך, "למה האכזריות הזאת? אני מבין שאינך רוצה שחולמי חלומות יציפו את הארמון , עשר הצלפות שוט דיין להרחיק מכאן כל רמאי ונוכל".
"לא הקשבת.לדברי האיש", השיב המלך," הראשון ראה אותי באמצע הסולם. כלומר יכול אני ברצון אללה לעלות או לרדת. אבל השני ראה אותי בראש הסולם ומכאן פתוחה בפני רק דרך אחת – מטה! ואם זו הבשורה שבפיך יא כלב, מות תמות".
אהבתיאהבתי
האם תהליך ההתרחקות מהקרבת קורבנות התרחש גם בתוך הדתות הפאגאניות המסרתיות? התרחש כתוצאה מהמעבר לנצרות? התרחש כחלק מתהליכים סינקרטיים בתוך הדתות הפאגאניות? התרחש גם בדתות חדשות אחרות שהתחרו בנצרות (מאנכיזם?)
בעולם אידיאלי פולחן יהודי ומוסלמי היו יכולים להתרחש במקביל בהר הבית. אבל במציאות שבה אנחנו חיים, ובהתחשב ביחס של המוסלמים/ערבים/פלסטינים כלפי היהדות, ובמידה פחותה יותר היחס של חלק מהיהודים כלפי מוסלמים/ערבים/פלסטינים, אני בספק אם יש סיכוי לאיזשהו הסדרבתחום הזה. אני לא בטוח שאפילו אפשר להסדיר בין הצדדים את הסטטוס קוו הנוכחי שבו יהודים מבקרים בהר.
אהבתיאהבתי
לדעתי יש כאן 2 נושאים נכבדים:
-הר הבית: לדעתי עוד יש הרבה לעשות בתהליך הגאולה של ארצנו ועמנו בכלל והגאולה החומרית של ירושלים בפרט, לפני שאפשר יהיה לעסוק בהר הבית מבחינה מעשית. כלומר הר הבית עכשו זה דחיקת הקץ כמו כל עכשויזם.
-הפיכת הפולחן לשיגרה יומיומית שלא מרגשת יותר את האנשים. לדעתי בעיה זו קימת לא פחות ואולי יותר בתפילת הקבע שכיום הרבה האנשים בעולם רואים כולל אני רואים בה שיגרה תפלה ומשעממת. מצב מוכר זו קבוצה של יהודים שמדברים על המשחק של מכבי בזמן שהחזן עושה את מה שהוא הוכשר לעשות. בניגוד לתפילה שיש רק מימד אמוני רוחני לזבחים ולקורבנות הצימחיים הנאכלים בחגים ובמועדים יש גם מרכיב של חיבור למורשת התורנית. כשנביאי ישראל דיברו נגד ההפרזה בעולות וזבחים הם לא דיברו בעד השמעת דברים לאל(תפילה) אלא בקליטת דברי האל:
"הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'? הִנֵּה שְׁמֹעַ – מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב – מֵחֵלֶב אֵילִים"
"עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח"
כלומר האם כיום תפילת הקבע לא נמצאת במצב שהיו בו הקרבנות בסוף ימי בית שני? האם עם ישראל לא בשל להפסיק עם תפילות הקבע ולהתחיל ללמוד את דבר האל כפי שהוא מתגלה בתורה ובמציאות החומרית?
אהבתיאהבתי
לפי ההגיון הזה עם ישראל בשל לעבור שלב אחד הלאה. במקום קורבנות באה תפילה, עכשיו צריך להחליף את התפילה במשהו נעלה יותר. לא לחזור אחורה.
אהבתיאהבתי
התכונתי ל-2 דברים:
-לעבור לשלב הבא.
-להעלות את הבעיתיות שברוטינות פולחניות יתכן, שהבעיה אינה דוקא בצורה אלא ברוטינה.
שאלה שאני לא מבין: מה הגורם להפרזה בצורת הפולחן הרוטינית למשל העולות והזבחים בסוף ימי בית ראשון או התפילות בזמננו? מעניין שאחרי ההפרזה באה ירידה בפופולריות של אותה צורת הפולחן רוטינית.
אהבתיאהבתי
Thanks for your words. Just today I have cited Stroumsa's interesting book in a small aritcle of mine:Introduction to Florenc's minhag. It's a pleasure to read you an you are doing an important work. Toda Rabà
Rav Yoseph Levi Chief rabbi of Florence, Italy.
אהבתיאהבתי
בגלל, שאנחנו בימי הספירה שליקרת חג הביכורים, חשבתי על שאלה שקשורה לקורבנות מהצומח:
לפי הבנתי הקרבנות היו פופולרים בחברה, שברובה המכריע היתה של איכרים ורועים עם סחר חליפין מצומצם. איזה משמעות תהיה להבאת ביכורי קציר חיטים כשרק חלק קטן מאוד מהאוכלוסיה קשור לגידול חיטים? לדעתי החזרה לאחור וגם היתקעות במקום לא באמת אפשריים.
אהבתיאהבתי
מאמר חזק מאוד שדן בנושא לא פשוט כלל וכלל וצריך אומץ לדון בו, ועשית זאת ממש באופן בהיר וטוב.
לעצם העניין, הדת זה משהו דינאמי, שמתקדם עם השנים. לדעתי, היה רצוי לבנות שוב את בית המקדש, אך כ"בית המקדש לכל העמים", כלומר – מעין מקדש תפילה קוסמופוליטי, בו יוכלו להתפלל בני כל הדתות והעמים, וכמנחה, אפשר להביא תרומות לעניים / תרומות לפעילויות שונות לטובת הציבור בכללותו.
גם כסף זה סוג של הקרבה. אם מביאים "מעשר" של כסף או אף של מזון, לשימוש האחרים, תהיה בזאת ברכה. לא נראה לי כל סיפורי שחיטת הבהמות, ממש לא.
עפ"י האמונה הנוצרית, הוחלפו הקרבת הקורבנות בהקרבה חד-פעמית אחת ויחידה (ישו) ובכך נגמר הסיפור.
עפ"י האמונה המוסלמית, כל הקרבה בוטלה (תקן אותי אם אני טועה).
לדעתי, אכן ניתן להגיע לגבהים רוחניים גם באמצעות "אביזרים", אך ה"אביזרים" במקרה שלנו, יכולים להיות בהחלט תפילה, אחווה ועשיית צדקה. מישהו אמר שכל מסר משפיע על האחר כך: 7% – המסר עצמו; 33% – טון הדיבור; 60% – שפת הגוף. על משקל זה, הייתי אומרת כי ביטויי אמונה יורכבו משפת-גוף שתכוון לתפילה, לצדקה ולאחווה בין בני-אדם. כי באחווה בין בני-האדם אפשר גם לחוות את האל (מעניינות המילים: אחווה, חוויה…), ואז הגבהים הרוחניים מגיעים מעצמם.
אהבתיאהבתי
טור יפה ומעורר מחשבה!
יחד עם זאת, אני לא בטוחה שהניתוח ההיסטורי מדוייק. יותר סביר שהרבנים רצו לעקר את מקור הכח של הכוהנים, וזאת אצל היהודים הרבניים בלבד. השומרונים לא הפסיקו להקריב, וגם לא ההלניסטים לפני שהתנצרו.
באיסלאם, שהתחיל במאה השישית ושאב מצוות רבות מן היהדות, מקריבים עד ימינו בכל שנה. כמו כן גם באיסלאם וגם ביהדות לשחיטה יש צד פולחני, אם כי בימינו זה לא נעשה בציבור.
קורבנות צמחיים ניתן לזהות גם ביהדות – הפרשת חלה ומעשרות (שמושמדים כי אין כהנים שיקבלו אותם). אם רוצים, אפשר לסווג את טקסי הפרשת החלה הציבוריים כטקסי קורבנות מודרניים….
אהבתיאהבתי
תודה על הדברים החשובים.
נכון, השומרונים לא הפסיקו להקריב, אולם נדמה לי שלבד מהם כל השאר הפסיקו. אצל ההלניסטים, לבד מכתות המיסטריות, בעצם דעכה דת המדינה שכללה קורבנות. לא סתם הם גם קיבלו את הנצרות. ואילו לגבי קורבנות של הפרשת חלה וכו', הרי תסכימי איתי שזו בעצם סובלימציה של הקרבה.
אהבתיאהבתי
כקוקניק אתנוצנטרי אני טוען שחורבן המקדש הוא הסיבה לדעיכת עבודת הקרבנות – ככה זה שאין שכינה בעולם.
וההתעוררות הניו אייגית הרוחנית היא תוצאה לשיבת ישראל לארצו – אז שיש עתיד גם לקרבנות מהחי…
אהבתיאהבתי
כאתאיסט אני מבין ממך שני דברים:
א. קיומה של שכינה בעולם הוא פועל יוצא של קיום מבנה אבנים בנקודה גיאוגרפית מבסויימית.
ב. הסימן לנוכחותה של השכינה הוא שחיטה מסיבית של בעלי חיים ושריפת גופותיהם.
הממ.. כשטיילתי בנפאל ראיתי לא מעט מזבחים ואף נאמר לי שבחג הקדוש שלהם עורפים בטקס מיןחד עשרות שוורים וכבשים ברחבה שמול הארמון.
עם מלא שכינה ההנפאלים, מסתבר
אהבתיאהבתי
א. תנאי הכרחי אך כמובן לא מספיק ("מי יעלה בהר ה'..נקי כפים ובר לבב")
ב. הקמת בית מקדש הקרבת הקרבן היא הפעולה שלנו. יש במשנה רשימת סימנים לנוכחות השכינה (http://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%94_%D7%94)
רוב הקרבנות נאכלים (ע"י הכהנים או המקריב) כך שאין שריפה מסיבית של גופות הבהמות. החלקים שקרבים למזבח הם החלב (בצירי) והדם שממילא לא נאכלים ע"פ דיני הכשרות.
אולי לא שורה השכינה על הנפאלים – אבל במעשיהם יש בהחלט רצון להתקרב לאלוקות, כמו שיש לכל המאמינים בעולם (צר לי אבל זה כמעט כל האנושות), והאוניברסליות של תופעת הקרבנות היא דווקא הוכחה לטובתי.
אהבתיאהבתי
א. שכינה די מפונקת וקפריזית אם היא צריכה שיבנו לה בית ודווקא איפה שכבר יש מסגד.
ב. הקרבת קורבנות היא הפעולה "שלכם", אני לא בעסק הדמים הזה (בלי להיות צמחוני) ומה שכתוב בקישור לא מסמל את נוכחות השכינה אלא מה לא קרה אף פעם בבית המקדש.
ג. הקרבת קורבנות אינה אוניברסלית כי כמו שכתב תומר היא פסקה בשלב מסויים. מצד שני היא עדיין קיימת.ודווקא בחלקים נידחים יחסית בעולם.
ד. מה בדיוק יש בהריגת בעלי חיים שהשכינה אוהבת כל כך? או מצד שני אם זה הקטע של השכחנה אולי יש לחפש אותה בספרד היכן שמלחמות שוורים מאד פופולריות.
אהבתיאהבתי
לגמרי מפונק האל הזה – יש לו דרישות מדויקות לכל דבר.
אפילו אותנו הוא עשה מפונקים – מולקולה אחת לא במקום ב DNA והבן אדם נכה לכל החיים…
אהבתיאהבתי
הי תומר , אני אישית מכיר קבוצה של חבר'ה יהודים דתיים שמקריבים היום קורבנות. הם טוענים כי משחרב בית המקדש ניתן להקריב בבמות , וזה מה שהם עושים.
גילוי נאות , אינני חבר בקבוצה זו , אם כי אני מכבד את דעתם.
אם תהיה מעוניין אקשר אותך אליהם.
yosefco3@walla.co.il
אהבתיאהבתי
תודה רבה יוסף. תוכל לפרט קצת יותר? מתי הם מקריבים? באיזו צורה? האם על ידי כהנים? האם בטהרה?
אהבתיאהבתי
היי תומר , הם מקריבים על ידי כהנים , הם דורשים את התורה שבכתב בדרכים שונות מחז"ל וממילא ההגדרות שלהם שונות פעמים רבות מההגדרות ההלכתיות המקובלות- בהלכות רבות.
אני מאמין שהם נטהרים אך אינני יודע באיזו דרך.
ראש ה"חבורה" הזו הוא חבר טוב מאוד שלי ואני מדבר איתו הרבה , ומשם אני מכיר אותם , אך אני אינני בדרך הזו.
לאחרונה הבנתי ממנו שהם היו מעונינים שיתפרסם ש"יש דבר כזה" (למרות שהם לא היו רוצים פרסום של שמותיהם הפרטיים). לכן לקחתי את היוזמה ואני מציע זאת.
אהבתיאהבתי
תגובה לאריק 1
אני יודע שפרשנות מקובלת טוענת כדבריך. אך דומני שזה לא הפשט. הפשט הוא דרישת מוסרית. נראה לי סביר שכבר בתקופה המקראית היו אישים רוחניים שהבינו שקורבנות הם קורבנות מיותרים. בכל מקרה, לא הייתי מתערב באמונות אורטודוכסיות אלמלא הסכנה הקיומית בהצתת מלחמה עם האיסלם.
תגובה לחסר התואר
אכן הכתוב בשמונה קבצים משבח את הקורבנות. אלא, שדווקא המחקר שעסקתי בו והתמקד בהבנה כרונולוגית של כתבי הראי"ה קוק, טוען שהוגה דגול זה, כמו רוב היוצרים הגדולים, התפתח מבחינה רוחנית במהלך השנים, ובמיוחד בפגישתו עם המחנה הציוני האידיאליסטי. קובץ ב', ובמיוחד ראשיתו, נכתב מוקדם, בהיותו עדין בגישה המושפעת מחינוכו החרדי. ולפיכך, לדעתי, לא בכדי לא כלל הרב דוד הכהן קטע זה באורות הקודש. להזכירך, הרב דוד הכהן ערך מכתבי מורו קובץ בשם "חזון הצמחונות והשלום" – שם המדבר בעד עצמו. אם זכרוני אינו מטעני, הטקסט בדבר קורבנות מן הצומח , מופיע שם. אשמח במידה ומשהו יודע את ציון המקום המדוייק.
בברכה, ראובן
אהבתיאהבתי
איפכא מסתברא
אהבתיאהבתי
הרב קוק כתב פסקא שלמה בסוף חזון הצמחונות והשלום כדי להדגיש את ערך הקרבנות מן החי גם בימינו, וגם בהגיע עידן הצמחונות לכל היותר "הבליט מנחה מן הצמחים, במקום הקרבנות".ומשמע מדבריו שרק על קרבנות נדבה שבהם נאמר "לרצונכם תזבחהו" יתבטלו ולא למשל קרבן התמיד.
http://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%96%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%A6%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D#.D7.98.D7.95._.D7.A2.D7.9C_.D7.94.D7.9E.D7.AA.D7.A0.D7.92.D7.93.D7.99.D7.9D_.D7.9C.D7.A7.D7.A8.D7.91.D7.A0.D7.95.D7.AA.
אהבתיאהבתי
הפסקה הזו נכללה בספר ערפלי טוהר כאשר על הרשימות שמופיעות בספר כותב הרב קוק בשנת תרעד, 1913, לבנו (אגרת תרפז): "תקפו עלי רגשי תשוקה להדפיס איזה
מרשימותי כסדר כמו שהם.. בשם ערפילי טוהר … ואולי מהם ימצאו שברכתם תבולט דוקא על ידי חסרון העיבוד, 'לחם חם ביום הלקחו". כאשר חזון הצמחונות והשלום נכתב עוד בשנת תרס"ד (ע"פ ויקיפדיה) כעשר שנים לפני כן .
הקביעה לפיה בעתיד קורבנות יוקרבו מן החי נמצאת בספרו עולת ראיה (כך על פי האדמור גוגל, מכל מקום לא ראיתי צורך מיוחד למצוא מיקום מדוייק).
אהבתיאהבתי
בעתיד מן הצומח*
אהבתיאהבתי
תומר, שלום
תודה על הפוסט. בעקבות מה שכתבת על הר הבית שהוא לא "לגמרי" תפוס… רציתי לשתף אותך במיזם שנקרא "הר קדשי", פרויקט מחקרי מפתיע שמראה איך מבחינה הלכתית טהורה ניתן לראות מצב של רב קיום בהר הבית. זה המאמר ההלכתי שפורסם ב"תחומין" (!) ושרבנים חשובים עסקו בו:
יש ללחוץ כדי לגשת אל paper_in_tehumin.pdf
עוד על הפרויקט באתר הזה:
http://godsholymountain.org/English/index.aspx
יואב
אהבתיאהבתי
תודה רבה יואב.
אהבתיאהבתי
גם בקרב מייסדי מדינת ישראל היתה כזה תחושה…
אבל למעשה התקדם עם ישראל עם חזרו לארצו, וגם בבניית המקדש יחזור נשמת ישראל לשורשו, ואינו צריך להיות בדרגא אחת, וכמ"ש האו"ש "כחורבנו כך בנינה"
אהבתיאהבתי
מעניין לציין שגם ההינדואיזם עבר מדת של הקרבת קורבנות (מדוקדקת ומעירה באופן יוצא דופן) לדת שעסוקה בדברים אחרים.
זו כנראה התפתחותה הטבעית של האמונה ומעניין ביותר הצורך של אנשים להסב את הגלגל לאחור.
אולי באמת ההפרדה של הגוף מהנפש, המחשבה (שעלתה פה בתגובות) שאיבדנו את הגופני שלנו – מביאה לרצון לחזור לגשמיות. רק שבעיני – אם אתה רוצה לחזור לגוף, חזור את הגוף שלך. לא של בריה אחרת.
הדרך שאני הולך בה היא ניסיון מתמיד לאחד את הגוף והנפש, שהופרדו גם במערב אבל גם במזרח. כמתרגל יוגה אני לא יכול שלא לראות את ההיפרדות מהגוף גם בקרב המורי הרוחניים הגדולים במזרח. האיחוד מחדש הפנימי נראה לי מוסרי יותר ועמוק יותר.
אבל כמובן שזה אני, וזו שאלה אמיתית מה בשיבת היהודים לארצם עורר את הרגשות הדי קמאים האלה לגשמיות מדממת.
אהבתיאהבתי
(אורי)
אהבתיאהבתי
אילו "מכון מאיר" היה מופקד על בניין המקדש וניהולו, אין ספק שהוא היה ענין משעמם וטרחני.
אילו "מכון הרטמן" היה מופקד על אותו הענין, המקדש היה נתקע עוד בשלבי התכנון, בעוד דוקטורנטיות מתקוטטות על עיצוב הכרובים, תוך צווחות במבטא בורקלינאי מאנפף.
למזלינו, המקדש הוא עניינו של המשיח, והמשיח ידאג גם לעיצוב, גם לתכנים וגם לסילוק ההפרעה המוסלמית.
הטעות של תומר, היא טעות רוחת, אצל אקדמאים שמנסים להביע דעה בנושאים מיסטים והיא הבילבול בין האורות והכלים, בלשון הקבלה.
עבודות הקרבנות בבית המקדש, היא אור, לא כלי.
כדי ליצור את הכלים, באמת צריך אימון רוחני ממושך ועבודה נפשית ובלה בלה בלה.
האור לא צריך כלום.
אנשים הולכים לים וחוזרים אליו בלי הכנה נפשית.
אנשים הולכים למשחקי כדורגל וחוזרים אליהם בלי עבודה רוחנית.
אנשים קמים בחמש בבוקר למקווה, כי זה פשוט עובד.
אהבתיאהבתי
הטענה של תומר היא לא נגד הקרבנות אלא נגד הטענה שהקרבנות יביאו להתעלות רוחנית גם בשאר התחומים (מה שסותר פרקים שלמים בישעיה ויחזקאל).
אהבתיאהבתי
מה שתומר אומר ואני מצטט:
בכלל, גם אם נוכל לתאר לעצמנו ששחיטת בעלי חיים, איסוף דמם, התזתו על מזבח ושריפת גוייתם יוכלו להעניק למי מאיתנו חוויה דתית מלאת הוד והדר, הרי שעם הזמן הפליאה הראשונית תפנה דרכה למונוטוניות שגרתית.
הוא ברור לגמרי, וכנראה הוא מוטעה, כפי שניתן לראות בכל משחק כדורגל, או בהופעה של משינה.
אהבתיאהבתי
בנוסף על דברי הד"ר אני מבין שללכת למקווה זה כמו ללכת לים. מין חוויה כיפית ש'עובדת'. נו טוף, אז אין הבדל אם כך בין הדתי לחילוני. אחד כיף לו להתפלל והשני לראות "חוק וסדר" בטלויזיה . כל אחד ומה שעושה לו טוב.
אהבתיאהבתי
גם לפי ההלכה, ללכת למקווה, זה כמו ללכת לים.
אבל אתה מתייחס רק לסוף של התשובה שלי, כי ההתחלה למעשה ענתה על השאלה שלך.
תומר ערבב כאן בין "אור" ל"כלי".
כדי לענות בדייקנות אנחנו נפריד בין שני המושגים.
אם היה רק אור בלי כלי, הכל אותו דבר והשפיטה היא לפי מדד החוויה הסובייקטיבי, כלומר אחד הולך לקרקס, ואחד מקריב קורבנות ושלישי רואה "חוק וסדר" והכל טוב וכולם שווים.
העניין הוא שיש גם כלי, ז"א , אני יכול באמצעים שתומר הזכיר ולא הזכיר, להפוך את הטקס של הקרבת הקרבנות לאירוע משמעותי מבחינה רוחנית . זה בתיאוריה.
באופן מעשי, בית מקדש לא קיים ואיש מאיתנו לא הקריב קרבנות (נניח).
מצד שני, כן בונים כלים ואנשים מצליחים להפוך חוויות למשמעותיות מבחינה רוחנית. הופכים את המיקווה למשמעותי מבחינה רוחנית, הופכים את השירה למשמעותית מבחינה רוחנית ואת התפילה וכן הלאה.
כלים כאלו קיימים וניתן לפתח אותם ועושים זאת ומצליחים.
אתה יכול לשאול אותי אם ניתן לפתח כלי , שיהפוך את הצפיה ב"חוק וסדר" למשמעותית מבחינה רוחנית והתשובה שלי, שאני מאמין שכן, אני רק לא יודע איך.
אהבתיאהבתי
ניתן גם לפתח כלי שיהפוך פיגוע התאבדות למשמעותי מבחינה רוחנית ?
איפה הגבול ?
תראה – אולי אתה לא מכיר "שוחרי מקדש" – האנשים האלה מאמינים באמת ובתמים שביום שיוקם בית המקדש ונתחיל להקריב קרבנות "משהו חדש מתחיל" – לא יהיו יותר מחלות ומלחמות, כל היהודים יחזרו בתשובה, הערבים יעזבו וכו'
אהבתיאהבתי
שוחרי המקדש יכולים להיות בורים ברוחניות, לא פחות ממרצה למדעי הרוח.
פיגוע התאבדות? לא יודע.
אהבתיאהבתי
לדוגמא, הרי לוחמי הג'יהד אשר מקריבים את עצמם למען רצח של חפים מפשע, רואים בזה, בהדרכת אישים דתיים, אקט רוחני המקרב את הגאולה. כך היו גם מסעי הצלב והרשימה ארוכה, וכוללת גם את המחתרת היהודית. לפיכך, מסקנתי אומרת, קדושה ואלימות הן תרתי דסתרי.
אהבתיאהבתי
הגעת למסקנה שאתה רוצה להגיע אליה, אבל למסקנה הזו אין קשר עם העובדות.
התורה בעצמה ראתה ברצח, ענין שונה לחלוטין מאשר המתה שגרתית של חיות בית, שנועדו לסוג כזה של צריכה.
אהבתיאהבתי
עבודת קורבנות אינה אור אלא חושך. חושך שנבע מתוך תפיסה אלילית שהיתה נפוצה בכל המזרח הקדום שהאלילים זקוקים לאוכל. כאשר הנביאיים ובעקבותיהם חז"ל והרמב"ם התקדמו בתפיסתם את מהות האלוהות, שאינה איזה דמויית אדם הזקוקה למזון, הם ביקרו את הצורך בכך. אף הראי"ה קוק, למרות שחונך בחינוך חרדי, כמעט ולא עסק בכך בעת הבשלת הגותו. כולה סובבת סביב קדושת המציאות והחי. הטקסט שצוטט הוא מתקופתו הבוסרית כהוגה, כאשר היה עדין מחוייב אישית לקודים חרדיים, לפני שהעמיק במשמעות העולם המודרני והציונות. היקף הקטעים העוסקים במקדש בטל ב600 למול היקף העיסוק ברוחניות התודעה. (אגב, את חזון הצמחונות והשלום, לא הראי"ה קוק כתב, אלא ערך אותו תלמידו הנזיר.)
שוב אומר, אלמלא מוראו של העולם המוסלמי, המונה תשעים ותשעה מוסלמים למול כל יהודי, לא הייתי נכנס לויכוח על הר הבית. לסבך את קיומה של המדינה היקרה לנו, עקב אמונה עתיקה שלמעשה נגנזה במסורת, זהו סיכון מיותר של כלל עם ישראל. וזאת עוד אחרי השואה. מצדי, חכו למשיח. אך פעולות ממשות, כגון זאת של המחתרת היהודית ואחרות, חותרות תחת הקיום של כולנו.
בברכת 'אם תרצה בן אדם, התבונן באור השכינה בכל היקום'. אין צורך בשפיכות דמים מיותרת להשבת השכינה.
אהבתיאהבתי
אני לא חושב שבמקרה שלך, תועיל חשיפה לקונספציות רוחניות אמיתיות.
עם כל זה, אני חייב להעיר,שניסיון לנחש את דעת הראי"ה בנושא זה, יהיה בהכרח ספקולציה שוברת רגליים, אם לא ראש.
מה גם שבמחשבה שניה, למי או למה ניסיון כזה נחוץ?
אהבתיאהבתי
ממש תודה תומר, כי זו בדיוק השאלה שהעסיקה אותי, העזיבה של הקרבת קרבנות במהלך המאות הראשונות, לא רק אצל היהודים בעקבות חורבן בית המקדש.
לגבי התשובה של הרמב"ם היא לא ממש מספקת, כי אם עם ישראל לא נפרד ממנהגי הגויים – השחיטה של הצאן כעבודת ה' – ויותר מזה הפיכת בית המקדש לבית מטבחיים – אז מה הרבותא?
יש לך משפט לא ברור – "על המדינה לאפשר למי שמחזיק שמותר לעלות…" – לא הבנתי.
תודה
אהבתיאהבתי
שולי תודה רבה.
במשפט הזה התכוונתי לומר שבאופן עקרוני על המדינה לאפשר למי שלדעתו מותר ורצוי לעלות להר הבית – לעלות להר הבית.
אהבתיאהבתי
סוף סוף בלוג מעניין באינטרנט, והשרשור של התגובות עוד יותר מעניין.
שאלה: בהנחת המאמינים שתורה משמים נתנה והיא נצחית, האם גם אז יש מקום לשאול את השאלות על הקרבנות? והאם ספר ויקרא הוא חלק אמיתי מתורה זו?
אהבתיאהבתי
אם התורה היא ניצחית, צריך להקריב קרבנות, אבל לא בבית המקדש , שלא היה קיים בזמן ספר ויקרא, אלא הוקם מאות שנים אחר כך.
אהבתיאהבתי
מה זה "זמן ספר ויקרא"?
אהבתיאהבתי
הזמן שהוא נכתב, לפני הכניסה לארץ.
אהבתיאהבתי
אתה בטוח שהוא נכתב לפני הכניסה לארץ? אתה בטוח שהיתה "כניסה לארץ"?
מי סיפר לך את זה?
אהבתיאהבתי
אני בטוח במעט מאוד דברים ובזה אני בכלל לא בטוח.
אלא שהשאלה של בקי הייתה מלווה בהנחת בסיס שהתורה ניצחית וניתנה מהשמיים ואם זה נכון, אזי ספר ויקרא נכתב בתקופה שצויינה.
את התשובה שלי נתתי בהתאם להנחת הבסיס, שאין לי מושג אם היא נכונה.
אהבתיאהבתי
אהבתיאהבתי
אולי להיפך?
אולי ספר ויקרא חובר דוקא אחרי הקמת בית המקדש (הראשון)?
אהבתיאהבתי
לא,
הציוויים בעיקרם הם על אהרן ובניו בעבודתם במשכן.
אהבתיאהבתי
אולי לא הבנתי את השאלה. הרי גם אם ספר ויקרא הוא אמיתי ומהשמיים, ממילא השאלה היא לא מה כתוב בו, אלא איך אנחנו מפרשים את מה שכתוב בו.
אהבתיאהבתי