ספרו החדש של ד"ר שלומי דורון (החוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, המכללה האקדמית אשקלון) יצא לאור לאחרונה, ומהווה מחקר מקיף והשוואתי על מה שנקרא "חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה" בחברה הישראלית. הספר, המהלכים בין העולמות: "חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה" בחברה הישראלית (הקיבוץ המאוחד) מבוסס על ראיונות עם 87 איש ואישה, כמחציתם חוזרים בתשובה וכמחציתם פורקי עול מצוות. עבודת השדה נמשכה שש שנים, משנת 2000 ועד שנת 2006. ביקשתי מד"ר דורון שישתף אותנו בממצאיו.

איך הגעת למחקר וכיצד ערכת אותו?
הגעתי למחקר במקרה ולא במקרה. כשסיימתי תואר שני באוניברסיטת בן גוריון רציתי לעשות מחקר על אימוץ ולהשתמש במודל של טרנר לגבי לימינליות. נפגשתי עם פרופ' ניסן רובין והוא אמר לי שזה אינו מעיסוקו והציע לי לבדוק את המודל לגבי "חוזרים בתשובה" ו"חוזרים בשאלה". כך שבאמת מקריות… אבל, סיפור חיי בעצם הוביל אותי לשדות התשובה/והשאלה. נולדתי למשפחה חרדית ועברתי משפחות אומנה חרדיות ודתיות. כך שאני בפנים וגם בחוץ. לא כיוונתי לחקור שדות אלו אבל הכול מלמעלה…

תוכל לתת לנו קצת סטטיסטיקה כרקע? כמה חוזרים בתשובה? כמה חוזרים בשאלה? לאן חוזרים בתשובה? וכו'.
בנוגע לשתי התופעות שעומדות במרכז ספר זה, "חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה", רב הנסתר על הגלוי. אפשר להבין זאת כבר משמות התופעות, שמקורן בביטויים עממיים ולא בטרמינולוגיה מחקרית. אנחנו לא יודעים כמה יחידים "חוזרים" בתשובה או בשאלה בשנה (האם יותר/פחות לאחר מלחמות (כששת הימים, 1967; ויום הכיפורים 1973) ואין לנו אינדיקציה ברורה להשפעתם של אירועים היסטוריים מעצבים (דוגמת תוכנית ההתנתקות)? האם יש קשר בין מעמד חברתי-כלכלי (בני מעמד גבוה, בינוני, שכונות מצוקה) לבין התחזקות דתית "וחזרה בתשובה"? לא ברורים גם ההבדלים בין "חוזרים" בגילאים שונים (למשל, "חוזרים" בגיל 13 שונים מאלו שבני 50, אולם מה ההבדל בין אלו בין 25 ל- 30?).

מצד שני, למרות שאין לנו נתונים סטטיסטיים, ניתן לראות שינויים לאורך עשורים: בשנות 70-60 ראינו "תנועת תשובה" בקרב בעלי תשובה מארצות הברית, ישראלים ממוצא אירופאי בני מעמד בינוני וישראלים ממוצא מזרחי יוצאי שכונות מצוקה; בשנות ה-80-70 "תנועת תשובה" מתמסדת בארגונים כחב"ד (ותופעת השליחים בחו"ל), "אל המקורות", "נעשה ונשמע", "תורה ואמונה", "ערכים" (והפעלת בתים יהודיים במזרח), "לב יהודי", "שורשים תל-אביב", ופעילות בקרב חיילים בצבא; שנות ה 90 ועד היום עליה בקרב "חוזרים בתשובה" ושיבה למסורת של מסורתים, שחקנים, זמרים, סלבריטאים והתחזקות תנועות תשובה בקרב חב"ד, ברסלב, ש"ס וקבלה. אין מקבילה מסודרת לפי עשורים לתיאור אלו שעוזבים את הדת, למרות שמדווח על יותר ויותר יישובים דתיים ומעורבים שבהם צעירים עוזבים את המסגרת הדתית. בקיצור, הדבר טרם בורר דיו במחקר אקדמי מסודר.

ועוד: מתוך כ-7.5 מיליון ישראלים ישנם כ-800,000 חרדים. כמה מהם "חוזרים" ו/או מהלכים בין העולמות? העולם החרדי מורכב מפלגים ומקבוצות רבות (יש המציינים אף כ-300 פלגים וחצרות!) דבר המקשה על בחינת השוני במקרה של אלו המבקשים להיכנס או לצאת מהקבוצות הללו. גם הבדלי מגדר ומוצא עדתי-אתני קיימים אולם טרם בוררו דיים. ומהם ההבדלים בין "חוזרים" בשני התהליכים בין דור ראשון ושני?. קשיים אלו מלווים כל אחד המבקש להבין תופעות אלו.

נקודת המוצא שלי בספר זה היא שאנו יודעים על קיומם של שתי תופעות אלו ("חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה"), אבל ללא מדד כמותי ועם הבנה מסוימת וחלקית לגבי מה שמתרחש בהן. ספר זה מבקש להבין תהליכים אלו.

במחקרך אתה עוקב אחרי "חוזרים בתשובה" ו"חוזרים בשאלה", ומשווה באופן המעבר שלהם מחברה לחברה. האם אכן יש בכלל דמיון בין שתי הקבוצות? הרי חוזרים בתשובה נכנסים לחברה קהילתית, בעלת קודים ברורים של התנהגות, ומקבלים על עצמם מערך של חיובים ונורמות, ואילו חוזרים בשאלה יוצאים מחברה כזאת ועוברים לחברה מבוזרת, מרובת בחירה, המדגישה את הפרט וצרכיו. מה בעצם משותף להם?
מספר דברים משותפים. ראשית, הסיבה למעבר: בשני התהליכים אין מדובר במקור לעזיבה/כניסה הקשור לדת אלא לסיפור חיים ולדברים המתרחשים (נקודת הטבעה) באדם. שנית, תהליכים זהים בצורתם: פירוק והרכבה של זהויות (אישי, משפחתי, קהילתי, ניתוק, מעבר ושילוב). שלישית, עוצמת התהליך: בשני הנתיבים נראה עוצמה מתונה/חדה והדבר תלוי במגדר, מוצא אתני, סיפור חיים ומבנה קהילה בכניסה/ביציאה. רביעית, הקשיים שכרוכים בו: בשני התהליכים אנו רואים קשיי הסתגלות רבים, למשל מצבי משבר ומתח עם החברים, המשפחה והזהות הפנימית.

אתה מדבר במחקר לא מעט על "לימינליות", כלומר על הגבוליות שבין העולמות כמרכיב חשוב במעבר ובדמותם של העוברים מצד אל צד. תוכל לומר כמה מילים על חשיבות הגבול?
לימינליות אינה בדיוק גבול. הכוונה למצב זהות שבו אדם (או קבוצה) נמצאים במצב של "בין לבין" "גם פה וגם שם" "לא פה ולא שם". למה הכוונה? הגבול בין העולמות החרדי, החילוני וגם הדתי לכאורה ברור. אדם גר במקום שגרים אנשי קהילתו. אולם "החוזרים" מבקשים לשנות את הסטטוס שלהם במובן של שינוי במקום החברתי/קהילתי. שינוי החברה אינו קל, ולעיתים אינו ברור. אותם יחידים משלבים את עולם מהעבר עם עולמם החדש. הרי אין אדם היכול למחוק כליל את עברו/ה. גבול הזהות, ושאלות של היכן אני נמצא והיכן אני רוצה להגיע, הם עניין מורכב. נוסיף לזה את קשיי הקליטה והעובדה שהחברה החילונית והחרדית אינן תורמות לקליטה ונקבל חיים בין העולמות ולא בתוכן.

בקשר לאותו גבול, האם שמת לב לשינויים שחלו בו בשנים האחרונות? הרושם שלי הוא שהגבול הזה הולך ומטשטש, שהגדר בין העולמות – החילוני ושומר המצוות – הרבה פחות יציבה ממה שהייתה לפני עשור או שניים. האם אכן כך?
אכן כן. בעבר מבחינה גיאוגרפית הייתה הפרדה: חרדי וחילוני, איש איש דר במקום נפרד. כיום שכונות מעורבות וחיבור בין הקהילות נפוץ בהרבה. אבל זו אינה רק חיצוניות. הרבה פחות ברור הגבול המחשבתי בין "חרדי" "חילוני". הגדר בין שני העולמות (או יותר) מטשטשת: חילוני לומד גמרא, חרדי מתגייס ויוצא לעבוד (לא כולם); חילוני נוסע לטיולים בשכונות חרדים וחרדים מסתכלים החוצה; מסורתיים חדשים; חרדים חדשים; מהפכת האינטרנט מטשטשת את הגבולות; ברסלב, חב"ד, קבלה, סלבריטאים מוצאים/מאבדים את המסורת ועוד קבוצות מתערבבות. המצב הרבה פחות יציב וכיום אין "זהות אחת" אלא מערבולת של זהויות והליכה בין העולמות (כשם ספרי).

במחקרך אתה מדבר על זהותו החילונית של החוזר בתשובה כמשהו שלא נעלם, שנשאר איתו, ומשפיע על חייו החדשים. ראשית, עד כמה שמת לב שזה מפריע לחוזרים בתשובה? שנית, מה אתה חושב על תופעות כמו קהילת 'שדה צופים' המורכבת מחוזרים בתשובה שלא מצאו את מקומם בעולם החרדי, והחליטו להשלים עם זהותם ההיברידית, ולהקים מעין זרם משל עצמם (ואף מוציאים עיתון המייצג אותם, 'אדרבה')? האם תופעה כזאת היא יוצא דופן זניח, או סימן לעתיד?
"חוזרים בתשובה" מוצאים עצמם מול חומות: מחד גיסא, הם צדיקים כדברי הרמב"ם; מאידך גיסא, הם נכנסים לקהילות חרדיות הרואות בהן שעטנז של מתחזק חילוני במבט חשדני. ההתמודדות עם הדיסונס הזה יכולה להיות על ידי ביטול עצמי, על ידי מאבק או על ידי יציאה מהחומות. בעלי תשובה רבים מקימים מסגרות היברידות קהילתיות, חדשות ישובים קהילתיים של בעלי תשובה "כשדה צופים" "בעלי אור" ועוד. דבר דומה מתרחש בשדה המדיה עם עיתון "אדרבה" שמציג את הקשיים, או בלוגים וקבוצות פייסבוק. יש גם הפונים לסעד לבית המשפט (כרב ללום). אנו רואים זרם חדש של תנועת תשובה לא מהתבטלות או מחולשה אלא ממקום של כוח. בעלי תשובה שאינם מוכנים לתווית של "מום שידך" וסוג ב'. לא מוכנים לקבל את "במקום שבו בעלי תשובה עומדים חרדים לגמרי לא יעמדו". אלא, זהות ומרחב שיענה על צרכיהם. אבל – התסכול לא נעלם. ישנה השלמה בזהות החדשה אבל תמיד השאלה תישאל: למה אני לא במרכז החרדי.

אתה מציין שקיימים "טקסי מעבר" לעוברים בין הקבוצות, ושהם פומביים יותר אצל החוזרים בתשובה, ופרטיים יותר אצל החוזרים בשאלה. תוכל לתת כמה דוגמאות לטקסי מעבר שכאלה? מה חשיבותם? ולמה אתה קובע שיש להם "מבנה עומק דומה"?
מבנה עומק הכוונה שיש אותו מבנה/צורה של 3 שלבים (ניתוק, מעבר ושילוב). יחד עם זאת, עוצמת התהליך שונה (חד/מתון). זו אבחנה שמקלה על ניתוח המציאות. כך, בקרב "חוזרים בתשובה" נראה יותר טקסים פומביים דתיים (כפסח, שבועות, ספירת העומר, פורים, שבתות, חגים ומועדים) ואילו בקרב "חוזרים בשאלה" הטקסים יותר אישיים ופחות דתיים (למשל, מפגשים עם חברים, טקסי ניתוק במסעדה, כתיבת יומנים, בלוגים, טקסים חילוניים במועדים ובשבתות).

האם אתה מזהה הבדל בדמות החברה שהעוברים אליה מדמיינים – כלומר, האם לחוזרים בתשובה יש תמונה אוטופית של חברת שומרי המצוות לפני שהם עוברים אליה? האם לחוזרים בשאלה יש אידיאליזציה שכזו לגבי החברה החילונית? ומה קורה כאשר האידיאל (בשני הצדדים) נפגש עם המציאות?
בתחילת התהליך הרבה "חוזרים" רואים את החברה החדשה כאידיאליזציה. החברה החדשה מושלמת, קיימת אופוריה של כניסה לעולם חדש שכולם יקבלו ויעזרו לי. המפגש עם המציאות בשני המקומות (חרדי וחילוני) מוביל במקרים רבים למשבר אישי. התחושה היא שהעולם "שמעבר" אידיאלי המציאות של קשיים לא מתקבלת לעיתים בסבר פנים נעימות.

אתה מתאר במחקרך מנהגים היפר-נומיים של החוזרים בתשובה (הפרדת ירקות זכריים מנקביים במקרר מחשש ייחוד). נדמה שהחוזרים בתשובה מנסים להיות קתולים יותר מהאפיפיור, ובכך דווקא חורגים מהמסורת שהם מנסים להשתייך אליה. האם יש גם התנהגות "סופר-חילונית" מצדם של החוזרים בשאלה? האם דפוסי התנהגות כאלה שוכחים, או שלמעשה החוזרים משני הצדדים מולידים מסורות חדשות?
חוזרים בשני התהליכים משתמשים בנהגים מה שקראתי "מגזימים בתורה כפיצוי על אי הבנת התוכן" וזאת כדרך של להיות קתולים יותר מהאפיפיור. דפוסי מסורת מנהגים אלו בולטים בקרב חוזרים בשני הנתיבים וכן במובן של הולדת מסורות חדשות. למשל בפורים מחלקים 30-40 משלוחי מנות, בסוכות קונים את האתרוג היקר ביותר, מנהגי שולחן והפרדה מגדרית נוקשים ועוד. הקצנה בריטואל כביטוי לאי קבלה במקרים רבים. הרצון להשתייך דרך הריטואל.

אצל "חוזרים בשאלה" יש המקצינים בדרך אנטי דתית. פורקים כל עול, בולעים את החופש עד תומו (לבוש, מזון שאינו כשר, מסיבות בכיפור, קעקועים בולטים, כתיבה מתריסה נגד הדת); יש המשתמשים בטקסים אישיים הכוללים מסרים אישיים וגם תכנים רוחניים: בשבת מדליקים נרות ואחר כך מכבים, מכבים אור מלא בשבת רק בחדר אחד, מורידים כיתוב בס"ד או לק"י בראש דף אבל תכופות אומרים בעזרת השם, בחגים הולכים עם הילדים לבית כנסת אבל לא לזמן רב, בל"ג בעומר מספרי סיפורי יציאה.

אם לרגע ננסה להבדיל בין דברים הקשורים היטב אהדדי, עד כמה הרגשת שהמניעים לחזרות למיניהן הם חברתיים, ועד כמה פסיכולוגים-אישיים? או אולי נשאל: עד כמה אנשים רצו להשתייך לחברה שונה, קצו בחייהם בחברה (או במשפחה) שלהם ורצו לעבור, ועד כמה המניע הוא אישי-קיומי יותר, של חיפוש משמעות ודרך חיים שונה?
גם וגם וגם. מניעים: חברתיים, פסיכולוגיים, אישיים, הרצון להשתייך, הרצון לשינוי. שאלת הלמה (מתרחש השינוי) היא במידה רבה שאלה עלומה. קשה מאוד לסמן במדויק את רגע השינוי ולרוב מדובר בנקודות שינוי (Turning Points) והמרה רבות המשתנות במהלך אירועים בחייו של היחיד. מעניין הוא שנקודות שינוי אלו לרוב אינן קשורות לחוויה דתית אמונית (כנראה שאדם לא יקום בבוקר ויאמר "מצאתי את האלוהים" או "אין יותר אלוהים") כי אם לסיבות אחרות.

כך למשל, לחזרה בשאלה יכולות להיות לכך סיבות רבות ושונות, אך ברוב המקרים אין מדובר בעזיבת חיי התורה מתוך התבוננות מעמיקה והסקת מסקנות תיאולוגיות או פילוסופיות שאין צורך לקיים מצוות. חלק מעוזבי הדת הם צעירים שחינוכם הדתי לא כלל עומק לב ועומק שכל, וכשנקלעו למשבר לא היו להם הכלים להתמודד עמו. אחרים עברו חוויות לא נעימות בבתיהם או בבתי החינוך בהם התחנכו. בחלק אחר מהמקרים מדובר בהתגברות ייצרית של גיל הנעורים, ובחוסר תמיכה מהקהילה ועזיבת הכול מתוך מחשבה שאם כבר חטאתי הרי אין לי סיכוי בחברה זו. יש צעירים שלא השתלבו בלימוד התורה כראוי, ומכיוון שהחברה רואה בלומדי התורה חזות הכל, הידרדרו לנטישה.

נקודות שינוי והמרה בשני הנתיבים יכולות להיות קשורות לחוויות חיוביות (קריאת ספר, השתתפות בסדנה, השתתפות בהרצאה, תוכנית טלוויזיה, הארה, לידה, חשיפה לטכנולוגיה, חיפוש אחר משהו "אחר" ועוד) או לחוויות שליליות ואחרות (מחלה, פטירה של קרוב, תאונה, נדר בעקבות אירוע, מלחמה וכדומה). ספקות אינטלקטואלים, תשובות לא רלבנטיות ומזלזלות לשאלות, הרהור שמביא לערעור על הסמכות, מניעים אידיאולוגיים ומניעים חומריים, חילון פנימי וחילון חיצוני, ריב עם ההורים, "שנת חופש מהאלוהים", אמונה וכפירה. החיפוש אחרי תרבות אלטרנטיבית, הכמיהה לעולם ההשכלה, הכמיהה לעצמאות, בעיית האדישות בחברה וסקרנות ואיסורי מיניות. ניתן להוסיף סיבות נוספות: מצוקה חברתית (שיכולה להוביל לנטישת הדת), סערות גיל ההתבגרות, נישואין לבן/בת זוג חילוני, כפירה בקיומו של האל (התפקרות אמונית), שוביניזם גברי ויחס מפלה כלפי האישה בהלכות הדת, הרצון לחופש, חיפוש אחר רוחניות ושינוי אורח החיים.

מה הכי הפתיע אותך או הרשים אותך?
שני דברים: אי הסדר בחומר. הרבה מדברים על תשובה/שאלה אבל אף אחד לא סידר זאת לכדי הבנה קוהרנטית אחת. דבר שני שהפתיע אותי הוא שרב הדמיון מהשוני בשני התהליכים. ישנם הרבה קווי דמיון בצורה, בשפה ובקשיים.

:

—

עמותת ישראל חופשית מזמינה את הקהל לפאנל לדיון על חופש דת בישראל: נישואים אזרחיים, זכויות להט"ב, תחבורה ציבורית בשבת, כשרות, רבנות – זאת על רקע הממשלה החדשה וההזדמנויות להתקדם בעניינים אלה. משתתפים: ח"כ רות קלדרון (יש עתיד), ח"כ תמר זנדברג (מרצ), עמית סגל (ערוץ 2), תומר פרסיקו (אונ' תל-אביב). מנחה: מיקי גיצין, מנכ"ל העמותה. בשפגאט (נחלת בנימין 43), יום רביעי, 8 במאי, 20:30, כניסה חופשית, חבל לפספס.