השמועות על סופן של שנות השישים מוקדמות מדי. להלן סיפור לדוגמא. פגשתי את חברי הטוב כמה ימים אחרי ל"ג בעומר לפני שנה, וניכר היה שהוא נמצא בחוסר נוחות מסויים. כששאלתי מה העניין הוא סיפר לי שבניו בני העשרה יצאו להשתתף בהילולת רשב"י במירון. כשהתעניינתי איך היה להם שם הוא ענה שהם לא הרבו בפרטים: היה להם צפוף, מלוכלך, מתיש, ולא נראה שהם עשו דבר מלבד להילחץ בין ההמונים במעלה ההר ומעט אחרי כן במורדו. אבל דבר אחד היה להם ברור, כך סיפר. מה שהיה שם היה להם "אמיתי". כלומר, עבורם לפחות. דהיינו, כך הם הרגישו. בקיצור, "היה שם משהו חזק" – חזק במובן הקיומי של המילה.
אותו חבר הוא סרוג כיפה, וכך גם בניו. הילולות של צדיקים אינם חלק מעולמם הדתי בדרך כלל, אבל זה לא מה שהפריע לו. מה שהפריע לו הוא שהם לא מצאו את אותו "משהו חזק" בבית הכנסת של הישוב בו הם גרים. דווקא בפסטיבל המוני סביב קבר קדוש הם גילו איזו פגישה בלתי אמצעית עם הקדושה, איזו אמת. העלנו יחד השערה שאולי לא ברעש ה', ולא באש ה', ולא בעשן ובאבק ובלכלוך, אלא בעצם המעשה הבלתי-שגרתי. כידוע, עצם היציאה מהשגרה מרגשת. אלא שאולי יש כאן משהו נוסף. אולי הבלתי-שגרתי מרגש במיוחד כאשר הוא בא מתוך מרד בשגרתי, ואף מרד בדתי השגרתי. וזה כבר באמת הדאיג את חברי.
כולנו נוהגים למרוד בשגרה, ובמובן מסוים כל דור צעיר מורד בדור שמעליו, הן באופן כללי והן בענייני דת. אולם בנסיעתם של בני חברי למירון יש משהו מעבר לזה, משהו המשותף גם להצטרפותם של צעירים רבים בארץ ובחו"ל לתנועות רוחניות חדשות, או לחיפוש הרוחני של הניו-אייג' באופן כללי. למעשה, יש כאן מעין המשך למסורת שיוצאת עוד משנות השישים בארצות הברית.
מרד נעורים – אב הטיפוס
העשור ההוא בארצות הברית מוצב כאבי אבות – ואב הטיפוס – של כל מרד נעורים מודרני, ובתוך כך הוא מכיל בתוכו את הזרעים לתהליכים שמתרחשים היום ברוחניות העכשווית. בספרו המרתק The Easternization of the West ("מזרוח המערב") מנתח קולין קמפבל את הקבוצות שהרכיבו את התמורה התרבותית הנרחבת שהתרחשה אז, תמורה שיצאה מתוך המשבר הערכי של סוף האידיאולוגיות הגדולות אחרי מלחמת העולם השנייה, תמורה שכללה לדעתו מהפכה רעיונית ששקולה לרפורמציה או לרנסנס, לא פחות.
על פי קמפבל שלוש קבוצות שונות הרכיבו אז את הגל הצעיר שמרד בחברה והפך למה שנקרא לימים "תרבות הנגד". הקבוצה הראשונה היתה מורכבת מצעירים פורעי חוק (teenage delinquents). אלו בני נוער שלראשונה מאז הקמתה של ארה"ב היה בידיהם די פנאי וכסף כדי לא להיות תלויים בהוריהם. הם הרגישו עצמאיים מתמיד, גאים בעצמם, וחשו שהמבוגרים לא מכבדים אותם ואת צרכיהם. מכאן היתה קצרה הדרך עד לנשירה מהמסגרות שאליהן השתייכו ולמרד זועם. חשבו על דמויותיהם של ג'יימס דין ומרלון ברנדו הצעיר לבושים מעילי עור שחורים ורכונים על אופנוע.
הקבוצה השנייה שקמפבל מזהה כחלק מ'תרבות הנגד' כללה בתוכה כל מני מתקני עולם. מדובר היה בדרך כלל בסטודנטים שמחו על מה שהם תפסו כעוולות מוסריות: המלחמה בויאטנם, קיומו של נשק גרעיני, והאפליה כנגד שחורים ונשים. זה הציבור שיצא למצעדי זכויות אדם, להפגנות למען השלום ושילב ביקורת חברתית מרקסיסטית עם דרישה מהדמוקרטיה האמריקאית לעמוד במחויבויותיה כלפי כל אזרחיה, ולהפסיק להפציץ את אזרחיהן של מדינות אחרות. חשבו על האנשים הצעירים שצעדו עם מרטין לותר קינג.
הקבוצה השלישית היא אולי הדומה ביותר לתופעה שתוארה בתחילת רשימה זו. מדובר בכל אלה שחיפשו לא רק אלטרנטיבה חברתית, אלא גם אלטרנטיבה רוחנית. ראשיתם של אלה במשוררי וסופרי ה-Beat, והמשכם בהיפים, בילדי הפרחים, בבולעי הל.ס.ד, בשוחרי הזן-בודהיזם ובחברי התנועות הדתיות המזרחיות למיניהן. אלה האנשים ששרו על "עידן הדלי", על peace and love, שהטיפו לחבריהם להתנתק מה"מערכת" ושהתאספו בפסטיבלי אהבה המוניים, בעיקר באזור סן-פרנסיסקו. חשבו (אתם כבר חושבים) על הדמויות מהמחזמר "שיער".
כמובן שהיו פרטים שעמדו בגבולות שבין הקבוצות האלה, אבל בסך הכל צריך להיות ברור שמדובר באנשים שונים לחלוטין: מה לסטודנטים שמוחים על עוולות הממשלה ולעבריינים צעירים? ומה להם עם הרוחניקים שלוקחים את הכל בסבבה? מה לאלו האחרונים עם אנשים שכל עיסוקיהם מאבקים פוליטיים? ומה לצעירים המרדנים עם מישהו בכלל? ובכל זאת, כדי ש"תרבות הנגד" תוכל להתממש כגל חברתי מקיף ומהפכני, היו חייבות שלושת הקבוצות האלה – כולם מהדור הצעיר באמריקה של אותה תקופה – להתאחד לכוח אחד. הסיבה שמתוכה נולד הכוח הזה הקשורה גם לתופעות הדומות לו בזמן הזה. והסיבה הזאת היא אחת: החיפוש אחר אותנטיות.
החיפוש אחר אותנטיות
אותנטיות פירושה התאמה בין לב לפה, בין פנים לחוץ, ובין מחשבה לרגש ולמעשה. קמפבל מראה בספרו שמה שאיחד את בני שלוש הקבוצות האלו היתה אכזבתם מחוסר היושר של החברה שסביבם: מבוגרים שהטיפו ליוזמה ולעצמאות לא כיבדו את עצמאותם של בני העשרה; מדינה שהתיימרה להיות דמוקרטית וחופשית הפלתה כנגד שחורים ונשים; חברה שחרתה על דגלה ערכים נשגבים התעניינה רק בכסף וברווחים. ממציאת דופי בנקודות שונות הפכה הביקורת של שלוש הקבוצות לפסילה כללית של "הממסד". החברה הישנה כולה צבועה, הם הסיקו, ועל כולנו להחרימה.
מתוך הפניית העורף לחברה הכללית מצאו חברי הקבוצות האלה את מה שחיפשו זה בזה: בין אם הם היו צעירים מרדנים, סטודנטים ממורמרים או רוחניקים על טריפ, דבר אחד היה משותף להם: הם היו אותנטים. 'תרבות הנגד' ביטאה למעשה מרד בחברה המערבית בשם האותנטיות שהיא לא הצליחה לממש. זה היה הניסיון הגדול ביותר עד כה להגשים את האותנטיות הלכה למעשה.
חשוב להבין עד כמה חדשני היה הניסיון הזה, ודאי בקנה המידה ההמוני שבו הוא הופיע. הצעירים גילו את העולמות הפנימיים שלהם: האגו, המצפון, הנשמה – ודרשו שהעולם החיצוני והחברה הכללית יתיישרו על פי האמת שהם חיו. הדורות המבוגרים יותר, הרגילים לאתיקה בה חשוב מה שאתה עושה, ולא משנה אם אתה מתכוון לזה, לא הצליחו להבין מה הצעירים רוצים. הצעירים מצידם בישרו על אתיקה חדשה, שבמרכזה עומדת הדרישה להיות נאמן לעצמך והדחייה של כל צורה של צביעות. מניע גרעיני שכזה יכול לתדלק לא רק זעקה כנגד עוולות החברה, אלא לחילופין גם עניין בחקירה עצמית הבאה לידי ביטוי דרך מדיטציה בודהיסטית, או בעיטה בצורות המסורתיות של המונותאיזם המערבי ומציאת בית רוחני חדש בתנועת 'הרה קרישנה'.
מרד נעורים – הדור הבא
נחזור אל חברי ושני בניו. לאחרונה יצא ספר חדש שמקבץ מאמרים של הרב שג"ר ז"ל, לוחות ושברי לוחות (ידיעות ספרים). הרב שג"ר הוא מגדולי הוגי הדעות שקמו לציונות הדתית בישראל, ובוודאי מי שלמד בצורה הרצינית ביותר את ההגות הפוסטמודרנית וניסח כלפיה תגובה מעמיקה מתוך עולם התורה. במאמר תחת הכותרת "חוויה, מיסטיקה וחידוש הנבואה" הוא מתייחס לגיוון ההולך וגובר בקרב צעירי הציבור סרוג הכיפה, ובכלל זה העניין המחודש בחסידות והחיפוש אחר החוויה הדתית. על פי שג"ר "כל אלו אינם בהכרח סימן של יראת שמים יתרה; לעיתים הם משדרים דווקא את ההפך, סוג של מרד ואי הזדהות."
הנה שוב אותו המרד, ושוב הפרשנות על פיה היציאה (בריחה?) אל הבלתי-שגרתי אינה הרבה יותר מהפניית העורף לשגרתי. ללא ספק, יש אמת בפרשנות הזאת, אולם אני חושב שעל רקע הדברים לעיל ניתן להבין את המרד הזה בצורה נוספת. כאשר צעירים דתיים "מורדים" במסורת וקוראים תיגר על הדור שלפניהם, אין זה רק מתוך חיפוש אחר ריגושים או ניסיון טיפש-עשרי לעצבן את ההורים. מדובר כאן גם בביקורת עמוקה על מה שנתפס בעיני הצעירים כצביעות של המבוגרים. ומדובר כאן גם בחיפוש של אותנטיות דתית.
הרב שג"ר היה יודע בדיוק למה הצעירים הללו מאוכזבים ממה שהם תופסים כצביעות בהתנהגותם של המבוגרים. הללו מספרים להם על יראת שמיים ועבודת ה', וממלמלים מהר את התפילות כדי לצאת ידי חובה. הם מטיפים על ערכים יהודיים, וחיים חיי בורגנים ברעננה. הם נשבעים אמונים לעיקרי האמונה, אבל לא בוער להם לחדש את עבודת הקורבנות והם לא ממש מצפים למשיח.
ראיית התנהגותם של המבוגרים כצביעות והדרישה העצמית לאותנטיות הן בערה פנימית שמניעה חיים של חיפוש ופעולה. זוהי האש שדוחפת את 'נוער הגבעות' לחפש קרבה לטבע ולאדמה. זה מה שמניע את הנוסעים לאומן המבקשים תפילה אמיתית, רבת עוצמה ונרגשת. למעשה, במידה רבה זה מה שהפעיל עוד את 'גוש אמונים' בזמנו. פריצתם של הצעירים אל גבעות יהודה ושומרון כוונה לא רק על מנת לממש את הבטחתו של הקב"ה לאבות, אלא לא פחות מכך על מנת להראות לאבותיהם הפרטיים שיש פגם בדתיותם. הצעירים הפגינו את מה שהם תפסו כדתיות מלאה, לא-מתנצלת, אותנטית, וזאת לעומת שמירת המצוות המגומגמת של הוריהם.
לכן יש להבין היטב שאותו מרד אינו דווקא בהלכה. אמת היא שהוא יכול לבוא על רקע חוסר האותנטיות שמוצאים צעירים בקיום המצוות הרפטטיבי ורצונם למצוא חוויה דתית עמוקה יותר, וחיה. אז מדובר בגוון נוסף של האתוס הניו-אייג'י. אולם פעמים רבות הוא בא דווקא מתוך ביקורת על מה שנתפס כזלזול של הדור המבוגר יותר בהלכה, ועל כן מתממש כדקדוק יתר ונטייה לחומרות. במקרים אלה המרד הזה נושא בתוכו פרדוקס מעניין: הוא חורג מהמסורת, אבל מקפיד על ההלכה. משנות השישים ועד ההילולה במירון, קו אחד של חיפוש אחר אותנטיות דתית מחבר בין השאיפות הרוחניות של המורדים הצעירים. חלק מהרוקדים במירון, על כן, הם ממשיכיהם הרוחניים, תרתי משמע, של ההיפים. אני לא בטוח שדווקא זה מה שירגיע את חברי הטוב.
:
—
פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב', 3.5.13
ביום רביעי אשתתף בפאנל מטעם עמותת 'ישראל חופשית', שינסה לנתח את האפשרויות הפוליטיות להתקדמות בנושאי חופש דת בישראל: נישואים אזרחיים, זכויות להט"ב, תחבורה ציבורית בשבת, כשרות, רבנות ראשית. משתתפים: ח"כ רות קלדרון (יש עתיד), ח"כ תמר זנדברג (מרצ), עמית סגל (ערוץ 2), ואנוכי כאמור. מנחה: מיקי גיצין, מנכ"ל העמותה. בשפגאט (נחלת בנימין 43), יום רביעי, 8 במאי, 20:30, כניסה חופשית. האירוע בפייסבוק.
לולאת האל 
נשאלת השאלה איך המרידה בדתיות של ההורים הולידה גם שנאת זרים, אמונה בעליונות שבטית ואלימות קיצונית.
אהבתיאהבתי
למרות שנראה שאתה מודע לדקות ההגדרה "נער גבעות" ולהערכתי אתה עושה בו שימוש פרובוקטיבי להעצמת הטיעון, אני רואה צורך לחדד את ההגדרה החמקמקה לטובת חלק מהטוקבקסטים פה. אכן לא נולד הסוציולוג שיוכל להגדיר מושג זה מפני שאין דבר כזה נוער הגבעות! אא"כ תצמצם את המחקר לכמה עשרות או מאות אנשים. ככלל האנשים שהקימו מאחזים הם צאצאים ביאולוגיים או רוחניים של הגרעין הקשה של ההתישבות במקומות היותר אידאולוגיים. הרויזיה שהם מנהיגים היא התפתחות טבעית בבחינת ננס ע"ג ענק,
ולכן הם זוכים לגיבוי מלא של דור ההורים, כדקחזינן. ולהוכחה: תמונת "הנער גבעות" הגיטריסט היא של יתום, שאביו (שהיה ראש ישיבה רוחנית יוצאת דופן) נרצח בפיגוע ירי ע"י ערבי בהיותו ילד, במי הוא מרד?!
אהבתיאהבתי
יש לי בעיה עם ההנחה שלך לגבי הדמיון בין ההיפים לנוער הגבעות, משום שמה שהניע את ילדי הפרחים הוא שחרור תודעתי, שחרור מדפוסי המחשבה שההורים שלהם האמינו בהם וחינכו אותם על פי זה, הם טענו שדפוסי המחשבה האלה מכניעים את האדם בפני הסמכות והופכים אותו לצייתן עיוור בלי יכולת לחשוב מה טוב לעצמו. זה לא מה שנוער הגבעות חושב. נוער הגבעות רוצה רק להעמיק את דפוסי המחשבה שההורים שלו חינכו אותם על פיהם, ולהקפיד עליהם. זה ההפך הגמור.
החיפוש אחר האותנטיות הדתית של ההיפים הוא תופעת לוואי. הוא לא נועד למלא ריק כלשהוא, הוא נועד לתת ביטוי למחשבה העצמאית של מי שהשתחררו מהמחשבה הכופה של דור ההורים. זה לא מילא שום צורך של האנשים להכתיר אלילים אחרים אחרי שהם הרגו את האלוהים שלהם. מי שנתפס לרוחניות בסך הכל התלהב מזה שהיה מישהו אי שם שהגיע למסקנות דומות לאלה שהוא הגיע אליהן בעצמו. האם נוער הגבעות באמת עשה חושבין והגיע למסקנה שמשיחיות אדוקה וחמומת מח מתיישרת בקו אחד עם "התודעה החופשית"? לי נראה יותר שנוער הגבעות מיישר את מחשבתו על פי המודל של הדתיות, ולא מיישר את הדתיות על פי מחשבתו. כאן ההבדל.
אהבתיאהבתי
אבי, בקצרה רק אומר שאנחנו חלוקים בשאלת מרכזיותה וחשיבותה של הדרישה לאותנטיות. אני חושב שזה לב העניין.
אהבתיאהבתי
כל זה בלי להכחיש לרגע את ההבדלים החשובים שעמדת עליהם.
אהבתיאהבתי
המודל של דתיות הוא רחב מאוד, ויש בו הרבה מרחב תמרון. וכן, המרד של נוער הגבעות (הגדרה בעייתית בפני עצמה- מי אלה בכלל?) נחשב מרידה בתוך מרחב התמרון של הדתיות. וחוץ מזה למה עקרונות משיחיים או קיצוניות דתית חייבים לסתור את עקרון ׳התודעה החופשית׳??
אתה רואה את זה בתור משהו סגור וחשוך. הם רואים את זה בתור האמת, והתהליך שהביא אותם לשם בתור התפכחות!! מבחינתם זאת תודעה חופשית!
אתה בעיניהם האדם הסגור והחשוך כאן כי עוד לא הגעת לאמת.
תודעה חופשית אמיתית לא פוסלת שום דבר.
אהבתיאהבתי
אם אפשר להעיד על עצמי, נראה לי שאני באיזשהו מקום חלק מהתופעה המדוברת. אולי לא בסימפטומים המובהקים שאתה תיארת (נסיעות לאומן וריקודים במירון), אבל בהחלט בהתעניינות גוברת בחסידות, בחיבור לאדמה וברגש וחוויה דתית.
אני חייב לומר שהניתוח שלך נראה לי לא נכון, לפחות בהקשר שלי ושל לא מעטים מהסובבים אותי. ההורים שלי הם אולי דתיים בורגניים יבשים שעולמם הדתי מתבטא בעיקר בקיום הלכה ורציונליות, אבל כשאני מחפש משהו אחר אני לא מרגיש שאני מורד במישהו. אני כן מרגיש שמה שההורים שלי לא נתנו לי לא מספיק לי, במובן מסוים, אבל אין בי ביקורתיות כלפיהם אלא תחושה שאני שייך לדור אחר שדורש מהאמונה שלו דברים אחרים. אני חושב שגם החברים שלי ששייכים ל"תופעה" לא מרגישים שההורים שלהם צבועים.
אולי הניתוח שלך נכון רק לחלקים מאוד מסוימים בתופעה הזאת. בכלל, הרבה פעמים אני מרגיש שמתייחסים אליה בשטחיות- נכון שיש נקודות משותפות לנוער דתי ששורף עצי זית, נוער דתי שמוצא ביטוי ביצירה ובאמנות ונוער דתי שקורא רבי נחמן ונוסע לאומן, אבל יש גם הרבה נקודות לא-משותפות, ויותר מזה- אני חושב שהמקום שמהם נובע החיפוש אחרי רוחניות הוא שונה בתכלית, ולא רק הצורה שבה המקום הזה מתבטא.
בסופו של דבר יש שני דברים שיכולה להיות להם השפעה על התהליך הזה- הורמונים ומרדנות שמאפיינים את גיל ההתבגרות בכל דור ודור, והעולם הפוסטמודרני שמחפש אותנטיות וחוויה. כדי לבודד את ההשפעה של האחרון צריך, אולי, להשוות בין תהליכים שעוברים על הדור הזה לבין תהליכים שעברו על הדור ההוא.
אהבתיאהבתי
*מה שההורים שלי נתנו לי
*המקום שממנו נובע
אהבתיאהבתי
מאמר מרתק, כרגיל. נהנתי מאד מאד לקרוא. סתם מחשבה: המקום היחיד (אולי) שאותם צעירי "תרבות נגד" משנות השישים הצליחו להשתלט עליו באמת ובתמים, ולאורך שנים, היתה האקדמיה. למעשה, הממסד האקדמי כיום, בעיקר בחוגים כמו ספרות אנגלית, מחקר התרבות וכדומה, מורכב מאנשים שגדלו בשנות השישים, מיד לאחריהם או מתלמידיהם הישירים. האם נראה לך שנערי הגבעות של היום "ימסדו" את המהפכה שלהם כממסד הרבני של מחר?
אהבתיאהבתי
הערה יפה. אני לא חושב שנערי הגבעות יוציאו משהו פרודוקטיבי מתוכם. לתרבות הנגד של שנות השישים היה אתוס ברור ומגובש: מלחמה בעוולות השלטון, פמיניזם, זכויות אזרח – בקיצר, ביקורת חברתית מקיפה. אני לא מוצא את זה אצל נערי הגבעות (לבד מאותם חוגים שמבקשים לכונן את מלכות בית דוד, ואני לא מתכוון להתייחס לזה ברצינות). לכן אין להם לאן להתקדם, איך לעשות סובלימציה יצירתית של הלך הרוח שלהם. מה שכן, אם לא על כלל הציבור, הם יכולים להשפיע על הציבור האורתודוקסי ויחסו להלכה ולטבע. וזה כשלעצמו לא רע בכלל.
בכ"א, רק אדגיש שברשימה דיברתי גם על מעגלים מעבר לנערי הגבעות.
אהבתיאהבתי
אם ככה, הייתי רוצה להרחיב את השאלה שלי למעגלים שנמצאים מחוץ לנערי הגבעות. האם אתה חושב שתופעות כגון מנייני קרליבך, שירה חדשה, התקרבות לחסידות נוסח הרב פרומן וכיוצא בזה ישפיעו באופן מהותי על הממסד הרבני-הלכתי של העתיד?
אהבתיאהבתי
זאת באמת שאלה גדולה. לדעתי כן. נדמה לי שהם כבר משפיעים על *תפיסת* ההלכה, דהיינו פחות כחוק חסר פשר ויותר כ"דרך" של השתלמות רוחנית ו/או הגעה למגע עם האלוהות. אבל זה באמת עניין שקשה לחזות בדיוק לאן יילך. לבטח תהיה גם ריאקציה לזה והדגשת הכיוון השני.
אהבתיאהבתי
לא תתכן השוואה מהותית בין ההיפים לבין נערי הגבעות. האותנטיות לא יכולה להיות בסיס להשוואה כי היא השוואה חיצונית בלבד .הרי גם הקומוניסטים היו אותנטיים וגם הנאצים היו אותנטיים.
זה כמו שתשווה סביבון לשולחן בגלל ששניהם צבועים בכחול.
אהבתיאהבתי
יפה. יש מתנדב/ת לתרגם לאנגלית? אני מכיר לא מעט מעונינים בנושא שלא קוראים עברית.
אהבתיאהבתי
זה בהחלט יתורגם ויופיע בבלוג האנגלית שלי. ייקח שבועיים-שלושה.
אהבתיאהבתי
תומר, כמי שקרוב לאנשים ולהלכי הרוח של נוער הגבעות אני חושב שיש להם פוטנציאל השפעה על החברה הישראלית, גם אם לא באמצעים השגורים של זכויות אזרח, פמיניזם וכו. לדעתי הנקודה שלהם חורגת מהדימיון להיפים לכיוונים חדשים. שהרי כשאתה משווה תופעה לתופעה אחרת אתה גם כובל את ההבנה שלה לנסיבות של התופעה שהשווית אליה. אבל הנחת היסוד הזאת היא חלקית, כי דימיון הוא לא תמיד זהות. מעבר לשאלה הבסיסית אם ישראל, ובוודאי החברה האורתודוקסית, נחשבת חברה מערבית ולכן התמורות שעוברות עליה הם נגזרת של המערב. מה שלא ברור לי בכלל. לי נראה יותר שנוער הגבעות מסמנים פוטנציאל לאינדוידואציה של הזהות היהודית המתחדשת לאחר הגלות, או במילים אחרות שחרור העצמיות היהודית והגדרתה מחדש ביחס לתרבות הכללית. ובכך אולי הם מבוא לחידוש הנבואה.
אהבתיאהבתי
קושיא:
כתבת "הרב שג"ר היה יודע בדיוק למה הצעירים הללו מאוכזבים ממה שהם תופסים כצביעות בהתנהגותם של המבוגרים. הללו מספרים להם על יראת שמיים ועבודת ה', וממלמלים מהר את התפילות כדי לצאת ידי חובה. הם מטיפים על ערכים יהודיים, וחיים חיי בורגנים ברעננה. הם נשבעים אמונים לעיקרי האמונה, אבל לא בוער להם לחדש את עבודת הקורבנות והם לא ממש מצפים למשיח." אבל המרידה הזו נצפית לא רק בקרב אנשים כמו שכתבת, אלא גם אצל בני רבנים, ובנים של אנשים מההארד קור של ההתיישבות וכו'.
מה דעתך על זה?
אהבתיאהבתי
וכי רבנים ואנשים מההארד קור של ההתיישבות אינם צבועים או בורגנים יבשושים?
אהבתיאהבתי
הייתי גם אני בהילולה, יותר מתוך עניין אנתרופולוגי אני חייב להודות. אבל לא היה קשה להבחין בשוני מהותי בין ההילולה דהיום לזו שלפני כעשור. על הצפיפות בהר, והאלימות, כתבתי כאן: http://theshingimel.wordpress.com/2013/04/28/the-force/
ו"נוער הגבעות", ה"היפים", היו בטלים בשישים בהר. החרדים המסורתיים היו רוב הקהל.
ההשוואה שאתה עושה, בין ההיפים ונוער הגבעות, מזכירה לי את הנעשה במדינת אורגון, ארה"ב. גם שם יש באזורים הנידחים של המדינה ערוב של "זרוקים" ו"מיליציות". אבל ברוב המקרים אלו אינם אותם האנשים.
אהבתיאהבתי
מדוע בליעת ל.ס.ד היא חוויה רוחנית? האם האקט לא עבר רומנטיזציה שיש לעקר?
חוץ מהעניין השולי הזה, המאמר שלך מעניין, אם כי מעט קוקניקי. מעין 'מאמר הדור' שכזה. "הם לא מורדים מתוך כפירה, אלא מתוך אמונה המתדמה לכפירה".
אהבתיאהבתי
איך פעולה לפי ש"ע ערוך גלותי מהמאה ה-16 יכולה להיות אותנטית אצל ישראלים אולטרא-מודררנים?
אהבתיאהבתי
צעירי תרבות הנגד בשנות הששים אמנם נחשבים כיום לאב הטיפוס של הנוער המורד, אבל הם ממש לא היו הדור הראשון. חשוב על הדור של צעירי רוסיה בתחילת המאה ה 20, אותו אחד שהוליד גם את חלוצי העלייה השנייה, או הדור של צעירי גרמניה וצרפת באמצע המאה ה 19. אלו וגם אלו העלו על נס את המרד בעולם המבוגרים המנוון, את החזרה לערכים בסיסיים של צדק ואנושיות, ואת הכמיהה לחיבור בין החוויה הרוחנית לבין העולם הגשמי. עולם כמנהגו נוהג.
אהבתיאהבתי
יש משהו אחד שלא הבנתי מהמאמר.
האם הבנים של חברך מתגוררים בגבעות.
מצד אחד כתוב שהם גרים ביישוב ביחד עם הוריהם, מצד שני מוזכר "נוער הגבעות".
אהבתיאהבתי
הם לא נוער הגבעות, אבל שותפים לו באתוס מרדני מסויים.
אהבתיאהבתי
יישר כח על המאמר ובייחוד על כך שלא נתפתית לדון בנערי הגבעות בצורה בה דנים בהם עיתונאים רבים אשר רק עסוקים בהשחרת פניהם.
אציין שאולי תופעת נערי הגבעות באה לקיים "והשיב לב אבות על בנים".
מתוך כך שהנוער משקף להוריו את היבשושיות שלהם – הורה בעל לב ועין רגישים יוכל לבחון את עצמו ולהתקדם רוחנית. וממלא הבנים ימצאו את מקומם בבית (או אולי האבא ימצא את מקומו בגבעות :-)…)
לי אישית זה קורה עם ביתי בת השמונה שאומרת לי שהיא לא רוצה להתפלל, ולא מאפשרת לי להתחמק מהעובדה שגם אני לא כל כך רוצה…
היא מכריחה אותי לבדוק את עצמי ולמצוא את מקומי הרוחני.
אהבתיאהבתי
תומר, רק למען האנקדוטה….
דע לך שהגיטריסט עם החולצה האדומה שמצולם בכתבה הוא קרוב משפחה שלך. אחות של הנ"ל נשואה לאחי, אלחנן, בן דוד של אשתך….
אהבתיאהבתי
http://www.kibbutz.org.il/itonut/2002/shonot/021106.naar.htm
בטקסט הנ"ל נתקלתי, חבר בתנועת 'דרור ישראל' אחרי שקראתי את ברנר.הקטע כמובן מבוסס על הטקסט הציוני, האלמותי, 'אימי אל תניאני' המבטא את המרד של דורו של ברנר בהוריו "העלובים" בגולה.
אני מאמין שהוא ביטוח אוטנתי, גם אם לא נכתב ממש ע"י נער גבעות, לרוח הנושבת ביוש.
אין ספק שיש הרבה מהמרד בתוך העניין הקרוי נוער הגבעות.
אך יש שם עוד.
יש שם שנאה.
הרבה.
ולבסס את פועלך על שנאה, ובכן, את העם היהודי זה הוביל כבר למקומות מאוד מעניינים.
אהבתיאהבתי
נוער הגבעות הוא מלח הארץ הוא הוא דור ההמשך של ארץ ישראל ובלעדיו ממזמן היו מפנים את יהודה והשומרון.
עם ישראל כולו צריך לנקוט כפי שהם נוקטים. יש. להם בדם מסירות נפש כזאת עצומה לארץ ישראל שזה פשוט מעורר הערצה. הם נושמים וחיים ארץ ישראל בכל רמח איבריהם ושסע גידיהם. וככה כל עם ישראל שמאמין שארץ ישראל שייכת לו צריך לנהוג. כי מי שלא הבין עדיין- אז המלחמה שלנו היא על האדמה,על הקרקע. נערי הגבעות לא סתח בוחרים להם מקום להתמקם בו ולתקוע יצד בתקווה שיצמח ליישוב יהודי. אלא הם בכוונה תוקעים יתד במקום שבקונצנזוס "לא נחשב למדינת ישראל" או שייך לישראל. וכך הם מוחים בכל תוקף שזאת אדמתנו. אנחני צריכים לאהוב ולחבק אותם ולא לצאת נגדם על כך. הם גיבורים! הם חלוצים! ועושים להם עוול.
אהבתיאהבתי
דבריה של נעמה הם דוגמא מובהקת לתהליך של הרס עצמי והידרדרות לתהום, שמדינות כמו יפן עברו בעבר. כתבתי על זה קצת כאן: http://dannyorbach.com/2012/03/17/%D7%92%D7%96%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%90-%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%90%D7%9C-%D7%A2%D7%A8%D7%90%D7%A7%D7%99%D7%91-%D7%95%D7%9E%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%9F/
אהבתיאהבתי