למרות שהיו לי כמה מורים רוחניים, מעולם לא היה לי גורו, כלומר מורה אחד ראשי (או בלעדי) מולו אני מכניע את רצוני ופותח את לבי, וסומך עליו שייקח אותי יד ביד אל סוף הדרך. ישנן הרבה סיבות לכך, ביניהן, אני בטוח, מידה גדולה מדי של גאווה ואגו. כדי להתמסר צריך בכל זאת לוותר במידה רבה על עצמאותנו, ובשביל זה כנראה תמיד הייתי גאה יותר מדי.
ואל תאמרו, קוראי היקרים, שטוב שכך. כלומר, לפחות לא שרק טוב שכך. יש בהתמסרות, בכניעה, סוד רוחני גדול, ומדי פעם היא לבטח נחוצה. הכניעה בפני סמכות חיצונית אינה יותר, בעומק העניין, מהכרה בחוסר הודאות של החיים ובחולשתנו אל מול כוחות היקום. הכרה בקטנותנו – והרי אנחנו אכן קטנים. הציות המוחלט, לצד התולדות האפשריות שלו לשלילה, יכול להיות כלי רב עוצמה ללימוד עצמי ולהתפתחות. אם אכן רצונו של אדם כבודו, הרי הויתור על רצונו הוא מחילה על כבודו, ויש דברים גדולים שניתן ללמוד מסליחה שכזאת, מהרפיה שכזאת, משחרור שכזה.
לכן העובדה שמוסד הגורו בצרות אינה מסימניו של עידן הדלי או של שחר רוחני חדש. המורה הרוחני אינו סרח עודף מימי קדם שניתן לוותר עליו כיום, כלומר עכשיו כשאנחנו אינדיבידואלים מודרניים, מתקדמים וכל כך חכמים. למעשה, כל מי שמניח שיש בנו מעצורים והתניות שאנחנו לא מסוגלים להשתחרר מהם לבדנו (אם מפני שהם נסתרים מאיתנו, אם מפני שהם גלויים אבל מחמיאים לנו) מניח גם שיש צורך בעזרה חיצונית. הגורו הוא סוג מסויים, ללא ספק חריף מאוד, של עזרה חיצונית.
ועוד: קשה להניח שקיימת התפתחות רוחנית שאינה בנויה גם מיחסים אינטר-סובייקטיבים. אף אדם איננו אי, כפי שכתב ג'ון דון, וכפי שהוסיף וויטגנשטיין – אין שפה שהיא פרטית. הגורו הוא – לצד בן הזוג וההורה – "אחר משמעותי" משמעותי ביותר. וכאמור, משמעות מתקבלת רק מפגישה עם הזולת. התובנות שמשתקפות מתוך מראה פסיכולוגית שמציב מולנו אדם קרוב, ודאי אם מדובר באדם חכם ומעמיק, יכולות להיות יקרות מפז.
ובכל זאת, כידוע, פעמים רבות כל כך מערכת היחסים הזאת הופכת די מהר לנצלנית ופוגענית. בטור הקודם נגענו קצת בירידתו מהבמה של אנדרו כהן, מהמורים הרוחניים הידועים של זמננו. כדי להבין טוב יותר את סוגיית הגורו, ולא פחות מכך את סוגיית אנדרו כהן, ביקשתי מידידי עמיר פריימן לשתף מחוויותיו ותובנותיו. פריימן, כיום פעיל חברתי חשוב בתחום החינוך ומנכ"ל התנועה להעצמת הרוח בחינוך, בילה עשרים ושתיים שנים מחייו בקהילתו של אנדרו כהן, ועזב אותה לפני כחמש שנים. שאלתי אותו כמה שאלות.
מה גרם לך להקדיש שנים רבות כל כך מחייו למורה, מה נתן לך כהן בדרכך הרוחנית?
ראשית כל, ואולי גם מעל לכל, המפגש אתו יצר בי מחויבות לחיים הרוחניים. עד שפגשתי בו הייתי עם רגל אחת ב"עולם החומר" – לימודים, קריירה, פרסום, כסף, נשים, ועם רגל שנייה ב"עולם הרוח" – שאלות קיומיות, אהבה לריק הגדול, משיכה למופלא, רגש דתי. גם שנתיים במנזר זן ביפן, עם מורה זן נפלא, לא שינו את עמדתי המפוצלת הזו. כתוצאה מהפגישה עם אנדרו ומהשהות במחיצתו, והודות לביטחון שהוא נתן לי בתקפותו ובחשיבותו של המסע הרוחני, נטעתי את שתי רגליי בעולם הרוח. בשבילי, פירוש הדבר הוא שפיניתי את כל-כולי לתהליך של סגירת הפער בין החוויות והתובנות העמוקות ביותר שלי לבין מי שאני כאדם. הלימוד והעבודה הרוחנית עשו הרבה טוב לנפש שלי, ומרגע שעשיתי את הבחירה לא הייתה לי שום סיבה להסתכל לאחור.
אפשר גם לומר שכשפגשתי באנדרו, בגיל 29, החיים שלי היו מרוכזים סביב עצמי, וגם ה"שאיפות הרוחניות" שלי היו מרוכזות לגמרי סביב עצמי. אנשים אחרים לא באמת עניינו אותי – אלא אם כן הם יכלו לשרת אותי בצורה כלשהי. וכמובן שלא הייתי מודע לאגוצנטריות שלי – איך יכולתי להיות? אך כשיצאתי מהקהילה לפני חמש שנים, בגיל 50, יכולתי לומר בלב שלם ש"החיים האלו אינם בשבילי" ולהטיל את עצמי לעשייה שקשורה בהתפתחות עומק, בהתפתחות פנימית, של החברה והתרבות שלנו – ושל קבוצות ואנשים שאני בא איתם במגע ויוצר איתם שיתופי פעולה וקשרי ידידות.
ועוד דבר: הודות לאנדרו הייתה לי ההזדמנות להשתתף בעבודה רוחנית מעמיקה, במסגרת קהילה של אנשים רציניים, אינטליגנטיים ומחוייבים, במשך שני עשורים. אני לא חושב שקהילות כאלו ועבודה קבוצתית מסוג כזה מתקיימים איפשהו בלי מורה רוחני. אני בכל אופן לא יודע על סיטואציות כאלו. אני מדבר על תהליך שבו פגשתי והתעמתתי עם הרבה מההתניות שמצמצמות ומגבילות את אנושיותי, את הביטוי החופשי, היצירתי והמלא שלי כיחיד ושלנו כבני אדם. אני מדבר על ההתניות שלי כנפרד מאחרים ומהעולם, כמוגבל באחריותו, כמונע מפחדים לא מודעים, כזקוק להכרה מאחרים, וכדומה.
אמרת שהפגישה עם אנדרו עזרה לך להחליט להקדיש את זמנך לעבודה רוחנית – מה היה במפגש ביניכם שגרם לכך?
כשפגשתי את אנדרו, בקיץ 1987, הייתי בסוף השנה החמישית ללימודי הרפואה בירושלים. ידיד טוב שלי, שפגש כבר את אנדרו באירופה, סיפר לי ש"מורה רוחני" הגיע לארץ והזמין אותי להצטרף לארוחת ערב אתו. אני זוכר את הרושם הראשוני – הופתעתי מאוד מצעירותו (הוא היה פחות-או-יותר בגילי) ומצחוקו המוזר, וחשבתי לעצמי: "הוא בסך הכול בחור יהודי נוירוטי טיפוסי מניו יורק…" זה בכלל לא היה מה שציפיתי מ"אדם מואר". אבל במהלך אותו ערב, בו דיברנו במשך שעות על הארה, על הזמן ועל תרגול רוחני, קלטתי שהאיש חשוף ופגיע, חף מפוזות וחסר חשיבות עצמית, באופן שעוד לא פגשתי בחיי. וחשתי שמשהו נוקשה ומכווץ בתוכי מתחיל להינמס ולהירגע בחברתו.
באותו ערב שאלתי אותו מדוע לדעתו טרם זכיתי להארה, למרות שנים של תרגול רוחני. הוא התבונן בי ארוכות וענה לי: "כי אתה מפחד". לא היה לי שמץ של מושג על מה הוא מדבר. שאלתי אותו "ממה לדעתך אני מפחד?", והוא אמר לי שעל שאלה זו יהיה עלי לענות בעצמי. באותו לילה ישבתי במיטתי במשך שעות וניסיתי לגלות – ממה אני מפחד? עד שהגעתי לתשובה שהשביעה את רצוני. בבוקר התקשרתי אליו וביקשתי להיפגש אתו. כשנפגשנו אמרתי לו, שיותר מכול אני פוחד מהאפשרות שאבזבז את חיי ואמות מבלי לדעת מי אני, מה כל זה ובשביל מה אני כאן. אני לא אשכח את המבט על פניו כשאמרתי זאת – הוא כל-כך שמח! ואז הוא הביט בי ברצינות רבה ואמר: שמור על הפחד הזה היטב. הוא ללא ספק יוביל אותך אל יעדך.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו תיקף, בכזה ביטחון ושכנוע, את החיפוש שלי אחר תשובות ל"שאלות הקיום" ואת האפשרות שאמצא תשובות אלו בעצמי. הרגשתי שהוא יודע בדיוק על מה אני מדבר, ושהביטחון והשכנוע שלו נובעים לא מאמונה אלא מניסיונו האישי. במבט לאחור, אני חושב שהאישור הזה, והביטחון והשכנוע שלו – אותם הוא ביטא שוב ושוב בדרכים שונות – הם שאפשרו לי, בתוך מספר שבועות, לעבור פריצת דרך בצורת סדרת חוויות, שהפכה אותי מ"מחפש רוחני" ל"מוצא רוחני" ושינתה מקצה אל קצה את סדר העדיפויות שלי בחיים. כתוצאה מכך החלטתי שמטרתי הראשונה בחיים היא לחיות באופן מלא ושלם "חיים מוארים", וכיוון שאיבדתי עניין בשאיפותיי הקודמות, עזבתי את לימודי הרפואה, עזבתי את הארץ ונסעתי לאנגליה, כדי להיות בחברתו של אנדרו ולהמשיך אתו בתהליך ההתעוררות הרוחנית שלי.
אותי הדברים שלך בכנות מרגשים מאוד. אבל אחרי כל היופי הזה, מה גרם לך להתפכח ולעזוב את אנדרו ואת הקהילה לפני חמש שנים? האם זה היה קשור להתפתחויות האחרונות?
הסיבות שבגללן עזבתי מאוד קשורות לסיבות שבגללן הוא הודח לאחרונה מתפקידו – אלא שכשעזבתי, ממדי הבעיה וחומרתה עוד לא היו ברורים, לא לי ולא לתלמידים הבכירים האחרים של אנדרו. באותה נקודה ראיתי את הסיבות לעזיבתי יותר כאישיות וספציפיות לי, ולא הבנתי שהן בעצם קשורות לבעיה בסיסית ועמוקה בהתנהלותו של אנדרו וביחסים של כולנו אתו. רק עם הזמן, וכמובן שמאז ששמעתי שאנדרו הודח וקראתי את ההתנצלות שלו ואת הביקורות עליו, התחלתי לראות עד כמה הסיפור שלי היה רק סימפטום לבעיה קשה והרסנית.
בכל אופן, עזיבתי התחילה משתי נקודות של ביקורת שהיו לי על הקהילה ועל אנדרו. האחת היתה שהרגשתי, שבמקום להתפתח ולהתקדם למקומות חדשים, כמו שהייתה חווייתי בחמש-עשרה השנים הראשונות בקהילה, אנחנו מסתובבים במעגלים במקום. שלמרות כל הדרמה והצלצולים, אנחנו לא זזים לשום מקום, לא מתחדשים, לא מגלים שום דבר חדש. והשנייה, שהחלה בערך שנה לפני שעזבתי, הייתה שלמרות שאנו אומרים שמטרתנו היא להשתתף בהתפתחות של התודעה והתרבות בעולם ולתרום לה, בעצם אנחנו משקיעים את כל האנרגיה שלנו בניסיון למשוך אנשים שיצטרפו אלינו, לתפיסה הרוחנית הספציפית שלנו. אפשר לומר שהתחלתי לראות את האגו שלנו, כתנועה רוחנית וכארגון, ולחוש יותר ויותר לא בנוח עם מה שראיתי.
הייתי אז אחד משני המנהלים של המרכז בארץ, והחלטתי שאם אנחנו באמת רוצים לתרום להתפתחות של החברה והתרבות, אז אנחנו צריכים "לצאת מהחומות" ולהיות מעורבים במה שקורה בחברה ובתרבות, ולא רק במרכז הקטן שלנו ביפו. ומרגע שעשיתי זאת, התחלתי לפרוח. תוך מספר חודשים ניהלתי קהילה בקפה דה מרקר בשם "תרבות הרוח", ראיינתי אנשים מובילים בתרבות לטור ב-YNET בשם "יש לי חלום", התחלתי בהקמת "התנועה להעצמת הרוח בחינוך", ויצרתי קשרים עם המון אנשים שעושים, עם מחויבות עמוקה והרבה נשמה ולב, למען התפתחות עומק של החברה שלנו. אפשר לומר שגיליתי שיש לי אחים ואחיות גם מחוץ לקהילה, אפילו מחוץ למה שנקרא "העולם הרוחני".
בהתחלה, להפתעתי, אנדרו תמך בי בכל העשייה הזאת, אבל בנקודה מסוימת הוא כנראה החליט שאני והמרכז הישראלי הופכים עצמאיים מדי, והחליט לעצור את זה. הוא דרש חד-משמעית שנתמקד רק בפעילויות ה"פנים-ארגוניות", שקשורות לתורה שלו. מאותה נקודה התחלתי לפקפק במניעיו ולחוש תרעומת הולכת וגוברת כלפיו. ואז, בזמן שהייתי בביקור במרכז בארה"ב, הוא קרא לי לשיחה והודיע לי שהחליט לסגור את המרכז בארץ, ושהוא רוצה שאחזור לארה"ב ואהיה ב"חבורת הליבה" שסביבו. באותו רגע משהו בי נשבר. ידעתי שהוא טועה לגמרי ושאסור לי לקבל את זה – שזו תהיה בגידה שלי בעצמי ובכל האנשים שאיתם יצרתי קשרים בארץ. פתאום, כאילו הקסם פג. מרגע שאמרתי לו "לא", הפסקתי לראות אותו כמורה שלי. חזרתי לארץ כ"אדם חופשי", ועם כל הקושי העצום והכאב של העזיבה, שלו ושל כל החברים שלי לדרך הרוחנית, של כל העולם שבו חייתי עשרים שנה, לא היה לי ספק שאני עושה את הדבר הנכון. וכל מה שקרה מאז מראה לי שצדקתי.
ממבט של תלמיד מחוייב ומנוסה מאוד, שגם ידע להפסיק וללכת הלאה, האם לדעתך "מוסד הגורו" תקף לעולם הרוחני המערבי בימינו?
היחסים המאוד מיוחדים בין מורה רוחני, רב או גורו ותלמידיו, היו תמיד ונותרו הזדמנות בלתי-רגילה להתפתחות רוחנית – וכר פורה מעין כמוהו לניצול מיני, כספי ונפשי ולפתולוגיות שונות ומשונות. כל מי שמחליט להיכנס ליחסים כאלו עם מורה/רב/גורו צריך לקחת בחשבון הן את ההזדמנות הנדירה והן את הסיכון הגדול – ולתפיסתי, אם הוא אדם בוגר ושפוי יחסית, האחריות להחלטה זו ולהשלכותיה היא בסופו-של-דבר עליו.
אני אולי לא יכול להעיד על עצמי, אבל נדמה לי שיצאתי מעשרים ושתיים שנותיי עם אנדרו "יותר בן-אדם" משנכנסתי אליהן – ואני יכול להעיד על כך שרבים מחבריי בקהילה עברו גם הם תהליך של לימוד, צמיחה והתבגרות נפשית ורוחנית משמעותי. מהיכרותי עם קהילות אחרות שבראשן עמד או עומד מורה רוחני, נראה לי שבקהילות אלו מתקיימת לפעמים עבודה רוחנית מיוחדת במינה, שלא הייתה יכולה להתקיים בשום נסיבות אחרות. ועם זאת, כה הרבה אנשים יצאו פגועים, עם נזקים נפשיים אמיתיים, מקהילות כאלו, וגם מקהילתו של אנדרו, ולעתים קרובות הנזק עולה על התועלת.
אז מה המסקנה, לגבי תקפותו של "מוסד המורה הרוחני" בימינו? לי היא עדיין לא ברורה, בעיקר כיוון שאיני רואה עדיין תחליף מציאותי בר-תוקף למוסד זה. אולי בדמיון, אבל עדיין לא ממש בעין. בשבילי, השאלה נותרת פתוחה.
—
התפרסם במוסף 'ערב שבת' של מעריב, 26.7.13. כרגע לא מתוכנן עוד טור שלי במעריב, משום שעדיין לא קיבלתי שכר עבור הכתיבה שלי בארבעת החודשים האחרונים.
לולאת האל 
שלום עמיר,
הדברים שאתה אומר מרגשים אותי בכנותם, בראייתם הבהירה ובלימוד הרוחני שבהם. ויותר מזה, נתונה הערכתי הרבה לך על הבחירה בעבודה שיתופית עם הציבור הרחב.
דיברת כה יפה על התחלת הקשר עימו ועל הסוף, עד כי אני מבקש הרחבה בנושא העבודה הקבוצתית שעשיתם יחדיו בשנות האמצע. כמובן, במידה שמתאים לך.
ותודה לתומר על עוד מאמר מרתק.
בברכה לבבית, ראובן
אהבתיאהבתי
שלום ראובן,
תודה על מילותיך החמות ועל ההזמנה.
אני עובד בימים אלו על מאמר בנושא "תרגולים רוחניים וחינוך עצמי", שמסתמך במידה רבה על ניסיוני בעבודה רוחנית – יחידנית וקבוצתית, ומנסה להנגיש את שלמדתי מניסיוני בקהילה הרוחנית לציבור הכללי. אבל ייקח לי עוד מספר חודשים, כך נראה לי, לסיים את כתיבתו.
בברכה,
עמיר
אהבתיאהבתי
כתיבה מרתקת
תודה ,
ליאור טהרני
אהבתיאהבתי
צריך לחוות גורו אמיתי.המילה גורו היא מילה בסנסקריט שמטרכבת מש 2 הברות.גו – אור.
רו – חושך
תפקידו של הגורו לשבור לך קונספציות ודעות.ולקחת אותך מהחושך אל האור.
אין הרבה גורואים בעולם
היום כל אחד שמלמד כבר מדביקים לו תוית של גורו.
זה פשוט לא נכוון
לא כל מורה רוחני הוא גורו אמיתי.
כשתכיר גורו אמיתי החוויות הרוחניות כבר ידברו
בעד עצמן…..
אהבתיאהבתי
תומר, האם אתה בטוח שיש כזה דבר "התפתחות רוחנית"?
מה סוזן בלקמור או תומס מטצינגר אומרים על זה?
מה זה "עבודה רוחנית"?
כתבת: "יש בהתמסרות, בכניעה, סוד רוחני גדול, ומדי פעם היא לבטח נחוצה" מניין לך שהיא "לבטח" נחוצה? נחוצה לצורך מה? למי היא נחוצה? האם "התמסרות" באמת קיימת או שהיא רק צורה אחרת של רצון (לא חופשי כמובן)?
"אם אכן רצונו של אדם כבודו, הרי הויתור על רצונו הוא מחילה על כבודו" אדם לא יכול לותר על רצונו. הרבה פעמים יש לאדם רצונות מודעים סותרים אבל בסוף מכונת המצבים מתנהגת בצורה מסויימת.
פעם אחת הרבי נימנם לו בתחת לעץ ומסביביו ישבו תלמידיו ודאגו לשמור שהסבובים לא יציקו לו. בעודם יושבים אמר בשקט התלמיד הראשון:
"איזה גאון הרבי שלנו. הוא יודע את כל התורה והגמרא בעל-פה!".
"זה כלום" אמר התלמיד השני "לעומת מידת הצדיקות שלו איך הוא מקפיד על כל המצוות, קלה כחמורה!"
"זה מתגמד לעומת גמילות החסדים שלו כל הזמן עוזר לכולם, מתן בסתר" אמר התלמיד השלישי.
אז הרבי פוקח עין אחת ואומר: "ועל הצניעות שלי אתם לא מדברים?"
אהבתיאהבתי
המאיר,
לגבי בלקמור, הרי היא מתרגלת מדיטציה ותיקה ביותר. לגבי מטצינגר, הוא חושב שיש מצב תודעתי של נירוונה בודהיסטית, שניתן להגיע אליו על ידי מדיטציה, אם כי נכון שעבורו מדובר במשהו חסר ערך מטאפיזי (גם אם בעל ערך פרגמטי של שלווה ואושר).
לגבי עצמי, בתור מי שנמצא במסע רוחני כבר כ-17 שנים, אני אכן חושב שיש דבר כזה התפתחות רוחנית. אני גם בטוח שכניעה נחוצה מדי פעם, כן. היא נחוצה על מנת להתפתח רוחנית (ראה סעיף א'). זו לפחות דעתי.
אהבתיאהבתי
מדיטציה (על צורותיה השונות) היא טכניקה שמשפיעה על החוויה וגם על פעילות המוח. לשתי העובדות הנ"ל יש ראיות אמפיריות.
אני משער שתרגול מדיטציה עשוי לקרב את המתרגל להבנה בדבר מהות ה"אני" ומהות הרצון. לדעתי מי שמגיע להבנה הזאת מבין שאין דבר כזה "מסע רוחני" ואין משמעות ל"כניעה" מלבד להיותה הרגשה מסויימת.
אשמח אם תכתוב כמה מילים לגבי מהו לדעתך "מסע רוחני".
אהבתיאהבתי
המאיר, אם אתה הולך להתפלמס כאילו אנחנו חיים בעולם פוזטיביסטי שבו למונחים שונים אין משמעות מפני שאין להם מקבילה מולקולרית או לוגית, אני מוותר. כנ"ל אם אתה בהוויוריסט. אין לי כוח לזה, וממילא לא נגיע לשום מקום.
אהבתיאהבתי
תודה עמיר, תודה תומר ,
נעמה לי שיחתכם ורצינות כוונותיכם.
אישית, מבחינתי – כל מורה שלוקח את עצמו יותר מידי ברצינות, וכל המעיד על עצמו כיודע כל, כמואר ומושלם,- ראוי להתרחק ממנו, ולהזהר ממנו.
אהבתיאהבתי
הי תומר,
תודה על הרשימה. הזכרת לי מאמר בנושא שכתבתי לפני כמה שנים טובות לעיתון בקהילה של שי טובלי, בזמן שהייתי חבר בה. מצאתי אותו עכשיו בשלל מסמכי ה-Word של התקופה והעליתי לכאן:
http://www.articles.co.il/article.php?id=160257
מתכתב עם כמה מהרעיונות שהעלית, ודי ברור מה הייתי דעתי בנושא בשעתו.
לא לצפות למשהו העונה על כללים אקדמיים..
ערן
אהבתיאהבתי
השאלה היא האם ההתמסרות המוחלטת וה"ביטול" צריך להיעשות לאדם חיצוני שבעצם איננו מחייב אותך להתמודדות יומיומית . האם לא נכון יותר שאותה דרישה רוחנית עליונה של התמסרות מהסוג הזה תהיה לבן הזוג? למשפחה? לקהילה? לעם?
ומאידך – האם לא תתכן התמסרות מוחלטת לשליחות של המורה והמנהיג הרוחני מבלי לבטל את עצמאות חשיבתך , ואולי אפילו אדרבא, כדרך עולם לימוד התורה – להיות בעמדה של מחלוקת וקושיא מתמדת על תורת רבך.
אהבתיאהבתי
לעולם לא אבין את הדחף הדתי "לבטל את האגו" או להכנע. מה רע באגו? מה רע בפרט וברצונותיו?
אהבתיאהבתי
אני מתרשם ומכבד הן את המראיין והמרואיין והן את המגיבים, שנשמעו לי כנים בד"כ.
אני רוצה להבהיר משהו בעניין ההתמסרות.(כמובן לדעתי ומתוך נסיוני)
מצד אחד, התמסרות במובן של התפנות כנה ורצינית לעזרה, להבנה, לאמפטיה מתוך אכפתיות וסולידאריות, לכל אדם, באשר הוא אדם, ולכול מה שקורה בעולמנו, בכך יש את כל הטוב והחיובי שבעולם. היא בעצם כל התורה כולה, שאדם אמור ללמוד כאדם.
אך לעומת זאת, התמסרות מוחלטת במובן שתואר בכתבה כלומר ביטול עצמי והליכה בעיניים עצומות אחרי גורם חיצוני מוגדר כלשהו בין אם זה גורו, מורה רוחני, רב, שליט, מדינה, כת, עם, או כל רעיון אחר, הם בהחלט רעיון מסוכן ומהווה ניגוד להתמסרות שתוארה קודם.
נראה לי, שההתמסרות הראשונה, היא זו שצריך לטפח ולאורה צריך כל אדם לחנך את עצמו. אני חושב שזו סוג ההתמסרות שדורשת אומץ לב והתגברות על הפחד. זו ההארה היחידה שיש לה ערך. ואני חושב שלכך לכך התכוון עמיר פריימן וזו הדרך בה בחר ללכת בסופו של דבר.
אך יחד עם זאת התמסרות מהסוג הזה היא בהחלט סוג של לימוד ועבודה רוחנית עצמית, שאדם אמור לעשות בינו לבין עצמו, תוך המהלך השוטף של חייו ובאופן מודע. ומבלי לפרוש ולהצטרף לקהילה או לכת מונחים ע"י מואר כולשהו.
מי שבוחר ללכת במסלול הזה של הרצון ללמוד עצמי, אינו מצפה להגיע לעולם לתוצאה סופית ואינו אמור לקבל תשובה לשאלותיו. הוא אינו מבקש הארה ושיכלול היכולות העצמיות שלו. (אולי בכך טמון ביטול האגו.)
הדינאמיקה הפנימית וההתכוונות להתמסרות כזו, היא העניין עצמו. תהליך של היפתחות לחיים והתרחבות מתמשכת. אין לה סוף ואין בה הארה. אך יחד עם זאת היא מבהירה את הממשי לחיים לעומת ההזייתי. בכך טמון כל ערכה. היא תהליך מתמשך של השבחת החיים בתחום של יחסו של אדם אל זולתו ואל כול הסובב אותו. אולי זאת ההארה האמיתית. ההבנה, שאין לשאוף להארה כלל, מכיון שאינה אלא הזיה ופרי מאוויינו. נראה לי שהדחף להארה נובע ממניעים אנוכיים ולצורך הישגיות. ועל כן מהווה את ההפך מוויתור על שאיפה כזאת במודע, וההבנה שאין היא בנמצא.
אהבתיאהבתי
מאמר מעניין מאוד. רק תיקון קל: "מאין כמוהו" ולא "מעין כמוהו"
אהבתיאהבתי
תודה, תומר – מרתק (כרגיל (: )
ותודה לעמיר.
בא לי לשתף אותכם בנקודת ה'גורו' מפרספקטיבתי –
כ"מורה לפיתוח האינטליגנציה הרוחנית" אני מבקשת מתלמידי – בקהילה הוירטואלית שלנו, וגם מתלמידים-מתייעצים מ'בחוץ'- להבין שהגורו האמיתי יושב בתוכם. אני מבארת להם מלכתחילה שעל מנת שלא ישלל ממני "הרישיון הקוסמי" לעבודה רוחנית – שיואילו בטובם לא לשאול אותי (אף פעם!!) 'מה לעשות'… הדבר נוגד את החוק מס' 1 לדעתי על פלנטתנו – חוק הבחירה החופשית. "אל תהפוך את שנינו לעבריינים קוסמים", אני כביכול מפצירה בתלמיד.
– – – וגם אני בטוחה לחלוטין שלא עלי להוציא את תלמידי מעבדות לחירות או מחושך לאור… עליהם המלאכה – אני רק מאפשרת להם, בשיעור פרטי ו/או בשיעור קבוצתי – להגיע, באמצעות חקר-עצמי, לתובנות שיוצרות "ספירלות הקפה" חוזרות ונשנות (תמיד שונות מקודמתן) של ה"חומות", שאף פעם לא 'נופלות' ו'נכבשות' עד-הסוף, אבל תמיד 'מתקלפות', כי תמיד יש עוד המון מקום להתפתח, בקבלה עצמית ובאהבת האדם והעולם מסביב…
ההבנה שלי היא שכדי להגיע לרמה גבוהה של התפתחות רוחנית על העובד עבודה רוחנית (לפי בחירתו בלבד!) לפעול לפי 'קחתן' גמיש ומאוזן ולפי שלל חוקים אוניברסאליים (שכמובן מאכלסים בבירור ג ם את כתבי הקודש שלנו), אך בעיקר, על-מנת להגיע ל'הארה' (שבעצמי חוויתי כמעט שלא-בכוונה, ושאין מילים לתאר את עוצמת השפעתה על חיי היומיום): עליו לסלק חסימות-אנרגיות 'זרות' ו/או אימננטיות לקיומים מקבילים (הפועלות למיסוך עקב טראומות טרנס-פרסונאליות) ולהבין את מסעו, מסע הנשמה-הגופנפש כאן, כמסע החותר בעיקר להשגת תיקון (של שיבוש מהותי של הנשמה, שיבוש שלשם תיקונו היא נולדה) ולהשגת דבר ייעודו, הכרוך, לפי הבנתי בתיקון. אלה, תיקון וייעוד, הם היסודות המנחים לפי התנסותי כמורה, את תחנותיה העיקריות של דרך-החיים שלנו. בכך, אני יודעת, ביכולתי לעזור… לא "לגלות" לאדם את הדברים (אין בכך כל טעם) אלא לאפשר לו לנתב את עצמו, בעצמו, לגילויים האלה.
כמורה אני חווה את עצמי בעיקר כנותנת שירות (בהתאם להמלצותיה-רמזיה, תמיד בהמון אהבה ובכבוד לאדם, של הנחייה-הפנימית שלי), דהיינו אני בעצם במעמד של 'משרתת' כלפי התלמיד (למעשה – כלפי נשמתו, שהיא "הגיבור המרכזי" של חייו, של כלל מסע האנושות כאן). כך אני גם מבקשת ממנו לראות אותי, נותנת שירות, משום שאני "התמקצעתי" בתחום. זה הכל… (והתלמיד – יתכן מאוד שיהיה מקצועי בתחומים אחרים שבהם הוא יכול להדריך אותי…).
זאת לא רק צניעות והתמסרות להוראה רוחנית שנובעת מהבנת מהות האדם בעולם, אלא מניע פרקטי ומועיל גרידא: שכן נדמה לי שזו הדרך היחידה שבה יכולה להיות מושגת, על-ידי ה'מחפש' ה'מתאפשר בהנחייתי הזהירה – התפתחות רוחנית אמיתית.
אהבתיאהבתי
תומר ועמיר, תודה לכם על כתבה מרתקת וחשובה.
אני רוצה להוסיף שתי נקודות:
1. אכן מסוכן להיות גורו ומסוכן גם להיות תלמיד, אבל ישנן גם אפשרויות טובות ושפויות. אני רוצה להזכיר כאן את אמנון בן צבי, מורי ורבי, במשך כעשר שנים, שנפטר כבר ב 97 (אם אינני טועה). אמנון בן צבי, במשך שנים, היה תלמיד ומורה בקבוצות של גורדייף בארץ, ויצא, בשנותיו האחרונות, לדרך עצמאית כמורה. במשך חייו הבוגרים הוא המשיך לגור בדירה צנועה ברמת אביב, עם אשתו ועם שתי בנותיו. הוא מעולם לא היה מעורב בפרשיות מין, מעולם לא ניצל את תלמידיו, מעולם לא דרש כספים מיותרים,מעולם לא דרש מתלמידיו ציות וגם מעולם לא הפסיק להיות תלמיד ולהתלהב מתורות וממורים חדשים. כל פעם שאני נזכר בו, עולים בי געגועים ועצב על לכתו. למדתי ממנו כל כך הרבה. היה לו אגו מכובד, במובן הטוב של המילה, הוא העריך את עצמו, ידע מה יש לו לתת, ותמיד גם ידע שיש לו עוד המון ללמוד. בלוויה שלו עמדו עשרות ואולי מאות מתלמידיו והתרגשו. הוא השפיע על אנשים רבים. ואולי כיוון שהיה צנוע במידה הנכונה, לא הפך למורה של אלפים.
2. והנקודה השנייה החשובה בעיני היא שכל מורה, גם את המורה הכי נפלא, צריך, כנראה, מתי שהוא לעזוב. אני עזבתי את אמנון בן צבי אחרי עשר שנים במחיצתו. פתאום הרגשתי, בדומה למה שעמיר כתב, שהוא כבר לא המורה שלי יותר. אבל זה לא בגלל משהו שהוא עשה לא נכון. אלא בגלל שלי כנראה הספיק להיות התלמיד שלו. הוא, כדרך אגב, המשיך להיות מורה נפלא, גם אחרי שעזבתי אותו… והיום אני עצוב שאני לא יכול לפנות אליו ולשוחח אתו.
אמתי מגד
אהבתיאהבתי
אמנון בן צבי, חסיד של אמת. זכותו יגן עלינו.
אהבתיאהבתי
גורו טוב יכול להיות כל אדם שעמו נוצרת אינטרקציה. הגורו הראשון והחשוב ביותר בחיינו (בתנאי שהוא עושה את עבודתו נאמנה) – הוא ה- אמא שלנו! וא"ח כל ה-אבא שלנו! גם מורה טוב בבית-הספר או קרוב משפחה או חבר טוב – יכולים להיות "גורו".
גם איש דת כזה או אחר…
גם פסיכותרפיסט…
ועוד הרשימה ארוכה.
מי קבע שזה צריך להיות דווקא מישהו מהמזרח הרחוק, צמחוני ומסתגף?!
אהבתיאהבתי
זו שאלה לא רלוונטית אם צריך גורו או לא, זה סיפור אהבה. אתה פשוט מתאהב – או לא – וזהו. ולא משנה מה יגידו או לא יגידו האנשים המלומדים…
אהבתיאהבתי
ניצן,
מצודד לב מה שרשמת כאן. תודה!
ועם זאת – בתוך ההתאהבות 'תלמיד-גורו' מסתתר ה-רצון לשינוי. ההסכמה לשינוי. שלא כמו בהתאהבות בין שני אנשים…
אהבתיאהבתי
אולי, אני לא יודע… כשזה קרה לי הרגשתי יותר חוסר ברירה, כמו פרפר שנמשך לאש, והרצון היה דווקא לברוח…
אהבתיאהבתי
תודה תומר ועמיר על העלאת הנושא ומתן במה לתגובות ודעות מגוונות.
מניסיוני כתלמידה השוקדת על התפתחותי הרוחנית,
אני רואה לנכון לעשות זאת בהנחיית מורה רוחני/ת ובתמיכת קהילה.
לכל אדם יש תדר ולרוב התלמיד המחפש, ימצא בסופו של דבר את המורה עם התדר המתאים לשלב התפתחותו. אך לשם כך עליו קודם כל להסכים להיות תלמיד (ולא תמיד האגו מאפשר זאת).
לתפיסתי יחסיי תלמיד-מורה הם יחסים הדדים, המחייבים את שני הצדדים במידה שווה.
באחריות התלמיד לבחור במורה ולבחור האם ומתי להיפרד ממנו.
ובאחריות המורה לאפשר לתלמיד התפתחות רוחנית, מבלי לפגוע בבחירתו החופשית.
התפתחות רוחנית מצריכה מהתלמיד מחויבות, מסירות, התמסרות ואמון מלא במורה, אבל לא 'הליכה עיוורת'. ומנגד הדרכה רוחנית מצריכה מהמורה מחויבות, מסירות, התמסרות ואמון מלא בהנחיה הגבוהה שלו, גם אם היא לא תמיד 'פופולרית'.
גם לתלמיד וגם למורה מחויבות ואחריות אישית לשקוד על התפתחותם הרוחנית ולשאוף לאזן את האגו. כבני אדם אין מצב של אגו מאוזן באופן מוחלט ותמיד 'חטאת' עומד לפתחנו. התלמיד עלול לחשוב שהוא כבר יודע (מספיק) או הכול. ויכול גם להתקשות לקבל 'הארות' שאינן נעימות לו. ואילו המורה עלול לנצל את השפעתו בדרך שלילית.
להבנתי, ניצול (חו"ח) של תלמיד ע"י מורה רוחני, יכול להיות גם חלק מתכנית החיים (חוזה הנשמה) ויש לו חשיבות גדולה (גם אם היא נסתרת). לכן עזיבה של מורה רוחני לאחר תקופה מסוימת, אינה בהכרח 'בעיה' או 'כישלון' סביר להניח שתקופה זו שירתה את טובתו הגבוהה של התלמיד ויתכן שהייתה גם הכנה לשלב הבא.
הבעיה שכאשר החוויה טראומטית, לעיתים קשה להפיק ממנה את השיעור. ואז לכאורה רב ה'רע' על 'הטוב'. וחבל בשל 'סטיות' כגון אלה, לוותר על התפתחות רוחנית.
אין סוף להתפתחות הרוחנית והיא הדרך הנפלאה ביותר בעיניי לחיות את חיי.
למדתי אצל מספר מורים, במשך תקופות שונות ולכולם אני מוקירה תודה.
עכשיו אני לומדת ומתאפשרת מעל שמונה שנים בהנחיית שושנה צימרמן ובתמיכת
קהילת ש"צ ואני מאושרת בדרכי.
אהבתיאהבתי
Amir my not particulary good friend, Hogensan, was far from being a wonderful man,just another sefish schmock on the make,who had no qualms getting his wife with child on nearly a yearly basis and then ignoring his children aftewards.And as to spiritual growth and other new age banalities,let me remimd you the words of Eno,the sixth Zen patriarch,concerning the idea of the mind being a mirror that must be polish constantly:"WHAT FUCKING MIRROR?"
אהבתיאהבתי
"עשה לך רב וקנה לך חבר…". האדם הוא בעל-חיים חברתי. אם "גורו" יכול לסייע לחברו להתפתחות ולצמיחה, זה מומלץ (הבעיה שרובם – לא).
במידה מסוימת, פסיכותרפיסט טוב, בהחלט יכול להוות תחליף ל"גורו".
במשפחה נורמטיבית, היכן שיש הורים שבאמת תומכים בילדים, הילדים, בבגרותם, יודעים הרבה יותר טוב (בד"כ) – לבחור את ה"גורואים" שלהם (בד"כ חבר טוב, מורה באוניברסיטה, בן-זוג / בת-זוג וכיוצ"ב, וכן – אפילו רב בעל שניחן בנפש רגישה וחכמה וכו').
הדרך הטובה ביותר זה לעשות "גורו" הדדי. כלומר, כפי שיש בין חברים טובים. פעם זה תומך ופעם האחר תומך. החיים קשים, וחשובה תמיכה חברתית.
מוסד הגורו במזרח הרחוק, ייתכן ומקצין מדי את העניין.
תמיד צידדתי בדת ממוסדת שתעזור לצמיחת האדם – וזאת לתפארת הבורא והברואים שלו.
לא ידוע לי על אנשים שנכנסו לדברים קיצוניים ואז "צמחו". מרתין לותר קינג, דסמונד טוטו, האפיפיור פרנסיסקו (וגם קודמו), הרב מאיר לאו שלנו וכיוצ"ב, הם אנשי-דת, בעלי רוחניות, אך לא קיצוניים.
שוב, כרגיל, מאמריך מצוינים ומלאים בתובנות.
תודה רבה ושבת שלום,
שלומית
אהבתיאהבתי
חברים, בזבזתי שנים רבות וטובות מחיי בלחפש הארה, לחפש את משמעות החיים, למצוא את "הדרך" שלי, את ה"מורה" שלי, לאבד את האגו, ולהיות אחד עם היקום.
בפרספקטיבה של 10 שנים אחרי – עצתי – תתרחקו מזה כמו מאש. זו דרך שנראית כאילו היא הולכת לאנשהו, אבל כמו שהמרואיין אמר בכנות – בסוף אתה הולך סחור סחור ורק מתחזק את האמונות שלך עם אנשים שתקועים באותו "לופ" כמוך.
תזהרו מהמתיקות ותחושת הסיפוק המטורפת שנותנת "הדרך הרוחנית" (רק בהתחלה, אגב – אח"כ אלה חיים של תסכול אינסופי ודכאון…), ובעיקר תזהרו ממי שמתפרנס מלספק אותה…
אהבתיאהבתי
יפה כתבת. יש לראות גם את הצד הזה.
לדעתי, יש צורך להטיל ספק בהבנות שאנחנו מחזיקים. מי אמר שמה שאנחנו מחשיבים טוב הוא טוב? מה זה רע? מה זה מואר? מה זו דרך רוחנית? – הכל אלו הגדרות שהגדיר האדם והכניס בהם משמעות. מה כל אלו בתכלס?
בסופו של דבר החיים מתקיימים. אין ולא יהיה לנו הסבר לאיך, מה, למה וכמה. אנחנו חלק קטנטן בתוך רצף מאורעות גדולים ואיתנים מאיתנו. ובכל זאת עדיין חלק מהיקום, מהבריאה.
אז אם יש לדרך שאדם הולך בה כיוון טוב או כיוון רע? אין לדעת. אין אמת אחת. יש רק את הקיום המתמשך ואותנו – חלק מהבריאה האינסופית המופלאה. וזו אולי נקודת ההתחלה בחיפוש שאין לו סוף. ואולי רק להחזיק בנקודה הזו זה בעצם מספיק.
אנחנו בני אדם. בעלי חיים. חלק משלם.
אהבתיאהבתי
כמה הערות(הארות) קטנות
-על הקבר של אושו כתוב משהוא כמו "לעולם לא נולד לעולם לא מת רק ביקר את כדור הארץ הזה." . שזה הרבה יותר טוב מ:
"לעולם לא נולד לעולם לא מת לעולם לא חידש דבר רק ביקר את כדור הארץ הזה."
ואני לא .רק ממש טוען שזה מה שיכתב על המצבה של כהן .ואולי בעצם כן.
-בכל מגע של אדם מואר עם אדם אחר הוא מחוייב לוותר על חלק מסויים של הארה האישית שלו. לא ניתן לקיים דו שיח הגיוני מאחר והמדובר במימדים שונים לגמרי של הוויה. כל מורה רוחני או גורו חייב לרדת כמה שלבים בסולם הרוחני בכדי "למשוך את התלמיד בשערות" כלפי מעלה.כמות השלבים שעל המורה לרדת תלויה כמובן במיקום וביכולת של התלמיד.הבעיה צצה כאשר אותו מורה רוחני שוכח לעיתים לחזור למקום "הטבעי" שלו במעלי הסולם
-אין שום חומר בטבע שאינו כפוף לשינויים.וזה כולל גם את החומר ממנו מייצרים אנשים מוארים.ולכן היום מואר מחר חשוך.
-למורה רוחני מוכשר דרוש לא יותר מכמה שעות ולפעמים כמה דקות בשביל להעביר את כל הידע הנחוץ שעשוי להוביל להארה מסויימת.כל שאר הזמן שהאדם מבזבז להגשמת מטרה זו אינו קשור למורה רוחני אלא למילחמה האישית שלו עם חלקים מהאגו שלו.
– מפחיד לחשוב שמוארים האמיתיים שומרים על קשר שתיקה טוטאלי ובכך מפקירים את השטח.
– משום מה אנו תופסים אדם מואר כאדם שעבר תהליך מנטלי כל שהוא ,תוך התעלמות מוחלטת מהאפשרות שאדם מואר עבר גם שינוי "פיזי" או לפחות הורמונלי.נראה לי שגם כהן כמו וילבר פיספסו ובגדול בהתיחסות שלהם לאבולציה רוחנית כדבר רוחני בלבד. לפי התפיסה הזו האינטרנט איננה רשת מחשבים אלא שלב בהתפתחות האבולציונית של האדם והגישה כלפי הרשת צרכה להיות כמו הגישה של עכביש לקורים שלו. זו גישה אורגנית לא טכנית.בהקשר הזה מעניית העובדה שהמילה טנטרה פרושה לתוות קורים
-מה שמותר ואפשרי למואר על פיסגת ההימלאיה אינו בר ביצוע "למואר מערבי" ומה שאפשרי לנזיר בוהיסטי בבוטן אינו בר ביצוע אצל אבא ל 3 ילדים בישראל ולכן יש צורך להתפשר או לפחות למתן את הציפיות.מה שיוצר "הארה מערבית" ו"הארה הימלאית"
-והכי חשוב לעולם אל תבטחו ביהודי עם שפם (-:
אהבתיאהבתי