גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש, יקיר אנגלנדר ואבי שגיא, מכון הרטמן וכתר, ירושלים, 2013, 267 עמ'
בשנותיה האחרונות של המאה התשע-עשרה כבר ידע הפסיכיאטר האוסטרי ריכרד פון קראפט-אבינג לומר, כי בכל הנוגע לאנומליות מיניות, הרי שהן "הפרעות יסוד חשובות מאוד, שכן על גבי הרגישות המינית האינדיבידואליות המנטלית תלויה בחלקה הגדול. זו משפיעה בעיקר על האתיקה, האסתטיקה, הרגש החברתי והפעולה." בכך הוא סיכם מהלך רחב יריעה, אשר במסגרתו התשוקות המיניות שלנו חדלו להיות אך ורק ביטויים טבעיים של הגוף, ובוודאי שכבר לא היו שליחיו הנבזיים של השטן או היצר הרע. תחת זאת הן הפכו לעמודי יסוד של אישיותנו, כלומר של האינדיבידואליות האנושית המודרנית.
כשמדברים על "גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש" יש לזכור אפוא ש"מיניות" עצמה היא קטגוריה מודרנית, שהפכה פופולרית באירופה של המאה התשע-עשרה, כאשר עברה להגדיר לא רק פעילות אלא אופי. בהתאם לכך גם ניתנו לה, כלומר לתבנית sexuality, גם תחיליות שונות כ"הטרו-", "הומו-", "אוטו-" ועוד כהנה וכהנה. קרוב יותר לזמננו חשוב לעמוד על תפוצתה הרחבה של הספרות המבקשת לסייע ולהביא לשיפור המיניות שלנו, ספרות אשר זוכה לתפוצה אדירה החל משנות השישים של המאה העשרים. אם הנאותינו המיניות הן חלק כל כך מרכזי מאיתנו, שיפורן, כחלק מרכזי מפרוייקט שיפור העצמי, מתבקש.
ספרם החדש של פרופ' אבי שגיא וד"ר יקיר אנגלנדר מודע מאוד לרקע ההיסטורי שמתוכו הוא מופיע, והוא מנסה למשוך ממנו, למקד ולאפיין את הרגע ההיסטורי הנוכחי, וזאת בקרב הציבור הציוני הדתי. הוא מצליח בכך בכמה מישורים, ומספק נקודות ייחוס חשובות לכל דיון עתידי.
כשדה המחקר לקחו שגיא ואנגלנדר את השיח ההלכתי, ובעיקר את זה המופיע ברשת המקוונת, באתרי השו"ת (שאלות ותשובות). מדובר בשיח פומבי מעצם טבעו ובכוונת מכוון, שכן הפסיקות ההלכתיות אמורות להגיע לכל שומר הלכה, אמורות לעצב את התנהגותו, ובכך גם אמורות לכונן "ציבור" הומוגני של קהילה יראת שמיים. המחברים בחרו להתבונן במודלים שונים בהם ניתן למצוא עימות ישיר בין תפיסת המיניות המודרניות לאלו ההלכתיות: הם בחנו את סוגיית האוננות הגברית, האוננות הנשית ההומוסקסואליוּת והלסביוּת.
הניתוח שהם מציעים לשיח ההלכתי סביב איסור האוננות הגברית מרתק ומאיר עיניים. המחברים מביאים ראיות לכך ששיח השאלות והתשובות סביב הנושא חדל למעשה להיות הלכתי, והפך למה שהם מכנים "שיח פאסטורי", כלומר שיח של רועה רוחני המכוון פרטים מתוך צאן הקדושים שלפניו אל עבר תיקון פנימי ושלמות רוחנית. מדובר בסוגה שונה לחלוטין של דיאלוג, שכן הרב מצטייר כאן לא כפוסק הלכה הנשען על תקדימים, אלא כמדריך לפנימיות הנפש המציע אתיקה שתכליתה גאולת הנשמה.
בעוד שבתקופות פרה-מודרניות ניתן היה למצוא שיח הלכתי פורמלי הפוסק בהתאם לפרשנות המסורת ההלכתית, מוצאים המחברים כיום שהפנייה להלכה היא שולית, ואילו רוב הדיון סביב האוננות הגברית הוא בשדה הערכי-אתי. כך, למשל, מבקשים רבנים לנחם את השואל הנכשל בחטא, לחזק את רוחו, להחדיר בו מוטיבציה להתגבר על יצרו, ולהעמיד בפניו את הברירה בין התנגדות אמיצה לרוחות המערב ששוטפות אותו, ובין נאמנות למה שהם תופסים כמסורת ישראל סבא, המצווה על פרישות מעינוג עצמי.
למעשה הרב מציג עצמו כסמכות מטא-הלכתית, המדברת בשם מטאפיזיקה יהודית שאינה מנוסחת בכלים מסורתיים, אלא משוערת כ"רוח ההלכה". הרב עצמו הופך מבר-אוריין הלכתי למדריך רוחני היודע את הדרך האמיתית לגאולת הנפש. הוידויי של החוטא, המרכזי לשיח זה, נענה על ידי עצותיו של הרב, ונקודת הייחוס של הדיון עוברת העתקה מהמעשה האסור (אוננות) לתשוקה האסורה ולרגש האסור (תאווה, יאוש).
שגיא ואנגלנדר מדגישים שבכך מקבלים על עצמם רבני הציונות הדתית את ההנחות העומדות בבסיס האינדיבידואליות המודרנית, ומציגים הדרכה רוחנית שמיועדת בראש ובראשונה לא לשמור על החוק האלוהי, אלא לגאול את העצמי, לתקן ולהביא שלמות ונחת לאני. בהתאם לכך גם שיח ה"מיניות" המודרני הפך לעמדת מוצא עבורם, והמיניות מובנת כיסוד מכונן בזהות האישית. בכך חורגים האיסורים המעוגנים במסורת ההלכה מעבר למעמדם הפורמלי והופכים למכשולים עצומים בדרכו של הפרט לכינון זהות אישית אידיאלית ("תורנית" או "אמונית").
תפיסת המיניות המודרנית מודגשת מאוד גם ביחס ההלכה להומוסקסואליות גברית ונשית. כאן, משום שהמעשה המיני הפך לזהות מינית, עומדים פוסקי ההלכה בפני שלוש אפשרויות: הם יכולים א) לנסות להתמודד עם מסורת ההלכה, ולהתיר את מה שניתן (במקרה של לסביות הדבר קל הרבה יותר); ב) לשנות את יחס היהדות לנזירות המינית, ולהורות לבעלי הנטיות הללו להתנזר מינית כל חייהם; ג) לטעון כי התשוקה ההומו-לסבית אינה טבעית וניתן לתקנה ולשנותה. בהתאם לשיח הפאסטורי שהחליף את השיח ההלכתי, המחברים מביאים שלל פסיקות המורות לשואלים ולשואלות המתמודדים עם נטיות חד-מיניות להתנזר או להשתנות. גם כאן הדיון עובר מההלכה אל המטא-הלכה, אל עבר שיח אתי המעצב יהודי חדש, טהור.
תפיסת המיניות כחומר גלם ליצירת העצמי הדתי ממשיכה באופן מעניין גם כאשר רבנים דנים במיניות הנשית. כך, למרות שבניגוד לאוננות גברית אין כלל איסור הלכתי על אוננות נשית, מוצאים שגיא ואנגלנדר שיח פאסטורי גם כאן, אשר מכוון את הנשים לעבר מיניות שמבחינת הרבנים – גם אם לא מבחינת ההלכה! – היא כשרה וחיובית. מתוך תובנותיהם בחלק זה של הספר עוברים המחברים ובוחנים את כלל תפיסת המיניות הנשית בשיח הציוני דתי החדש.
תובנתם העיקרית של המחברים היא שאין קשר ממשי בין דמות האישה עליה מדברים הפוסקים לבין האישה כיצור חי שמהלך על פני האדמה. בספר מובאות פסיקות שונות המלמדות שעבור הפוסקים לאישה מהות קבועה ופשוטה למדי: מדובר ביצור מופנם, פאסיבי, עדין ורגיש, שתשוקתו המינית תלויה ברגש ובאהבה. משום כך, למשל, נשים אינן מתגרות מינית בראותן גוף גברי חשוף, ועל כן גברים אינם נדרשים להתכסות משום "צניעות". אף כשהשואלות באתרי השו"ת מודיעות לרבנים כי יש גם יש להן יצרים ותשוקות, האחרונים מהסים אותם ומתעקשים שלא, בעצם אין. כפי שכותבים שגיא ואנגלנדר, הפוסקים מדברים על האישה, ולא איתה.
סוגיה זו מביאה את המחברים להדגיש את ההגמוניה הגברית שבפסיקת ההלכה. לכאורה העניין מובן מאליו, אולם בספר מודגש הניתוק המתאפשר כאשר בהלכה דנים גברים בלבד. מצב זה מעודד יצירת ניגוד בין האישה הריאלית לזו האידיאלית, כאשר הראשונה מוכחשת או לחילופין נדרשת לערוך מסע טרנספורמטיבי אל עבר אותו אידיאל דמיוני. ושוב, השיח הפאסטורי הוא הזירה שבתוכה נדרשת שומרת ההלכה להתמודד עם דמותה ועם שאיפותיה. (ובנקודה זו יש לציין את הארגון הציוני-דתי 'בית הלל', המשלב – אמנם באופן ראשוני ומינורי לעת עתה – נשים כפסקות הלכה. קריאה בספרם של שגיא ואנגלנדר יכולה לתרום להבנת האתגרים עומדים מול הניסיון הזה, וכן ההבטחות הגדולות שהוא טומן בחובו.)
שיח המיניות החדש הנפרש לפני הקורא מגלה את אופן ההתמודדות של הציונות הדתית בעת הזו עם המודרנה. המחברים דואגים להדגיש ולהדגים כי אין שום דבר דטרמיניסטי בצורה שבה הוא התגבש – בקלות היה יכול להתפתח שיח אחר, המשתמש דווקא בהלכה הפורמלית בכדי להקל על שומרי המצוות בהתמודדות ובהפנמה של המיניות המודרנית. הספר עשיר בתובנות, אולם אינו ערוך כראוי, ויש סכנה שהקורא הבלתי מנוסה יאבד בתזזיתיות של שטף הציטוטים ומראי המקום. ניכר כי החיבור נשכר מאוד מקולו של אבי שגיא, מההוגים החריפים והמעמיקים ביהדות זמננו, אשר נשמע לאורך כל הספר. הקורא ימצא בספר אבחנות רבות שפיתוחן השלם מצוי בספריו האחרים של שגיא, ואילו כאן הן מאירות את פרטי המחקר ומבארות את חשיבתם.
המחברים מסכמים בדאגה לעתיד. הציונות הדתית, לדידם, למרות שהתחילה את דרכה בפנייה לקראת המודרנה, לא השכילה לפתח שיח הלכתי שייענה לאתגריה. במקום זאת חלקים ממנה נסוגים ומסתגרים בשיח רסטורטיבי של אידיאלים המנותקים מהמציאות. "כך מייצרת תנועה היסטורית, שעיצבה לעצמה תודעה של גורם מתווך בתוך החברה הישראלית […] נוגדנים לתיווך זה. עוקצו של התהליך מתבטא בתסמונת העקרב בפוגע בעצמו: היא מפנה נוגדנים אלה בראש ובראשונה נגד עצמה; נגד הגוף והמיניות הריאליים ונגד נשים וגברים ריאליים." יש לקוות שחלקיה האחרים של הציונות הדתית ישכילו לאמץ את עולם המציאות אל לבם, ולא להרפות.
:
—
פורסם אתמול במוסף 'ספרים' של 'הארץ'
לולאת האל 
רק רציתי לתקן שגיאה שחזרה פעמיים: ״שוטפות״ ולא ״שותפות״, ״שטף״ ולא ״שתף״. חוץ מזה, מעניין מאוד כרגיל, תודה
אהבתיאהבתי
תודה
אהבתיאהבתי
ורק להוסיף: טומן ולא תומן :)
נהניתי לקרוא!
אהבתיאהבתי
שוב תודה!
אהבתיאהבתי
ורק להוסיף (גם להנאת הקריאה): טומן ולא תומן….
אהבתיאהבתי
אני הוא אחרון הפוריטנים ו\או הציונים דתיים. אבל, הפוסט כולו מניח אישה "אותנטית" או לפחות שאישה לאישה שהיא כזאת. אני לא רואה בזה שום הכרח, אני דווקא רואה מקום לאידאלים והתפתחויות רוחניות כאלה ואחרות שדורשות עבודה. בין אם אתה מסכים עם זה מבחינה אתית או לא; אתה צריך להכיר בזה שמדובר בצורך אמיתי בעולם שבו "אלוהים מת" ואילו הם הנסיונות האחרונות להחיות אותו. האתיקה המונחת לאורך כל הפוסט הזה לדעתי היא נלוזהז במיוחד, שכן היא תמהיל מבחיל במיוחד אותנטיות ופמניזם – הראשון (ולא משנה כמה בדרך כלל מנסים לצייר אותו אחרת) הוא בדר"כ עצלנות רוחנית והשני אידאולוגיה כמעט-פונדמנטליסטית בזה שאינה מבינה או מבחינה שייתכן שיש נשים שלא מעוניינות לקבל את החופש על גופן ונשמתן.
אהבתיאהבתי
אתה מכיר אישה (או אדם כלשהו) ש"לא מעוניין לקבל את החופש על גופו ונשמתו"?
אהבתיאהבתי
התשובה בפשטות היא כן. אני מכיר אנשים שמעדיפים מה שנקרא חופש לtrue self (אם להשתמש במושגיו של ישעיהו ברלין) מאשר חופש "הובסיאני".
אהבתיאהבתי
אכן. לדוג' זונות. אתה יכול לאמר שאין להן קיום נורמטיבי ושלל טיעונים אחרים, אך את מציאותך אינך יכול להכחיש. שאלה באמת האם ניתן לקבוע כלל אם יש חריג. האם הוא באמת כלל או שמה הוא אמצעי נוח לכפיית ערכיו של הכלל?
אהבתיאהבתי
הי תומר,
בתור אחד שקרא את הספר כבר לפני חודש, וחושב עליו רבות מאז, אשמח לשמוע גם את דעתך על טענות החוקרים. מצטער, אולי שמעתי קול של אמפתיה כלפי הספר, אבל לא שמעתי התייחסות יותר רחבה שלך.
תודה,
צביקה.
אהבתיאהבתי
לגבי הטענה האחרונה שלהם, שהבאתי בפסקת הסיום, לדעתי היא נכונה וחשובה, ודאי בכל הנוגע לחרד"ל. לגבי הטענות היותר ממוקדות (שיח פסטורי, התעלמות מהאישה בשר ודם וכו'), הן גם לדעתי נכונות וחשובות. כמובן, שוב, שיש לסייג את זה ולבדוק מידות שונות של אלה במעגלים אורתודוקסים שונים וכו'.
אהבתיאהבתי
הי תומר,
אודה ולא אבוש. היתה לי אכזבה מהספר, אם כי הוא גרם לי לחשוב ולהרהר הרבה. האכזבה נבעה מהכותרת המפוצצת, שגרמה לי לצפות למכלול של נושאים בתחום הגוף והמיניות בציבור הציוני-הדתי.
נהניתי מאוד לקרוא את המאמר במקור ראשון כתגובה לספר:
בתור אחד שמעריך את דעתך (והרבה פעמים לא מסכים) הייתי שמח לשמוע מה אתה אומר על התגובה הזו.
תודה מראש,
צביקה.
דרך אגב, נפגשנו אמש בין הפטיש לסדן, בין נשות הכותל ואנשי ההר בבוקר ר"ח טיפוסי בעת האחרונה…
אהבתיאהבתי
אה, צביקה, כמובן :)
תראה, פינקלמן מצביע על כמה בעיות שבספר, אבל לדעתי מפספס את העיקר, והן הנקודות המרכזיות שהספר מצביע עליהן בצורה מקורית ומאירת עיניים, אותן ניסיתי להבהיר ברשימה שלי.
אהבתיאהבתי
היי תומר,
קראתי עכשיו את פניקלמן, ולולא דמסתפינא, הייתי אומר שאולי אתה מפספס את העיקר בדבריו: עם כל כך הרבה בעיות מתודולוגיות להמשיך לדבר על "העיקר" בספר זה קצת בעייתי ומוטה אידיאולוגית, הלא כן?
הרי זה ספר אקדמי, ולא (אם יורשה לי) בלוג. בבלוגך אמור את אשר ליבך (האידיאולוגי) כאוות נפשך, אבל במחקר אקדמי…
אהבתיאהבתי
נראה לי שראוי להביא את הדברים האלה כאן –
אהבתיאהבתי
אני מודה ומתוודה שאני הדיוט גמור בכל הנוגע לנושאים שהועלו בספר ובמאמר. בכל זאת, אני מבקש לפתוח דיון שנוגע להנחות הבסיס של פוסקי ההלכה (הן ביהדות והן בדתות אחרות) אשר גורסות כי למשל אוננות היא חטא. הצטברו בידינו עדויות למכביר כי ההדחקות המיניות, והאיסור על האוננות אצל יהודים ומבוגרים, הן בין הגורמים החזקים ביותר לרבות מההפרעות הנפשיות והסבל האנושי.
באופן כללי סופה של הדחקה כלשהי לצוף על פני השטח ולבוא לידי ביטוי אחר. לפעמים הרסני יותר, אף כי בגדר הנורמה החברתית המקובלת באותה עת. אם נקצין – אנו אוסרים על אוננות ומקבלים תופעות של אונס.
האם הקהילה היהודית פתוחה לדון בנושאים אלה, או שמא חז"ל ווכל גדולי הדור בהסיטוריה עדיין "צודקים" ויודעים טוב יותר?
אהבתיאהבתי
אין פה "צודקים", יש הלכה, משפט שלפיו על היהודי לנהוג.
ההלכה לא מבטיחה לך בריאות נפשית (מה שזה לא יהיה) אלא דרך לעבודה רוחנית כפי שחז"ל תפסו אותה.
אומנם כבר באו חז"ל וביקשו למצוא לזה טעמים, הרמב"ם אמר שזה ביזבוז של כוח נפשי שלא לצורך, הקבלה מתייחסת לזה כפגיעה בעליונים ובטח יש עוד גישות.
העיקר הוא שבמערכת ההלכתית (שלא מושפעת מטעמים שחיצונים לפסיקה) הדבר נאסר, זוהי עבודת האל.
ועוד, דמיין סיטואציה בה היו אומרים לך שאולי עדיף להתיר לאנשים להרביץ לאנשים אחרים כאוות נפשם וזאת כדי שלא נקבל רצח. הרי גם אלימות היא יצר בסיסי באדם.
כללו של דבר, פוסקי ימינו תופסים את האוננות כאקט לא מוסרי (אולי בניגוד לחז"לינו) ולכן כל קושייתך נופלת מאליה.
אהבתיאהבתי
בתורה בהרבה מיקרים כתובים טעמים למצוות.
דוגמה:
בפרשת שמיני בפרק הדן בחיות האוסרות באכילה ניתן הטעם של הבדלה בין ישראל לעמים
"ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" כלומר מניעת טמיעה בעמים האחרים וטומאת העמים האחרים.
"והתקדשתם והייתם קדושים" כלומר ע"י אי אכילת חיות מסוימות תהיו ניבדלים=מיוחדים=קדושים מהעמים האחרים.
אני מכיר את מחלוקת לגבי דרישה בטעמא דקרא אבל שם הכוונה היא להימנע מדרש המרחיק מפשוטו של הטעם ולא להימנע מללמוד את פשוטו של הטעם ולהסיק מכך מסקנות.
הרמב"ם בהתאם לשיטתו עסק המצוות לפי הפשט.
דוקא בהחמרה של פוסקי ימינו שתרים אחר ליבם המחמיר וממעלמים מהמציאות, שהאל יצר, יש בעיה חמורה.
אהבתיאהבתי
לא על זה נסוב הוויכוח.
כתבתי בהדיא שניסו לתת טעמים שונים ומשונים, אך לגבי פסיקת הלכה אין מביאים ראייה מאגדה (ובזה נכלל כל העולם המחשבתי) רק שיטה שהיא אינהרנטית לגוף ההלכתי מקובלת בעולם ההלכה כטעם.
השאלה הגדולה היא האם השיטה עצמה היא אותנטית או שמדובר בעצם בשיטות לניתוח שלקוחות ממקום אחר למשל מהאורגנון של אריסטו.
אהבתיאהבתי
דניאל, גבריאל, וכל נאמני ההלכה. באיחור ניכר
ישנן שיטות שונות בהלכה, אבל ההלכה בת ימינו מתעלמת מהן וללא ספק בגלל האידיאולוגיה.
שמעתי על מספר רבנים חרדים שאימצו להלכה את השיטה המקילה שכידוע רוב העם מאמץ למעשה.
כמו שטען הרב ליכטנשטיין לגבי מכת הרבנים ואיסור לא תחנם, האידיאולוגיה השכיחה את הדיון ההלכתי.
אני מצרף תשובה הלכתית, שכל מי שמכיר קצת את הסוגיא יבין שמדובר כאן בדעה מאוד סבירה הלכתית.
אהבתיאהבתי
איבר קטן לו לאדם משביעו רעב מרעיבו שבע.
אהבתיאהבתי
תודה תומר על הביקורת המעניינת.
טרם קראתי את הספר, אבל לפי מה שהבנתי מהביקורת שלך מושא המחקר מאוד מצומצם ולא מייצג. גם אם מגבילים את הכותרת 'השיח הציוני-דתי החדש' למילה הכתובה, ומוותרים על השיח הציוני דתי הרווח ברחוב ובטח על מה שאנשים חוושבים או עושים (אפשר לקחת את קוראי מוצש' של מקור ראשון כמיינסטרים דתי לדוגמא), אפשר להתייחס למגוון רחב יותר של השיח מאשר שו"תים הלכתיים (של רבנים מאוד מסוימים אפשר להניח, ושל קוראים מסוימים גם כן), כאשר אפילו אתה חלק מהשיח הדתי החדש (בלי קשר להגדרת הזהות שלך).
אהבתיאהבתי
בראיון עם פרופ' אבי שגיא:
http://www.kipa.co.il/jew/52288.html
יש השואה בין האדמו"ר לפאסטור: "רב פאסטור הוא כמו אדמו"ר". בעיקבות אמירה זו מעוררת אצלי שאלות:
האם חלק מתפקיד המשגיחים בתנועת המוסר לא היה דומה לתפקיד הפאסטור?
האם הוראות השיח פאסטורי לא מחמירות ביחס לפסקי השיח ההלכתי המסורתי כי אינן מיועדת למעשה לכלל ישראל, שהן בשר ודם, אלא בדומה לפאסטור או לאדמו"ר הן מיועדות לקהילה מצומצמת, שמחמירה לפי מידת החסידות?
האם אין הרב פאסטור תופעה אירופית, שנדירה ביותר אצל פוסקים יוצאי ארצות האסלם, שנוטים להקל בפסיקה שמיועדת לכלל ישראל?
האים השיח השיח הפאסטורי אחת התופעות הבעיתיות של תהליך ההפרוטסטנטיזציה?
האם אין בשיח הפאסטורי הפומבי רפורמציה הסוטה מהמסורת ולכן מהאורתודוקסיה?
אהבתיאהבתי
איך כשהשואלות באתרי השו"ת מודיעות לרבנים כי יש גם יש להן יצרים ותשוקות, האחרונים מהסים אותם ומתעקשים שלא, כשבתנ"ך ובתלמוד מופיע יפי תואר פיזי כגורם לתשוקה נשית? לדוגמה: מקרה אבשלום.
אהבתיאהבתי
עמית,
סביר להניח שאף אחד מהם לא טען שיופי פיזי אינו גורם לתשוקה נשית.
לכל היותר טענו שהגירוי הויזאולי דומיננטי *יותר* אצל גברים.
נראה לי שתומר, או אולי מחברי הספר (לא קראתי), הגזימו בהצגת הדברים.
כמי שמעיין לא פעם באתרי השו"ת, אוכל לומר שהמשיבים בדרך כלל חשופים לכל הרבה שאלות, סיפורים אישיים וכו', ואינם חיים במגדל השן, מנותקים מהמציאות הריאלית.
אהבתיאהבתי
ר., אני מציע לך לקרוא את הציטוטים שמביאים המחברים, ואז להחליט אם הם (או אני) הגזימו. למשל, כשהרב אבינר מסביר למישהי ש"זה שאין לך הנאה גופנית [ביחסי מין], זו לא בעיה. הרי זו הנאתך, שאת משמחת אותו.". מקסים, ולגמרי מחובר למציאות הריאלית.
אהבתיאהבתי
אגב הרב אבינר כמעט תמיד מבסס את תשובותיו (גם בסמס) על מקורות הלכתיים בשונה מן הרבנים האחרים אותם אתה מזכיר במאמר הביקורת שלך
אהבתיאהבתי
טוב, הציטוט הזה, אם הוא הציטוט המלא, באמת משונה.
אבל זה בהחלט לא אופייני לרוב השו"ת.
אהבתיאהבתי
להגנתו של הרב אבינר אומר שלא מדובר בשו"ת סמס, אלא בחלק מתשובה בספר. אבל הניתוק מהמציאות עדיין קיים. ושלומי, אשמח לדעת איפה בהלכה כתוב שהאישה לא צריכה להנות מינית. אם אני לא טועה, כתוב ההפך בדיוק.
אהבתיאהבתי
אם מדובר בתשובה בספר, ולא בתשובת סמ"ס קצרה ופוסקנית, אז יש צורך לקרוא היטב את השאלה ואת כל התשובה, ורק אז לשפוט.
בכל אופן, כאמור לעיל, אם ההצגה שלך את תשובתו נכונה, אין זה אופייני לשו"ת. אפילו לא לתשובותיו של הרב אבינר, שמרבה לשלוח זוגות לייעוץ מקצועי.
חשוב גם לזכור שבסופו של דבר השו"ת באינטרנט הוא אוסף של מאות אלפי תשובות, ואם תמצא בין מאות אלפי התשובות כמה תשובות שנראות מנותקות מהמציאות, אי אפשר להסיק מהן מסקנה על תופעה כללית.
אהבתיאהבתי
עניין זה הוא מעבר לתגובית בבלוג שלך
בכל זאת אסקור כאן את עיקרי הדברים לענ"ד.
אתה מניח שהגבר חייב במצוות עונה והיא עונה היא הנאתה של האשה ביחסי האישות וזהי דרך המלך ביהדות וכבר בספרות חז"ל.
אולם ר' אליעזר בן יעקב במכילתא דרשב"י (עמוד 168 שורה 2 במהדורת אפשטיין-מלמד) בפרשנותו לשארה כסותה ועונתה משמיט את חובת עונתה של האשה. וכן, הדעה הסוברת במכילתא זו שעונתה "זו עונה האמורה בתורה" מעידה שיש שאמרו שאין זו העונה האמורה בתורה, וכך אכן היתה שיטת כת מדבר יהודה שנשמרה כאמור בספרות חז"ל. על כך תוכל לקרוא בהרחבה במאמרו של מרדכי סבתו בתרביץ הקרוי דרך כרמים אם זכרוני אינו בוגד בי (ראה גם הפנייתו שם למאמרו האנגלי של מנחם קיסטר).
ומדוע הרחבתי בעניין? בגלל שלא פעם עמדות שנדחות מן דרך המלך בספרות חז"ל התנאית קונות להם שביתה בספרות מאוחרת יותר, וגם במקרה שלנו. אפשר לדבר על חובת עונה בצד אי הנאתה הפיזית של האשה. ראה למשל השאלה בקישור הבא (ותשובתו המתקדמת של הרב שמחוני): http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=121791
אהבתיאהבתי
יפה מאוד.
לקח זמן לספר להבשיל, אבל בסך הכל, נראה שמדובר בהתייחסות בהירה ועיניינית.
אהבתיאהבתי
דומני שזה המשפט המכריע במאמרו של פינקלשטיין:
רבנים בשיח המקוון ללא ספק משתדלים למשטר את המיניות הנשית, אך משטור כזה מתקיים גם ב"לאישה", ב־"Cosmopolitan“ או באתרי אינטרנט נוצריים, מוסלמיים וחילוניים אין ספור.
וכעבור כמה שורות:
אנגלנדר ושגיא מצטטים כמה נשים אשר הפנימו את השיח המהותני, התופסות את לימודי הגמרא כעסק גברי ומרוצות ממילוי תפקידים ביתיים. אך אותן הספר אינו מתאר במילה "ריאלי". במקום זה הן "נתינות" של השיח הגברי. "לעתים נוטים הקרבנות להפנים את נקודת המבט המוסבת אליהם, ונעשים סוכנים של נקודת מבט זו". כלומר, לדעת המחברים, נשים אשר קוראות תיגר על הפטריארכיה הן ריאליות, כאשר נשים שאינן עושות זאת סובלות מ"תודעה עצמית כוזבת".
ובקיצור – הרדידות המודרניסטית, כרגיל, הופכת את הספרות האקדמית לסוג של פראוודה בשירות בעלי הכח (האקדמי) – שני החוקרים פשוט מבקשים לכפות הבניית יחסי כח אחרת, מחולנת, על השיח הנשי-גברי, ואותה הם מכנים בשם 'מציאות', בלי תודעה רפלקטיבית מתבקשת, שמדובר בהבנייה ככל ההבניות.
לגופו של ענין אני חושב שלא כל ההבניות שוות, ודיון ענייני וביקורתי בין סוגי משטור שונים הוא חשוב ונחוץ (תוך הבנה ששיח השחרור של שנות השישים, שאותו הפנימו הכותבים כ'מובן מאליו' גם הוא הבנייה ומשטור, והוא אינו מפעיל יותר או פחות כח על נתיניו ונתינותיו !)
אך לצורך זה המחקר צריך להשתחרר משפת הכח של הנאורות שבה החוקרים הללו משתמשים בצורה כל כך לא ביקורתית ורפלקטיבית.
אהבתיאהבתי
אמרת בדיוק את מה שחשבתי.
כל פעם אני חושב שתם עידן הנאורים היהירים, וכל פעם אני מופתע מחדש מחוסר היכולת של אנשים כאלו להטיל ספק ב'בשורה' הנאורה שהם נושאים באמתחתם. דרושים באופן דחוף אנשי רוח בעלי חוש לביקורת עצמית משמעותית .
אהבתיאהבתי
ובקריאה שניה- תומר- במחילת כבודך, דומני שאתה, כמוהם, נוהג בענין הזה על פי ז'אנר סרטי המערב הפרוע ( bad guys vs. good guys וכו'), אף שהטענות המרכזיות שהעליתי כלפיהם אינן תופסות כלפיך – אתה כותב כבלוגיסט וכבעל דעה, וכמי שחפץ בשינוי, וכל הטיה ברורה שכזו, שאינה מתחבאת מאחורי פסוודו-מדעיות היא לגיטימית ומכובדת.
אהבתיאהבתי
השלום והברכה.
מעט מוזר היה לי לקרוא שמסקנתם של המחברים מכך שהשיח הפך להיות פחות הלכתי ויותר "הדרכתי", אם נדבר במילים פשוטות, היתה ש"בכך מקבלים על עצמם רבני הציונות הדתית את ההנחות העומדות בבסיס האינדיבידואליות המודרנית, ומציגים הדרכה רוחנית שמיועדת בראש ובראשונה לא לשמור על החוק האלוהי, אלא לגאול את העצמי, לתקן ולהביא שלמות ונחת לאני".
נראה שכל אדם נורמלי יפרש את המהלך בצורה פשוטה הרבה יותר- יעילות פדגוגית. אם כל בקשת השואל היתה הלכתית, את מקורות האיסור הוא היה מוצא בקלות רבה, וכנראה שהדברים היו מועילים לו לשבוע, לכל היותר. אין שום ספק שהפנייה לרב אינה לשם קבלת הנחיה הלכתית, שלה ודאי וודאי שישנם תקדימים, אלא לשם סיוע רעיוני (שגם לו ישנם תקדימים. אני לא מבין איך אפשר לומר שלהלכה בנושא הנ"ל ישנם תקדימים, אולם לרעיונות העומדים מאחוריה אין).
ונקודה אחת נוספת (שהיא שתיים): נראה שיש טעות שחורזת את המאמר- יציאה מתוך הנחות היסוד של הכותב בלבד. התפיסה המודרנית של המיניות נתפסת כאן כיסוד היסודות של ההתנהלות המינית התקינה. אם הרבנים רואים את דבר ההלכה/תורה בנושא כנכון באופן א-פריורי, כל', בלתי תלוי במה שכתוב בו, (ובלי קשר לשאלה אם זו כסילות/פרימיטיביות/בערות או כל דבר אחר), אזי הדיון צריך להתנהל במישור אחר לחלוטין- אמונה בתורה מן השמים, לדוג'. אין שום סיבה שרב יישר קו עם התפיסות המודרניות אם הוא מאמין שהן אופנה חולפת ואינן מבטאות את האמת- וממילא עליו ליישר קו עם התורה, ולעשות ככל הניתן על מנת להסביר את דרכה.
ממילא אין מקום לאפשרות של התרת ההומו-סקסואליות- התורה אמרה את דברה באופן מאוד ברור בנושא (אלא אם כן מקובלים עליך טיעוניו של סטיבן גרינברג), ושוב- הדיון צריך להיעשות כמה שלבים לפני.
ולחציה השני של הנקודה.
הפסקה הקודמת עסקה בעיקרון, ולא בתפיסות עצמן. אולם, תוצאותיו של השיח המיני הקיים בעולם המערבי כיום כל-כך בוטות, שאף מי שאינו מחזיק בתורת משה יכול לטעון כלפיה- החל מהפריצות המוחלטת בחברה החילונית, דרך אחוז הגירושין המחריד, וכלה בלגיטימיות הגדלה והולכת של זוגות חד מיניים, כששאלת עתידה של מבנה המשפחה כלל לא עולה לדיון. אתה מדבר על אשה ריאלית ואשה אידיאלית, אולם שים לב שה"אשה הריאלית" היא פשוט האשה האידיאלית שלך ושל החברה המערבית. אין שום מניעה שאשה תרצה להתנהל בצורה מעט אחרת ממה שיש לתרבות שלנו להציע. (עי', לדוג', במאמרו של ניל מנוסי- "הבוקר שאחרי". ואיני טוען לשלמות של הרבנים- יכולות, כמובן, להיות טעויות בהתייחסות, גם על פי הסטנדרטים של התורה וחז"ל, אולם רציתי רק להעיר על עניין הנחות היסוד של הכותבים).
סליחה על האריכות. אני מוצא את עצמי כותב פה מאמרים שלמים, אולם קשה לי לנהל דיון רציני במשפטים קצרים ושנונים.
אהבתיאהבתי
אז למה השיח ההדרכתי יותר מחמיר מהשיח ההלכתי?
אהבתיאהבתי
איפה זיהית את זה?
אהבתיאהבתי
לפני שמתחילים לדון בהלכות בענייני מיניות כדאי לבדוק איך הפך העניין המיני בכלל ומיניות האשה בפרט למשהו כל כך מרכזי ביהדות ובדתות בכלל.
קודם כל הרוחניות כשלעצמה לא קשורה למיניות ולמיניות הנשית בכלל. חיבור עם האלוהות היא עניין אישי או אפילו חברתי והביטוי שלו קיים בצורה של פולחנים וטקסים ותפילות ומדיטציות.
המיניות היא דבר שונה לגמרי. הרבה מהיחס למיניות ולמיניות האשה קשור לשליטה. הגבר שמרגיש את כוחה של מיניות האשה, גם אם האשה ברוב המקרים אפילו לא מודעת לזה, מרגיש שהיא מהווה איום ממשי והוא צריך להילחם בה, דרך מלחמה בתשוקה, באוננות, באנשים שמפרים את הדימוי הגברי הכוחני כמו הומוסקסואלים, ומלחמה באישה המפתה שלא מצייתת לכללים שקבעו הגברים, הלילית.
באופן מעשי כל המיניות הפכה ממשהו טבעי לחטא, להתגרות באלוהים, לבושה, ובמקביל להגבלה לא רק של מיניות האישה, אלא גם ניצלה אותה לכוחנות של ממש כלפי האשה וההלכה מלאה בדרישות לשרת ולציית לגבר ובהפחתת ערכה וכן בנידוי וההענשה של כל אלו שלא נולדו גברים סטרייטים.
אפשר להבין את זה התפתח בעולם הפרימיטיבי אבל עקרונית זוהי בעיה חברתית אין לה בכלל שום מקום בשום צורה בדת, לא המחמירה ולא המתפשרת.
אהבתיאהבתי
ראה גם את סקירה של תופעה מקבילה בעולם המוסלמי אצל זאב שביידל
אהבתיאהבתי
ישיבה במגדל השן וצקצוק בלשון על שינויים ביחס ה"רבנים הד"ל" למיניות הינו מנותק מהמציאות מכיוון ש..
1. שהמגוון הרוחני הקיים בתוך הצ"ד הוא כל כך רחב, גם בתחום הזה, עד שאינני מבין מאיפה היוהרה להכלילם בקבוצה אחת.
2. שהדיון באינטרנט הוא דיון חלקי מאד, לענ"ד אף מוקצן בכוונה. אופן ההתיחסות והפסיקה של רבנים ד"ל כלפי הפרט מאד שונה מהדרכות כלליות. הדרכות כלליות באות להעביר מסר, פשוט ככל שניתן כך שיותר פרטים יכולים לתפוס אותו. אולם מאחורי הקלעים הדברים מורכבים הרבה יותר.
3. ניתן לדון על הכל באקדמיה מלבד על חינוך (בתור בוגר תואר בחינוך) חינוך הוא דינאמי, שדורש מענה לצרכים של ציבור. הרב מספק מוצר רוחני לצרכנים שלו. כיום הם לא רוצים רק הלכה, הם רוצים הכוונה רוחנית, הם מבקשים מענה עמוק למורכבויות של זהות בעידן פוסט מודרני שבו המושג זהות, לאומית,מינית, משפחתית, אישית הופך לצורך קיומי. ההלכה היא חלק מהתשובה אבל איננה הכל. אני רואה את הצד החיובי של הנסיון של הרבנים הד"ל להיות רלוונטים לדור המחונכים ולהתמודד עם צרכיהם. הביקורת הייתה צריכה להיות אם לא היו כאלה.
ולעצם העניין, זהות מינית היא מושג מורכב מאד, בוודאי בהקשרים דתיים/אמוניים וכו'. אשמח לשמוע אלטרנטיבה המחוברת לכלל רצונותיהם של בני הנוער, שכולל גם מענה לצורך ההלכתי והקפדה על קלה כבחמורה וגם מענה למורכבות שבבניית זהות שכזאת וכל זה על רקע מצב התודעה הכללי… או בקצרה, אשמח שתנסה לענות כמו רב שיש לו אחריות כלפי נפש הנער או אולי אפילו כאב שלא מניח לבנו ליפול לסחרור של בלבול אינסופי המורכב מזהות דיכוטומית של קודש ותאווה…
אהבתיאהבתי