הקדושה ברוכה היא: מלטה והאלה הגדולה

האם הגדולה היא כנחש האורובורוס: איומה וטורפת, מיטיבה ויצירתית, עוזרת אבל גם מפתה והורסת, מכשפת ומטרפת חושים אולם גם מבשרת חכמה, בהמית ואלוהית, זונה מפורכסת ובתולה טהורה, אל-זמנית בזקנתה וצעירה לנצח… היא נחה במצב הראשוני בו הכל משולב ובלתי-מובחן, מצב שאין לתפוס אותו מפני שהוא בזרימה תמידית.

כך מתאר אריך נוימן את ארכיטיפ האם הגדולה, האלָה האחת, ההוויה הכללית ממנה, על פי הפסיכולוג היוניגיאני, כולנו באנו, ואליה אנחנו נמצאים בגעגוע תמידי ומתעתע לשוב. כראוי לארכיטיפ, ניתן למצוא את דמותה של האם הגדולה בכל רחבי הגלובוס. מהודו ועד מצריים, מאפריקה ועד יוון, תרבויות רבות מציבות את האלָה האם כרחם שממנה הכל התחיל. וייתכן שמלטה היתה הראשונה מבין כולן.

מלטה נחה כטבור במרכז הים התיכון, קטנה ופוריה. תרבויות עלו בה ונפלו, ותושביה מציגים ערבוב ססגוני של עמים ועדות. הארכיפלג המלטוזי מורכב בעיקרו מזוג איים, אשר אורכו של הגדול שבהם קטן משלושים קילומטר. מיקומו במרכז הים התיכון הוא שהפך אותו אטרקטיבי עבור יורדי ים משחר ההיסטוריה – ולמעשה עוד לפניה. על פי אחת הגרסאות הומרוס מיקם בארכיפלג את ביתה של קליפסו, הנימפה שהחזיקה את אודיסאוס במשך שבע שנים ומנעה ממנו להמשיך אל ביתו שבאיתקה. בספר 'מעשי השליחים' שבברית החדשה מסופר כיצד פאולוס, שליחו הנחוש והמבריק של ישו, נסחף אל חוף מלטה כשהספינה שהובילה אותו להישפט ברומא טבעה.

הפיניקים, הרומאים, הביזנטים, הערבים, הנורמנים, השוואבים (מדרום גרמניה של היום), הארגונים (מצפון ספרד של היום), הקסטיליאנים, האבירים הקתולים, הצרפתים והבריטים, כל אלה כבשו אותה והתיישבו בה, על פי רוב כבסיס יבשתי בדרך הימית שבין אפריקה לאירופה. אבל עוד הרבה לפני כובשיו המיליטריסטים של האי הגיעה אליו קהילה שלא ביקשה לעשות ממנו תחנת ביניים, אלא דווקא לנצל את בדידותו כדי לפתח בו באין מפריע תרבות ייחודית.

הם הגיעו מסיצליה, שבינה ובין מלטה מפרידים כתשעים קילומטרים של ים, ועשו זאת כנראה לפני 7000 שנה. הם הביאו איתם זרעים לצורך חקלאות וחיות מבויתות עבור מזון, וכן כדי שישמשו כקרבנות. בתוך אלפיים שנה הם יצרו על האי הקטן תרבות עשירה שבמרכזה עמד פולחן שהתקיים ביותר מעשרים מקדשי אבן. בין אם כתוצאה מפלישה של זרים ובין אם כתוצאה ממחסור חומרי כלשהו, אנחנו יודעים היום שתרבותם הגיעה אל סופה סביב 2500 לפני הספירה. את התרבות האבודה הזאת מבקשים כיום בני מערב (ובעיקר, יש לומר, בנות מערב) להחיות. אולם כדי להחיות אותה צריך תחילה לצייר את דמותה.

אלות. או אלה. או האלה.

כמו גילויים ארכיאולוגים רבים מספור, גם ראשיתו של זה בטעות. פועלים באזור טרשין שבמלטה חפרו בורות גשם באבן הגיר שמחזיקה אותם ואת כל אוכלוסיית האי מעל פני המים, וגילו מתחת לידיהם חלל תת-קרקעי. הם מיהרו לכסות אותו – לא שילמו להם כדי לגלות עתיקות. למעלה מעשור עבר, ורק ב-1913, לפני מאה שנה בדיוק, מנהל המוזיאון הלאומי של מלטה, תמיסטוקלס זמיט (Zammit), הגיע אל האתר ולראשונה נכנס למעמקיו. ההיכל התת-קרקעי הראשון הוביל לאחר, וזה הוביל לאחרים, הן לצדדיו והן מתחתיו, ובסופו של דבר התברר שמתחת לאדמה נמצא קומפלקס עצום של אולמות תת-קרקעיים, כולם חצובים בסלע מזה אלפי שנים.

האתר, הידוע כיום כהיפוגאום ("התת-קרקעי") היה כפי הנראה בית הקברות של האוכלוסייה הקדומה של האי. היה זה ההיפוגאום שסיפק גם עדות מרכזית לאופי פולחן העתיק של מלטה: בין יותר משבעת אלפים שלדי אדם ששכבו מקופלים בחדריו השונים של האתר מצאו החופרים פסל, לא גדול אבל מסותת ברגישות, של אישה שמנה, עבת ירכיים ושופעת שדיים, הלבושה בחצאית מפוספסת ושוכבת על צידה. ישנה. האלָה.

עובדת היותה ישנה היא מובנת: סביבה נמים את שנתם האחרונה מיטב בניו של האי. אולם לארכיאולוגים באתר היה ברור שכדי להיות בטוחים ששנתה של האלה אינה אלא תנוחה ארעית, בהתאם לנסיבות, הם יהיו חייבים למצוא את אותה הדמות בפוזיציה אחרת. התגלית הבאה אכן הגיעה, שנה לאחר מכן, ושוב במקרה. חקלאים שעסקו בחרישה כמאה מטרים בלבד מההיפוגאום נתקלו שוב ושוב במוטות אבן שהפריעו לפילוח האדמה. אחרי כמה נסיונות עקרים לחרישה החליט בעל האדמה להזמין את זמיט שיבדוק את העניין.

כבר בביקורו הראשון באזור התחיל זמיט לחפור, ותוך זמן קצר גילה מבנה אבן עתיק ומורכב. במהלך השנים הבאות התברר שמדובר במרשים ובמסועף שבמקדשים העתיקים שבמלטה, ובמרכזו שרידיו של צלם גדול. מדובר היה באותה דמות, כלומר באותה אלה, ולמרות שהיה ברור שהפעם היא לא שוכבת, אי אפשר היה לדעת אם היא עומדת או יושבת – כל שנשאר ממנה הוא ירכיה העצומות, המכוסות באותה חצאית מפוספסת והמסתיימות בזוג כפות רגליים קטנטנות.

בניגוד לצלם האלָה שנמצא בנקרופוליס, שתפקידה כפי הנראה היה להיות בת לוויה דוממת למתים, במקדש הובאו לאלה קורבנות של בעלי חיים. התגלו בו מזבחות, ולידם סכין העשוי אבן מחודדת ועצמות של פרים, כבשים ועזים. בעלי החיים כנראה לא נשרפו במקדש, אלא רק נשחטו, ונאכלו על ידי התושבים בארוחה חגיגית שהיתה שותפה בה, לכאורה, אותה אלה.

אבל התגלית העיקרית היתה אפשרית רק כאשר התפתחה שיטת התיארוך בעזרת פחמן-14. תחילה חישבו שהמקדש נוסד סביב 2500 לפנה"ס, מה שנתן לו ותק מרשים בהחלט, המקביל לפירמידות. אולם אחרי שיפורים טכנולוגיים מסויימים הגיעו למסקנה שהמקדש הזה, כמו גם מקדשים אחרים במלטה, הם בני לא פחות מחמשת אלפים שנה, וכנראה פעלו כבר מ-3200 לפנה"ס. התיארוך הזה שם אותם כאבן הפינה לכל הבנייה האנושית. מדובר במבני האבן העומדים בצורה עצמאית (כלומר לא נשענים על צלע הר) העתיקים בעולם, ובכך גם המקדשים הבנויים העתיקים בעולם. הם עמדו אל מול השמש כשבע מאות שנה לפני הפירמידות במצריים, כאלף חמש מאות שנה לפני שניצבו המונוליתים העצומים של סטונהנג', כאלפיים שנה לפני מעמד הר סיני (בהנחה שהתרחש כאירוע היסטורי).

מריבוי צלמיות הנשים שהתגלו באי, ומהחוסר המופגן בצלמיות גבריות, ניתן להניח שהחברה הנאוליתית במלטה פיתחה תרבות דתית הסובבת סביב פולחן אלות. או אלה. או האלה. מכך שאותן צלמיות מפגינות שפע גופני לתפארת ניתן להניח שבעיני חסידיהן הן ייצגו את כוח הפריון. או האימהוּת. או את האם האחת הגדולה. וסביב האבחנות הקטנות-גדולות האלה בדיוק סובבת הדרמה הארכיאולוגית-דתית שמפרנסת כיום לא מעט ארכיאולוגים, חוקרי דתות ומדריכי תיירים, שכן מלטה הפכה בזמן הזה למוקד של פולמוסים אקדמיים, רוחניים ופמיניסטיים.

אותנטיות נאוליתית

בשנות השמונים של המאה העשרים נחלקו הארכיאולוגים שחקרו את עתיקות מלטה לשתי אסכולות עיקריות. בעוד הראשונה ראתה בפולחן הנאוליתי במלטה גרסה מקומית של דת פריון, עבודה דתית שמבקשת להסדיר את ירידת הגשמים וצמיחת היבולים, השנייה מצאה באי הקטן עדויות ברורות לקיומה של אמונה באלוהות נקבית אוניברסלית, פולחן "האלה האם" או "אמא אדמה" המבקש לעבוד את הכוח הנקבי הקוסמי הכולל-כל. הסבריהם של האחרונים תפסו את תשומת לבם של מחפשים רוחניים מערביים השייכים למה שמכונה "תנועת האלה" (Goddess Movement). מדובר בקבוצה אקלקטית המורכבת בעיקרה מנשים, והמאמינה שצורת הפולחן שמעמידה במרכזה את דמות האלה הגדולה אינה אלא הדת העתיקה בעולם.

סביב אמונה זו מעצבים חסידיה המודרניים של האלה עבר אידיאלי שכלל חברה מטריצנטרלית, שוחרת שלום ושוויונית, בעלת מודעות אקולוגית ורוחניות הרמונית. על פי אמונתם תור הזהב הנקבי וההוליסטי הגיע לקיצו רק עם עליית המונותאיזם, שעיצב דת פטריארכלית, קנאית והיררכית, שבראשה עומד מלך מלכי המלכים ושעבדיו צוו לרדות "בכל חיה הרמשת על הארץ". או אז נקרע השסע הראשון בין האדם לטבע, שהתרחב והלך עד שהגיע בימינו לתהום של ניצול ופגיעה אנושה בסביבה. חסידי האלָה, שכיום מונים מעל חצי מיליון איש בעולם המערבי, מבקשים אפוא לחזור לעידן הטרום-מונותאיסטי, ולהפוך את העבר האידיאלי לעתיד אוטופי בו שוב יחיו בני אדם ובנות חווה בשוויון ובאחווה לא רק ביניהם אלא גם עם טבע.

החל משנות התשעים מקיימות חברות הקבוצות האלה (מדובר, בסופו של דבר, בעיקר בנשים) סיורים קבוצתיים למקדשים הנאוליתים במלטה. אלה אינם טיולים תיירותיים, אלא מסעות עלייה לרגל, שכן המטרה, כפי שמגדיר אותה אחד האתרים המוקדשים לנושא, היא "לגעת במקומות הקדושים בחוץ ובפנים", וזאת כדי ש"נגלה את האלָה שנית, מביאה תקווה לעתיד שליו והרמוני עם הטבע ואחד עם השני, ומחזירה אותנו לשורשים האנושיים העתיקים ביותר". למשתתפות מובטח כי יחד "נרגיש את הקסם והמסתורין שבחזרה אל חיקה של אמא אדמה הקדומה".

קתרין ראונטרי (Rountree), שחוקרת מזה כעשרים שנה את "תנועת האלָה", מביאה במחקריה עדויות של נשים שהשתתפו במסעות אלה. מדבריהן ניכר שפולחן האלה מעצים את נשיותן בכמה מישורים. עבור רבות מהן הצלמיות השמנות משתמשות כנוגדן המחסן אותן מפני הערצת הרזון הנשי שרווחת בחברה המערבית. נשים אלה מדווחות שהן התמלאו בשמחה והכירו ביופיו של הגוף שלהן כפי שמעולם לא חוו לפני כן: הנה כאן סוף סוף הן נפגשות עם תרבות מפוארת שהעריצה – למעשה סגדה – לגוף נשי מלא.

ההעצמה הנשית אינה מוגבלת רק ליחס אל הגוף, ומתפשטת באופן טבעי לתפיסה החברתית: אותן נשים הופכות מודעות יותר ל"כוח הנשי" ולאפשרות – ולו התיאורטית או המיתית – לחברה שוויונית יותר, ואף כזו שבה הנשיות ולא הגבריות מוצבת כאידיאל דתי ותרבותי. מכאן נולדת רוחניות פמיניסטית העובדת את האלה הגדולה ומבקשת לשנות את החברה בימינו ולהפוך אותה ל"נקבית" יותר.

מעבר לכך, יש להניח שהחיפוש אחר "אותנטיות" ברבדים הנאוליתיים של התרבות האנושית מסמן גם אכזבה מהריקנות התרבותית בעולם היפר-קפיטליסטי. חסידי האלָה, כמו מחפשים רוחניים רבים כיום, מבקשים לחזור אל הטבעי ואל ההיולי בתקווה למצוא משמעות וקהילה בעולם שרוקן את עצמו מכל דבר שאינו כפוף להיגיון האינסטרומנטלי. במובן הזה פולחן האלה הניו-אייג'יסטי מהווה לא רק חלק מהמאבק הפמיניסטי, אלא באופן עמוק חלק מחזון ההומניסטי.

רוחניות אבוריג'נית

מכיוון שאין לנו כל עדויות כתובות מהתקופה בה המקדשים במלטה פעלו, קשה להכריע איזה מבין האסכולות הארכיאולוגיות מנתחת נכונה את הממצאים הקדומים. ברור לנו שהדת המלטוזית הנאוליתית היתה "נקבית": הצלמיות הן נקביות במופגן; המקדשים גם הם מעוגלים, ובנויים מכמה מתאים אלפטיים המסודרים אחד אחרי השני (ההשערה היא שהכניסה אל המקדש נדמתה בעיני עורכי הפולחן לכניסה לגופה שאל האלה, ולעיבורה; היציאה מהמקדש – ללידה); גם הקבורה בהיכלות התת-קרקעיים יכולה להתפרש כחזרה אל בטן האדמה, בטנה ההריונית של האם הכללית. אולם האם אכן יש כאן בסיס להסיק שמדובר בפולחן "האלה הגדולה"?

אפשר אולי ללמוד משהו על כך אם נתבונן בהתפתחויות דתיות שעברו על כמה קבוצות של אבוריג'ינים באוסטרליה. לחלק מהאבוריג'נים היה פולחן מסורתי שבמסגרתו הומחז הקשר שלהם ל"אמא". על פי המיתוס האבוריג'ני אמא זו היתה אישה בעלת עוצמה (אבל לא אלָה) שהיתה בולעת ילדים. מכיוון שלא נותרה ברירה, הרגו אבותיהם של האבוריג'נים את האישה, וחילצו את הילדים מתוך רחמה (ולא קיבתה).

והנה, מאז שנות השמונים של המאה העשרים התחילו האבוריג'נים לדבר על אותה "אמא" כ"אמא אדמה". הסיבה לכך היתה המגע ההולך וגובר בינם לבין קבוצות של מחפשות רוחניות אקו-פמיניסטיות, אשר אימצו לעצמן את מה שהן תפסו כ"רוחניות אבוריג'נית", והסבירו לילידים שכאשר הם מדברים על "אמא" הם למעשה מתכוונים לא לאישה זקנה אלא לאמא אדמה, לאלה הגדולה. בספרו על האבולוציה של הדת מסביר רוברט בלה (Bellah) שעבור האבוריג'נים מונחים אחרונים אלה הם חסרי משמעות, מכיוון שהילידים האוסטרלים (שלא התמערבו) אינם מסוגלים לתפוס מושגים מופשטים כ"אמא אדמה", ואף לא כ"אדמה".

האפשרות שתושבי מלטה הקדמונים חשבו במושגים שכאלה נראית על כן קלושה. המונותאיזם האוניברסאלי במזרח התיכון או הדיבורים ההינדואיסטים על "האחד" בהודו הופיעו יותר מאלף חמש מאות שנה אחרי שעבדו צלמיות שמנמנות במלטה. למעשה, מסביר בלה, המעבר לחברה עירונית, שאינה שבטית ועל כן היררכית, היה קשור בצורה עמוקה למעבר למחשבה מופשטת. היכולת לחשוב על "החברה" באופן מופשט איפשר את אירגונה.

המצאות פוסט-מודרניות

עבור חלק מחסידותיה הפמיניסטיות של האלה הגדולה אלו לא חדשות מרעישות. הן מודעות לכך שלא כל התמונה האידילית שהן מציירות צבועה בצבעים שעמידים לחקירה רצינית. אבל כפי שכתבה פעם התיאורטיקנית הפמיניסטית מוניק וויטיג (Wittig), "עשי מאמץ לזכור, או, אם נכשלת, המציאי". המטרה (חברה שוויונית המכבדת את הנשי) מצדיקה במקרה זה את האמצעים. ובכלל, איך נוכל ליצור עתיד אלטרנטיבי אם לא נזכור עבר אלטרנטיבי, כלומר שאכן יכולה להיות מציאות שונה? אנחנו רגילים לדתות שהורסות ודורסות את אתרי הקודש של קודמותיהן ומציבות על גביהם את מקדשיהם החדשים. הנה דוגמא לדת חדשה שעד כדי כך רוצה דווקא לשחזר את הדת שהיתה לפניה, שהיא מוכנה לפרגן לה בהשלמת מידע ותיאולוגיה.

עד כאן יש לנו לכל הפחות מודעות עצמית וכנות. העניין הופך מורכב יותר עם הארכיאולוגיה ה"פוסט-פרוצסואלית". זו ארכיאולוגיה שבונה את מקדשה על הקרקע של "הארכיאולוגיה החדשה", או הארכיאולוגיה הפרוצסואלית, כלומר זו אשר (מאז שנות השישים) מבקשת לשלב אנתרופולוגיה בניתוח הממצאים הארכיאולוגים, וללמוד מהם על אופי החברות שיצרו אותם, ועל כן על התהליכים ההיסטוריים שמאחוריהם. ארכיאולוגיה פוסט-פרוצסואלית היא לארכיאולוגיה החדשה מה שהפוסט-סטרוקטורליזם הוא לסטרוקטורליזם: פירוק רלטיביסטי של כל מה שחשבנו שידענו על עובדות ותהליכים והעמדת המחקר פחות על ממצאים ויותר על פרשנות, תוך מודעות (והתנגדות) מתמדת ל"שדות כוח" דכאניים.

הארכיאולוגיה הפוסט-פרוצסואלית מטילה ספק בכל ניסיון לפענח את אופי החברה הקדומה על פי שרידיה. במקום זה, ניתן מקום לריבוי של פרשנויות, תוך תשומת לב למניעיהם. במסגרת פרוייקט ארכיאולוגי כזה פרשנותן של אקו-פמיניסטיות נאו-פגאניות מקבלת תוקף לא פחוּת מזה של הארכיאולוגים המדופלמים שעוסקים במלאכת החפירות במקום. ממילא לכל צד יש את האינטרסים הפוליטיים שלו.

באופן לא מפתיע, הארכיאולוגים במלטה מגלים יחס אמביוולנטי כלפי הניכוס הרוחני-פמיניסטי של העתיקות במקום. מצד אחד, הקבוצות אכן מפגינות עניין בשימור העתיקות, ואף מגייסות תרומות לצורך כך, ומביאות להעלאת המודעות של ממשלת מלטה לעניין. מצד שני, סבלנותם לפרשנויות ניו-אייג'יות או לארכיאולוגיה פוסטמודרנית היא מוגבלת. כתוצאה מכך לצד שיתוף הפעולה התועלתני שבין קבוצות הנשים המתעניינות במקדשים ובין הארכיאולוגים, בו שני הצדדים מרוויחים, תנועת הנגד לסיפורי האלה הגדולה הביאה לביצורו של קו אקדמי רשמי בקרב הארכיאולוגים במלטה, על פיו מרבית הצלמיות שנמצאו במקום הן "א-מיניות", כלומר חסרות מאפיינים מיניים ברורים. יש כאן, אם כן, נסיגה אף מהקו המינימלי של פולחן פריון, שהיה נהוג, כאמור לעיל, בשנות השמונים.

העצמה דתית

ועוד אתגר עומד בפני עבודת ה' התמימה של חסידות האלָה. לא הרבה אחרי היווסדו בשנות השבעים של המאה העשרים קמה לפמיניזם הרוחני התנגדות. בדומה לביקורת שמוטחת ברוחניות העכשווית באופן כללי, הפמיניזם הרוחני נחשב כבריחה א-פוליטית מהמאבק הפמיניסטי האמיתי, כהתבסמות בורגנית ואגוצנטרית בעולמות קסומים ודמיוניים, תוך ויתור על התמודדות עם המצוקות האמיתיות מאוד של נשים בעולם הממשי הזה.

לחסידות האלה הגדולה נוספת על האשמות אלה עוד אשמה, המבקרת את הגישה המהותנית שלהם לנשיות. הרי על פי פרשנותן תרבויות "האלה הגדולה" היו שוויוניות, שוחרות שלום, רגישות וקרובות לטבע מפני שהן היו "נשיות", אולם האם אין בכך הודאה שנשים לא מסוגלות להיות אגרסיביות, אלימות או לעמוד בראש מבנה חברתי היררכי? והאם לא מדובר כאן בעצם באימוצה המלא של העמדה הפטריארכלית הקלאסית, זו שממוחזרת לעייפה גם במסורות הדתיות המונותיאיסטיות, בדבר היותן של נשים "אמהיות" וקרובות יותר לטבע ומשום כך רציונליות פחות ולא מתאימות לתפקידי כהונה, הוראה או רבנות?

מול הטענות האלה מתעקשות חסידות האלָה שהתפיסה על פיה "האלה הגדולה" אינה יותר מאשר אלוהים בשמלה היא שגויה, כלומר שאין כאן החלפתה של תיאולוגיה דכאנית אחת באחרת. האלה אינה דמות נשית מהותנית, אלא מימוש של ההוויה האחת ההרמונית, בה כל דבר קשור ומשפיע על כל דבר אחר. לא מדובר אפוא בעמדה בינארית בה החליפו את המלך במלכה, אלא במודעות לרשת האינטר-סובייקטיבית של החיים, בה נכללים זכרי ונקבי על כל מורכבויותיהם.

מעבר לכך, במסגרת עבודת השדה שהיא ערכה, פגשה קתרין ראונטרי "נשים רבות שדרך השתתפותן בפמיניזם רוחני עברו תהליך מדורג של שחרור עצמי". ראונטרי כותבת על נשים שבעקבות העניין הרוחני שלהן באלָה הצליחו לשנות דפוסי התנהגות שליליים (כגון החלצות ממערכות יחסים פוגעניות), ושהתחילו לפעול במסגרות התנדבותיות שונות, וטוענת ש"מבחינת יצירת מרחב תומך ומעצים של sisterhood, מעגלים רוחניים פמיניסטים פועלים בצורה דומה לקבוצות העלאת מודעות פמיניסטית בשנות השישים המאוחרות ושנות השבעים." באופן אירוני הביקורת על פמיניסטיות רוחניות מצד מחפשות רוחניות ללא אג'נדה פמיניסטית היא שהן מנצלות את האלָה רק בשביל הפוליטיקה.

על רקע פירותיו היפים של פולחן האלָה נראה שההתנגדות הפמיניסטית הקשה כנגד הפמיניזם הרוחני מפספסת לפחות את חלקו. הביקורת המרקסיסטית שבויה בצורה עיוורת באקסיומה שקובעת שכל דת היא אשלייה שנועדה לשמור על שיעבוד הפרולטריון. גם ממשיכיה הנאו-מרקסיסטים והפוסט-מודרניסטים אינם נותנים משקל רב מספיק למימד הרליגיוזי בחייו של אדם, מימד שגם אם ביטוייו יכולים להיות נלעגים (או מסוכנים) אינו בסופו של דבר רק דמיון, ביטוי של כוח פוליטי או רגרסיה למצב האינפנטילי.

ישנו מין מיוחד של העצמה שיכול להתפתח רק על קרקע דתית. הוא ודאי לא מתאים לכולם, אולם עבור אחדים (ואחדות) אין תחליף לארוס הרוחני כאשר הם מבקשים להניע עצמם לפעולה ולשנות דפוסים שליליים של התנהלות, בין שלהם ובין של החברה שסביבם. ישנן נשים שזקוקות לאלָה הגדולה כדי לטפח את דימויין העצמי, לחבור לקהילה סולידרית של אחיות, ולפעול למען חברה צודקת יותר. ייתכן שהן יונקות עוצמה מהאינטגרציה של הנפש דרך הארכיטיפ של האלה הגדולה שהן מוצאות במעמקי נפשן. ייתכן שהאלה עצמה עוזרת להן.

נוטות החסד

בפתיחת המחזה 'נוטות החסד', שם אייסכילוס בפי הפִּיתִיָה, הלא היא האורקל הידועה מדלפי, תפילה, המשמשת כפרולוג למחזה כולו. הנביאה מדלפי מתחילה את תפילתה בחזרה אל העבר, אל המסורת האורקלית אשר היא לה רק החוליה האחרונה. היא משרתת את האל אפולו, אבל יודעת שנביאות דלפיות שפעלו לפניה – וכוונתה לכאלף שנים לפניה – קיבלו את רוח הנבואה שלהן מאלים אחרים. על פי עדותה קדמו לה נביאותיה של פויבה, הלא היא סבתו הטיטנית של אפולו, ולפניה נביאות שהביאו את בשורתה של תמיס, אלת הצדק. אולם הראשונה שניבאה את נביאי דלפי, כך על פי אייסכילוס, היתה גאיה, הלא היא אלת האדמה, האם האלוהית.

המחזה עלה על הבמה בפסטיבל דיוניסוס באתונה, 498 לפנה"ס, וקשה לדעת עד כמה המסורת הנבואית שאייסכילוס מעלה באוב אכן התקיימה. יש בהחלט סיכוי שכן, אולם גם אם נביאות דלפיות לגאיה מעולם לא התנבאו, ניתן ללמוד לכל הפחות שהגעגוע לדת נקבית, אמהית, בה אלה עבת בשר מחבקת את בניה – כל היצורים החיים – אינו בשום פנים עניין חדש.