גדליה סטרומזה, קץ עידן הקורבנות: תמורות דתיות בשלהי העת העתיקה, תרגום: משה בליד שטיין, מאגנס, 2013, 164 עמ'
במאות הראשונות לספירה היה המזרח התיכון עד לאחת התמורות הדתיות המשמעותיות בתולדות האנושות. מעבר לעלייתה של הנצרות ולשינוי הרדיקלי שעברה היהדות עם חורבן מקדשה נכנסה התרבות המערבית לעידן דתי חדש, שמהותו מתומצתת בכותרת ספרו החדש של פרופ' גדליה סטרומזה (האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת אוקספורד): קץ עידן הקורבנות. כאילו בתיאום מוסכם ביניהם, הפסיקו בני האזור להתעניין בהקרבת בעלי חיים על מזבחות, שריפתם ואכילתם. לרוב הזרמים הדתיים בסביבה השינוי בטעם הליטורגי לא הגיע אמנם בעקבות חורבן של מקדש מרכזי, אולם ההיסטוריה מראה שאם היית שה תמים במאה הרביעית לספירה סיכוייך לגמור את חייך על מזבח היו קטנים, בוודאי בהשוואה לגורלך לו היית נולד במאה הראשונה לספירה.
בשונה ממהפכות מדעיות, מהפכות דתיות לא מתרחשות כאשר ממצאים חדשים הופכים את המשך האחיזה בפרדיגמה השלטת למגושמת מדי, שהרי הקשר בין הפרדיגמה האמונית והמציאות האמפירית רופף ביותר. כדי להחליף עקרונות תיאולוגיים מהותיים יש צורך בעלייתה של דתיות חדשה, של צורה אחרת של חסידות (piety). במילים אחרות, לא המציאות כופה עצמה על התודעה, אלא השינוי התודעתי קודם לטרנספורמציה הדתית. את השינוי התודעתי העומד בבסיס נטישת פולחן הקורבנות יצא סטרומזה לאפיין בספרו החדש. להבנתו חשיבות רבה, משום שכפי שכותב סטרומזה, "בסופו של דבר, תמורות שלהי העת העתיקה הן הבסיס לתרבות האירופאית." (עמ' 23)
הספר קצר ועמוס עד גדותיו בפרטים היסטוריים ותובנות מאירות עיניים. הוא מחולק לחמישה פרקים, אשר כל אחד מהם מביט על התמורה הדתית המדוברת מזווית אחרת. סטרומזה אורג את הפרוכת המבדילה בין דתיות ישנה לחדשה מכמה חוטים משולבים. הוא מזהה תהליכים של הפנמה דתית, בהם עולמו הנפשי של הפרט נטען בחשיבות רוחנית. הדתיות החדשה שעלתה עסקה לא מעט באמת דתית, בדוֹגמה, וגם זה בשונה מהדת הקדומה יותר טוען סטרומזה. גם מקומה של הטכנולוגיה לא נפקד, וסטרומזה מעניק תפקיד מפתח ליצירתו של הקודקס, דהיינו הספר (שעדיין מועתק ולא מודפס), שמחליף את המגילה כאמצעי נוח ויעיל יותר להפצת כתובים. ולבסוף, תפקיד מפתח בטרנספורמציה הדתית נותן סטרומזה למורשת היהדות, שהדגש שלה על הגוף ופעולותיו משלים את הדגש ההלניסטי על הנפש או הנשמה ומאפשר לנצרות המתפתחת להציג מודל חדש של הנהגה רוחנית.
על פני השטח, עליית הנצרות היא אכן השינוי הברור ביותר במאות הראשונות לספירה. רבות נכתב על חידת השתלטותה המוצלחת של הנצרות על האימפריה הרומית, שעברה בתוך כמה עשרות שנים מרדיפת נוצרים לביצור הנצרות כדת מדינה אחידה. עבור סטרומזה המעבר מפגאניות לנצרות מתחיל קודם כל בהפנמת הדרמה הדתית. כוונתו היא למעבר מדת אזרחית, פרפורמטיבית בעיקרה, לדת פרטית, שבה האמונה בדוגמה מסויימת מהווה את לבם ומהותם של חיי הדת.
בעיקרה היתה הדת של האימפריה הרומית סדרה של טקסים פומביים. הקרבת הקורבנות על ידי הקיסר ואזרחי האימפריה נועדה ליצור קהילה אחידה המצהירה אמונים (אבל לאו דווקא מאמינה) באתוס משותף. זוהי דת אזרחית במשמעות המילולית ביותר של המונח. אפשר להקביל את אורחותיה למנהג הישראלי לעמוד בשתיקה במהלך צפירת יום הזיכרון: הכעס על אלו שלא עומדים בצפירה אינו נובע מהאכזבה שהנופלים אינם חשובים להם או שהם אינם עצובים, אלא משום חוסר ההתחשבות שלהם במנהג הקהילתי, בריטואל הקולקטיבי. מי שלא עומד בצפירה מוציא עצמו מהכלל, ומניה וביה מותח עליו ביקורת. באותו מובן היתה הדת באימפריה הרומית בנייה של חברה אזרחית והצהרת נאמנות לאורחות חייה, ולקיסר.
לנצרות היה רעיון שונה לחלוטין של דת. היא העמידה במרכזה את הקונברסיה, ואת האמונה. הקונברסיה, הפיכת הלב, היא הטרנספורמציה הפנימית שעוברת על הפרט, במסגרתה הוא "נולד מחדש" לחיים של ישועה מחטא. האמונה היא הוודאות הפנימית בחייו, צליבתו ותחייתו של ישוע מנצרת (ושאר הדוגמה הנוצרית). שמתם לב לשימוש הכפול במילה "פנימית" בשורות הקודמות? זו משמעות ההפנמה של החיים הדתיים. המימד הרליגיוזי בחייו של האדם עובר מעריכה קולקטיבית של טקסים פומביים להתהוותה הפרטית של תנועה נפשית.
מיותר לציין שהנצרות עדיין שמרה על מימדים פולחניים פומביים רבים. אולם בהדגשתה את המימד הפנימי של הדת היא נתנה מענה לדרישה הולכת וגוברת לסוג כזה של דת (סוג שבמידה מסויימת אפיין את האליטה ההלניסטית לפני כן, בקרב הסטואיקנים והנאו-פלטונים). לא פחות חשוב, סוג כזה של דת איפשר לראשונה גם לקבוצות מודרות – אלו שאינם אזרחי האימפריה, ילדים ואף (והחשוב ביותר) נשים – לקבל תפקיד מרכזי בדת. מדובר בתמורה בעלת השלכות עצומות: על פי סטרומזה "את שורשיה של המהפכה שיצרה האינטרוספקציה הפרודיאנית ניתן למצוא במחשבה ובפרקטיקה הנוצרית של שלהי העת העתיקה." (עמ' 40)
בשונה מפוקו, סטרומזה אינו רואה בהפנמה הדתית הנוצרית דחייה של הגוף. הוא טוען שהנצרות שמרה על המורשת שהיא קיבלה מהיהדות, וייחסה חשיבות רבה לגוף כחלק אינהרנטי מהאדם הנושע (ולא ככלא או כקבר שיש לדחות מעל הנשמה הטהורה). תחיית המתים אפשרית רק בגוף, והנוצרי האמין בתחיית המתים. יתר על כן, הנצרות הביאה איתה שיח של דקדוק גופני, של בחינה מתמשכת של תשוקותינו ותענוגותינו, ובהמשך לכך של משטור ופיקוח תמידיים. אלו אפשריים רק אם לגוף יש משמעות עליונה.
על פי סטרומזה רעיון ה"קריאה" בגוף וחקירתו קשור בבסיסו לרעיון הקריאה בספר הקודש ופרשנותו, וזאת הן מבחינה צורנית והן מבחינה פרגמטית. הנוצרים הראשונים (בדמיון מסויים ליהודים) בחנו את נפשם וגופם כשם שהם בחנו את כתבי הקודש החדשים שקיבלו על עצמם, והם בחנו את כתבי הקודש כדי להבין טוב יותר כיצד לבחון את גופם ונפשם, כמענה לשאלות מהו חטא ומהי ישועה. עלייתה של "דת הספר" מתרחשת במקביל גם ביהדות של המאות הראשונות לספירה, כאשר במקום מקדש מרכזי על הר מסויים מתקדש התנ"ך (שנחתם רק מעט לפני כן), ואחריו המשנה והתלמוד. הן עבור הנצרות והן עבור היהדות הפרושית-רבנית קידושו של הטקסט מאפשר צורה חדשה של דת, מודל דתי שלו עתידה להיות הצלחה פנומנלית. מדובר בדת שאינה נתחמת בגבולות של טריטוריה או מעוגנת למקום קדוש, אלא נפוצה לכל מקום שרעיונותיה מתקבלים, לכל מקום שהטקסט מגיע.
והטקסט הגיע יותר ויותר רחוק. סטרומזה מראה שבמאות הראשונות לספירה מתרחשת מהפכה טקסטואלית השנייה רק למהפכת הדפוס של גוטנברג (או המהפכה המקוונת בימינו): מגילות הקלף מוחלפות בקודקסים, דהיינו דפים כרוכים, שעלות הייצור שלהם פחותה, ואשר מאפשרים קומפקטיות וניידות גדולה הרבה יותר. האמת הנוצרית, ה-Logos המטאפיזי והארצי גם יחד, מופצת במהירות לכל עבר. כעת מיסיונרים לוקחים את הספר הטוב איתם במסעותיהם, והרבצת תורה מתאפשרת ביתר קלות ויעילות.
אותה תורה הפכה עבור הנוצרים לאמת דוגמטית. הדגש כאן שוב הוא על אמונה, ולא על מעשה. יחד איתו עלה דגם חדש של מורה רוחני: לא פילוסוף המסייע לתלמידו לבחון את המציאות ולהיכנס למסע אתי של שיפור עצמי, אלא מדריך דתי הנושא את הבשורה הוודאית שהיא – ורק היא – תאפשר למאמין ישועה. תחת הנצרות הפילוסופיה הפכה למה שאנחנו מכירים כיום: עיסוק אינטלקטואלי תיאורטי ועקר. הדת מצדה הפכה למסגרת היחידה להשתלמות נפשית. מסעה של הנצרות, שהחל בפירוק הדת האזרחית הרומית ואיתה עבודת הקורבנות, נגמר בהדרת הפילוסופיה לקרן זווית והפנמת הדת כאמת מטאפיזית שאמורה להיות אצורה בלבו של המאמין. צורה חדשה של דת ביססה את עצמה ודחקה מעל פניה צורות קדומות יותר, עד כדי כך שכיום הבאת קורבנות למקדש לא עולה על דעתנו.
'קץ עידן הקורבנות' הוא ספר מאלף. מדובר בטור דה פורס מרשים שיכול להיות רק תוצאה של עשרות שנות לימוד והוראה בנושאים בהם הוא עוסק. הספר הוא עיבוד של הרצאות שניתנו במענה להזמנה מהקולג' דה פראנס, והסיכום המובא לעיל מביא רק חלק קטן מהעושר העצום שבניתוחו של סטרומזה. לא פחות מרעננת היא גישתו של סטרומזה, שממריא מתוך העיסוק הפרטיקולרי בתחומי התמחות מצומצמים, המאפיין כל כך את המחקר האקדמי כיום, ומנסה לצייר תמונה רחבה ולענות על שאלה מרכזית ומהותית בהיסטוריה של הדתות ושל האנושות. עיסוק בנושאים כה גדולים אינו יכול שלא לבוא על חשבון דיוק, ומספר קביעות של המחבר יכולות בהחלט להיות מוטלות בספק. אולם הקורא ימצא שהספר מעניק לו הבנה חדשה על מקומה של הדת בשלהי העת העתיקה, וממילא, על מקומה של הדת בזמננו. ייתכן שיבין טוב יותר מדוע אפילו חילונים מושבעים יישאו מדי פעם תפילה, אולם לא יעלו על דעתם להביא קורבן למקדש.
:
—
- הרשימה פורסמה היום במוסף 'ספרים' של 'הארץ'. גדליה סטרומזה היה המנחה שלי לעבודת המ.א. בתיאום מעניין פורסמה גם רשימה של יצחק לאור על אותו הספר היום, במוסף 'תרבות וספרות'. לאור מדגיש את התרומה היהודית לשיח הנוצרי.
- במוצאי שבת זו תתקיים ברמת גן הילולה לכבוד ר' שלמה בעל הנחש. אני אשא דבר תורה. פרטים כאן.
- ביום ראשון ה-2 לפברואר יתקיים כנס 'בעקבות הרוח' במכון הרטמן. הכנס כולו יהיה מעניין לדעתי, ואחד המושבים בו יוקדש לרוחניות עכשווית. היו"ר יהיה פרופ' רון מרגולין וידברו בו גלעד גולדשמיט, הרב יאיר דרייפוס והרב רות גן קגן. פרטים כאן. מומלץ.
לולאת האל 
תודה על המאמר.
ביטול הקרבנות הוא תמה רמב"מית מוכרת. הוא אולי הראשון שראה בהם שלב אינפנטלי ומשום כך זמני בעבודת האל.
אהבתיאהבתי
תודה על פוסט מרתק …..מפאת קוצר היריעה , אמצא לנכון רק להעיר שיש גם לדון בהיבטים היסטוריים מאטרליים פרופר , הכל כאשר אנו דנים בגלגולי אמונה ותפיסות דתיות . טבעה של הדת והאמונה , שהיא יוצרת מדיאטורים בצורת בני אנוש ( כהנים גדולים , נביאים וכו…. ) . הם מרכזים סמכות ועוצמה ומשאבים ( מרכזי פולחן , מקדשים , עושר פרופר וכו…. ראה יהודה כמרכז פולחני בעת העתיקה והדיאלקטיקה עם ממלכת ישראל הצפונית או בכלל דיאלקטיקה עם עבודת האלילים הנפוצה ) . כל ריכוז של עוצמה ומשאבים וסמכויות , עשוי לעורר בסוף אתגור על ידי שכבות נחשלות ועשוקות או יריבים אידיאולוגים ומאטרליים .
כבר הנביא ירמיהו גרס – חסד חפצתי ולא זבח …… הרבה לפני ישוע הגלילי . ישוע הגלילי למעשה , קרא גם הוא תגר למעשה , על הריכוז הפולחני המסואב , או ריכוז העוצמה וההשחתה בידי הכוהנים הגדולים , אשר סטו מעיקרי האמונה , לטובת ריטואלים פרופר , וצבירת שררה .
ההיסטוריה האנושית מלאה ביריבות דנן בין קוראי תגר ומחדשים , לבין מחזיקי סמכות ועוצמה . יש לראות גם מהיבט זה , את צמיחת הדת החדשה , והנצרות בפרט כדת " גואלת " .
תודה
אהבתיאהבתי
תיקון טעות שלי , על ידי , עסקינן לא בנביא ירמיהו , אלא – הושע ( פרק ו' , פסוק ו' ) הכל לגבי הציטטה המוזכרת : " חסד חפצתי ולא זבח …." . עימכם הסליחה . תודה
אהבתיאהבתי
רשומה מרתקת.
עם זאת, ובהתחשב בכך שהקורבנות לא נועדו לענות על צרכי האל, אי אפשר להם להיעלם לחלוטין. ואכן, הם לא נעלמו אלא עברו טרנספורמציה, כפי שכתבתי כאן:
אהבתיאהבתי
לשפרה. המאמר שלך, עכשיו אני מעיינת בו – מעורר התפעלות!
אהבתיאהבתי
תודה!
אהבתיאהבתי
אני אקרא יותר בעיון הערב, כי יש רבות מה ללמוד ממנו :-)
שבת שלום
אהבתיאהבתי
אני גם חשבתי שהגיע הזמן עם השטויות של בית המקדש וכו', עד שהבנתי איכשהו כי בעצם "הקרבת קרבנות", זה לא סתם לשחוט איזשהו טלה ולהעיף לכל הרוחות "בשם האל". זה מעבר לכך, זה לשחוט, לא לקחת זאת כמובן-מאליו, להודות לאלוהים על האוכל, ואז לאכול אותו. זה נושא מורכב ואני לא כזאת מתוחכמת כמו תומר ואת הרעיון הזה יש לפתח, אבל זה הכיוון.
לגבי שאר הנקודות במאמר, הן, כרגיל, מאלפות.
אהבתיאהבתי
התכוונתי כמובן "להפסיק" (הגיע הזמן להפסיק עם השטויות של בית המקדש וגו')
אהבתיאהבתי
רשימה מאלפת על ספר חשוב. אך אם נחזור לקרקע המציאות הישראלית- דווקא בה אנו רואים התחזקות הכמיהה למקדש ולקורבנות בהר הבית בציבור הדתי-לאומי והחרד"לי. נא עיינו ב"דף הבית" המתפרסם מדי שבוע ב"מקור ראשון". המזבח ועוד אביזרי קדושה וכהונה כבר מוכנים. יש מקום להעריך שלו הייתה היום עלייה חופשית להר היינו חוזים ב"סדר עבודה" שבו היו לוקחים חלק מאות אלפי אנשים, כולל שרים בממשלה הנוכחית.(למשל, אורי אריאל הכהן, כפי שהוא מכנה עצמו, ישמח לעמוד בראש משמרת כהנים ולעסוק "בשני תמידים כסדרם".
הלוואי ואני מפריז. משאיר לתומר להסביר בדרכו המשובחת כיצד התפתחה הליכה שכזו נגד הזרם ההיסטורי…
אהבתיאהבתי
אם אוכל בקצרה: הכמיהה הנוכחית למקדש מורכבת מכמה מניעים משולבים, והקטן שבהם הוא רצון לקשר עם האלוהות שנבנה על ידי שחיטה ושירפה של בע"ח. יש כאן הרבה לאומיות, יש כאן היפר-הלכתיות, ויש גם מצד שני מאיסה בהלכה ובדת היהודית כפי שהיא כיום. כתבתי על זה קצת כאן: https://tomerpersico.com/2011/08/11/temple_as_empty_signifier/
אהבתיאהבתי
כבר בתקופת בית שני עיקר הפעילות במקדש היתה הצהרת אמונים לעם היהודי ולאתוס המשותף שלו. הפסקת פעילות זו נכפתה על עם ישראל ולא נעשתה מבחירה.
לדעתי הנצרות דחתה את הפולחן המשותף של אכילת בשר, בגלל ראיתה בכל הנאה ארצית חטא.
האם הספר לא מושפע יתר על המידה מהפרוטסטנטיות?
אהבתיאהבתי
ישראל שלום
אמנם שאלת את תומר אבל אולי גם אני אוכל לעזור לך. לדעתי, הדבר מורכב לשלושה גורמים שהצטברו יחד.
א) אותו רמב"ם שאתם כל כך משבחים, הוא הכניס את העיקר ש"התורה לא תהא מוחלפת", מה שמוביל לחוסר יכולת תיאולוגית לוותר על הקורבנות.
ב) תפיסה דתית שלפיה יש "מוסר אלהי" ועקרונות אלוהיים על אנושיים בדת, שמעבר לתבונה. זה כמובן נשען על פיתוח רעיונות מהכוזרי, ספר חביב על זרם החרד"ל, שבשם תפיסה זאת תוקף את הפמניזם הדתי למשל, שמושפע מרעיונות של "גויים" ולא מהמוסר התורני הנעלה…
ג) הרצון לפעול לקידום תהליך הגאולה. דווקא מכיוון שההתיישבות ביו"ש כבר לא מה שהיתה פעם, בימי סבסטיה העליזים, יש צורך לתת ביטוי לאנרגיות המשיחיות באפיק אחר.
אם כי, יש להבחין בין הרצון לתקן עוול, ולאפשר תפילה בהר הבית, דבר שהוא לגיטימי וראוי, ובין הפעילות של "מכון המקדש", שבעינינו זה רגרסיה דתית, בעוד שבעיניהם זו כמובן עליית מדרגה בתהליך הגאולה, שהם מכשירים את הקרקע לקראת אותו שלב חדש.
אהבתיאהבתי
אנרגטית ניתן להרגיש זאת במקדשים הרומיים, בהשוואה למקדשים הפגאניים הקדומים יותר (היוונים למשל). המקדשים הרומיים ריקים מעוצמה לעומת מקדשים יווניים שעומדים לפעמים באותה נקודה ועדיין יש בהם אנרגיה. (אני יודע שלחלק מהקוראים כאן דיבור על אנרגיה נראה עדיין כממבו-ג'מבו, אז לא עבורם אני כותב זאת, אלא עבור מי שיכולים להתיחס לתחושות עדינות של הנפש ללא ציניות).
מעניין להסתכל על הדמיון שקיים בין שני הרצפים: הדת הרומית היתה דת אזרחית חסרת פנימיות, ויצרה חלל שאליו נכנסה בסערה הדת היהודו-נוצרית.
החילונות הישראלית יצרה דת חילונית דומה, בעלת טקסי יום זיכרון, שואה, עצמאות וכדומה, שאין בהם רוח, ויצרה בדיוק את אותו חלל (רק בממדים מקומיים) שיצר מקום לכניסתה בסערה של החזרה בתשובה מחד, ושל הניאו-פגאניות הניו איג'ית מאידך.
אהבתיאהבתי
לא יודעת לגבי "אנרגטיות", אך החלק השני של התגובה מאלף ומאוד נכון. יחד עם זאת, זה לא רק בישראל. גם באורוגוואי, אני זוכרת את טקסי בית הספר החילוניים אך המרשימים ומלאי הפאתוס של אהבת המולדת, אהבת ההומניזם והזכות לחינוך חינם לכל שכבות האוכלוסייה, שעד היום השאירו בי חותם ופתיחות לאחר. תודה :-)
אהבתיאהבתי
באמת דיבור על האנרגיות הוא ממבו ג'מבו בלי שום ציניות.
אהבתיאהבתי
אוהד היקר: בלי ציניות אתה אהוב עליי מאוד ודרכך מעניינת ומיוחדת.
א. משהו בלדבר על אנרגיות יוצר תחושה של מסדר יודעי ח״ן ושומרי סוד. להגיד שאין פנימיות בתרבות היהודית החילונית זה מעליב ומתנשא במיוחד שמדובר ביצירה צעירה מורכבת ומגוונת מאוד. לא בעניין של ניים דרופינג אבל כמה מהניסיונות החילוניים היהודים הם מהרוחניים ומהיחודיים שנעשו ביהדות. בעיקר בחיבור בין הרוח לחול א.ק.א הגשמה.
ב. אהבתי את המושג ׳ניו אייג׳׳ שהומצא על ידי אחד המרתקים במכשפים המודרנים קרואלי. שהיה ממחדשי הפגאניות. מי שלא מתחמק מהשורש הזה במסע הרוחני שלו זוכה ממני למלוא ההערכה.
אהבתיאהבתי
האם אין כיום בארץ דחיית הדגש על האמונה, ולא על המעשה וחוסר אמון במדריך דתי הנושא את הבשורה הוודאית? האם אין כיום בארץ ביקוש חוזר למורים רוחנים, שמסייעים לתלמידיהם לבחון את המציאות ולהיכנס למסע אתי של שיפור עצמי, כפי שעולה מהקישור לרשימה קודמת של תומר:
?
אהבתיאהבתי
תומר,
סליחה על עצלותי, אך רציתי לשאול אם מורנו גי מייחס בספרו תפקיד גם למאניכאים בהתפתחות החשובה הזו?
אהבתיאהבתי
שלום גיא, המאניכאיזם מוזכר, גם בהקשר להתפתחות הקודקס. אבל אני לא זוכר מספיק בקשר למה עוד. בכ"א אני ממליץ על הספר, שאינו ארוך :)
אהבתיאהבתי
תודה רבה כרגיל :-) ח"ח.
אהבתיאהבתי
להבנתי אצל היהודים הקריאת התורה כחלק מהפעילות הדתית החלה בימי עזרא הסופר. להבנתי מלבד הפרוטסטנטיות אין באמת דתות פרטיות. הנצרות הקתולית הינה פרפורמטיבית. בחלק גדול מתולדות הקתוליות מרבית הקתולים היו אנאלפבתים.
אהבתיאהבתי
למקדש, החילונים הישראלים אולי לא יגישו קרבן (גם אם אכן ישאו תפילה פה ושם),
אבל לצה"ל, סמלה המובהק של הדת האזרחית הישראלית – ודאי וודאי,
וגם יכבירו לו תרומות ומעשרות (קרי: כספי המיסים המוטלים עלינו).
אז מה בעצם הטעם בתיזת-העל הזו, האומרת שהקורבנות נעלמו מהעולם שלנו, וכי טוב שכך?
אם היא לא מסבירה (ומאידך גם מאתגרת) את המציאות היום,
באיזו מידה ניתן להניח שהיא מסבירה נכוחה את המציאות העתיקה?
בענין הזה התיזה של משה הלברטל לגבי מושג הקרבן עשויה, כמדומני, לאזן את התמונה.
מכל מקום גרמת לי רצון גדול לעיין בספר החשוב הזה של סטרומזה.
אהבתיאהבתי
קטונתי מלחלוק על סטרומזה, אבל האם לא ניתן להצביע על הסבר פשוט הרבה יותר: הנצרות, שראתה במעמד הכהנים היהודי את רוצחי ישוע, ובפולחן במקדש בירושלים התגלמות של שחיתות, בידלה עצמה מראשיתה מהקרבת קורבנות, וכשהשתלטה על העולם המערבי הנחילה את תפיסתה הלאה. ואילו היהדות הפסיקה לדגול בהקרבת קורבנות בעקבות חורבן המקדש. עובדה היא שהשומרונים למשל ממשיכים להקריב קורבן פסח עד היום, וכנראה לא קראו את ספרו של סטרומזה. אם כן, ההוויה היא המעצבת את התודעה ולא להיפך.
אהבתיאהבתי
כניראה לא ראית את הכומר מקטיר במיסה קתולית ואת המעשרות והתרומות שהכניסייה הקתולית לקחה ועדיין מקבלת.
אהבתיאהבתי