במוצאי שבת האחרונה התקיימה הילולה לכבודו ולזכרו של ר' שלמה בעל הנחש. נשאתי בה דבר תורה, והנה הוא לפניכם.

המסורת מספרת שר' שלמה אלשאקר, שליח דרבנן שחי במאה הט"ז, נשלח מארץ ישראל כדי לאסוף תרומות מקהילת יהודי מרוקו. כשהגיע לעמק האוריקה, למרגלות הרי האטלס, נפטר בכניסה לכפר. הקאדי של הכפר שלח את אנשיו אל סוסיו של ר' שלמה, שהיו עמוסים בתרומות, אולם כשהגיעו הפכו רתמות הסוסים לנחשים, והם ברחו – מכאן קיבל ר' שלמה את הכינוי בלחנש, במרוקאית "בעל הנחש". מסורת אחרת מספר שהרג נחש שנכרך סביב גופו של אדם אחר בעזרת אמירת שמות קודש.

הנחש הוא אחד מהסמלים העתיקים ביותר בתרבות האנושית, אם כי הוא מסמל דברים שונים ומגוונים. כאשר הוא אוחז את זנבו בפיו הוא האורובורוס, המבטא את האינסוף האחדותי הבראשיתי, או את הזמן מחזורי, או את המים. מכונף, הוא השרף, שמסמל אחדות וקדושה, את אחדות הארץ והשמיים, את קדושת האל סביבו הוא מפרפר. על מטה, הוא סמל הרפואה, מאז שמשה הכין נחש נחושת, שזכה לשם נחושתן, כדי לרפא את העם מהנחשים שהכישו אותם (שמות כ"א). כאשר הוא מדבר, למשל בגן עדן, הוא המפתה, המרושע, שגורם לחטא. כאשר הוא עומד זקוף על זנבו הוא שומר ומגן, אם על אוצרות מפני גנבים, אם על חכמים (למשל, הבודהה) מפני מתנכלים. כאשר הוא משמש כחבל המאגד וקושר הוא עוזר לנו, למשל כנחש Vaasuki, שנמצא סביב צווארו של האל שיווה. בתוך הגוף הוא סמל אנרגיית החיים או האנרגיה הרוחנית, הקונדליני, שעולה מהאגן לראש כדי לעורר אותנו.

איילה המתקשה ללדת

אולם אנחנו נדבר היום על נחש אחר, נחש שעוזר לנו ללדת, כלומר לעבור ממצב אחד לשני, לעבור טרנספורמציה. בספר איוב אנחנו מוצאים את הפסוק "הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי-סָלַע; חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר" (לט, א). פסוק זה הוא אחת התשובות של האל כלפי איוב שמעז לתהות על הצדק האינסופי של האל. בין שאר שאלות גדולות ששואל אלוהים את איוב כגון מקורו של העולם ומאיפה מגיע האור ועד כמה רחב היקום שואל אותו אלוהים: האם אתה יודע מתי יולדות היעלות? האם תדע מתי האיילות מתפחדות (מלשון חיל) בחבלי לידה?

איוב לא יודע, אבל אנחנו הולכים לדעת, משום שהפסוק הזה נדרש מאוחר יותר בתלמוד, ואחריו בזוהר הקדוש.

במסכת בבא בתרא (טז:) מתפרש הפסוק:

'חולל אילות תשמור': אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה

כאשר האיילה כורעת ללדת היא מתקשה, שכן רחמה צר. אז מזמן הקב"ה דרקון, שאינו אלא נחש שמימי, והוא מכיש אותה בפי הרחם, כלומר במשבר (אם נשתמש במילה שהיא מחד לא בוטה, ומאידך רבת משמעות בנקודה זו ממש). ההקשה גורמת לאזור להתרפות, והיא יולדת. אין להקדים את ההקשה רגע אחד מוקדם מדי ולא רגע אחד מאוחר מדי, שכן אז הפתח ייסגר מחדש, ואם הוולד אינו מוכן בדיוק לצאת הוא יישאר תקוע בפנים, והאיילה תמות.

איילה של מטה, איילה של מעלה

אבל על איזו איילה מדובר? ודאי לא כל איילה בשדה. זו איילה מיוחדת מאוד כמובן, וכדי להבין טוב יותר מי היא נפנה לספר הזוהר. בזוהר (פרשת בא) נדרש הפסוק "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יב) כנסוב סביב החשיבות של מנהיגי הדור, שכן העם כולו נשפט על פי צדיקותם של ראשיו. במסגרת המדרש על הפסוק מסופר על רבי חִיָא ורבי יוסֵי, שהיו מהלכים בדרך מאושא (בגליל התחתון) ללוד, ולומדים תורה תוך כדי. [תרגום מהארמית הזוהרית]:

בעודם הולכים העריב הלילה. אמרו: מה נעשה? אם נלך, יחשיך הלילה. אם נשב, פחד הוא. סרו מהדרך, ישבו תחת אילן אחד, והיו אומרים דברי תורה ולא ישנו. בחצות לילה ראו איילה אחת שעברה לפניהם והיתה מרימה קולה וצווחת. שמעו וקמו רבי חיא ורבי יוסי והזדעזעו. שמעו קול אחד שמכריז ואומר: מתעוררים קומו! ישנים התעוררו! עולמות התכוננו לפני אדוניכם! כי אדוניכם יוצא לגן עדן, שהוא היכלו, להשתעשע עם הצדיקים, ככתוב "ובהיכלו כלו אומר כבוד" [תהלים כט]. אמר רבי חיא: עתה חצות לילה ממש, וזה הקול הוא הקול שיוצא ומכאיב לאילה של מעלה ושל מטה, כמו שכתוב: "קול ה' יחולל אילות" [שם], אשרי חלקנו שזכינו לשמוע דבר זה.

כאשר יושבים השניים ולומדים תורה כל הלילה עוברת לידם איילה, וצווחת מכאב. בדיוק באותו רגע שמעו קול שמכריז שאדון העולם עומד להגיע לגן עדן, להשתעשע עם הצדיקים. מכך הבין ר' חיא שמדובר בדיוק בחצות הלילה, שכן האיילה של מטה, שהם ראו בעיניהם, מקבילה לאיילה של מעלה, שהיא השכינה, ספירת מלכות, והיא זו שיולדת ברגע זה. ומה היא יולדת? היא יולדת את השחר, את היום החדש. זו איילת השחר. ובמובן רחב יותר היא מביאה את האור, את הגאולה.

הנה מקור זוהרי אחר שעומד על העניין בפירוט (פרשת פנחס):

בשעה שמתעברת נסתמת, וכשמגיעה שְׁעתה ללדת, צועקת ומרימה קולות, קול אחר קול, עד ע' קולות, כחשבון התיבות של 'יַעַנְךָ ה' ביום צרה' [תהילים, כ, ב – הפרק מכיל שבעים מילים], שהוא שיר של מעוברת הזו. והקב"ה שומע אותה, ומזמין לה [ישועתה]. אז, יוצא נחש אחד גדול מתוך הרי חושך, ובא בין ההרים, פיו מלחך בעפר, ומגיע עד אותה האיילָ, ובא ונושך אותה באותו מקום ב' פעמים. בפעם הראשונה יוצא דם והוא לוחך. בפעם השנייה יוצאים מים, ושותים כל אותן הבהמות שבהרים. והיא נפתחת ויולדת.

האיילה נקראת איילָ ללא ה' סופית, משום שללא נשיכת הנחש היא עדיין לא שלמה, ורק אחרי הנשיכה היא מוסיפה את ה-ה' האלוהית. הוספת האלוהות היא ההפרייה השלמה, כפי שמוסבר בקטע הקודם מהזוהר. נחזור אליו ונראה כיצד ר' חיא ממשיך ומפרש:

ובוא וראה סוד הדבר: בשעה שהקב"ה נראה על הגן, כל הגן נאסף ולא פורש מעדן. ומזה העדן מעיינות יוצאים לכמה דרכים ושבילים, וזה הגן נקרא צרור החיים, ששם מתעדנים הצדיקים מאור העולם הבא. ובזו השעה מתגלה הקב"ה עליהם.

הקב"ה מגיע לגן עדן בדיוק בחצות הלילה. ואז "כל הגן נאסף ולא פורש מעדן". מה פירוש? ה"עדן" הוא הזכריות האלוהית, וה"גן" לא פורש ממנו, לא נסוג, אלא מזדווג איתו. "גן" כאן הוא שוב השכינה, המלכות. וכאשר הגן מזדווג עם עדן נוצר "צרור החיים", זהו תוצר הזיווג בין עדן לגן, והוא השעשוע של הקב"ה עם הצדיקים. מהזיווג הזה נולד היום החדש, וגם צדיקים חדשים נולדים ממנו, וגם המשיח יוולד ממנו.

הצדיק כנחש

האר"י הוא שגילה את הסוד הזה, לו הוא קרא 'סוד שביעי של פסח'. 'סוד שביעי של פסח' מבאר את מהות קריעת ים סוף על ידי דרשה על אותו סיפור של איילה המתקשה בלידתה ונעזרת בנחש הנושך אותה במשברה. על פי סוד זה הנחש הוא ביטוי של כוח היסוד של פרצוף זעיר אנפין, כלומר איבר המין הזכרי של האלוהות הרווקה, שכאשר הוא בקטנותו הוא נחש, וכאשר הוא מתקשה הוא הופך למטה.

(אם ניזכר בסיפורי המקרא, נבחין שכאשר משה מבקש מה' ראייה שיעזר בה כדי לשכנע את בני ישראל שהוא שליחו מלמד אותו ה' לזרוק את המטה שלו לאדמה ולהפוך אותו לנחש, ולהפוך אותו חזרה למטה כשהוא אוחז בזנבו (שמות ד). האם ניתן ללמוד מזה שהכוח של הזכריות הוא לא בתנועה אלא באחיזה הנכונה? בתצוגת התכלית של משה לפני פרעה המטה שלו אוכל את הנחשים של חרטומי מצריים (שמות ז), אולם על פי המדרש רק אחרי שהוא הופך שוב למטה – זכריותו היציבה של משה היא עליונה על זו הרפויה של החרטומים.)

נחזור לאר"י: הנחש, אמרנו, הוא ספירת יסוד, שהוא הזכריות של הקב"ה. אלא שכאן החידוש הגדול, שמעביר את הדרמה מתוך העולמות האלוהיים אל האנושיים. ספירת יסוד היא כידוע גם צדיק – צדיק יסוד עולם – והנה אנחנו למדים שהצדיק הוא המסוגל לגרום לשכינה ללדת, או במילים אחרות לעזור לקב"ה לעשות מעשה, לחולל ניסים, ואף להביא גאולה לעולם. מסתבר שהצדיק הוא הנחש שמכיש את השכינה במשברה, ואם הוא מביא את הגאולה הרי הוא לא פחות מהמשיח עצמו. והרי משי"ח בגימטריה נח"ש.

בספר החסידי 'ביאור תיקוני הזוהר' לר' ישראל בן שבתי, המגיד מקאזניץ (טשערנוביץ תרכ"ב) כתוב (א טור ב):

"כי לא יעשה ה' אלהים דבר בלתי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" [עמוס ג, ז], וכשאין נביאים יש חסידים ואנשי מעשה, ועד דלא אסכימו לא יעשה דבר, כמו באברהם אבינו ע"ה בענין סדום. ולפעמים כשגגה היוצאת מלפני השליט [קהלת י, ה], ולפעמים הוא כעין נחש דבא על חוה ומפתה לאיתתא [=אשה] יראת ה'.

על פי יהודה ליבס פעולת הצדיק על השכינה מושווית כאן לפעולת הנחש המפתה אותה באופן מיני, כמו הנחש שפיתה את חוה אמנו בזמנו. בעקבות פיתוי זה השכינה עושה ככל שיגזור עליה הצדיק, גם אם מדובר במשהו שלפנים משורת הדין, או אפילו בניגוד לדין – הצדיק גוזר והקב"ה מקיים.

והצדיק שלנו אנו הוא ר' שלמה בלחנש, ר' שלמה בעל הנחש, שההילולה הזו היא לכבודו ולזכרו. אנו קוראים לו ומפצירים בו שיכיש את אשר דרוש הכשה ויפתה את אשר דרוש פיתוי ויגרום לקב"ה לשלוח לנו גאולה שלמה במהרה בימינו, הן גאולה כללית לכל עם ישראל – והרי אותה איילת השחר שהיא השכינה וספירת מלכות היא כמובן גם כנסת ישראל – וגם גאולה פרטית לכל אחד מאיתנו, שיפתח לכל אחד מאיתנו את המשבר הפרטי שלו, ויאשר לו ללדת את מה שמחכה, מחכה כל כך להיוולד. אמן כן יהי רצון.

:

—

נעזרתי במקורות האלו:

• יהודה ליבס, פולחן השחר: יחס הזוהר לעבודה זרה, כרמל, ירולשים, 2011
• יהודה ליבס, "'תרין אורזילין דאיילת': דרשתו הסודית של האר"י לפני מיתתו", קבלת האר"י, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל י, ירושלים, 170-113.
• מרדכי פכטר, "בין לילה לבוקר: ניתוח ספרותי של מאמר זוהר ח"ב, לו", דברי הכנס הבינלאומי השלישי לתולדות המיסטיקה היהודית, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ח, תשמ"ט, ירושלים, 311-346